מעשה שהיה לראשונים בשני פרקים 🔗
פרק ראשון 🔗
לפני ימים רבים, באחת ממדינות הים, הנמצאת בריחוק ת"ק פרסאות ממדינתנו, בעיר גדולה לאלוהים, מתא דיתבא על חוף הים השחור, היתה קהילה קדושה אחת בישראל ככל קהילות הקודש בימים ההם.
והיה שם רב מרא דאתרא, שהוא היה גם למטיף ולרב מטעם ולפרנס העיר, כנהוג אצל הראשונים.
שנים רבות היה פוסק דינא אליבא דהלכתא ומטיף לעם וכותב בספרי הנולדים והמתים, וחוזר את הגלגל, והכול היה נוהג כשורה, ושלום על ישראל.
ויהי היום ומת האיש ההוא, והעיר נתאלמנה מאישה הרב והמרא דאתרא והמטיף והפרנס, ויבכו אותו שלושים יום, ויעברו ימי בכייתם, והתחילה הקהילה הקדושה לבקש לה איש שימלא את חסרונה, ונשלחו ספרים בכל המדינות מדן ועד באר שבע לקבץ את כל האנשים הרוצים לשמש בכהונת רב ומרא דאתרא ומטיף ופרנס העיר, והאיש אשר ייטב בעיני הקהילה וישא חן וחסד לפני ראשיה יושם כתר הרבנות בראשו, כנהוג אצל הראשונים.
לא ארכו הימים ונקבצו ובאו לעיר ההיא אנשים רבים ממדינות רבות מכל תפוצות ישראל, והקהילה שמחה לקראת בואם וקיבלה אותם בסבר פנים יפות, אלא שלבסוף מצאו ראשי הקהילה בכל אחד ואחד מהקאנדידאטים האלה איזה חיסרון: מי שהיה ראוי לעטרת הרבנות לא היה יכול לאסוקי דינא אליבא דהלכתא; ומי שהיה מסיק דינא אליבא דהלכתא לא חננו אלוהים בניב שפתיים; ומי שזכה לשתי אלה לא היה ראוי לאותה אצטלא, ומי שחונן בשלוש אלה לא היה מוכשר להטיל אימה יתירה על הציבור. בקיצור, אין אדם בארץ שתהיינה בו כל המעלות הטובות שמנו חכמים לרב ממין זה. ובכן נשארה הקהילה בלא רב ומרא דאתרא ומטיף ופרנס העיר שנים רבות, וכמעט שהיתה הקהילה מתחילה מתייאשת, ובאין לה רב קראה לצום לבכי ולמספד ולחגור שק, אנשים נשים וטף. וכלום אפשר שהמקום לא יחוס על עיר גדולה לאלוהים אשר יש בה הרבה משתים-עשרה ריבוא אדם ובהמה רבה, ורב אין לה?
ויינחם אלוהים על הרעה אשר דיבר לעשות להם, וירחם על העיר ההיא ויביא רעיון בלב ראשי העיר לבקש ארבעה אנשים: האחד לרב, השני למרא דאתרא, השלישי למטיף והרביעי לפרנס העיר, והכול על מקומו יבוא בשלום.
וכן היה:
ויבואו עוד הפעם אנשים מכל ארבע פינות העולם: רבנים לבד, מוצי“ם ודצי”ם לבד, מטיפים לבד ופרנסים לבד – והבחינה החלה, כנהוג אצל הראשונים.
הבחינה כיצד?
המוצי“ם והדצי”ם הריקו את אוצר תורתם, המטיפים שיננו את לשונם, הרבנים הראו את הצטיינותם ברשימות הנולדים והמתים, והפרנסים הוכיחו שאפשר להיות מנהיג ורוכב כאחד…
ומשום שמספר המוצי“ם והדצי”ם והרבנים והמטיפים והפרנסים היה רב מאוד, לא ידעו אנשי הקהילה מה לעשות. משל למה הדבר דומה? לאותו עני שהיו לו ביום אחד כמה וכמה סעודות של מצווה: נישואין, ברית מילה, בר-מצווה, פידיון הבן, גט פיטורין, סיום הש"ס והלוויית מת עשיר גם כן בתוכם.
מה עשו? נמנו וגמרו להפיל פור הוא הגורל לפני הקהילה במי לבחור לרב, ובמי למרא דאתרא ובמי למטיף ובמי לפרנס העיר. ויפול הפּור הוא הגורל מרחוב לרחוב, מחצר לחצר, מבית לבית ומאיש לאיש וילכדו ארבעה אנשים נבחרים – אחד לרב, ואחד למרא דאתרא, ואחד למטיף, ואחד לפרנס העיר – והעיר צהלה ושמחה!
ויעשו הבעלי-בתים משתה גדול לכבוד הנבחרים וירימו כוס לחיי הנבחרים והבוחרים כנהוג אצל הראשונים, ויקראו לפניהם ‘הידד!’ ‘יחיו הנבחרים!’ וילכו איש לביתו שמחים וטובי-לב.
ויהי ממחרת וישכימו הבעלי-בתים בבוקר ויינחמו האנשים, ויך לבם על מעשיהם באומרם: למה לנו כל העדה הגדולה הזאת? אוי לה לספינה שמרובים קברניטיה, ואוי לה לעיר שרבים ראשיה! והתחילו אנשי הקהילה להתרעם איש על רעהו ולהתקוטט איש את אחיו, וירב השאון בעיר; עד שלקולם באו כל האנשים אשר מסביבותיהם והתחילו מהתלים בהם ולפצות עליהם פה ולשחוק מטוב לב ולכתוב עליהם סאטירות, כנהוג אצל הראשונים.
וארבעת ‘הנבחרים’ ידעו וראו ושמעו את כל זאת והבינו כי אליהם נוגע הדבר וחשבו בלבם: עכשיו יכולים אתם להתרעם ולהתקוטט ולהתלונן כנפשכם, ‘אין צועקין אחרי מעשי בית דין כלום’.
שוב נמנו וגמרו הבעלי-בתים לקרוא אסיפה ולטקס עצה: כדת מה לעשות? וקראו עצרה ונשאו ונתנו בדבר וינאמו נאום, זה בכה וזה בכה, זה מחייב וזה מזכה, זה מטהר וזה מטמא, כנהוג אצל הראשונים, עד שבא איש אחד מאנשי הקהילה וחידש חידושא רבא.
קם וסליק על הספסל והיכה בכפו על השולחן והתחיל לפטפט ולגמגם כהאי לישנא:
‘שמעו נא רבותי! אילו היה לנו רב ולא היה לנו מרא דאתרא – דיינו. אילו היה לנו מרא דאתרא ולא היה לנו מטיף – דיינו, אילו היה לנו מטיף ולא היה לנו פרנס העיר – דיינו. על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו, שנתן לנו את הרב ואת המרא דאתרא ואת המטיף ואת פרנס העיר בנושא אחד. וה’ פקד עלינו עוון כולנו ויטול ממנו את האוצר הנחמד הזה. ועל-ידי זה נתגלגל הדבר שצריכים אנחנו בעוונותינו הרבים לרבנים רבים. ולפיכך רע עלינו המעשה הזה מאוד וסובלים אנו יסורים רבים ר"ל. אלא מאי? הנעשה אין להשיב. ולכן, רבותי, הבה נתחכמה! אפשר יצליח בידינו לחבר ולדבּק את ארבעת האנשים האלה והיו לבשר אחד בעל דו פרצופין כפול, והוא יהיה לנו לרב ולמרא דאתרא ולמטיף ולפרנס העיר. זכר למקדש כהלל, כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים, היה כורך מצה ומרור וכו'.
וייטב הדבר בעיני כל העדה וימחאו כף ויקראו הידד וישאו את בעל העצה על כפיהם, וקראו לפניו: ‘ככה יעשה לאיש אשר הקהל חפץ ביקרו!’ כנהוג אצל הראשונים.
ויבהילו להביא את ארבעת ‘הנבחרים’ וימתחום על המטה וישקום מי-שינה והתחילו עושים להם את הניתוח.
כשנתעוררו ראו ארבעת הנבחרים שנעשה בהם שינוי גדול: שבשעה שעלו על המטה עלו ארבעה, וכשירדו – ירדה רק בריה אחת משונה בעלת ארבעה זוגות רגליים, כאותם האחשתרנים אשר בימי אחשוורוש, וארבעה פנים לאחת: פנים למזרח ופנים למערב, פנים לצפון ופנים לדרום לארבע רוחות העולם – מועט המחזיק את המרובה, רמז ל’רבנות החברתית' שלנו שקורין בלע"ז ‘רבנות קוליגיאַלית’.
ומכאן ואילך מתחיל עיקר המעשה.
פרק שני 🔗
בתחילה היתה הבריה החדשה ממין האחשתרנים שמחה בחלקה מאוד, והיה לה תענוג גדול מהשינוי שבה: אטו מילתא זוטרתא היא – בשביל קיבה אחת מאכילים ארבעה פיות! ובשעה ששלוש זוגות עיניים מנמנמות יכולה זוג אחת להיות ערה ולהשגיח על הגוף!
ולא זו אף זו: פנים מיוחדים לשליחות מיוחדה, דהיינו: בשעה שקורין את הרב ביומא דשבתא בבית-המדרש לעלות לתורה ולכבדהו ב’מפטיר' עולה לתורה המרא דאתרא שבה; ובשעה שצריך לדרוש ברבים עולה המטיף שבה על הבימה ודורש ברבים; וכן הלאה.
אלא שלא ארכו הימים והאחשתרנים התחילו מתקוטטים ומריבים איש ברעהו, עד שעירבבו את השליחות כל אחד ואחד בדבר שאינו מומחה בו.
דהיינו: בשעה שהיה הרב עולה לתורה פתח המו“ץ והד”ץ ואמר להמטיף ברצינות:
– לך-נא במחילת כבודך לקרוא את ההפטרה!
ובשביל זה כשהגיעה השעה להטיף התחיל המטיף להיות מתלוצץ ואמר להמו“ץ והד”ץ:
– עלה נא אתה, אדוני הרב, לדרוש ברבים!
מידה כנגד מידה.
והמריבות והקטטות גברו מיום ליום.
בה בשעה שהמו“ץ והד”ץ חפץ ללכת לבית-הכנסת בא חשק בלב המטיף לפנות דווקא לכלוב או למקום אחד שהצעירים שכיחין שם.
או כשרצה המטיף ללכת בגילוי הראש כיסה הרב המו“ץ והד”ץ את ראשו ביארמולקתו.
– הנך רוצה ביארמולקה? – טען המטיף – קח לך חלק קטן מהראש וכסה אותו בכל דבר מכסי ביה! למה תמרר את חיי?
והרב המו“ץ והד”ץ חפץ להרעימו גם כעס, ואמר לו בלשון השולחן ערוך:
– אסור לאדם לילך ד' אמות בגילוי הראש. במטותא מינך, אישי המטיף, באר-נא לי את המאמר הזה בדיוק; הלא רב אתה בעזרת השם יתברך לעדת ישורון כמוני!
והמטיף ידע מאי קמשמע ליה הרב, אלא שהוא היה עושה את עצמו כלא ידע ומשיב לו:
– אין אני עוסק ב’מאמרים' אלא בהטפה לבד; שאל-נא את פי הרב מטעם או את הפרנס, בזה יפה כוחם מכוחי.
והרב מטעם והפרנס שבגוף עוברים בשתיקה על רמוזו של המטיף, ובאותה שעה גם הם מפלפלים בשקלא וטריא מיוחדה; את אשר יחייב האחד ישלול השני; האחד אומר, ‘פראקציה’, והשני ‘מזרחי’; זה צוֹוח ‘ציון’! וזה משיב ‘אוגאנדה’.
כל זמן שהעניין היה נוגע לדברים בעלמא לא היה הדבר מסוכן כל כך. אלא שהתוצאות היו גרועות מזה, ותגרא כיוון דעל על, ומה שהיה אחר כך לא היה יפה כלל, וכמעט שאין להעלות על הלשון.
כמדומה לכם שהקינתור מביא לידי הכאות – אינכם אלא טועים; בתמיה, כלום ראיתם מימיכם שיהיה אדם מזיק ברשות עצמו? אלא שביקשו ומצאו להם תרופה יותר מזקת.
דהיינו:
בראשונה התחילו הפיות קוראים תגר:
– מדוע נהיה לועסים בשביל קיבה אחת?
אחר כך עשו מרידה הידיים:
– למה לנו לעבוד בשביל אחרים?
אחר נתיישבו הרגליים בדעתן והתחילו לכבוש ולהסתיר את עצמן כמו שהיו עושין בימי אחשוורוש, לאמור:
– די והותר בשביל גוף אחד גם שלוש או שתיים זוגות של רגליים.
גם העיניים גם האוזניים חדלו מעבוד בהישענן אשה על רעותה; וכן הלאה.
ויהי בבוקר אחד, בוקר לא-עבות, ויקומו בני העיר ויראו כי אין להם ולא-כלום: לא מו"ץ ולא מטיף ולא רב מטעם ולא פרנס!
ויתמהו האנשים איש אל רעהו: אנה נעלמנו האחשתרנים שלנו? אנה הלכו?
החליטו הבעלי-בתים להמתין, ולבסוף עברה שעה אחת ושתיים ושלוש – יום שלם – ואינם!
מה עשו הבעלי-בתים? שלחו להם דלגאטים לראות מה היה להם.
חזרו הדלגאטים ואמרו:
– באנו אל האחשתרנים שלנו והם הוזים שוכבים על מיטתם, לא יניעו ולא יזיזו ואינם נוקפים אצבע מלמטה.
ומכיוון ששמעו דברים כאלה מיד הבינו הבעלי-בתים שיש דברים בגו, ויקהלו כל אנשי העדה ויבואו אליהם לבקרם בביתם ולדבר על לבם, בתחילה בדברים המתקבלים על הלב:
– רבותינו! הגיע זמן קריאת שמע של שחרית!
ואחר כך בדברים כבושין:
– מה שאלתכם, אחשתרנינו, ותינתן לכם, ומה בקשתכם, רבנינו, עד חצי המלכות ותעש…
– כתוב: לך אל נמלה עצל, ואחר כך: ראה דרכיה וחכם. כי בקיץ תכין לחמה…
ולבסוף התחילו מדברים אליהם קשות:
– הלא מקבלים אתם שכר על הדרישה ועל הפרישה ועל כל פסיעה ופסיעה.
מפני מה אתם מתרשלים ואינכם זזים ממקומכם? מדוע אתם מחשים? הלא ארבעה פיות לכם!
ואחרי משא-ומתן ארוך פתחו האחשתרנים את ארבעת פיותיהם ואמרו:
– אדונינו! להווי ידוע לכם ששינוי הבריאה שבא לנו על-ידכם הביאנו בצרה גדולה, ואין אנו יכולים ארבעתנו לדור בכפיפה אחת בשום אופן!
– מה זה תשמענה אוזנינו? – קרא כל הקהל בתמיהה גדולה – הלא גוף אחד ונשמה אחת לארבעתיכן!
– יפה דיברתם – ענו להם האחשתרנים – הנשמה לנו והגוף שלנו, אלא על דא קא מצטערנא שרב מאוד מספר האברים המדולדלים שבנו, בריה משונה אנחנו: למה לנו ארבע זוגות אוזניים, עיניים, ידיים ורגליים, ארבעה פנים וקיבה אחת?
– ובכן מה אתם רוצים?
– אנחנו רוצים שהאנשים שקרבונו ירחקונו ויפרידונו איש מעל רעהו.
– ואם לאו?
– ואם לאו, לא נזוז ממקומנו עד כלות שלוש שני העורלה.
– לוּ יהי כדבריכם, נוחו בשלום על משכבכם!
כך ענה הקהל בכעס, ובשביל להעלים את הדבר מליצני הדור נטלו את הבריה המשונה של ארבעת הפנים ושמונה הרגליים ונשאו אותה לחדר מיוחד, וסגרו בעדה את הדלתות וסתמו את החלונות לבל תראה חרפתם.
ויהי ככלות שלוש שני העורלה עשו הבעלי-בתים להבריה המשונה את הניתוח הראוי לה, וארבעת הפנים נפלגו והיו לארבע נפשות בתוך ארבע גוויות כמו שהיו לפנים, ותיכף אחר הפרישה נפרדו ארבעה הרבנים איש מעל רעהו, זה לימין וזה לשמאל, זה למזרח וזה למערב, ואיש לא חפץ לעמוד בד' אמותיו של רעהו, ולא רצו אפילו להסתכל איש בפני רעהו, ויברחו ויימלטו על נפשם, ויפוזרו לכל ארבע רוחות העולם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.