אני נמצאת כאן זה היום השלישי, ורופא עדיין לא ראו עיני.
אתמול טיילתי עוד בגינה: חברותי החולות מסַפרות, שהרופא הוא רופא טוב מאד, מרפא יפה מאד, אך עצבני הוא, מניע ידיו בחפזה, ולפעמים עיניו נעשות חדות עד כדי כך, שנדמה הנה הוא דוקר ופולח בהן את האדם. ואם העצבנות תוקפת עליו ביותר, הוא נעלם לשנים־שלושה ימים וחוזר נרגע…
הן אומרות, שהוא מאוהב באחות הרחמנית שלי. ואמנם יפה היא, בלונדית בהירה, ריסים ארוכים לה, תמיד מוּרדים.
מי יודע, אם אין היא מסתירה מתחת לריסים את השלהבהבות הטובות ההן; הבלונדיות מתיזות לפעמים ניצוצות של זהב.
אני מציעה לאחות הרחמנית, שהיא תקרא לרופא אחר, ואני אומרת לה, שיש ביכלתי לשלם. משיבה היא בוַדאות:
– היום או מחר הוא בא.
– אך שיהא רופא נעלם מבית־החולים?
משפילה היא עוד יותר את ריסי עיניה:
– מי יודע, מה מכביד לו לאדם על לבו…
– ומה הוא עושה אז? הוא שותה?
היא אינה משיבה; יוצאת בחשאי.
היא אותו גם כן אינה שונאת.
* * *
כשביקשתי מן האחות הרחמנית עט ודיו ונייר, שאלה אותי, אל מי אני רוצה לכתוב:
– אל חתן?
– אני אין לי חתן – משיבה אני – אני אוהבת את כל הגברים במידה שוָה.
– זכרי, היכן אַת נמצאת!
שוב לא אשכח, מפני שקשה לי לרדת מעל המטה. אני רוצה סתם משהו לכתוב. משהו על עצמי. הגברים אוהבים רק דברים בדויים. הבה אכתוב פעם, מאחר שאין לי עם מי לדבר, משהו אמת על עצמי.
* * *
צריך לרשום, היאך הגעתי לכאן.
כשה“דוֹד” החדש קנה אותי והביאני לביתו, צעק אל תוך החדר הסמוך:
– כוס טיי!
ואמר לי לשבת.
אני מתבוננת מסביב – אולם, רהיטים מרופדים. פסנתר. כאן יהיה שמח יותר. בחדר הסמוך מתחיל מישהו סוחב רגליו באנפילאות; מתנודדת על כרעיה ונכנסת ה“דודה” – מנגנון גדול של בשר, וכוס הטיי בידה. היא מעמידה את הכוס לפני, מביטה עלי רגע בעינים כבויות, מתקרבת יותר, מציצה אל תוך פני, מגביהה באצבעותיה השמנות את עפעפי ומתבוננת בעיני, מפשילה פתאום את חולצתי בסמוך לצוָאר, מרכינה אלי את ראשה, נרתעת לאחור וצועקת אל הדוד:
– בהמה!
קופץ הוא מעל־גבי הספה:
– מה קרה?
– אל תשאל. קח ולך אִתה בזה הרגע אל הרופא; יבדוק אותה ויוציא תעודה. שאם לא כן ההוא לא יחזיר לך את הכסף!
וחוזרת ויוצאת עם כוס הטיי.
הוא מצטדק לגבּיה, אל תוך גבה הרחב:
– מי זה פילל – סבר־פנים צנוע כל כך…
ועלי הוא מתכעס, ופניו מתמלאים דם:
– הוי, יכנס הרוח באבי־אבי־אביך…
– מה שהוא מקלל את אבי שברח, זה שאין אני מכירה אותו כלל, דוקא מהנה אותי. אבל הוא רץ ונגש אלי באגרופים. הדודה הרגישה בכך, נעצרה על הסף, פנתה לאחוריה:
– אל תגע! סחורה שנגעו בה אין מקבלים בחזרה…
ה“דוד” מציית. אינו נוגע בי, אבל הוא מקלל אותי ואת אבי גם יחד… בנוגע לאבי שלי, כאמור, לא איכפת לי… אותי עצמי גם כן התחלתי פתאום שונאת; אני נהנית מקללותיו שלו. יהי רצון – מהרהרת אני – שתקיימנה כולן! – במהרה ומיד, אבינו שבשמים! – מתפללת אני כלפי מעלה.
ורופא בודק אותי, ומצלצל מיד הנה… ובאים לקחת אותי…
* * *
ביקשתי שיתנו לי מראָה קטנה; האחות הרחמניה מנידה ראשה באי רצון; אך נתוֹן היא נותנת. טובה היא, האחות, מאד טובה…
פני הצנועים עוד נקיים הם…
* * *
– מפני מה אין בא אליך שום אדם? – שואלת האחות הרחמניה.
– אין לי שום אדם…
– אין לך אב?
– הוא ברח למקום שברח… אין אני זוכרת אותו, שום אדם אינו מזכיר אותו… אפשר אינו עוד בחיים.
– ואחים, אחיות?
– אני הייתי הילדה הראשונה והאחרונה לאמי…
ומתפלאה היא:
– היית?
מביטה בי הרבה, הרבה, ודעתה מסכמת במקצת עם לשון־העבר של “הייתי” ומוסיפה ושואלת:,״ואֵם״…
פונה אני ומסתובבת אל הקיר ומתייפחת.
״ואֵם״…
עוול הוא! לא הייתי צריכה כאן את שמה להזכיר, כאן את שמה לרשום… מה לה, לכשרה, לטהורה, לקדושה, ולמקום הזה? אך למחוק אותה אין אני יכולה, אין היד מצייתת…
הנה היא מונחת חסרת־ישע, היד הזאת, מתחת לשולחן הקטן… כחלחלת, עם נקודות נקודות אדמדמות…
* * *
וסבורה הייתי, שהדבר הזה ימָנע ממני…
כשנעשיתי חוטאת בגופי, חזרה נשמתי אל אלהים. בגימנסיה שמעתי מפי חברים וחברות כל כך הרבה דברי־רוע ודברי־שחוק על אלהים, וכל כך הרבה קראתי כנגדו בספרים. ולאחר ששקעתי בחטא – הוצאתי והשלכתי הכול מתוך הראש ומתוך הלב והתחלתי מתפללת. כל התעניות התעניתי, ביום הכפורים הסתגרתי על מסגר, לשום אדם לא הנחתי להכּנס… וכל־כך הרבה צדקה פיזרתי לשם כך, כל המתנות שהייתי מקבלת; כל השמלות שהייתי חדלה מללבוש נתתי לחברות עניות. וכל הזמן הייתי מתחננת: אב רחום, אני חוטאת, אני קבּלתי בירושה דם רע וחוטא, – יסרני במה שתרצה, קח אותי כולי, ורק זה לא, זה לא!
הוא איננו טוב!
ואפשר אני עצמי אשמה בדבר. לא הייתי צריכה לתת שמלותי לחברות, שתמצאנה חן יותר ברחוב… צריכה הייתי לתת במתנה לאלמנות, ליתומות: לחפש ולמצוא לפעמים כלה עניה ולתת לה שמלה לחופתה…
עכשיו כבר אהיה יודעת, ובלבד שהרופא כבר יבוא, ובלבד שאצא כבר מכאן.
ואפשר מגיע לי הדבר הזה בשל מותה… לא יכלה לשאת זאת, הכשרה, הקדושה…
המלה הזאת, הנדחקת מן הלב אל השפתים, אינני רוצה לבטא אותה, לא ארשום אותה עוד כאן.
* * *
סוף סוף בא הרופא…
שחרחר, מעט מוכסף. משקפים של זהב תלויים על חוט. זקנקן מחודד, שאינו פוסק מלמרוט מתוכו. בעמדו עם האחות הרחמניה, הוא אוכל אותה בעינים, והיא רק מסתמקת במקצת ומוציאה וחוזרת ומוציאה ידה מתוך ידו.
הוא מלחש לה:
– הכול תלוי בך! רק בך!
היא אינה משיבה ודוחפת אותו אל מטתי.
אף הוא משתומם:
– טאַקאַ סקרומנאַ נאַ טוואַרזשי! (כל כך צנועה בפניה)
– פנים של קדושה! – מוסיף הוא.
– פה דובר נאצה! – נוזפת בו האחות.
– סליחה! – ומתחיל בודק אותי.
בצאתו לאחר הרישוּם, הוא סח אל האחות בעברו את הסף:
– מלאה רעל.
נשים שכמותי יש להן אזנים חדות־השמיעה…
– טוב מאד: אזכה לראות נקמה בעצמי…
דבר אחד רק: על הפנים צר יהיה לה, אף־על־פי־כן…
* * *
פנים יש לי משל ההיא, שאין אני רוצה להזכיר אותה כאן… מן הקדושה, שלא יכלה לשאת את חרפתי ואת חטאתי ושבקה חיים…
דמי החוטא ממי הוא בא?
בוַדאי מן האב שברח…
אני נזכרת, הקשבתי פעם בהסתר לשיחה בין שני חברים־תלמידים בגינת הגימנסיה. הם ישבר על הספסל, ואני התקרבתי מאחוריהם, אחד מהם, זה שמצא חן כל־כך בעיני, רציתי לתפוס אותו מאחוריו ולהסתיר את עיניו. ושומעת אני, שהשני אומר:
– אוי, כמה אני אוהב את מאַניה!
בזה נתכוון אלי. וההוא, שאני כמעט אהבתי אותו, משיב בצחוק:
– אמנם, כן… אבל כעץ כן פריו…
* * *
– רוצה אַת לשמוע, אחות? מפני מה אַת כל־כך טובה אלי, אחות?
– אַת בוַדאי סבלת כל־כך הרבה…
– הריני אומרת לך אמת לאמיתה: לא רק סבלתי… היתה שמחה גם כן… אפילו יין שאַמפאַ"ן…
– אַל תספרי על עצמך רעות, אַל תשימי עצמך חוטאת. בטוחה אני, שעשו בך…
– מעשה אונס? אמנם כן. בגימנסיה, המורה לדת!
– אי־אפשר! – קופצת היא ממקומה.
– לך, אחות, שקרים לא אספר. כאן, בייחוד, אין אני אומרת ואינני כותבת שום שקרים. לשקרניות עושים אותנו הגברים… אבל זה לא היה אלא התחלה בלבד… וגם – רוצה אַת לשמוע, אחות?
–מוכרחה לשמוע.
״היא מוכרחת!"
–יותר אשם בזה הוא דמי, הדם החוטא שלי. הרי אני ידעתי, שהוא רוצה אותי ל… היא מניחה את ידה על שפתי, והעינים מתחננות:
– אל תבטאי!
– קראתי את הדבר, כמו בספר גלוי, על פרצופו השחום־היחום, בעיניו הלוהטות הפראיות, שבהן היה מביט בי… בידים השלוחות ובאצבעות הרועדות, שבהן היה ממשש מסביבי את האויר… בנשימתו הלוהטת, שהיה מַשיב עלי בפגישתנו בפרוזדור…
– ואַתּ?
– ואני הייתי קודחת לילות שלימים מפחד־מות מפני הדבר היכול לבוא, העתיד לבוא והחייב לבוא…
– אהבת אותו?
– שנאתי אותו…
אין היא מבינה את הדבר.
– דם חוטא, אחות!
– ידעתי, והתחלתי מהלכת לבדי לעת־ערב בגן־העיר, שבו היה הוא מטייל לפעמים. הייתי יושבת באחת השדרות המרוחקות ביותר, והייתי מצפה לו, שמא יפגשני…ישבתי וקדחתי…
– מפני מה לא גילית את סודך לפני אמא?
– לפני הקדושה? בשום פנים לא!
– ולפני חברה?
– לא היתה לי חברה… הכול נמנעו מלהפגש עמי… בוַדאי בגלל אבי…
ופעם אחת – הוא הולך!
יוררת עלי אימה ואני נופלת על ספסל; הוא עובר על פני אינו רואה אותי; בצלה של אַקאַציה ישבתי… הוא עובר על פני, ומתוכי, בלא ידיעתי, פורצת ובוקעת צעקה זרה, צרודה, וכלל לא קולי שלי! הוא חוזר, מכיר, וצועק גם הוא צעקת־פראים כזאת… אך בקול רם עוד יותר! אימה קרה חולפת בכל גופי… וכבר הוא על־ידי…
כחית־פרא מנהם הוא. בידים טרופות הוא קורע מעלי את המלבושים, צורב אותי בנשימתו, נועץ בי, אגב נשיקה, את השינים…
ואני, מתוך גועל ומורא, מתגוננת, מתגוננת בשינים, בצפרנים, מתפתלת כמו נחש, ועמוק־עמוק בלב בוער כמין מכווה־אֵש הרצון – שהוא ינצח…
הוא מנצח, והאַקאציה מגינה על שנינו בשלגגים שלה… לשוב הביתה כבר לא יכולתי…
– מפני מה? אֵם סולחת הכול…
– אחות! לא יכולתי לבוא אליה חַטאה… בשום אופן לא. מוטב היה לי למות! לא יכולתי כלל לתאר לעצמי, שאטמא בנשימתי החוטאת את האויר שהיא נושמת… אסור לי להיות עמה בחדר אחד! דבר זה הרגשתי, ידעתי!
הביתה, קרועה, שרוטה, ושלגגי האַקאַציה פזורים עלי, רצתי אמנם, אך עד אל החלון; אל השמשה את שפתי הידקתי…
בחדר ליד השולחן ישבה, הכשרה, הקדושה, לאלהים התפללה… שפתיה מיללו בוַדאי: אבינו שבשמים, האב הרחמן, רחם עלינו… רחם כאב המרחם על ילדיו… אבינו שבשמים…
– אצלכם גם כן אומרים כך?
היא משתוממת! כמה גדולות ועגולות נפקחו עיניה! ואני ברחתי, אחות…
– להיכן?
– מן העיר, אל העולם… הרחק והרחק יותר ממנה; שלא לפגוע בכבודה, שלא לבייש אותה… מוטב שתהא סבורה, אבוֹד אבדתי, חיה רעה אכלתני… הרחק־הרחק מאחורי העיירה נפלתי על הכביש…
ועבר מישהו, אולי אבי־מולידי עצמו…
– מה אתּ סחה, ילדה!
– יכול להיות…
אדם זקן, שעיניו עיני חתול, התעכב, הרים אותי והכניסני אל תוך העגלה… ובדרך בפעם השניה התעלל בי… אל תחנת הרכבת נסע, כרטיסים קנה, הביא אותי לכאן, החזיק אותי אצלו במשך זמן, ואחר־כך מכר אותי…
חיורת, מזועזעת, רוצה היא להתרחק…
– חכי, אחות, שמעי הכול עד הסוף! הרי את מוכרחת!
והרי היא מרכינה ראשה ונשארת.
– היא, הכשרה, הקדושה שלי, נודע לה הכול, הלכה אחרי בעקבות שגילתה, ונפלה – ומתה…
והיא קבורה כאן, בבית־העלמין בעיר זו…
אני ידעתי ולא באתי, ועל ערש־הדוָי לא עמדתי… לא אני עצמתי לה את העינים… אחרי מטתה לא הלכתי, את קברה לא ראיתי…
לא יכולתי; אין אני יכולה, אין אני רשאית!
ועבוֹר עברתי מיד אל יד, מבית אל בית, וגם – שתיתי הרבה…
* * *
הרופא יש לו גם כן ידים טרופות־טורפות ואצבעות ארוכות, וממשש גם כן את האויר מסביב לאחות הקדושה.
אחר־כך רק הוא בא אלי.
– כבר, הפנים נדבקים גם כן – אומר הוא אל האחות בלא סימן של רחמים.
היא מושכת בינתים ומוציאה את המראה הקטנה מתחת לכרי, אני רואה ומשימה עצמי כלא רואה…
* * *
היום אמר, שהדבר לא ימשך עוד הרבה…
– ילדה – אומרת היא אלי לאחר שהלך הוא – הגיעה השעה ל“השתוות” – להשלים עם האלהים…
– אילו – מוסיפה היא בעצב – אילו היית מבנות דתנו… והיא מספרת, כמה טוב וכמה רחמן הוא האלהים שלה. הכול מוחל הוא… ובלבד שיעשה האדם תשובה, ובלבד שיתחרט חרטה גמורה… הוא בעצמו ובכבוהו פותח את שערי השמים…
– אינני רוצה לבוא אל השמים, אחות!
– מ–מה?
־ שם נמצאת אמי! – צועקת אני. בתוך פחד־המות שכחתי והזכרתי את שמה.
היא עומדת רגע ויוצאת מרוגשת ולאט מתוך החדר, ומתעכבת על הסף ואומרת:
– אף־על־פי־כן, חשבי על כך, ילדה… וחוטפת ושמה כפות ידיה על עיניה ונעלמת.
* * *
– אני מהרהרת.
לילות שלימים מהרהרת אני. אני ישנה כל־כך מעט וכל־כך רע…
אך לא הרהורים של חרטה ותשובה מהרהרת אני…
לגיהנום לרדת רוצה אני… אִתה לא להפגש! ואת עצמי אני כל־כך שונאת, כל־כך שונאת! בי בעצמי הייתי רוצה לראות נקמה עולמית… אין אני רוצה לעשות תשובה. אני חדלתי כאן מלהתפלל, חדלתי מלבקש משהו מאלהים… אילו יכולתי להרגיזו עוד יותר, הייתי עושה כן; שיענוש עונש גדול עוד יותר, קשה עוד יותר!
בפחד־מות מהרהרת אני, אבל בענין אחר לגמרי.
אני אמות כאן, ויקברו אותי בעיר הזאת.
בכברת־אדמה אחת להיות קבורה עמה אין אני רוצה… האדמה הזאת, שהיא קבורה בה, אין אני רוצה לטמא אותה… בשום אופן לא…
לצאת מכאן אנוסה אני, לברוח למקום שאפשר לברוח.
* * *
– דוקטור, רשום שיוציאו אותי מבית־החולים…
– אדרבה, נסי אם תוכלי לרדת מעל המטה…
– דוקטור – מפסיקה האחות – מוטב שתרשום לה תרופה לשינה, היא ישינה מעט כל כך ורע.
הוא רושם, והיא מביאה לי –
מורפיוּם.
– זהו סם נורא, – אומרת היא, – יותר משתים שלוש טפות בבת־אחת – ישמור אלהים!
והבקבוק תמים כל־כך ולבן, וקרניה של החמה השוקעת משתעשעות בו…
קצת הרחק מכאן בגינה צפור מצטפצפת…
אני לא לקחתי טפה אחת מסם־השינה ולא עצמתי עין…
בבית־הקברות היהודי להקבר – לא ולא!
ומיד למחר:
– אחות!
– מה, ילדה?
כמה רחמים יש בשביל ההולכים למות!
– שלחי לקרוא כומר…
– מה פירוּש הדבר?
– אני רוצה לקבל את דתך.
היא איננה מאמינה; אני חוזרת ואומרת:
– אני רוצה אל אלוהיך, אל אלוהיך הרחמן…
שמחה קפצה עליה, כחץ מקשת רצה היא; וקול מתוכי צועק, איני יכולה להתאפק:
– מהר יותר! אסור לי להיות קבורה בבית־העלמין היהודי… בשום אופן לא!
למזלי, כבר אין היא שומעת את דברי.
ועוד באותו יום נעשה הדבר…
קודם המיתה מזדרזים; שלא לאבד נשמה…
בא למחרת הרופא, כבר הוא יודע ומטיל אלי דבּוּר לצד המטה, בעמדו עוד בפתח:
– פאַסקוּדטסבו! (טינופת)
איך זה לא הכרתי מיד, שיהודי הוא? ומה לו ולאחות הרחמניה הקדושה?
– חזירות כזאת קודם המיתה!
– שתוק תשתוק! – נוזפת בו האחות.
יהודי! יהודי! כך נוזפים ביהודי… והיא מטילה לצדו מבט מלא איבה… ומה יפה היא בכעסה.
אבל הוא אינו יכול לשתוק; קצף נתַּז מתוך פיו:
– אילו על סף החיים… בשביל בחור… אילו התאהבה…
– כך היה אצלך המקרה?
אינני מכירה את קולה; לחישת נחש…
הוא אינו נרגע:
– ואם בשביל קאַריֶרה?! לא כדאי לשם שטוּת, לשם אידיוטיזם כגון דת, לסבול כל ימי החיים…
– שתוק!
בלשון “אתה”!
מתעוררים בי רחמים על הרופא, הרועד בכל גופו מהתרגזות.
– חבל – צועק הוא צרוד – חבל!
חבל לו, לרופא, שאין אלהים, אין שמים ואין גיהנום; שכל זה אינו אלא קורי־עכביש בדויים, לתפוס בהם נשמות־זבובים… למעני אני, ולמען כיוצאות בי, ראוי היה שיהיו קיימים שמים ואלהים בתוכם, ואלהים שהוא עונש בכל חומר הדין. בשבילנו צריך להיות מוכן גיהנום בוער, עם דוָדים של זפת רותחת, ואש תמיד מתלקחת תחתיהם, אש תמיד תוקד ולא תכבה…
הלוַאי, דוקטור!
ומסתכל הוא בי מבולבל ובורח.
* * *
האחות הרחמניה עשתה את חובתה ומודיעה למקום שהיה צריך להודיע, שהרופא, הוא עצמו מומר, מנסה להרחיק נשמה מן הדת הקדושה. וכבר היא באה אלי עם רופא אחר.
זקן הוא, ראשו הקרח מרעיד, ועיניו מחייכות. עיניה שלח אדומות ותפוחות – לא ישנה, אף־על־פי־כן! עיניו הזקנות מלטפות לטיפה טובה כל־כך את הפנים…
– ״גרוע יותר!" – לא נכון,מכול וכול! לחינם הפחיד אותך ידידי הנלבב הרופא… שלכם כל־כך אדוקים. ומוזר הדבר – המומרים דבקים עוד יותר בדתם הקודמת… לא מופלא הדבר, אחות?
היא שותקת.
– האמונה מתעוררת בהם עוד ביתר תוקף…
– אבל – פונה הוא ואומר אלי – לאמיתו של דבר היינו הך… אלוהינו הוא אלוהי כל הבריות, ורחמיו על כל מעשיו במידה שוָה. ואין הבדל, מאיזו דת… אב אחד לכולנו בשמים… ולכל אדם, אם התייחדה נפשו עם האלהים, פתוחים שערי השמים… במוקדם או במאוחר…
הוא רושם תרופה חדשה, מחייך ויוצא – אני מעכבת את האחות. ובאימת־מות שואלת אני אותה:
– אמת מה שאמר הרופא?
– אמת, ילדה!
– ושום חטא אין בכוחו להוריד אל חגיהנום לעולמי עד?
– שום חטא? כן, יש… למשל, מי שמאבד עצמו לדעת… מת בלא ודוּי, ואינו זוכה לקבורה כדרך הנוצרים… קבורת־כלב הוא נקבר…
– אני רוצה לישון, אחות!
היא נושקת לי על המצח (אין היא מתייראת), יוצאת מן החדר ואני חוטפת ולוקחת את בקבוק המורפיום.
– לעולמי עד אל הגיהגום! לכל הדעות! עם אמי (בפעם האחרונה הזכרתי עכשיו את שמה) לא אפגש בשום מקום…
* * *
אַל תאשימו שום אדם במותי!
* * *
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.