אם אתם רוצים, אספר לכם מעשה. אבל תחילה חייב אני לומר לכם, מי אני.
חייט אני.
לאמיתו של דבר, לא חייט אני; גם אבותי ואבות־אבותי חייטים לא היו. אבל משנתארע הדבר, ששכחתי את מעט התורה שלמדתי בהתלמוד־תורה ואבּדתי את מעט הזהובים שנתנו לי נדוניה – הייתי אנוס לפנות אל המחט.
מפני מה דוקא אל המחט? מפני שבמקרה היה לי שכן, שהיה חי על המחט. בבית אחד היינו דרים.
אמנם, בקרן־הזוית השלישית היה דר סנדלר גם־כן; אבל מלאכת הסנדלרות מלאכה קשה היא. ומפויחת ומזופתת…
השכן שלי מקרן־הזוית הראשונה היה חייט־נשים; ונעשיתי גם אני חייט־נשים.
אל העבודה לא נגשתי בבת־אחת ותיכף ומיד; ממתין הייתי: שמא יתרחש לי נס. אני, או אשתי, אפשר שנמצא מציאה כשרה; אך בינתים, כדי שלא להתהלך בטל, התיישבתי ליד שולחנו של השכן, ניסיתי לתפור כפתורים, להכליב, ואחר־כך – משהו לתפור גם־כן! לאט־לאט נכנסתי בעבודה!
עד כדי תפירת שמלה חדשה לא הגעתי, ועדיין אין אני עומד במדרגה זו עד היום הזה; אך להטליא טלאי, לגהץ, לכבס ולהוציא כתם, ואפילו לקחת מידה – דבר זה למדתי, בזה חייתי ובזה אני חי עדיין… יהא אחר החותך והגוזר; מילא!
נתּנה אמת להאמר, מלאכה זו אינה מן המלאכות הגרועות. ראשית – עליזות יש בה: חייט מזמר לו זמר, קם ויוצא לעתים קרובות אל הכפרים, בין פריצים, רואה עולמו של הקדוש ברוך הוא. אינו יושב מושחר וחשוך, כסנדלר מזופת…
טוב. אלא שבינתים, לא עליכם ולא על שום יהודי, נפטרה אשתי לעולמה… צרות!
אבל לא דבר זה מבקש אני לסַפר לכם.
שכן מה יש כאן לספר? הריני אלמן; הריני גר לי בפני עצמי בחדר קטן הרחק־הרחק, כמעט מאחורי העיר; הפרנסה אינה מצויה בשפע, אבל ברוך השם; נפגשים עם ידיד, טועמים מעט יי"ש, לווים “זהב טהור” אחד ושוב חיים.
אבל מתרחש מעשה. כמו שאומרין הבריות: כל השנה כולה מבוּסם, בפורים מפוכּח! אפילו לא פרוטה אחת בבית! מה אני מהרהר בלבי? אלך ואזמין עצמי לביתו של ידיד! הרי מחשבה של שטות היא, שאהיה מתהלך בפורים וגרוני יבש! סוף סוף, נס כזה נתרחש! אסתר המלכה, אף־על־פי שירקרקת היתה, מכל מקום עדיין ראויה היא, שלכבודה לא יהא אדם מישראל מתהלך בפורים מפוּכּח ומלוּקח מכל משקה!…
יוצא אני מתוך ביתי והולך, ומהרהר כל אותה שעה: לאיזה חייט ראוי ללכת?
שמחה יתירה שרויה בביתו של אהרון דבשה’ס. יי"ש ניגר שם כמו מים. הוא שותה, היא שותה. הבת, אומרים, אף היא מחבבת את הטפה המרה! אבל דוקא מחמת אותה הבת אין לי חשק ללכת לשם! בתולה שלמעלה משלושים, ואפשר עם תוספת, והיא משתדכת אלי. כשהיא רואה אותי, מיד “העינים מתמלאות מים”, ומתאֲוָה אלי כאותה כבשה שמתאֲוָה למלח, ועיניה מזוגגות, ואין האישונים נראים כלל, הכול לובן בלבד שתי קעריות שמנת…
לא. אל אהרון דבשה’ס אין אני הולך… אל חייטים אחרים עשירים – בוַדאי שלא! הם מציצים בי מלמעלה למטה, כינשוף בנוצתו המנופחת שמציץ בפרגיה הקרחת… ואם כן רע באמת: לך נַחש, איזה קבצן אינו משחק עם משחקי־הפורים ויש לו בבית טפח של יי״ש?
