רקע
אלמוני/ת
סִפּוּר אֲלֶכְּסַנְדֶּר דּ'וּ אלְקַרְנַיְן וְהַמֶּלֶךְ הַמִּסְתַּפֵּק בְּמוּעָט
אלמוני/ת
תרגום: יוסף יואל ריבלין (מערבית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: ערבית
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: קרית־ספר; 1967

סִפְּרוּ שֶׁאֲלֶכְּסַנְדֶּר דּ’וּ אלְקַרְנַיְן,1 עָבַר בְּדֶרֶךְ מַסָּעוֹ עַל פְּנֵי עַם שֶׁל עֲלוּבִים שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם כְּלוּם מִנִּכְסֵי הָעוֹלָם הַזֶּה. הָיוּ חוֹפְרִים אֶת הַקְּבָרוֹת לְמֵתֵיהֶם עַל שַׁעֲרֵי חַצְרוֹתֵיהֶם, וְהָיוּ מְשַׁחֲרִים בְּכָל עֵת אוֹתָם קְבָרִים וּמְכַנְּסִים וּמְכַבְּדִים אֶת הֶעָפָר מֵעֲלֵיהֶם וּמְנַקִּים אוֹתָם וּבָאִים אֲלֵיהֶם וְעוֹבְדִים אֶת אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה עַל יָדָם. וְלֹא הָיָה לָהֶם אֹכֶל מִלְּבַד עֵשֶׂב וְצִמְחֵי הָאֲדָמָה. שָׁלַח אֲלֵיהֶם אֲלֶכְּסַנְדֶּר דּ’וּ אלְקַרְנַיְן אָדָם שֶׁיַּזְמִין אֶת מַלְכָּם אֵלָיו, וְלֹא נַעֲנָה לוֹ, וְאָמַר: “אֵינִי זָקוּק לוֹ בִכְלוּם”. הָלַךְ דּ’וּ אלְקַרְנַיְן אֵלָיו, וְאָמַר לוֹ: “כֵּיצַד מַצַּבְכֶם? וּבַמָּה אַתֶּם עוֹסְקִים? שֶׁהֲרֵי אֵין אֲנִי רוֹאֶה שֶׁיֵּשׁ לָכֶם מַשֶּׁהוּ מִזָּהָב וְלֹא כֶסֶף, וְאֵינִי מוֹצֵא אֶצְלְכֶם כְלוּם מִנִּכְסֵי הָעוֹלָם הַזֶּה”. אָמַר לוֹ: “נִכְסֵי הָעוֹלָם הַזֶּה אֵין אָדָם שָׂבֵעַ מֵהֶם”. אָמַר לוֹ אֲלֶכְּסַנְדֶּר: “מִשּׁוּם מַה חֲפַרְתֶּם אֶת הַקְּבָרוֹת עַל יַד שַׁעֲרֵיכֶם?”. אָמַר לוֹ: “לְשׁוּוֹת אוֹתָם לְנֶגֶד עֵינֵינוּ תָמִיד. נִסְתַּכֵּל בָּהֶם וּנְחַדֵּשׁ זֵכֶר הַמָּוֶת וְלֹא נִשְׁכַּח אֶת הָעוֹלָם הַבָּא, וּכְדֵי לְהָסִיר אֶת אַהֲבַת הָעוֹלָם הַזֶּה מִלִּבֵּנוּ, שֶׁלֹּא יַטְרִיד אוֹתָנוּ מֵעֲבוֹדַת אֱלֹהֵינוּ יִתְעַלֶּה”. אָמַר לוֹ אֲלֶכְּסַנְדֶּר: “וְכֵיצַד זֶה תֹאכְלוּ עֵשֶׂב?”. אָמַר לוֹ: “מִשּׁוּם שֶׁאָנוּ מוֹאֲסִים לַעֲשׂוֹת אֶת בִּטְנֵנוּ קֶבֶר לְחַיּוֹת, וּמִשּׁוּם שֶׁתַּעֲנוּג הָאֲכִילָה אֵינֶנּוּ עוֹבֵר מֵהָלְאָה לַגָּרוֹן”. שָׁלַח אֶת יָדוֹ וְהוֹצִיא גֻלְגֹּלֶת שֶׁל רֹאשׁ אָדָם וְשָׂם אוֹתָהּ לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדֶּר וְאָמַר לוֹ: " דּ’וּ אלְקַרְנַיְן, כְּלוּם יוֹדֵעַ אַתָּה מִי הָיָה בְעָלֶיהָ שֶׁל זוֹ?". אָמַר לוֹ: “לֹא”. אָמַר לוֹ: “הָיָה בְעָלֶיָה מֶלֶךְ מִמַּלְכֵי הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהָיָה עוֹשֵׁק אֶת נְתִינָיו וְנוֹהֵג בָּהֶם עָרִיצוּת, וּמַה גַּם בָּעֲלוּבִים בָּהֶם, וּמְכַלֶּה אֶת זְמַנּוֹ לִצְבֹּר אֶת הַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, וְנָטַל אֱלֹהִים אֶת נִשְׁמָתוֹ וְשָׂם אֶת הַגֵּיהִנֹּם מְקוֹם מוֹשָׁבוֹ, וְזֶה רֹאשׁוֹ” שָׁלַח שׁוּב אֶת יָדוֹ וְהִנִּיחַ גֻּלְגֹּלֶת אֲחֶרֶת לְפָנָיו וְאָמַר לוֹ: “כְּלוּם מַכִּיר אַתָּה אֶת זֶה?” אָמַר לוֹ: “לֹא”. אָמַר לוֹ: “הָיָה מֶלֶךְ מִמַּלְכֵי הָאָרֶץ וְהָיָה נוֹהֵג בְּצֶדֶק עִם נְתִינָיו, חַס עַל אַנְשֵׁי מֶמְשַׁלְתּוֹ וּמַלְכוּוֹת. וְאָסַף אֱלֹהִים אֶת נִשְׁמָתוֹ וְהִשְׁכִּין אוֹתוֹ בְגַן־עֵדֶן וְהֵרִים מַעֲלָתוֹ”. הִנִּיחַ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל דּ’וּ אלְקַרְנַיְן וְאָמַר: “אֶת אֵיזֶה מִשְּׁנֵי הָרָאשִׁים אַתָּה רוֹאֶה?” בָּכָה דּ’וּ אלְקַרְנַיְן בֶּכִי רַב וְאִמֵּץ אוֹתוֹ אֶל לִבּוֹ וְאָמַר לוֹ: “אִם רוֹצֶה אַתָּה בְחֶבְרָתִי, הֲרֵינִי מוֹסֵר לְךָ הַמִּשְׂרָה לִהְיוֹת מִשְׁנֶה לִי, וּמְחַלֵּק אִתְּךָ אֶת מַמְלַכְתִּי”. אָמַר לוֹ הָאִישׁ: “מָה רָחוֹק הַדָּבָר, מָה רָחוֹק הוּא, אֵין לִי חֵשֶׁק בְּחֶבְרָתְךָ בְעִנְיָן זֶה”. אָמַר לוֹ אֲלֶכְּסַנְדֶּר: “וְלָמָּה זֶה?” אָמַר לוֹ: “מִשּׁוּם שֶׁכָּל הַבְּרִיּוֹת אוֹיְבִים לְךָ בִּגְלַל הַהוֹן וְהַמַּלְכוּת שֶׁנִּתְּנוּ לְךָ, וְכֻלָּם אוֹהֲבִים לִי בֶאֱמֶת בִּגְלַל הִסְתַּפְּקוּתִי בְמוּעָט וְדַלּוּתִי, מִשּׁוּם שֶׁאֵין לִי תַאֲוָה לְמַלְכוּת בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאֵינִי מְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ וְלֹא נִכְסָף אֵלָיו, וְאֵין לִי אֶלָּא הַהִסְתַּפְּקוּת בְּמוּעָט וְלֹא יוֹתֵר”. אִמְּצוֹ אֲלֶכְּסַנְדֶּר אֶל לִבּוֹ וּנְשָׁקוֹ בֵין שְׁתֵּי עֵינָיו וְנִפְטָר מִמֶּנּוּ.


וּמִמַּה שֶׁיְסֻפָּר



  1. פרושו בעל שתי הקרנים, והוא אלכסנדר מוקדון, המתואר כיופיטר אמון בשתי קרנים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות