א 🔗
השאלה הקשה שאנו מתחבטים בה כעת, שאלת קליטת העליה, שתי בחינות לה, כידוע: החמרית והרוחנית, או המחיה והגדר, בלשונו של עזרא הסופר. “המחיה” זה עצם הקיום המדיני והכלכלי; "הגדר, זו הקונסטיטוציה הרוחנית ומערכת היצירה החברתית. ושני יסודות אלה לא תמיד הולכים יד ביד, ויש שהם מתנגשים ומפריעים זה את זה. איני מתאַמר להציע כאן פתרון מעשי לבעיה זו, אבל נדמה לי כי סקירה ניתחונית על הראיים השונים של הבעייה יש בה כדי לסייע במקצת לבקשת הפתרון הנכונה.
רוצה אני לקבוע, קודם־כל, שאם בעיית “המחיה” היא בעיית המדינה, הרי בעיית “הגדר” היא בעייה של הציונות. מדינה יהודית תוכל להתקיים גם אם העולים, העתידים להיות אוכלוסיה, לא יהיו מאלה שאליהם נתכוונו בעת שאנחנו, הציונים, חלמנו על מדינה יהודית. מדינת ישראל תוכל לפתח גם בלי חלוציות את התעשיה והפרקמטיה. צבא סדיר ויעיל, ואולי גם כמה וכמה ישובים חקלאים נוסף על אלה שנוצרו בידי החלוציות; אב החזון הציוני על תחית־עם־ישראל בארצו ועל ישוב יוצר שיהיה חלק מן האנושות התרבותית בכוחם של אידיאלים רוחניים שאינם בבחינת מותרות או כסות־עינים, אלא הכרח פנימי וגורם־חיים ממשי – חזונה זה של הציונות כתנועה רוחנית, השואפת לגאולה עצמית על־ידי התחדשות פנימית, למזיגת כבודנו האנושי עם עברנו הרוחני הגדול – החזון הזה לא יתקיים בלי קליטה רוחנית, כלומר בלי שהמוני העולים ייקלטו בתוך אותה הווייה רוחנית, קונסטרוקטיבית ותרבותית, הקרוייה בפינו ציונות. אבל לדאבון כל לב נבון קרה לה לציונות תמול־שלשום מה שקרה למדינת־ישראל היום. היא נתקפחה מן הקליטה הרוחנית, שנדחתה ונדחקה הצדה מפני הקליטה החמרית. הציונות כאוטו־אמאנציפציה לאומית־רוחנית לא משכה את יהודי הגלות במידה מספקת כתנועה של ריפומאציה פנימית, של גאולה עצמית מן הגלותיות והיא עצמה נמשכה בלי משים אל הבחינה הגשמית שלה, כפתרון לשאלת היהודים הזקוקים למעמד כלכלי בטוח ולהגירה. מאחר שנקלטו בה בציונות בעיקר אותם היהודים שבאו אליה בכוח הגורמים הארציים, בין בכוח הרדיפות אשר סבלו ובין בכוח תשוקתם החילונית לחיים ארציים של כבוד ובטחון, התאימה הציונות את עצמה עד־מהרה אל הצרכםי החמריים, הכרוכים ביציאת הגולה, והעמידה את עצמה על הבחינה הגשמית, משום שבה בלבד ראתה ברכה של קליטת יהודים לתוכה. הציונות לא ראתה לפניה ברירה אחרת אלא להקדים חומר לרוח, ממש כאשר מוכרחת לעשות עכשיו מדינתנו, שנולדה עתה למזל טוב ושמעוררת בנו רטט של קדושה והשתוממות, ככל לידה, אבל זקוקה כמובן, דוקה סמוך ללידתה, לטיפוח חמרי ולטיפול מעשי, הדוחה מפניו, למעשה, את ראיית־הנולד הרוחנית. ואמנם עמדה מנהיגותנו המדינית, ממשלתנו, אנשי “המחיה” אשר לנו על הצורך לצרף אל הטיפול החמרי גם תכנית של טיפוח רוחני, כיון שעמדה על האקטואֶליות שבו – ותפקיד זה