רקע
שלום עליכם
שני תרנגולים

 

ציור מסעי1    🔗

מוקדש להד"ר י. אלישוב

 

[א]    🔗

מאקס בֶּרליאנט הוא איש שכבר עדו עליו הרבה הרפתקאות. נוסע הוא מלודז למוסקבה וממוסקבה ללודז פעמים אחדות במשך השנה. יודע הוא ומכיר את כל בעלי הבּוּפֵטים2 שבתחניות מסילות הברזל, מעורב הוא בין כל הקוֹנדוּקטורים3, היה כבר בפלכים העמוקים, באותם המקומות שבהם אסור ליהודי לגור יותר מעשרים וארבע שעות, הזיע כבר בכל בתי רבעי הפּוֹליציה, סבל כבר בדרך נסיעתו כמה וכמה בזיונות וחרפות, לא פעם ולא שתיים התמרמר והתרגז והתקצף ולבו עליו דווי – וכל זה בשל היהדות. כלומר, לא מפני זה שיש יהדות בעולם, כי אם מפני זה שהוא בעצמו, לאסונו הגדול, יהודי הוא; ובעיקר הדבר לא מפני זה שיהודי הוא כי אם מפני שמראהו, במחילה, הוא מראה יהודי. הנה צלם-אלוהים זה, אוי אותו צלם האלוהים! עיניים שחורות, נוצצות – עיניים סימיטיות4 באמת. שערות שחורות, מסולסלות – שערות סימיטיות באמת. מבטא קטוע וגדוע, מבטא יהודי אמיתי עם חי"ש, ונוסף על כל אלה חוטם – אוי החוטם!

והדבר היותר רע, עליכם לדעת, הוא דווקא החוטם. את העיניים, אם רוצים אתם, הרי אתם יכולים להסתירן תחת משקפים כהים. את השערות הרי אתם יכולים לסַפּר עד העצם, את המבטא אתם יכולים להסתיר: אתם שותקים. אבל חוטם! מה אפשר לעשות לחוטם שבראוֹ אלוהים באמצע הפנים?5

וכמו להכעיס נענש גיבורנו באומנות (סוכן-נוסע הוא), המכריחה אותו להוביל את חוטמו לראוה על פני כל העולם, ומכריחה אותו דווקא לדבר. ודווקא הרבה, בכדי שיראוהו אפוא ובכדי שישמעוהו בדברו. בקיצור – אומלל הוא וראוי לרחם עליו.

ואומנם מן הצד השני הרי הדבר לכאורה משונה קצת: מה יש לו ליהודי להתבייש בזה שיהודי הוא? מדוע לא יתבייש האשכנזי, הפולני, התאתארי בזה שהוא אשכנזי, פולני או תאתארי? את כל הקושיות האלה ‘מדוע’ השאירו לכם לעת אחרת, לעת הטפת מוסר. אולם לוּ הייתם אתם נוסעים, כמו גיבורנו מאקס בּרליאנט, במשך שנה תמימה מלודז למוסקבה וממוסקבה ללודז, והייתם שומעים איך שלועגים עליכם ועושים לצחוק אתכם ואת חוטמיכם, אז לא הייתם שואלים עוד קושיות כאלה. אתם חושבים כי באמת טוב לו לאדם להיות מזוין תמיד, לעמוד תמיד בקשרי מלחמה, לריב ולהתווכח עם כל ארחי ופרחי, להכביד מלין על זה שברך אלוהים אתכם ועשה אתכם ליהודים?6

אמת הדבר שגיבורנו עשה שפטים ונקמות בזקן שלו, התהדר במלבושיו והתייפה ככלה אמיתי, שזר את השפם שלו לעילא ולעילא, גידל פרע ציפורן ארוכה וגדולה ונשא על צווארו צווארון ‘אשר לא ציוארו אבותינו’7, התרגל והסכין עם המאכלים אשר בתחנת מסילת-הברזל, והוציא את כל רוחו הכואב והדואב על ה’דבר אחר' (הלוואי שיקויים בו, בחזיר, לפחות החצי מכל ה’ברכות' אשר ברך אותו מאקס בשעה שטעם אותו בפעם הראשונה!) ומה יש עוד להאריך בדבר? הוא העמיד את חייו בסכנה ויתחיל לאכול סרטנים.

מדוע אני אומר כי העמיד את חייו בסכנה? מפני שהלוואי שידעו ככה שונאיכם וצורריכם מכל הנעשה אתם כמו שידע מאקס ברליאנט איך צריך להתנהג באכילת סרטנים: האם צריך לחתוך אותם בסכין? האם צריך לדקור אותם במזלג? או אולי צריך לאכול אותם שלמים כמו שהם?8 נס קרה לו, כי ראה ה’אדם' שעל התחנה איך שהגיבור שלנו מתייגע ומטפל בסרטן, ויגש אליו וישח אליו את קומתו וילחש לו באוזניו בסוד מה שצריך לעשות עם סרטן… מן העת ההיא הוא אוכל אותם כ’מזיק', אף-על-פי שמוכרח הוא בכל פעם לשתות אחריהם כוס שיכר, כאילו ברא האלוהים את השיכר רק בשביל דבר אחד, בשביל סרטנים…

ובכל אלה, למרות כל האושר הרב הזה, לא יצלח בידי מאקס ברליאנט להסתיר את יהדותו מפני אחרים, בין קרובים ובין זרים, מכירים אותו כמו שהכירו את קין הארור, ועל כל צעד ושעל מתאמצים לבאר לו ברמזים מפורשים מי הוא ומה הוא. בקיצור – האלוהים בעצמו ירחם עליו!