ובשעה שאני מהרהר כך הריני בא לידי טעות, ובמקום ללכת אל העיר אני פונה ויוצא מתוך העיר… הרחק־הרחק.
כשאני חש בטעותי כבר אני נמצא מרוחק כברת־ארץ גדולה מן העיר. רואה אני חורשה, ואני נכנס בתוכה. לשם מה? אינני יודע! אני הולך… שאלוני בחרם ובשמתא, אם יודע אני להיכן?
פוגש אני חוטב־עצים; ואני שואלו: רחוק עוד לבית־מזיגה?
והרהר מהרהר אני, מאחורי העיר גם־כן אפשר להשיג שתי־יי״ש! אלא מה, אין פרוטה בכיס, אפשר שתזדמן אצל המוזג עבודה כלשהי ואפשר לשתות לפי שעה על חשבון המלאכה… גוי דרכו להאמין ולתת בהקפה!
אומר הוא, חוטב־העצים: לא רחוק!
הולך אני הלאה; שתי דרכים: אחת – ימינה, ואחת – שמאלה. והריני פונה ימינה, הרי אני חייט הנני, מחזיק את המחט ביד ימין, נמצא שהיד הימנית חשובה יותר!
אחר־כך נתברר שטוב־טוב היה לי, אילו פניתי לשמאל. ואפשר להפך? אילו הייתי פונה לשמאל, לא היה לי מעשה זה לספר לכם…
–––––––––––––––––
הכלל, אני הולך לימין. והולך ומהלך.
צמא הייתי כבר מזמן; ונוסף עוד הרעב על הצמא.
קר במקצת גם־כן היה לי; לא הרבה, אבל הרוח מנשבת במקצת בין העצמות. ופתאום באמצע – עמוֹד! גדר.
גדר של ברזל. מוטות שחורים של ברזל עם חודים מוזהבים, – פחד ומורא!
פשפש יש בגדר, ועל־יד הפשפש – פעמון. אין אני מן העצלנים, ואני נוטל ומושך ומצלצל.
נשמעת נביחתם של כלבים. אני חש קור בארכובותי ומבקש לברוח. אבל שומע אני, קול קורא ואומר: ״הס!" – ואני נשאר עומד במקומי; הרי אינני מלמד, שאהיה מתפחד מפני כלבים!
בא ומופיע ערל זקן, לבוש כמין צייד, עם דשים ירוקים במעילו, נועץ את ראשו המכסיף, עם שתי עינים מטושטשות, אל בין מוטות הגדר, ושואל מי אני.
אומר אני: חייט.
– מה אתה רוצה?
– כוסית יי"ש!
צוחק הוא, ומראה לי שתי שורות של שינים זקנות ומעוקמות. אבל ניצוץ של אש יש לו בעינים!
אתה בן־אדם משלי, מהרהר אני! אף אתה מרגיש יבושת בגרון?
וצריך להכנס עמו בשיחה קרובה יותר.
אני עומד בצד הזה, הוא בצד ההוא, ואנחנו מסיחים.
אני שואל, והוא משיב.
– מה הוא המקום הזה?
– ארמון.
– ומי אתה?
– שומר הארמון.
– ומי גר בארמון?
– פריצה!
– איזו פריצה?
– פריצה יפה.
– יפה?
– ומשוגעת…
– מה השגעון?
– אין היא רוצה להנשא; שום אדם אינו נושא חן בעיניה.
צוחק אני:
– אפשר תרצה בי?
– נַסה – אומר הוא – אפשר היא חזוּיה לך!
