גדולה חשיבות, שמקרבת את בעליה אל השררה!
רבון העולם מקדים רפואה למכה: הוא ברא את הגלות, והוא ברא את המטבע, שממתיק את מרירות הגלות, וברא את החשיבות, שיש לה פעולה אפילו אצל נקי־כפים.
לשאת חן־וחסד חייב אדם מישראל!
הנה אמי שלי, עליה השלום, נשאה חן־וחסד אצל זקן הכמרים שלנו… הבריות מעולם היו להם פיות, והיו מרננים. פיותיהם של ישראל לא יסכור שום אדם, אך כן יאיר מזלי, כשם שאמי היתה יהודיה כשרה וצנועה…
ראשית, פרנסה: אל התיפלה הזאת, שזקן־הכמרים משמש בה זקן־הכמרים, שייכות אצלנו שתים־עשרח חנויות, והיתה אמא, עליה השלום, מַחזקת חנות אחת בשביל עצמה, ואחת־עשרה היתה משכירה, ולא הפסידה בזה, כמובן, ולא כלום. וכיום הזה, מזמן שאמא, עליה השלום, נפטרה לעולמה, מחזיק אני את החנויות הללו!
וגם אני עושה כן: אחת אני מחזיק בשביל עצמי, אחת־עשרה אני משכיר.
אין צריך לומר, שה“עולם” אינו טומן ידו בצלחת: שנה שנה, משמגיעים ובאים הימים שלפני חג יוחנא הקדושה, מציפים את זקן־הכמרים במכתבים, בהוספות, אך הוא אינו משיב לשום אחד מן הכותבים. כשבאים אליו הביתה, או כשנטפלים אליו ברחוב – אדם פשוט וצנוע הוא, ומניח שידברו אליו – משיב הוא: בנה של דבורה כבר יש לו ה“ייזוֹבקה” – אמא שלי, עליה השלום, שמה היה דבורה־רחל, והריהו אומר בקצוּר דבורה, ו“הייזובקה” בלשונו היא ה“חזקה” שלנו; כשהם לוקחים מאתנו מלה אחת, הם הופכים והופכים בה ועושים אותה תל־עולם!
ניסו אפילו לאכול קורצה, לכתוב אל האפיסקופוס, אבל אצלם, להבדיל, יש אחדות, משיב האפיסקופוס בקצירת האומר ושולח בחזרה אל זקן־הכמרים!
עוד ניסו אחר־כך להסית את ה“עירוניים”. היות, זקן־הכמרים מעמיד בדיל־הדל את הכנסיה, ואף בזה לא פעלו ולא כלום. אצלם מי שהמרות בידו – בידו היא, ולא כל הרוצה בא ומתערב בעניני דת, וכל יום שמכריזים עליו שהוא חגא – חגא הוא, וכל דבר שעושה זקן־הכמרים – עשוי ושריר וקיים, ועוד מנשקים את ידו.
רב משלנו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אילו ניסה לעשות כדבר הזה! היו משלחים אותו, בלא זקן ופאות, למקום שהפלפלין גדלים!
אדרבה, ינסה נא ויחזיק “בעלת־בית” מעין זו שזקן־הכמרים שלי מחזיק בביתו!
כללו של דבר, יש ברוך השם פרנסה!
אך פרנסה עדיין אינה עיקר הדברים. קודם־כל – פרנסה מן השמים היא, ומה אני עושה אם זקן־הכמרים נמלך בדעתו וקם ונפטר לעולמו? הרי הוא כבן שבעים שנה, ואפשר כבן שמונים. וכי מה, סבורים אתם, עתיד העולם לחזור חלילה לתוהו ובוהו? עדיין יש לי כולי האי בטחון בשמו יתברך, שלא אֵאָנח אפילו אנחה אחת – העיקר הוא, הטובה שאני יכול לעשות לפעמים לאדם מישראל על־ידי כך שאני חשוב ומקורב!
ושמעו נא מ"עשה שנתרחש:
* * *
אשה יש לי, שתחיה ותהיה בריאה ושלימה, שהיא באמת חכמה גדולה, פקחית באמת, ממש מחוכמת. הרי אין צריך לומר, שבפניה לא אוֹמר לה דבר זה; בפניה, ולא כל שכן אם ישנו מישהו מן הזולת, הנני אני הגבר, והיא סותמת פה! אין אני אוהב, שתהא האשה חובשת את הספודי"ק! אך לכם הרי אני רשאי לומר: יש בה, בלי עין־הרע, שכל בשביל ללכוד עשרה גברים בשק אחד!
מלתא זוטרתא, טריינה־ביילה שלי!
עומדים אנו, אני וטריינה־ביילה, כך סתם בחנות; היום יום־קיץ היה. קונים בימות־הקציר אינם מצויים, אי אתה מוצא אכּר אפילו בשכר מיליון – ועומדים אנו כך ומביטים שנינו אל הרחוב, אל ביתו של זקן־הכמרים ממולנו.
פתאום תופסת אותי טריינה־ביילה בידי.
– שומע אתה – אומרת היא – משה, אצל זקן־הכמרים הדברים אינם בתכלית הפשטות! שם נעשה איזה מעשה.
– וכי מה ראית?
– ראשית – אומרת היא – הוילאות מורדים.
אומר אני: מפני החמה.
אומרת היא: לא, אתמול גם כן היה יום חם, והוילאות היו מבודרים, אפשר היה לראות איך “בעלת־הבית” השמנה מתהלכת יחפה ומנפנפת ומנפנפת בלי הרף במניפה, מחמת החום.
– והחלונות – אומרת היא – סגורים.
אומר אני: מחמת האבק.
– אתמול – אומרת היא וטוענת כנגדי – היה אבק גדול יותר, והחלונות היו פתוחים!
אם כן, מה אירע?
אבל היא ראתה עוד, טריינה־ביילה שלי, שבכל פעם מופיעה בעלת־הבית על הסף, מחזיקה מאחוריה את הדלת סגורה, מסתכלת בכל הצדדים ונעלמת שוב.
– היא מצפה בוַדאי לאורחים, – אומר אני.
אומרת היא: לא, משהו נעוץ בזה!
אומר אני לה: מה שעולה בדעתה של אשה פתיה!
אף־על־פי־כן אני נגש אל פתחה של החנות, מתיצב על המפתן, ״בעלת־הבית״ מופיעה, ממהר אני ומסיר את הכובע, צועק לה מעבר לרחוב “בוקר טוב”, בלשון פּוילי"ש, והיא אינה משיבה לי אפילו מלה אחת, נעלמת וסוגרת בחזקה את הדלת.
וכבר הדבר נוגע בנקודה שבלבי; טריינה־ביילה, כנראה, צודקת.
בדרך הטבע שלה, אשה שקטה וצנועה היא; דרך־ארץ בפני בעלה יש לה, הָשֵׁב כנגד בעלה לא תשיב, אבל הצדק, כבר אני רואה עמה הוא.
וכבר אני מצטער על כך שאמרתי לה אשה פתיה, או אפשר לכלכנית, שוב איני זוכר בעצמי בדיוק מה אמרתי לה; אך מאי דהוָה הוָה, הרי לא אלך להתנצל ולהצטדק לפני אשה, והריני קם ויוצא אל הרחוב.
אפשר, חושב אני, יודעים משהו ברחוב.
אגב אורחא אני עושה הקפה מסביב לביתו של זקן־הכמרים, ורואה שמן הצד ההוא, בסמוך אל המטבח, עומדת עגלה. הסוסים מיוזעים, כמו מדרך קשה, עומדים מאחורי סולמות ולועסים שחת רעננה.
מיד אני מכיר את הסוסים, אלה הם סוסיו של הלבלר מוולקוביסק – כפר הסמוך אלינו.
הלבלר בא לעתים קרובות העירה, מתייצב לפני ביתי וקונה סחורה (ושלם משלם הוא, על כל שונאינו, רבונו של עולם!); לפעמים הוא בא אל זקן־הכמרים ומביא לו מתנות: ביצים, חמאה, תרנגולות, תרנגולי־הודו ואוָזים. לפעמים ארנבות גם כן – הלבלר הולך לצוד ציד!
כללו של דבר – היום נסעה ונתייצבה עגלתו בחצרו של זקן־הכמרים. אם הביא מתנות – מה איפוא שמירת־הסוד הזאת? לשם מה מורדים כך הוילאות, ומפני מה ברחה כך בעלת־הבית מפנַי?
והריני מתייצב וממתין למצליף.
בא המצליף ויוצא מן המטבח, מנגב לו בשרווּל את הפה.
בוַדאי לאחר חתיכת בשר־חזיר הראויה להתכבד בה, אלא מה! ואני שואל אותו: יוֹנטעֶק, מה מעשיך בכאן?
