ציור1 🔗
[א] 🔗
משנה לשנה, כשעון בדיוק, היו נוהגין מקדמת דנא אצל האדונים ברנשטיין מנהג קבוע, שפותחים את כל הדלתות לתפילת ‘שפוך חמתך’ ומזמינים אורח הגון, אורח נחמד, את מר אליהו הנביא.
האדונים ברנשטיין מאמינים בתמימות, שאליהו הנביא בא לברכם חרש, ואחרי לגימה קטנה מ’כוסו של אליהו' הוא נעלם ואיננו.
לפני אורח מכובד ומצוין כמוהו קמים כל המסובין וקוראים בפה מלא: ברוך הבא!
ואחרי ה’ברוך הבא' פותחים את פיהם ומתפללים בקול רם ובניגון ידוע:
– שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך וכו'…2
בית נפלא3 אצל האדונים הברנשטיינים, בית כשר וצנוע בתכלית הכשרות. כיצד? ערב פסח מגעילים רגלי הכסאות והספסלים, בריחי הדלתות, מכסי ארובות העשן, וקלונסאות הגג. אחר כך הם מכשירים את הילדים ואת השפחה ואת כל החיה ואת כל הבהמה.
בקיצור, אם אצל כל בני עלמא כשר, אצלם בוודאי כשר שבכשר; אם אצל כל בני ישראל פסח, הנה אצלם פסח שבפסח!
וכשיושב מר ברנשטיין לערוך הסדר עטוף בקיטל לבן4 ויארמולקה של משי לבנה על ראשו ומנעלים ופזמקאות לבנים על רגליו והוא בעצמו מסב על ההסבּה – הרי הוא מושל כמלך בכיפה.
כמדומני, שהשולטן בכבודו ובעצמו והשח הפרסי, ואפילו מלך קוריאה הנושא מגן-דוד על ראשו, רשאים לבוא לכאן לקחת שיעור ב’הסתדרות' ולהתחנך בחכמת המלוכה.
אשרי המלך שרכש לו שגל לימינו כמלכת האדון ברנשטיין. אשרי המלך והמלכה שזכו לבנים כשתילי זיתים סביב לשולחנם.
מדי דברי במלכת ברנשטיין הריני נזכר באותה ‘אשת חיל’ של שלמה המלך. ומדי דברי בבני ברנשטיין תתייצבנה לנגד עיני המלים: ‘הנה כי כן יבורך גבר’![ftn5]
[ב] 🔗
שנה אחת, סך הכל שנה אחת חלפה – ומה רבה המהפכה!
אותו הבית, אותו הבית הכשר והצנוע; אותם האנשים, אותם היהודים הכשרים הצנועים, היראים והשלמים; אבל לא זה הרוח, לא זה הפסח הקבוע, לא זו פתיחת הדלתות, לא זה ה’שפוך חמתך' דאשתקד.
איפה חלפה העליצות, הנוגה, העונג והרחבת הדעת?
תוגה, תוגה רבה ועמוקה מתוחה על כל פנים. עיצבון ושיממון מסותר התגנב הנה, דאגה חרישית איומה.
הנה כמעט שנה אחת חלפה, מעת ניתכה עליהם ועל כל העיר חמת ה': רוח זלעפות, פרץ, ענני בלהות, חזיזי רעם, סופת סערה וברד כבד מאוד – האפשר לשכוח זאת? לא! את זאת לא ישכחו לנצח!
שנה אחת, סך-הכול שנה אחת חלפה – ומה גדלה המהפכה!
תוגה, תוגה רבה ועמוקה מתוחה על כל פנים, עיצבון ושיממון מסותר התגנב הנה, דאגה חרישית איומה.
אותו ‘המלך’ ב’הקיטל' הלבן, בהיארמולקה של משי הלבנה על אותה ספת ההסבּה הרכה והלבנה. אותה ‘המלכה’ ה’אשת-חיל‘, אותם הילדים כשתילי זיתים סביב לשולחנם – אבל לא זה ה’סדר’ דאשתקד, לא זו העליזות, הנוגה, העונג והרחבת-הדעת.
אותה ‘ההגדה’, אבל לא זה הניגון, עצב מסותר התגנב בניגון זה, תוגה חרישית.
ו’המלך' ו’המלכה' ו’בני המלכים' מזמרים חרש את הנגינה החרישית העצובה, כאילו היה חולה מסוכן משתרע עתה בקירבתם, או כאילו היו מספידין את המת…
ובדומיה, בגניבה, בהעלם אחד מרעהו, מזילים דמעה חרישית – על לאה הקטנה, לאה’ניו החביבה.
[ג] 🔗
לאהניו – כך היה שמה של הילדה הפעוטה, הקטנה והחביבה. לאהניו היתה ילדה מצוינה מאוד, בת שש שנים, בעלת עיניים של תכלת שמים, וטעם של גדולים ושיחת זקנים לה. הכול היתה משיחה ומבנת ומרגשת ויודעת הכול. ואפשר שהיתה יודעת ומרגשת יותר מדי? ויש שרואיה היו שואלים זה לזה:
– מה יהיה סופה של ילדה חרוצה כזאת כשתתבגר?
הרופא היה אומר: שהילדה היא חלושת העצבים; את הילדה צריכין לשמור! מהו החידוש, שהכול היו חרדים לקראתה ומתרפקים עליה? לאהניו לאהניו!
ודווקא אותה הילדה נעדרה! לאהניו איננה![ftn6]
לפני שנה, כאשר התחוללה הסופה, חיל ורעדה אחזו את בני-הבית שנחפזו לרוץ כעכברים מורעלים, ולא ידעו אנה לברוח, הרגישה אז לאהניו את האסון… ומיד קפצה על ידי אמה והתחילה מרעדת ומחלחלת, לאמור:
– אמי, לא אניחך!…
מאימה ומבלהה גרידא מתה הילדה!
מה יפה היתה הילדה על ערשה! עיניה היו פתוחות מעט וקווצות תלתליה על לחייה. כמו חיה לאהניו, אלא ששפתיה סגורות, סגורות ומסוגרות לעד.
ואף-על-פי-כן אומרת אמה שהילדה לא מתה:
– הביטו וראו! הילדה לא מתה! חאַ––חאַ! או שמא כסבורים אתם שיצאתי מדעתי? חאַ––חאַ––חאַ!…
[ד] 🔗
עברה שנה אחת.
היש לך דבר בעולם שלא יסכון לו גבר? הילדה כבר מתה ואיננה, כי לקחה אלוהים, ואמה כבר שבה לאיתנה, ו’המלך' ו’המלכה' ו’בני המלכים' עם כל המסובין כאן מזמרים בקול דממה דקה את הנגינה העצובה של ניגון ה’הגדה', נזכרים בלאהניו, ובדומיה, בגניבה, בהעלם אחד מרעהו, מזילים המה דמעה חרישית.
ובהגיעם לתפילת ‘שפוך חמתך’, הם פותחים את הדלתות לרווחה להכניס את האורח, את אליהו הנביא, וקמים בהכנעה, לקבל פניו ולכבדו ב’ברוך הבא'.
אבל, אוי ואבוי, לא זהו ‘הברוך הבא’! לא זו היא קבלת פנים של האורח המנומס והמכובד, אליהו הנביא, לא זהו ה’שפוך חמתך' של שנים קדמוניות!
אותה התפילה עצמה, אותן המלים: שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך וכו‘!… אבל הנוסח, הניגון, ההטעמה אחרת! תוגה חדשה, התאוננות קשה כלפי שמיא על האוון והחמס שנעשה… וכדמעות נשמעות בקול ‘המלך’ וגם ה’מלכה’ מוחה את העיניים, והילדים ‘בני המלכים’, מביטים על הדלתות הפתוחות, אינם מאמינים באורח, אינם מאמינים שאליהו הנביא יעוף הנה לטעום נטף מהכוס המוכנה בעדו. המה חושבים בלבם:
– הייתכן שמלאך נחמד אף נעים כאליהו הנביא יניח, שיזדמנו להם מקרים כאלה?…
שנה אחת, סך-הכול שנה אחת חלפה – ומה רבה המהפכה!
-
לכבוד מר שאול ג–בוג, מוקדש מאת המחבר הסיפור הופיע בעיתון ‘הצופה’, בהוספה לגיליון מס‘ 366, מיום 30 במארס, 1904. הוא לא נכלל בשום מהדורה של כתבי שלום–עליכם בעברית. סיפור זה הוא תרגום בשינויים מעטים של הסיפור בשם ’לאהניו‘, שנדפס לראשונה ב’דער פריינד‘, גיליון מס’ 62, מיום 29 במארס, 1904 (בלא שינויים מהותיים בתוך ‘אלע ווערק’, ניור–יורק, כרך 23, עמ' 69–76). שאול גינזבורג, שלו הוקדש הסיפור, היה עורכו של ‘דער פריינד’. השינויים הבולטים לעומת הנוסח ביידיש צוינו בהערות לטקסט. באיגרת של שלום–עליכם מקיוב מיום 5 במארס, 1904, אל ביאליק בווארשה הוא מבקש: ‘במטותא מינך שתשים את עינך בה“שפוך חמתך” שהריצותי היום ל“הצופה”. מרגיש אנוכי שחסר בו מעט פלפלך ומלח. שים נא לבך אליו שבידך אפקיד רוחי, כי אין כמוך בספרותנו, משורר יקר!’ (האיגרת שמורה בבית שלום–עליכם בתל–אביב). האם מילא ביאליק בקשתו של שלום–עליכם? נראה שלא. גם בסיפור זה ניכר השימוש בדימויים הקבועים לפרעות. והשווה ההערות המקדימות ל‘הרעם’. ↩
-
במקור ביידיש: ‘– שפוך חמתך – גיס אויס דיין צאָרן אויף די נישט–קולטורעלע פעלקער, וואָס ווילן דיך נישט קענען’. ↩
-
‘נפלא’– ביידיש ‘מאָדנע’ – מוזר. ↩
-
חלוק לבן ורחב שנהוג ללבוש מעל לבגדים בעת הסדר. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.