ובדברו כך, הוא מסובב את המפתח ופותח; ומניח לי להכנס. וכבר אנו עומדים שנינו בצד ההוא.
סיעה של כלבים מתהלכים מסביב ולשונותיהם משורבבות ארוך־ארוך – וכי חושש אני להם? הרי הזקן עומד לצדי!
– אני אלמן הנני, – אומר אני לו.
– נסה… כבר רבים ניסו… אשכנזים, אַרמנים, צוענים… נסה גם אתה… אפשר תצליח אתה יותר מהם…
אני מסתכל בו ותוהה! אני מתבדח כדרך החייטים, וזה סבור כזה ראה וקדש!
והריני חוזר אל עניני שלי ושואל בנוגע למעט יי"ש.
– יש, – אומר הוא, – בארמון יי"ש, מי דבש גם־כן, ויין… וחתנים מקבלים במאכל ובמשקה בעין יפה… כיד המלך, אומר הוא.
כבר אני מתחיל מפחד במקצת.
שמא הוא, הזקן הזה, שתוי ומבולבל במקצת? לא, מפוכּח הוא, הליכתו ישרה ובטוחה.
אומר אני:
– די, זקן, בלא מהתלות! אני גרוני באמת יבש מצמא! יבש כל־כן, שהקול יוצא אצלי כמו מתוך פח… ורעב אני, עד כדי כך שרוחות מנשבות אצלי באצטומכה!
– ובכן, בוא, מחייך הוא, אכילה ושתיה לא יחסרו!
סבור אני, שהוא מוליך אותי אל עצמו; אבל הוא מוליך אותי אל הארמון!
והארמון, – וכי הפה יכול לספר ולתאר? המחבר של אקדמות, עם חורשוֹת הקָנים ויַמי הדיו, וַדאי גם הוא היה עומד תוהה ובוהה ופיו פעור! עמודים ועמודים, עם נחשים של זהב, נשרים של זהב וכל מיני עטלפים של זהב על־גבי העמודים…
וכל אלה עם כתרים של זהב בראשיהם… והוא מוליך אותי ומביא אל המרפסת, פרושה כולה מרבד טוּרקי, ומוסר אותי לידיו של חצרן.
– חתן! – אומר הוא.
החצרן מחייך ומוליך אותי הלאה.
הפריצה, כמובן, אינה נוגעת אפילו לפאתי השמאלית; אבל אני הרי חייט אני, והנני רוצה לראות…
וכי מה? תלה לא יתלו אותי; ועל־כן אני מניח שיוליכוני. ומוליכים. מאולם אל אולם, מהיכל אל היכל. מהיכל ירוק אל כתום; מכתום – אל אדום, מאדום – אל כחול… הצבעים מסנוורים את העינים.
והולכים ומהלכים ורצים. במרוצה גדולה מתרוצצים. והצבעים מתחילים להתערבב בעינים, אין עוד שהות אפילו להתבונן ברהיטים שבהיכלות, להסתכל בדיוקנאות שעל־גבי הקירות. כתמים צבעוניים מתחלפים, רצים וחולפים לפני עיני. וחצרן אחד מוסר אותי לחצרן חברו, וחברו לחברו, מהיכל להיכל.
אבל הרי גזירה היא שכל דבר יהיה לו סוף, מעמידים אותי בהיכל אחד, וההיכל הזה כולו לבן…
הדלת מימין, אומרים לי, מוליכה אל הפריצה, והדלת משמאל – להוציא ולהשליך מן הארמון החוצה, כשהחתן אינו נושא חן!
ואני מביט, מסתמא, אל הדלת שלצד הפריצה; ורואה אני, נקב קטן בדלת.
– מה זה? – שואל אני.
ומסבירים לי, שמבעד לנקב הזה מציצה הפריצה אל החתנים!…
– והיאך רואים החתנים את הפריצה?
– הנה! – אומר החצרן, שכולו נוצץ ומתנוצץ מרוב זהב, ומרמז על דיוקן שעל הקיר.
