פגשתי בערב בשני מורשינו היהודים ואחד מהם בשר־לי בשמחה רבה כי ראש העיריה קרא את מכתבי אליו, וביום השלישי הלך לבקר את שכונות “בית ישראל”, " אחוה" ועוד, וגם הבטיח לעשות את התקונים הדרושים, ובשובי לביתי מצאתי כבר על שלחני את המכתב הקצר הזה:

לכבוד הא' עזמות, שלום וברכה!

דבריך קלעו אל המטרה. בפעם הראשונה זכתה שכונת בית־ישראל לבקור הראיס־בלדיה בלוית הד“ר י. לוי והמהנדס מר ניני. הם נוכחו לראות בעיניהם את הסכנה הגדולה הצפויה לעוברי דרך בשכונתנו, ביחוד מפני האוטומובילים בעברם על יד הגדר של שיך ראשיד ושיך טאהא; אגב ראו גם את העמוד העלוב העומד ומצפה לפנס… והלואי שיתקנו מה שהבטיחו והעם ההולכים בחשך יראו אור גדול בכל מושבותם במהרה בימינו, אכי”ר. עכ"ל.

אכן ידעתי כי בזמן של זכיות הקהל שאנו חיים בו עתה, לא יכול סעדת כבודו לא להאזין לקול דעת הקהל ויעש חובתו כראוי לפקיד ממלכתנו הגדולה, וכל בני עירנו יודעים כי העטרה, שהמלכות נתנה לראיס שלנו היא הולמתו באמת, כי לו נאה, כי לו יאה… עכשיו ראינו כי האדון ראגיב אל נששיבי, מלבד יחוס אבות שלו, יש לו יחוס עצמו. הוא אוהב קדמה ובטח יקדיש את כל כחו לתקנת ירושלם העברית וע"ז אנו אומרים לו: יישר כח!

ובכל מוצש"ק, בשעת קדוש־לבנה, יכונו תושבי בית־ישראל את פניהם מול גבעת “שיך ג’אראח”, מקום משכן כבודו, ויאמרו בקול רם, כנדונ: חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם, פועל אמת שפעולתו אמת…

אח“כ ירקדו ג”פ, כידוע, ואמרו זא“ז: סימן טוב ומ”ט יהי לא לנו בלבד אלא לכל ישראל בירושלם!

ודקדקו לאמר בכונה גדולה את התפלה: תנא דבי רבי ישמעאל…

* * *

לעת־עתה משתדלים אחב“י בעצמם להפך את ירושלם עיה”ק לפריז ממש…

עד שלא שקעה שמשה של ה“ריניסנס” עם ה“טו־סטפ” ו“המסקראדות” ואחרון אחרון חביב, הנשף “המיניאטורי” לכבוד ראש־השנה שלהם, זרחה שמשה של האופירה העברית… כן, כן, או־פי־רה! ולא אופירה מקומית, כי אם אופירה־קומית, כמו בפריז… ולכבוד האופירה העברית הראשונה לא הסתפקו הפרופיסור שלנו לזמרה וחברו החביב על הקהל, בקטנות, כגון האופיטית “בר־כוכבא” או “שולמית” מאת אברהם גולדפדן, הידועות ב“ה לכל ישראל, או למשל “המכבים” של רובינשטיין עצמו אלא דוקא – מעשי “שטן”, “דימון” בלע”ז, ולא פשוט Demon אלא Diemon עם “מיאבקי” על טהרת הלשון הטרוצקית, וביחוד “איבגיניה אוניגין”, שם לקוח מ“יקום פורקן” שאין רב אחב"י ובפרט מבין הספרדים זקוקים לו…

אמנם כן, כל ההתחלות קשות פה בארץ, אבל לא רק למומרים שלנו, אלא וביחוד גם לקהל הנתבע ונותן…

וישראל עם קדושים נתבע גם למשכן והולך בהמוניו לשמע קונצרט “דתי” באולם התיאטרון בירושלם עיה“ק מפי חזן, ששמו כלו אומר “גוי”, שיש לו מזלג בידו ו”טנור נהדר בגרונו להגביה את קולו וגם מגבעת־חזנים שחורה, רבועה, ארוכה ומפורחת בראשה להגביה את קומתו… ואולם העיקר חסר מן הספר: ה“עברי”… ועוד דבר אחד קטן חסר היה, כמדומני, באולם: רוח הקדש…

בשבוע הבא, אי"ה, יבוא אלינו החזן המפורסם מר יוסף מורגנשטרן, הידוע בשם “דער וועלט חזן”, (החזן העולמי) ויופיע כשחר על במת החזנים בארצנו…

גם הגויים, להבדיל, מזכים אותנו בתיאטרונות ר"ל, וישראל בגלות… מבינים אתם? – אצלם, הרי מחויב הנך לבוא בשעה שמנה בדיוק, לא פחות ולא יותר ולשבת במקומך דוקא, ומיד בכניסתך הרי אתה בבחינת “שב ואל תעשה!”. אי־אתה יכול לטייל על היציעות ברעש גדול ובשעת הדחק לעשות קפנדריא ולקפץ מעל גבי חברך, כמנהג גובראין יהודאין, ואי־אתה רשאי לרקע ברגלים ולצפצף בשפתים כמנהג ישמעאל ואפילו לא לתקע במצפצפת או לפתח בקבוק גזוז, בול־בול־בול, בשעת הדקלום או השירה של המשחק. כנהוג אצלנו…

וראו מה בין בני לבן חמי: אצלנו, יש ב"ה הפסקות מספיקות של שעה שלמה ויותר, ובינתים יכול אתה לבוא לידי שנוי־מזל, כלומר לשנוי־מקום ולקפץ בראש. יש לך די שהות גם לנמנם ולחלום על תיאטרון עברי חדיש ומסודר, ואצלם, זה יוצא, רגע כמימרא – הפסקה של 5 רגעים בדיוק, ודי!…

גם המסך יודע את זמנו ויורד לו בלא סירוב, ואצלנו הוא מתעקש ואינו יורד אלא במשיכת־היד כמו הפרוכת, להבדיל…

הוא אשר אמרתי: רק פעם אחת בשנה אנו זוכים לערך אצלנו “סדר” ומיד אנו שואלים בעצמנו: "מה נשתנה?…

בזמן האחרון אנו פוגשים בעתונינו ידיעות מרעישות כמו בfaits divers של עתוני פריז: יהודי בוכרי לומד שחיטה לעת זקנתו על גרונו, וגנבים מובילים את גנבתם באותומובילים בראש כל חוצות לעיני המשטרה…

בימים האלה יפתח גם פה סניף לאגודת “בני־לוט” שנוסדה ברחובות, כידוע, לשם הלולה וחינגא ויחד עם זה יפתח גם סניף של “בנות־לוט”…

אין מה לדבר, ירושלם צועדת צעדי ענק ממש כמו הצועד־העולמי (Globe־Trotter) שהופיע בעירנו. ואלה מקוראינו שלא זכו לראותו פא"פ, יוכלו לראות את תמונתו בעתון ויזכרו אולי את פאול דיטש…

איך אומרים ה“מכבים” שלנו? – אחת, שתים, שלש! קדימה, צעוד! אחת שתים קדימה ירושלם!…

* * *

וביחוד, מתקדמת עירנו בשפה העברית…

אפילו התיאטרון הערבי ש“קיש קיש” קריא, והצבא האנגלי בכבודו ובעצמו, כשבאים להציג חזיון בפני קהל ועדה אינם מתבישים כלל ומפרסמים הכל גם בעברית.

ישנם כמובן יוצאים מן הכלל, כמו למשל מיס לנדוי… אעפ“י שהיא מנהלת ביה”ס לבנות עבריות שזכו להיות שליחות־מצוה למכירת כרטיסים ל“בזר” דוקא בעברית ודוקא לאחב“י שהם נתבעים ונותנים, כידוע, אעפ”כ נדפסו הכרטיסים בלי שום פסול של אות אחת עברית… ולא זאת אלא שגם המודעות האדומות והגדולות של הGrand Bazar העלו, כידוע, את השפה האנגלית למדרגה עילאה החל מן המחיר 10 ג"מ וכוס תה בכלל וגמור באוילינה דה רוטשילד…

אמנם ידוע לכל כי הגברת לנדוי היא אדוקה ויראת־שמים, ואין כל ספק אצלי כי מדקדקת היא כבת־ישראל כשרה בכל המצוות התלויות ביהדותה, ובטח היא מתפללת בסדור אנגלי עם תרגום עברי, ולמה זה חששה איפוא להוסיף גם במודעות ולכהפ“ח בכרטיסים שלה את התרגום העברי, כמו להבדיל הגויים? אין זאת כי אם לא רצתה, כמנהגה בקדש, ללכת ב”חוקותיהם"…

ואולם, יודע צדיק נפש בהמתו, ומרת לנדוי יודעת את הקהל העברי שלה… יודעת היא היטב כי אחב“י אינם מקפידים חלילה על דברים קטני־ערך כמו השפה העברית; אדרבה, כל מה שתפחית בעברית, ירבו המבקרים ב”בזר" שלה אשר בארץ כוש, אך לא המבקרים את מעשיה אלה… ויפה אמר לי אחד מחסידיה: אל תקרא “בזר” אלא בא זר בנחלתנו…

איני מטיל ספק חלילה גם בכשרותו של המטבח, אשר במלון אלנבי, ואולם חפשתי על המכונית החדשה והאדומה שלו המצויר באותיות גדולות: Hotel Allenby, אפילו אות עברית אחת ל“רפואה” ולא מצאתי… גם זוהי, כנראה, סגולה בדוקה לרכש אורחים יהודים בירושלם!

אגב נזכרתי במעשה שהיה רק לפני ימים אחדים בבית־המשפט שלנו בירושלם, בעו“ד ערבי שנתבע לדין בעון פרסום חוברת נגד הכומרים. היו”ר הקריא את הפס“ד באנגלית ושאל את הנתבע אם הוא רוצה שיתרגמוהו לו לערבית. הנתבע ענה בשלילה תפש את ילקוטו תחת זרועו והלך לו בשביעת רצון. ואולם השופט הערבי דרש בכל תקף להקריא את פסק־הדין גם בערבית… ובהיות שבחדר נשארו רק ארבעת הכתלים, שלח שני משרתים להביא את העו”ד הנתבע והחזיקו בו עד שגמר לקרא לפניו את הפסק־דין בערבית, והכל, כמובן, לשם ה“פרינציפ”…

עצתי אמונה לסופרינו וחכמינו מר סוקניק וחבריו לרשם להם את העובדה הזו לזכרון, אולי תועיל להם להרצאה הבאה…

* * *

לא הייתי רוצה להיות עכשיו במקום אלמאליח וכספי שקנו להם “מפטיר” בענין קרן־הגאולה, ממש תופשים אותם ברחובות מה? לא ראיתם? – ושואלים ממר כספי: איה כספי? ואת אלמאליח הם רוצים לקרע במליח… והם המסכנים קוראים לפניהם פרשה שלמה ומכבדים “כהן” ו“לוי”, ו“ישראל” פשוט “מרנן” אחריהם את ההפטרה הידועה של ישעיה הנביא: כי שדמות חשבון אומלל…

גם שם באמריקה הדברים יגעים. לפי דברי העתונים האמריקנים נראה כי היתה שיחה כזו בין סוקולוב ובלפור.

סוקולוב אמר לבלפור: – האדו־יודו? מר בלפור? האם מרוצה הנך בתוצאות ההצהרה הבלפורית? וענה לו בלפור: טאנקיו! ממש כמו שהנך מרוצה בתוצאות קרן־היסוד…

* * *

וגם פה בעירנו אין הדבר “חלק”, כנראה, בענינו כולל אמריקה…

א“א בקי כל־כך בסכסוכים שפרצו בין ועד־כל־הכוללים ובין כולל־אמריקה ע”א ענין החלוקה; ואולם, עד כמה שיכלתי להבין מתוך העתונות וששמעתי “מה עמא דבר”, נראה לי כי בני־הכולל האמריקני מקבלים שליש נקי מכל ההכנסות הבאות מאמריקה, כלומר יותר מהחצי ברוטו, ומכיון שבשנים האחרונות נסתתמו כל צנורות השפע ממקום אחר, נמצא כי בני הכולל מאמריקה המונה בערך 800 נפש, קבלו כנראה בשנת תרפ“א בערך 5200 לי”מ ובני יתר הכוללים העולים – בן פורת יוסף – ל14000 נפש בערך, קבלו רק 3500 לי“מ, וכ”ז מפני “זכות־אבות” שיש לכולל אמריקה על מדינה ז'…

לא זכיתי להיות בן הכולל הזה ואיני שייך, לאשרי, לשום כולל עני אחר, ואולם בזמן האחרון קראנו בעתונים האמריקנים ידיעה כזו:

ה“פארווערטס” מיום 11 דצמבר 1921 מספר, כי עפ"י תעודות שנתגלו במדריד, נתברר כי קולומבוס זה שגלה את אמריקה היה מגזע היהודים שם אביו יעקב ושם אמו שושנה, הוא היה מהיהודים האנוסים וכסה על דתו מאימת המלכה אלזיבטה ובעלה הקטולי שתמכו בידו לנסיעתו הידועה…

ובהיות שח"ר קולומבוס היה גם יהודי וגם ספרדי וגם גלה את אמריקה, מובן מאליו שיש לנו היהודים זכות מיוחדה על כל אמריקה, וליהודים הספרדים יש, כמובן, “זכות אבות” על כל הכספים הבאים משם…

כנראה, סובבה כל שיחתו של סוקולוב עם הנשיא הרדינג אך ורק בענין זה, ודר' נורדוי ועמו גם דר' יהודה משתדל להעביר את כל כספי אמריקה – – כך אומרים – לידי החכם באשי…

ולא זאת אלא, ששמעתי כי נמצאו בין מקבלי החלוקה בכולל אמריקה כאלה שבנו להם בתים וחצרות למזכרת נצח, וביחוד כאלה שדבקה בהם ר“ל מחלת ה”גבירים" והם זקוקים לרפואות ע“ח הכולל דוקא לשם סגולה, ומשתמשים למחלותיהם במיני סממנים משונים כגון מי־קולוניה, אבקה (פודר בלע"ז) וסבוני־טואלט וכיו”ב ע"ח אמריקה…

מספרים על דר' חזנוביץ, כמדומני, שהיה שקוע מאד בעניני ישוב א"י, כידוע, כי נקרא פעם לחולה, משש את דפקו וקרא פתאם: הוי! המצב מסוכן! נבהלו בני־הבית והתחילו בוכים, אמר להם הרופא: לא החולה מסוכן חלילה, כי אם המצב בכלל של הישוב…

עז־מות