רקע
יצחק ליבוש פרץ
מה שהללו יכולים!
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: דביר תל־אביב; תשי״ג

אתם כלום ידעתם קמצן אמיתי, קמצן כדבעי למיהוי? לא? אצלנו היה כזה! וקרוֹא קראו לו: ר' תנחום.

אדם שהיו לו אוצרות! וכי היה מישהו יודע, כמה? וכי מישהו ספר? אך חביות מלאות אדדכמונים היו לו במרתף.

והאדם הזה לא רצה לדעת נדוניא מהי בשביל בן או בת, לא נתן להוצאות־חתונה, לא נטל על עצמו שכרו של שדכן, הכול – לאחר המיתה! בחיים – לשום אחד לא פרוטה אחת! ואנשים אף־על־פי־כן להוטים היו אחרי הירושה והשתדכו עמו.

ילדיו כבר נתפזרו בכמה קהילות והיו חיים כבני־אדם, בפני עצמם, או סמוכים על שולחנם של חותן וחותנת. אך הוא עם חיה־שרה זוגתו – שימחלו לי שם! – היו חיים בדומה לכלבים ממש!

כל מה שהזקינו יותר – יותר מצומקים ומיובשים נעשו! על החזקת משרתת – אין מה לדבּר! על מתן נדבה – גם־כן לא… רואים אתם, חייל לשבת, ואפילו שנים! אך מי זה רצה ללכת אליהם לסבול בשבת רעב?

משנכנס אלול, מיד משתקעו תקיעה ראשונה בשופר, היה ר' תנחום נחלה מפחד – מפחד מפני ה“קערה”, שהיא קרבה והולכת! ולא היה קם ממשכבו אלא בערב יום־הכפורים ל"כל נדרי״.

ותרוץ מצא לו, שהרטיבות שבאויר מזיקה לו, שהגשמים מזיקים לו…

אך מי זה היה מאמין לו!

לתורה לא היה עולה, אלא משמחת־תורה לשמחת־תורה! ונדוֹר היה נודר – ״מתנה״!

סבורים אתם, שלא קיים את דברו ולא קיים את נדרו? חס ושלום! קַיים קִיים!

בשביל המתנה היתה זוגתו שואלת לה ממקום ששואלת חוט ומחט ומטליאה את האלונטיות של בית־המדרש; והיתה מאַחה לפעמים, בחוט של משי שקבלה ממישהו בתחנונים, קרע בפרוכת ישנה!…

להחזקת הבית היה נותן לה שתים־עשרה פרוטה ליום. מזה היתה חיה־שרה חוסכת עוד כמה זהובים, להלווֹת לנשי־השוק ברבית שבועית!

אילו אפשר היה הדבר לאומרו, – הייתי אומר שהיא היתה קמצנית יותר ממנו.

אצלם היה שמחת־תורה גרוע מתשעה־באב אצל הקבצן שבקבצנים.

נוסף על כך עוד היו חיים בלא שלום־בית, והיו מקללים זה את זו קללות נמרצות!

היא היתה מצעקת, שהוא מעמיד אותה בהרחת־הטבק שלו בדיל־הדל, אף־על־פי שהוא ליהודי ריחה־של־טבק לא היה נותן, ואף־על־פי שהוא עצמו גם־כן היה מתיישב בדעתו שלוש וארבע פעמים, קודם שהיה מחַיה את אפו בריחה.

והוא, שוב, היה מרעיש עולמות, שהיא היא הפזרנית!

אשה יהודיה – היה אומר – שכבר השיאה את כל ילדיה, אינה זקוקה למטפחת חזה רקומה־כסף, אפשר ואפשר להתיר את חוטי הכסף ולמכור.

אבל עם כל קמצנותו לא היה בכוחו להדיר עצמו לגמרי מן הטבק, כשם שהיא לא יכלה לוַתּר על מטפחת־החזה!