נקבה שכולה אומרת כבוד וגברתנית… מבט של אדונית אמיתית, אף־על־פי שהיא כורעת משום מה על הברכים, ויש לה משהו מסביב לשפתים, שהוא מושך את הלב ומגרה את היצר ומעורר את התאוָה.
הרי חייט אני, שמלות לא מעטות מדדתי להן לנשים, והרבה נקבות יפות עם פריצות נאות ראיתי, אבל – מה אומַר לכם ומה אספר – כזאת אפילו בחלומי לא ראיתי!
היצר־הרע עצמו!
והלב כבר דופק בי, כלבבו של גזלן!
וכבר אני שוכח מי אני, מה אני; ומי ומה היא; דאגתה של סבתא שלי!
אני מתמתח כאותו מיתר ומתיישר ומצפה כיהודי שמצפה לביאת המשיח, כנשמה כשרה שמצפה לעולם הבא!
נשמע צלצול! החצרן מפרש: הפריצה הולכת! ונוטל ומחזיק בי, ומעמידני מול הנקב שבדלת, ומשתחווה לפני בבת־שחוק, ונעלם.
ואני עומד, ומפחד להניע עפעף. ואותם כהרף־עינין שעמדתי נדמו לי כשנים. ועוד פעם צלצול, וחוזר ונכנס אותו חצרן עצמו.
– נשאת חן! – אומר הוא…
וחושב אני, השבץ יאחזני!
– אלא, – אומר הוא.
– אלא מה?
– אלא שמלוכלך אתה – אמרה. היא מצוָה להוליד אותך אל הבי־בַני.
–––––––––––––––
לא אאריך לכם הרבה…
הרי רואים אתם, שוב אני חייט; וכבר מבינים אתם, שהשדוך לא עלה יפה… אבל ה“אלא” עם הבי־בני יבשו לי את לשד העצמות!
תחילה ריחצו אותי, שהלכלוך ירד, שהזיעה תרד… מילא, חייט, בא מן הדרך, הלך ברגל.
אבל שוב יש לה “אלא”.
מה שוב?
מלבושי שלי אינם נראים לה…
אומר אני, אשלח להביא את הקאַפוטא שלי של שבת, – כך אני מתנאה ומתגאה לפניה, שהרי, בינינו לבין עצמנו, לא היתה לי קאַפוטאַ של שבת כלל!…
אבל היא רוצה, שאלבש קצרות, כדייט"ש…
ואני אינני רוצה! וכי מה זה פתאום – דייט״ש?
אבל היצר הרע בא ומזכיר לי, שפעם אחת ראיתי את הרב של פרנקפורט דמיין, שנסע לקבץ נדבות בשביל ישיבה, ואף הוא היה לבוש קצרות כדייט"ש, – מילא, אם ראש־ישיבה מותר לו, הרי אני על אחת כמה וכמה שמותר לי, – והריני מסכים…
אבל מצוים עלי להשליך את הארבע־כנפות, – חושב אני: מה מצינו אשה, שאף היא יש לה חלק לעולם הבא, והיא פטורה מארבע כנפות, אף אני כך! ואני מוסר את הציצית למשרת… מילא, אם כך עלה בדעתה!
שואלים אותי עוד, אם אני יודע לדבּר לשון פריצי“ש, אומר אני: בוַדאי! הרי אני תפרתי אצל פריצים! תפרתי, גיהצתי, מדדתי… ובלשון פריצי”ש שרתי ורבתי, התחננתי ובלבלתי את המוח… אומרים לי: לא, בזה לא די! חייבים לדעת כתיבה וקריאה גם־כן!
לוקחים ונותנים לי מורה… מלמד הוא אותי גראַמאַטי"ק כלומר, דקדוק שלהם, – ואני מזיע! מילא… למוד אלמד וידוע אדע, הרי מוחי מוח יהודי, ולא לחינם למדתי פעם בחדר… אלא – וזו היא הצרה – צא ולמד בשעה שהנשמה יוצאת מרעב… ממש רעב אני; שבכן, עיקר שכחתי – אף־על־פי שחייט אני, הריני חי בארמון על טיי ותפוחי־אדמה צלויים בלבד, הרי אין צורך לומר, טריפות לא אהיה אוכל!… ובאמת קשה לי… ואני מכחיש ויורד מכוחותי…
כבר אני יודע מעט גראַמאַטי“ק, וכבר אני מתיז את הרי”ש כלל וכלל לא רע, – אבל, רואה אני, רזוני גדל והולך, עוד מעט ואני חולה בשחפת…
והפריצה רוצה דוקא ב״בן־אדם״; ומצוים לאכול ממש!
מתחיל שוב דין ודברים עם היצר הרע!
פת־עכו“ם, אומר הוא, אינה מן האסורים הגדולים… בהרבה בתים מישראל קונים כבר מזמן גלוּסקאות גרמניות… על בשר־חזיר לא מדוּבר! פריצים אף הם לא כל השנה הם אוכלים בשר־חזיר… אלא מה, ויעֶלקאַנוץ (חג הפסחא של הנוצרים)? או שתתרגל עד לאותו זמן, או שתתחלה ותשכב במטה ותבקש שיגישו לך מרקחת של פירות! ואפשר שעד אותו זמן תשא חן בעיני הפריצה עד כדי כך שתתחיל אף היא לאכול מאכלות כשרים, ואפשר אפילו שלמענך ובשבילך תעשה קוּג”ל גם־כן!
תחילה אני שומע טענותיו ומבטלן בלבי… מאכלות של טריפה מעוררים בי בחילה… פריצה, יודע אני, עובדת וחולפת – והגיהנום בוערת ושורפת! הגיהנום לעולם עומדת!
אבל הוא בא עלי, הממזר הזה, בטענה של קאַוויאַ“ר… וקאַוויאַ”ר שוב אין אני יודע… אפשר דוקא הוא משל דגים כשרים!
וקאַוויאַ"ר אוכלים עם בצלים!
ואני כמעט נפשי יוצאת ומעי מהמים מדי אחשוב בדבר! כבר שלושה שבועות לא הריחותי את הריח הכשר הזה; בלא בצל אין חיי חיים ממש!
מהרהר אני לי, יתנו הם קאַוויאַ“ר! ואני אוכל את הבצלים… ומשום דרך־ארץ בלבד אלקק גם מן הקאַוויאַ”ר משהו של לקיקה – ואפשר שאפליט אותו ברקיקה…
אבל אין אני רוקק כלל. אני אוכל קאַוויאַ״ר, – ודוקא בכף
ממש, ובאמת אני מתמלא ומתעגל…
מביט אני במראָה – אדם גמור! מה אדם? דוּכּס גמור אני! העינים בהירות, מזהירות לאחר שינה טובה… הלחיים פורחות כאותם תפוחים אדומים. וכתפים!
להיכן נעלמו הפיאות? קונם עלי, אם אני יודע… אפשר שקיצצו אותן בשעה שישנתי. הזקן אף הוא נעלם ואיננו… מילא, דאגתה של סבתא שלי! אל אחטא בשפתי, כמה היה כל ערכו ושויו של זקנקן־החייט המחודד שלי! אבל בחור כהלכה – הנני… למצוא חן בעיני הפריצה חייב אני!
אך כלשהו ומשהו של יצר־טוב הרי יש בתוכי; והריהו מתחיל מנַקר ומחַקר: מה פירוש? עם אשה שאינה בת־ישראל …
בא היצר הרע, וסותם את טענותיו.
– מה פירוש? – אומר הוא – ובת יתרו מי התיר לבעלה? אלא תאמר – קודם מתן־תורה? אבל משה רבינו, ולא חייט פשוט בן־פשוטים…
ואסתר המלכה אף היא, דומה, בת־ישראל היתה, מילתא זוטרתא – אסתר המלכה, ונישאה לגוי – אחשורוש! ודוקא גוי שוטה וטפש… ואף־על־פי־כן עוד עושים מכך יום־טוב ושמחה!
