רקע
ישורון קשת
מזרח ומערב – ואנחנו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

א

בכל מקום באסיה ובאפריקה שהאירופאים חדרו שמה בשעתם, קמים עתה עליהם לגרשם. בני־אירופה הכובשים, אם בכוח זרועם ואם בכוח רוחם, באו תמיד בזכות צביונם הציוויליזאטורי, אשר מתוך אנוכיות מסותרת דחף אותם לעסוק ביישובו של עולם בין העמים המפגרים (אם כי בלי הבנה מספקת לתכונותיהם העצמיות של עמים אלה, תכונות שאינן פונות אמנם לציוויליזאציה, אבל קובעות יחס מסויים לחיים מתוך תפיסתם הם). אנשי המערב המחוננים והנמרצים, שבעודם ברבארים ירשו גם סיגלו להם את אוצר הערכים הגדול של אתונה, ירושלים ורומי, ובכשרונם פיתחוהו לכל מקום שנחתו שם: הם לימדו את עם־הארץ להחזיק באמת־הבניין החברתית, הקנו לו מושגים של קונסטוקטיביות, אצלו לו מידות של אחריות קיבוצית ונתנו לו כלים לתיכון־חיים הגיוני ולמנהגי סדר ותועלתיות. נקוד אמנם על תועלתיות, בשגם היה רצונם של משפיעי־הטובה הזרים להפיק תועלת לעצמם, בימינם, מן המועיל שהביאו בשמאלם לעמים רחוקים אלה. אכן, “חסד לאומים חטאת”…

ובכל זאת, האם רק יצר ההשתלטות הוא שהניע את האירופאי לנוע על ארצות רחוקות ולעסוק שם ביישובו של עולם? – לא! כי פעל כאן גם יצר החלוציות־לשמה. שאיפת ההתפשטות המדינית של הממלכות שימשה מסגרת נוחה לתנופת־הפעולה ולבקשת־החדש של אותו טיפוס מערבי, המאחד בקרבו את כוח־הדמיון ואת החלום עם כוח־הרצון ותאוות־הדעת לאקטיביות פורה־ומפרה, המתעלה עד לגבורה. באירופאים אלה נוססה אותה רוח־העפלה, אשר בה נתמזגו תשוקת־ההרפתקנות עם ההקרב העצמית ועם אהבת־הסכנה לשם ההישג האנושי: הלא הוא היצר הדוחף אנשים,מסויימים" (כלומר – אינטגראליים) מבני־המערב, כקולומבוס ואמריגו וספוצ’י, לגלות את אמריקה; לכבוש את הקוטב הצפוני, את פסגות ההימאלאיה, את תהומות־הים, את הסטראטוֹספירה – במעוף של הירואיות, הבזה לכל מכשול ואינה יודעת מעצור; או ללכת כאלברט שווייצר לאיזור קו־המשוה ולרפא שם את שבטי הכושים מנגעיהם הטרופיים – ולא מתוך מניעים תועלתיים, אלא מתוך רליגיוזיות צרופה ואהבת־האדם. אמנם בעקבות גיבורי־הרוח האלה הלכו גם רוצחי־עמים, שהשמידו בלי רחמים תרבויות שלמות ביבשת אמריקה וביקשו להשתלט גם על הודו וסין, – אך כלום יאשם קולומבוס על השמדת האינדיאנים, או היאשם איינשטיין על כלי־ההרס האטומיים.