הוא כבר לא היה יכול להעלות שעוּל די צרכו בלא טבק, והיא נושאת כבר את מטפחת־החזה מכמה וכמה שנים, מזמן חתונתה! זו היתה עוד ירושה מאֵם־אִמה־זקנתה!

ולפיכך היו רבים ומריבים כל הימים, לרבות הלילות, והיו מתקללים ומתרדפים.

והתרדף היו מתרדפים בניחותא, על קצות האצבעות, שלא לשׁחק, חס וחלילה, את סוליות־המנעלים.

ולאחר שכבר השיגו ותפסו זה את זו או זו את זה, עדיין היו מפחדים לתפוס בכנף־בגד, שלא תקרע, חלילה! מבקשים היו לתפוס רק באבר מן החי, בחוטם או באוזן!

בלילות היו מתרדפים יחפים ובחשכה.

ובשבתות – לאורם של נרות־הפרוטה שהיא היתה מברכת עליהם.

כנגד זה לא היו חסים על הגרון, והיו מקללים ומצעקים בהרחבה ובשפע.

כל העיירה כולה היתה מתכנסת וצובאת על החלונות!

היו מספרים ומספרים עליהם מעשיות ממעשיות שונות; עד להתפקע, דברי המריבות שלהם!

הוא, דרך משל, מבקש להפחיד אותה, הִנה, הנה, – אומר הוא – הוא קורא לו לעני ונותן לו במתנה מחצית הככר לחם, והיא “תתפקע”. והיא כנגדו היתה מייראה אותו, שהנה תיכף ומיד היא קונה לעצמה במשלוֹש־פרוטות שלם קמח של כוסמת, עושה לעצמה דייסה עם חמאה, ולו היא לא תתן אפילו טעימה כלשהי…

אבל כל אלה לא היו אלא דבּורים בלבד; שניהם לבם לא הניחם לעשות מעשים כגון אלה! ואפשר – אומרים – עושים היו לפעמים מעשה כזה, אילמלי המורא והפחד, שמא יגיעו הדברים עד לידי מיתתו של אחד מהם, ומיתה פירושה דמי־קבורה! יודעים היו, שהחברה קדישא משננת זה עידן ועידנים את שיניה ומצפה ליום שאחד מבני הזוג יעצום עין.

ואם אחד משניהם מקלל את פלג־הגוף האחר בקללה הרגילה: ״שאזכה לקבור אותך עמוק־עמוק בקבר!“, מיד הוא מוסיף: ״רק לא כאן, רבונו של עולם, אלא שתזדמן הזדמנות טובה, שאוכל להוציאך מכאן גוסס ולהוליכך למקום אחר”…

בשעה שהילדים היו עדיין בבית, לא היתה בבית אלא קאַפוטא אחת עם זוג אחד מכנסים.

הבכיר שבילדים היה הולך אל החדר, והצעירים – היו שוכבים בבית: בימות הקיץ – בחצר, ובימות החורף – במטה, בכותנות, חגורים חגורות של בד.

וכשאירשו את הגדול שבהם והגיע זמן החתונה, לא רצה ר' תנחום ללכת אל החופה, כל זמן שלא החזירו לו את הקאַפוטא עם המכנסים בשביל הבן השני־לבכור.

ומיד משהשיג את הדבר הזה, ישבו האיש ואשתו אל השולחן והתחילו אוכלים ושותים וגורפים מן הצלחות, כאילו לא הם הם המחותנים! ואכוֹל אכלו ושתוֹ שתוּ, שיהא מספיק להם באמת עד לשמחה חדשה!

כנגד זה, משהגיעו לשמחת בן־הזקונים שלהם – התייפחו בבכיה, כאילו אסון גדול אירע להם. הם היו יודעים, ששמחה אחרונה היא להם!

אף־על־פי־כן היו אוכלים גם בהזדמנויות אחרות, אם כי לפרקים רחוקים, משמחותיהם של אחרים!

ואל תסברו, חלילה, שהם הלכו אל מישהו לסעודה של שמחה; הם לא היו באים לסעודה של שמחה, הרי זה עולה ממון! אלא רק לאחר־כך, כמה ימים לאחר־מכן, היו באים ונכנסים אל הבעל־שמחה בטרוניה, מפני מה לא הזמין אותם לברית־המילה או לחתונה.

הזמנים – אומרים הם – אמנם זמנים רעים הם, לא ברצון אדם מוציא מטבע מכיסו, ובפרט – בשביל מי? מה מצוָה יש מזה? המגישות גנבים גמורים הן, ממש – הלובן שבעין מוכנות הן לגנוב. על שרה הזקנה מרננים כבר כשנות ארבעים… אף־על־פי־כן לא היתה היא משגיחה בכך… מילא, מה אפשר… בעל־שמחה כזה; בעל־שמחה יקר כל־כך! וקרוב קרוב כל־כך…

והם היו בקיאים גדולים ביחוּסם וביחוּסי־יחוּסם של כל בני העיר כולם, ובקלות יתירה היו משלבים עצמם לתוך כל משפחה, ובכל מקום הם מחוּתניהם של מחוּתני המחוּתנים או מחותני־מחותניהם של מחותני המחותנים – קרבה כלשהי כבר נמצאה, ולכבּד אותם בכבוד אנוסים היו, ובסופו של דבר נטלו תמיד את חלקם.

כנגד זה, בהרחבה ובהרוָחה היו מהנים את עצמם בברית־מילה שחלה להיות בשבת!

כאן אין כל השמחה עולה אפילו משלוש־פרוטות אחד. הזוג שלנו ממהר לבוא, ומאחר לצאת לאחר כל משועבדי־הקהילה!

ויפה היה לראותם בשמחה כזאת: כאילו נשתנו שניהם, וגדלה קומתם, ובאה בהם חיות חדשה; העינים, הרצות רצוא ושוב מתחת לגביני השיבה הדלילים, היו מלהטות ומתנוצצות; לפעמים היו מתכסות דוק של לחלוחיות ורחמנות.

לאחר לגימת־היי"ש הראשונה נשתנה ר' תנחום שלנו שִנוי גמור, הכילי הפך להיות נדבן גדול!

ראשית היה מוציא את הקופסה ומטיל אותה לאמצעיתו של השולחן: חטפו, יהודים, הריחו! הריחו בלא רחמים! חסל סדר קמצנות! כל הרוצה להריח יבוא ויטול!

אבל לדאבון הלב היתה תמיד הקופסה ריקנית; משום שבצאתו מן הבית עדיין היה מפוכּח, והצניע את הטבקי בביתו… אבל הוא את שלו עשה אף־על־פי־כן; הפקיר את הקופסה.

לאחר הכוס השנית כבר התחיל במעשי־צדקה, ובמעשים טובים:

הוא יודע היטב היטב, מה דרוש לה להקהילה:

בית־העלמין אין לו גדר; פרתו של איגנאַץ מתהלכת לה בין הקברים הקדושים.

המקווה יש לו מעלות שבורות, וברכה, היא המטבלת, שראיתה לקויה מאד, שוברתי לה כמעט את ידיה ורגליה!

פרוכת לבית־הכנסת הגדול אף היא לא לא תהא מזיקה.

ולצייר את בית־הכנסת הגדול ציורים של אריות, וצבאים, תיבתו של נח ושנים־עשר המזלות, אף זה לא יחָשב עולה ולא יעלה זדון.