אלא מה, היא עשתה טובות ליהודים? אף אתה תעשה טובות!
הפריצה יש לה פרות, ותמסור ליהודים בזול את החכירה… יש לה בתי־מזיגה, תושיב בהם יהודים בחצי־חינם… יש לה יערות, ויהיה להם ליהודים מה לכרות ולמכור… תמכור להם תבואה במחוּבּר, בעודה בשדה! אל תירא ואל תחת, יהיה יום טוב ויום שמחה!
היצר הטוב אפשר שהיה משיב משהו, אבל אותו רגע באה נכנסת הפריצה, וכי יכול אני לשמוע לו?
והפריצה – היא בכבודה ובעצמה – יפה פי אלף יותר מן הדיוקן שלה! ומשרת נושא אחריה טס של זהב… ועל הטס עומדים גביעים של זהב, ובקבוק יין ישן…
״לחיים״ רוצה היא לשתות עמי…
״נסך!" מצעק היצר הטוב.
״טפש!" משיב היצר הרע…
ובאמת, מה חשיבות יש לעניך נסך לאחר גלוּח הזקן, מלבושים של דייט"ש, אכילת טריפות? הריני מתיישב לרגליה ושותה…
״לחיים״ ו“לחיים”!
היא מוזגת, אני שותה!
לאחר כמה כוסות אני מנשק את שולי שמלתה… הרי פריצה היא… לאט לאט!
עוד כוס! והיא עצמה כבר מגישה לי את קצות אצבעותיה אל פי… אצבעות ארוכות, צרות, לבנבנות־אדמדמות… ממש כצפיחית בדבש!
שואלת היא, אם אני רוצה לשתות לחייה ולבריאותה באנפילאה הקטנה שלה…
אם אני רוצה!
ורק חבל על כך, שיש לה כפות־רגלים קטנטנות כל־כך – ואנפילאות קטנטנות כאלה! מנעלים גדולים הייתי שותה ומריק, מגפים, של אכרים – של שואב־מים!
מה עושה אני – הריני שותה שתי אנפילאות; ועוד פעם שתים, ועוד פעם.
שואלת היא אותי, אם אני יודע לשיר?
מה שאלה היא!
איזהו חייט, שאינו יודע לשיר?
הראש מסתחרר, הלשון מתבלבלת במקצת, אך לשיר מוכרח אני.
והריני קם ממקומי ועומד ושר.
ומה אני שר?
את הזמר הישן שלי, שהכול שרים אותו:
מֶה הָיִינוּ, מַה נִּהְיֶה,
יְהוּדִים וַדַּאי נִהְיֶה!
מֶה עָשִׂינוּ, מַה נַּעֲשֶׂה,
כַּפָּרוֹת וַדַּאי נַכֶּה!
שומעת היא ״כפרות״ ־ מיד היא מצלצלת…
באים ונכנסים שלושה משרתים, אינם שואלים אותי אפילו שאלה קטנה אחת, מחזיקים בי ומשליכים מבעד החלון!
––––––––––––––
ואני נופל…
טוב שנפלתי על משהו רך; מגובה כזה – הרי אפשר היה שעצמותי תתפקקנה!
סבור אני, שנפלתי על ערימה של שחת, על דשא־עשב גבוה, אך מתברר – על כלי־מטה נפלתי…
על מטתו של יונה דבשה’ס נפלתי!
וכל זה לא היה אלא חלום של פורים, שראיתי מחמת שכרות!
לכל הרוחות, כל חלומותי הרעים שחלמתי אני על אחרים ושחלמו אחרים עלי!
מילא, אני לא רציתי ללכת אל יונה דבשה’ס, והלכתי אף־על־פי־כן, לכפרה ברה!
דאגתה של סבתא שלי!
אבל הם אומרים, שבזמן שכרותי התארשתי עם בתו של יונח דבשה’ס, זו שמביטה בי בעינים המלאות מַים, ואין האישונים נראים בהן כלל, והכול לובן בלבד, כשתי קעריות של שמנת –
– וזה לא טוב!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.