לא, לא רק רעות חולות הביאו כיבושי המערב הדינאמי לעמים מפגרים ולכלל־האנושות, אלא גם תיקון־חייים, שגשוג ותושיה. סין והודו ואינדונזיה הלא למדו משהו מאירופה; מפסולתה של בריטניה נבנתה ארץ גדולה כאוסטראליה; מדינת ארצות־הברית של אמריקה לא היתה יכולה להיווצר על ידי אדומי־העור; לולא האנגלים וחופרי תעלת־סואץ לא היתה ארץ מצרים גם היום אלא ארץ מפגרת כבימי הממלוכּים; והצרפתים הפכו את צפון־אפריקה, תוך כדי דור אחד, לארץ מודרנית, השקו שם מיליוני אקרים אדמה ובנו שם רבבות־מיל רבות של מסילות־ברזל לפני דור אחד היתה קאזאבלאנקה עיירה נרדמת, בת עשרים אלף תושבים והיום היא כרך בן 600 אלף איש).

והעמים המפגרים קיבלו את המתן המפואר והמעשיר – קיבלו ביד פשוטה, שאצבעותיה התגעגעו בסתר על הפגיון, שהיו רגילות להחזיק, אכלו בטובה, מחו פיהם ותודה לא אמרו. ומששבעו הרימו עיניהם מן היד הנותנת – ובראותם את הפרצוף הנכרי התלקחה בהם חמת הרציחה, ידם נקמצה לאגרוף, ובכפיית־טובה גלויה התנפלו על הנותנים, כשהם עוטפים את שנאתם בתכריך אידיאל מזוייף של לאומיות, שצביעותו נושאת בד בבד, על כל פנים, עם צביעותם של הידידים־הכובשים, הנותנים צעצועי־ילדים ולוקחים מכרות־זהב – אם כי גם מסייעים שלא מדעת למהלך ההיסטוריה והתרבות. ועתה שוב אין להם לעמים הללו שום צורך באירופאים מביאי־הציוויליזאציה. הם כבר למדו להשתמש בנשק חדיש, להמריא במטוסי־סילון, לאסור מלחמות… – האירופאי עשה את שלו; האירופאי יכול ללכת.

ולנוכח זאת מיתממים עכשיו היאנקים (אכן תמימות היא בהם!) ואומרים לרשת את מקום האירופאים בתחום השלטון־בכיפה, בעוד שהדוב הרוסי, האדיר להחניק ולדרוס, מזדקף ופוסע למולם בשתיקת־אימים וכבר שולח אף הוא את כפו אל השלל – והם עוצמים עיניהם מראות כי אמריקנים ואירופאים היינו־הך בעיני העמים המשועבדים, וכי מנת חלקם לא תהיה טובה מזו של בני־אירופה, אם באמת יעלה בידם ליצור אימפריה אמריקנית בארצות נכר; וסברה היא, שלא רב מזה יהיה, בסופו של הדבר, גם הישגם של הרוסים, אם אמנם יעלה בידם לפרוש על עמי המזרח שלטון מדיני־אימפריאליסטי כצד השני של מטבע המשטר הקומוניסטי החברתי.

 

ב

והנה דוקה בעצם שעת התקוממות זו של עמי המזרח גרם מזלנו לנו, היהודים, לשוב ולבוא לתחומם: לבוא כאירופאים אשר עמי־אירופה הסתייגו מהם כיון שמעולם לא הודו באירופאיות שלנו ותמיד ראו בנו רק גוף זר, ובדור זה אף קמו עלינו להתיז את ראשנו במסירת החרב לידי התליין הנאצי (השנוא עליהם להלכה והרצוי להם למעשה).

ולא זו בלבד, שהמערב אינו מודה באירופאיות של היהודים ועיניו טחו מראות בנו ובמדינת־ישראל את חיל־המצב היחיד, שעליו הוא עוד יכול לסמוך, להלכה ולמעשה, במזרח התיכון, לנוכח גל האיבה האסייתית, אלא שהוא, המערב, מוכן ומזומן להטילנו הימה, כאותם מלחי יפו, שהפקירו את יונה הנביא, כדי לפייס בקרבן־שוא זה את השונא הישמעאלי.

אירוניה נוקבת זו של ההיסטוריה! האירופאים, שנואי נפשם של עמי המזרח, מצרים את צעדינו בגלל שאנו עם מזרחי, ואנחנו מבקשים לנו מפלט בארץ־המזרח של אבותינו הקדמונים, ארץ יעודנו ההיסטורי, אבל באים הנה על כרחנו כאירופאים (כי אלפיים שנות קיומנו במערב, עם כל שהיה זה קיום פרובלימתי, הפכו אותנו לאירופאים, לפחות למחצה – והיום הננו האירופאים היחידים, שטירוף־ההרס לא צררם בכנפיו) – ואנו באים הנה דוקה בשעה שהמזרח מגרש את האירופאים בחמת־רצח שאינה יודעת הכרה ופשרה, בעוד שהמערב, בעוורונו הגמור, מפקירנו למבקשי נפשו ונפשנו גם יחד.

איחרנו במאה שנה, כי לא שמענו בקום של מבשרי שיבת־ציון בימי פינסקר ומשה הס, ולפחות ביובל־שנים, כי לא שמענו בקולו של הרצל. והן לא שעינו גם לקולו של ווייצמן, כשקרא זה באזנינו, עם הצהרת בלפור: “עם־ישראל, אֵיךָ?!”…

האין תקנה לאיחור זה?

 

ג

“האירופאי יכול ללכת: הוא כבר עשה את שלו!” – צועק המזרח.

“מקומנו במזרח! עלינו לעשות כאן לביתנו שלנו!” – צועקים אנחנו.

“היהודי מיותר בכלל, הוא רק מפריע אותנו” – קוראים המערב והמזרח כאחד.

מילא, המזרח – אפשר להבין. אבל המערב – מה ראה הוא להתעוות ולכחכח ולכרכר כל־אימת שהמדובר הוא במדינת־ישראל, כאילו נתקענו כעצם בגרונו? – ברגע קטן של חגיגיות מפוייסת שלאחר נצחון, כדומה לבלפור בשלהי המלחמה הראשונה, ניצחו אראלים את המצוקים במדינאי המערב והם אישרו את קיומנו המדיני, אבל משחזרו העניינים למסלולם הפרוזאי (הסובב כיום הזה סחור־סחור, כרודף אחרי זנבו, בלי אשר ילמד מן הנסיון) התחילו תוהים על עצמם, לאמור: מה זאת עשינו? למה זה הבאנו על עצמנו בידים צרה זו? מקח־טעות הוא! ועוד מעט, באזלת ידם לצאת מן המבוך, יקראו, כגרמנים אחרי תבוסתם בימים שבין הינדנבורג להיטלר: “היהודים הם האשמים בכל!” – אין זאת כי אם צדיקים גמורים אנחנו, כנח בימי המבול, מין אנומאליה הגורמת מבוכה, שהעולם מדקדק עמנו כחוט השערה, בעוד שאין שיעור לסלחנותו כלפי כל עושי מעשי־זוועה נורמאליים בגלוי, ברוח הזמן… עצם החזיון “מדינת ישראל” ודאי נראה להם לגויים כמין אנאכרוניזם שאינם יכולים להתרגל אליו ולגרסו כממשות המתקבלות על הדעת, והוא בעיניהם דבר־מה שקפץ מתוך הביבליה אל המציאות ושיש למצוא נוסח של השבעה, כדי להחזירו למקום שממנו חרג, לבל יוסיף לבלבל את העולם הנורמאלי…

