ציור מסעי¹    🔗

מוקדש להד"ר י. אלישוב

 

   🔗

מאקס בֶּרליאנט הוא איש שכבר עדו עליו הרבה הרפתקאות. נוסע הוא מלודז למוסקבה וממוסקבה ללודז פעמים אחדות במשך השנה. יודע הוא ומכיר את כל בעלי הבּוּפֵטים² שבתחניות מסילות הברזל, מעורב הוא בין כל הקוֹנדוּקטורים³, היה כבר בפלכים העמוקים, באותם המקומות שבהם אסור ליהודי לגור יותר מעשרים וארבע שעות, הזיע כבר בכל בתי רבעי הפּוֹליציה, סבל כבר בדרך נסיעתו כמה וכמה בזיונות וחרפות, לא פעם ולא שתיים התמרמר והתרגז והתקצף ולבו עליו דווי – וכל זה בשל היהדות. כלומר, לא מפני זה שיש יהדות בעולם, כי אם מפני זה שהוא בעצמו, לאסונו הגדול, יהודי הוא; ובעיקר הדבר לא מפני זה שיהודי הוא כי אם מפני שמראהו, במחילה, הוא מראה יהודי. הנה צלם־אלוהים זה, אוי אותו צלם האלוהים! עיניים שחורות, נוצצות – עיניים סימיטיות⁴ באמת. שערות שחורות, מסולסלות – שערות סימיטיות באמת. מבטא קטוע וגדוע, מבטא יהודי אמיתי עם חי"ש, ונוסף על כל אלה חוטם – אוי החוטם!

והדבר היותר רע, עליכם לדעת, הוא דווקא החוטם. את העיניים, אם רוצים אתם, הרי אתם יכולים להסתירן תחת משקפים כהים. את השערות הרי אתם יכולים לסַפּר עד העצם, את המבטא אתם יכולים להסתיר: אתם שותקים. אבל חוטם! מה אפשר לעשות לחוטם שבראוֹ אלוהים באמצע הפנים?⁵

וכמו להכעיס נענש גיבורנו באומנות (סוכן־נוסע הוא), המכריחה אותו להוביל את חוטמו לראוה על פני כל העולם, ומכריחה אותו דווקא לדבר. ודווקא הרבה, בכדי שיראוהו אפוא ובכדי שישמעוהו בדברו. בקיצור – אומלל הוא וראוי לרחם עליו.

ואומנם מן הצד השני הרי הדבר לכאורה משונה קצת: מה יש לו ליהודי להתבייש בזה שיהודי הוא? מדוע לא יתבייש האשכנזי, הפולני, התאתארי בזה שהוא אשכנזי, פולני או תאתארי? את כל הקושיות האלה ‘מדוע’ השאירו לכם לעת אחרת, לעת הטפת מוסר. אולם לוּ הייתם אתם נוסעים, כמו גיבורנו מאקס בּרליאנט, במשך שנה תמימה מלודז למוסקבה וממוסקבה ללודז, והייתם שומעים איך שלועגים עליכם ועושים לצחוק אתכם ואת חוטמיכם, אז לא הייתם שואלים עוד קושיות כאלה. אתם חושבים כי באמת טוב לו לאדם להיות מזוין תמיד, לעמוד תמיד בקשרי מלחמה, לריב ולהתווכח עם כל ארחי ופרחי, להכביד מלין על זה שברך אלוהים אתכם ועשה אתכם ליהודים?⁶

אמת הדבר שגיבורנו עשה שפטים ונקמות בזקן שלו, התהדר במלבושיו והתייפה ככלה אמיתי, שזר את השפם שלו לעילא ולעילא, גידל פרע ציפורן ארוכה וגדולה ונשא על צווארו צווארון ‘אשר לא ציוארו אבותינו’⁷, התרגל והסכין עם המאכלים אשר בתחנת מסילת־הברזל, והוציא את כל רוחו הכואב והדואב על ה’דבר אחר' (הלוואי שיקויים בו, בחזיר, לפחות החצי מכל ה’ברכות' אשר ברך אותו מאקס בשעה שטעם אותו בפעם הראשונה!) ומה יש עוד להאריך בדבר? הוא העמיד את חייו בסכנה ויתחיל לאכול סרטנים.

מדוע אני אומר כי העמיד את חייו בסכנה? מפני שהלוואי שידעו ככה שונאיכם וצורריכם מכל הנעשה אתם כמו שידע מאקס ברליאנט איך צריך להתנהג באכילת סרטנים: האם צריך לחתוך אותם בסכין? האם צריך לדקור אותם במזלג? או אולי צריך לאכול אותם שלמים כמו שהם?⁸ נס קרה לו, כי ראה ה’אדם' שעל התחנה איך שהגיבור שלנו מתייגע ומטפל בסרטן, ויגש אליו וישח אליו את קומתו וילחש לו באוזניו בסוד מה שצריך לעשות עם סרטן… מן העת ההיא הוא אוכל אותם כ’מזיק', אף־על־פי שמוכרח הוא בכל פעם לשתות אחריהם כוס שיכר, כאילו ברא האלוהים את השיכר רק בשביל דבר אחד, בשביל סרטנים…

ובכל אלה, למרות כל האושר הרב הזה, לא יצלח בידי מאקס ברליאנט להסתיר את יהדותו מפני אחרים, בין קרובים ובין זרים, מכירים אותו כמו שהכירו את קין הארור, ועל כל צעד ושעל מתאמצים לבאר לו ברמזים מפורשים מי הוא ומה הוא. בקיצור – האלוהים בעצמו ירחם עליו!

 

   🔗

אולם אם היה מאקס בּרליאנט איש אומלל עד קישינב⁹, הנה אחרי קישינב לא היה עוד אומלל כמוהו. לשאת עמוק בלב כאב גדול ולהתבייש מפניו – זה הוא מין גיהינום אשר אותו יוכל להבין רק אותו האיש שהרגיש אותו בעצמו. מאקס התבייש בקישינב, כאילו היה זה קישינב שלו… כמו להכעיס שלחו אותו בעת ההיא, שאחרי מאורע קישינב, דווקא לשם, לאותם המקומות, לבסאראביה, והוא הרגיש כי פה נפתח בעדו גיהינום חדש. המעטות הן המעשיות היפות האלה ששמע שם בביתו? המעטים הם הצער ושבר־הלב ששתת דם למשמע הרציחות הנוראות שלא נשמעו כמוהן בכל מלוא העולם? האם יוכל לשכוח במשך כל ימי חייו את היום ההוא, שבו עשו הזכרת ‘אל מלא רחמים’ בבית־הכנסת על ‘הרוגי קישינב’? יהודים זקנים בכו אז ונשים התעלפו…

בוודאי כבר קרה לכם לעבור במסילת הברזל על פני מקום שקרתה בו קאטאסטרופה. אתם יודעים אומנם היטב כי יכולים אתם לשבת במנוחה: אסון כזה, קאטאסטרופה כזאת לא תקרה עוד פעם שנית על אותו המקום עצמו. אבל נזכרים אתם כי פה, במקום כזה, התגלגלו זה לא כבר מן ההר אל העמק עגלות הרכבת אחת אחרי רעותה, ופה נפלו אנשים חללים, פה רוסקו עצמות, פה זב דם, ניתז מוח־אנשים – תענוג גדול אתם מרגישים בעוברכם על פני מקום אשר כזה בשלום…

מאקס ידע, כי פה, במקומות האלה, ישמעו הרבה דברים ומימרות ומעשיות, ואנחות וגניחות מפי אחיו, ורמזים ועקיצות מפי זרים; וככל אשר התקרב יותר אל אותם המקומות, כן הוסיף לבקש ולחפש אמצעים ותחבולות איך לברוח, איך להשתמט ממנו בעצמו…

כאשר התקרב כבר מאוד אל אותם המקומות חשב בתחילה להישאר לבדו בתוך עגלת הרכבת ולבלי לרדת אל התחנה. אולם אחר כן התיישב בדבר וקפץ דווקא מן הרכבת אל התחנה עם עוד נוסעים אחרים, ניגש דווקא אל הבּוּפט במין רחבות של איש שלבו טוב עליו מאוד־מאוד, שתה דווקא כוס יפה וטעם אחריה כל אותם הדברים הטובים האסורים ליהודי, אחר כן שתה כוס שיכר, הדליק סיגארה וניגש אל הארון שבו מוכרים ספרים ועיתונים, וירא שם את העיתון האנטיסמיטי היפה והידוע של האנטיסמיט היפה והידוע רבי קרושבאן¹⁰, בעל השם היפה והידוע ‘בּסאראבּץ’. שם הוא מונח לו על מקומו במנוחה שלמה: אין איש לוקחהו אל תוך ידו; היהודים ששם לא יחפצו לנגוע בו מפני ‘מוקצה מחמת מיאוס’, והאינו־יהודים כבר קצה נפשם בו. ולכן הוא מונח לו העיתון במנוחה גדולה ומזכיר רק לכל הרואים אותו כי יש בעולם איש אחד ששמו קרושבאן, אשר לא ינוח ולא ינום ולא יישן, והוא מבקש תמיד תחבולות ואמצעים איך לשמור ולהגן ולסוכך את העולם מפני המחלה המסוכנה שקוראים לה ‘יהדות’.

מאקס ברליאנט היה היחידי שניגש אל הארון וציווה שיתנו לו נומר אחד של ה’בּסאראבּץ'. מפני מה, למשל? אולי מאותו הטעם עצמו שבשבילו ציווה לתת לו סרטנים? ואולי חפץ באמת לראות מה הם הדברים אשר יכתוב כלב שבכלבים זה אודות היהודים? אומרים שסברה גדולה היא, כי את רוב העיתונים האנטיסמיטים קוראים הסמיטים, כלומר אנחנו בעצמנו ובכבודנו. בעלי העיתונים הללו יודעים את הדבר הזה היטב והם אוחזים בשיטה כי ‘היהודי הוא טריפה, אבל הפרוטה שלו כשרה’…

בקיצור, מאקס שלנו קנה לו נומר¹¹ אחד של ה’בּסאראבּץ' לקח אותו ונכנס אל תוך עגלת הרכבת, התפשט על פני כל אורך הספסל, והתכסה בעיתון כמו שמתכסים למשל בשמיכה או בכסת¹², ובשעת מעשה זה חלפה במוחו מחשבה:

‘מה יחשוב לו למשל יהודי כשיגש הנה ויראה אדם שוכב על כל אורך הספסל ומכוסה בעלה ה“בּסאראבּץ”? בוודאי לא יעלה עוד על דעת איש לחשוב כי פה שוכב יהודי… הנה זו היא אידיאה, חי נפשי, אמצעי נפלא שאפשר על־ידו להיפטר מיהודים ולהישאר לכל הלילה יחידי שוכב ומשׂתרע על פני ספסל שלם…’

ככה חשב לו גיבורנו, ולמען אשר לא ידע שום איש באמת מי הוא השוכב פה, התכסה ב’בּסאראבּץ' עד מעל לפניו, הסתיר גם את החוטם, גם את העיניים, גם את השערות ואת כל צלם־האלוהים, והוא צייר לו בדמיונו תמונה: בחצי הלילה, יהודי עמוס המון צרורות וחבילות זוחל ועולה אל תוך העגלה, מבקש הוא המסכן מקום לשבת בו, פתאום הוא רואה בן־אדם שוכב ומכוסה בעלה ה’בּסאראבּץ' – אין זאת כי ‘פריץ’ הוא, ואין זאת כי רשע הוא, אנטיסמיט גדול, ואולי קרושבאן בעצמו – ונרתע הוא לאחוריו. היהודי המסכן המטופל בחבילות וצרורות, יורק שלוש פעמים, והוא, מאקס, נשאר לבדו, יחידי לבדו כגראף¹³ על פני כל הספסל, חה־חה־חה, חי־נפשי, תחבולה נפלאה, דבר טוב עוד יותר מאשר לוּ תקפה פתאום החולירע את אחד מהנוסעים בעגלה!

המחשבה הזאת מוצאת חן כל כך רב בעיני מאקס, עד אשר בשכבו תחת ה’בּסאראבּץ' כמעט שלא התפרץ מפיו צחוק גדול. ועליכם לדעת כי בן־אדם שטעם טעימה הגונה ושתה אחר כן כוס שיכר יפה, הדליק סיגרה ושוכב לעת ערב בתוך העגלה יחידי לבדו, כשהוא מתפשט על פני ספסל שלם כגראף¹⁴ – אדם כזה לבו טוב עליו מאוד והוא מתחיל לנמנם, וכשהוא מתחיל לנמנם הוא מנמנם ומנמנם עד אשר תתקפהו השינה.

ס־ס-ס־ס, הסו, דומו, הגיבור שלנו מאקס ברליאנט, הסוכן־הנוסע, הנוסע מלודז למוסקבה וממוסקבה ללודז, שוכב יחידי לבדו בתוך העגלה על פני ספסל שלם מכוסה בנומר של ה’בּסאראבּץ' והוא מנמנם. אל־נא נפריע אותו.

 

   🔗

מאקס ברליאנט הוא אומנם יהודי חכם, אבל בפעם הזאת טעה בחשבונו. אל תוך העגלה בא אומנם בן־אדם אחד, איש עב וכרסני, בריא ובעל כוח, נושם בכבדות ומטופל בארגזים אחדים, והוא אומנם ניגש אל מאקס, הוא אומנם התבונן אליו, אל האיש המכוסה בנומר של ה’בּסאראבּץ', אבל הוא לא ירק שלוש פעמים ולא נרתע לאחוריו. הוא רק הוסיף לעמוד ולהתבונן אל הנפש הזאת, אל האנטיסמיט בעל החוטם הסמיטי (בשעת השינה נשמט העלה מעט למטה, וכל החרפה, כלומר החוטם, נגלתה ונראתה מעל פני הגיבור שלנו בכל מלוא הדרה ותפארתה).

אחרי אשר עמד ככה רגעים אחדים בבת־צחוק על שפתיו, ואחרי אשר הניח את ארגזיו וחפציו על הספסל השני אשר למול מאקס הישן, יצא בן־האדם החדש שלנו מן העגלה לרגעים אחדים, ואז שב ובידו גם כן נומר של ה’בּסאראבּץ' פתח את אחד מארגזיו ויוציא ממנו כר קטן ושמיכה וזוג סנדלים וגם בקבוק עם או־די־קולון¹⁵, עשה את עצמו כאילו היה בביתו, התפשט על פני כל הספסל והתכסה בעלה ה’בּסאראבּץ', כמו מאקס ברליאנט שלנו, שכב ושאף את עשן סיגרתו, הביט על מאקס והצטחק, עצם בראשונה עין אחת, אחר כן את השנית, התחיל בראשונה לנמנם לאט־לאט¹⁶, אחר כן לנחור ולשרוק בחוטמו, כנהוג תמיד בשעה שנוסעים בלילה במסילת הברזל והעגלה מתנועעת והגלגלים דופים: גלגלגלגלגלגלגלן! גלגלגלגלגלגלן!

נניח־נא לישון את שני ה’בּסאראבּצים' שלנו, ספסל מול ספסל; רוצים אנחנו להציג לפני הקורא את הפנים החדשות, מי הוא ומה הוא.

הוא הנהו גנרל… לא גנרל משדה־המלחמה, וגם לא גנרל־גוברנאטור, כי אם גנרל־אינספּקטור, כלומר סוכן של חברה, שם משפחתו הוא ניֶמטשיק, ושמו ייקרא בישראל חיים, אבל כשהוא חותם הוא אלברט, וכשקוראים לו קוראים לו: פֶּטי.

לכאורה הרי הדבר משונה קצת: מילא אם מן חיים יצא אלברט, הרי הדבר עוד מובן, כי איך זה יצא מן ולויל ולאדימיר, מן ישראל איסידור ומן אברהם אבאקוּם? אבל איככה זה נעשה מן חיים – פּטי – בכדי לפתור את השאלה הזאת עלינו להיכנס מעט בחקירה, להתעמק בחכמת הלשון ולחקור על־פי השכל הישר: ראשית חכמה משמיטים את ה’חית' מן המלה ‘חיים’ ואז יישאר לנו רק ‘אַיים’. אחר כך אנו מבקשים מחילה מאת שני ה’יודים' וה’מם' ומראים להם את הדרך, ואז לא יישאר לנו עוד בלתי אם ה’אלף‘. אז מוסיפים אנחנו לה’אלף’ רק ‘למד’ ו’בית' ו’ריש' ו’טית' – האין זה ביחד ‘אלברט’? וכיוון שכבר הגענו לידי כך, הרי אלברט הוא ממילא גם אלברטי, בּרטי, בּטי, פּטי.

Sic transit Gloria mundi.¹⁷

הנה כי כן יהיה הכלב לחתול.

בקיצור, שם הנוסע החדש שלנו הוא פּטי נימטשיק והוא הנהו גנרל־אינספּקטור, והוא נוסע על פני כל העולם כולו כמו מאקס ברליאנט, אבל מטבעו הרי הוא מין בריה אחרת ומשונה הימנו: איש חי, עליז, דברן, ואף־על־פי ששמו פּטי והוא גנרל־אינספּקטור, בכל זאת יהודי הוא ככל היהודים, ואוהב הוא את היהודי, ומתגעגע לשבּת יהודית, עם מאכלים יהודים, עם נשים יהודיות, עם בדיחות יהודיות באמת.

פּטי נימטשיק ובדיחותיו מפורסמים בכל העולם. רק חסרון אחד קטן יש בו, שבכל מקום שאתה מוצא איזו בדיחה הרי בדידיה הוה עובדא, אומר הוא, בו בעצמו, ובשעת מעשה הוא נשבע בכל השבועות שבעולם כי אמת בפיו, ובכל פעם שהוא מספר קרתה הבדיחה במקום אחר, שוכח הוא מפעם האחת לפעם השנית. נראה הדבר, כי פּטי נימטשיק זה, הגנרל־אינספּקטור, נתקל מעט ב’עברי', כלומר הוא מעט בעל־מגזם, או כמו שקוראים לדבר זה במקומותינו, הוא, במחילה מכבודו, שקרן. אל־נא יחר בנו אפכם, על אשר מוציאים אנו מפינו מלה כה גסה; לכאורה הרי די היה שנאמר עליו, כי סוכן הוא, ומה הוא סוכן הלא יודעים אתם כולכם.

כשנכנס אל תוך העגלה וראה את מאקס ברליאנט שלנו כשהוא שוכב ומתפשט על פני כל הספסל ומכוסה בנומר של ה’בּסאראבּץ‘, וכשהכיר על־פי החוטם, כי נפש זו אין לה כל יחס של קירבה לא עם רבי קרושבאן ולא עם ה’בּסאראבּץ’ היפה שלו – אז היתה מחשבתו הראשונה:

– בדיחה!… בדיחה חדשה!… עתה יהי לו כבר, בעזר אלוהים, מה לספר ולספר!

ופטי נימטשיק מיהר אל התחנה, רכש לו גם הוא נומר של הבּסאראבּץ' ושכב למול מאקס שוכב ומחכה – לראות מה יהא בסוף הדבר? – והוא נרדם גם הוא…

עתה נעזוב־נא את ה’בּסאראבּץ' No.2, כלומר את הגנרל־אינספּקטור פּטי נימטשיק, ונשוב־נא שנית אל ה’בּסאראבּץ' No. 1, כלומר אל הסוכן־הנוסע מאקס ברליאנט.

 

   🔗

מאקס ברליאנט בילה ליל עמל ונדודים. אין זאת כי דובבו בקרבו המאכלים שהשיג על התחנה מפני שחלומות משונים ומוזרים הסתבכו והתערבבו אצלו במשך כל הלילה. למשל, נדמה לו כי איננו מאקס ברליאנט, כי הוא קרושבאן, העורך של ה’בּסאראבּץ', וכי הוא אינו נוסע בעגלת מסילת הברזל, כי אם רוכב על ‘דבר־אחר’, וסרטן, סרטן אדום ומבושל, רומז לו בקרניו ומאיזה מקום נסתר מגיע קול בכי:

‘קי־שי־נוב!’… וכמו רוח קל נושם באוזניו, והוא שומע קול איוושה של עלים או שמלות נשים, והוא רוצה לפקוח עין ואינו יכול, והוא ממשש בחוטמו – אין כל חוטם. גם צל של חוטם אין; במקום החוטם הוא ממשש ב’בּסאראבּץ‘, והוא אינו יודע איפה הוא נמצא. רוצה הוא לנוע ממקומו ואינו יכול. רוצה הוא לצעוק ואינו יכול. מרגיש הוא כי כל זה רק חלום, אבל אינו יכול להתגבר על שנתו, אינו יכול למשול על עצמו, אינו יכול! שוכב הוא המסכן וסובל יסורים גדולים מאוד, והרי הוא כנתון בתוך שינה ליטארגית¹⁸. מרגיש הוא כי כוחותיו הולכים וכלים. אז הוא מאסף את כל שארית כוחותיו ומוציא מפיו צעקה חרישית¹⁹, שרק הוא בעצמו יכול לשמעה, ופוקח קצת את העין, כמעט־כמעט שיראה בה, והוא רואה קו אור של נר ומראה אדם השוכב כשהוא מתפשט למולו, גם כן יחידי לבדו כמוהו, על פני ספסל שלם, וגם כן מכוסה כמוהו בנומר של ה’בּסאראבּץ’ – ומאקס שלנו מבהל ומשתומם! נדמה לו כי רואה הוא את עצמו כשהוא מתפשט על הספסל ההוא, ואינו יכול בשום אופן להבין את השכל, איכה זה נמצא הוא, מאקס, שם, על הספסל ההוא? ואיככה זה יוכל אדם לראות את עצמו בלי ראי?… מרגיש הוא כי שערותיו סומרות אחת־אחת, וקור קל עובר בכל בשרו²⁰.

לאט־לאט מתחילים רעיונותיו של מאקס שלנו לשוב אליו והוא מתחיל להבין, כי פלוני השוכב שם על הספסל ההוא, איננו הוא עצמו, מאקס, כי אם איש אחר. אולם קשה לו הדבר: מאין בא הנה בן־אדם זה, ודווקא למולו, ודווקא מכוסה ב’בּסאראבּץ‘?²¹ האומנם זהו סתם בן־אדם, אנטיסמיט רשע, אשר קנה לו סתם נומר של ה’בּסאראבּץ’ בלי כל כוונה ופניה צדדית? או אולי יהודי הוא גם הוא כמוהו, כמאקס, אשר מצא אותו הכלי־זיין בעצמו; ממה נפשך: אם בן־אדם זה, כלומר מאקס, הוא אנטיסמיט רשע, הרי גם אני אנטיסמיט רשע; אלא מאי, אפשר שיהודי חכם הוא ורצה לשטות בי. הרי גם אני יהודי חכם ומשטה בו?…

הרעיון הזה מוצא חן רב כל כך בעיני מאקס שלנו, עד אשר קצרה רוחו לחכות עד אור הבוקר וחפץ הוא לדעת תיכף את פתרון החידה, ודווקא תיכף, ודווקא תיכף ומיד. והוא מתנועע על מקומו ומתחיל להשמיע קול שאון בעלי העיתון, והוא שומע, כי בן־האדם הלז, אשר על הספסל ההוא, מתנועע גם הוא ומשמיע גם הוא קול שאון בעלי העיתון; אז, נשאר שוכב על מקומו דומם ומתבונן עוד יותר על אשר ממולו ורואה כי בן־האדם הלז אשר על הספסל ההוא מביט אליו בבת־צחוק קלה, ושני ה’בּסאראבּצים' שלנו שוכבים להם האחד למול רעהו ומביטים האחד על רעהו ושותקים. שניהם משתוקקים ומתאווים לדעת זה את זה; אבל עוצרים הם ברוחם בכל כוחותיהם ושותקים. הופיע פתאום רעיון נפלא בלב פּטי, והתחיל לשרוק בשפתיו בקול חרישי ניגון יהודי ידוע של שירה יהודית ידועה:

‘אויפן פּריפּעטשיק ברענט אַ פייערל’…

ומאקס עוזר אחריו גם כן בקול חרישי וגם כן בשריקת־שפתיים:

‘און אין שטוב איז הייס’…²²

קמו לאט־לאט שני האנטיסמיטים שלנו וישבו על ספסליהם. לקחו והשליכו מעליהם את ה’בּסאראבּצים' וסיימו שניהם יחד את הניגון היהודי הידוע של השירה היהודית הידועה, ולא עוד בשריקת שפתיים, כי אם במלים ממש:

'און דער רבי לערנט

מיט די קינדערלעך

דעם אלף בית!…'

כך נזדמנו שני תרנגולים לפונדק אחד²³.