רקע
יורם ברונובסקי
אין מקום אחר מחוץ לספרות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: לא ידוע; 17.6.1983

ידידי מיכאל הנדלזלץ הביא עמו בשובו מפולין ספר שהואיל להשאילו לי, מתוך הנחה שאמצא בו עניין מיוחד. דומני שגם רבים אחרים עשויים למצוא עניין בספר יוצא־דופן בהחלט זה, שאמנם נוגע במישרין רק בקבוצה אנושית מצומצמת, וברובה לא קיימת עוד, אך בעקיפין יש לו השלכות חשובות ביותר על ההיסטוריה של היהודים ושל התרבות היהודית בפולין, ואולי אף על גורלם של יהודים בקרב העמים בכלל, על פניה השונות של האנטישמיות ועל הצורות שבהן הגיבו יהודים על הפנים הללו. לא פחות מעניינת עובדת הופעתו של הספר עצמו בנובמבר 1982 בהוצאה הממלכתית בורשה, “ציטלניק”. הספר יצא בעצם ימי ה“מצב המלחמתי” שבו פולין נתונה עדיין, ודומה שלפחות בחלקו הוא אף נכתב כבר לאחר ההכרזה על המצב הזה. יש למצב כמה התייחסויות בספר, רובן עקיפות, ואחת כמעט ישירה, ואותה אביא בהמשך. אך תחילה אציג את הספר ואת מחברו.

המחבר הוא ארתור סנדאואר, ושם ספרו “על מצבו של הסופר הפולני ממוצא יהודי במאה העשרים”.1 לכותרת הארוכה ניתנה עוד תת־כותרת, והיא פיקאנטית למדי: “חיבור שלא אני צריך הייתי לכותבו”, – כך מכנה סנדאואר את ספרו ומסביר את כוונת־דבריו בהרחבה בגוף הספר. ההסבר הוא שבהיותו הוא עצמו “סופר פולני ממוצא יהודי” הוא נעדר מידת האובייקטיוויות הדרושה לצורך חיבור כזה – אך הוא יודע גם, כפי שהוא כותב, שאם הוא לא יכתוב אותו איש לא יכתוב אותו. אימרת חז“ל “במקום שאין איש השתדל להיות איש”, מתאימה כאן במיוחד – שהרי ל”אין איש" יש כאן מובן מילולי ממש, מאחר ששוב אין כמעט יהודים בפולין (אם כי יש עוד כמה סופרים יהודים…) – אבל סנדאואר אינו נזקק לה, ואולי לאוו דווקא משום שאין הוא מכיר אותה. בשנים האחרונות התמסר חוקר ומבקר זה בין השאר לקריאה במקורות יהודיים, ביחוד השקיע עצמו במקרא ובחקר־המקרא. פירותיה של התמסרות מאוחרת זו – סנדאואר הוא כיום בן שבעים – היה תרגום ספר בראשית מן העברית לפולנית – תרגום מעניין, אך לא נעדר טעויות – וכן גם קובץ מחקרי־מקרא מרתקים, אם גם מקוממים פה־ושם, שהופיע בשנת 1977 תחת השם “אלוהים, שטן, משיח ו…?” וראה אור שוב לפני כשנתיים (1981) במסגרת מהדורה נאה מאוד של “הכתבים הביקורתיים המקובצים” בשלושה כרכים הכוללים את כל כרכי הביקורת והמחקר הרבים שפירסם סנדאואר במשך שלושים וחמש השנים האחרונות (בעצם, נכללו בהם גם כתבים אחדים שלו שנכתבו ואף פורסמו עוד לפני מלחמת־העולם, בתחילת דרכו כמבקר וכחוקר־קלאסיקה).

אכן, בהשכלתו סנדאואר הוא פילולוג קלאסי – הוא נמשך אל אורות הקלאסיקה – וביחוד אל אורות יוון – מתוך מה שעשוי היה להראות כמחשכי היהדות העיירתית שבה התמזל מזלו לצאת לאויר העולם. הוא יליד העיירה סאמבור, בן למשפחה בתחילת תהליך התבוללותה, אך עדיין רוחשת זכרי יהדות חזקים מאוד, עם סבא המזועזע עד־עומקו מכך שבנו (אביו של המבקר לעתיד) החליף את שמו מאברהם לאדולף, ועם דודים מצד האם שהיו ציונים נלהבים ושרו בהדגשה באזני האב, אותו “אדולף” אבי־ארתור, את שירת “תחזקנה” בהדגשת הטור על ה“בוז למתלוצצים”. על כל אלה, על ילדותו העיירתית, מספר סנדאואר בספר האוטוביוגרפי המצויין שלו “כתבים מן העיר המתה” שראה אור בתחילת שנות השישים והיא אחת האנליזות העצמיות החריפות והמעמיקות ביותר של יהודי פולני בן־זמננו. ספר זה קשור במישרין בספר הנוכחי, שהוא מעין פיתוח שלו והעלאתו על מישור כללי יותר. אך טבעי הדבר שהספר הנוכחי מסתיים גם הוא באנליזה עצמית – ניתוח עמדתו של הסופר המסויים ארתור סנדאואר ביחסו ליהדותו, ובניתוח זה (“שאיננו יכולים להתיחס אליו כאן, וזה על אף הקשרים האינטימיים עם ארתור סנדאואר” – הוא כותב) מוזכר גם החלק הפאראביוגרפי שבספר “כתבים מן העיר המתה”, הפרק הקרוי “זכרונותיו של מיצ’יסלב רוזנצוייג”, ובעצם שמו של הגיבור מתגלם פיצול האישיות האתני שלו, היהודי־פולני. אגב, ראוי עוד להסביר “פאראביוגראפיה” מהי. סנדאואר, איש הלימודים הקלאסיים, אוהב להטביע מושגים חדשים על פי היוונית, במיטב המסורת ההומניסטית המאוחרת. אחת המלים הללו היא ה“פאראביוגראפיה” – סוג של אוטוביוגראפיה באמצעות סיפור דמיוני לכאורה, “ביוגרפיה על־יד”, שפרקיה מתחלפים ב“כתבים מן העיר המתה” בפרקי אוטוביוגרפיה בנוסח מסורתי יותר.


בלי תעריפים מוזלים

ואולם רוב עשייתו של סנדאואר בתחום ביקורת הספרות הפולנית המודרנית, ובזכות הפעילות בתחום הזה הוא ידוע ביותר בפולין. הוא ה“זוילוס” של הספרות הפולנית בת־זמננו, המבקר החריף וחסר־הפשרות שהכריז בשעתו על עריכת חשבון בלי תעריפים מוזלים עם הספרות הבתר־מלחמתית של פולין העממית. “בלי תעריפים מוזלים”, זה היה שם קובץ המסות הביקורתיות שעשה את סנדאואר לדמות השנואה ביותר בקרית־הספר הפולנית של שנות החמישים והשישים, מי שחשף את חולשותיה ואת רמייתה של הספרות שהכל היללו אותה וסופריה נחשבו למיטב היוצרים והאינטלקטואלים של פולין באותה שעה – ביניהם כמה יהודים כמו אדולף רודניצקי (שסיפוריו תורגמו בשעתם לעברית בידי אמיר גלבוע) וכמו יאן קוט, שלימים התפרסם בזכות ספרו על שקספיר (ואף משהו משלו תורגם לעברית – “בית ספר לקלאסיקאים” שזכה לקיתון של צוננים מידו של סנדאואר!). היו שמצאו פסול עקרוני בכך שיהודי אחד מוצא אצל יהודי אחר (סנדאואר אצל רודניצקי) שימושים מוטעים בלשון הפולנית, אך סנדאואר דחה בשאט־נפש את הרמזים הללו (שנאה עצמית וכו') והוא אף אינו מתיחס אליהם בספר הנוכחי. הוא ראה עצמו כמין דון־קיחוטה של הספרות – מי שנלחם למען היושר והערך האמנותי, ורואה בהם את חזות־הכל. בספר הנוכחי הוא אומר כך, בעמוד המתייחס למצבה הנוכחי של פולין:


“ואולם חוקה אמנותית ואינטלקטואלית צריכה לחייב גם בעיר נצורה; גם במדינה שהיא מוקד של סיכסוך בינלאומי צריך להיות קיום לספרות ולביקורת־הספרות. זכות קיומה של הביקורת הוא ביחוס הקריטריונים המחמירים ביותר לסופרים, אף אלה שכוונותיהם הן הנאצלות ביותר.”


זו היתה הפרוגראמה שהינחתה את סנדאואר גם בספרי הביקורת הקודמים שלו. לא אוכל להרחיב את הדיבור עליהם, אך אי אפשר שלא לציין את החלק ה“חיובי” (במובן הטריוויאלי של המושג) של פעילותו הביקורתית: את היותו הזרז העיקרי בגילויו הכלל־אירופי, ואף הפולני הפנימי, של הסופר ויטולד גומברוביץ', זה האוואנגארדיסט הפולני המופלא שעזב את פולין בשנת 1939 שלא על מנת לשוב אליה עוד עד סוף ימיו, מוחרם בפולין העממית כמעט עד סופו, ומוצא בסנדאואר את הפרטיזן העיקרי שלו, הנלחם את מלחמת יצירתו בפולין בעת שהוא שוהה בארגנטינה ואחר־כך בצרפת.

לא אוכל להאריך בתאור הדיוקן המרתק של סנדאואר, או הדיוקנאות הרבים שלו, בעלי הסטרוקטורה האחידה (כפי שהוא כותב על עצמו). ודאי שהוא איש נועז ומדהים, ועם זאת הוא איש שנוי־במחלוקת, וגם לי (המעריץ את כתיבתו זה כבר) יש לא מעט השגות על חיבורים אלה ואחרים שלו. צריך בכל זאת להזכיר גם זאת שסנדאואר ביקר כמה פעמים בארץ, לראשונה בשנות החמישים ואחר־כך עוד פעם או פעמיים. לאחר הביקור הראשון הוא חיבר ספר על ישראל בשם “מקץ אלפיים שנה” ובו תובנות חריפות ונבואיות אחדות. ברור שסנדאואר לא העלה מעולם על דעתו את האפשרות לעלות ארצה (אף שיש לו כאן משפחה). הוא ראה את עצמו מאז ומעולם כסופר פולני, “סופר פולני ממוצא יהודי”. הוא מייצג טיפוס יהודי־גלותי מובהק, מאלה הזוכים בארץ ליחס המבזה ביותר (ודאי היו בזים לו כאן כפי שבזו לג’ורג' סטיינר). בארץ נפגש בשעתו (כפי שסיפר בספרו על ישראל) עם אברהם שלונסקי, וזה אמר לו ביידיש שהוא “מוחל על איינשטיינים” (מוותר על איינשטיינים). והרי סנדאואר עצמו ודאי שייך אל ה“איינשטיינים”…

כך או כך, הוא מזכיר את שלונסקי גם בספר שלפנינו, מתרגם קטע משירו, וכותב על הצברים, היהודים הישראליים, המשוחררים מכל עקת התסביך נוסח התסביכים היהודים־פולניים שהוא מתאר בספרו. אין ספק שהוא לא היה מוצא בישראל מקום לעצמו: הוא כולו התגלמות התסביך היהודי־פולני. הוא אומר זאת בעצם על עצמו בעמוד האחרון של הספר האחרון. הוא כותב על כך שבקרוב ייעלם אותו טיפוס מפוצל וחולה שהוא סימל בגיבורו ה“פאראביוגראפי” מיצ’יסלב רוזנצוייג: “אחריו יבואו כבר פולנים צרופים או צברים צרופים”. יתכן שזו השקפה אוטופית במידת־מה (שהרי הצבר אינו פטור מתסביכים משלו! הפולני “הצרוף” אולי גם הוא לא), אך הוא בהחלט סינתיזה סבירה של אותה תיזה ואנטיתיזה שהיהודי־הפולני צריך היה לאצור אותן בתוך נפשו האחת מאז ומעולם.

שהרי מסקנתו של הספר “על מצבו של הסופר הפולני ממוצא יהודי במאה ה־20” היא אחת: ההתבוללות אינה אפשרית כלל. “אי אפשר שיהיה לאדם יחס אדיש ליהדותו: המורשה כבדה היא מכדי שאפשר יהיה לעבור עליה לסדר היום”, הוא כותב בסיום מסתו. ועוד בהמשך הסיום הזה: “אפשר רק להתכחש למורשת הזאת, או להציג אותה בהדגשה. במקרה הראשון תהיה התוצאה אישיות לא אותנטית ומחוקה, במקרה השני – אישיות שכולה שנאה עצמית ודמוניזאציה עצמית”. את המקרה השני רואה סנדאואר כמקרהו שלו, וכמקרהו של היוצר היהודי המהולל ביותר בספרות הפולנית בת המאה העשרים – המשורר יוליאן טובים. “הן יצירת טובים והן זכרונותיו של מיצ’יסלב רוזנצוייג מסתיימים בדמוניזאציה עצמית,” הוא כותב.

כמה מן הפרקים המרכזיים של הספר מוקדשים ליצירתם של כמה יהודים בולטים בספרות הפולנית במאה העשרים, כאשר כל סופר מייצג עמדה אחרת כלפי יהדותו, וכלפי היהדות בכלל. המייצגים הם שלושה: יוליאן טובים, אנתוני סלונימסקי וברונו שולץ. הטיפול אינו ממצה בשום מקרה, אך סנדאואר אינו מתכוון כלל למיצוי, אלא להעלאת הנקודות הבולטות. דומני שטיפולו בסלונימסקי הוא הפחות־מספק (זה לא כבר כתבתי בעמודים אלה על המשורר־הפליטוניסט הזה, נכדו של עורך “הצפירה”, שנולד כבר כנוצרי, וזה מקרוב התגלו כמה תעודות מרתקות הקשורות ביחסו ליהדות ולציונותו), ואפשר שהדבר קשור באיזה אופן במריבה ובפולמוס שהיו ביניהם בערוב ימיו של סלונימסקי (שאת אחד הפליטונים האחרונים שלו הקדיש להתקפה מוחצת על ה“סנדאואריזם”…).


אין מקום אחר

מבחינות רבות גיבורו המרכזי של הספר הוא יוליאן טובים, המשורר הגדול יליד לודז', שמת בשנת 1953, מי שהיה כעין התגלמות של השפה הפולנית, פולני יותר מכל הפולנים בשירתו – ונרדף בפראות אימתנית על ידי האנטישמים הפולניים לפני המלחמה. ב“כתבים מן העיר המתה” מתאר סנדאואר את ביקורו אצל טובים בעודו נער, לפני מלחמת העולם: “בחוץ השתוללה איזו מהומה אנטישמית – ואנחנו ישבנו ודיברנו על הוראטיוס…”

יחסו של טובים ליהדותו היה מורכב ביותר. סנדאואר מכנה את טובים “יהודי אלושמי”, ושוב זהו מושג מיוחד שהטביע ההלניסט בן העיירה סאמבור, והטעון הסבר. “אלושמיות” איננה אנטישמיות ואיננה פילושמיות, אך היא המקור של שתי הגישות הללו ליהודים, של שנאת־ישראל ושל אהבת־ישראל כאחת. “אלושמיות” הרי זה “היחס אל היהודים כאל אחרים”, יחס שיכול להתבטא בהערצה, והיכול להתבטא בשנאה (ולעיתים יכול להתבטא בתערובת של זו עם זו), אך בכל מקרה הוא מייחד אותם מבין כולם, מצביע עליהם כעם מיוחד במינו שאינו ככל העמים. זהו מושג שראוי מאוד להעמיק בו משום שהוא נראה לי כנחוץ למדי לויכוח התרבותי הפנימי שלנו בישראל: גם כאן מתנהל מאבק ממושך בין הישראלים האלושמים – אלה הטוענים שבכל מקרה עם ישראל אינו ככל העמים – לבין מחייבי הנורמליזאציה, אלה הטוענים שעם ישראל חייב להיות ככל העמים, הטוענים בזכות הנורמליות. דומה שראוי לבחון את הזירה הישראלית לאור המושג הזה מבית־מדרשו של סנדאואר: האלושמיות.

יוליאן טובים היה אלושמי בכך שיחס ליהודים תכונות שליליות ביותר במשך תקופה ארוכה – מבלי להתכחש עם זאת ליהדותו שלו – ולימים, בימי הגלות האמריקאית שלו, בזמן מלחמת העולם השניה, כתב את אחד מחיבורי ההזדהות הלוהטים ביותר עם יהודי פולין, המסה “אנו, יהודי פולין” שנכתבה תחת רושם הידיעה על מות אמו מידי הנאצים. עם זאת ראוי לזכור שטובים ראה את עצמו תמיד כפולני, קודם־כל כפולני. לפני המלחמה קראו לו האנטישמים לנסוע לפלשתינא – והוא השיב להם בסאטירה עוקצנית, וכן גם… בשירים בעלי עוקץ אנטישמי גלוי! הקורבן הזדהה עם תוקפיו, הגיע לידי “אוטודמוניזאציה”, לפי מונח קוואזי־יווני אחר של סנדאואר: בעיני עצמו היה שטן. “ההתבוללות לא הצליחה, לעומת זה הצליחה השירה” – כך כותב סנדאואר על טובים. מן התסביכים שלו התקין טובים את שירתו המוצלחת ביותר. סנדאואר מציין, בצדק, שלאחר המלחמה, כאשר שוב לא היה טובים קורבן לרדיפה האנטישמית, הצטמקה גם שירתו וכמו־התנוונה. היו לכך ודאי כמה גורמים, אך אפשר שלא הפחות בהם היה הגורם הזה שמעתה, מאין לו עוד מתקיפים, לא היה יכול להגיע לידי אותה דמוניזאציה עצמית שהיא שורש שירתו הגדולה ביותר.

על עצמו אומר סנדאואר, באנאלוגיה לדבריו על טובים: “התברר שההתבוללות היא בלתי אפשרית. לעומת זה הסתבר שהאנליזה של אי־האפשרות הזאת היא אפשרית”. ואחרי זה בא המשפט האחרון של הספר, משפט־מחץ ארכי־יהודי שאולי לא יהיו עוד בקרוב יהודים שיכתבו משפטים יהודיים כאלה: “הנה כי כן – כלום אפשרי הוא הספר הנוכחי?”. מסקנתו הסופית של הספר היא – שהספר הזה הוא בלתי־אפשרי!

בעת קריאת הספר הזה, שרק מעט מזעיר יכולתי להביא ממנו כאן, לא יכולתי שלא להרהר בהשלכותיו על ישראל ועל החברה הישראלית. סנדאואר רומז להשלכות כאלה, אך מובן שאין הוא ממחיש לעצמו את מלאותן, את כובדן, את דיוקן. “ההתבוללות היא בלתי־אפשרית” היא סיסמה ציונית, והנה כי כן אפשר לומר שסנדאואר מגיע למסקנה הציונית בספרו זה. אפשר שהיה מסכים עם ברנר (ועם גרשון שקד) האומרים: “אין מקום אחר”. אלא שבעוד כוונתם של ברנר ושל המבקר הישראלי היא ל“אין מקום אחר מחוץ לארץ־ישראל”, כוונתו של סנדאואר אינה יכולה שלא להיות ל“אין מקום אחר מחוץ למודעות העצמית, לאנליזה העצמית של כל אחד ואחד”. לדידו משמע הדבר: אין מקום אחר מחוץ לספרות. ובפרט מחוץ לספרות הפולנית שהיא ספרותו וגורלו.


17.6.1983


  1. Arthur Sandauer: O sytuacji pisarza polskiego pochodzenia zydowskiego w XX wieku, Czytelnik, Warszawa 1982.  ↩

המלצות קוראים
תגיות