ובנקודה זו, חוששני, מסייע העם היהודי בתפוצות, שלא מדעת, למבוכתם ולהסתייגותם של הגויים כלפי תקומת ישראל כאומה: הלא גם חלק גדול, גדול מאד, של יהודי התפוצות, למן הנמושות (שהוריהם התישו את עצמם בסדנות־הזיעה, ואילו הם, הבנים, עושים חיל כעורכי־דין, כרופאים, כסוחרים) – ועוד “ציונים” נאמנים, הנתבעים ותורמים אל צרורנו הנקוב, מתקשים לגרוס את מדינת ישראל כחזיון סובירני, התובע את כל האדם היהודי, והם מבקשים, להצדקת אדישותם או פושרנותם, נוסח של פשרה בין מדיניות ובין תיאולוגיה. לא ראינו כלל, לנוכח מסע־ ההכרעה הנועז והמסוכן, ההיסטורי־הגורלי, של מדבר־סיני ועציון־גבר, כי יקומו, נאמר, לפחות מאה אלף בחורים מתוך היהדות “האנגלוסכסית” שבמדינות־הים ויבואו כחלוצים ולוחמים לציון הנצורה. לא ראינו זאת: לא זכתה מדינת־ישראל ולא זכה עם־ישראל. והן בלי העם הזה לא תהיה מדינת־ישראל, עוד משך דורות, אלא שתיל קטן ורך וחסר־מגן, שצומח לרגלי האילן מתוך גרעין של פרי־נשילה, בעוד שהאילן עצמו – סכנה של גרזן־הכורת נשקפת לו. ברם, אם היהודים אינם נלהבים כלל למדינה משלהם, למה זה ירצו בה הגויים?

יתכן כי חלק גדול של הסתייגות העמים כלפי מדינת־ישראל יש לזקוף על חשבון הרושם הרע של הסתייגות המוני יהודים ממנה גם אחרי כבשני־ההשמד הנאציים… והן אך ‘אנוש’ למדי הוא, שהחשים לעזרת אדם המוּטל כנאבק עם מר המות, כשהם מגלים שהוא שוכב מתוך עצלות הריהם מתמלאים כעס עליו, ואולי גם בועטים בו בבוז. עצלות־הנפש של יהדות־התפוצות אינה מעלה את קרנה של ציונות־ההגשמה בעיני העולם. עם־ישראל הכזיב, לעת־עתה, לא רק את מדינת־ישראל, אלא גם את אומות־העולם.

ברגעים נדירים של בדיחות־הדעת יש שאני מסביר לעצמי את יחסן השלילי של המעצמות למדינת־ ישראל על דרך ההומור, לאמור: כסבורים היו הגויים, שאם יתנו ידם להקמת המדינה תיפתר בזאת גם שאלת־היהודים הארורה. ילכו להם היהודים לארצם הביבלית ויחדלו להיות אבן־נגף בדרכי המציאות של הגויים. נתנו לציונים את המדינה על־מנת שיקחו עמהם את היהודים, ותסולק הרעה החולה. אבל לא יצאו ימים מרובים והגויים נוכחו לדעת כי שגו ברואה: היהודים לא נעו ולא זזו ממקום שבתם – ומדינת ישראל נעשתה רק "צרה, נוספת בעולם: היא לא הביאה כלל פתרון לשאלת־ היהודים, ולא עוד אלא שהיא עצמה בעייה מסובכת ומטרידה. נמצא כי תחת בעייה יהודית אחת יש להם לגויים עכשיו, אחרי מתן המדינה, שתי בעיות יהודיות…

ומי יודע? כבכל הלצה, יש אולי גם בהלצה זו, שנאמרה כאן “על לב רע”, גרעין רציני של ממש, הגורם “הגות נעכּרת”.

 

ד

אבל מיליוני דונמים של קרקע שוממה במדינת־ישראל – די מקום למיליוני יהודים – מצפים לשוא לבנים־בונים, המתמהמהים לבוא, כמשיח צדקנו; מיליוני אויבים גחים מן המזרח לבלענו חיים; ומיליוני בני־המערב רואים את סבך־הקוצים האיום, שלתוכן מכניסה אותנו בזדון קר הפוליטיקה של הברבאריות הטוטאלית בזמננו – ואין פוצה פה ומוחה ואין תומך בימיננו. ובין המדבר והים אנו עומדים על נפשנו בהירואיות, שאם לא תימצא לה אחיזה בטוחה במציאות הריהי עלולה ליהפך לאפיזודה היסטורית גרידה, מאותו סוג של גבורת־הרוח באדם, שהאנושות מתקשטת בה לאחר שהיא הורגת ורומסת אותה בעפר. אבל אנו לא על דרך ההגיון אנו שוקלים את מעשינו בציון, כי למודי קפיצת־הדרך אנו. – אנו אוחזים ומתאחזים בציון על אף כל מה שההגיון והחשבון אומרים לנו. עם אי־רציונלי היינו תמיד – ואי־רציונלית, אך בלתי־מופרכת, היא גם מדינת־ישראל במאה העשרים. עושים אנו את מעשנו ההיסטורי מתוך אותו “טראנס”, היונק ממסתרי־הנפש, אשר בו קיימות עובדות שבניגוד לכל הרגיל והקיים לנו, כמו שדרווישים בקצוי “ערב המאושרת”, או יוגים על נהר גאנגס, יכולים להכות בחרבם על גופם בלי שייזל דמם ולנשק לנחש על פיו בלי שימיתם זה בארסו. יש להט עילאי בנפש, שבכוחו האדם מחוסן מפני סכנות גופניות.

אכן, הכרח הוא לנו לשוב לארץ־המזרח – ולא ברבבות, אלא במיליונים, על אף הזיקה האינרטית של רוב העם היהודי אל הגלות ועל אף התנגדותו המשתוללת של המזרח – כשם שמוכרחים אנו להחזיק גם באירופאיות שלנו (ואף להקנותה בדרך חינוך גם לעולים ולפליטים שלנו מארצות ההיקף הערבי), אף על פי שהמערב אינו גורס כלל את האירופאיות שלנו. – ובכן, האומנם נכללנו גם אנחנו בסיסמת המזרח: “האירופאי יכול ללכת!”? האומנם אין לנו מקום במולדתנו ההיסטורית?

לא, אין אנו סבורים כך כל־עיקר. ראשית־כל, טועה המזרח, המדמה בלבו שאין הוא זקוק עוד לאירופה ויכול לבערה מגבולו: עתיד הוא להתבדות! בלי אירופאיות, ואף בלי בני אירופה, אין המזרח אלא חומר גולמי בלבד. אי־אפשר כלל ליצור כיום הזה הוויה לאומית שלמה בלי היסוד הכלל־אנושי שבאזרחות־העולם – ויסוד נעלה זה הריהו, בכל־זאת, סודו ויציר רוחו של המערב, ואין המזרח עשוי לסגלו לעצמו בלי עזרת המערב. ורק טיפוס אחד של אירופאים וסוג אחד של אירופאיות מסוגלים להקנות לו למזרח את היסוד ההכרחי הזה: היהודים יוצאי־אירופה, שאירופאיותם לא תהיה מלווה תאוות כיבוש והשתלטות, אלא ערכין מוסריים, ופעולתם הציעוויליזאטורית תהיה נקיה מכל אימפריאליסם. וככל שהמזרח ימהר להבין זאת, כן ייטב לו באחריתו.

בשעה זו אין אמנם כל תקווה להבנה כזאת, כי הצועק־ומשתולל אינו דן בשכלו, ומשום־כך אינו מבין כהלכה – אינו מבין אפילו את עצמו בשעה זו הכל צועקים ומרימים אגרוף, ואין איש מבין את שפת רעהו. אין לנו אלא להמתין לרגע של דממה, שודאי יבוא לעולם בעוד דור אחד או שניים, לרגע אשר בו יישמע קול ההכרה. לפי שעה בעוד הקולות עולים ומתנגשים זה בזה כשריוני־קרב, הרינו עומדים ועושים במלאכה (ולא בשקט מרוכז ובאחדות־הלבבות, שלא ניתנו לנו): עושים ביד שמאל בלבד, כי יד ימין אנוסה להחזקי בשלח. ותוצאה ראשונה מאונס היסטורי זה היא, שאין לאל ידנו להושיט לו למזרח ערכין חיוביים, כאשר ביקשו לעשות אפילו האירופאים, בכל אנוכיותם ההומאנית ובלתי־הומאנית.

 

ה

וכאן אולי טמונה צומת־העצבים של הענין כולו. אין אנו יכולים לכבוש לנו את מקומנו במזרח, אם לא נכבוש עם זה גם מקום בלבם של בני־המזרח. הלא רק אם נבוא כנותנים, ולא כתובעים בלבד, תהיה לנו זכות להיאחז במזרח גם למרות התנגדותם של עמי המזרח. לתת אפשר גם נגד רצונו של מי שנותנים לו: לילד, לחולה לעני בדעת, יש לתת גם כשאינו רוצה לקבל. ואולם המוציא מחברו עליו הראיה! וכי איך אפשר לקחת בניגוד לרצונו של זה שממנו לוקחים, אם לא לפי הכלל “כל דאַלים גבר”? וישראל, אם כי יודע הוא להתגונן, הן לא זו בלבד שאינו “אַלים” כשלעצמו אלא שגם אין כלל ברצונו להעמיד את עולמו על האלימות.

אבל נתינה פירושה נתינה כנה, מתוך רצון אמתי לתת. ואנחנו שהיינו מאז ומעולם נותנים שלא־מדעת, מן־הדין הוא שעכשיו, משנעשינו תובעי־זכות, נהיה גם נותנים בהכרה שלמה וברצון־אמת.

ולנו הלא יש ויש מה לתת. מבית־הלבנון הרוחני העתיק שלנו עלינו להוציא ולמרט ולחדד ולהפעיל את כלי־הזין העתיקים שלנו, שכמעט נשכחו גם מלבנו אנו, בדור האחרון, מחמת זוועות הזמן ותלאות פליטי חרב, עד שאין אנו נותנים כלל דעתנו היום, שנשקנו הלאומי הקדמון הזה – דוקא הוא מודרני ביותר, כיון שהוא עתיד לשוב ולהיעשות אקטואלי, לכשתתן האנושות הדוויה אל לבה, שהנשק החזק ביותר הוא לא כלי־המשחית הרע של הרס־בליעל, אלא כלי־המכשיר הטוב של הבניין המוסרי. את תורת האהבה והרחמים עלינו להוציא מן הארסנל הקדום שלנו – ובנשק־הדחף הזה עלינו להילחם על האמת הישראלית, האומרת: “עולם – חסד יבּנה!”.

“לא תהיה תקומה לעם־ישראל, אם לא יהיה עם־סגולה!” – קרא דוד בן־גוריון בנאמו לפני ציבור האינטליגנציה בירושלים בכ“ז בתמוז, תשט”ז. – אכן, אמיתנו ומלחמתנו היו תמיד אמיתו ומלחמתו של המיעוט, כשם שנצחונותינו המעטים, במידה שזכינו להם בהיסטוריה, תמיד היו נצחון של מעטים על רבים בכוח היתרון הרוחני, כאשר ראינו גם בעינינו לפני שנים מעטות ושוב לפני ימים לא רבים, גם חנוכה, חג נצחוננו המדיני היחיד מאז חורבן בית ראשון, הוא חג נצחונה של ההכרה הרוחנית על הכוח הגשמי. ומי יודע אם נצחונות יהושע לא באו גם הם בעיקר בזכות הרעיון הרוחני, שתורת משה אצלה להם ליוצאי מצרים? – ולכן גם הציונות חייבת להיות תנועה של ריפורמציה רוחנית, כלפי פנים וכלפי חוץ כאחד, שאם לאו אינה ולא־כולם. ובלי הציונות, שתהיה בבחינת הנשמה, הן גם מדינת־ישראל שהיא בבחינת גוף, לא תהיה אלא גוף בלי נשמה.

 

ו

היה עלינו לבוא אל עמי המזרח לא בפוליטיקה גרידה, אלא בכוח השכנוע המוסרי של אהבת הטוב, של דיברת “לא תרצח”, של קדושת האדם והחיים, של הצורך בשלום – וספק הוא אם אמנם עשינו זאת… מיליונים בודאי לא היו שומעים לקולנו בין כך ובין כך, אבל יחידים ודאי היו שומעים פה ושם, בהודו, בבוּרמה, ביפאן ומי יודע? – אולי גם בדמשק ובחרטום, ואפילו בקאהיר. וטבע הדברים מחייב, שאלה שהיו שומעים קולנו הם אנשים שדעתם נשמעת בקרב עמם, בני עליה, אם כי הללו אינם, כמובן, אלא מיעוט קטן מאד. – ואם לא שמעו היום, אפשר שישמעו מחר, או בדור הבא. אולם לנו אין דרך אחרת להגן על זכותנו מלבד דרך הכוח המוסרי. בכוח הנשק בלבד לא נשיג את מבוקשנו, ואם נשיגנו – הלא רק לתקופה קצרה ובאופן ארעי נשיג אותו, ובזה אין אנו יכולים להסתפק. הן אפילו ולינגטון, “דוכס הברזל”, המצביע הבריטי התקיף, שניצח במערכת ווטרלוֹ, אמר: “אין לך דבר טראגי יותר מן הנצחון, ורק התבוסה גרועה ממנו”…– אנחנו לא לנצחון־ארעי אנו זקוקים, אלא לשלום של קבע; אנו מוכרחים לשלוח שרשים – ודבר זה לא נשיג אלא בכוחו של “נצח ישראל” בכוחנו הרוחני. אנו חייבים איפוא לפתח בקרבנו, קודם כל, את התכונה הממשית של “עם־סגולה” (למעשה, ולא רק להלכה) – את הכוח המוסרי, את נשקנו הלאומי העצמי והאמתי, הקודם בהרבה לנשק יורק־האש, הנקנה בדמים ובפוליטיקה. כי רק בעזרתו נוכל לבוא אל בני המזרח כנותנים באמת ובתמים, כמביאי בשורה, כאוצלי אהבה וצדק. לא תהיה לנו תקומה במזרח התיכון, אם לא תהיה כוונתנו להביא לו את תרומתנו המוסרית, התרבותית, הרוחנית.

המזרח לא יטה לנו אוזן? יתייחס לדברים כאלה בלעג ציני?– אמנם כן, בודאי כן. ומה בכך? הלא גם רבים מבין העברים, קוראי הטורים האלה, ודאי יתייחסו לדברים אלה באופן דומה לזה, ולאו־דוקא מתוך ציניות, חלילה, אבל מתוך ספקנות. אנשים השמים את מבטחם בפוליטיקה בלבד ומעמידים כל עולמם עליה – הלא מאותו הסוג הם בכל העמים: הלא הם אלה אשר בעטיים עוד יש מלחמות בעולם, ואשר כל־זמן שהם, ורק הם לבדם, יהיו המכריעים בחיי המדינות וישללו מראש מכל בעל־נפש ובעל־הגות את הזכות לדון בדרכי האומה – לא תבוא גאולה לאנושות, הנרמסת ברגלי גאוה של הזדון והשקר. וכי משום כך לא נישא את קולנו? והרי דוקא חלקנו אנו עוד שפר עלינו, כי למזלנו הטוב הן לא רק פוליטיקנים מקצועים בלבד, אלא גם מנהיגים הומאניים ובעלי חזון עומדים בראש מדינת ישראל כיום הזה.

משום־כך יש לנו הזכות – ומוטלת עלינו החובה – לומר את הדברים האלה. גם קול שאין שומע לו מנסר בעולם.

תשי"ז (1957).

המלצות קוראים
תגיות