ראסל / שלום עליכם
מעשיה חדשה 🔗
את המעשיה יכול לקרוא כל מי שחפץ,
חוץ מנערים קטנים ונערות גדולות
[א] 🔗
משפחתנו, להווי ידוע לכם, היא משפחה גדולה, גדולה ומפוארה.
רוצים אתם לדעת כמה היא מפוארה? היא מפוארה… מפוארה ‘בנגידיה-תקיפיה, מיוחסיה מתחסדיה, חסידיה-צבועיה, שיכוריה הולליה…’
ככה, תארו לכם, אמר על משפחתנו אחד מבני משפחתנו גופא, צדוק שמו, הוא קצת כתבן, קבצן גדול, לץ, צרעת ממארת, בדחן המרבה לעשות תמיד ‘חרוזים’. בעד ‘חרוזיו’ אלה כבר קיבל לא פעם ושתיים מנה יפה. איש אחר במקומו היה מזהיר גם לניניו ולנכדיו שיחדלו לכתוב חרוזים; אבל איך יוכל בדחן להתאפק ולבלי לכתוב חרוזים בשעה שהחרוזים מתחרזים מעצמם?
קם פעם אחת קרוב זה שלנו, הכתבן, והוציא כתב-פלסתר עלינו, כי אבי-אבי-זקננו, תנעם לו מנוחתו בגן-עדן, היה במחילת כבודו, אומר הוא, איש כפרי, בטלן, בעל-גוף, בור ועם-הארץ, כלומר ‘שלוש-סעודות פשוט’, פשוט לגמרי. בשעה שכל בני העולם, אומר הוא, כבר ישבו בבתים מלאים אור והיו מעיינים כבר באותיות הקטנות, היה אבי-אבי-זקננו עליו השלום, אומר הוא, יושב עוד נחבא באיזה חור נידח, רגליו היו נעולות בסנדלים, והוא היה אוכל לביבות כשמניחן בפיו באצבעות ידיו, ולא ידע גם לקרוא אות אחת.
ככה, תארו לכם, אמר אותו התכשיט שלנו, הכתבן, החרזן. אבל המעט הוא מה שכתבן חרזן יכול לאמור! אני יודע מימי ילדותי ועד הנה כי משפחתנו חושבת את עצמה למשפחה נאה, יפה, משפחה נכבדה.
אלא מאי, שאפשר למצוא בינינו גם אנשים מגונים, נוכלים, פושטי-רגל, חוטפים, מתפארים במה שאין להם, שקרנים, חנפנים, עצלנים, קבצנים, גנבים, יחפים – מילא, אלא מאי הייתם אתם רוצים? צדיקים גמורים בלבד, מבעלי הלמד ו"ו, בלי כל תערובות אין בכל מקום. במקום שיש מים רבים, אומר העולם, נמצאים כל מיני דגים.
ביתנו, אפשר לאמר, היה בית מלא יראת-אלוהים, בית כשר מילא בדבר תפילה, רחיצה לפני האוכל וברכת-המזון אחריו – אודות זה אין צריך גם לדבר. ישמרנו אלוהים שיוציא אחד מאתנו מלה מפיו בקול רם יותר מדי בשעה שהיינו מסובים אל השולחן, או שילך למקום בלתי-נאה, או שידבר עם איש בלתי-הגון! להתערב בענייני הבית, לחוות דעה בהנהלת הבית, להביט אל תוך המטבח – דברים אלו היו אסורים כחזיר! – במלה אחת: ביתנו היה מלא כובד-ראש ודרך-ארץ ומורא: כמו שאלוהים דורש, כמו שאבא-אמא דורשים, כמו שכל האנשים הטובים ויראי-האלוהים דורשים…
ותארו לכם – אסור כזה, ביזיון כזה! – ‘ראסל’ שלנו, ישמרנו ויצילנו אלוהים מזאת, נערה שכבר ידובר בה נכבדות, שוקטה, יראת-אלוהים, כשרה, פתאום… אין יודע מדוע ואיך קרה הדבר, היא, לא עליכם ולא עלינו, היא… נעשית פתאום חלשה… כלומר לא שנעשית חלשה, היא בריאה ושלמה בכל אבריה, אבל איזו מרה-שחורה נפלה עליה, אינה יכולה לנוח בשום מקום, אינה יכולה לא לשבת, לא לשכב, לא ללכת, לא לעמוד. ‘מה לך’ – איני יודע! – ‘מה יכאב לך’ – לא כלום!…
קמו ונסעו אתה אל גדול-הדור, אל בעל-המופת, הניחו לפניו ‘פדיון’, סיפרו לו, כי היא אינה אוכלת, אינה שותה, אינה ישנה, אינה יודעת מנוחה – חדל ממנה דרך בני-אדם! לקח גדול-הדור בעל-המופת, ונתן לה ‘שמירה’, הזהיר אמצעים שונים, והבטיח לה רפואה שלמה אם ירצה השם.
שבו הביתה, עשו את האמצעים – לשוא. ראסל המסכנה חלשה מיום ליום, מיום ליום: אינה אוכלת, אינה שותה, אינה ישנה, אינה יודעת מנוחה – חדל ממנה דרך בני-אדם!
הפלא הפליאנו רק דבר אחד, והוא: שראסל המסכנה אחרי שאינה אוכלת ואינה שותה, אינה ישנה ואינה יודעת מנוחה, אם כן אפוא הלא היתה צריכה ללכת הלוך והצטמק, הלוך ורזה; ובאמת היה הדבר להיפך: היא עוד הלכה הלוך והתעבה יותר ויותר, ומידת רוחבה הלכה וניתוספה.
התיישבו בדעתם ופנו לבקש עזרה מצד אחר, שלחו לקרוא את הערלית ה’קוסמת', שילמו לה כדי שתלחש עליה לחש, אולי יהיה דבר זה לרפואה?
באה ה’קוסמת', לחשה לעומת הירח, ציוותה לגלגל אותה בסדינים קרים, לקשור ולכווץ את הבטן – בייחוד את הבטן! להד"ם! עורבא פרח! ראסל המסכנה הולכת וחלשה מיום ליום, מיום ליום, היא אינה אוכלת, אינה שותה, אינה ישנה, אינה יודעת מנוחה – חדל, חדל ממנה דרך בני-אדם!
[ב] 🔗
משפחתנו, כמו שכבר אמרתי לכם בראשונה, היא משפחה גדולה, גדולה ונאמנה. אם יש אשר יקרה, למשל, כי אחד ממנו נופל למשכב, באים הקרובים לבקר את החולה. כאשר חלתה ראסל, החלו לנהור אלינו כל הדודים וכל הדודות וכל בני הדודים והדודות וכל בני-בני הדודים והדודות, שאלו ודרשו לשלומה, וכל זה לא כל כך מפני הרחמנות, אלא כך סתם, חפץ חפצו לדעת מה שלום ראסל? מדוע לא רואים את ראסל?…
יותר מכולם התעניינו הדודה ‘אנזי’ והדודה ‘פרנזי’. מרגיש אנוכי כי צריך אני להציג לפניכם את שתי הדודות האלה.
הדודה אנזי, דקה וארוכה כלולב, היא אומנם דודה עשירה מאוד וגם אריסטוקראטית גדולה, אבל, במחילה מכבודה, צבועית גדולה, נוקמת ונוטרת, ושונאה לנו, אומרת אמי, הלוואי שיקויים בה לפחות החצי ממה שהיא רוצה לראות בנו! הדודה אנזי היא גאיונה מאוד, רק לעתים רחוקות מאוד-מאוד היא באה אלינו, רק בימי החגים. אבל מיום שראסל איננה בקו הבריאה, היתה פתאום הדודה אנזי לדודה נאמנה לנו מאוד והחלה לבוא אלינו יום-יום, להיוודע מה שלום ראסל? מדוע זה לא רואים את ראסל? איפה היא ראסל?
כמובן ‘קצצה אמי את כנפיה’ כמו שהיא יכולה:
– מה זה כי החילות פתאום לשים לב כל כך לראסל?…
הדודה אנזי עיוותה את חוטמה ויצאה כשהיא מרוגזה.
ההיפך הגמור מהדודה אנזי היא הדודה פרנזי. היא גוצה, מתייפה, עליזה, עליזה כבר יותר מדי, מתהדרת ומושחת את פניה בפוך ומתנועעת וסובבת הנה והנה בדרכי הילוכה, חובשת לראשה מגבעת גדולה עם נוצות יפות הנוצצות ומבריקות לנוגה קווי השמש. היא, כלומר הדודה פרנזי, אומרת כי ידידתנו היחידה הנה. לבה, היא אומרת, יכאב לה על ראסל המסכנה שלנו. ככה היא אומרת, כלומר הדודה פרנזי, ושולחת כפעם בפעם מבט גנוב אל ראסל, ובשעת מעשה היא מניעה בראשה ומצטחקת בצחוק משונה.
– לוּ, אומרת היא, שמעת בקולי, היית צריכה ללכת עמה, אומרת היא, אל הדוקטור. לפנים, אומרת היא, חליתי גם אני במחלה הזאת…
– ומה אפוא היתה המחלה הזאת? – שואלת אמי.
– מה שהיתה היתה, אם רק חלפה כבר…
ככה היא אומרת, כלומר הדודה פרנזי, מביטה על ראסל, מצטחקת ומניעה בראשה, מנידה את מגבעתה והנוצות מבריקות ונוצצות בשעת מעשה לנוגה קרני השמש.
הדודה פרנזי הרבתה כל כך לדבר דוקטור-דוקטור, עד שקמה אמי והלכה ביחד עם ראסל אל הדוקטור.
באו אל הדוקטור והחל הדוקטור לחקור אותה ולשאול מה לה? מה יכאב לה? ענתה ואמרה: כאב לא יכאב לה כלל, ורק שאינה אוכלת, אינה שותה, אינה ישנה, אינה יודעת מנוחה, חדל ממנה דרך בני-אדם ונגמר… החל הדוקטור להתבונן אליה ולהתבונן, וכאשר התבונן עליה היטב ציווה עליה, כלומר על ראסל, לצאת מן החדר, ועל אמי ציווה להישאר – עליו לאמור לה דבר-מה, שאין איש אחר צריך לשמעו…
מה שאמר לה – לא ידוע. אבל כאשר שבה, כלומר אמי, הביתה היתה אדומה כאש, קראה את אבא ונכנסו שניהם לחדר מיוחד וסגרו אותו והתלחשו שם ביניהם עת רבה, רבה מאוד… וכאשר יצאו משם היו שניהם אדומים ומלאים כעס, ומפני רוב הכעס והקצף צבטו את אוזנינו אנו, הקטנים, חנו אותנו בדרך הליכה מכות-לחי הגונות אחדות, דחיפות וסטירות ‘לבל יתרגלו ילדים להסתבך בין הרגליים’… ובערב היום ההוא עצמו שלחו לקרוא את המלמד ואת המורה (בביתנו היו מלמד ומורה) וסילקו להם את המגיע להם על-פי החשבון ‘והראו להם את הדרך’, וביקשו אותם שימחלו לנסוע מפה במוקדם היותר אפשרי ולמקום היותר רחוק וישכחו את המקום שישבו בו… ברוח נכאה ובלב דואב ליווינו אנחנו, הקטנים, את הזוג הזה, וקיבלנו בדרך הליכה כמובן מן הגדולים סטירות אחדות ‘לבל יתרגלו ילדים להסתבך בין הרגליים’…
[ג] 🔗
מן העת ההיא לא נתנו עוד לראסל לצאת מן הבית, לא הראו אותה גם בפני אור היום, לא הניחו לשום איש לבוא אליה, מלבד אשה אחת זקנה, שחורה כצוענית, בעלת עיניים שחורות ובוערות, אשר מראה כמראה מכשפה.
מה שעשתה שם המכשפה הלזו – לא ידוע. אפשר היה רק לשמוע מן החדר ההוא קולות מוזרים ומשונים, אנחות ובכיות: ‘רחמו-נא! רחמו-נא!’ – נשמע קולה של ראסל. ‘אל תבכי, ילדתי, אל תבכי, הלא כל זה לטובתך הוא’ – נשמע קול המכשפה.
ומיום ליום הלכו החומרות בביתנו הלוך וגדול, הלוך וגדול. כולם התהלכו נרגשים, מרוגזים, נזעפים. אבא כעס על אמא; אמא על אבא, ושניהם על כל העולם, ואת כל חמתם ומרי-לבם שפכו כמובן עלינו, הקטנים. בעד מלה יתירה היו מכים ומלקים אותנו בלי חמלה: ‘לבל יתרגלו ילדים להסתבך בין הרגליים!’…
אחר כן, בעוד זמן-מה, כבר חדלו לראסל לקרוא גם אל השולחן, לא הניחו לה לצאת מן החדר ולא נתנו לשום איש לבוא אליה, ולא הזכירו גם את שמה, כאילו לא היתה מעולם שום ראסל בעולם, והנה – מוזר הדבר! – יותר שהסתירו את ראסל מעינינו יותר התאווינו לראות אותה, להיות קרובים אליה. כמו באבן-שואבת נמשך לבנו אליה. חשבנו ומצאנו תחבולה וכתבנו לה מכתב. את המכתב כתב בעדנו, כמובן, קרובנו העני, הכתבן השלים-מזל, כמובן ב’חרוזים' (הוא לקח מאתנו כפעם בפעם דין-וחשבון מכל הנעשה בביתנו), ואנחנו נשאנו את המכתב הזה ימים אחדים בכיסינו, מבלי דעת איך למסור אותו לידי ראסל.
חשבנו ומצאנו תחבולה ופנינו את ה’מכשפה' (שם אחר לא היה לה בפינו), אמרנו לה כי בקשה גדולה יש לנו לבקש מאתה. שמעה המכשפה את דברינו בבת-צחוק חביבה מאוד, והבטיחה לנו כי תמלא את בקשתנו – ‘הו! בעונג היותר גדול; ילדים מבקשים, מהיכא תיתי, מדוע לא?’ והיא לקחה מידינו את המכתב, ועוד בערב היום ההוא עצמו ביקשו אותנו שנמחול לבוא אל חדרו של אבא, השכיבונו במחילה על הספסל ועשו בנו שפטים, ודווקא היטב, ודווקא על-פי המיתודה הישנה, והבטיחו לנו כי אם ובאם נעיז לכתוב עוד פעם מכתבים כאלה לראסל אז נקבל מנה יפה כפולה ומכופלת.
מובן הדבר מעצמו כי מסרנו את כל הדברים האלה תיכף ומיד לקרובנו העני, השלים-מזל, הכתבן, נתמלא אותו השלים-מזל חימה וקצף ולקח עט ודיו וגיליון נייר וישב וכתב שירה חדשה על משפחתנו. השירה זוכר אני, התחילה ככה:
'היה היתה לפנים משפחה,
לה קרתה פעם אחת “מערכה”:
נערה אחת יפה ובריאה,
שוקטה וכשרה ונקיה,
הלכה פעם אחת בלילה יחידה
בלי פנס להאיר, וראשה הורידה,
יחידה לבדה לעבר הנהר,
ושבה כשבטנה גבוה כהר'…
מה שהיה כתוב שם הלאה איני זוכר עוד. אני זוכר רק, כי אנחנו, הקטנים, העתקנו את השירה הזאת לנו, שינו אותה בעל-פה וצחקנו עד שהיינו נופלים מרוב צחוק. הריחו הגדולים בדבר והבינו כי נושאים אנחנו דבר-מה בכיסינו וצוחקים ברוב חשק, והחלו הגדולים לחפש ולמשש בכל כלינו עד אשר מצאו אצלנו את השירה היפה. אז השכיבונו קודם-כל וכיבדונו במלקות עד כמה שעצרנו כוח לקבל, ורק אחרי כן סגרו אותנו ברפת הקטנה ביחד עם העגל לכל הלילה, והזהירונו, כי גם המוות יהיה מעט בעדנו, אם יוודע הדבר כי יש לנו איזה מגע-ומשא עם הקרוב העני השלים-מזל, העושה שירים, ולהקרוב השלים-מזל העושה שירים שלחו לאמור, כי אם ובאם יעיז להיכנס אל תוך ד' אמות שלנו, אז ירוצצו את גולגולתו!
[ד] 🔗
והמשפחה לא חדלה לכבדנו כפעם בפעם בביקורים לחקור ולדרוש: מה שלום ראסל? מדוע זה לא רואים את ראסל? ויותר מכל הקרובים באו, כמובן, הדודה אנזי והדודה פרנזי. הדודה אנזי נעשית פתאום מקורבה אלינו וחביבה מאוד-מאוד. מדי יום ביומו שלחה אלינו לשאול אותנו: אולי נחוץ לנו גליד קרח? אולי מעט מעשי-מרקחת? אולי זה? אולי זאת? פעם אחת באה אלינו בעצמה ובכבודה, מציעה לפני אמי איזה דבר בלחשה לה דבר-מה על האוזן, ואמי נתמלאה קצף גדול והחלה לצעוק עליה:
– מי מבקש ממך? מוחלים אנו לך את טובותיך! לכי לך לשלום הביתה, הרי יודעים אותך ואת טוב-לבך!…
יצאה הדודה אנזי והלכה מביתנו כשהיא נעלבה ושלחה לנו מתנה: חיתולי-ילדים עם אפודת-חיתול.
מה יש לכעוס על האיש השולח אפודת-חיתול? – בשום אופן לא יכולנו להבין את זאת, אבל מכות וסטירות קיבלנו בערב ההוא כמה שיכולנו לקבל ‘לבל יתרגלו ילדים להסתבך בין הרגליים’…
והדודה פרנזי, ידידתנו האחת והיחידה, אשר גם אנחנו בעצמנו חשבנוה לידידה, באה פעם אחת לבקר אותנו כשראשה חבוש במגבעתה הישנה, שנוצותיה נוצצות ומבריקות לנוגה קרני השמש, ישבה, ישבה, הביטה, הביטה ואמרה פתאום אל אמי בבת-צחוק מלאה ידידות, כי אם רוצה היא, כלומר אמי, אז תשלח אליה, כלומר הדודה פרנזי תשלח את ריבה-לאהצי שלה, ריבה-לאהצי, אומרת היא, היא מצוינה במינה. לריבה-לאהצי, אומרת היא, יש יד קלה. לולא ריבה-לאהצי, אומרת היא, הרי אינה יודעת, אומרת היא, מה היה לה אז בשעה שהיא היתה, הלוואי שלא יקרה עוד כדבר הזה…
ככה אומרת הדודה פרנזי ובשעת מעשה היא מצטחקת בבת-צחוק מתוקה מאוד. אבל בעיני אמי לא תמצא חן בת-צחוקה המתוקה של הדודה פרנזי, והיא עונה לה בעוקץ:
– בעד טוב-לבך ישלם לך אלוהים בכפל-כפליים. אבל יש אצלנו פתגם אחד: ‘ישמרני, אל, מאוהבי אשמר בעצמי’…
הדודה פרנזי מבינה לאן הרוח נושבת, היא קמה ממקומה ויוצאת מביתנו באותה בת-הצחוק המתוקה על שפתיה, ונוצות מגבעתה הגדולה והיפה מרקדות ונוצצות לנוגה קרני השמש.
[ה] 🔗
פעם אחת בלילה הקיצונו לקול רעש נורא, שאון גדול, מהומה ומבוכה, דפיקות בדלתות החדרים, מרוצה על פני המעלות וקול דברים של הרבה אנשים, והמה רצים דחופים ומובהלים, וצעקות משונות ומוזרות נשמעו מחדרה של ראסל. חושך שרר בבית, חושך ברחוב… אנחנו, הקטנים, פחדנו לרדת מעל משכבותינו… אחר כן קמה דממה, דממה מוזרה. וקול אנחות נשמע משם, ואחר כן איזו נהימה מוזרה. אנחנו פצינו פה ונטינו אוזן והקשבנו אל כל הנעשה שם. ואנחנו שמענו קול נודע לנו, קול אבינו:
– נו?…
– נגמר – עונה לו קול גם כן נודע לנו, קולי אמי.
– מה?…
– ילדה…
יום קיץ יפה, מאיר וחם. יצאה השמש והפיצה את אורה, השמש החביבה, החמה, שמש-הקיץ הזהירה והאירה את כל הפינות היה יום-קיץ, יום יפה, מאיר וחם. גם כל פנים היו חמים, מאירים ועליזים – בבחינת-קיץ. גם המשרתות אשר בבית התהלכו בראש נטוי למעלה. מהפכה נהיתה בביתנו; אבא לא כעס עוד על אמא, אמא על אבא, ושניהם עלינו, הקטנים. לא מרטו עוד את שערות ראשינו, לא צבטו עוד את אוזנינו, לא כיבדונו עוד בסטירות והכאות ‘לבל יתרגלו ילדים להסתבך בין הרגליים’ – מהפכה נהיתה בביתנו!
מאיזה מקום ואיך זה באה פתאום מהפכה כזאת בביתנו?
אין זאת כי אם משם, מאותו החדר הקטן, אשר בו שכבה ראסל, באה המהפכה, מפני שבכל פעם שהיתה אמי יוצאת משם, היו פניה כמו מאירים ומזהירים ועיניה היו כמו לוטות בעשן דק, כמו לחות קצת…
ושם, באותו החדר הקטן, עוד שכבה ראסיל ונאנחה חרש, נאנחה וגנחה; ו’בריה' קטנה השמיעה משם קול דק, ו’הבריה' הקטנה הזאת, שאך זה נולדה, היא-היא שגרמה לכל המהפכה בביתנו!
ילדה היתה ה’בריה' הקטנה הזאת שאך זה נולדה, ושם קראו לה: ‘ק’… ק… ק… ק… ק… ק… קשה לי עתה לאמור לכם מה השם שקראו לה. אי"ה לכשירחיב ד' את גבולנו אודיעכם מה השם שקראו לה. ועכשיו אני נוטל פרידה מכם ואומר שלום.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.