לפני אלפיים שנה, בשנת 19 לפני הספירה, ב־21 בספטמבר (לפי חישוב מסויים), מת בעיר הנמל שעל חוף הים האדריאטי, ברוּנדיזיוּם, המשורר ורגיליוס. ידוע לנו ממקורות עתיקים שהיה זה אחרי מסע מייגע שערך המשורר ביוון, שם ביקש לחזות בכמה מן המקומות שתארם בשירתו “אֵנאֵיס” ואולי לשפר את התאורים לנוכח מראה העיניים. בעיר היוונית מאֵגרה חלה, המסע בן כמה הימים הביתה, לאיטליה, החלישו עד מאוד וזמן קצר לאחר שעלה על אדמת המולדת הוציא את נשמתו. עוד מוסר הביוגראף הקדמון שוורגיליוס ביקש, לפני מותו, ששירתו הגדולה, עליה עבד זה אחת־עשרה שנים, “אֵנאֵיס”, תושלך לאש. לא ברור מה היו מניעי הבקשה המוזרה הזאת: יתכן שוורגיליוס לא היה מרוצה עדיין מן הנוסח, וכיוון שלא יכול היה כבר לשפרו העדיף לוותר עליו כליל; מעולם היה פרפקציוניסט ששכלל את טורי שיריו כלטש אבנים יקרות. יתכן שהסיבה היתה אחרת, מעמיקה יותר, כפי שדרשו אותה האחרונים. בכל מקרה, הקיסר אוגוסטוס היה המאקס־ברוֹד של המשורר המת ולא נעתר לבקשתו האחרונה. “אֵנאֵיס” ניצלה.

כל שאר נסיבות המוות הזה, והחיים המופלאים שלפניו וברקעו, דוּמיינו לתפארת בספרו של הרמן ברוך “מות וירגיל” שחלקו הראשון ראה אור בעברית (תרגום ע. אוכמני, ספרית פועלים).

עוד מוסר הביוגראף הקדמון, דונאטוס, שגופתו של ורגיליוס הועברה לפארתנופאֵ, היא נאפולי של היום, העיר שבה בילה ורגיליוס חלק מנעוריו ואהבה מאוד. שם נבנתה מצבת־קבר גדולה למי שנחשב כבר למשורר הלאומי של רומא, ועליה נחקקה הכתובת הבאה: “מנטוּאה הולידה אותי, קאלאבריה חטפה אותי (כלומר: המיתה אותי – י. ב.), עכשיו מחזיקה בי פארתנוֹפאֵ; שרתי על שדות־מרעה, על כפרים, על מנהיגים”. מאות שנים עמדה מצבת־הקבר הזאת על תילה, ואלפי בני אדם עלו אליה לרגל; היום שוב אין לה זכר, ומקום הקבורה של ורגיליוס שמראים לתייר ב“גן הוורגיליאני” שבצפון נאפולי אין לו קשר עם המסורת הקדומה. לקברו של ורגיליוס נודעת חשיבות מיוחדת בתולדות האגדה הוורגיליאנית, תולדות הפולחן המיוחד שבו הוקף המשורר הזה במשך מאות שנים של תרבות המערב, מסיבות שעליהן ידובר עוד בהמשך. לפי המסורת, פאולוס הקדוש עצמו בכה על מצבת־הקבר הזאת והתלונן מרה על שלא מצא בחיים את המשורר האהוב עליו. כיון שוורגיליוס היה מפורסם בימי הביניים כמכשף גדול, יוחס גם למקום הקבורה כוח על־טבעי וחולים היו באים להשתטח על הקבר. אגב, למסורת על כוחות הכישוף של ורגיליוס יש גם שריד בספרות העברית של ימי הביניים; את הטקסט המקסים של האגדה העברית (כנראה מאמצע המאה הארבע־עשרה) מביא דוד פלוסר במאמרו “ורגיליוס המכשף בסיפור עברי קדום” (“ספר זיכרון לשלמה אומברטו נכון”, מוסד שלמה מאיר ורפאל קאנטוני, ירושלים, תשל"ח, עמ' 168).

השילוש ההרמוני    🔗

ואולם נחזור עוד לרגע לכתובת שעל מצבת קברו של ורגיליוס כפי שנמסרה ב“חיי ורגיליוס” של דונאטוס. “מנטואה הולידה אותי” – ורגיליוס נולד למעשה בכפר הסמוך לעיר הגדולה מנטואה, כפר ששמו היה אנדס ושהיום שוב אינו קיים, אך נכון הוא שהמשורר לא הזכיר בשום מקום בשיריו את אנדס הקטנה ותמיד דיבר על אזור מנטואה כעל כברת נוף מולדתו. “קאלאבריה חטפה אותי” – אכן, הנמל ברונדיזיום (ברנדיזי של היום) הוא במזרח האזור ששמו קאלאבריה. “פארתנוֹפאֵ מחזיקה בי” – כלומר: מקום קבורתי הוא בנאפולי. חלקה השני של הכתובת מרשים אף יותר בחכמת הצימצום שבו, צימצום התופס מרובה: ורגיליוס שר על “שדות מרעה, על כפרים, על מנהיגים”, לפי סדר זה. ספר הביכורים שלו הוא ה“אֵקלוֹגות” (מלה יוונית שהוראתה, בערך, “שירים נבחרים”) שנושאם חיי הרועים, מצוקותיהם ושמחותיהם (“שדות מרעה”). שבע שנים לאחר שהתפרסמו שירי הרועים שלכתיבתם דרושות היו למשורר לא פחות משש שנים (43–37 לפנה"ס) הוא פירסם את ספר ההדרכה החקלאית שלו, אלה הם שירי ה“גאֵוֹרגיקה”, שירי הכפרים. ומייד החל בכתיבת יצירתו הגדולה ביותר, השירה הלאומית “אנאיס” שהושלמה אמנם סמוך למותו, אך דומה כאמור, שעדיין לא לשביעות רצונו המלאה של המחבר. ה“אנאיס” מספרת את תולדות מייסדה האגדי של רומא, אֵנאֵס, שברח מטרוֹיה אחרי שריפתה והגיע לחופי איטליה לאחר תלאות אין־מספר שאותם מגוללת השירה המהוללת הזאת.

שלוש היצירות האלה – על שדות מרעה, על כפרים ועל מנהיגים – הרי זה כל עיזבונו של ורגיליוס, אם לא להביא בחשבון את הקובץ “הנספח הוורגיליאני” הכולל שירים המיוחסים לוורגיליוס, אך שאין כל ביטחון שהוא אמנם חיברם (בתוכם לפחות פואמה אחת מושלמת ביופיה המוזר: “הפוּנדקית”). ועל שילוּש הרמוני זה התבססה תהילת משורר שאין לה אח ורע, שאין לה כל מקבילה מלבד תהילתו של ספר־הספרים העברי. ואם תרבות המערב קמה מתוך שילוב המסורת הקלאסית, היוונית־רומית, עם המסורת העברית־יהודית, הרי ששתי המסורות הללו מתגלמות במלאות בשני ספרים: כתבי ורגיליוס והתנ"ך. לא קשה להסכים עם ת. ס. אליוט כשהוא רואה בוורגיליוס את מיצויה הבשל ביותר של התרבות היוונית־רומית ומחשיב את המשורר לקלאסיקן האירופי המושלם, היחיד העונה במלאות על כל הקריטריונים של הגדרת הקלאסיקן שלו (כל זה במסה “מהו קלאסיקן” שנישאה תחילה כהרצאה בפני “החברה הוורגיליאנית” האנגלית בשנת 1944).

יתכן שוורגיליוס עצמו לא היה מסכים עם אליוט, ולא עם כל קודמיו של המשורר האנגלי – ודנטה בראשם – שהעלוהו על פסגת הספרות ומצאו בו את המדריך המושלם. הוא לא היה מסכים משום שהוא עצמו ראה את שירתו כמישנית לשירת המורים האמיתיים שלו, הקלאסיקנים שלו, הם היוונים. בכל אשר הלך השתדל ורגיליוס להשאר נאמן לדרכי רבותיו היוונים, שירתו היא בבחינת שיר הוקרה מתמיד להומרוס, לתאוקריטוּס ולגדוליה האחרים של שירת יוון. ורגיליוס גילם בשלמות את האידיאל שבו השתבח לימים ידידו הורטיוס: להעביר את המקצבים היווניים לשירה הלטינית. מתוך החיקוי הנמרץ ביותר נולדה השירה המקורית ביותר של המערב: זהו השעור החשוב ביותר שיכול ללמד אותנו ורגיליוס עוד היום.

אלפיים שנות תהילה: מובן שלא אלפיים שנות תהילה שווה תמיד. ואם לפני מאה שנה, ב־1881, צוינה שנת האלף תשע־מאות למות ורגיליוס בעשרות אירועים, וגדולי המשוררים של העת ההיא כתבו לכבוד המאורע – נציין רק את שירו של אלפרד טניסון “לוורגיליוס” – הרי שהשנה, בתאריך העגול של אלפיים שנה למותו, מצויין היובל הזה בצניעות יתר. כמה קונגרסים מדעיים, כמה סדרות בולים, זה הכל. אצלנו לא נשמע עד כה, כמדומני, שום הד של מאורע זה ואף לא הופיע שום פירסום המציין אותו. לא רק אנחנו אלא כנראה העולם כולו עסוק עכשיו במשהו אחר. מכל מקום, במקום לקונן, באורח “מיושן” ובהכרח מגוחך, על הברבאריות של עולמנו זה, מוטב כמדומה לציין את התאריך בתרגום קטע מסויים משירת ורגיליוס שהוא אל נכון הקטע היחיד שבו נפגש (או כמעט נפגש) המקרא עם השירה הזאת פגישה־שבעליל.

מיהו הילד הזה?    🔗

יודעי דבר מבינים כבר שכוונתי ל“אקלוגה הרביעית”, אותו שיר מבין עשרת שירי הרועים של ורגיליוס הכולל חזון משיחי תמוה ומופלא שקל למצוא מקבילות בינו לבין פרק י“א בישעיהו ושמא גם פרקי חזון מקראיים אחרים. על חזונו המשיחי של ורגיליוס ב”אקלוגה הרביעית" נכתבו מאות ספרים והוא המקור או הסיבה הישירה לאותו פולחן ורגיליוס שאפיין את ימי הביניים ושעליו נכתב ספרו המהולל של דומניקו קומפארטי “ורגיליוס בימי הביניים”. במסגרת מצומצמת זו אוכל לציין רק כמה עובדות יסוד. אקלוגה זו נכתבה אל־נכון בשנת 40 לפנה“ס. קל לחשב זאת משום שהיא מופנית לאחד הפטרונים של ורגיליוס, אסיניוּס פוֹליוֹ ששימש כקונסול בשנת 40, ודומה שהשיר נכתב לרגל קבלתו את המשרה הרמה הזאת. אבל התמוה הוא שהשיר מדבר על איזה ילד הנולד בשנה זו,ילד שנועד לו תפקיד של גואל: הוא ישיב את תור הזהב האבוד וימגר את תור הברזל שבו שרויה האנושות בשעה זו. מיהו הילד הזה? אנשי המדע שבין הפרשנים חלוקים: יש המדברים על בנו של אסיניוס פוליו עצמו, מה גם שנאמר כי הבן ילמד את גבורת אביו ושמא יירש אותה; יש המדברים על השפעת המשיחיות המזרחית שהגיעה לרומא עם המהגרים מן המזרח, לרבות היהודים, והדביקה ברוח החזון שלה את המשכילים שבבני רומא. יש המדברים על מקור פיתאגוראי קדום לנבואת ורגיליוס, יש הטוענים שלא מן הנמנעות הוא שהגיע לידיו של ורגיליוס תאב־הקריאה התנ”ך העברי בגרסת השבעים, והמשורר הרומי הושפע ישירות מספרי הנבואה וביחוד מפרק י“א בישעיהו. ושמא גם מפרק ג' בספר בראשית? הרי מדובר בשיר על כך ש”יאבד הנחש"! אך כל ההשערות הללו, שהמלומדים סועדים באלפי אסמכתות, לא יצאו מעולם מגדר תאוריות מעורפלות. האקלוגה הרביעית נשארה אחד המסתוריים והסתומים שבשירי ורגיליוס.

לא בשביל הנוצרים, ואף לא בשביל המלומדים הנוצריים, דוגמת האב לאֵגראנז' בעל הספר “המשיחיות המשוערת של ורגיליוס”. להם ברור מאז ומעולם, כלומר לפחות מאז הקיסר קונסטנטינוס שקידש את ורגיליוס על סמך האקלוגה הרביעית ומאז אוגוסטינוס הקדוש שסמך ידיו על הפירוש, שהכוונה של ורגיליוס בדברו על הילד המסתורי שיביא להתחדשות הגזע האנושי היא לילד שיוולד ארבעים שנה אחרי כתיבת השירה הזאת בבית לחם הרחוקה. והרי, אם לא די בכל הרמזים הברורים על הילד ועל פועלו העתידי, נאמר בשיר במפורש ש“יורדת הבתולה”. הפרשן המדעי יודע לומר שכוונת ורגיליוס במלה זו היא לאלת הצדק הרומית הקרויה גם “הבתולה”. אך הנוצרי מבין שהכוונה לבתולה מרים, ובזכות הנבואה הזאת הוא מכנה את ורגיליוס (בהימנון נוצרי קדום) “מארוֹ, הנביא לגויים”. מארו הוא שם משפחתו (מה שקרוי בלטינית “קוֹגנוֹמאֵן”) של ורגיליוס (פובליוס ורגיליוס מארו). כאן ראוי אולי להעיר שבארצות רבות מקובל הכתיב VIRGILIUS והביטוי “וירגיליוס” לשמו של המשורר, ויש הסבורים שזה קשור ב“בתולה” מתוך האקלוגה שלנו (“וירגוֹ” היא בתולה בלטינית). אבל החוקר האנגלי של יצירת ורגיליוס ג’קסון נייט מעיר בספרו האנגלי “ורגיליוס הרומי” (פנגוין בוקס, עמ' 55) שאין זה בהכרח כך, שגם בני זמנו הגו לעיתים את השם ורגיליוס – וירגיליוס, מה גם שההגה “אֵ” הארוך עשוי להישמע לעיתים (כמו ה“צירה”) כהגה “אי”.

תירגמתי את הקטע המרכזי מן ה“אקלוגה הרביעית” גם משום שהמתרגמים העבריים, שעשו כה הרבה בתחום העברת אוצר הספרות הקלאסית לעברית, לא נגעו עד כה, ככל הידוע לי, במסכת זו של שירי הרועים של ורגיליוס. יש לנו שורה של תרגומי ה“אֵנאֵיס” למן תרגומו־עיבודו של מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל) שהופיע בשם “הריסות טרויה” ועד התרגום המודרני המלא של שלמה דיקמן. אך דומני שאיש לא תירגם מעולם אקלוגה וירגיליאנית, להוציא את אברהם בן־יצחק שסיפר פעם לשלונסקי וללאה גולדברג (המוסרת על כך ב“פגישה עם משורר”):

“ועוד אקלוגה אחת שלימה של וירגיל תירגמתי, אבל לא הצלחתי”.

מתוך האקלוגה הרביעית¹    🔗

הִנֵה גַם הִגִיעַ עִדָן שֶׁבִּשְׂרוֹ שִׁיר סִיבִּילָה מִקוּמַאי²

תּוֹר הַמֵאוֹת הַגָדוֹל שׁוּב נוֹלָד וְיַתְחִיל מֵחָדָשׁ

חוֹזֶרֶת הַבְּתוּלָה וּמַלְכֻיוֹת סַטוּרְנוּס חוֹזְרוֹת³

וּמִשְּמֵי־שָׁמַיִם לָאָרֶץ הִנֵה גַם יוֹרֵד דוֹר חָדָשׁ.

עַל הֻלֶדֶת הַנַעַר שֶׁיַכְחִיד תּוֹר הַבַּרְזֵל מִן הָאָרֶץ

וְיָשִׁיב אַחַר־כָּךְ תּוֹר־זָהָב לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם

בָּרְכִי, לוּקִינָה צֶחָה; הִנֵה מוֹלֵךְ אַפּוֹלוֹ שֶׁלָךְ.⁴

וּבְיָמֶיךָ, בְּעוֹדְךָ קוֹנְסוּל, יַתְחִיל אוֹתוֹ עִדָן מְפֹאָר,

הוֹ פוֹלְיוֹ, גַּם תַּתְחִיל תַּהֲלוּכַת־הַיְרָחִים הַגְדוֹלָה.

בְּעוֹד אַתָּה הַמַנְהִיג יִמָחוּ כָּל זִכְרֵי פְּשָׁעֵינוּ

וּבְהֵעָלְמָם גַם תָּפוּג מִן הָאֶָרֶץ הָאֵימָה הַמַתְמֶדֶת.

וְהוּא יִתְוַדֵעַ לְחַיֵי הָאֵלִים, גַם יִצְפֶּה בִּפְנֵיהֶם

שֶׁל הַגִבּוֹרִים חַבְרֵיהֶם, וְהוּא עַצְמוֹ יִתְגַלֶה אֲלֵיהֶם

גַם יִמְשֹׁל בָּעוֹלָם שֶׁתּוּשִׁיַת־אָבִיו הִרְגִיעַתּוּ.

בִּכּוּרִים תִּשָׂא לְךָ, נַעַר, אֲדָמָה שֶׁלֹא יָדְעָה מַחֲרֵשָׁה:

קִיסוֹסִים מְטַפְּסִים לְתֻמָם, צִמְחֵי הַבָּר הַשׁוֹנִים

מְעֹרָבִים בְּקוֹצִיץ⁵ מְחַיֵךְ וּבְפִרְחֵי אֲפוּנִים.

עִזִים שׁוֹפְעוֹת־הֶחָלָב תָּשֹׁבְנָה בְּעַצְמָן מִמֶרְחָק

לֹא עוֹד יֵדְעוּ עֲדָרִים פַּחַד אֲרָיוֹת כַּבִּירִים

עֲרִיסָתְךָ מֵעַצְמָהּ תַּעֲטֶה אַדֶרֶת־פְּרָחִים עֲדִינָה.

יֹאבַד הַנָחָשׁ וְיֹאבְדוּ גַם עֲשָׂבִים אַרְסִיִים

וְהָאֲפָרִים יָפִיצוּ רֵיחוֹת בְּשָׂמִים אַשׁוּרִיִים.

וּלְיָמִים, לִכְשֶׁתִּתְוַדֵעַ לְתִפְאֶרֶת מַעֲשֵׂי גִבּוֹרִים

גַם תִּלְמַד לְהַכִּיר עֹז תַּעֲצוּמוֹת מוֹלִידְךָ,

כְּבָר תַּזְהִיב בַּשָׂדוֹת קָמָה מִתְנַחְשֶׁלֶת, בַּכֶּרֶם

יַזְהִירוּ אֶשְׁכּוֹלוֹת אַרְגְמָנִיִים שֶׁלְגִדוּלָם אֵין דוֹאֵג

וְתַגִיר דְבַשׁ־מְגָדִים קְלִפַּת־הָאַלוֹן הַנֻקְשָׁה.

הארץ, 13.11.1981