מיועד לאנשי "הגדר, שלנו. לאמיתו של הדבר צריך הטיפוח הרוחני של הוולד להתחיל בעודנו בבטן אמו, כי אין ספק שהכשרתו הרוחנית של הוולד קודמת ללידתו; ידעו זאת הקדמונים, שיעצו להקיף את זו שעתידה להיום לאֵם בדברים יפים, נחמדים להשכיל ומרחיבים את הדעת, ולהשמיע באזניה מנגינות ושירים האוצלים לה הרגשה של עוז ואושר, למען יקלוט היצור העתיד לבוא לעולם את הההווייה הרוחנית הזאת ויצטייד בה לקראת צאתו אל החיים. בעצם הדבר הרי זאת התפיסה המונחת ביסוד רעיונו של אחד־העם, שראה את הצורך להכשיר את הלבבות לפני החיים החדשים, לפני ההתנחלות בארץ. אבל התנועה הציונית, שהיתה חלשה מכדי מילוא שני התפקידים בעת ובעונה אחת, נאלצה, כאמור, לוותר על הקליטה הרוחנית של היהודים הבאים אליה ונתנה דעתה בראש־וראשונה על הקליטה הרוחנית של היהודים הבאים אליה ונתנה דעתה בראש־וראשונה על הקליטה החמרית. עכשיו שזכינו למדינה חיה וקיימת יכולים אנו לחלק את התפקידים, ובעוד המדינה עושה כמיטב יכולתה לקליטה החומרית תוכל הציונות להתפנות לקליטה רוחנית ולתקן עתה את אשר פגמה באונס בתחילתה. רשאים אנו לומר שאם מנהיגינו המדיניים מכירים בצורך החיוני לצרף קליטה רוחנית לקליטה חמרית, לצרף גדר למחיה, הרי זה משום שהם ציונים (אילו עמדה, או אם חס־ושלום תעמוד בראש מדינת ישראל ממשלה שחבריה אינם ציונים, אז ספק הוא אם הכרה זו היתה לה לקו־ולמשקולת) – ואם באמת ישנו במידת־מה הרצון לצרף לתפקיד רוחני זה של המדינה את סופרי ישראל ואת סוג האנשים הקרויים אנשי־הרוח, הרי זה משום שהולכת וגמלה בקרבנו ההכרה כי הציונות היא תנועה רוחנית.
כדי שהעולים־הפליטים, בני עליות המהגרים שאינם חלוצים, יוכלו להצטרף אל בוני מדינת ישראל ולא יהיו לנו למכשול־עוון, אם ח"ו יישארו בתוכנו כיסוד גשמי ללא חיים רוחניים, כשאור שבעיסה שהוא גורם מעכב כל עוד הוא אך תסיסה שאין עמה מגמה של עידון והשלמה – הלא נחוצה, ובלי דיחוי, קליטתם בתוך הווייתה הרוחנית של עם־ישראל, נחוצה להם גאולה פנימית גם מן הגלות גופה – בין אם היא הגלות של מחנות־ההסגר והשוק השחור ובין אם היא גלות ערב ואפריקה – וגם מפעולתה ההרסנית של הגלות על הפסיכיקה ועל המנטאליות של יוצאיה. נחוצה להם איפוא ציונות במובן הרוחני והרחב של מלה זו. לכן יש צורך להתחיל בפעולה נמרצת של “הכשרת־הלבבות” בין העולים, כדי להפכם מגולים לחלוצים.
כדי להתוות לנו בקוים מוחשים את מהותה של פעולה זו עלינו לברר, לפחות בקיצור, שלושה דברים: את מהות הגלותיות, שאסור לנו להשלים עמה במדינתנו ובחיינו הלאומיים המתחדשים; את מהות הריפורמה הנפשית, שאנו מצווים לגשם בציבורנו הישראלי; ואת מהות הדרכים שבהן נוכל לקוות לשיפור הרמה הרוחנית שלנו, כדי שמדינת ישראל לא תסתור את שאיפתה של הציונות. הבה נתבונן־נא איפוא בשלושת הסעיפים כסדרם.
