א 🔗
כבר החזקתי את האדרת ביד, ואף־על־פי־כן התעכבתי:
– ללכת, או לא ללכת לשעוּר?
הדבר כל־כך לא נעים! ומזג־האויר רע כל־כך… חצי מיל דרך ברגל… ולשם מה? עוד הפעם “פקוֹד פקדתי”, עוד הפעם “בעל־הבית הזקן”, שחי בלא דקדוק ששים וכמה שנים, היה עשר פעמים בלייפציג וכמה פעמים בדאַנציג, וכמעט־כמעט הגיע לקונסטנטינופול… ועדיין אינו יכול להבין, על מה זה מוציאים כאן כסף… מציאה גדולה – דקדוק!
ושוב ״בעל־הבית הצעיר“, היודע שטוב ונכון יותר היה לחבוש שטריימי”ל ולגדל זקן ופיאות וללבוש קאַפטאַ"ן ארוך ולנסוע אל יהודי טוב ולא לדעת מה טיבו של דקדוק. הוא, המסכן, אינו אלא קרבן תמים… בתורת סוחר אנוס הוא, המסכן, לבוא בין אנשים, לחבוש כובע וללבוש כותונת מגוהצת, להרשות שהאשה תלך אל התיאטרון, שהבת תקרא ספרים, ולהחזיק בשביל בנו מורה לדקדוק…
– וכי אין אבא צודק? – אומר הוא – אלא שהעולם רוצה כך!
ולהעולם אין הוא יכול לסרב בשום דבר לעולם!
– עשה עמי לפחות טובה, – מתחנן הוא אצלי, – ואַל תקלקל לי אותו. אני משלם לך, – אומר הוא, – כל־כך הרבה כסף בעד מעט דקדוק; אַל יהא יודע, איפוא, שהאדמה מסתובבת מסביב לשמש!
ואני הבטחתי, שממני לא יוָדע לו הדבר הזה, משום… משום שבסך־הכול היה לי שעוּר אחד, וגם… אם חולה בבית!…
– ללכת, או לא ללכת?
בשעת השעוּר שומרים עלי כל בני־הבית.
האם גם היא?
היא יושבת מרחוק. תמיד שקועה בקריאה, במחשבות… לפעמים היא מגביהה את עפעפיה עם ריסי־המשי הארוכים, ואותה שעה מתבהר מעט בחדר…
אך הדבר הזה מתרחש לעתים רחוקות כל־כך…
ומה יהיה בסופו של הדבר? לא כלום, מלבד כאב־לב!
– שומע אתה? – מעיר אותי קולה החלש של אמא – החובש אמר, שאילו היה לי זוג פוזמקאות חמים של צמר, היה מותר לי לרדת מעל המטה.
– אני חייב איפוא ללכת לשעוּר!
ב 🔗
חוץ מבעלת־הבית, שהתחמקה, כדרכה, בלי ידיעתו של חמיה, והלכה אל התיאטרון, מצאתי את כל בני־הבית מסביב למיחם־הנחושת הרותח.
לברכתי “ערב טוב” השיב בעל־הבית הצעיר בשפה רפה, ולא פסק מלגלגל ביד את סדר־הקלפים שהחזיק, כנראה מתוך צפיה לאורחים.
מתחת ליאַרמוּלק"א חדודה, מעוטף במעיל־בית טורקי רחב, לא כדאי לו לבעל־הבית הזקן להוציא את שפופרת־העישוּן הארוכה, עם הפיה של ענבר, מתוך פיו, או להרים את עיניו מתוך הסדוּר הליסאי הישן. אין הוא אלא מניע את ראשו ניע כלשהו, וחוזר ומתעמק שוב בפירוּש לזמר של חנוכה.
היא שקועה גם־כן, אך כרגיל – ברומאַן שלה.
על התלמיד שלי עשתה כניסתי רושם לא נעים.
– מה? – קופץ הוא ממקומו ליד השולחן ומפשיל בעקשנות לאחור את ראשו השחור המתולתל – היום גם־כן ללמוד?
– מפני מה לא? – מחייך האב.
– הרי חנוכה היום! – רוקע הקטן ברגלו ומרמז באצבעו על הנר הראשון עם השַמָּש, שדלקו מאחורי הוילון בחלון מודבקים אל גזר עץ.
– צודק לחלוטין! ־ רוטן הזקן.
– נוּ, נוּ, מוחל! – אומר בשויון־נפש בעל־הבית הצעיר.
ונדמה לי, שהיא החוירה יותר, שהרכינה עוד יותר את ראשה אל הספר.
אני אומר “לילה טוב”, אך בעל־הבית הצעיר אינו מניח לי ללכת:
– כבר אתה מוכרח להשאר לשתות טיי!