בערים גדולות עושים כן…

לכל זה הוא קובע סכום מסויים, וכיוָן שהוא לוגם עוד לגימה אחת יי״ש, כבר הוא נשבע על כך כל השבועות שבעולם…

אבל נזהוֹר נזהר הוא אף־על־פי־כן, ונשבע בחייה שלה, שתחי'…

"כן תהיה זוגתי שלי בריאה ושלימה, כשם שהיום, עוד מוצאי־שבת־קודש, הריני מזמין אומן־בנאי, אלא מאי? שתוֹק אשתוק? כל־כך הרבה נחת תשׂבע זוגתי, שתחי', מילדינו, כמה אדרכמונים שתעלה הפרוכת… כן תזכה היא לשמוע את שופרו של משיח כשם שלכל־המאוחר מחר בבוקר יקח הוא את המידה למדרגות, ודוקא – משל אַלון, שיהיה בנין עדי־עד, ויספיק גם לבני־בנים ולבני־בני־בנים!

וזוגתו של תנחום, היושבת בין הנשים, אף היא שינתה את מראֶה ואת טעמה!

אף היא שתתה מעט – יי״ש מתוק. אך כנגד זה טבּלה ואכלה דובשן הרבה. אשה חלשה – שתמחל לי שם – ונסתחרר עליה מיד ראשה הרופף.

ולבה מתרכך וקולה נעשה בכייני והיא מקוננת על ימיה ושנותיה. אילו קמו אבא־אמא שלה מן הקבר, וראו לאיזו מדרגה ירדה, ובידיו של מי מסרוה, וַדאי ווַדאי שהיו חוזרים ושוכבים בקברם, והיו מתביישים לקום אפילו בתחית־המתים.

וכי מה, כלום לא היתה רוצה לטעום כל יום ויום מעט יי"ש מתוק עם דובשן? לבה שלה אינו מתעטף לפעמים? נשמתה שלה לא נשמה היא? ומעיל של קטיפה לא היתה יכולה ללבוש? שמא לא היה הולם אותה? אין היא “בריה” ככל שאר הנשים האחרות? לא מיוחסת כמותן?

אין צורך לומר, אשם בכל זה הוא תנחום׳ל, בכל אשם הרשע המרושע הזה המוצץ את לשד העצמות. מצדה היא לא היתה בוַדאי שום מניעה כלל, היא היתה אפילו משלשלת מטבעות לכל קופסאות הצדקה, אפילו עשר פעמים ביום.

בחורף היתה ממציאה תפוחי־אדמה לעניים; בשביל נשים עניות היתה מחממת את המקווה על חשבונה.

לפסיה המטורפת, המתרוצצת ערומה ויחפה ברחובות העיר, היתה עושה מעיל של פשת־הגפן; ואילו קרעה אותה המטורפת, היתה עושה לה חדש.

חיילים לשבּת – כל כמה שיכנסו לחדר! ומאכילה היתה אותם: בצל עם כבד, עם ביצים ועם שומן, צנון גם־כן, ודגים, ובשר; ופשטידה היתה עושה, שכל העיר כולה היתה מתכנסת לראותה ולהשתומם עליה! ולהבעל־שמחה, ואפילו לשכנותיה היושבות גם עכשיו בסמוך לה, היתה שולחת בשבת פשטידה הביתה! אך מה יוצא מכל זה, כשהקדוש־ברוך־הוא אינו מסכים, שהיא תפטר ממנו, מבעלה! והוא יש לו יד, מין יד… על כל שונאי ישראל יד כידו שלו!

אגב נטלה עוד טפּה והתחילה ממררת מחדש:

תנחום עינו צרה אפילו במטפחת־החזה שלה; למכור אותה רוצה הוא, הרשע הזה, הכּילי הזה! ובשביל להכעיס אותו ולהרעימו, תתן אותה מתנה לכלה העניה הראשונה שתזדמן לה, וסוף לדבר!

והיא נוטלת עוד טפה…

אף־על־פי־כן לא הפריעה להם תסחוֹרת־הראש לקחת עמהם הביתה כמה חתיכות דובשן, כמה עוגיות, ומהן היו אוכלים משך זמן ארוך; וחתיכת דובשן אחת עם עוגיה אחת היו טומנים לפורים: משלוח־מנות בשביל הרב.