התכונה השלילית של הגלותיות, שדבקה ברבים מאוד בציון, ולא רק בקרב העולים־הפליטים שלנו, יש להגדירה בעיקר כיתּר של מראית־עין לעומת מיעוט העצמוּת, או כעודף ההופעה על ההווייה. היהודי הגלותי יותר משהנהו משהו מסויים מעצם הווייתו ומטבעו, ממילא ובכוח עצמותו, הריהו שואף להיות זה או זה (ולמעשה – מבקש להיראות כך כלפי חוץ) על־ידי שהוא מופיע כזה או כזה בתפקידים שהוא מושך על עצמו. ולא חלילה משום שהוא מושחת הוא כך, או משום שערכו האנושי־הרוחני הוא פחות מערכו של גוי, אלא משום שהגלות לא הניחה לו, כידוע, להיות נאמן לעצמותו, להיות בלתי־אמצעי, ומתוך־כך נעשה לו טבע שני ההרגל להופיע בתפקידים של הווייה שאינה הווייתו העצמית שלו. קיום תחת הווייה, הופעה תחת עצמוּת – זה קו יסודי של הגלויות. ואת הקו הזה הביאו עמם רבים מבינינו גם לארץ־ישראל, גם כאן, בציון, לא יכולנו לשנות “טבע שני” זה בבת־אחת. בדרך־כלל, היהודי העולה לארץ־ישראל שואף לשנות כאן את הופעתו, להחליף את תפקידו האישי־הציבורי והאנושי־פסיכולוגי הקודם, שהיה שנוא עליו בהיותו בגלות. לא רק הבורגני הזעיר, המתפרנס מן הבית אשר בנה לו בעיר־החוף שלנו, שטופת־השמש, או איש־הפרקמטיה או הפקיד, רוצים להופיע כאן, איש איש כמשהו אחר ושונה ממה שהיה מופיע על־כרחו בגלות (והוא משלה את עצמו, לאמור, כי בזאת הוא עושה למען גאולתו העצמית ונעשה בן־חורין בתפקיד היאה לו) – אלא גם החלוץ שלנו, שעלה מן העיירה, אף הוא לבש כאן רצון (חיובי ונחוץ אמנם בתוקף הרעיון שהביא אותו הנה) להיות כאן מה שלא היה שם, והוא מתגלם כולו בתוך קיום־ותפקיד רצוניי זה ומקבל עליו משמעת של הופעה מכוונת, שלא תמיד היא חופפת חפיפה שלמה את עצמותו הטבעית לו, אך הנדחקת והנגנזת. אבל טיבו של התפקיד אשר בו אנו בוחרים להופיע, עצם ההכרעה שלנו במילוי־תפקיד זה, עצם מהותה של ההופעה אשר לה אנו מתמכרים מתוך ברירה שאין עמה אונס – היא היא אבן־הבוחן של ערכנו כיחידים, כטפוסים, כציבור. הללו הלכו לחרוש את האדמה ונטלו עליהם תפקיד של ייסוד מושבות, או יבשו בצות וייסדו קיבוצים והופיעו כחלוצים והניחו את היסוד למדינת ישראל, בעוד שהללו הלכו העירה לעסוק בפקידות או בסחר־מכר או בספסרות והופיעו כזעיר־בורגנים, כאדונים לעצמם באין מכלים אותם. ואם־כי מנקודת השקפתנו אין אפילו לדבר בנשימה אחת על שני סוגי־יהודים אלה לגבי פרשת תחיתנו, הרי צריך להודות כי יש בכל־זאת גם צד שווה ביניהם. והוא – שמתוך שאיפה להמיר הופעה־מאונס בהופעה־מרצון נמצא העולה שלנו עוד מגדיל, שלא־מדעת ולמרות רצונו, את ההופעה התפקידית שלו על חשבון ההווייה העצמית, שדוקה אותה אין לו שהות (לא פנאי ולא אפשרות פנימית) לפתח כראוי, בגלל החיים הקשים ובגלל חוסר קנה־מידה תרבותי וסוּגסטיבי כזה שחברה מתוקנת כופה על היחיד (או שבני־עליה שבחברה כופים אותה על חלק מהציבור, אפילו בניגוד לדעה הכללית).
והנוער שגדל לנו כאן? הדור שלא ידע את הגלות – שמא בו ההווייה מרובה על ההופעה?
אמנם, הנוער של ימינו – צאצאי הבילויים ובני החלוצים, חניכי הפלמ"ח – נוער מעוּלה הוא, ובו נתברך. נוער שכבר הוציא מקרבו סופרים המבטאים את הטוב היסודי שבנפשו, או את אהבת־הטוב שבנפשו, נוער שיש בו אחוז כה גדול של “בני־עליה”, כגון אלה המתוארים, למשל, בקובץ “בנים” שעין־חרוד הוציאה לזכר בניה שנפלו במלחמת העצמאות – נוער כזה חזקה עליו שלא יכזיב.
אבל דוקה ההכרח הלאומי שהטיל את הנוער הזה אל כור־הנסיון המסוכן של המלחמה, הוא שדחף אותו לסברה של דופי, לאמור כי ההווייה האנושית כולה, עד היסוד, היא שלילית, רעה ומכוערת, כאותם הגילויים המדכאים אשר בטינתם הכפישה אותו, למגינת לבנו, המלחמה – והתוצאה היא כי בעוד שבלבו אמנם מתגעגע מיטב הנוער הזה על הווייה הומאנית טהורה, הרי בהופעתו הוא נפתה לחקות דוקה את הופעות האדם־החיה, מתוך איזו בושה מוטעית פן יופיע בצורה של סתירה לרוח הזמן – כדי שלא יהיה נלעג בעיני עצמו. “היבּרדיוּת” זו באה לו מתוך שמטענו התרבותי אינו מספיק כדי להמריצו להכרעה בין מראה־עיניו המוחש ובין משאלת לבו הכמוסה, מצד אחד, ובין סביבתו האסייתית, השלילית אבל החזקה, לבין הווייתו העברית והיהודית, החיובית אבל הקלושה והפגומה, מצד שני. ומתוך חוסר אחיזה נפשית ברורה ומוצקה, אֵם כל הווייה פנימית חד משמעית, נמצא איפוא גם הוא נמשך אל ההופעה ואל שלטון־ההופעה כפיצוי חלף מיעוט ההווייה.
יוצא כי קו־האופי היסודי של הגלותיות – פחיתות העצמיות ועודף ההופעה כלפי חוץ – מוסיף להיות דבק בנו גם כאן, בארץ שצריכה להביא לנו גאולה פנימית.
אבל אין לך קרקע יותר נוחה לגידולי באוּשים ולעשבים שוטים מזו של קיפוח העצמוּת. וניפוּח ההופעה. בקרקע כזאת זורעים את זרע הקנאות החשוכה מחרחרי־פוליטיקה, חוטאים ומחטיאים, החיים על הכזב, שמהווים יסוד דינאמי ושלילי בכל עם ובכל ארץ ושבעטיים אין השלום יכול להתקיים, וגרועים מהם – נביאי השקר, המסוכנים עוד יותר מאנשי־הכזב, משום שנביא־שקר אינו שקרן אלא איש שמבקש את האמת במקום שאיננה, ובקשת־האמת שלו, שתוצאתה שקר מטעה את בני־הנעורים הנלהבים ודלי־ההבנה, ומביאה אותם לידי כך שיקדשו בקרבן חייהם את השם של השקר הנובע מחיפוש האמת במקום שאיננה. גם ההירואיות שהראו טובי הנוער שלנו במלחמת העצמאות אתמול ושהם עשויים להראות מחר, אם ח"ו תתחדש עלינו מלחמה זו – גם ההירואיות – (וזה הדבר הטראגי ביותר) – יכולה להימצא בכפיפה אחת עם חפץ־הופעה מופרז וכושר־עצמיות מדולדל. הביטוי האמיתי של העצמוּת הוא האידיאל החי והנעשה גורם־פועל בחיים. אבל ניתן־נא אל לבנו ונחקורה: היש אידיאלים להמוני העולים ולנוער שלנו? אכן, יש לנו שאיפות: לבנות את ארצנו ולקיים מדינה. וחלק גדול מבינינו שואף גם להעמיד את חיינו הלאומיים על בסיס של צדק סוציאלי
ועל יסודות סוציאליסטיים. אלה הן שאיפות ברורות וכנות. אבל שאיפות לעיצוב צורות־החיים הריהן אידיאות, אך עוד אינן אידיאלים. ציבור יכול להילחם על שאיפותיו, על אידיאות אשר סיגל לו, ולהיות בכל־זאת ציבור בלי אידיאלים. אידיאות הנן קניינים, מסקנות שאליהן הגיע הציבור. אבל התוכן העצמי של ציבור הוא רק האידיאל שלו, מה שהוא נותן משלו לעולם, כיון שחצב אותו מנפשו, מהווייתו העצמית. האידיאל־התוכן של ציבור – הוא לבדו החותם שלו, צלם אלוהים שלו, היעוד הפנימי שלו.
שאיפות אפשר לטפח גם בלי אידיאל, כשם שאפשר להגדיל ולהאדיר את ההופעה גם כשהעצמות מקופחת ומדולדלת. אין צורך להיות אידיאליסט כדי לשאוף לקניינים מסויימים במציאות ולהילחם עליהם, ואפילו מתוך נימוקים שבאידיאה מסויימת. כשאדם, או ציבור, בורר לו אידיאה לבסיס של חיים ונלחם עליה, הוא קרוי “איידאליסטן” בלשון־הכלל השימושית, בעוד שלמעשה אינו אלא בעל־אידיאה, או אפילו איש שנתפס לאידיאה. יש לו קניין, אך עדיין אין לו תוכן, כי הקניין הוא מה שאדם מסגל לעצמו, אבל התוכן הוא תמיד עצמי, התוכן הוא בעצמות.
ועכשיו שעלינו לחפש דרכים לטפח בהמוני עמנו, בעולים ובנוער, את גידול העצמיוּת ולעמוד בפרץ כדי שהיא לא תידחק מפני ההופעה המופרזת, עלינו לתת קודם־כל את דעתנו על השאלה: היש בנו די תוכן להקנותו להמון העם? האין שום סכנה נשקפת לנו להתרוקן מן התוכן הרוחני־האידיאליסטי שהבאנו עמנו מן הגלות בילקוט־הנודדים היהודי והעלול ליהפך לזכרון־עבר בלבד עם שהדור החדש, בני־הנעורים והעולים, יירשו את מקומנו? חזות קשה היא: העם היושב בציון הולך ומקבל אופי של עם מלא שאיפות ואידיאות, אבל ריק מתוכן ונטול אידיאלים.
עצם שאיפתנו העזה להשלים את בניין המדינה שהתחלנו בו במסירות כזו ועצם ההכרח להילחם עליו בחירוף נפש – הם בעצמם עלולים לסייע לכך, שהתהווּתוֹ של תוכן חדש ולידתו של אידיאל חדש תידחינה לזמן בלתי־מוגבל, “לעתיד־לבוא”, ושהמחיה תבלע את הגדר, כלומר – שהגוף יבלע את הנשמה עד לבלי הותיר לה קיום עצמי.
שעה שהחיים מצריכים שאיפות נמרצות, האידיאלים מתקפחים. הדור המגשם את שאיפותיו מתוך תגבורת כוחות־הנפש, אפשר שהוא דור הירואי, אך אינו דור של אידיאליסטים, דרבה, מסתבר כי דוקה בקרב מגשימי־שאיפות ירבה בהכרח שיעורם של הטיפוסים הגשמיים ויתבלטו אנשי־המעשה הרחוקים מרוחניות. דור הירואי הוא לאו־דוקה דור רוחני. הנוער שלנו וחלק גדול מן העולים־הלוחמים מחרף את נפשו במלחמה על שאיפותינו ונאבק בהירואיות על הקניינים הארציים והמדיניים, ההכרחיים לנו, אבל בחייו ובמידותיו אין למצוא היכר של קו אידיאילסטי. הנוער שלנו נפלא הוא בעמידתו מול פני המות, אבל יש פגימות בעמידתו כלפי החיים; הוא יפה בקרבן חייו, אך לא תמיד הוא יפה בסגנון חייו ובאופן בקשת ההנאה מן החיים. הוא נהדר בשטח ההופעה, אך מדולדל בשטח העצמות. הוא יודע למסור נפשו על אידיאה, אך אינו נושא בקרבו אידיאלים גדולים. עצם הצורך לרכוש קניינים לקיימם בידנו והגן עליהם מפני צר ואויב ומתנכל – הלא מן־ההכרח שידחה מפניו את צמיחת האידיאל בשדה חיינו המשובש בקוצים, מרובים צרכי עמך ומשום־כך דעתם קצרה.
המשאלת הכלולה בתוך ניתוח חטוף ומקוטע זה של המציאות שלנו היא, כי אלה מבינינו הרואים את עצמם כבעלי־אידיאלים ינסו לעורר בקרב בני־הנעורים והעולים שלנו את הכרת הצורך לטפח הווייה עצמית, במובן של ההופעה המכוּונת כלפי חוץ, שיכולה אמנם ליהפך לפעולה הירואית בשם אידיאות ולשם קניינים, אלא שהללו, עם כל היותם צודקים ונחוצים ויקרים, הריהם בכל זאת חיצונים, ולא פנימיים כמו האידיאלים העולים מתוך ההווייה העצמית. דבר מובן מאליו הוא כי הדרך היחידה לתיקון המכשלה הנפשית שממנה נובעים הגורמים העיקריים לסילוף החיים היא להגיע לכלל חפיפה שלמה בין ההופעה התפקידית ובין ההווייה העצמית. והלא ברור כי זהו – השחרור מן הגלותיות והפתרון לקליטה הרוחנית של העולה בתוך ההווייה הישראלית כמו שהיא חייבת להיות! זוהי ציונות צרופה.
