רקע
ישעיהו קרניאל
חזיון דאר היום 28.10.21
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דואר היום; 1920־1921

 

מעל במת החזיון


שבוע של קונצרטים, נשפים וחזיונות היה חג הסכות בירושלם. הנשף הראשון נערך ע“י המזמרים הידועים ה”ה פרידמן־לבוב ויהודה הר־מלח, באולם התיאטרון “ציון”.

למרות המקחים הגבוהים היה האולם מלא, כנראה לכבוד יום־טוב ואולי לכבוד השירים העממיים החביבים כ“כ על הקהל שלנו. מר הר־מלח פתח בהצלחה רבה את הקונצרט בשיר הידוע “זריתי לרוח אנחתי” מאת ביאליק, בלוית הסמפוניה; קולו, קול בריטון בריא וחזק, הרעיד את האולם וזעזע את הלבבות – מחיאת־כפים רועשת! השיר השני “שפי אלך לי בערמה” היה בינוני, כי קולו לא הלך שפי כנראה, ואולם ה”סרנדה" של ברמס הצילה מיד את המצב ושוב פעם מחיאת־כפים…

קולו הרך והנעים של מר פרידמן־לבוב הקסים מיד את השומעים בשיר הנחמד “אל ספוד” מאת שמענוביץ, בלוית התזמרת, והקהל פגש את שירתו זו בשמחה ובמחיאת־כפים ממושכה. לא כן הרומים “אל תאמין” מאת פטרוס – אמנם קשה היה להאמין בשמענו שירה כזו מפי מזמרנו החביב הזה. ואולם נגינת התזמרת של “מות אזה” וביחוד “הריקוד הנטה” הצליחה עד מאד. זוהי פנטסיה נפלאה של גריג, ומתוך צלילי הנגינה הזו שומע הנך הד ספורי־בדים ואגדות־קסם של הבן לאמו לפני מותה, על גן־עדן, על ארץ פלאים וחמודות־תבל – עד יציאת נשמתה. לקול הריקוד של ה“פיות” רקדו גם רגלינו מאליהן, ומחיאת־כפים נלהבה לותה את החלק הראשון של הקונצרט.

החלק השני היה יותר מוצלח בכללו. כאן התחילה “סדרה” שלמה של השירים העממיים המדברים כל כך אל לבות העם. הדואיט של “הרבי והגבאי” ע"י הכחות המשותפים של הר־מלח ולבוב, השיר החביב “אלי, אלי!” בפיו של מר פרידמן וביחוד שירו הנעים “שיר הערש”, הביאו את הקהל לידי התפעלות נמרצה, ולקול קריאת: עוד פעם! עוד פעם! – שר מר פרידמן גם את השיר המפורסם “יה אדיר!” והקהל לוה אותו כדרכו בנעימה: על זאת אנו מחכים! על זאת אנו מצפים! (“על” זאת במקום לזאת – זהו תרגום משובש מזרגון השגור בפי המשורר וההמון, ושבשתא כיון דעל על). החלק השני של הדואיט “הרבי והגבאי” הצליח יותר מהראשון, וכל הקהל עשה אזניו כאפרכסת והקשיב בשקט גמור (חזון בלתי נפרץ אצלנו ביותר!) לכל הגה היוצא מפי המזמרים.

ואחרון אחרון חביב – שירת ה“פיגרו” ע“י הר־מלח, בלוית התזמרת. התרגום הפשוט והחי של מר י. דושמן הוסיף לוית חן לשירה העליזה של ה”ספר מסיביליה". זו היתה פרפרת נעימה לסעודת־ענג הרוחנית שהכינו הפעם שני המזמרים שלנו בלוית התזמרת הסימפונית בהנהלת מר אוסנס לקהל העברי בירושלם.

בעוד שבועות מספר ישובו המזמרים לערך קונצרט עממי בעירנו במקחים נוחים מאד, כדי לזכות את כל שדרות הקהל בנעים זמירותיהם.


המחזה הכי מוצלח של יעקב גורדין הוא בלי שום ספק “מירלה אפרת”, ובחזיון היפה והעממי הזה בחר הפעם מר ידידיה, מנהל “הבימה העממית” בירושלים, להציג לפני הקהל בחג הסכות הזה.

מירלה אפרת היא אלמנה עשירה ותקיפה מגרודנה שהחליטה להשיא לבנה יוסל’ה אשה מבנות עניים, ולפיכך זכתה לשדך לו את שינדלה בת ר' נחומצ’ה ואשתו מרת חנה־דבורה מסלוצק. בבואה לחתונה לסלוצק בלוית שלמון בן־משק ביתה, לא הפיקה רצון מהאכסניה העניה שלא לפי כבודה וביחוד מהמחותנים הקבצנים שהתנפלו עליה ותבעו ממנה בפה שלש מאות רובלים בעד בתם דוקא לפני החופה, וצותה לשלמון לרתום מיד את הסוסים ולשוב לגרודנה. ואולם אחרה המועד, כי בנה יוסל’ה דבק לאהבה בשינדלה ולמרות כל תקיפותה ואיומיה העמידה חופה עם שינדלה, בעל כרחה ושלא בטובתה…

שינדלה הבטיחה אמנם לחמותה ביום חופתה להשמע ולציית לה כבת נאמנה, ואולם עד מהרה נוכחה מירלה לדעת כי נכזבה תוחלתה. שינדלה, בת חנה־דבורה מסלוצק, הספיקה במשך זמן קצר להרס את ביתה של מירלה עד היסוד.

היא הסיתה את בעלה החלש במזגו והכרוך אחריה באהבתו, וביחוד את דניאל אחיו הצעיר והפוחז, להטיל חשדים בנאמנותו של שלמון אחרי עבודה של שלשים שנה בבית מירלה, ולדרש מאמם את ירושת אביהם, כדי שינהלו את עסקיהם בעצמם.

שלמון עזב את הבית, ומירלה גלתה לבניה את הסוד כי אביהם השאיר לפני מותו חובות של שלשים אלף רובל והיה צפוי לפשיטת־הרגל, ואך כדי להציל כבוד בעלה וילדיה, לא נשאה בעלומיה לאיש אחר, ובעזרת שלמון נאמן ביתה, הצליחה לצבור הון רב ולשלם כל החובות עד פרוטה אחת. למרות כל זאת הסכימה לדרישת בניה ומסרה להם את כל הונה. שינדלה מסרה את משרת שלמון לאביה ר' נחומצ’ה שנסע לערים שונות לרגלי עסקיו בצמר; הוא בא במו"מ עם סוחרים שהשקוהו לשכרה ואבד את ממונם של בניו. גם דניאל יצא לתרבות־רעה ובזבז כסף רב בקיוב, ובשובו משם בידים ריקות, התלקחה מריבה בין האחים ויצאו למלחמת אגרוף…

מירלה לא יכלה עוד לשאת ולסבל את היסורים הנוראים שגרמה לה שינדלה בביתה יום יום, ועזבה גם היא את ביתה בלוית המשרתת הנאמנה, מכלה חזקיה, והלכה לבית שלמון שקבל אותה בזרועות פתוחות.

בהגיע ה“בר מצוה” של שלמה’לי נכדה של מירלה, בא יוסל’ה אל אמו והתחנן לפניה לבוא לביתו ולהשתתף בחג ה“בר־מצוה” של בנם היחיד, באה גם שינדלה לפייס את חמותה, ואולם כל תחנוניהם לא הועילו, כי מירלה אפרת החליטה פעם אחת לבלי שוב אליהם, ומירלה אפרת יודעת לעמד על דעתה…

ואולם לאחרונה בא גם הנכד בעצמו, התפרץ לחדר זקנתו ועד מהרה הופיע על הבמה על יד זקנתו. מירלה אפרה הידועה בתקיפותה לפני הבריות וביחוד לפני בניה, נכנעה לקול נכדה שלמה־לי הקטן והסכימה ללכת עמו ולקחת חלק בשמחתו. אפס כי שמחתם לא ארכה, כי מרב התרגשות והתרגזות מדברי שינדלה, כרעה מירלה תחת סבל החיים המרים ולבה החלש פסק פתאם מדפוק…

הקהל הודה למשחקים במחיאת כפים רועשת ובקריאות הידד להם ולמנהלם מר ידידיה.