– ולאכול ״שקצימלי״ך (מיני עוגות קטנות) עם פרג" ־ קרא ברוב שמחה תלמידי.
הוא היה חי אתי בשלום, אילמלי ה“פקוֹד פקדתי”.
אני רוצה לסרב, אך הקונדס תופס אותי בידי, ומזיז ומגיש לי, בחיוך ערמומי על פניו העֵרניים, כסא על־יד השולחן אל מול אחותו.
האם הרגיש במשהו?
ודאי שיכול הית להרגיש במשהו, אבל רק מצדי שלי… היא תמיד שקועה בספר ונתוּנה לקריאה… אני מוחזק אצלה ודאי בטלן גמור. ואפשר עוד גרוע מזה… הרי היא אינה יודעת, שיש לי אם חולה בבית.
– אין ספק שהתמצית כבר חלוטה! ־ אומר פתאום בקוצר־רוח בעל־הבית הצעיר.
ג 🔗
– מיד, אבא’לי, מיד! – משיבה היא כנגדו ופניה החיורים מסמיקים במקצת.
בעל־הבית הצעיר משתקע שוב בהרהורים; התלמיד שלי משלח על־גבי השולחן סביבון, הזקן סוגר את הסדוּר ומניחו הצדה ומתכונן אל הטיי.
מבלי משים תליתי עיני בנרות החנוכיה, שהיו דולקים ממולי על אדן החלון. הם נראו לי עצובים ומדוכדכים ומבויישים כל־כך בפני עששית־הברק של כסף, התלויה באמצע החדר הגדול ושופכת אורה על־פני כל השולחן וכליו היפים… ואף אני מתעצב, ועצבותי מתגברת עד כדי כך, שאין אני מרגיש בה בשעה שהיא מגשת לי כוס טיי.
– עם לימון? ־ מעיר אותי קולה הנוגה.
– אולי עם חלב? – שואל האב.
– לא, לא, החלב הקדיח! ־ מזהירני תלמידי.
– אין לשאת אותו! – פולטת היא מפיה.
ד 🔗
ושוב שקט. נשמע רק מהלכו של האורלוגין שעל הקיר, משיכת הטיי מן הכוסות וצלצולי הכפיות.
פתאום עולה בדעתו של תלמידי לשאול:
– המורה, מה זה חנוכה?
– תשאל מחר את הרבי בחדר, – אומר הזקן.
–אִי! – אומר התלמיד שלי בעקשנות, – המורה יודע טוב יותר מן הרבי.
הזקן מטיל מבט־עין זועף בבנו; פירוּש הדבר היה: ״רואה אתה?!״
–אני רוצָה גם כן לדעת, חנוכה מה היא! – נענתה היא בשקט.
– נוּ אדרבה! – אומר בעל־הבית הצעיר, – הבה ונראה, מהי אצלכם חנוכה!
ה 🔗
הדבר היה בימים ההם – התחלתי מספר – כשהגריכי“ן היו מדכאים אותנו בארץ־ישראל. הגריכי”ן…
אך הזקן מפסיק דברי בהעוָיה חמצמצת:
– בשמונה־עשרה כתוב “מלכות יוָן… הרשעה!” ללא הגריכי"ן…
מסתמא היינו הך – מעיר בעל־הבית הצעיר – מה שנקרא אצלנו יוָן ־ נקרא אצלם בוַדאי גריכי"ן!
– הגריכי״ן – התחלתי שוב מספר – דכּאו אותנו מאד מאד! זה היה הזמן הקשה ביותר לישראל. דומה היה, עוד מעט וכל העם יִכלה ואבד מן העולם… לאחר כמה מרידות שלא הצליחו נשבר כל כוחנו… הזיק האחרון של תקוָה כבה… בארצנו שלנו רמסו אותנו ברגלים כתולעים…
בעל־הבית הצעיר כבר מזמן פסק מלשמוע; הוא הטה את אזנו לעבר הפתח, שמא יצלצל מישהו מן האורחים העומדים לבוא אליו… אך הזקן אינו גורע עין ממני. וכשהשתמשתי עוד פעם בלשון “דכּאוּ”, לא יכול להתאפק עוד ואמר:
– אדם צריך לדבר דִבוּרים ברורים… דכּאוּ, דכּאוּ… מה לי הדבּוּרים האלה… פשוט, לא נתנו לנו לשמור את השבת ולכבד את החגים, לא נתנו לנו ללמוד תורה, ואפילו על המילה גזרו! – האם אין אתה משחק פרוֹפעראַנ"ס? – שאל אותי לפתע פתאום בעל־הבית הצעיר, – ושמא אוֹק״אַ?
