רקע
אלמוני/ת
סִפּוּר מַלְאַךְ־הַמָּוֶת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הֶעָשִׁיר
אלמוני/ת
תרגום: יוסף יואל ריבלין (מערבית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: ערבית
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: קרית־ספר; 1967

סִפְּרוּ שֶׁמֶּלֶךְ מִן הַמְּלָכִים אָסַף הוֹן עָצוּם אֲשֶׁר אֵין לוֹ מִסְפָּר, וְצָבַר חֲפָצִים רַבִּים מִכָּל מִין שֶׁבְּרָאוֹ אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה בָעוֹלָם, לְהַרְחִיב בָּהֶם דַּעְתּוֹ, עַד כְּדֵי כָךְ שֶׁכְּשֶׁבִּקֵּשׁ לְהִפָּנוֹת כֻּלּוֹ לְמַה שֶּׁאָסַף מִשֶּׁפַע הַטּוֹב, בָּנָה לוֹ אַרְמוֹן גָּבוֹהַּ, רָם וְנִשָּׂא אֲשֶׁר יִצְלַח לַמְּלָכִים וּמַתְאִים לָהֶם. אַחַר־כָּךְ עָשָׂה לוֹ שְׁנֵי שְׁעָרִים נִצָּבִים אֵיתָן, וְסִדֵּר לְעַצְמוֹ מְשָׁרְתִים וַחַיָּלִים וְשׁוֹעֲרִים כְּפִי חֶפְצוֹ. צִוָּה בְאַחַד הַיָּמִים אֶת הַטַּבָּח לְהָכִין לוֹ מַשֶּׁהוּ מִן הַנָּעִים בַּמַטְעֲמִּים, וְאָסַף אֵלָיו אֶת בְּנֵי־בֵיתוֹ וְאֶת פָּמַלְיָתוֹ וְאֶת חֲבֵרָיו וַעֲבָדָיו שֶׁיֹּאכְלוּ אֶצְלוֹ וְשֶׁיֶּהֱנוּ מִנְדִיבוּתוֹ כְּמַכְנִיס אוֹרֵחַ. יָשַׁב עַל כִּסֵּא־מַלְכוּתוֹ וּשְׂרָרָתוֹ וְנִשְׁעַן עַל כַּרוֹ, וְדִבֵּר לְעַצְמוֹ וְאָמַר: “הוֹי נֶפֶשׁ, כְּבָר צָבַרְתְּ לָךְ כָּל טוּב הָעוֹלָם הַזֶּה כֻּלּוֹ, מֵעַכְשָׁיו הִפָּנִי וְאִכְלִי מִטּוּב זֶה, נֶהֱנֵית מֵחַיִּים אֲרֻכִּים וּמִן הַשֶּׁפַע אֲשֶׁר מָנָה לָךְ גוֹרָלֵךְ”.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה, וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הָאַרְבַּע מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וּשְׁלשָׁה, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁאוֹתוֹ מֶלֶךְ אָמַר לְנַפְשׁוֹ: “אִכְלִי מִטּוּב זֶה, נֶהֱנֵית מֵחַיִּים אֲרֻכִּים וּמִן הַשֶּׁפַע אֲשֶׁר מָנָה לָךְ גוֹרָלֵךְ”. וַעֲדַיִן לֹא גָמַר מִזֶּה שֶׁשּׂוֹחֵחַ בּוֹ אֶת נַפְשׁוֹ, כְּשֶׁבָּא אֵלָיו אָדָם מִחוּץ לָאַרְמוֹן, עָלָיו בֶּגֶד שָׁחוּק וּבָלֶה וּבְצַוָּארוֹ תָלוּי תַּרְמִיל, בְּצוּרָה שֶׁל קַבְּצָן הַמְבַקֵּשׁ אֹכֶל. בָּא וְדָפַק בַּטַּבַּעַת שֶׁעַל שַׁעַר הָאַרְמוֹן דְּפִיקָה עֲצֻמָּה וּמַבְהִילָה עַד שֶׁרָעַשׁ לָהּ כִּמְעַט הָאַרְמוֹן, וְהִתְמוֹטֵט כִּסֵּא הַמַּלְכוּת. נִבְהֲלוּ הַמְשָׁרְתִים, וְקָפְצוּ אֶל הַדֶּלֶת וְגָעֲרוּ בַדּוֹפֵק וְאָמְרוּ לוֹ: “אוֹי לְךָ, מַה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה וְרֹעַ הַנִּמּוּס. הַמְתֵּן עַד שֶׁיֹּאכַל הַמֶּלֶךְ וְנִתֵּן לְךָ מִמַּה שֶׁיִּוָּתֵר”. אָמַר לַנְּעָרִים: “אִמְרוּ לַאֲדוֹנֵיכֶם שֶׁיֵּצֵא אֵלַי לְדַבֵּר עִמִּי שֶׁדָּבָר לִי אֵלָיו וְעֵסֶק וְעִנְיָן חָשׁוּב וְעִנְיָן דּוֹחֵק”. אָמְרוּ לוֹ: “סוּר הַצִּדָּה שׁוֹטֶה, מִי אַתָּה שֶׁתְּצַוֶּה עַל אֲדוֹנֵנוּ לָצֵאת אֵלֶיךָ?”. אָמַר לָהֶם: “הוֹדִיעוּהוּ אֶת אֲשֶׁר צִוִּיתִי”. בָּאוּ אֵלָיו וְהוֹדִיעוּהוּ. אָמַר לָהֶם: “כְּלוּם עֲצַרְתֶּם בַּעֲדוֹ וּשְׁלַפְתֶּם חֶרֶב עָלָיו וּגְעַרְתֶּם בּוֹ?” דָּפַק עַל הַדֶּלֶת דְּפִיקָה עַזָּה מִן הָרִאשׁוֹנָה הִשְׂתָּעֲרוּ עָלָיו הַנְּעָרִים בְּמַקֵּל וּבִכְלֵי זַיִן וּבִקְּשׁוּ לְהִלָּחֵם בּוֹ. צָעַק עֲלֵיהֶם צְעָקָה וְאָמַר: “עִמְדוּ בִמְקוֹמוֹתֵיכֶם שֶׁאֲנִי מַלְאַךְ הַמָּוֶת”. חָרַד לִבָּם וְנִטְרְפָה דַעְתָּם עֲלֵיהֶם וְתָשׁ כֹּחָם כִּנְקֵבוֹת וְנִתְחַלְחְלוּ כָּל קִרְבֵיהֶם וְלֹא יָכְלוּ לְהָנִיד אֵבֶר. אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ: “אִמְרוּ לוֹ שֶׁיִּקַּח מִמֶּנִּי חֲלִיפָה וּתְמוּרָה”. אָמַר מַלְאַךְ־הַמָּוֶת: “אֵינִי לוֹקֵחַ תְּמוּרָה, וְלֹא בָאתִי אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁהִגִּיעַ קֵץ יָמֶיךָ, לְהַפְרִיד בֵּינְךָ וּבֵין הַטּוּב אֲשֶׁר אָסַפְתָּ וְהַהוֹן אֲשֶׁר צָבַרְתָּ וְכִנַּסְתָּ”. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָלְתָה אַנְחָתוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ וּבָכָה וְאָמַר: “יָאֹר אֱלֹהִים אֶת הַמָּמוֹן שֶׁהִתְעָנִי וְהִזִּיק לִי וּמְנָעֲנִי מֵעֲבוֹדַת אֱלֹהַי, שֶׁמְּדַמֶּה הָיִיתִי שֶׁיּוֹעִיל לִי, וְהִנֵּה הַיּוֹם נִשְׁאַר לַאֲנָחוֹת לִי וְלִמְאֵרָה אִתִּי, וְהִנֵּה אֲנִי יוֹצֵא בְיָדַיִם רֵיקוֹת מִמֶּנּוּ, וְיִשָּׁאֵר לְאוֹיְבַי.” נָתַן אֱלֹהִים כֹּחַ הַדִּבֵּר לָהוֹן וְאָמַר: “מִשּׁוּם מַה אַתָּה מְקַלְּלֵנִי, קַלֵּל אֶת עַצְמְךָ, שֶׁהֲרֵי אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה יְצָרַנִי אוֹתִי וְאוֹתְךָ מֵעָפָר, וְשָׂמַנִי בְיָדְךָ שֶׁתָּכִין לְךָ צֵידָה עַל יָדִי לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁלְּךָ, וְתַעֲשֶׂה בִי צְדָקָה לַעֲנִיִים וְאֶבְיוֹנִים וְשֶׁתִּבְנֶה בִי בָתֵּי מִנְזָר וּבָתֵּי־מִסְגָּר וּגְשָׁרִים וּשְׁרַבְרוֹבִים, שֶׁאֶהְיֶה לְעֵזֶר לְךָ לָעוֹלָם הַבָּא, וְאַתָּה צְבַרְתַּנִי וְכִנַּסְתַּנִי וּלְתַאֲוָתְךָ הוֹצֵאתָנִי, וַאֲפִלּוּ לֹא הוֹדֵיתָ לֵאלֹהִים עָלַי, וְלֹא זוֹ בִלְבָד אֶלָּא שֶׁהָיִיתָ כְפוּי טוֹבָה. וְעַכְשָׁו אַתָּה עוֹזְבֵנִי לְאוֹיְבֶיךָ, וְאַתָּה בְאַנְחָתְךָ וַחֲרָטְתְךָ, וּמַה חֵטְא בִּי אֵפוֹא שָׁאַתָּה מְקַלְּלֵנִי?” אַחַר־כָּךְ נָטַל מַלְאַךְ הַמָּוֶת אֶת נִשְׁמָתוֹ, כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ לִפְנֵי שֶׁאָכַל אֶת הָאֹכֶל, וְנָפַל מֵת — צוֹנֵחַ לָאָרֶץ מֵעַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ. אָמַר אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה: “וַיְהִי בְשָׂמְחָם עַל אֲשֶׁר נִתֵּן לָהֶם תָּקַפְנוּ אוֹתָם פִּתְאֹם, וְהִנֵּה הֵמָּה נוֹאָשִׁים”1


וּמִמַּה שֶׁיְסֻפָּר



  1. קראן פרשה ו פסוק מד.  ↩

המלצות קוראים
תגיות