ומה שהרב החזיר, היו שולחים אל בעל־בית, ומה שהביאו מבעל־הבית – נשלח אל בעל־בית אחר… עד ששילחו בכל העיירה כולה, חוץ מאלמנות זקנות, או אנשים זקנים ועקרות, שאינם עושים שמחות ואינם ראויים שישלחו להם משלוח־מנות.

רישדוכן נושא משלוח־המנות גם־כן היה להם חינם־אין־כסף: נזדמן להם רישדוכן יתום, שהיה משרת אותם מתוך תקוָה, שלא ישכחו אותו בשעת הצוָאה.

אף־על־פי־כן אין מאמינים לו להרישדוכן אמונה גמורה: כל אותו יום של פורים היו מהלכים אחריו ומשמרים אותו מרחוק, שלא יחטוף משהו מעל־גבי הצלחת. וכשהיו מעכבים אותו בבית מן הבתים עכּוב מרוּבה כלשהו יותר, היו רוקעים ברגליהם מכעס ומפחד גם יחד.

רואים אתם, – לזאת יקרא קמצנוּת: מטמונים יש להם, אוצרות, וחייהם – שימחלו לי שם – היו חיים של כלבים!

ומה סבורים אתם, יצאה טובה כלשהי מן חממון? לא ולא! כשם שלא ידעו מהיכן באה העשירות הזאת, וכמה גדולה היתה, כך לא ידעו להיכן נעלמה.

ילדיו של ר' תנחום לא קבּלו פרוטה אחת של ירושה.

לדבר־שבצדקה בוַדאי שלא יתן ולא כלום!

המקווה עד היום אין לו מדרגות.

הפרוכת מתפוררת פירורים פירורים!

איגנאַץ כבר רועה ארבע פרות בבית־העלמין, והוא מתעשר מזה.

לא כלום! הכול הפך לאַין ואפס!

פעם אחת הרבו לאכול בסעודת־מצוה שחלה להיות בשבת, עד כדי כך שהתחילו חוששים במעיהם. זמן ממושך קודם־לכן לא היו שום סעודות־מצוָה, והתנפלו הפעם בבת־אחת על המאכלות ואכלו אכילה מרובה וגסה מן הדגים ומן הבשר, לאחר מחצית השנה של ישיבה בתענית…

בלילה שמע יעֶנקיל יעֶנטיס, השכן שלהם, קולות של גניחה; וגניחה נוראה, השם ישמרנו ויצילנו!

הוא מיהר ונכנס –

הם מתגלגלים על הקרקע!

הוא מזעיק אנשים!

קוראים לחובש, הוא נותן דבר להרקת הקיבה…

אך הללו – חבל להם!… ואין הם רוצים לשתות את התרופה בשום פנים; הרי רק לפני זמן מועט מילאו בטנם החסרה!…

והם נפטרו שניהם בשבוע אחד…

קבור קברו אותם – שניהם בתכריכים זרים!

ובתיבת הבגדים נמצאו מונחות כמה כותנות ישנות, כמה מטליות שכורכין על הרגלים וטלית־קטן אחת קרועה…

והמרתף היה מלא שברי חרסים, בקבוקים שבורים, צרורות אבן…

תחילה היו אפילו סבורים, שיעֶנקיל השכן הקדים וירד וחטף מה שחטף; אבל התברר נתברר, שלא כן! רק לפני זמן מה נפטר, ונמצא שקוע מעל לראשו בחובות…

אלא מאי – אותן הבריות נתנו ואותן הבריות לקחו בחזרה!

שברי־חרסים, צרורות־אבן, שברי בקבוקים עשו מכל האוצרות!

מה שהללו יכולים, השם ישמרנו!

המלצות קוראים
תגיות