ב 🔗
גרם מזלנו כי אל המפנה ההיסטורי הגדול בחיי האומה, המחייבנו לדאוג עתה לעתידותיה מתוך חרדה עמוקה כלפי פנים, לבל תתבדה, חלילה, הגאולה המאוּוה, שבאה לנו כמעט בהיסח־הדת, ולא תיהפך לנו למפח־נפש קטלני – אל המפנה הזה באנו דוקה בשעה שהעולם מזועזע במידה שלא היתה כמוה מימי־הביניים השחורים ביותר. באנו אליו בשעה שגוג ומגוג – המזרח והמערב – עומדים להתנפץ זה אל זה, בעוד ישראל, היצור הרך שזה עתה מצא מחסה בארצו החרבה, נמצא בין שתי אבני־ריחיים ענקיות אלה ובשעה שמפלצת הפצצה האטומית מכווצת כל לב עד ליאוש, ונוטלת מן האדם את המרץ ליצור חדש לנוכח סכנת השואה שתבלע את הכל. אכן זה מזלנו המיוחד, שאנו באים אל הדברים (או שהדברים מגיעים אלינו) רק בשעה שהם עצמם כבר הולכים לגווע. כך הגענו אנחנו אל ההכרה הלאומית בשעה ששאיפות כלל־אנושיות התחילו לדחוק את רגלי הלאומיות המסתייגת; הגענו אל האמנות בשעה שהיא גוועת ובטרם תיוולד אמנות חדשה ושיירי הנושנות משמשים בערבוביה עם ערפלי החדשות לפני עולם נבוך שאינו יודע נפשו; ובאנו להקים לנו עצמאות מדינית ולבנות לנו מחיה וגדר בשעה שהעולם כולו רועד כעל עברי פי הר־געש וכל הקיים בשטח המדיניות העולמית מתקפח לעינינו ונוקע מגדרו ומוודאותו. ובשעה טרופה זו עלינו ליצור לעצמנו – ובכוחות מה דלים! – גם את המחיה גם את הגדר. אכן לא קלה היא המשימה שמינה לנו גורלנו ושנטלנו עלינו בשעה זו!
ואל תאמרו: כאשר זכינו לנסים ונפלאות בשטח “המחיה” והגענו בקפיצת־הדרך לעצמאות מדינית, כן נזכה לנסים ונפלאות גם בשטח “הגדר” ונגיע בקפיצת־הדרך גם להתעשתות רוחנית, לתהליך של צמיחת עצמיות ופריחת אידיאלים. אל נא נשלה עצמנו לשוא. זאת לדעת: קפיצת־הדרך, נסים ונפלאות – יש רק בעניינים גשמיים, התלויים במה שבא לנו מן החוץ, אבל בעניינים רוחניים, הבאים מבפנים ועולים מן הנפש, אין נסים ואין קפיצת־הדרך, אלא קיים ופועל החוק ההגיוני של סיבה ומסובב. עוּבדת המדינה, שהיא תוצאת התהוות גשמית, התלוייה במה שמחוצה לנו, הריהי כרוכה – כולנו עדי ראיה לכך – בנסים־ונפלאות ובקפיצת־הדרך, כגון הכרזת או"מ, שהיא שלב שני להכרזת בלפור, וכגון בריחת הערבים שהיא מין חזרה על בריחת חיל סנחריב בשעתו, תופעות אי־רציונאליות בהחלט, שאי־אפשר היה לחזותן מראש ואפשר רק לנצלן בדיעבד בתבונה ודעת, בפעולות של חירוף־נפש ואסטרטגיה, בהעזה מדינית וקליטה חמרית, אבל הקליטה הרוחנית, שהיא חלק מן הגדוּלה הפנימית, אינה עניין גשמי, הבא מן החוץ, ולא יתכן בה לא קפיצת־הדרך ולא נסים ונפלאות. וחוק הרוחני של סיבה־ומסובב הוא השליט כאן. הקליטה הרוחנית אינה יכולה לקבל צורה של יש מאין. הגשמתה היא בבחינת “עולם חסד ייבנה”: היא חייבת להתבסס על גמילת־חסדים הדדית, על מתן־וגמול, על נתינה קודמת לקבלה.
איני יודע איזוהי הדרך המעשית הבטוחה, בה תבוא ותצליח הקליטה הרוחנית של המוני פליטינו בתוך הווייה ישראלית עצמית, אבל יודע אני שהיא לא תבוא לא בדרך של שילוח־רסן להפקרות ולא בדרך של כפיה. האיש היהודי, במידה שהוא פרי הגלות, הריהו שונא כל כפיה, כי יותר מדי סבלנו מכפיה ביד זרים; אבל במידה שאופיינו הלאומי מגלם בקרבו גם שיור כלשהו ממורשת המאור־שביהדות, מידה שאנחנו, ואפילו הגרועים שבנו, ענו בני־נביאים ולו רק במקצת מן המקצת, הרינו שונאים כל הפקרות. חוץ מן הפושעים, שנתרבו עכשיו בתוכנו, למגינת לבנו, כיון שיחד עם הנזיד המוקדח של עלית הפליטים נשתפכה אלינו גם החלאה שבסיר – חוץ משלושת היסודות השונים האלה שבינינו: עבריינים מוּעדים ונטורי־קרתא בירושלים ואויבי תחיתנו אשר עמנו בבית – אין כמדומני יהודי בארץ, יהיה אשר יהיה מוצאו, שאי־אפשר יהיה למצוא נתיבות ללבבו ולעורר בו את אהבת הטוב והחיובי במובן הלאומי והחברתי, אם אך נצליח לנגוע עד לבו ועד כדי שיבין בעצמו כי אכן מעשה הפקרות ופשע הוא המיאון לסגל לעצמו את האידיאל הלאומי־האנושי שבהווייה עצמית ולהתכנס בקשי־עורף אל תחום השאיפה לקניינים גשמיים בלבד, המניחה אמתלה להתגדר בה לא רק לנביאי השקר אלא גם לרודפי הבצע חסרי־הבושה.
המדינה והישוב צריכים להיות בלתי־גלותיים, זאת אומרת שונאי כפיה, וחייבים להיות בני־נביאים, כלומר – שונאי הפקרות. בשטח המחיה המדינית והקליטה החמרית הרינו מקיימים את שני התנאים האלה כמיטב יכלתנו, ואפילו במידה המניחה את הדעת בשים לב לנסיבות. לא כן בשטח הגדר התרבותית והקליטה הרוחנית: דוקה כאן רבה העזובה וההפקרות וניכר גם צביון של כפיה, יותר נכון – של תחומי כפיה שונים ונפרדים, המתנגדים ועוינים זה לזה, ומובן מאליו כי הפירוד הקלוקל והמר מפריע וכמעט גם שׂם לאֵל את חינוך העולים והנוער ואת הכשרתם לאידיאליסם. פעולת־הכשרה זו מן־ההכרח שתהיה פעולה “מיסיונארית־קולוניזאטורית”, כביכול, במובן הרוחני, כלומר – פעולה של הטפה־וייסוד מתוך אהבת האידיאל, ולא מתוך רדיפת התועלת. אם עבודת “המחיה” צריכה להיות מבוססת על התבונה, הרי עבודת “הגדר” צריכה להיות מושרשת באהבה. די לזכור, למשל, את שיעור האהבה שנמזגה למעשה בפעולתם המיסיונרית־הקולוניזאטורית של הבריטים, המפליאים בכשרונם להפעיל את המטרות ההומאניות לשרותו של האימפריאליסם, למען ניתן דעתנו על חוסר־הכשרון שלנו להיות קולוניזאטורים רוחניים ומפיצי איידאלים מאהבה. אבל תפוצות הגולה הריהן מעתה “המושבות” שלנו, הגלות תהיה מעתה שטח הפעולה הקולונזיאטורית הרוחנית של מדינת ישראל, וברור מראש כי בלי אהבה אקטיבית, המסוגלת להקרבה עצמית, לא נוכל לעשות להפצת האידיאל הלאומי־האנושי שלנו בקרב הגולה העולה אלינו, בקרב הפליטים, שהנם הגלות הבורחת לציון עם כל פצעיה.
ברור איפוא כי יש רק דרך אחת לחינוך העולים ולריפוי נגע הגלותיות בקרבם, – והיא – דרך האהבה. תמימות יתרה היא לחשוב כי בהוכחות שכליות, מתוך יתרון דעת והשׂכּל, אפשר לשכנע אדם ולהפוך את לבו. להלכה אמנם צריך שיהא מספיק לבוא אל אחד החשוכים, המכשילים את תחיתנו במעלליהם, ולקרוא באזניו את הפרקים הראשונים של ספר ישעיהו כדי שישוב מדרכו הנפסדת. אבל למעשה הרי אין הדבר כך – ונהפוך הוא, כי דוקה היתרון השכלי מרחיק מאתנו את האיש שאנו באים אליו. לשכנועו של הזולת יתרון־דעת שבנו אינו כלל יתרון־כוח עליו, כי הכוח היחיד אשר בו אנו יכולים לקחת שבי לבו של אדם הוא כוחה של האהבה. גם הרשעים יודעים את סוד אפסות־הערך של התבונה לגבי שכנוע ההמונים, והם גורסים כי למען קחת את לב המון־העם צריך הדימאגוג לרדת אליו ולקחת לו כלים של המוניות. זוהי שיטת הורסי הגדר; דרכנו, דרך אנשי הגדר, היא הפוכה מזו: כוונתנו היא להרים את המון־העם אלינו, כי עמנו הוא ואנו אוהבים אותו. ורק במידה שאנו אוהבים אותו אנו עשויים לעורר בו חיבה אלינו ואל הדעת שאנו רוצים להקנות לו. פעולה תרבותית – “לבוא בעי”, כלומר – פעולה חלוצית היא.
כשם שבשטח “מחיה” נחוץ לנו, כמו שאמר פעם דוד בן־גוריון, צבא סדיר שיהיה חיל־חלוציות, כן נחוץ לנו בשטח “הגדר” חיל־חלוצים שכוחו באהבה ושיקדיש את כוחו מאהבה ובאופן סדיר וממושמע לטיפוח הנאורות והאידיאליסם – להשכלה במובן ההומאני הרחב של מלה זו – בקרב המוני העולים והנוער. אבל חיל כזה של חלוצי־תרבות, חיל־גדר, לא יקום לנו על־ידי מינויים מטעם המינסטריון לתרבות, אלא על־ידי תנועה של ריפורמאציה רוחנית – כשם שגם הצלתנו הכלכלית לא תהיה שלמה כל זמן שתקנות הצנע הנבונות והטובות של מנהיגי “המחיה” לא תהיינה מלוּוֹת רצון טוב ותרבותי מצד המון האזרחים, אלא תיתקלנה בתאוות סיר־הבשר, הגורמת לפריחת השוק השחור, וברצונם הרע של מחרחרי־ריב פוליטיים, “האומרים לרע טוב ולטוב רע, שׂמים חושך לאור ואו לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר”.
איך נדרוש חלוציות ואהבה אקטיבית מן העולים, אם אנחנו בעצמנו לא נבוא אליהם מתוך חלוציות ואהבה?– ברור כי רק תנועה רבת־הקף של ריפורמאציה רוחנית, של אותה סינתיזה בין הלאומיות וההומאניות אשר בה חייבת היתה להתחיל הציונות בראשיתה; רק התעוררות נפשית־מוסרית גדולה, שתצרור בכנפיה את היהדות העולמית, ובכלל זה גם את טובי בנינו בציון, לקראת התמורה הגדולה שזכינו לה ושכמוה עוד לא היתה בהיסטוריה שלנו למימות יציאת מצרים; רק תנועה כזאת של אנשי אמונה ויודעי אהבה – היא לבדה יכולה להקים לנו חיל חלוצים רוחניים אשר יקומו וילכו מדלת אל דלת, מצריף אל צריף, ויביאו את בשורת הריפורמה הגדולה לפליטי השואה שהגיעו אל חופנו.
לכאורה, אין זה מתקבל על הדעת כלל שתנועה כזאת לא תקום בעמנו בשעה הרת־גדולות זו. אם מוקדי הנאציפאשיסם ששרפו ששה מיליון מאחינו, מצד אחד, והנס הגדול שבהקמת מדינת ישראל, מצד שני, לא יזעזעו את העם ולא יעוררו בקרבו תנועה רוחנית־מוסרית לגאולה עצמית ואידיאל של הווייה עצמית נאורה וטהורה – מה תקוותנו לעתיד לבוא?
אבל הרהור אחד מלוה בכל זאת את אמונתנו זו, והוא: כי תנועת ריפורמאציה פנימית כזו בישראל תלויה במידה רבה במציאותה של תנועה כזאת בקרב האנושות כולה – סוף־סוף הרי חלק מן האנושות אנחנו, ולא עוד אלא שעד עתה היינו החלק המושפע מן האחרים. אמנם אין סימנים, לפי שעה, להתעוררות תנועה כלל־אנושית כזאת. יתכן כי התדהמה הכפולה אשר הכתה את האנושות לנוכח מלחמת היטלר ולנוכח אימת מלחמת־האטום הנשקפת לה, היא המעכבת את לידתה של תנועת התחדשות רוחנית־מוסרית בקרב האנושות. אבל אם התעוררות כללית לא תבוא, סוף־סוף, אז מה יש לקוות עוד מן האנושות, בכלל? ואם נאמר נואש מתיקון האנושות, אז מה ערך יש לגאולתנו הלאומית שלנו?
אין זאת איפוא כי אם רשאים אנו להאמין שהתעוררות כלל־אנושית בוא תבוא. – ולמה איפוא לא נהיה רשאים גם להאמין כי הותה־ולידתה של ריפומה כלל־אנושית יכולה להיות הפעם דוקה בישראל? מפני מה לא נאמין בכוחות הרוחניים, הצפונים בעם היהודי והזקוקים לאדמת העבר ולעצמאות למען הצמיח עוד עתיד? ואם הצער הוא המוליד את רגש התשובה אל הטוב והחיובי – האומנם לא מספיק הוא הצער שנפל בגורלו של עמנו, כדי לעורר בו תנועה של תשובה אל האידיאל?
תשי"ג (1953)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.