צריך להודות, כי חלוקת התפקידים הצליחה הפעם מאד. אומרים כי הגברת סלושץ עלתה בפעם הראשונה על הבמה, ותמוה איפוא מאד איך “העיזה” לקבל עליה בפעם הראשונה תפקיד קשה כמירלה אפרת? ואמנם, במערכה הראשונה, היתה חלשה בדבורה ובתנועותיה, ואך ככל אשר הוסיפה לשחק נכנסה יותר ויותר לתפקידה, והיו לה כמה מומנטים יפים, כמו בשעה שגלתה לבניה את הסוד ע"א ירושת אביהם, או בשעה שעזבה את ביתה עם מכלה ושלמון, וביחוד ברגע האחרון כשהופיע עם נכדה שלמה’לי…

הג' דבשונית כאלו נבראה בשביל תפקידים כשינדלה, כבתו הבכורה של המלך ליר היהודי, או כדודתה של חסיה היתומה…

המשחקת הזו הולכת ומתקדמת על הבמה העברית, ואם תדע לבחר את תפקידיה, סופה להצליח.

הד"ר סלושץ מלא את תפקידו המוזר של ר' נחומצ’י באפן מצוין מהחל ועד כלה. זהו, בלי שום ספק, כח חשוב לבימה העממית. גם ה' מישקובסקי ידע הפעם למסר לנו את הטיפוס האהוד של יוסל’ה, ולהביע ברשמי פניו, בתנועותיו הרכות ובארשת שפתיו העדינות, את המלחמה הקשה שהיתה בקרבו בין אהבת אם ואהבת אשתו הצעירה והיפה…

שתי המשחקות החדשות שלנו, הצעירות צביה כספית ויהודית ויטנברג מירושלם, הצטיינו שתיהן בתפקידים של חנה־דבורה אם הכלה ושל מכלה המשרתת הנאמנה של מירלה. שתיהן הציגו לפנינו את הטפוסים שראו לא פעם בעיניהן בירושלם עיה"ק, ונפלא הדבר איך עלה בידי הצעירות שלא ראו כמעט במה ארופית בחייהן, לשחק באפן חפשי ומוצלח שכזה. בודאי, שתיהן זקוקות עוד לחנוך חזיונותי ואחרי נסיונות לא מעטים תוכלנה בטח לקבל עליהן גם תפקידים יותר חשובים. וגם הצעיר מסליאנסקי־דניאל זכור לטוב.

ולאחרונה מלים אחדות ע"א מר ידידיה בכבודו ובעצמו. מר ידידיה אינו מנהל הבמה בלבד, כי אם גם השמש, הלוה ברבית, המעתיק, הנגר, בקצור מה שאומרים בצרפתית: Une fillae a tout fire, כלומר היתד והפנה של בנין הבימה העממית בירושלם, וזוהי גדולתו וזהו כבודו.

מר ידידיה עומד יחידי בכל העבודה הקדושה הזו, כמעט בלי עזרה ממשית מן הצד, וזה גורם, כמובן, לכל הלקויים והפגימות שאינם תלויים בו. זהו הגורם לחסר הסדרים השורר בעת ההצגות באולם וביחוד על היציעות, לחסר דיוק בהרמת המסך ולהפסקות הארוכות וכיוצא בזה.

מר ידידיה מקדיש את כל זמנו, כחו ואמצעיו החמריים להקמת הבמה החזיונית העברית בירושלם, ומהראוי שעכשיו, ביחוד עכשיו, עם התחלת השקספיריות בעירנו, יחזקו את ידיו באפן ממשי וחומרי כדי לחזק את מבצרנו העברי בארץ…

י. קר־ל


המלצות קוראים
תגיות