רקע
יצחק ליבוש פרץ
בלא מזל
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש

אתם רוצים להקדים ולדאוג לכל דבר; את חייכם מקריבים אתם למען הילדים.

ואני אומר לכם: ילד ילד ומזלו שלו, ואם נולד בשעה שאינה ממוזלת, שוא כל דאגה ואין בה תועלת.

מפני מה אני בודד כל־כך, נע ונד כל־כך, ואין לי מקום להניח בו את הראש? ומהיכן אני בא ומגיע לכאן?

לא היה לי בית משלי בזאַוויחוסט? לא היתה לי חנות עם סחורה? והרי נוסף לכך הייתי גם מוליך רפסודות למאחר הפסח – בין שמים וָמים, ולסוכות הייתי חוזר הביתה ומביא מתנות מקניגסברג! והיו חיים שיש בהם טעם!

אבל ביקשתי להקדים ולדאוג לה לבתי…

בת־יחידה היתה לי, בבת־עין אחת ויחידה, וילדה – אבן טובה…

* * *

כשאמה שלה, עליה השלום, יצאה מן העולם, עדיין לא היתה לי שערה אחת לבנה בזקני, וכשהיו באים ומדברים בי נכבדות, היה בשרי נעשה חדוּדין חדוּדין… לרחל־לאה שלי לא אתן אם חורגת!

מגיעים הימים שלאחר הפסח, סוחרי־עצים מתכנסים ובאים, הכול מבקשים לזכות בי, מציעים לי ממון קורח. מכירים אותי שאני אדם מהימן ובעל־בית טוב על־גבי הרפסודת, ושאני יודע לקנות במקום הנכון ובזול – נוּ, וכי אצא להפליג בנהר ואניח את ילדתי יחידתי בידיהם של זרים?

* * *

והריני נשאר בבית ויושב בתוך חנותי שלי.

שפע של פדיון, אין צריך לומר, וַדאי שלא היה. איש רפסודות אינו סוחר. השכנים מושכים את הקונים שלי ומוציאים אותם מתחת ידי ממש, ואני נשאר עומד בפה פעור… והריני אנוס לפנות חלק מן הדירה ולהשכיר, ובלבד שנחיה איך שהוא.

אך התחרט, חס ושלום, אין אני מתחרט; ברעב, חס ושלום, לא נגוַע. כנגד זה אני סוגר את החנות עשר פעמים ביום ורץ הביתה, לראות כיצד רחל־לאה גדלה ועולה… והיא גדלה ועולה, בלי עין הרע, כעל שמרים – האם לכל פרטי־פרטיה: גומות־חן, ועינים טובות כל־כך, שקטות כל־כך – חציין צוחקות, חציין בוכות, וכולה כחולמת תדיר…

אל תוך החנות הרי אין אני רוצה להכניס אותה! בל אחטא בשפתי, כל אותה סחורה: עטרן לעגלות ועטרן למגפים, ושמן ומעט נפט, והקונים – בעלי־עגלות ואִכּרים. אין אני רוצה כלל, שתשמע היא את לשונם ודבּוּרם…

ולאחר מנחה־ומעריב! יכול שתהיה החדשה הגדולה ביותר בפוליטיק"י, ויכול לדרוש, להבדיל, הגדול שבגדולים מן המגידים, – אני נחפז ורץ הביתה אל הנחת שלי, אל נחמתי שלי…

ואני יודע, שכבר היא, ברוך השם, למעלה מבת שש־עשרה, אבל אני משים עצמי כמי שאינו יודע… אני משכּח דבר זה מלבי ומושיב אותה בחיקי… ומודה אני לאלהים, שאין הבריות מזכירים לי… נפש שקטה, אינה יוצאת מפתח הבית, ושכחו אותה הבריות… ואין מדברים בה נכבדות…

״הלואי להבא כך", מהרהר אני; אין אדם רוצה להשאר לבדו.

אבל מתרחש מעשה.

מספרים לי, כי ברֶנהולץ הצעיר, בנו של הקבלן, מתהלך, בשעה שאני נמצא בבית־המדרש למנחה ומעריב, לפני חלון ביתי… הוא מהלך ומתהלך, הבחור…

ובחור, עכשיו איני רוצה עוד להחטיא את שפתי, אבל – פרי יקר, אני אומר לכם…

מהרהר אני לעצמי: אני אדבר עמה, אזהירנה. שכן לדבר עמו, הרי זה כאילו להטיל עדשים בקיר, כשאומרים לכם – פרי מאותם הפירות!

אבל לדבר עמה אי אפשר…

– רחל־לאה – פותח אני. והיא פוקחת לעומתי זוג עינים טהורות, צנועות, עיני־ילדים בהירות כל־כך, ושואלת:

– מה, אבא? – ומיד אני אנוס להשיא אותה לענין אחר. וכי מי זה יכול להטיל חטיבה של בוץ וסאוב לתוך מים זכים וטהורים?

אך לישון אסור; אביה של בת אסור לו לישון…

ומקדים, כך נראה לי, הקדוש ברוך הוא את הרפואה למכה:

יום אחד, יום של יריד אצלנו, בא נכנס אלי ידיד ישן שלי, יחד מסדוּר אחד אלף־בית למדנו, אף הוא, לא עליכם, נתאלמן, אבל אדם בעל־כתפים, גבור שבגבורים, תופס עגלה מאחוריה ועוצר אותה ואת סוסיה. ״מה עושה אתה בכאן, אברהם־משה? הוא בא לראות כלה, חתול בתוך שק אין הוא קונה. ״נו?" ואומר הוא: ״נסעה דוקא היום, סחורה זו, לחתונה של קרוב“. ״יהודיה קשישה?” שואל אני; הרי אני יודע, שיש לו ילדים. אך הוא פורץ בצחוק, כל החנות מהדהדת: ״וכי מה? לבתולה אין לי כוח במתני?… אך הואיל ונסעה, ישא אותה הרוח!" זו לשונו שלו וזה סגנונו שלו.

אומר אני לו: אף אני יש לי בתולה.

״נוּ?, אומר הוא לי, הראה ונראנה״…

* * *

מה טוב מזה יכול להיות?…

אמנם, במקצת יותר מדי קרוב הוא… בסך־הכול כמיל אחד ומחצה… ובחור כגון ברנהולץ אפשר שישא רגליו ויגיע לשם ביום מן הימים… אלא מה, ינסה נא לטייל מאחורי חלונו של אברהם־משה, אברהם־משה יטול כלונס בידו, יצול מתוך עגלה… עדיין היה מחזיק סוסים בימים ההם…

ומודה אני ומשבח לשמו יתברך: יהודי כבד בכל טוב, בסך הכל שלושה ילדים יש לו; ועם בית, ועם פרנסה טובה בתוך הבית – אכסניה, ובית מלא כל טוב – ממש שומן ודבש… ומאות רבות ברבּית אצל אחרים… וכותבים תנאים; אלמן אינו שוהה שהיות הרבה – ומגבילים את זמן החתונה לא ברחוק־זמן… רחל־לאה שלי, כיאה לבת־ישראל, שותקת… בעינים מעט עצב, מעט פחד – כדרכה של נשמה כשרה. ורק ביום החופה, בזמן אמירת “אל מלא רחמים” לזכר אמה, פרצה, עלובה זו, בבכיה… ועוד היאך בכתה! מילא, העמידו חופה, אכלו את מרק־הזהב, רקדו רקוד של מצוָה, ולמחרת אני נוסע הביתה בלב קל. אמנם, כבר מתגעגע אני על הבת, אך כמה הוא כל המרחק כולו?

והדרך דרך־גרר – מחליקים על־גבי השלג בשלוָה ובקלות כל־כך – ואני עוצם את העינים; ואני מתנמנם, כנראה, ועולה הנהר ומשתפך לפני עיני…

מהרהר אני: סוף החורף… בעוד כמה שבועות יפשירו השלגים, והקרח יתבקע ויפליג בקעים־בקעים… ויפתח מרחב שכולו מים… ויבואו ויגיעו סוחרי־עצים ואני חוזר ונעשה מוליך־רפסודות, ושוב שמים ומים בלבד… חסל סדר עיירה ובוץ, חסל סדר חנות אפלה ודלוּת גדלה – יהיו חיים של טעם…

ואֵילו מתנות אביא לה, לרחל־לאה שלי, מקניגסברג…

אבל לא היה לה לבתי מזל…

* * *

הפשירו השלגים, נתבקעו והפליגו להם בקעי הקרח, אך עוד קודם שבאו והגיעו סוחרי־העצים, בא ונכנס בנו בכורו של חתני – בחור כבן שש־עשרה, גדול וחזק כאלון, ומגושם ובעל קול עבה וגס, ולא חכם ביותר…

הוא בא ונכנס בלא אמירת שלום, בלא בוקר טוב, ודופק בקת של השוט על הקרקע.

– מפני מה זה רימית את אבא שלי, מה?

– במה – שואל אני – רימיתי אותו?

יודע אני, שמסרתי לה את התכשיטין של אמה, ונדוניה נתתי לה יותר ממה שהייתי רשאי ליתן על־פי מצבי ומעמדי, ומחצית החנות רוקנתי למלבושים בשבילה.

– נתת לו – אומר הוא בקולו הגס – חולנית לאשה… עור ועצמות – אומר הוא – גע בה ועצמותיה מתפקקות…

מחשיך לי, מן הסתם, אור היום בצהרים ומניח אני הכול לרחמי שמים, וקם ונוסע אל חתני שלי.

אני בא ונכנס: אברהם־משה שלי יושב בכתפיות סמוך לתנור ומתחמם, וידיו נתונות על אחוריו… אין הוא קם אפילו ממקומו, בעיניו שלו הוא דוקר אותי, והיא – צלה של רחל־לאה… ומיד משרואה אותי היא נופלת על צוָארי בבכיה גדולה כל־כך, בבכיה גדולה כל־כך – – – ופתאום מרגיש אני, היאך ראשה צונח ונופל על כתפי –היא מתעלפת…

אני נושא אותה אל החדר השני, – אין אני מרגיש כלל מה אני נושא, – משכיב אותה במטה, ומתיז עליה צוננין – בקושי היא מתעוררת.

– בתי שלי – מרכין אני את עצמי אליה – הוא נוהג בך מנהג רע?

– לא – אומרת היא, כל עוד יש בה כוח להוציא הגה מפיה – וקודם לכן, כשהייתי בריאה, וַדאי שלא…

– אין נותנים לך לאכול כדי שביעה?

גם זה לא. היא היא בעלת־הבית כולה, וכשאני מתבונן על סביבי, רואה אני מזווה פתוח: כלי־זכוכית גדול מלא מליחים כבושים, לשון מעושנת, קדירות־חרס מלאות שומן, הלואי על כל בנות ישראל…

– אלא מה, בתי?

– אני מתגעגעת…

– על מי, על מה?

– על הבית, – אומרת היא, – אני רוצה הביתה…

והיא כובשת פניה בכר ובוכה, ובוכה בשקט כל־כך בכיה נלבבת כל־כך… ומתחננת, שלא אניח אותה לבדה…

והיא מרימה ראשה – כצפור רופפת – ומתחננת:

– השאר אתה לפחות אצלי, אבא!

ומה סבורים אתם, הרבה שקלתי בדעתי? חס ושלום! במשך שבועות שלימים הייתי חולם, שאני מפליג ברפסודות על־פני הווייכּסל. ופתאום – נעקרה המחשבה מן הלב! אני תופס עגלה, ממהר ונוסע הביתה – מוכר בחצי־חינם את החנות עם הנחלה וחוזר לשם, נכנס לגור אצל חתני שלי. אמנם, הוא מעקם את חטמו על־כך, אך מי זה ישים לבו לדבר…

וסבורים אתם, שהועיל הדבר?

ותּרתי על חיים למען עצמי… על בן זכר, על קדיש ותרתי… חסל סדר רפסודות, חסל סדר בית וחנות! הכול בכול, ובלבד לשמור עליה, על הבת האחת, להציל אותה… והיא? דועכת, עלובה זו, כנר הדועך…

על זרועי שלי את עיניה עצמה – – –

כשילד נולד בלא מזל…

* * *

עיקר שכחתי…

סבורים אתם אולי, שלא מצאתי אצלה מתחת לכר מכתבים מבּרנהולץ?…

היא אפילו לא פתחה אותם.


המלצות קוראים
תגיות