שוב נשתלטה דממה, ואני הוספתי וספרתי:
– והמצב נעשה קשה עוד יותר משום כך שהאצילים שלנו והעשירים התחילו מתביישים בעמם, והתחילו נוהגים מנהגי היוָנים… התחילו הולכים אל הגימניסיאות…
היא והזקן מתבוננים בי שניהם בתמיהה!
– באותם בתי־הגימנסיאות, הוספתי וספרתי, לא היו לומדים, כמו באלה של ימינו… היו רק עוסקים בהתעמלות, ודוקא ערומים, וזכרים עם נקבות יחדיו…
שני זוגות העינים חזרו ונשתפּלו, אך כנגד זה התלקחו עיניו של בעל־הבית הצעיר:
– מה אתה שח?
אינני משיב לו, ומוסיף לסַפר על התיאטראות, שבהם נלחמו אנשים ננגד חיות טורפות ושוָרים, ומספר על מנהגים יוָניים אחרים, שהיו למורת־רוחם של היהודים.
– כל זה לא היה להם די, ליוָנים; הם חפצו, שלא ישאר זכר מן החיים היהודיים, והם הקימו מזבח לעבודה־זרה בראש חוצות, וציווּ להקריב שם קרבנות.
– צוֹ טוֹ זנאַטש״י (מה פירוש הדבר)? – שאלה היא. הסברתי לה, והזקן התלהב וסיים:
– וחזיר! דוקא חזיר שיקריבו!
– ונמצא יהודי – התחלתי שוב – שנגש אל המזבח ורצה להקריב קרבן…
באותו רגע ירד מעל ההרים המכבי הזקן עם חמשת בניו… עוד קודם שהספיקו החיילים היוָניים לבוא לשם, כבר התבוסס המנוּוָל הזה בדמיו, והמזבח היה הרוס ונתוץ. ברגע אחד התלקח המרד…
והמכּבים עם קומץ קטן של גבורים ניצחו את היוָנים, שהיו חזקים פי מאה מהם…
הם גירשו את היוָנים מן הארץ, שחררו את העם משעבוּדוֹ.
ו 🔗
לזכר הנצחון הזה – סיימתי את ספוּרי – אנו מדליקים עד היוֹם את אורות־הנצחון הצנועים הללו, את נרות־החנוכה.
– מה? – קפץ ממקומו הזקן ורעד מכעס – זה הוא הנס?
– בוא הנה, שמערקה! – צעק אל הנכד, וזה נבהל ומרוב פחד התרחק עוד יותר.
הזקן דופק בשולחן, עד שהצלחות מצלצלות:
– הנס היה בזה… כשגירשו את היוָנים הטמאים, וטיהרו את בית־המקדש ובאו להעלות את הנרות במנורה הטהורה, לא נמצא אלא אסוך שמן אחד טהור…
אך הוא התחיל משתעל, נסתתמה אצלו הנשימה. בעל־הבית הצעיר מיהר אליו והוליך אותו אל החדר השני.
ז 🔗
אני רוצה לעזוב את החדר, אך היא מעכבת אותי:
– הוא נגד אסימילאצי״ה?
– אסימילאצי"ה – עניתי לה – פירוּשה לסגל, לאכול ולבלוע ולעכּל. אנו מעכלים בשר־בקר, לחם, ואותנו רוצים אחרים לסגל לעצמם, לעכּל… לאכול ולבלוע אותנו כמו בשר־בקר וכמו לחם…
היא שותקת כמה רגעים ושואלת אחר־כך נפחדת:
– האם לעולם, לעולם יהיו מלחמות ומריבות בין העמים?
– לא, לא – עניתי לה. – בנקודה מסויימת כל העמים יהיו מוכרחים להתאחד!
– ומהי נקודה זו?
– האנושוּת!… יעשה כל אחד בתוך ביתו ובתוך עמו מה שראוי לו לעשות, וממילא הכול יפגשו בנקודה הזאת.
היא נשתקעה במחשבות, ואני רוצה להוסיף ולדבר, אך פתאום נשמע קול דלת נוקשת…
– אמא הולכת! – קראה בחשאי, והיא נפרדת ובורחת. ובשעת פרידה היא מושיטה לי בפעם הראשונה את ידה.
––––––––––––––––––––
למחרת בבוקר, בשעה ששכבתי עוד במטה, קבלתי מכתב על־ידי שליח מיוחד.
על המעטפה אני רואה את הפירמ"ה של אבא שלה Jakob Brenholc והלב דופק בתוכי כמו אצל גזלן… בפנים לא היו אלא עשרה רובלים בעד החודש, שעדיין לא נגמר.
חסל סדר שעור!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.