אני מכיר אותו, את יונטעק זה. כשהלבלר קונה ועולה על העגלה, מקבל הוא שתִי־יי"ש, או סתם מטבע!
עכשיו מסיט יונטעק את הכובע כלפי מעלה. אין לו כלל פנאי להסיח עמי!
אבל אני נכנס בשיחה עמו אף־על־פי־כן.
– מה הבאתם לו לכומר?
שותק הוא.
– מתנה?
הוא שותק.
– ביצים, תרנגולי הודו, ארנבות, חמאה?
יונטעק שותק ופונה מעלי.
ובינתים הוא מתכעס עלי ותופס את השוט.
– אין אתה מסתלק? – אומר הוא.
אמנם מרגיז אותי הדבר, שאין אני מצליח להוציא מפיו של גוי־שוטה זה מה שדרוש לי לדעת. אך מה אעשה? כנגד שוט מתנפנף וכלב מהבהב אין אני גבור!
והריני פונה והולך אל הרחוב.
ומוצא אני את הלבלר הווֹלקוֹביסקאי יוצא מבית־מזיגה.
הוא מתנודד במקצת. הנה, הנה, מהרהר אני, הוא נופל, הכלונס הזה; ובאמת הוא גבוה ורזה, כמו כלונס… והעינים הקטנות, כמו שקדים, מעולפות דוק של שכרות.
מסיר אני לכבודו את הכובע, ושואל אם הביא לזקן־הכמרים מתנה יפה.
אומר הוא: מאד יפה!!
ומחייך חיוך של גנב: מאד מאד יפה!!
שואל אני אותו: מה? דברים לאכילה?
אומר הוא: לא!
לשתיה?
צוחק הוא שוב: לא!
אומר אני: משהו להעמידו בתוך הבית?
מביט הוא בי שוב ומודדני מלמעלה עד למטה.
– כן, – אומר הוא, – בתוך הבית, אך אין זה צריך להיות דוקא עומד. לפעמים, ובפרט בלילה, זה שוכב.
ופורץ בצחוק גדול:
– אוי, איזה שוטה אתה, שמואליק!
מילא, חוזר אני ורץ אל זוגתי לחנות ומספר לה הכול, מלה במלה.
מיד היא מסמיקה ומחוירה ושואלת:
– לייבּל וולקוביסקאי יש לו בת?
– דומה עלי – אומר אני – כן!
והיא צועקת: אם כן, הרי היא אצל זקן־הכמרים!
ומיד לאחר שהיא צועקת כך, מזיזים את הוילון בחלונו של זקן־הכמרים, ואני רואה בעיני ממש צלה של נקבה, שמתהלכת בחדר.
ואני בטוח, שאין זו “בעלת־הבית”!
ראשית, הצל דק היה; שנית, חובשת “בעלת־הבית” תמיד מטפחת לראשה, וכאן נתגלו לעיני שערות מגולות.
אם שערות מגולות – הרי זו נערה, וידוע יודע אני, שלייבּל וולקוביסקאי יש לו מאשתו הראשונה נערה שהגיעה לפרקה – ומיד באמת מחשיכות עיני! ראשית, לייבל, המסכן, ידיד טוב שלי, ואפילו משהו קרוב־משפחה, והשנית – בת ישראל.
ורץ אני ישר אל שמעֵלקי סוחר־הביצים.
– שמא יש אצלכם שתִי־יי״ש?
– לחיים, לחיים!
כבר נחר גרוני מן הספור הזה.
כן, היכן עמדנו?
ורצתי אל שמעֶלקי סוחר־הביצים.
שמעלקי סוחר־הביצים הרי אתם מכירים אותו בוַדאי, כל־מום־רע הוא, שמעלקי זה, זולל וסובא, קצת דילָטור נוסף לכך, וכבר שלוש פעמים ישב, אך אשתו שלו, שפרינצה־בּיילה, אשה צנועה היא באמת, יהודיה כשרה לאמיתה, וסובלת ממנו צרות צרורות… גיהנום יש לה אצלו בעולם הזה!
ושפרינצה־ביילה זו היא ידידה־שבידידה של אשתי, וללייבּל וולקוביסקאי היא קרובה קרובה ביותר, שני־בשלישי, נדמה לי. אלא מנַין, סבורים אתם, באה קרבת־המשפחה שלי עם לייבּל וולקוביסקאי?
מהרהר אני, שאם אירע משהו, בוַדאי בביתו של שמעלקי כבר ידוע הדבר.
וכך הוָה. כבר היה כאן שליח מיוחד! מילא, שמעלקי הרי שמעלקי הוא, והריהו יושב לו על־יד השולחן ושותה טיי, אך סבר־פנים היה לו, על כל שונאי־ציון! כנגד זה שפרינצה־ביילה, באמת נאות הימנה מניחים בקבר! רק להתעלף מבקשת היא! ואין לי מה להתרעם עליה. יש להם בן להכניסו לחופה, נערה־בתולה אף היא קרובה להגיע אל פרקה, ולאחר הנערה באים שוב נערים! ואם מעט לה “יחוס עצמי”, של שמעלקי, עוד צריך להתרחש מעשה כזה!
וכשרואה שמעלקי אותי, מיד הוא קופץ ממקומו:
– שומע אתה, – אומר הוא, וקול יש לו כתוקע מתוך הבור, – שומע אתה, קח ולך אל זקן־הכמרים, שיוציא אותה!
הנקל לומר: לך אל זקן־הכמרים. אך כיצד הולכים, אם הלה יושב סגור ומסוגר?
– אני נותן מאה שלימה לטובת התיפלה! ־ צועק שמעלקי.
– מילא, – חושב אני, – נסה אנסה.
– אך בשקט, אומר הוא.
בשקט הרי בשקט. אפילו לא אכּנס לשם ביום.
אני הולך לי אל בית־המדרש, לומד פרק משניות, ומתפלל מנחה, וקודם המעריב אני הולך לי אל זקן־הכמרים.
בדרך אני סר לחנות, לוקח מתחת לכנף הקאַפוטאַ סוּדר טורקי – את נשמתה מוכנה היא למכור, ״בעלת־הבית״, בעד סוּדר טורקי – והולך!
אין אני זוכר אפילו, אם היתה זו מחשבתי שלי, בעניך הסוּדר הטורקי, או מחשבתה של טריינה־ביילה. אבל כוון כיוונתי בסוּדר היטב.
על הסף חפצה לעצור אותי.
״זקן־הכמרים אינו נמצא בבית".
אומר אני: אני כן ראיתיו בעד החלון.
אומרת היא: הוא עייף.
אומר אני: על דברתי, עסק דחוף! ומראה לה את הסוּדר הטורקי.
מניחה היא להכּנס.
זקן־הכמרים ישב בחדר הראשון על־יד השולחן, עם מקטרת ארוכה בפיו, ובין משיכה למשיכה לגם לו טיי; וראשו שלו מתנודד כך ומתנודד, ואין הוא שומע, שנכנסתי אל החדר.
אומר אני לו: ערב טוב!
פונה הוא ומסתובב ואומר: שנה טובה, בני!
כך הוא המנהג אצלם: כל כומר אב הוא, וכל השייכים לתחום התיפלה שלו בניו הם, אלא מה אני לזה? מילא, יהא ״בני״.
מזמין הוא אותי לשבת ומחייך.
– אומר אני לכם, אבן נגולה מעל לבי. אני שברתי ממש את מוחי, והתייעצתי אפילו עם טריינה־ביילה שלי, במה אתחיל לדבר עמו, בענין פרנסה, או בענין פוליטיק"י, וכיצד אני מתקרב ומגיע אחר־כך אל העסק, והוא בתכלית הפשטות: אתה רוצה להוציא אותה? – שואל הוא.
– בוַדאי, אומר אני, כן.
ועוד אני מטעים את הדבר, שהוא מוחזק אצלי חכם, שאינו מאמין בכל השטויות הללו… ולשם מה צריך הוא לעת זקנה, שעה שרגלו האחת כבר עומדת בקבר, לעשות ללייבל וולקוֹביסקאי עוולה כזאת! והנערה, אומר אני לו, אף היא תתחרט בוַדאי. ואני נכנס בשיחה, שיש אב אחד לכולנו, ואלהי השמים אלהי כולנו, ולשם מה ולשם מי? וכיוצא באלה דברים. מלטף הוא אותי מתוך חיוך על כובעי ומרמז לי על הדלת אל החדר השני, לאמור, לך דַבֵּר אִתּה.
שואל אני, אף־על־פי־כן, בפירוּש: מותר לי?
מניע הוא ראשו לאמור הן.
– ואם היא תסכים – אומר הוא – גנוֹב והוצא אותה מכאן בלילה. אך בשקט! שיהא ידוע, שהיא ברחה! מפני שה“עירונים” יקרעו אותך כדג.
אני שומע דבריו באוזן אחת. כבר אני עומד על הסף, וקודם שאני פותח את הדלת חושב אני לעצמי:
רבונו של עולם, היה אתה עם פי ולמד לשוני, מה אומַר לה שיכּנסו דברי בלבה!
ובעוד אני מתפלל תפילה זו בנפשי, אני מרגיש פתאום בטחון גדול, ובטוח אני שאני שלוחו של מקום ובכוחו אציל אותה, ואני פותח את הדלת בחפזה, ומיד משהיא רואה אותי היא משמיעה צעקה געֶוואַלד! – עד כדי כן, שהרגלים התחילו רועדות תחתי!
אך אין אני נותן דעתי על כך ונגש ישר אליה.
* * *
את הדלת סגרתי אחרי; מה הוא צריך לשמוע שם, מה שאוֹמַר לה אני? שמא אומַר משהו כנגד אמונתו.
ואליה מתיז אני: הסי, הסי!
– לא אעשה לך, אומר אני, חס ושלום, שום דבר רע! לא תפול, חס ושלום, שׂערה אחת משערות ראשך ארצה!
וכיוָן שהיא שומעת אותי מדבּר דבּוּרים רכים, ופנים של גזלן אין לי, מיד היא משתתקת ויושבת לה. ומביט אני בה ורואה, נערה כבת שש־עשרה או שבע־עשרה, בשׂר וחלב ודם, והיא יושבת כך לפנַי ומרכינה את הראש ומעפעפת, רואה אני, בעיניה, ומתאפקת בכל כוחה שלא לפרוץ בבכיה.
“סימן טוב ומזל טוב”, מהרהר אני לעצמי. אבל הרי אני רוצה לדעת, מה טיבו של הענין ובמה דברים אמורים, והריני פותח שוב בדברים רכים.
אני קרוב שלך, אומר אני, קרוב קרוב שלך (בעד שקר כזה לא יהו תולים בעולם הבא בלשון), ויש לי באמת, אומר אני, רחמנות עליך.
נערה צעירה, אומר אני, נערה פתיה, עולה משהו במוחה, והריהי רוצה לעשות מעשה. ואחר כך מתחרטים ומצטערים, ואין דרך תשובה.
והיא מרימה כנגדי את העינים במין צער כזה, במין צער של פחד, וזה נוגע עד הלב.
מה ענינו של הדבר? – מהרהר אני.
– כלום באמת מאמינה אַת, שהאמונה ההיא טובה יותר? מנידה היא ראשה לסימן לאו.
– אפשר שהתאהבת, חס ושלום, באחד מהם? בזמנים הללו, מהרהר אני, יהודי אחד ויחיד בכפר.
שוב לאו.
– גנוב גנבו אותך מן הבית?
– גם זה לא.
– אלא מה?
בוכה היא בדמעות שליש ומספרת לי ספוּר־מעשה כזה:
אֵם חורגת רעה יש לה.
צרות צרורות היא סובלת ממנה.
דבּוּר אחד ישר עדיין לא שמעה ממנה.
ואת הלחם הצפינה, סגרה ונעלה על מנעול, והנערה היתה רעבה ללחם! ולייבּל – לא־כלום!
היכן היו עיניו שלו, אין אני יודע! נערה שהגיעה לפרקה, הניחוה שתתהלך ערומה ויחפה, כותונת חדשה לשבת לא נתנו לה! סוכות, פסח – בעד פרוטה אחת לא עשו לה ולא כלום.
ועל דבר תכלית אין חושבים כלל.
שני בנים ובת אחת השיא: לייבל הוא, בלי עין הרע, יהודי עשיר, נתן אלף רובל נדוניה לכל אחד, מלבושי־חתונה הגונים עשה – אך בימים ההם עדיין היתה האם בחיים! כהיום הזה, מספרת היא, העלובה, כשבא שדכן – האב טרוד תדיר בנסיעות בסוס ועגלה – משלחת אותו האם החורגת בלא כלום! נותנת לו שתִי־יי"ש, ולך לחיים ולשלום!
פעם אחת אירע מעשה כזה:
האם החורגת סטרה לה בלחי.
פעם אחת, ועוד פעם אחת, לב מלא מרירות היה לה לנערה, וסטרה לה בחזרה.
בלילה, כשחזר לייבל הביתה, ושמע מפי האם החורגת את ספור־המעשה מצדה היא, כפי שהיא ספרה לו; הנערה כבר שכבה במטה, – אין הוא שואל אותה שתספר מצדה, אינו מדבר דבור אחד, נגש אל מפתן החדר, חולץ מגף אחד, נגש אל מטתה של הנערה ומתחיל מכה! ולא בבית־השוק, אלא דוקא בצד האחר, הקשיח, ובכל מקום שפגע.
הנערה שכבה זמן מה חולה.
וכשראתה שהאב גם הוא אין לו רחמים בלבו עליה, ועל דבר תכלית אין חושבים, עלה בדעתה – להמיר את הדת! את סודה זה גילתה לפני הלבלר, שהיה נכנס אל ביתו של לייבּ, והוא הביא אותה לכאן.
ובדבּרה כך, מתכופף ראשה ונשמט, ותוקפתה, לא עליכם, חולשה, והיא מתחילה מתעלפת…
מה נתברר? שהיא לא אכלה מזה אתמול! הלב אמר לה, שעדיין לא אבדה, שהבורא עוד יכול לעזור לה, ולא טעמה ולא כלום, לא אצל הלבלר, ולא אצל זקן־הכמרים, נזהרה שלא לאכול פת עכו"ם, ואפילו לגימה של חמין לא באה אל פיה.
מביא אני לה כוס מים.
מילא – הרי אני רואה עם מי יש לי עסק, עם ילדה כשרה! בת־ישראל, היא מחפשת, העלובה, תכלית – והריני מבטיח לה בהן צדקי ונשבע לה בציציותי, שאם היא תניח שיוציאו אותה, ישיאו אותה כיד המלך.
נופלת היא לרגלי ומתחילה מנשקת לי את הנעלים.
* * *
מהיכן, סבורים אתם, נוסע אני עכשיו? מן ה“תנאים” של נערה זו.
באותו הלילה הוציאו את הנערה בעד חלון; הולכתי אותה תיכף ומיד אל שפרינצה־ביילה, לייבל וזוגתו כבר היו שם.
מה אומַר לכם?
כמה רקד יהוּדי זה מרוב שמחה! כמה דמעות חמות שפך היהודי הזה מתוך שמחה, והיאך תפסה האם החורגת לנערה וחבקה לה ונשקה לה ואף פעמַים נשקה לה בידיה, ושפרינצה־ביילה בישלה ארוחת־ערב, סעודת־מלכים ממש!
מה אומַר לכם – שמחת בית־השואבה!
וההן־צדק שלי קיימתי.
באותו הלילה השליש לייבל אצלי כתב של שטר־חוב על שני אלפים קרבּונים, יחד נדוניה עם הוצאות החתונה, וגם מלבושים, כדבעי למהוי, ופסק מזונות. האם החורגת נתנה לה את כל התכשיטין שלה, שמעֶלקי השליש אצלי את מאה הרובל שרצה לתת לטובת התיפלה, בשביל הכלה מתנת דרשה.
ונסעו הביתה – באהבה רבה ובחבּה גדולה.
והיום היו “תנאים”, ״תנאים״ נאים, שמחה אמיתית! וחתן הגון!
כמובן, מרחוק, מאיזה מקום מעומקה של רוסיה; אבל בחור כהלכה, ובן־תורה אפילו – טריינה־ביילה ושפרינצה־ביילה (הן נקראות שתיהן על שם סבתא אחת) אין להן מה להתבייש.
ואפילו אני, ברוך־השם, גם כן לא.
וכל זה פעל – מה? מה שאני חשוב אצל זקן־הכמרים! לאחר היה שובר כל עצמותיו ומשליכו מתוך הבית.
ויודעים אתם, מה שאעשה אני?
נדר נדרתי לעצמי, כשאני בא הביתה, אין אני הולך אל ביתי, ואני נוסע לי ישר בכרכרה דרך השוק, טריינה־ביילה מצפה לי בוַדאי ומשקיפה בעד החלון, וכשתראה תקרע עיניה, אין בכך כלום! אני אסע ישר אל בית־העולם, אלך אל קברה של אמי, עליה השלום, לבשר לה את הבשורה, שאצל בתו של לייבל היו “תנאים”!
וראויה, ראויה היא לכך! תחילה בכוחו של רבון העולם, ואחר־כך רק בזכותה שלה נצלה בת־ישראל משמד, חס ושלום… אילמלא היא, אפשר שהיתה לי דעה אצל זקן־הכמרים, כשם שיש לכם!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות