רקע
יצחק ליבוש פרץ
כשאומרים: משוגע, האמן!
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש

אתה שואל על משה יוסלה׳ס? בענין שדוּך שואל אתה? אדרבה! וכי את מי צריך אתה לשאול, אם לא אותי? חבר שלי היה, אלא מה! אני הכרתי אפילו יפה מאד את אביו שלו, את הדיין; בסוף ימיו היה דיין אצלנו. בוַדאי, הוא היה, שימחל לי את הדבר הזה, מתנגד, אך מוח של ברזל! יהודי שכזה רשאי להיות מתנגד, מילא, כשאדם מצוי הוא עצמו אצל המקור!

על קבלה היה אפילו מלגלג, אך כלום אני מאמין לו? יהודי משכבר הימים, והיה מבקש להפחיד אותנו, האברכים!

אל יהודי טוב אמנם לא היה נוסע, אבל הוא עצמו היה יהודי טוב.

וישיבתו על התורה ועל העבודה! מגבת רטובה כרוכה מסביב לראשו (שאם לא כן, אומר הוא, יהא מוחו מתבקע), ורגל אחת כפופה מתחתיו… ומתחת לגבינים הארוכים וחזועמים היתה נבזקת אש ממש, רשפי יה! מה מהרהר אתה, אם ר' משה יוסלה’ס יחסן הוא? טבוּל ומטוּבל ביחוס־אבות! אלא סתם, הוא עצמו אינו בן־אדם! לבי דואב עליו, אך נתנה אמת להאמר – מעט מאותו דבר יש בו, משחו במוחו אינו כשורה!

בנערותו היה גם הוא מוח של ברזל; ביום ראשון בשבת כבר היה יודע את השעוּר בעל־פה! תיכף ומיד בראשון בשבת!

אך משוגע! העוָיותיו שלו, תנועותיו שלו! וגם כן גבינים ארוכים כל־כך, ועינים בוערות, כמו אצל אביו שלו, עליו השלום. אך האב היה מיושב, והוא – משוגע. בר־נש עושה הרגל לעצמו להסתכל בשמַים! חולף־עובר, דרך משל, עב־ענן, רואה הוא בו דוד שהלך לעולמו, כהן גדול, תיש… כל מה שאתה מבקש, רואה הוא בעב־הענן! ואם רקיע השמים בהיר, אומר הוא, שאין זה אלא הפרוכת של ראש־השנה!

בחורף היה שוכב ימים תמימים בתוך החלון ומציץ החוצה אל השלג. יהלומים, אומר הוא, רואה הוא בשלג! מה, וכי הפה יכול לספר ולתאר? לא אאריך לך הרבה, אך המעשה שהיה כך היה:

החתונות שלנו נערכו שתיהן בשבוע אחד. אני נסעתי אל חותני להיות סמוך על שולחנו, והוא חפש לעצמו מעמד של מלמדוּת.

אצל חותני, כדרך העולם, הסחתי דעתי ממשה’לי; בעיירה שם נתגלעה מחלוקת, והשתקעתי בה מאד מאד, ראשי ורובי…

אחר־כך היו לי צרות משלי! תינוק, לא עליכם, מת אצלי, ועמה גם־כן לא חייתי בשלום ובטובה; עד כדי־כך ועד כדי־כן – נתגרשנו, ומתחילים מדברים בי נכבדות מעירי!

אני משאיר שם את הילדים; היא אינה מסכימה, והרינו הולכים לדין־תורה; הרב פוסק, שהיא תחזיק אותם עד שיגיעו לשלוש שנים; בא אני הביתה, הולך אל בית־המדרש ומוצא את משה’לי:

״מה שלומך ומה מעשיך?״

– כך… משיב הוא.

״כבר יש לך משהו טפלייא?"

– לא, אומר הוא.

״מפני מה?"

– וכי יודע אני מפני מה?

״ומה אתה עושה לכך?״

– לא כלום!

שומע אתה תשובה!

״אתה נוסע לאיזה צדיק?״

– אבא שלי גם הוא לא נסע.

שומע אתה ענין! מפני שאבא שלו לא נסע, גם הוא אינו נוסע! מה פירוש? ״יש לי, אומר הוא, צוָאה מאבא!״ אין אני מאמין למה שאזני שומעות! כשהדבר נוגע לענין בנים, הרי נוסעים אפילו נוצרים אל הרבי!

אצל שלי, שיחי', ראיתי במשך הזמן, שלא אהיה אומר גוזמה, למעלה מעשרים זקנים מגולחים… אחד מהם הניח לו לרבי חמישים טאַלר כסף! אמנם, כל זה הועיל לו כעלוקות לבר־מינן. שכּן באמת, לך והושע לו לשכזה, שהוא שקוע ומשוקע בעבודה־זרה; אבל – הוא עשה את שלו! וזה – לא כלום! אילו אמרנו, שהמסרב לנסוע הוא עם־הארץ, סבל, סנדלר – אבל הוא, משה’לי?! וכי מה, הוא אינו יודע, שהקדוש ברוך הוא גוזר לפעמים, בשביל שיהיה לו לצדיק מה לבטל? שאם לא כן, באמת, מה היה עולם זה והיאך היה מתנהג? הכול על־פי דין?… תמיד על־פי שורת־הדין, בקו ישר? אך לך וטען עמו!

בינתים נתבלבל לי מוחי; עמדתי בהרבה שדוּכים במקום, והתגלגל נתגלגל הדבר, שנשאתי אשה מעיר אחרת…

מה סבור אתה? רימוני עד כדי כך, שהיה לי חרפה ובושה לגלות ברבים; אדהכי ואדהכי, אני חוזר ובא לעירי – משה׳לי שלי כבר הוא אלמן, למזל, וכאן מתחיל שגעון חדש! אין הוא מניח שישדכו לו שדוּך…

על־פי דין מותר לשדך לאדם מישראל שדוך בימי השבעה, ורוצה הוא לעשות לפנים משורת הדין! אחר־כך רוצה הוא להמתין עד שיעברו השלושים; אחר־כך מתחילה הספירה, והימים אינם ימי־מזל; אחר־כך עולה בדעתו להמתין שנה שלימה! ואחר כל אלה, כשזכיתי והגעתי לכך שכלתה השנה, אומר הוא שאינו נחפז, שאין השעה דוחקת אצלו! אחר במקומו, אתה רואה שאתה יכול להיות שרוי בלא אשה, מהיכא תיתי. שא אשה, קח כמה זהובים נדוניה וסע לך למקום מן המקומות והֵעשׂה פרוּש!

לא, דבר זה אינו רוצה, דבר זה אינו צריך – יש לו סתם שהות! הוא רוצה פשוט להתיישב עוד בדעתו!

מה סבור אתה, הוא חי כך כמה שנים, לא עליכם, כמו כלב בחוץ! שכן לאמיתו של דבר, מה ערך יש לו לאדם בלא אשה כלשהי? בלא מעט חמין, בלא תפוח־אדמה מבושל? בדג מלוח ניזון; והיה יושב ומלמד ואוכל דג־מלוח. חיים נאים, מה?

הנה, ראה נא אותי והבט בי, מה דמות ומה צורה יש לי! וכמה זמן עבר בסך־הכול מיום שאשתי השלישית נפטרה? אפשר מחצית השנה!

ובכן? תוהו ובוהו בכל פינה שאתה פונה: בלא כותונת לשבת, המחיה בבית־המזיגה – תשע אמות באדמה! לא זוג מכנסים שלמים! והלזה יושב לו ומלמד, ולא כלום!

כבר מבין אתה, מה חיים היו לו? בבוקר בצל עם לחם, לסעודת הצהרים חתיכת דג מלוח, בערב השיריים של הדג המלוח. את הידים הוא נוטל בנטלה ליד הקילון בחצר, ונַגב מנגב הוא בכנפות הקאַפוטאַ, ולועס דג מלוח בלחם! מה סבור אתה, מראה נאה היה לו. הוא הלך הלוך וירוד מטה מטה! עינים לא נראו אצלו, אלא שני חורים שחורים מתחת למצח! כפוף ומכופף – כפול שמונה, ומין לבוש, השם ישמרנו ויצילנו!

הוא היה מתהלך כמו צל, כמו מת, רחמנא ליצלן, וכל ראשו כאילו הוא באספמיא; פעם אחת בשבת רץ לבית־המדרש, והטלית עם התפילין תחת זרועו! אדם מהלך ברחוב, רואה שטריימלין, קפוטאות של אַטל״ס, חנויות סגורות, והוא רץ עם טלית ותפילין!

– משה׳לי! – מצעקין אחריו, אך הוא אינו שומע; וכאן הרי שבת, ולפסוע פסיעה גסה אסור, וסתם – מתגלגלים מצחוק! מזל היה לו, ששוליא־של־חייטים אחד השליך אחריו אבן, פגע בו בגב והוא התנודד ונפל…

ודבר מוזר ומופלא: כל זמן שהוא מלמד – הריהו מלמד, והוא כאחד האדם, עד לבלתי הכּיר; הוא מתלהב, מדבר, חוזר על הדברים – ועם כל זה ואף־על־פי־כן משוגע הוא. אנשים התבוננו וראו, שהוא מתעמק בלמוּד עד כדי כך, שהוא שוכח אפילו לתת לו לילד מתנת־יד; המקל־והרצועה, הוא הקאַנטשי"ק, כבר מזמן הניחו במקום מן המקומות ואינו פוקדו. ומה סבור אתה, הילדים באמת יש להם גן־עדן אצלו!

מלמד חושׂך שבטו שונא תלמידיו, ובוַדאי היו נוטלים ממנו את ה״מעמד״, אבל הוא מלמד כל כך יפה, שהילדים יודעים בלא צביטה ובלא בעיטה ובלא נגיעה כלשהי. כוח כזה היה בו. כנגד זה, כיוָן שהוא סוגר את הגמרא, מיד הוא פוסק מלהיות אדם של ממש, לא למקום ולא לבריות. הוא שוכח מלאכול ושוכח מלישון, ולהתפלל אפילו הוא שוכח; ואשרהו, שהיה לו מזל לילדים, אהבת נפש אהבוהו, והיו מוכנים לבוא למענו באש ובמים! הכול הזכירו לו והכול הגישו לו במועדו.

״רבי, יטול ידים" – אומר לו תלמיד, והוא נוטל ידים. “רבי, יאכל!״ זה לא: ״אכול – אומר הוא – לא יאכל; הוא רוצה לחכות, הוא אינו אוהב לאכול לבד!” יודע אתה, למי הוא רוצה לחכות? הוא מחכה ויושב כך עם זנב הדג המלוח ומניע עצמו לכאן ולכאן,ומסתכל בפתח הכניסה, כאילו אליהו הנביא עתיד להכנס כאן.

פתאום הוא נזכר, כנראה, שאליהו הנביא אינו בא אלא לסדר בליל פסח, והוא מתחיל אוכל ובוכה גם יחד. ״מה הוא בוכה, רבי?" שואלים אותו הילדים הנפחדים – והוא אינו משיב. סובב ופונה אל הקיר, והילדים שומעים, שהוא בוכה! לפעמים הוא נגש אל ארון הבגדים, שנשתייר אצלו מכלי־הבית, פותח את הדלת ועומד ומביט ומביט, כאילו הוא גביר גדול והוא עומד ונמלך בדעתו, איזוהי הקאַפוטאַ שילבש, של אטל"ס או של משי, עם או בלי אמרות של פרוָה! וכאן, נשבע אני לך בנאמנות, שחוץ מכמה הסמרטוטין שלה, ששום אדם לא רצה אפילו לקנותם, לא היה בארון ולא כלום!

בעיירה, אמנם, דואג כל אדם דאגותיו. כל אחד מגלגל צרותיו שלו. אני כן היתה לי רחמנות עליו, אבל דוקא אותו זמן נתאלמנתי מאשתי הראשונה!

כבר הזכרתי לך, שבאשתי השניה היה מקחי מקח־טעות, ודוקא ביותר ביותר! היא היתה, לא עליכם, חולנית, ולא פסקה מלחלות עד שעמדה, לא עליכם, ומתה, ואני הייתי שוב אנוס להתבונן בענין שדוּך ולשאת אשה. שכן, לאמיתו של דבר, כבר היו לי, כפי שאומרין הבריות, ילדים “שלי ושלה ושלנו”. ומה יכול גבר לעשות בילדים? אדרבה, היניק אֵיניק אותם? יישן איישנם? אַאכיל אותם ואַשקה אותם? אין צריך לומר, שהיה לי מר כלענה, ולא היתה לי שהות להתפנות למשה’לי. אך ביש־גדא, ברוך השם, אינני, וידעתי מה המעשה שראוי לי לעשותו ונשאתי אשה בפעם השלישית, זו האשה השלישית באמת, שהלכה, לא עליכם ולא על שום אדם מישראל, לעולמה זה לא כבר, לפני כמה חדשים. והיא היתה אפילו אשה “בריה”, ובבית־המזיגה כלכלה מעשיה בחכמה ובתבונה, ודוקא לא וַלדנית.

מה עושה הקדוש ברוך הוא? והריהי מצטננת – באמצע הקיץ, בחודש תמוז – במקווה… ומקבלת דלקת הריאה. והדבר עולה מטמון של זהב, ולבסוף נמלכת בדעתה והולכת ומתה! הכלל, במה הייתי עומד? כן, את אשתי השלישית נשאתי אז, וכיוָן שנטלה את עסקי בית־המזיגה בידיה, וראיתי שיש לי על מי שאסמוך, נתתי מיד דעתי לדאוג לו למשה בענין תכלית!

“אתה חייב ומוכרח לשאת אשה” – אומר אני – ״תבוא עליך מיתה ואשה תשא!"

הוא שומע בקולי, סבור אתה? הריני כמי שתוקע לתוך הדוּת! אם כך, מהרהר אני לי, המתן! הגעתי לידי הסכמה עם בעלי־הבתים, ופיזרו לו, למראית עין, את החדר! כלל גדול הוא, אמרו – מלמד מן הדין שיהיה בעל אשה! ומשה’לי שלי – לא כלום; בלא תלמידים, יהא בלא תלמידים!

הוא יוצא ומהלך לו מאחורי העיר ומטייל, מתגלגל על האֲפָר הירוק בסמוך לנהר… לא דאגתו שלו! וכשהוא חש רעב, הריהו בא אל העיר ומקבל ממי שמקבל פרוסת לחם, נוטל ידים, אוכל ומברך ברכת המזון, וחוזר והולך למקום שבא משם. וכבר אני סבור, שלא יצא ולא כלום מכל הערמה שהערמתי עליו, אך ביום השלישי, הנה משה’לי בא אל בית־המדרש! כבר הוא רוצה לישא אשה! שמא סבור אתה, שכבר עלה על דרך השכל הישר? שנתיישב והגיע לכלל דעה, שאיש בלא אשה – לתשעים ותשעה? חס וחלילה! על המלמדות הוא מתגעגע! הילדים חסרים לו!

מילא, יהא מן הקוֹזק, ובלבד בריא וחזק! הוא מתחייב בתקיעת־כף שישא אשה, אותי עושים אחראי לכך, שאחפש ואמצע לו שדוך הראוי לו, והוא מקבל את הילדים בחזרה!

ומה סבור אתה, כשנטלתי את הדבר הזה אל תוך ידי, היתה אש מלהטת ולוהטת בין אצבעותי! אבל חייב אני להודות – גם מן השמים היה הדבר! דוקא ובדיוק מזדמן שדוך הגון! תחילה אמנם הציעו אותו לי, אך שדכן אחד ערום כנחש בלבל לי את המוח. דמה בנפשך, יהודיה שהיא בור של שומן, ספוגה עשירות: מלוָה ברבית, אלמנה, במשכונות היתה מלוָה, ובריה נפלאה היתה; בעל־פה ועל־פי הזכרון ניהלה את כל העסק, ומעולם לא שכחה שכחה כלשהי להיזקה ולהפסדה, ולא טעתה טעות כחוט השערה. והיא דוקא חפצה בו, מזל כזה היה לו! אני מתכונן לקבץ על־יד בשבילו לצרכי מלבושים, לפחות שטריימי“ל לקנות… וטלית־קטן; שולחת היא לומר ולהודיע, שאין היא רוצה בכך, היא נותנת כ״ף־ה״א רוּבּל שלימים, והלבישו אותו והנעילוהו כיד המלך… ומכל טוב: שטריימי”ל, מנעלים ופוזמקאות, שתי טליתים־קטנים, שנים או שלושה זוגות מכנסים… לא עשׂו שהות הרבה, מיד העמידו חופה, ומשה’לי שלי קורן תחת החופה כמין שׂררה, אלא שהפנים המשוגעות אינן נחות אפילו רגע אחד כאילו אחזוהו צירים. השפתים מרעידות כמו אצל אשה שמלחשת על העין הרעה, והעינים מלהטות במין אימה… משוגע לחלוטין! אך מיד נתגלה שגעון אחר, חדש לגמרי!

ראשית, אין היהודיה הזאת רוצה, שיהא הוא מלמד. היא משתכרת אפשר עשרה רוּבלים לשבוע, לשם מה צריכה היא לכל זה? לשם מה נחוץ לה כל הדבר? שב ולמַד ועדן את עצמך בחלב ובחמאה! והוא אינו רוצה! הוא מוכרח ללמד. כבר הוא מורגל ורגיל אצל הילדים, אין הוא יכול לחיות בלעדיהם! הרי יהיו לך ילדים משלך! לא, לפי שעה אין הוא יכול בלא “מעמד” של תלמידים.

מילא, כפרה ברה, גַלגֵל עם ה“מעמד''; אבל הוא משתקע שוב בהרהורים, פוסק ממש מלדבר, חוץ ממה שהוא מדבר אל הילדים בשעת הלמוד… ומלבד זה אין בפיו אלא שתים מלים: ״זה לא זה”, מה “לא זה”, מי “לא זה”, אין שום בן־אדם יודע.

היהודיה, מסכנה, עשתה כל שהיה בידה לעשות, ממש הקריבה חייה למענו ובגינו; בישלה והגישה לפניו מן הטוב ומן המיטב, והוא מגביה מדי פעם בפעם את עיניו, מביט בה, כאילו רואה אותה ראיה ראשונה, נאנח אנחה השוברת חצי גופו של אדם: ״לא זה! כלל וכלל לא זה!''

לפעמים הוא משתהה ויושב בבית־המדרש, לא הוא מתפלל, לא הוא לומד אלא סתם ובעלמא, יושב כפוף על־גבי העמוד, או מהלך והולך מקיר אחד אל הקיר האחר. האחרון היוצא מרחם עליו, קורא לו שילך עמו יחד: ״משה, אתה הולך?" הוא אינו משיב. ״מפני מה אינך הולך הביתה?״ הוא שותק. תופסים לו בכתפו ומניעים אותו, והריהו מתעורר כמי שנערו מן ההינעֶרפלעֶ"ט ואומר: ״כלל וכלל לא זה!״

לא טוב! האשה, מסכנה, היתה מבכה ובוכה על ראשי, שכן באמת, הרי אני הוא זה שהכניס אותה בכל אותה צרה, הרי אני הייתי הערב והאחראי לכל אותו דבר.

ויש לי באמת צער גדול בלב; אשה, מסכנה, כל־כך הרבה הוצאות הוציאה עליו, בכל־כך הרבה דמים יקרים עלה לה, ומה העלתה במקחה? “כלל לא זה!” קנתה לה. אבל מה אני יכול לעשות ומה אני יכול להושיעה? אני משיא לה עצה, שתמשוך אותו בדברים אל הרבי… ומכינים תכנית לראש־השנה, שכּן, לאמיתו של דבר, ראש השנה! – קיימא לן שגם כוחו של הצדיק גדול יותר. אך קודם ראש השנה מתרחש מעשה כזה! פעם אחת, לעת ערב, אומרת לו האשה קודם ארוחת הערב, שיצא החוצה להגיף את התריסים. שכן, לאמיתו של דבר, אין היא רוצה לאכול עמו יחד שעה שהתריסים אינם מוגפים; היא נוטלת את הבורג לתוך ידה, הוא יוצא, בדרך יציאתו הוא נאנח “זה לא זה!”, הוא דוחף את התריס מבחוץ, היא מברגת ומסגרת, אך לחזור – שוב אינו חוזר אל החדר פנימה; הוא נעלם.

מה סבור אתה, איזה רעש היה בעיירה! סבורים היו: משוגע שכמותו, הלך להתרחץ בקור וטבע בנהר, או יצא סתם מחוץ לעיר ונתעה, אין מקשין קושיות על המשוגע! שׂכרו אכּרים, חפשו בנהר, ובסביבה, לא סימן ולא זכר! שהיה כאן מעשה־בריחה לא העלה שום אדם על דעתו, שכּן, לאמיתו של דבר, מתרחש שאדם מישראל בורח מאשתו, מהיכא תיתי, לא אחד בלבד ולא שנים בלבד בורחים, אבל אדם הקרוי אדם – אוכל תחילה את ארוחת הערב, ולוקח עמו קאַפוטאַ! מי זה מניח קערה מלאה שעועית עם עיסיות ובורח בלבוש של חול, קרוע־ובלוא?! ורחמנות גדולה, ממש צער הנוגע עד הלב, על העגונה המסכנה! וכי במעט עלה לה הדבר? חתונה הגונה, מלבושים, רח“ש… ולשם מי, ולשם מה? ארבעה שבועות ראתה חיים עם בעלה! ואילו חיים ראתה עמו! על כל שונאינו חיים כאלה! נתנה אמת להאמר, הוא לא אמר לה שום דבור של רעה, אבל גם לא שום דבּוּר של טובה, אלא כל הזמן אותם שני הדבורים של שגעון: ״זה לא זה!” גם בלאו הכי היתה מצטערת עמו, המסכנה, צער גדול בכל יום ויום, ועוד נגזר עליה להיות עגונה!

מה עושים? כותבים אל רביים; ואין זה מועיל! ושאלו שאלת־חכם, אם מותר לכתוב על כך ב“המגיד” …

רב אחד התיר לכתוב, רב שני אסר לכתוב; מילא, לשם התרת עגונה, נטלו לעצמם היתר וכתבו, אך כן יחיה, “המגיד” הזה, אם הוא יודע משהו! ומהיכן יהא יודע? אם הרביים לא היו יודעים!

לא כלום, כאותה אבן שצללה במים!

דומה, אבוד אבד? לאו! בא־נופל פתאום, כמן השמים, שליח מיוחד עם גט! שמא סבור אתה מרחוק? לא, דוקא ממרחק חמשה ועֶרסטים מאחורי העיר, מפיטשעֶבקי.

וכי אפשר היה שיעלה בדעתו של מישהו, שמשוגע כמותו יברח בסך־הכול מרחק חמשה ועֶרסטים? לא עלה כלל על דעתו של אדם, לחפש בקרבת־מקום כל־כך! אל הגט הוא מצרף עוד שטר־התחייבות על 200 זהוב בעד ההוצאות שהוציאה עליו. פרוע יפרע את חובו, כותב הוא, זהוב לשבוע, ועל־כך הוא משעבד לה את כל הנכסים! את הזהוב הראשון הביא לה השליח!

בעוד כמה שבועות בא הוא עצמו וביקש אף מצא לו שוב מלמדוּת.

– משוגע – שואל אני אותו – לשם מה באת, לא יכולת שם להיות מלמד?

– התגעגעתי, אומר הוא.

– על מי?

– על בית־העלמין בכאן! – אומר הוא. והוא אומר את הדבר הזה במין כובד־ראש כזה, שחלחלה עוברת בעצמות! שמעת דבר כזה, שיהא אדם מתגעגע על בית־קברות? הוא מתגעגע! ואין הוא אומר דבר־שקר, חלילה!

לאחר מעריב הוא יוצא מדי לילה בלילו מאחורי העיר ומתהלך מסביב לבית־העלמין! כוהן הוא, להכּנס אסור לו, והריהו מתהלך מסביב לגדר ומסתכל מרחוק במצבות!

מה מין צרה צרורה, מהרהר אני, היא זו? שמא מין סגולה לבנים? ושמא נעשה מקוּבל? ואפשר גם מכשף!

מה אומַר לך, כבר עלו במוחי רעיונות מרעיונות שונים, מי יודע ומי יאמר! או שהוא צדיק נסתר, או שהוא מוכר את נשמתו לגיהנום, וכי יודע אני? כד הוינא טליא שמעתי, שהמושך נר מחֵלב של נֵפל על פתיל של ציצית – נעשה רואה־ואינו־נראה, והאמינה לי, אילמלא ידעתי שהוא כוהן, הייתי בוַדאי סבור, שהוא התחבר אל חבר־גנבים והוא מחפש נפל מאחורי הגדר! גנוֹב, כמובן, ר' משה יוסלה’ס לא יגנוב, אבל נרות להמציא להם – אפשר כן… וכי מה אין יהודי עושה לשם פרנסה?!

אבל לא זה הוא הדבר! הרי הוא מסתכל כבר שבועות ומסתכל, ולא כלום: אין גניבה ואין פרץ ואין צוָחה! ואתה לך והבן…

כבר מבין אתה, מה פירוּשו של ״שגעון״? כשאומרים ״משוגע״ – האמן!

כך כך, ר' קרוב, משה’ל חבר שלי הוא, אני אוהב אותו אהבת נפש… אך משוגע, מסכן, הנהו… להשיא לו אשה קשה, מאד מאד קשה… מילא, אני אינני אומר לך,,לאו"…

רואה אתה, אם יש לך בשבילי שדוך…


המלצות קוראים
תגיות