 

[ב]    🔗

אולם אם היה מאקס בּרליאנט איש אומלל עד קישינב9, הנה אחרי קישינב לא היה עוד אומלל כמוהו. לשאת עמוק בלב כאב גדול ולהתבייש מפניו – זה הוא מין גיהינום אשר אותו יוכל להבין רק אותו האיש שהרגיש אותו בעצמו. מאקס התבייש בקישינב, כאילו היה זה קישינב שלו… כמו להכעיס שלחו אותו בעת ההיא, שאחרי מאורע קישינב, דווקא לשם, לאותם המקומות, לבסאראביה, והוא הרגיש כי פה נפתח בעדו גיהינום חדש. המעטות הן המעשיות היפות האלה ששמע שם בביתו? המעטים הם הצער ושבר-הלב ששתת דם למשמע הרציחות הנוראות שלא נשמעו כמוהן בכל מלוא העולם? האם יוכל לשכוח במשך כל ימי חייו את היום ההוא, שבו עשו הזכרת ‘אל מלא רחמים’ בבית-הכנסת על ‘הרוגי קישינב’? יהודים זקנים בכו אז ונשים התעלפו…

בוודאי כבר קרה לכם לעבור במסילת הברזל על פני מקום שקרתה בו קאטאסטרופה. אתם יודעים אומנם היטב כי יכולים אתם לשבת במנוחה: אסון כזה, קאטאסטרופה כזאת לא תקרה עוד פעם שנית על אותו המקום עצמו. אבל נזכרים אתם כי פה, במקום כזה, התגלגלו זה לא כבר מן ההר אל העמק עגלות הרכבת אחת אחרי רעותה, ופה נפלו אנשים חללים, פה רוסקו עצמות, פה זב דם, ניתז מוח-אנשים – תענוג גדול אתם מרגישים בעוברכם על פני מקום אשר כזה בשלום…

מאקס ידע, כי פה, במקומות האלה, ישמעו הרבה דברים ומימרות ומעשיות, ואנחות וגניחות מפי אחיו, ורמזים ועקיצות מפי זרים; וככל אשר התקרב יותר אל אותם המקומות, כן הוסיף לבקש ולחפש אמצעים ותחבולות איך לברוח, איך להשתמט ממנו בעצמו…

כאשר התקרב כבר מאוד אל אותם המקומות חשב בתחילה להישאר לבדו בתוך עגלת הרכבת ולבלי לרדת אל התחנה. אולם אחר כן התיישב בדבר וקפץ דווקא מן הרכבת אל התחנה עם עוד נוסעים אחרים, ניגש דווקא אל הבּוּפט במין רחבות של איש שלבו טוב עליו מאוד-מאוד, שתה דווקא כוס יפה וטעם אחריה כל אותם הדברים הטובים האסורים ליהודי, אחר כן שתה כוס שיכר, הדליק סיגארה וניגש אל הארון שבו מוכרים ספרים ועיתונים, וירא שם את העיתון האנטיסמיטי היפה והידוע של האנטיסמיט היפה והידוע רבי קרושבאן10, בעל השם היפה והידוע ‘בּסאראבּץ’. שם הוא מונח לו על מקומו במנוחה שלמה: אין איש לוקחהו אל תוך ידו; היהודים ששם לא יחפצו לנגוע בו מפני ‘מוקצה מחמת מיאוס’, והאינו-יהודים כבר קצה נפשם בו. ולכן הוא מונח לו העיתון במנוחה גדולה ומזכיר רק לכל הרואים אותו כי יש בעולם איש אחד ששמו קרושבאן, אשר לא ינוח ולא ינום ולא יישן, והוא מבקש תמיד תחבולות ואמצעים איך לשמור ולהגן ולסוכך את העולם מפני המחלה המסוכנה שקוראים לה ‘יהדות’.

מאקס ברליאנט היה היחידי שניגש אל הארון וציווה שיתנו לו נומר אחד של ה’בּסאראבּץ'. מפני מה, למשל? אולי מאותו הטעם עצמו שבשבילו ציווה לתת לו סרטנים? ואולי חפץ באמת לראות מה הם הדברים אשר יכתוב כלב שבכלבים זה אודות היהודים? אומרים שסברה גדולה היא, כי את רוב העיתונים האנטיסמיטים קוראים הסמיטים, כלומר אנחנו בעצמנו ובכבודנו. בעלי העיתונים הללו יודעים את הדבר הזה היטב והם אוחזים בשיטה כי ‘היהודי הוא טריפה, אבל הפרוטה שלו כשרה’…

בקיצור, מאקס שלנו קנה לו נומר11 אחד של ה’בּסאראבּץ' לקח אותו ונכנס אל תוך עגלת הרכבת, התפשט על פני כל אורך הספסל, והתכסה בעיתון כמו שמתכסים למשל בשמיכה או בכסת12, ובשעת מעשה זה חלפה במוחו מחשבה:

‘מה יחשוב לו למשל יהודי כשיגש הנה ויראה אדם שוכב על כל אורך הספסל ומכוסה בעלה ה“בּסאראבּץ”? בוודאי לא יעלה עוד על דעת איש לחשוב כי פה שוכב יהודי… הנה זו היא אידיאה, חי נפשי, אמצעי נפלא שאפשר על-ידו להיפטר מיהודים ולהישאר לכל הלילה יחידי שוכב ומשׂתרע על פני ספסל שלם…’

ככה חשב לו גיבורנו, ולמען אשר לא ידע שום איש באמת מי הוא השוכב פה, התכסה ב’בּסאראבּץ' עד מעל לפניו, הסתיר גם את החוטם, גם את העיניים, גם את השערות ואת כל צלם-האלוהים, והוא צייר לו בדמיונו תמונה: בחצי הלילה, יהודי עמוס המון צרורות וחבילות זוחל ועולה אל תוך העגלה, מבקש הוא המסכן מקום לשבת בו, פתאום הוא רואה בן-אדם שוכב ומכוסה בעלה ה’בּסאראבּץ' – אין זאת כי ‘פריץ’ הוא, ואין זאת כי רשע הוא, אנטיסמיט גדול, ואולי קרושבאן בעצמו – ונרתע הוא לאחוריו. היהודי המסכן המטופל בחבילות וצרורות, יורק שלוש פעמים, והוא, מאקס, נשאר לבדו, יחידי לבדו כגראף13 על פני כל הספסל, חה-חה-חה, חי-נפשי, תחבולה נפלאה, דבר טוב עוד יותר מאשר לוּ תקפה פתאום החולירע את אחד מהנוסעים בעגלה!

המחשבה הזאת מוצאת חן כל כך רב בעיני מאקס, עד אשר בשכבו תחת ה’בּסאראבּץ' כמעט שלא התפרץ מפיו צחוק גדול. ועליכם לדעת כי בן-אדם שטעם טעימה הגונה ושתה אחר כן כוס שיכר יפה, הדליק סיגרה ושוכב לעת ערב בתוך העגלה יחידי לבדו, כשהוא מתפשט על פני ספסל שלם כגראף14 – אדם כזה לבו טוב עליו מאוד והוא מתחיל לנמנם, וכשהוא מתחיל לנמנם הוא מנמנם ומנמנם עד אשר תתקפהו השינה.

ס-ס-ס-ס, הסו, דומו, הגיבור שלנו מאקס ברליאנט, הסוכן-הנוסע, הנוסע מלודז למוסקבה וממוסקבה ללודז, שוכב יחידי לבדו בתוך העגלה על פני ספסל שלם מכוסה בנומר של ה’בּסאראבּץ' והוא מנמנם. אל-נא נפריע אותו.

 

[ג]    🔗

מאקס ברליאנט הוא אומנם יהודי חכם, אבל בפעם הזאת טעה בחשבונו. אל תוך העגלה בא אומנם בן-אדם אחד, איש עב וכרסני, בריא ובעל כוח, נושם בכבדות ומטופל בארגזים אחדים, והוא אומנם ניגש אל מאקס, הוא אומנם התבונן אליו, אל האיש המכוסה בנומר של ה’בּסאראבּץ', אבל הוא לא ירק שלוש פעמים ולא נרתע לאחוריו. הוא רק הוסיף לעמוד ולהתבונן אל הנפש הזאת, אל האנטיסמיט בעל החוטם הסמיטי (בשעת השינה נשמט העלה מעט למטה, וכל החרפה, כלומר החוטם, נגלתה ונראתה מעל פני הגיבור שלנו בכל מלוא הדרה ותפארתה).

אחרי אשר עמד ככה רגעים אחדים בבת-צחוק על שפתיו, ואחרי אשר הניח את ארגזיו וחפציו על הספסל השני אשר למול מאקס הישן, יצא בן-האדם החדש שלנו מן העגלה לרגעים אחדים, ואז שב ובידו גם כן נומר של ה’בּסאראבּץ' פתח את אחד מארגזיו ויוציא ממנו כר קטן ושמיכה וזוג סנדלים וגם בקבוק עם או-די-קולון15, עשה את עצמו כאילו היה בביתו, התפשט על פני כל הספסל והתכסה בעלה ה’בּסאראבּץ', כמו מאקס ברליאנט שלנו, שכב ושאף את עשן סיגרתו, הביט על מאקס והצטחק, עצם בראשונה עין אחת, אחר כן את השנית, התחיל בראשונה לנמנם לאט-לאט16, אחר כן לנחור ולשרוק בחוטמו, כנהוג תמיד בשעה שנוסעים בלילה במסילת הברזל והעגלה מתנועעת והגלגלים דופים: גלגלגלגלגלגלגלן! גלגלגלגלגלגלן!

נניח-נא לישון את שני ה’בּסאראבּצים' שלנו, ספסל מול ספסל; רוצים אנחנו להציג לפני הקורא את הפנים החדשות, מי הוא ומה הוא.

הוא הנהו גנרל… לא גנרל משדה-המלחמה, וגם לא גנרל-גוברנאטור, כי אם גנרל-אינספּקטור, כלומר סוכן של חברה, שם משפחתו הוא ניֶמטשיק, ושמו ייקרא בישראל חיים, אבל כשהוא חותם הוא אלברט, וכשקוראים לו קוראים לו: פֶּטי.

לכאורה הרי הדבר משונה קצת: מילא אם מן חיים יצא אלברט, הרי הדבר עוד מובן, כי איך זה יצא מן ולויל ולאדימיר, מן ישראל איסידור ומן אברהם אבאקוּם? אבל איככה זה נעשה מן חיים – פּטי – בכדי לפתור את השאלה הזאת עלינו להיכנס מעט בחקירה, להתעמק בחכמת הלשון ולחקור על-פי השכל הישר: ראשית חכמה משמיטים את ה’חית' מן המלה ‘חיים’ ואז יישאר לנו רק ‘אַיים’. אחר כך אנו מבקשים מחילה מאת שני ה’יודים' וה’מם' ומראים להם את הדרך, ואז לא יישאר לנו עוד בלתי אם ה’אלף‘. אז מוסיפים אנחנו לה’אלף’ רק ‘למד’ ו’בית' ו’ריש' ו’טית' – האין זה ביחד ‘אלברט’? וכיוון שכבר הגענו לידי כך, הרי אלברט הוא ממילא גם אלברטי, בּרטי, בּטי, פּטי.

Sic transit Gloria mundi.17

הנה כי כן יהיה הכלב לחתול.

בקיצור, שם הנוסע החדש שלנו הוא פּטי נימטשיק והוא הנהו גנרל-אינספּקטור, והוא נוסע על פני כל העולם כולו כמו מאקס ברליאנט, אבל מטבעו הרי הוא מין בריה אחרת ומשונה הימנו: איש חי, עליז, דברן, ואף-על-פי ששמו פּטי והוא גנרל-אינספּקטור, בכל זאת יהודי הוא ככל היהודים, ואוהב הוא את היהודי, ומתגעגע לשבּת יהודית, עם מאכלים יהודים, עם נשים יהודיות, עם בדיחות יהודיות באמת.

פּטי נימטשיק ובדיחותיו מפורסמים בכל העולם. רק חסרון אחד קטן יש בו, שבכל מקום שאתה מוצא איזו בדיחה הרי בדידיה הוה עובדא, אומר הוא, בו בעצמו, ובשעת מעשה הוא נשבע בכל השבועות שבעולם כי אמת בפיו, ובכל פעם שהוא מספר קרתה הבדיחה במקום אחר, שוכח הוא מפעם האחת לפעם השנית. נראה הדבר, כי פּטי נימטשיק זה, הגנרל-אינספּקטור, נתקל מעט ב’עברי', כלומר הוא מעט בעל-מגזם, או כמו שקוראים לדבר זה במקומותינו, הוא, במחילה מכבודו, שקרן. אל-נא יחר בנו אפכם, על אשר מוציאים אנו מפינו מלה כה גסה; לכאורה הרי די היה שנאמר עליו, כי סוכן הוא, ומה הוא סוכן הלא יודעים אתם כולכם.

כשנכנס אל תוך העגלה וראה את מאקס ברליאנט שלנו כשהוא שוכב ומתפשט על פני כל הספסל ומכוסה בנומר של ה’בּסאראבּץ‘, וכשהכיר על-פי החוטם, כי נפש זו אין לה כל יחס של קירבה לא עם רבי קרושבאן ולא עם ה’בּסאראבּץ’ היפה שלו – אז היתה מחשבתו הראשונה:

– בדיחה!… בדיחה חדשה!… עתה יהי לו כבר, בעזר אלוהים, מה לספר ולספר!

ופטי נימטשיק מיהר אל התחנה, רכש לו גם הוא נומר של הבּסאראבּץ' ושכב למול מאקס שוכב ומחכה – לראות מה יהא בסוף הדבר? – והוא נרדם גם הוא…

עתה נעזוב-נא את ה’בּסאראבּץ' No.2, כלומר את הגנרל-אינספּקטור פּטי נימטשיק, ונשוב-נא שנית אל ה’בּסאראבּץ' No. 1, כלומר אל הסוכן-הנוסע מאקס ברליאנט.

 

[ד]    🔗

מאקס ברליאנט בילה ליל עמל ונדודים. אין זאת כי דובבו בקרבו המאכלים שהשיג על התחנה מפני שחלומות משונים ומוזרים הסתבכו והתערבבו אצלו במשך כל הלילה. למשל, נדמה לו כי איננו מאקס ברליאנט, כי הוא קרושבאן, העורך של ה’בּסאראבּץ', וכי הוא אינו נוסע בעגלת מסילת הברזל, כי אם רוכב על ‘דבר-אחר’, וסרטן, סרטן אדום ומבושל, רומז לו בקרניו ומאיזה מקום נסתר מגיע קול בכי:

‘קי-שי-נוב!’… וכמו רוח קל נושם באוזניו, והוא שומע קול איוושה של עלים או שמלות נשים, והוא רוצה לפקוח עין ואינו יכול, והוא ממשש בחוטמו – אין כל חוטם. גם צל של חוטם אין; במקום החוטם הוא ממשש ב’בּסאראבּץ‘, והוא אינו יודע איפה הוא נמצא. רוצה הוא לנוע ממקומו ואינו יכול. רוצה הוא לצעוק ואינו יכול. מרגיש הוא כי כל זה רק חלום, אבל אינו יכול להתגבר על שנתו, אינו יכול למשול על עצמו, אינו יכול! שוכב הוא המסכן וסובל יסורים גדולים מאוד, והרי הוא כנתון בתוך שינה ליטארגית18. מרגיש הוא כי כוחותיו הולכים וכלים. אז הוא מאסף את כל שארית כוחותיו ומוציא מפיו צעקה חרישית19, שרק הוא בעצמו יכול לשמעה, ופוקח קצת את העין, כמעט-כמעט שיראה בה, והוא רואה קו אור של נר ומראה אדם השוכב כשהוא מתפשט למולו, גם כן יחידי לבדו כמוהו, על פני ספסל שלם, וגם כן מכוסה כמוהו בנומר של ה’בּסאראבּץ’ – ומאקס שלנו מבהל ומשתומם! נדמה לו כי רואה הוא את עצמו כשהוא מתפשט על הספסל ההוא, ואינו יכול בשום אופן להבין את השכל, איכה זה נמצא הוא, מאקס, שם, על הספסל ההוא? ואיככה זה יוכל אדם לראות את עצמו בלי ראי?… מרגיש הוא כי שערותיו סומרות אחת-אחת, וקור קל עובר בכל בשרו20.

לאט-לאט מתחילים רעיונותיו של מאקס שלנו לשוב אליו והוא מתחיל להבין, כי פלוני השוכב שם על הספסל ההוא, איננו הוא עצמו, מאקס, כי אם איש אחר. אולם קשה לו הדבר: מאין בא הנה בן-אדם זה, ודווקא למולו, ודווקא מכוסה ב’בּסאראבּץ‘?21 האומנם זהו סתם בן-אדם, אנטיסמיט רשע, אשר קנה לו סתם נומר של ה’בּסאראבּץ’ בלי כל כוונה ופניה צדדית? או אולי יהודי הוא גם הוא כמוהו, כמאקס, אשר מצא אותו הכלי-זיין בעצמו; ממה נפשך: אם בן-אדם זה, כלומר מאקס, הוא אנטיסמיט רשע, הרי גם אני אנטיסמיט רשע; אלא מאי, אפשר שיהודי חכם הוא ורצה לשטות בי. הרי גם אני יהודי חכם ומשטה בו?…

הרעיון הזה מוצא חן רב כל כך בעיני מאקס שלנו, עד אשר קצרה רוחו לחכות עד אור הבוקר וחפץ הוא לדעת תיכף את פתרון החידה, ודווקא תיכף, ודווקא תיכף ומיד. והוא מתנועע על מקומו ומתחיל להשמיע קול שאון בעלי העיתון, והוא שומע, כי בן-האדם הלז, אשר על הספסל ההוא, מתנועע גם הוא ומשמיע גם הוא קול שאון בעלי העיתון; אז, נשאר שוכב על מקומו דומם ומתבונן עוד יותר על אשר ממולו ורואה כי בן-האדם הלז אשר על הספסל ההוא מביט אליו בבת-צחוק קלה, ושני ה’בּסאראבּצים' שלנו שוכבים להם האחד למול רעהו ומביטים האחד על רעהו ושותקים. שניהם משתוקקים ומתאווים לדעת זה את זה; אבל עוצרים הם ברוחם בכל כוחותיהם ושותקים. הופיע פתאום רעיון נפלא בלב פּטי, והתחיל לשרוק בשפתיו בקול חרישי ניגון יהודי ידוע של שירה יהודית ידועה:

‘אויפן פּריפּעטשיק ברענט אַ פייערל’…

ומאקס עוזר אחריו גם כן בקול חרישי וגם כן בשריקת-שפתיים:

‘און אין שטוב איז הייס’…22

קמו לאט-לאט שני האנטיסמיטים שלנו וישבו על ספסליהם. לקחו והשליכו מעליהם את ה’בּסאראבּצים' וסיימו שניהם יחד את הניגון היהודי הידוע של השירה היהודית הידועה, ולא עוד בשריקת שפתיים, כי אם במלים ממש:

'און דער רבי לערנט

מיט די קינדערלעך

דעם אלף בית!…'

כך נזדמנו שני תרנגולים לפונדק אחד23.


  1. הסיפור נדפס ב‘הצפירה’, גיליון מס‘ 109, מיום 8 ביוני, 1905. הוא לא כלול בשום מהדורה של כתבי שלום–עליכם בעברית. המקבילה ביידיש הופיעה אחר הנוסח העברי, וללא הקדשה, בשם ’צווי בעסאַראַבצעס‘ בעיתון הווארשאי ’דער וועג‘, גיליון מס’ 21, מיום 8 בספטמבר, 1905. בכתבים המאוחרים של שלום–עליכם ביידיש מופיע הסיפור בלא שינויים מהותיים בשם ‘צוויי אַנטיסעמיטן’ (השווה ‘אַלע ווערק’, ניו–יורק, כרך 17, עמ' 149–161). הבדלים הבולטים בין הנוסח העברי לנוסח ביידיש צוינו בהערות.  ↩

  2. מזנונים.  ↩

  3. מפקחים ברכבת, בודקי כרטיסים.  ↩

  4. שמיוֹת.  ↩

  5. כל הפיסקה למעלה חסרה בנוסח ביידיש.  ↩

  6. כל הפיסקה למעלה חסרה בנוסח ביידיש.  ↩

  7. בנוסחאות ביידיש: ‘געטראָגן א שניפּס “אשר לא שנפּסו אבותינו”’. ‘שניפּס’ – עניבה.  ↩

  8. הדברים שעד סוף הפיסקה חסרים ביידיש.  ↩

  9. הכוונה לפרעות קישינב בשנת 1903.  ↩

  10. פּאַבוֹלאַקי קרוּשבאַן (1860–1909), סופר מתקדם, שהתחיל בשנות התשעים להוציא בקישינב את העיתון ‘בסאראביץ’, שגם הוא היה בתחילתו בעל מגמה מתקדמת, ושינה את טעמו להסתה אנטישמית פרועה. מניחים שלהסתה זו היה חלק בפרעות קישינב, מקום הופעתו של העיתון.  ↩

  11. ‘נומר’– מספר, כאן גיליון של עיתון.  ↩

  12. ‘כסת’– ביידיש ‘פלעד’, שמיכה קלה שנהגו להשתמש בה בנסיעות.  ↩

  13. ‘גראף’– תואר אצולה. כאן על–פי המשמעות האידיומאטית ביידיש – בנוחות, בהרחבה.  ↩

  14. בנוסח השני ביידיש בהמשך ‘איז אים גוט צו לאַכן…’ בלבד.  ↩

  15. צרפתית: מי קולון, מי בושם.  ↩

  16. ההמשך עד סוף הפיסקה חסר ביידיש.  ↩

  17. לאטינית: כך חולפת תהילת עולם  ↩

  18. ‘שינה ליטרגית’– ביידיש ‘הינערפּלעט’, כאן במשמעות תרדמה.  ↩

  19. ביידיש ‘קרעכץ’ – אנחה.  ↩

  20. ביידיש: ‘אַ קליין פרעסטל לויפט אים דורך איבערן לייב’, היינו צמרמורת.  ↩

  21. הקטע עד סוף הפיסקה וכן במשפט הבא עד ‘עד אשר…’ חסרים בנוסחאות ביידיש.  ↩

  22. שיר נפוץ ביידיש של מאַרק וואַרשאַווסקי, ידידו של שלום–עליכם. שניהם נהגו להופיע יחד, וואַרשאַווסקי בשירה ושלום–עליכם בהקראות מיצירותיו. שלום–עליכם הקדים הקדמות לשתי המהדורות של שירי ווארשאווסקי, ‘יודישע פאָלקסליעדער, מיט אַ פאָררעדע פון שלום עליכם’, ווארשא, 1901 (השיר בשלימותו בעמ' 13–15) וכן ‘יודישע פאָלקסליעדער, פון מ.מ. וואַרשאַווסקי, מיט שוויי פאַררעדעס פון שלום עליכם’, צוויטע אויפלאַגע, אַדעסא, ‘מוריה’, תרע"ד (השיר בעמ' 1–2).  ↩

  23. המשפט המסיים חסר בנוסחאות ביידיש.  ↩

המלצות קוראים
ליצירה זו יש 1 המלצות קוראים
4
11.06.2020

סיפור זה נכתב בעברית, בעקבות הפרעות בקישינב ב-1903[1]. אולם הפרעות אינם הנושא הישיר של הסיפור, אם כי הם משולבים בו. שלום עליכם נוקט כאן פואטיקה האופיינית לו, ומשלב את הטראגי עם הקומי. אלא שהקומי גובר כאן ומבליע בתוכו את הטראגי.
הסיפור מתאר יהודי סוכן נוסע, המרבה בנסיעות ממוסקבה אל לודז ובחזרה. במהלך הנסיעה מצטרף אל הקרון שלו יהודי אחר, והשניים, המנסים תחילה להתנכר זה לזה, מוצאים את המכנה המשותף להם – היותם יהודים, נוסף על הצגת שניהם מראש כסוכנים נוסעים.
עיצוב האישיות שלהם ותיאור המפגש ביניהם רצופים באפיונים קומיים.
אפיון הדמויות
לפנינו שתי דמויות מנוגדות, המופיעות לעתים מזומנות בספרות, מאז "דון קישוט" של סרוונטס, ומהוות ארכיטיפים. האחת – הראשית, מאקס ברליאנט - היא דמות בעלת דמיון ויכולת לחלום חלומות, המתייסרת בשל זהותה היהודית ובשל פוגרום קישינב. לא טוב לו "להיות מזוין תמיד, לעמוד תמיד בקשרי מלחמה, לריב ולהתווכח עם כל ארחי פרחי" על זה שאלוהים ברכו ועשאו יהודי. - זוהי הדמות הדון-קישוטית (נזכור נא שדון קישוט נלחם בטחנות רוח...); והשנייה - המכונה פטי - היא דמות עבת בשר וכרס, בריאה ובעלת כוח, עליזה ושמחה, הנהנית מן החיים; זוהי דמות המזכירה את סנשו פנשה. הראשונה דומה לטיפוס האסתני, ואילו השנייה - לטיפוס הפיקני. המפגש ביניהם מוצג כדרמה קומית.
דמות מאקס ברליאנט
הגיבור הראשי, מאקס ברליאנט, מנסה בכל כוחו לברוח מיהדותו. הוא כועס "לא מפני זה שיש יהדות בעולם, כי אם מפני זה שהוא בעצמו, לאסונו הגדול, יהודי הוא" (פרק א). בנסיעותיו הוא מגיע למחוזות המיושבים על ידי גויים ושהות יהודים בהם מוגבלת. בתחנות הרכבת השונות הוא נחשף לאוכל של טריפה, ואינו בוחל בו. נוסף לכך הוא מנסה לשנות את צורתו. הוא "עשה שפטים ונקמות בזקן שלו, התהדר במלבושיו והתיפה ככלה אמיתי, שזר את השפם שלו לעילא ולעילא, גידל פרע ציפורן ארוכה וגדולה" (שם). אולם דבר לא עזר לו. בכל מקום מזהים אותו כיהודי, והוא סובל מן הסובבים אותו חרפות וגידופים. יהדותו מושווה לאות קין, כלומר זוהי קללה הרודפת אותו.
וכיצד מזהים אותו? בגין מראהו! עיניו שמיות, שחורות, שערותיו שחורות ומסולסלות, גם הן שמיות, מבטאו מבטא יהודי, "ונוסף על כל אלה חוטם – אוי החוטם!" (שם). ומן החוטם אין הוא יכול לברוח. החוטם מוצג בצורה קומית: "וכמו להכעיס נענש גיבורנו באומנות (סוכן-נוסע הוא), המכריחה אותו להוביל את חוטמו לראווה על פני כל העולם" (שם).
החוטם הוא נושא ידוע בספרות הרוסית. ראשית יש שלל פתגמים רוסיים על החוטם[2]. ושנית מי אינו מכיר את סיפור "החוטם" (או: "האף", בתרגום נילי מירסקי) מאת גוגול[3], אשר בו האף מייצג את ההתנשאות של הגיבור, בתקוותו לעלות בדרגה פקידותית. אולם שלום עליכם, הכותב את סיפורו בעקבות הפוגרום בקישינב, ובעקבות הסתה אנטישמית של העיתונות, שהובילה לפוגרום, מאמץ כאן את אחד הסממנים האנטישמיים הכי בולטים ששימשו לרדיפות היהודים עוד מימי הביניים, בשפע של ציורי הלעגה על החוטם היהודי המוארך.
בנוסעו ברכבת חושב מאקס כיצד להסתיר את יהדותו. הוא "הוסיף לבקש ולחפש אמצעים ותחבולות איך לברוח, איך להשתמט ממנו בעצמו..." (פרק ג). הוא קונה בתחנה גיליון של העיתון "בסאראבץ" של העורך האנטישמי קרושבאן, ששימש בהסתה נגד היהודים לפני הפרעות בקישינב, והוא נשכב על ספסל התא ברכבת מלוא קומתו, כמו גראף, ומכסה את עצמו ואת פניו בעתון זה. מאקס הוא בעל דמיון והוא "צייר לו בדמיונו תמונה" (פרק ב): הוא מדמה שבאמצע הלילה נכנס לתאו יהודי עמוס בחבילות ומחפש לו מקום לשבת, כשלפתע הוא רואה אדם שוכב מכוסה בעתון "בסאראבץ". בוודאי יחשוב כי אין זה יהודי, אלא פריץ אנטישמי, והוא יירתע, תוך כדי שהוא יורק שלוש פעמים. כך מאקס יישאר לבדו בתא כל הלילה על פני ספסל שלם. הוא צוחק לעצמו איזו תחבולה נפלאה היא זו, והוא מתחיל לנמנם.
נוסף להיות מאקס בעל דמיון, הוא גם בעל חלומות. בחלומותיו באים לידי ביטוי נושאים החבויים בתת מודע שלו. יש לו בעייה של זהות. בחלומו הוא איננו מאקס ברליאנט, אלא קרושבאן בכבודו ובעצמו; כלומר, לא רק שאיננו יהודי, אלא שהוא הוא העורך האנטישמי של העתון אשר המיט צרות צרורות על יהודי קישינב. ועוד בחלומו, הוא רוצה למשש בחוטמו והנה – אין לו חוטם כלל![4] ממשש הוא את עתון ה"בסרארבץ" במקום החוטם! כלומר, בחלומו נעלם הסממן הפיזי הכי בולט של היותו יהודי והעתון הגויי האנטישמי מחליף את מקום האף! כך הזהות הגויית מחליפה את הזהות היהודית... הוא מנסה בלא הצלחה להתגבר על שנתו ואינו יכול לה. "שוכב הוא המסכן וסובל יסורים גדולים מאד,...מרגיש הוא כי כוחותיו הולכים וכלים (םרק ד)" ובשארית כוחו הוא מוציא מפיו צעקה חרישית ומתעורר.
הפרעות בקישינב
"אולם אם היה מאקס ברליאנט איש אומלל עד קישינב, הנה אחרי קישינב לא היה עוד אומלל כמוהו" (פרק ב). הוא חש מעורבות רגשית עמוקה עם סבל היהודים בפרעות אלה "כאילו היה זה קישינב שלו." הרגשת הכאב הגדול יחד עם בושה גדולה יוצרים אצלו תודעה של גהינום. והנה הוא נשלח מטעם עבודתו דווקא למחוז זה. לעולם לא ישכח את הזכרת "אל מלא רחמים" שעשו בבית הכנסת על 'הרוגי קישינב'. גיהינום חדש נפתח לפניו.
שלום עליכם מעלה את פרעות קישינב בצורה ספרותית המאפקת את האירועים. 1. ראשית הוא מספר את האירועים בלשון עבר, ולא כתמונה דרמתית המתרחשת בהווה, מול עינינו. 2. שנית, הוא מזכיר את האירועים כרשימה: "נזכרים אתם כי פה במקום כזה, התגלגלו..., ופה נפלו...פה רוסקו ..., פה זב דם,...ניתז מוח אנשים". 3. נוסף על כך הוא מעלה את זוועות קישינב בין שני קטעים "מרגיעים": בפתיחה הוא מניח הנחה שהקוראים -בוודאי קרה להם שעברו בנוסעם ברכבת על פני מקום שקרה בו אסון; אך הם יכולים "לשבת במנוחה" כי אסון כזה לא יקרה שנית באותו המקום. ובסיום רשימת הזוועות הוא מציין: "תענוג גדול אתם מרגישים בעוברכם על פני מקום אשר כזה בשלום..." (פרק ב). 4. בהצמידו את שם התואר "יפה" לנושאים טרגיים, הוא מקל על הטרגיות שלהם, וה"יפה" נתפס כלשון סגי-נהור: "המעטות הן המעשיות היפות האלה ששמע שם בביתו?" ומהן המעשיות הללו? "למשמע הרציחות הנוראות שלא נשמעו כמוהן בכל מלוא העולם?"(שם). אף המלה "מעשיות" במקום מעשים מעידה על אותו כיוון סגנוני.
מאקס רוצה תחילה לברוח ממקומות כאלה, אך לבסוף נתפס להתנהגות של "דווקא". מלה זו חוזרת מספר פעמים בתיאור מעשיו בתחנת הרכבת, ויוצרת אפקט קומי. לאחר שרצה תחילה להישאר בתאו, הריהו דווקא קופץ מן הרכבת כמו אחרים, ניגש דווקא אל המזנון כאדם שליבו טוב עליו ושותה דווקא כוס יפה וטועם מאכלים אסורים וכו'. פעילות הדווקא היא של הרצון לחיות, ולהראות שהוא קיים בעולם הזה, למרות הפרעות. אולם כאבו של מאקס מבצבץ דווקא בשנתו, בחלומו: "ומאיזה מקום נסתר מגיע קול בכי: 'קי-שי-נוב!'" (פרק ד). כלומר, בלא-מודע שלו קיימת קישינב, למרות כל נסיונותיו בחיי היום יום לברוח ממנה וממה שהיא מסמלת.
דמות פטי
מיהו פטי? לפנינו סוכן נוסע , בדומה למאקס ברליאנט. יש לו תואר – גנרל-אינספקטור, סוכן של חברה. שמו בישראל: חיים. אולם הוא חותם שמו: אלברט. כינויו: פטי. כיצד נולד שם זה?
מן השם חיים הושמטה אות ח' ונותר: איים. אזי הושמטו שני י' ו- מ', ונותר: א (בפתח). עליה הוסיף הגיבור אותיות ל'ב'ר'ט' וכך נוצר: אלברט. כינויו: אלברטי, ברטי, בטי, פטי. המספר מלגלג עליו ואומר: 1) "כך חולפת תהילת עולם" (אימרה בלטינית), בהתכוונות לתהילת עולם של השם חיים שחלפה לה. 2) "הנה כי כן יהיה הכלב לחתול" (פרק ג). כלומר, חילוף השם היה שינוי טוטאלי של הזהות. חילוף זה מעלה על הזיכרון את הפסוק המקראי "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו"[5]. על כך עונה שלום עליכם: כן וכן. הנה דוגמה לאדם שהפך עורו על ידי סירוס טוטאלי של שמו. נזכיר גם שהשם פטי משמעו בצרפתית: קטן, ואילו הדמות שלפנינו היא כרסתנית ועבת בשר. כך שם שלום עליכם את הדמות לחוכא ואיטלולא.
שינוי הזהות על ידי שינוי השם בא ללמד, כי הדמות רודפת אחרי חשיבות שתבוא לה ממקור השם הלועזי. וזוהי תכונת "תרנגוליות" – רדיפה אחר כבוד, אמיתי או מדומה.
אפיון נוסף של פטי – הוא מנוגד למאקס ברליאנט לא רק בשמחת החיים שלו, שהוזכרה לעיל, אלא גם ביחסו ליהדות. הוא אוהב את כל הקשור ליהודי ואורחותיו – את השבת, המאכלים היהודיים, נשים יהודיות ובדיחות יהודיות.
אהבת הבדיחות מופיעה כאפיון מרכזי של פטי. בזה הוא מפורסם "בכל העולם". אולם זה גם מה שמעמיד את דמותו כ"שקרן", כי כל בדיחה הוא מספר כאילו המעשה אירע בו עצמו, והוא משנה בכל פעם את מקום האירוע.
בראות פטי בפעם הראשונה את מאקס ברליאנט, הוא חושב שלפניו בדיחה חדשה לספר אותה...והוא נוהג כמנהג הלה ורוכש עותק של עיתון ה"בסראבץ", שוכב לכל אורכו על הספסל שמול מאקס ברליאנט ודואג לנוחיותו: הוא מוציא כרית ושמיכה, וזוג סנדלים, ואף בקבוק בושם, כאילו הוא בביתו, מביט על מאקס ומצטחק ונרדם גם הוא. תיאור הירדמותו הוא קומי: "עצם בראשונה עין אחת, אחר כך את השנית, התחיל בראשונה לנמנם לאט-לאט, אחר כך לנחור ולשרוק בחוטמו כנהוג תמיד בשעה שנוסעים בלילה" וכו'. (פרק ג).

ההתוודעות
כאשר מאקס מתעורר משנתו טרופת החלומות, הוא נבהל: מולו שוכב אדם המכוסה כמוהו בעותק של אותו עיתון. ו"מאקס שלנו מבוהל ומשתומם! נדמה לו כי רואה הוא את עצמו ...ואיככה זה יוכל אדם לראות את עצמו בלי ראי?..." (פרק ד). זוהי סיטואציה קומית לעילא. ומסקנתו של מאקס: "אפשר שיהודי חכם הוא ורצה לשטות בי. הרי גם אני יהודי חכם ומשטה בו?... " (שם). זוהי התחכמות המגלה אף היא את תכונת ה"תרנגוליות" של הדמויות.
וכך, שתי הדמויות שוכבות זו מול זו ומביטות זו בזו, משתוקקות לדעת כל אחת את זהות האחרת, אך מתאפקות איפוק רב. והנה נמצאה להן דרך זיהוי מתוחכמת: מאקס מרשרש בדפי העיתון והשוכב מולו משמיע גם הוא רשרוש בדפי העיתון; פטי מתחיל לשרוק בשפתיו חרישית ניגון יהודי ידוע, ומאקס עונה אחריו – חרישית אף הוא – בשריקת שפתיים את המשפט השני של אותו ניגון יהודי. או אז קמים שניהם ממשכבם על הספסל, משליכים מעליהם את העיתונים ומסיימים ביחד את הניגון הידוע, עתה במילים של ממש.
והמספר מסיים: "כך נזדמנו שני תרנגולים לפונדק אחד" (שם).
דמות המספר והסיטואציה הסיפורית
הנסיעה ברכבת היא סיטואציה הקיימת בכמה וכמה סיפורים מן הספרות הרוסית של התקופה. בדרך כלל המספר נקלע ברכבת לפגישה לא צפויה עם אדם כלשהו, השופך לפניו את לבו, ומספר את סיפורו. זוהי סיטואציה המאפשרת את סיפור הסיפור ובאה להקנות לו ממד של אמינות.
אולם בסיפור שלפנינו המספר הוא בלתי נראה. למרות שאין הוא נמצא ברכבת, הוא יודע את כל המתרחש בתא של הגיבורים, כמו גם בנפשם. זהו מספר יודע-כל, מעין עין צופיה ואוזן שומעת.
יחד עם זאת לאורך הסיפור המספר משתף את הקורא במתרחש בעלילה ובעולמן של הדמויות. הוא פונה אל הקורא ורוצה לקרב אותו. כך הוא רוצה לשמור את התעניינות הקורא במסופר. כגון: "אמת הדבר שגיבורנו..." וכד'. זוהי טכניקה (או קונבנציה) ספרותית רווחת במאה ה- 19 ומופיעה גם פעמים רבות בסיפורנו, אולם כיום כבר איננה מקובלת ונתפסת כאנאכרוניסטית.
עם זאת, כאשר המספר משתמש בלשון הגיבור הוא מסמן טכניקה האופיינית לספרות המאה העשרים. דיבור המספר מסגיר את זווית ראייתו של הגיבור: "לאסונו הגדול יהודי הוא"; "נענש גיבורנו באומנות" "אומלל הוא וראוי לרחם עליו" (פרק א). הגיבור הוא שמרגיש אומלל, נענש ובעל אסון. במיוחד מודרנית טכניקה כמו: "והוא, מאקס, נשאר לבדו, יחידי לבדו כגראף על פני כל הספסל, חה חה חה, חי נפשי, תחבולה נפלאה" וכו' (פרק ב). משפט זה מתחיל בגוף שלישי של המספר היודע-כל והופך בהמשך לגוף ראשון של הגיבור. זוהי טכניקה של דיבור משולב. שילוב קול הגיבור מעניק אותנטיות למסופר.

כותרת הסיפור[6] "שני תרנגולים" - על שום מה?
יש לציין כי המשפט שהוזכר לעיל המסיים את הסיפור ("כך נזדמנו שני תרנגולים לפונדק אחד") הושמט על ידי המחבר בנוסח היידי. אולי הוא נתפס כמסגיר מפורשות מדי את המגמה הקומית שלו. ואכן ביידיש הכותרת היא עניינית: "צוויי בעסאראבעצעס" (בווארשה), או מאוחר יותר "צוויי אנטיסעמיטן" (בניו-יורק).
אולם בכל זאת המגמה הקומית נשמרת בכותרת הסיפור בעברית וכן ברוב הסיטואציות המתוארות בו.
כותרת הסיפור "שני תרנגולים" באה ללמד אותנו את ביקורתו של המחבר שלום עליכם על הגיבורים. הוא מלגלג על שני היהודים, שיש להם בעיה של זהות והם רוצים בכל מאודם להידמות לגויים. זאת הם עושים על ידי אימוץ שם חדש (פטי) או מלכתחילה מוצג שמם כלועזי (ברליאנט, הנשמע כשיבוש של: בריליאנט, יהלום, ומייצג נימה של לגלוג מצד המחבר). השמות הם בבחינת מסכות של ההופעה שלהם כלפי חוץ, מסכות המסתירות את זהותם היהודית.
תכונת ה"תרנגוליות" מעידה על מידה של חשיבות שהגיבור שואף אליה, ברצונו להיות כגויים. הדרך שבה מואס ברליאנט ביהודים וביהדותו, בצד סבלו מפרעות קישינב, מצביעה על כך שהוא אינו רוצה להשתייך לעם הזה, היהודי. הוא רוצה להיות ככל הגויים, במאכל, בלבוש ובמראה, כלומר, להיות לא הוא אלא אחר. ואילו פטי, האוהב יהודים, שואב את תשומת לב הסובבים אותו על ידי בדיחות ושקרים, ובכך קונה הוא את מעמדו החברתי. אך גם לו יש בעיה של זהות המתבטאת, כאמור, בשינוי שמו.
דרך נוספת, היתולית, להסוואת זהותם היהודית, היא ההתכסות בעתון אנטישמי. זוהי מידת ההתחכמות שבהסוואת זהותם, המשותפת לשני הגיבורים, וגם היא תכונה של "תרנגוליות".
הקומיות מגיעה לשיאה בסצנת הסיום, כאשר הם שוכבים בקרון הרכבת זה מול זה כבתמונת מראה, ובודקים את זהותם. הם מתוודעים זה אל זה בהדרגה בהסרת המסכות (העתון האנטישמי) ובשירה משותפת של שיר יהודי ידוע.
תחת הקומיות הזו מסתתר כאב גדול. יש אומרים כי מקור הכאב הוא מה שמייחד את ההומור היהודי. נציין, כי בעקבות פרעות קישינב, פנה שלום עליכם אל גדולי הספרות הרוסית דאז (כמו: טולסטוי, צ'כוב, מ.גורקי ועוד) וביקשם שיכתבו יצירות שתאוגדנה בקובץ אחד, שכל הכנסותיו תהיינה קודש למשפחות של נפגעי פוגרום קישינב. וכך היה. הקובץ שנוצר נקרא בשם "הילף" (ביידיש, שפירושו: עזרה –נ.ש), יצא לאור בוורשה, והייתה לו הצלחה רבה. זו הייתה דרכו של שלום עליכם לסייע לנפגעי הפרעות.
כלומר, היו לשלום עליכם תגובות שונות לפוגרום, ובסיפורנו מוצג ההומור, הבא לעזור ולהתגבר, למעשה, על הכאב.

כתבה:
נעמי שני, ד"ר בספרות

[1] הסיפור התפרסם בעתון "הצפירה ב-1905. באותה השנה נכתב הסיפור על ידי המחבר גם ביידיש, בהשמטת מספר קטעים. הסיפור תורגם שוב לעברית על ידי בני מר.
[2] ראה: גוגול, ולדימיר נבוקוב, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 1997.
[3] האף, גוגול, בתוך: סיפורים פטרבורגיים, מאת ניקולאי ו.גוגול, הוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, אוקטובר 1993. עמ' 33 - 54.
[4] החלום הוא יסוד של פנטזיה. בסיפור הפנטזיה "האף" מאת גוגול, החוטם נעלם ואחר כך שב ונמצא.
[5] ירמיה , י"ג, 23.
[6] יש לציין, כי לסיפור בעברית יש כותרת נוספת: "ציור מסעי", שפירושה: רישום מסע. כותרת זו אינה מסגירה את יחס המחבר אל הדמויות.

להמשך קריאה 1
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות