א. ליל־זועה    🔗

אוֹתוֹ הלילה היה ליל חוֹשךְ, אַחַד הלילוֹת שקוֹדם חַג הפּסח, עֵת חשכת השמַיִם ממַעל וּשחוֹר הבּיצה מתּחת משמשים בּעירבּוּביה

וּמַאפילים על העוֹלָם בּטלית שכּולָה שחוֹרה. דממה גדולה היתה מסביב, דממה ושלוַת־השקט. תּרדמה עטפה אֶת הכּל. אפילוּ הדגה אשר בּמים לא נעה ולא זעה ויראה להוֹציא ראש לאַויר העוֹלָם בּלילה הזה, שכּוּלוֹ דממה ועלטה. בּלילוֹת האֵלה ניתּנה רשוּת למַלאַךְ־החלוֹמוֹת לשפּוֹךְ אֶת רוּחוֹ על

כּל בּשׂר ולעשׂוֹת בּלהטיו בּאֵין מַפריע: בּא הוּא אֶל הישנים בּרוֹב

ענין, מפזר לָהם אָת צבעֵי הדמיוֹן בּיד רחָבה, מגבּב הזיוֹת על־גבּי הזיוֹת וּמַראֶה בּחזוֹן דברים משוּנים, שלא היוּ ולא נבראוּ.

גם החלוֹמוֹת, שחָלם בּלילה ההוּא גיבּורֹ סיפּוּרנוּ זה,

היוּ חלוֹמוֹת משוּנים מאוֹד, אשר כּמֹוהם לא ראה מעוֹלָם. כּל אֹותֹו הלילה התלבּטוּ לפניו בּערפל מיני עוֹפוֹת שוֹנים, תּרנגוֹלים ותרנגוֹלוֹת, אַוָזים וּברוָזים. תּרנגוֹל אֶחָד, אָדוֹם כּוּלוֹ, עוֹדנוּ רךְ וצעיר,

אַךְ עז־פּנים וקנתּרן, קפץ כּנגדוֹ מתּוֹךְ החבוּרה בּחוּצפּה יתירה, קוֹפץ וצוֹחק וּמזמר לוֹ זמר משוּנה:

קוּקוּרִיקוּ, אָח לְצָרָה!

חָזוּת קָשָה, חָזוּת מָרָה

הֻגְּדָה לִי עַל־אוֹדוֹתֶיךָ:

הִנֵּה אוֹיֵב בָּא עָלֶיךָ,

פֶּרֶא־אָדָם, לִבּוֹ אֶבֶן;

אֶל עֲגָלָה מְלֵאָה תֶבֶן

יוֹרִיד אוֹתְךָ בַּאֲסוּרִים,

יְעַנֶּה אוֹתְךָ בְּיִסּוּרִים,

יְבִיאֲךָ לְמֶרְחַקִּים,

יִתֵּן גֵּוְךָ שָׁם לְמַכִּים,

וְעַל צַוָּארְךָ, צַוָּאר שָׁמֵן,

יַעֲבִיר סַכִּין – וְנאמַר אָמֵן!…

זמר זה מסַיים התּרנגוֹל האָדוֹם בּקריאַת “קוּקוּריקוּ”

כּפוּלה וּמכוּפּלת, ונדמה לוֹ לגיבּוֹרנוּ בּחלוֹם, כּי כּל העוֹפוֹת

הרבּים האַוָזים והבּרוָזים, המתלבּטים לפניו בּחבוּרה וחוֹזרים מסביב לוֹ,

הוֹמים וּמקרקרים בּצוָחה וצוֹחקים על משבּתּיו בּקוֹלוֹת שוֹנים וּמשוּנים

כּל־כּךְ, עד כּי תּרעד האָרץ לקוֹלָם. והוּא מתמַלא חימה וּמזנק אֶל התּרנגוֹל החָצוּף בּכל כּוחוֹ, וּמרוֹב כּעסוֹ הוּא ניעוֹר משנתוֹ בּלב

דוֹפק, נרעש ונפעם, והוּא מַקשיב מסביב לוֹ שאוֹן והמוּלה וקוֹל צעדים, רוֹאֶה נר דוֹלק בּחשכה ושוֹמע קוֹלוֹת משוּנים, קוֹלוֹת פּראִים, אשר לא שמע כּמוֹהם מעולָם: "לא זה!… רק זה!… הנה הוּא!… כּן, כּן!… תּפשׂוּהוּ!… קחוּהוּ!… כּפתוּהוּ!… לאַט לָכם לרגליו!… הישָמרוּ

פּן תּשבּרו אֶת רגליו!…כּךְ, כּךְ!… תּנהוּ אֵלָי!… מַהר, אַל

תּעמוֹד!… הלילה עוֹבר!… שׂאֵהוּ אֶל העגָלה!"… והוּא חש פּתאוֹם,

כּי שתּי ידים גסוֹת ואַמיצוֹת אוֹחזוֹת בּוֹ בּכל עוֹז, מהדקוֹת אֶת רגליו

זוֹ לזוֹ, כּוֹפתוֹת אוֹתוֹ, מרימוֹת אוֹתוֹ בּאַויר וּמַשליכוֹת אוֹתוֹ

לתוֹךְ עגָלה רחָבה ועמוּקה, על מַצע־קש. בּעגָלה שוֹכבת עוֹד בּריה אַחַת, אַף היא מבּני מינוֹ ואַף היא כְּפוּתָה. בּריה זוֹ, שנראֵית כּנקבה,

רוֹעֶדת בּכל אֶברי גוּפה. שני בּני־אָדם משוּנים חוֹזרים סביבם אֵילךְ ואֵילךְ. שניהם פּראִים. הפּרא האֶחָד ראשוֹ מגוּלה ושׂערוֹתיו פּרוּעוֹת,

והשני כּוֹבע שׂעיר חָבוּש לוֹ עד למַטה מאָזניו. בּעל הראש המגוּלה עוֹמד מאחֹורי העגָלה, מפשפּש בּאוֹפנים, בּוֹדק אֶת הסוּסים. וּבעל הכּובע

השׂעיר עלה על העגָלה וּמיד ישב על רגליהם של הכּפוּתים בּכל כּוֹבד גוּפוֹ הגָדוֹל, עד כּי פּרחה נשמתם כּמעט.

– השגיחה־נא השגָחה מעוּלָה אֶל שניהם, שלא יִנתקוּ האסוּרים מעל רגליהם, שלא יִצנחוּ, חָלילה, ולא יִקפּצוּ מעל העגָלה. השוֹמע אַתּה מַה שמדבּרים אֵליךָ?

כּךְ אוֹמר בּעל הראש המגוּלה אֶל בּעל הכּוֹבע השׂעיר,

וּבעל הכּוֹבע השׂעיר שוֹמע ואֵינוֹ משיב כּלוּם. מַצליף הוּא על־גבּי הסוּסים, והעגָלה זזה ממקוֹמה.

 

ב. שני השבוּיים מתודעים זה אֶל זה    🔗

אִם שני גיבּוֹרינוּ האוּמלָלים חָיוּ אַחרי מאוֹרעוֹת

הלילה ההוּא ונשמתם לא יצאה מפּחד – אוֹת הוּא, כּי נס נַעשׂה לָהם מן השמים. היכן הם? לאָן מוֹליכים אוֹתם? ולָמה לָקחו אוֹתם בּשבי? מה פּשעם וּמַה חַטאתם?…

מתּוֹךְ אפלת הלילה לא ראו אִיש אֶת פּני רעֵהוּ. ורק כּשהאִיר השחר, התחילוּ מסתּכּלים זה בּפני זה וּפתחוּ בּשׂיחָה בּקוֹל־מלחשים:

­­– בּרוּכה אתּ בּבּוֹקר, גברתּי!

– בּרוּךְ תּהיֶה גם אָתּה!

– נכוֹן אני להישבע, כּי משלָנוּ אַתּ, מבּני הוֹדוּ…

– לָמה תּישבע חינם, ואַתּה נאמן עלי גם בּלא שבוּעה!

– הכּרתּיךְ בּראִיה ראשוֹנה על־פּי האַלמוּגים שבּצוָארךְ.

– סימן הוּא לךָ, שתּלמיד־חָכם אַתּה וּטביעוּת־עֵינךָ יפה.

רגָעים אחָדים עוֹברים עליהם בּשתיקה. אַחַר־כּךְ הוּא פּוֹתח שוּב ואוֹמר לָה:

– גברתּי, השלום לך?

– כּה יתּן אלוֹהים שלוֹם לכל שׂונאַי ודוֹרשי רעתי!

ושוּב שתיקה. אַחַר־כּךְ הוּא גוֹחן אֵליה ולוֹחש לָה על אָזנה:

– גברתּי, שאֵלה יֶש לי לשאלךְ.

– שאָל.

– הגידי־נא לי, מה היא אַשמתךְ?

– אַשמתי ואַשמתךָ אַחַת היא.

– רצוֹני לאמוֹר: מה עווֹן מצאוּ בּךְ כּי לקחוּךְ בּשבי?

– עווֹני ועווֹנךָ אֶחָד הוּא.

– רוֹאֶה אני אֶת פּנַיִךְ והנה אֵינם כּתמוֹל־שילשוֹם.

– פּנַי אֵינם כּתמוֹל־שילשוֹם? הראִיתם עז־מצח שכּמוֹתוֹ! בּא וישב על רגלי בּכל כּוֹבד גוּפוֹ, עד כּי עֵינַי יוֹצאוֹת מחוֹריהן, ועדיִין הוּא מעיז פּניו לאמור עלי, כּי פּנַי אֵינם כּתמוֹל־שילשוֹם!

– מַה תּדבּרי, גברתּי? כּלום אני יוֹשב על רגליךְ?

– אִם כּן, מי הוּא היוֹשב על רגלי?

– הוּא הּוא! פּרא־אָדם זה, בּעל הכּוֹבע השׂעיר, תּפּחנה עצמוֹתיו!

– האוּמנם? ואני סבוּרה היִיתי, כי אַתּה הוּא הדוֹחק אֶת רגלי. מכּיוָן שכּךְ, נַעניתי לךָ, מחַל לי.

ואוּלָם כּאן נפסקה שׂיחָתם, לפי שבּעל הכּוֹבע השׂעיר

ניעוֹר פּתאוֹם, כּמקיץ משנתוֹ, והתחיל מַצליף בּחמתוֹ על־גבּי הסוּסים. הסוּסים מזדרזים וּמרימים רגליהם בּריצה, והעגָלה נרעֶשת וּמיטלטלת לכאן וּלכאן. שני גיבּוֹרינוּ מתכּווצים וחָשים, כּי בּני־מעֵיהם מזדעזעים בּקרבּם. וּפתאוֹם עמדה העגָלה בּעֶצם מרוּצתה, וּשני השבוּיִים ראוּ

לפניהם מַחזה משוּנה, שלא ראוּ כּמוֹתוֹ מימיהם.

 

ג. גיבּוֹרינוּ נמכּרים ממכּרת עבדים    🔗

מימיהם לא ראוּ גיבּוֹרינוּ בּמקוֹם אֶחָד אֵת אשר ראוּ עֵיניהם פּה: סוּסים וסַייחים שוֹנים, פּרוֹת ועגָלים, חזירים גדוֹלים

וּקטנים, ואנשים רבּים לאֵין מספּר, כּחוֹל אשר על שׂפת הים. וּבתוֹךְ ההמוֹן הרב, המתרוֹצץ אָנה ואָנה, עוֹמדוֹת עגַּלוֹת וּקרוֹנוֹת, כּולָן

מלאוֹת סחוֹרה מכּל המינים, תּבוּאָה וּפירוֹת ויבוּל־האָרץ, תּרנגוֹלים

ותרנגוֹלוֹת, אַוָזים וּברוָזים, השוֹכבים כּפוּתים וּצפוּפים זה על־גבּי זה. ושם, בּקרן־זוית, מתבּוֹדד על עגלת־אִיכּר חזיר כּפוּת, והוּא מצעֵק בּכל כּוֹחוֹ, מוֹחה על העוול, הנַעשׂה לוֹ לעֵיני השמש, צוֹוחַ בּקוֹל משוּנה כּל־כּךְ, עד כּי תּחרש כּל אוֹזן משמוֹע. אבל מי יִשמַע לו וּמי ישׂים לב למחאָתו? הכּל אָצים ורצים, הכּל מדבּרים, הכּל פּונים אִיש

לעסקיו – יוֹם השוּק הוּא היוֹם.

ואֶל המקוֹם המשוּנה הזה הביאָם פּרא־האָדם, בּעל הכּוֹבע

השׂעיר. כּיוָן שעמדה העגָלה, ירד בּעל הכּוֹבע השׂעיר מעל הדוּכן ועמד לטפּל בִּשבוּייו. שני השבוּיִים נתעוֹררוּ, ולבּם פּחד ורחב: מַה יאֹמר פּרא־אָדם זה לעשׂוֹת בּהם עתּה? אֶפשר יפתּח אֶת האסוּרים מעל רגליהם? אוּלי ירחם עליהם ויוֹציאֵם מן העגָלה וישלחם לחָפשי אֶל אשר יִשׂאֵם רוּחָם?… אהה, לשוא היתה תּקוָתם! רק הגבּה הגבּיה אוֹתם מתּחתּית העגָּלה והשכּיבם למַעלָה, בּמקוֹם הנראֶה לָעין, כּדי שישגיחוּ אליהם

העוֹברים והשבים. אוֹי לאוֹתה בּוּשה, אוּי לאוֹתה כּלימה!… ואֶפשר גם

זוֹ לטוֹבה? מי יוֹדע – אוּלי תּימצא לָהם נפש טוֹבה ורחמניה, אשר תּראֶה בּענים וּתרחם עליהם, תּעמוֹד לתבּוֹע עֶלבּוֹנם ותשאל אֶת הפּרא הזה: על מה ולָמה לָקח אוֹתם בּשבי?

כּךְ חָשבוּ גיבּוֹרינוּ העלוּבים בּפני עצמם. ואָמנם

כּמַחשבתּם כּן היה: זימן לָהם הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא נפש טוֹבה ורחמניה, והיא אִשה מסוּרבּלת בּבשׂר וּמטפּחת טוּרקית על שכמה, אשר קרבה אֶל העגָלה ושלחה אֶת ידה למַשש אֶת השבוּיִים, וּפתחה ואָמרה אֶל בּעל הכּוֹבע השׂעיר:

– האַתּה הבאת אֶת הזוּג הזה?

– וכי מה ענינךְ כּאן?

– בּני־הוֹדוּ הם?

– וּלדידךְ בּני־כוּש הם?

– כּמה תּדרוֹש בּמחירם?

– כּלוּם תּמצא ידךְ די כּסף לכךְ?

– אִילמלא היה לי די כּסף, לא עמַדתּי כּאן לדבּר עם בּן־חָם שכּמותךָ!

כּךְ נדבּרים המטפּחת הטוּרקית והכּוֹבע השׂעיר זה אֶל זה,

וּשניהם מַתחילים בּמקח וּממכּר. שניהם מדיינים בּיניהם. הפּרא, בּעל

הכּוֹבע השׂעיר, קר־המזג הוּא, מתוּן בּדבריו ועוֹמד על דעתּוֹ כּמַסמר נטוּע. והמטפּחת הטוּרקית רגשנית היא בּיוֹתר, והרי היא סוֹעֶרת ורוֹתחת כּוּלָה, נפטרת בּכל רגע מן העגָלה וּמתכּוונת לילךְ לדרכּה, אֶלָא שתּיכף היא חוֹזרת וּפוֹתחת שוּב בּמקח וּממכּר. וכךְ היא הוֹלכת וחוֹזרת חלילה, עד שהכּוֹבע השׂעיר מתקצף, יוֹרק לעוּמתה וּמקללָה בּאלוֹהיה. אוֹתה שעה פּוֹנה גיבּוֹרנוּ השבוּי אֶל חברתּוֹ השבוּיה ואוֹמר לָה בּלחש:

– גברתּי, השוֹמַעת אָתּ?

– וַדאי שוֹמַעת אָני! וכי אֵין לי אָזנַיִם לשמוֹע?

– נראֶה, שרוֹצים לגָאלנוּ מיד שוֹבנוּ?

– כּךְ נראֶה הדבר.

– אִם כּן אֵיפוֹא, לָמה היא עוֹמדת על המקח וּמדבּרת בּנוּ כּדבּר בּאַוָזים?

– אוֹי לָנוּ, שהגענוּ לכךְ!

– יֵלכוּ כּוּלָם לאבדוֹן, וּבלבד שיפתּחוּ אֶת האסוּרים מעל רגלינוּ ויוֹציאוּנוּ לחָפשי.

– אָמן, כּן יהי רצוןֹ!

לבסוֹף נגמַר המקח והממכּר, והמטפּחת הטוּרקית שלחה אֶת ידה אֶל כּיסה והוֹציאָה את כּספּה.

– וּבכן, לא פּחוֹת מזה?

– לא פּחוֹת מזה.

– אפילוּ פּרוּטה אַחַת לא תּגרע?

– אפילו פּרוּטה אֶחָת.

– ואַף־על־פּי־כן, אוּלי…הס, הס! כּלוּם לא אמרתּי! ראוּ־נא אֶת זה ואֶת כּעסוֹ! הא לךָ כּסף! הא וקבּל!

וּשני גיבּוֹרינוּ השבוּיִים עוֹברים מרשוּתוֹ של הפּרא,

בּעל הכּובע השׂעיר, לרשוּתה של האִשה המסוּרבּלת בּבשׂר, בּעלת המטפּחת

הטוּרקית. שניהם נמכּרו לָה ממכּרת עבדים.

 

ד. בּמקוֹם מוֹשב פּראים    🔗

כּיוָן שהוּבאוּ גיבּוֹרינוּ למקוֹמם החָדש, מיד הכניסוּם

לחדר מיוּחָד וּפיתּחוּ אסוּריהם מעל רגליהם. עמדוּ שניהם לשאוֹף רוּחַ וּלהחליץ עצמוֹתיהם המדוּכדכוֹת והתחילוּ פּוֹסעים אָנה ואָנה לראוֹת, אִם

יֶש עוֹד כּוֹחַ בּרגליהם לָלכת. מגוֹדל שׂמחָתם לא השגיחוּ ולא ראוּ, כי שבוּיִים הם גם פּה וחוּפשה רחוֹקה מהם. רק כּעבוֹר רגָעים התבּוֹננוּ וידעוּ, כּי הוֹשיבוּ אוֹתם בּכּלא. הכניסוּם לקרן־זוית אפלה, מעֵבר מזה תּנוּר חַם וּמעֵבר מזה כּוֹתל קר, ולפניהם סוּלָם הפוּךְ, המשמש בּמקוֹם סוֹרג. ואוֹכל נתנוּ לפניהם וּמַיִם לשתּוֹת, ועזבוּם יחידים לנַפשם, רק אלוֹהים בּיניהם. לאַחַר שהתבּוֹננוּ אֶל דירתם החדשה, עמדוּ שניהם זה כּנגד זה נרעמים ונרגָזים, כּדרךְ בּני־אָדם זרים, שנזדמנוּ לפוּנדק אֶחד על אַפּם ועל חמתם, עוֹמדים וּמציצים אֶחָד בּפני השני – וּפתאוֹם פנּו עוֹרף זה לָזה וּפרשׁוּ כּל אֶחָד לקרן־זוית שלוֹ. זה עוֹמד בּקרן־זוית זוֹ, וזוֹ עוֹמדת בּקרן־זוית זוֹ, וּשניהם שוֹקעים בּהירהוּרי עצבוּת.

ואוּלָם לא היוּ רגָעים מוּעטים עד שנפתּחה דלת כּלאָם ונכנסה תּחילה המטפּחת הטוּרקית, ואַחריה פּרצוּ המוֹן נשים משוּנוֹת,

כּוּלָן נדחָקוֹת וּבאוֹת זוֹ אַחַר זוֹ. המטפּחת הטוּרקית אָחזה בּידי כּל

אַחַת מן הנשים, הגישה אוֹתה עד השבוּיִים, הראתה עליהם בּאֶצבּע ואָמרה בּפנים מַבהיקים:

– מה הזוּג הזה בּעֵינַיִךְ?

– כּמה שילמתּ?

– אַדרבּה, העריכי אֶת ערכּם!

כּל הנשים עוֹמדוֹת להעריךְ אֶת עֵרךְ השבוּיִים, ואַף

אַחַת מהן אֵינה מכוונת אֶל המחיר. וּכשגילתה לָהן המטפּחת הטוּרקית אֶת סכוּם הכּסף, ספקוּ כּל הנשים אֶת כּפּיהן:

– האוּמנם?

– כּה יִתּן לנוּ אלוֹהים חַג כּשר ושׂמח!

פּני הנשים מפיקים קנאה, לחָיֵיהן מתלהבוֹת וּמַסמיקוֹת ועֵיניהן בּוֹערוֹת בּאֵש זרה. ואַף־על־פּי־כן כּוּלָן מַעתּירוֹת בּרכוֹת על ראש המטפּחת הטוּרקית:

– יהי לָךְ הזוּג הזה לברכה!

– יִנעם לָךְ החַג בּעבוּרוֹ!

– תּזכּי לשנה הבּאה!

– אַתּ וּבעלךְ וּבניךְ!

– אָמן! גם אַתּן! גם אַתּן!

והנשים נדחָקוֹת ויוֹצאוֹת כּוּלָן יחד. כּעבוֹר רגע חוֹזרת המטפּחת הטוּרקית וּמוֹשכת אַחריה מין בּריה משוּנה, בּרנש אַדמוֹני

ושׂעיר, שכּוּלוֹ זקן וּפאוֹת. מוֹליכה היא אוֹתוֹ בּידיו, וּפניה מַבהיקים

מנחת:

– הלא אַתּה וַדאי מבין אָתּה. מַה תּאֹמַר לזוּג אשר כּזה?

האַדמוֹני והשׂעִיר עוֹמד ותוֹהה, מַבּיט בּעֵינַים מבוּלבּלוֹת.

– האני מבין? זוֹ מנַיִן לָךְ?

– הלא בּן־תּוֹרה אַתּה, וכל העוֹסק בּתּוֹרה מַחכּים. מַה דעתּךָ אַתּה, למשל, הראוּיִים אָנוּ, כּי יִתּן לָנוּ הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא חַג כּשר ושׂמח? הלא כּל זה רק לשמוֹ, לשם יִחוּד קדשוֹ!

האַדמוֹני והשׂעיר מַחליק בּידוֹ על שׂער זקנוֹ האָדוֹם וזוֹקף עֵיניו כּלפּי מַעלָה מתּוֹךְ יִראַת־שמים.

– כּל היהוּדים ראוּיִים, כּי יִתּן לָהם הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא חַג כּשר ושׂמח.

המטפּחת הטוּרקית והאַדמוֹני יוֹצאִים, וגיבּוֹרינוּ

השבוּיִים נשאָרים שוּב לבדם. שניהם עוֹמדים כרגע כּנדהמים, כּאִילוּ אָבדה לָשוֹן מהם, וּמַרעימים פּניהם זה לָזה כּבתּחילה. וּפתאוֹם נתעוֹררה היא והוֹציאָה מגרוֹנה שריקה משוּנה, שנשמעה כּמין שיעוּל. נפנה הוּא אֵליה והציץ בּה.

– גברתּי, מה לָךְ?

– לא כלוּם. ראִיתי מַעשׂה ונזכּרתּי בּבית אִמי.

– הבל וריק! שכחי אֶת בּית אִמךְ! מוּטב שנתבּוֹנן ונראֶה, היכן אָנוּ וּמה עלינוּ לעשוֹת?

– היכן אָנוּ? בּמַעמַקי האדמה. נתוּנים אָנוּ בּצרה וּבשביה.

– זו מנַיִן לָךְ?

– וכי תּשאַל עוֹד? כּלוּם עֵינַיִם לךָ ולא תּראֶה, כּי

נמכּרנוּ פּה לידי פּראִים ממכּרת תּרנגוֹלים ותרנגוֹלוֹת, אַוָזים

וּברוָזים? הוֹשיבוּנוּ בּמַחשכּים, בּמין כּלוּב של עוֹפוֹת, אוֹ בּדיר של

עֵצים.

– וּמַה יעשׂוּ בּנוּ?

– הוֹי, מַה יעשׂוּ בּנוּ! כּשהיִיתי עדיִין קטנה בּבית

אִמי, שמַעתּי סיפּוּרים נוֹראִים על אַחינוּ ואַחיוֹתינוּ, שנשבּוּ לבין

הפּראִים.

– אֶט, סיפּוּרי־בדים! אַל תּאמיני, גברתּי, בּדברי־הבאי אֵלה, הקלוּטים מן האַויר!

– לא סיפּורי־בדים הם, אֶלָא מַעשׂים שהיוּ. בּאָזנַי שמַעתּי, אחוֹתי סיפּרה לי. אחוֹתי סיפּרה, כּי הפּראִים האֵלה שׁבּעיר

רעים שבעתים מן החַיוֹת הטוֹרפוֹת בּיער. חַיה טוֹרפת כּי תּפּוֹל על אֶחָד משלָנוּ, וטרפה ואָכלה אוֹתוֹ בּבת אָחָת. ואִילוּ הפּראִים

הלָלוּ…

– טֶה־טֶה־טֶה, גברתּי! דוֹמה, שמַבּיטה אַתּ על עוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא מּתוֹךְ אַספּקלָריה שחוֹרה.

– מתּוךְ מה אני מַבּיטה?

–מתּוֹךְ אַספּקלָריה שחוֹרה.

–אֵיפה ראִית אַספּקלָריה אֶצלי?

– חַה־חַה־חַה!

– מה הצחוֹק הזה פּתאוֹם?

– הוֹי, גברתּי! אָכן רוֹאֶה אני, כּי אֵינךְ אֶלָא…

– אֶלָא מה?

בּיקש לאמוֹר לָה מה היא, ולא הספּיקוּ בּידוֹ.

 

ה. ילדי הפּראים    🔗

הדלת נפתּחה בּרעש ואֶל הדיר פּרצה בּסערה, כּמַחנה

אַנשי־צבא אֶל עיר מבוּקעה, חבוּרת נערים פּראִים, תּינוֹקותֹ של בּית־רבּם, אדוּמי־לחי וּשחוֹרי־עין, כּולָם נחפָּזים ונדחָקים יחד לבין התּנוּר והכּוֹתל.

– היכן הם? היכן? הנה הם! הנה הנם! כּאן, בּדיר! הוֹי, לֶעזר, בּרל, חַיִים, אֶלי, גציל! מַהרוּ הנה! מַהרוּ!

פּתחוֹ של גיהינוֹם נפתּח אוֹתה שעה לפני גיבּוֹרינוּ העלוּבים. כּמה נסיוֹנוֹת נתַנסוּ בּידי הפּוֹחזים הקטנים האֵלה! וּמה

צרוֹת ויִסוּרים, כּמה חרפּה וָבוּז שׂבעה נַפשם!

המחַבּלים הקטנים נפלוּ עליהם כּפראִים, כּשדים וּמַזיקים,

התחילוּ חוֹזרים מסביב לָהם, מרקדים לפניהם, מקפּצים ומדלגים, מריעים וּמַצריחים, מוֹשכים אוֹתם לכאן וּלכאן, משטים וּמתעללים בּהם ושׂמים אוֹתם ללעג וּלקלס.

– יוֹסיל, ראֵה־נא אֶת חוֹטמוֹ של זה, חַה־חַה־חַה!

– חוֹטם הגוּן, אַל תּשלט בּוֹ עֵין־הרע!

– בּרל, שלח־נא אֶת ידךָ ואחוֹז בּחוֹטמוֹ!

– בּחַרטוּמוֹ, אֶלי! בּחַרטוּמוֹ משכהוּ!

– משוֹךְ, גציל, משוֹךְ! אַל תּנח ידךָ עד שיִצעק!

– כּוּלכם שוֹטים אַתּם! הלָלוּ אֵינם צוֹעקים אֶלָא אִם

כּן מצפצפים לָהם. הציפצוּף תּוֹעֵבה הוּא לָהם. וּראָיה לדבר – הנה אני מַתחיל לצפצף: פיוּ־אוּ־אוּ!

שני השבוּיִים מַרעימים פּניהם, מתנַפּחים וּמַסמיקים, מוֹרידים חוֹטמיהם לָאָרץ וּפוֹתחים פּתאוֹם בּצוָחָה פּה אֶחָד:

– הָה לַדִיר! הָה לַדִיר! הָה לַדִיר!

הפּראִים הקטנים עוֹנים כּוּלָם לעוּמתם בּצחוֹק אַדיר וּפרוּע:

– הה לדיר! נירוּ ניר! דבּרוּ שיר!

השבוּיִים העלוּבים מתמַלאִים חימה וּמַגבּיהים אֶת קוֹלָם יוֹתר:

– הה לדיר! הה לדיר! הה לדיר!

הפּראִים הקטנים נהנים הנאה משוּנה. כּוּלָם מתפּתּלים מרוֹב צחוֹק וצוֹוחים יחד בּקול גָדוֹל:

– הה לדיר! נירוּ ניר! דבּרוּ שיר!

וכךְ היוּ עוֹמדים וּמַגבּיהים קוֹלוֹתיהם אֵלוּ כּנגד

אֵלוּ, עד שכּל הבּית היה לחרדה. פּרצה המטפּחת הטוּרקית (הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יאריךְ ימיה!) ואָחזה בּערפי המחַבּלים הקטנים והשליכה אוֹתם מן הבּית אֶחָד אֶחָד וחָלקה לָהם מאחוֹריהם בּעיטוֹת

וּמַהלוּמוֹת בּתוֹספת קלָלָה ארוּכּה, כּפוּלָה וּמכוּפּלת:

– תּבוֹא עליכם, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, מאֵרה וּמהוּמה,

שׂרפה וּמַגפה, פּצע וחַבּוּרה וּמַכּה טריה! הלוַאי תּאֹחז אֶתכם קדחת

וּתגלגל אֶת כּוּלכם, בּזה אַחַר זה, על ימין ועל שׂמאֹל, גלגל והשלךְ, גלגל והשלךְ, אֶתכם ואֶת עוֹכרי יִשראֵל ואֶת כּל הדוֹרשים רעה לָנוּ, ולֹא

יִשאֵר מכּם עד חַג הפּסח שׂריד וּפליט, וזכר לא יִהיֶה לָכם עוֹד, ריבּוֹן כּל העוֹלָמים, אָב רחוּם וחַנוּן!

כּשנפטרוּ השנַיִם מידי המחַבּלים הקטנים, ילדי הפּראִים, לא יכלוּ לשאוֹף רוּחַ וּלהשיב אֶת נַפשם עֵת רבּה. הקוֹלוֹת והצוָחוֹת

המשוּנים, הציפצוּף והצחוֹק הפּרוּע עדיִין המוּ בּאָזניהם ודיכּאוּ אֶת

רוּחָם. לבסוֹף התאוֹשש גיבּוֹרנוּ ונתן אֶל לבּוֹ, כּי לא טוֹב לוֹ

להתאַבּל על הגָלוּת וּלחַסר נַפשוֹ מטוֹבה. נמלךְ וקרב לאַט אֶל הסעוּדה

המוּכנת לפניהם, וּפתח ואָמַר אֵליה:

– גברתּי! עד אָנה נעמוֹד עצוּבים ושוֹממים? כּבר הגיעה

השעה, שנסעד לבּנוּ. גם העוֹלָם הזה לא להבל דמה. אַל תּשכּחי, כּי כּל היוֹם לא בּא עדיִין אוֹכל אֶל פּינוּ.

– אכוֹל כּאַוַת נַפשךָ. אני לא אוֹכל.

–מַדוּע? וכי יוֹשבת אַתּ בּתענית?

– בּתענית אֵיני יוֹשבת, ואַף־על־פּי־כן תּזהם נַפשי כּל אוֹכל.

– שמא כּוונתךְ להכריז שביתת־רעב, להכעיס אֶת שוֹבינוּ? רק לעצמךְ תּרעי, והוֹעֵל לא תּוֹעילי כּלוּם!…

– אֵיני יוֹדעת, אֵיךְ אֶפשר לאכוֹל? הלחם יעמוֹד בּלוֹעי!

– אֵין בּכךְ כּלוּם! עם האכילה תּבוֹא תּאות־האכילה.

– מתנַחם אַתּה בּמשל וּבמליצה.

– חַה־חַה־חַה!

– שוּב אַתּה צוֹחק? מה הצחוֹק הזה?

– נזכּרתּי בּתעלוּלי הפּראִים הקטנים.

– ועל זה אַתּה צוֹחק?

– וּלטעמךְ, כּלוּם לבכּוֹת אני צריךְ?

– אִם כּן, לָמה לא צחַקתּ, דוֹדי וּמעוֹדדי, בּשעה שהלָלוּ ציפצפוּ לָךְ?

– אֶלָא מה עשׂיתי?

– כּמדוּמה לי, שהרימוֹת קוֹל צעקה?

– אני הרימוֹתי קוֹל צעקה? אני?

– אֶלָא מי צעק?

– אַתּ היִית הראשוֹנה, שצעקתּ: הה לדיר! הה לדיר! הה לדיר!

– טוֹעֶה אַתּה, בּמחילה מכּבוֹדךָ! אַתּה היִית הראשוֹן, שצעקתּ: הה לדיר! הה לדיר! הה לדיר!

– וּבכן, כּלוּם חרפּה היא זוֹ, שאָמַרתּי ראשוֹנה: הה לדיר! הה לדיר! הה לדיר!?

– וּכלוּם חרפּה היא לי, שאָמַרתּי ראשוֹנה: הה לדיר! הה לדיר! הה לדיר!

– אִם אֵין זוֹ חרפּה בּעֵינַיִךְ, לָמה אֵיפוֹא הוֹרדתּ אֶת חוֹטמךְ, גברתּי?

– וכי אני הוֹרדתּי אֶת חוֹטמי?

– אֶלָא מי הוֹריד אֶת חוֹטמוֹ?

– בּאמת אָמרוֹ: “כּל החוֹטמים אָדם רוֹאֶה, חוּץ מחוֹטם עצמוֹ”!…

חבל על שׂיחָה רבּת־ענין זוֹ, שנפסקה בּאֶמצע. שוּב נפתחה הדלת ונכנסה המטפּחת הטוּרקית, שבּידה ניתן גוֹרל גיבּוֹרינוּ השבוּיִים.

 

ו. נשים מוֹשלוֹת בּהם    🔗

גם בּפּעם הזאת בּאה אֶצלם המטפּחת הטוּרקית לא לבדה. אַחריה נגררה בּריה משוּנה בּדמוּת בּתוּלה ירקרקת, העֹוטפת מטפּחת אדוּמה

לראשה, – אַף היא מבּנוֹת הפּראִים. שתּי הנשים נכנסוּ לבית־הכּלא, כּשהן נוֹשׂאוֹת בּידיהן מכּל טוּב: קערה מלאה אוֹרז, בּלוּל בּאפוּנים וּפוֹלים, פּנכּה מלאה תּפּוּחי־אדמה מבוּשלים וּביצים קצוּצוֹת, וחוֹצן מלא חתיכוֹת תּפּוּחים וגרעיני אגוֹזים.

כּשנכנסוּ והמזוֹנוֹת בּידיהן, רמזה הבּתּולה הירקרקת על שני השבוּיִים ואָמרה אֶל המטפּחת הטוּרקית:

– אוֹי לי, בּעלת הבּית, אנוּשה מַכּתי! ראִי־נא גם ראִי: הלא שניהם לא נגעוּ כּמעט בּאוֹכל אשר לפניהם!

– הלוַאי לא אֵדע דאָגה אַחרת זוּלָתה עד אַחַר הפּסח!

עוֹד מעט נַאכיל אֶת שניהם. הבה אֶקחם אֵלי ואוֹחַז בּהם, ואַתּ עמדי הכן לימיני והלעיטי אוֹתם מן האוֹכל אשר בּידךְ. נוּ, בּתוּלה? לָמה תּעמדי כּגוֹלם ותחשׂפי שינַיךְ?

– מה ראוּ בּי, שהם נזעקים כּל־כּךְ: הה לדיר! הה לדיר! הה לדיר!?

– אִי לָךְ, בּתוּלה פּתיה, בּאֵש תּישׂרפי! מַהרי והסירי

אֶת המטפּחת האדוּמה מעל ראשךְ! וכי נעלם ממךְ, כּי הלָלוּ לא יוּכלוּ להבּיט אֶל הצבע האָדוֹם?

– כּל צרוֹתי יחוּלוּ על ראשיהם!

– על ראשךְ יחוּלוּ, שטיה שכּמוֹתךְ! אֹתּ קוֹדמת! הסירוֹת

אֶת המטפּחת? טוֹב ויפה. עתּה קרבי אֶל המלָאכה. לָמה אֵינךְ מַלעיטה

אוֹתוֹ מן האוֹרז וּמן הפּוֹלים?

– לָמה אֵיני מַלעיטה אוֹתוֹ? לא בּי העיכּוּב. אני מוּכנת

וּמזוּמנת להלעיטוֹ כּל היוֹם וכל הלילה, וּבלבד שיִרצה בּכךְ. ואוּלָם הלא רוֹאָה אַתּ, כּי אֵין דעתּוֹ נוֹחָה מזה. מנַענע הוּא אֶת ראשוֹ אֵילךְ

ואֵילךְ וקוֹפץ אֶת פּיו. אֵינוֹ רוֹצה.

– כּוֹפים אוֹתוֹ, עד שיִרצה! מי יִשמַע לוֹ וּמי ישׂים

אֵלָיו לב? הבה אוֹחַז בּגרגרתּוֹ ואהדקה, הדק היטב, ונראֶה, אִם יִפתּח לי אֶת פּיו אוֹ לא! כּךְ, כּךְ! הלעיטיהוּ־נא! הלעיטיהוּ־נא!

– אוֹי, בּעלת־הבּית, בּרוּכה תּהיִי בּעדי! ראִי־נא את עֵיניו המנַצנצוֹת שלא כּדרךְ הטבע! חוֹששת אני, שמא יֵחָנק חָלילה!

– היחָנקי אַתּ תּחילה! אַתּ קוֹדמת! הראִיתם בּתוּלה

שוֹטה שכּמוֹתה? אני מתכּוונת לטוֹבתוֹ, והיא בּאה בּחניקה! כּסבוּרה אַתּ,

שזוֹ לי הפּעם הראשוֹנה ואֵיני רגילה בּכךְ? תּחבי לוֹ אֶת חתיכת הבּיצה לתוֹךְ גרגרתּוֹ. כּךְ, כּךְ. הרי אני, בּרוּךְ השם, בּעלת־בּית זה עֶשׂרים שנה ואֶחָת! עתּה תּני־נא לתוֹךְ פּיו חתיכת תּפּוּח וגרעין של אגוֹז. תּני לו עוֹד. אַל תּחוֹסי. אַל תּהי עֵינךְ צרה!

– אני אֵיני חָסה. מַה לי לָחוּס? אֵין עֵיני צרה בּשל אחרים. ורק גדוֹלים רחמַי עליו. צער בּעלי־חַיִים!

– מַה תּאֹמרוּ לאוֹתה בּתוּלה? גדוֹלים רחמיה עליו! צער בּעלי־חַיִים! וכי רעה אני עוֹשׂה לוֹ? הלא אוֹכל אני נוֹתנת לוֹ! וּלשם מי אני טוֹרחת? הלא לשם שמים. לכבוֹד החַג ולכבוֹד הרגל. הלוַאי יעזרני הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא וישלם לי כּכל גמוּלי. כּמה זוּגוֹת כּבר גידלתּי והעמַדתּי לוֹ לחַג הפּסח! תּני לי עוֹד אגוֹז אֶחָד, ודי. זאת הפּעם תּספּיק לוֹ כּדי שׂביעה. בּרוּךְ אֵל עֶליוֹן. הוּא כּבר אָכל ושׂבע.

עכשיו נקרב־נא אֵליה ונַתחיל שוּב מבּראשית. כּלוֹמַר, נַתחיל שוּב בּאוֹרז וּפולים.

– בּבקשה ממךְ, בּעלת־הבּית, לאוֹרךְ ימים תּחיִי!

הגידי־נא לי, כּיצד אַתּ יוֹדעת להבחין בּין שניהם וּלהכּיר בּהם, מי הוּא וּמי היא?

– כּל חלוֹמוֹתי הרעים, שחָלמתּי על עצמי ושחָלמוּ אחרים עלי, יחוּלוּ על ראשךְ! אני עוֹמדת וטוֹרחת במלָאכה, והיא מפנה אֶת לבּה לדברי הבל ורוּחַ! הינשׂאִי תּחילה לאִיש, בּתוּלָה פּתיה שכּמוֹתךְ, והיִי

בּעלת־בּית בּפני עצמךְ, אוֹ־אָז תּשׂאִי אֶת נַפשךְ לשאֵלוֹת נבערוֹת

כּאֵלוּ. לפי שעה אֵין לָךְ אֶלָא לעמוֹד הכן על משמַרתּךְ ולעשוֹת אֶת המצוּוה עליךְ. כּךְ, כּךְ. עוֹד, עוֹד. אַל

תּחוֹסי. אַל תּהי עֵינךְ צרה. הלא אֵין זה אֶלָא לשם שמים. לשמוֹ הגָדוֹל והקדוֹש, לכבוֹד החַג ולכבוֹד הרגל!

אַחרי אשר כּילוּ הנשים לענוֹת בּאוֹכל אֶת נפש שבוּיֵיהן, נפטרוּ מבּית־הכּלא ויצאוּ, וּשני גיבּוֹרינוּ האוּמלָלים נשארוּ שוּב

יחידים, עלוּבים וּמעוּנים וּמדוּכּאים. שניהם פּרשׁוּ לקרן־זוית, הניחוּ אֶת ראשיהם האבלים זה על־גבּי זה ושקעוּ בּהירהוּרים נוּגים, הירהוּרי יגוֹן קוֹדר, אשר החַי יִתּן אוֹתם אֶל לבּוֹ רק בּערוב יוֹמוֹ

האַחרוֹן.

 

ז. השבוּיים מתלמדים בּיסוּריהם    🔗

אֵין לךָ דבר, המקרב רחוֹקים וּמַשרה שלוֹם ואַהבה בּין

בּריה לחברתּה, כּצרוֹת ויִסוּרים. וּשני גיבּוֹרי סיפּוּרנוּ יוֹכיחוּ.

בּמשךְ הזמן הקצר, שהיוּ נתוּנים בּצרה וּבשביה, נתקרבוּ לבּותיהם

קימעה־קימעה, עד שנַעשׂוּ אוֹהבים וידידים נאמנים זה לָזה והתחילוּ להבין אִיש אֶת רצוֹן חברוֹ על־פּי רמז בּלבד. ולא עוֹד, אֶלָא שבּרבוֹת הימים חָדלוּ גם להתבּושש זה מפּני זה ודבקוּ זה בּזה והיוּ לנפש אָחָת. כּשהמטפּחת הטוּרקית היתה נכנסת אֶצלם לבקרם, היא והבּתוּלה הירקרקת עמה, היוּ שתּיהן עוֹמדוֹת מנגד, מציצוֹת אליהם בּחן ובחסד וּבנחת, זנוֹת עֵיניהן בּהם ונהנוֹת הנאה משוּנה.

– מַה תּאֹמרי לזוּג נחמד זה?

– צמד־חמד. אַהבה ואַחוָה וריעוּת!

– השׂמת לבּךְ עליהם, כּמה שמנוּ והשבּיחוּ אֶצלי?

– אַל תּשלט עֵין־הרע בּהם!

– גשי־נא הנה ואֶחזי בּהם מתּחת לבית שחים… מַששי אֶת עוֹר בשׂרם וּראִי!… מַה תּאֹמרי עתּה? הכדאית והגוּנה אני בּעֵיני

אלוֹהים, כּי יִשלח לי חַג כּשר ונעים בּעבוּר הזוּג הזה, שאני מגדלת לוֹ לכבוֹד הפּסח?

נשי הפּראים גָמרוּ לעשׂוֹת מלאכתּן ויצאוּ מבּית־הכּלא,

וּשני גיבּורינוּ השבוּיִים משתּקעים בּהירהוּרים, מבקשים לבאֵר לעצמם אֶת

דברי המטפּחת הטוּרקית ולעמוֹד על פּשוּטם: לָמה אמרה, כּי מגדלת היא אוֹתם לכבוֹד הפּסח? מַה כּוונתה בּזה? וּבמה היא כּדאית והגוּנה כּל־כּך בּעֵיני אלוֹהים, כּי יִשלח לָה חַג כּשר ונעים

בּעבוּרם?… וּשניהם יוֹשבים על מדוֹכה זוֹ, תּוֹהים והוֹפכים בּה,

מדיינים זה עם זה ורוֹאִים בּה כּל אֶחָד מהירהוּרי לבּוֹ:

– הגידה לי, שאָהבה נַפשי: פּסח זה מַה פּירוּשוֹ?

– פסח זה, יונתי תּמתי, מין יוֹם טוֹב הוא אֶצלָם, חַג החירוּת והגאוּלָה.

– וּגאוּלָה מַה פּירוּשה?

– הבה אבאֵר לָךְ בּאֵר היטב, למַען תּדעי פּירוּשה של גאוּלָה. מנהג הוּא אֵצל האנשים הפּראִים האֵלה מימים קדמוֹנים לָקחת בּשבי אֶחָד מבּני עמנוּ, לגדלוֹ וּלפטמוֹ ימים רבּים, עד בּוֹא החַג הגָדוֹל

והקדוֹש, שנקרא אֶצלם חַג הפּסח. כּיוָן שהגיע החַג הגָדוֹל והקדוֹש, שנקרא חַג הפּסח, מיד עוֹמדים הפּראִים וּפוֹתחים אֶת דלתי כּלאו של השבוּי וקוֹראִים לוֹ דרוֹר. וזה פּירוּשה של גאוּלָה.

– העוֹד רחוֹקים הימים עד בּוֹא החַג הזה, שנקרא חַג הפּסח?

– לפי דברי המטפּחת הטוּרקית, אֵין לָנוּ לחַכּוֹת אֶלָא שלוֹשה ימים.

– שלוֹשה ימים?!

– לָמה נבהלתּ כּל־כּךְ, חמדת־לבּי? שלוֹשת הימים האֵלה יעברוּ כּחלוֹם, וכאשר יגיע החַג הטוֹב והנעים, חַג הפּסח, יקוּמוּ שוֹבינוּ ויִפתּחוּ לָנוּ אֶת דלתי כּלאֵנוּ ויאֹמרוּ לָנוּ: צאוּ, צאוּ,

אסירים! לכוּ ושוּבוּ אֶל אַרצכם ואֶל מוֹלדתּכם! אַז נשׂא אֶת רגלינוּ ונלךְ אֶל אשר יִשׂאֵנוּ רוּחנוּ!

– האָח, יקירי, דבש וחָלָב תּחת לשונךָ! מי יִתּן ויֵאָמנוּ דבריךָ! ואוּלָם חוֹששת אני לדבר אַחר ונַפשי לא תּדע מנוּחָה.

– אַל־נא, נשמת־אַפּי! הסירי פּחד מנגד עֵינַיִךְ, תּמיד אֹתּ חוֹששת לדבר אַחר!

– לא, אִישוֹן־עֵיני! אֵין אַתּה יוֹדע אֶת טבע הפּראים.

– וּמנַיִן אַתּ יוֹדעת אֶת טבעם, חמדתי?

– הרבּה סיפּוּרים שמַעתּי עליהם, מַחמַדי, כּשהיִיתי

עדיִין קטנה בּבית אִמי. אחוֹתי הגדוֹלה סיפּרה לי, כּי בּעֵיניה ראתה פּעם אַחַת…

– שוּב נזכּרתּ בּסיפּוּרי אחוֹתךְ הגדוֹלה? שכחי, יקירתי, אֶת הסיפּוּרים האֵלה ואַל תּזכּירי אוֹתם לפני!

– גם אני רוֹצה היִיתי לשכּוֹחַ אוֹתם ולהסירם מלבּי. אבל מה אֶעשׂה, והם עוֹלים בּזכרוֹני מאליהם! כּל הימים הם מציקים לי וּממררים אֶת חַיי, וגם בּלילוֹת לא ינוּח לבּי.

– וּבכן, מה הם הסיפּורים, המציקים לָךְ בּיוֹם ואֵינם מַניחים לָךְ לישוֹן גם בּלילה?

– חביבי, האִם לא תּצחק לי?

– לָמה אֶצחַק לָךְ, נשמתי?

־ זה דרכּךָ תּמיד: כּשאני מסַפּרת לךָ דבר, אתּה צוֹחק לי ואוֹמר עלי, כּי שטיה אני, יוֹנה פּוֹתה, תּרנגוֹלת־הוֹדוּ, וכל כּיוֹצא בּדברים אֵלוּ.

– בּי נשבּעתּי, תּמתי, כּי לא אוֹסיף עוֹד לצחוֹק לָךְ.

ואַתּ שבי־נא פּה על־ידי וסַפּרי לי אֵת אשר שמַעתּ מפּי אחוֹתךְ הגדוֹלה.

– אחוֹתי הגדוֹלה סיפּרה לי, כּי האנשים הפּראִים האֵלה,

שאָנוּ רוֹאִים פּה לפנינוּ, רעים הם שבעתים מן החַיוֹת הטוֹרפוֹת אשר בּיער. חַיה טוֹרפת כּי תּפּוֹל על אֶחָד משלָנוּ, וטרפה אוֹתוֹ ואָכלה אֶת

כּוּלוֹ בּבת אֶחָת. ואִילוּ האנשים הפּראִים לא כן יעשׂוּ. אֶחָד מאִתּנוּ כּי יִפּוֹל בּידי הפּראִים, ולקחוּ אוֹתוֹ בּשבי, ונתנוּ אוֹתוֹ בּכּלא,

והאכילוּהוּ והשקוּהוּ בּיד רחָבה, עד אשר יִשמַן בּשׂרוֹ מאוֹד…

– ואַחַר־כּךְ?

– ואַחַר־כּךְ, כּאשר יִשמַן בּשׂרוֹ מאוֹד, הם אוֹחזים

בּוֹ, שוֹחטים צוָארוֹ בּסַכּין, נוֹתחים בּשׂרוֹ לנתחים, מוֹלחים אוֹתוֹ

בּמלח וּמַשרים אוֹתוֹ בּמים…

– ואַחַר־כּךְ?

– ואַחַר־כּךְ הם מבערים אֵש בּתּנוּר וצוֹלים אוֹתוֹ על שוּמנוֹ ואוֹכלים אוֹתוֹ על ראשוֹ ועל כּרעיו ועל קרבּוֹ.

– סיפּורי־בדים! דברי הבאי! חלוֹמוֹת וחזיוֹנוֹת־לילה! ואַתּ, שטיה, עוֹדךְ מַחזיקה בּתוּמתךְ וּמַאמינה לדברי־הבל אֵלה? חַה־חַה־חַה!

– הוּא אשר אָמַרתּי, כּי תּצחק לי!

– אֵיךְ לא אֶצחַק, ואַתּ בּינתךְ קצרה ואֵינךְ יוֹדעת

להבחין בּין ימינךְ לשׂמאֹלךְ! הלא בּאָזנַיִךְ שמַעתּ זה־עתּה מפּי המטפּחת הטוּרקית, כּי מגדלת היא אוֹתנוּ לא לעצמה ולהנאָתה, אֶלָא לשם שמים.

– וּבכן, מה אָנוּ למדים מזה, מַחמַדי?

– וּבכן, אָנוּ למדים מזה, נשמתי, כּי אֵינךְ אֶלָא שטיה ויוֹנה פּוֹתה ותרנגוֹלת־הוֹדוּ!

– אָכן זה דרכּכם תּמיד, שאַתּם מַעליבים אוֹתנוּ על כּל מדרךְ כּף רגלנוּ וּמעוֹללים בּעפר כּבוֹדנוּ!

– אַתּם אָמַרתּ? בּלשוֹן רבּים? מי וָמי אַתּם? למי נתכּוונתּ?

– נתכּוונתּי לכוּלכם, לכל הגברים.

– לכל הגברים? חָשקה נַפשי מאוֹד לָדעת, כּמה גברים כּבר ידעתּ בּימי חַיֵי הבלךְ?

– יוֹדעת אני רק אֶחָד מהם, ודי לי.

– לא, יוֹנתי. אָמַרתּ גברים, בּלשוֹן רבּים. מַשמע, שכּבר ידעתּ אחרים זוּלתי!

– אָכן רוֹאָה אני, כּי רק תּוֹאנה אַתּה מבקש ממני!

– ראוּ־נא גם ראוּ אֶת זוֹ, שכּבר הוֹרידה אֶת חוֹטמה ונעלבה! כּמה נוֹחָה זוֹ לכעוֹס! גשי־נא אֵלי ואפייסךְ…

שׂיחָה נעימה זוֹ נפסקת פּתאוֹם על־ידי חבוּרת המחַבּלים הקטנים, תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם, הבּאִים בּשאוֹן ורעש אֶל החַלוֹן מעֵבר מזה להתגָרוֹת בּשני השבוּיִים וּלהקניט אוֹתם. להיכּנס אֶצלם פּנימה אֵין

מַניחים לָהם, לפיכךְ הם בּאִים יוֹם־יוֹם אֶל החַלון, עוֹמדים מבּחוּץ,

מתהוֹללים לפני גיבּורינוּ העלוּבים, מַאריכים לָשון לעוּמתם וּמתקלסים

בּהם, צוֹחקים וּמצפצפים וצוֹוחים לָהם בּקוֹלי־קוֹלוֹת: “הה לדיר! נירוּ ניר! דבּרוּ שיר!”… וגיבּורינוּ השבוּיִים, שכּבר התרגלוּ בּכךְ, אֵינם נעלבים עוֹד ועוֹנים לעוּמתם בּנַחַת

וּבשלות־נפש גמוּרה, כּדרךְ בּני־אָדם, המַחזירים שלוֹם למַכּיריהם: “שלוֹם עליכם – עליכם שלוֹם”. “בּרוּכים היוֹשבים – בּרוּכים תּהיוּ גם אַתּם”…

אָכן כּךְ הוּא דרךְ העוֹלָם. כּל מיני יִסוּרים

וּפוּרעניוֹת, שמביא הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא על בּריוֹתיו, תּחילתם בּאוֹנס וסוֹפם בּרצוֹן. גם שני גיבּוֹרינוּ השבוּיִים התלמדוּ קימעה־קימעה בּיִסוּריהם והשלימוּ עם חַיֵי כּלאָם. ולא עוֹד, אֶלָא שבּמשךְ הזמן שכחוּ אֶת אָשרם וחוּפשתם מימי־קדם וּסבוּרים היוּ, כּי מתּחילת בּריאָתם היה כּךְ ועוֹלָם כּמנהגוֹ נוֹהג.

 

ח. בּחלוֹם וּבהקיץ    🔗

היה בּוֹקר. בּחוּץ ירד ערפל כּבד ונח על הגגוֹת וכיסה אֶת עֵין האָרץ. בּבּית היה חוֹשךְ־אפלה. גיבּוֹרינוּ השבוּיִים עדיִין ישנוּ שנתם וחָלמוּ חלוֹמוֹת נעימים. בּחלוֹמם ראוּ אֶת פּינַת מוֹלדתּם הרחוֹקה.

קרפּף גָדוֹל וּרחַב־ידים. שמַיִם צחים וּכחוּלים כּעֵין התּכלת. ירק־דשא. נהר שוֹטף. גלגל של בּית־ריחַיִם חוֹזר וּמַכּה בּמַיִם וּמַתּיז רסיסים לכל רוּחַ. אַוָזים וּברוָזים רוֹחצים על שׂפת הנחל. תּרנגוֹלוֹת עוֹדרוֹת בּאַשפּה. תּרנגוֹלים קוֹראִים בּקוֹל. ציפּרים עפוֹת ממעל. האָח, כּמה

נאֶה זיו העוֹלָם, שבּרא הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּשבילָם!… הן רק בּשבילָם בּראוֹ. וכי בּשביל מי גָדלוּ האִילנוֹת הגבוֹהים האֵלה עם ענפיהם העבוּתּים, אשר בּצלם הנעים הם מטיילים אָנה ואָנה לכל אַוַת־נַפשם? אוֹ בּשביל מי עוֹמד בּית־ריחַיִם זה, הזן וּמפרנס לכל בּני משפּחתּם, הגדוֹלים עם הקטנים? או בּשביל מי בּוֹקע ועוֹלה בּכל בּוֹקר מתּוֹך הנהר גלגל־חַמה בּועֵר כּאֵש, המַשפּיע לָהם אוֹר וחוֹם עד בּלי די? הוֹי, מי יִתּנם עתּה להעיף עין רגע אֶחָד על החַמה הטוֹבה והמאִירה אשר ממַעל, ועל הקרפּף הגָדוֹל והרחב אשר מתּחת, ועל בּית־הריחַיִם הישן, העוֹמד ליד הנהר וּמַכּה בּגלגלוֹ בּמַיִם וּמַתּיז רסיסים לכל רוּחַ!…

מתּוֹך חלוֹמוֹת־קסם אֵלוּ העירוּ אוֹתם פּתאוֹם ואָחזוּ

בּהם והוֹציאוּם החוּצה. אַויר הבּוֹקר הלח והצוֹנן נשב אֶל פּניהם וליפּף

אוֹתם בּרעננוּתוֹ. שני גיבּוֹרינוּ הרגישוּ כּאִילוּ רוּחַ חדשה עברה עליהם וכוֹחוֹת חדשים ניתּנוּ לָהם. עוֹד רגע – ויִפרשׂוּ כּנפיהם בּאַויר ויעוּפוּ אֶל אשר יִשׂאֵם הרוּחַ, הרחק־הרחק, על פּני גנים ויערים, על־פּני הרים ועמקים, עד בּוֹאם לשם, לפינַת מוֹלדתּם הטוֹבה. שם יֵצאוּ לקראתם אחיהם, בּני אביהם ואִמם, ויקבּלוּ פּניהם בּשׂמחה: “בּרוּכים הבּאִים! מאַיִן בּאתם?” “ממקוֹם מוֹשב הפּראִים”. “מה עשׂוּ לָכם הפּראִים?”

“האכילוּנוּ והשקוּנוּ וגידלוּ אוֹתנוּ לכבוֹד הפּסח”. “מה זה פּסח?” “מין יוֹם טוֹב הוּא אֶצלם, חַג החירוּת והגאוּלָה”…

בּדמיוֹנוֹת נעימים אֵלוּ השתּעשעוּ גיבּוֹרינוּ הכּפוּתים

כּל אוֹתוֹ הדרךְ, עד שהביאוּם לסמטה צרה ואפלה והוֹרידוּם שם לָאָרץ והניחוּם בּמקוֹם בּיצה ורפש. שם ראוּ לפניהם קיר גָבוֹה, כּוּלוֹ מגוֹאָל בּדם. על הקרקע, מסביב לָהם, שכבוּ המוֹן עוֹפוֹת כּפוּתים, ואֶצלם עוֹמדוֹת נשים וּבתוּלוֹת, נדבּרוֹת אִשה אֶל רעוּתה וצוֹחקוֹת.

גיבּוֹרינוּ הוֹפכים ראשיהם לכאן וּלכאן, מַחרישים וּמשתּאִים: לָמה ועל מה הביאוּם למקוֹם הזה? וּמה להעוֹפוֹת הכּפוּתים פּה? ולָמה זה תּצחַקנה

הנשים והבּתוּלוֹת? וּמה פּשר הקיר המגוֹאָל בּדם?… הזה הוּא חַג הפּסח הטוֹב והנעים? הזה הוּא זמַן החירוּת והגאוּלָה?…

כּךְ הירהרוּ שני השבוּיִים בּלבּם והתחילוּ להסתּכּל

בּפני העוֹפוֹת הכּפוּתים, השוֹכבים על־ידם בּדממה וּבמנוּחה, ואֵין פּוצה פּה וּמצפצף, כּאִילוּ כּךְ צריךְ להיוֹת ועוֹלָם כּמנהגוֹ נוֹהג. רק

תּרנגוֹלת אַחַת סַרבּנית וקוֹלָנית לא נחה ולא שקטה אַף רגע. מדי פּעם בּפעם ניתּרה ממקוֹמה והתאַמצה בּכל כּוֹחָה לָקוּם, מוֹחאת כּנפים

וצוֹוַחַת בּקול מר:

– הניחוּ לי! הניחוּ לי! אֵיני רוֹצה לשכּב! רוֹצה אני לָרוּץ! הניחוּ לי! הניחוּ לי!

– קוּקוּריקוּ! – עוֹנה לעוּמתה תּרנגוֹל אָדוֹם, השוֹכב

אַף הוּא כּפוּת וּשתּי תּרנגוֹלוֹת עמוֹ, והוּא מוֹחא כּנפיו וּפוֹנה אֶל

כּל הציבּוּר: – מַה תּאֹמרוּ לאוֹתה חכמה? אֵינה רוֹצה לשכּב! רוֹצה היא לָרוּץ! חַה־חַה־חַה!

גיבּוֹרנוּ השבוּי זוֹקף ראשוֹ וּמַבּיט אֶל התּרנגוֹל

האָדוֹם, וּפתאוֹם הוּא מַרגיש, כּי דמוֹ קפא בּעוֹרקיו וכל חוּשיו

נתבּלבּלוּ: פּני התּרנגוֹל האָדוֹם הזה ידוּעים לוֹ מתּמוֹל־שילשוֹם. נכוֹן הוּא להישבע, כּי כּבר ראה אוֹתוֹ פּעם אַחַת וּכבר שמע אֶת קוֹלוֹ. אַךְ אֵיפה ראָהוּ ואֵיפה שמע אֶת הקוֹל הזה – קשה לוֹ להעלוֹת בּזכרוֹנוֹ. הוֹי, אֵיפה פּגש אֶת התּרנגוֹל האָדוֹם הזה?!… והוּא זוֹקף שוּב אֶת

ראשוֹ וּמסתּכּל יפה בּפניו. ראָהוּ התּרנגוֹל האָדוֹם, קפץ כּנגדוֹ

בּרגליו הכּפוּתוֹת וּפתח בּזמר משוּנה:

קוּקוּריקוּ, בֶּן עַם־הֹדּוּ!

הַכֹּל יַעֲנוּ, הַכֹּל יוֹדוּ,

כִּי אַחֲרִיתְךָ אַחֲרִית פְּתָאִים.

רְאֵה, מֶה עָשׂוּ לָךְ הַפּרָאִים:

הוֹשִיבוּךָ בְּמַחֲשַׁכִּים,

הֶאֱכִילוּךָ שָׁם מַמְתַּקִּים,

בֵּיצִים שְׁלוּקוֹת וּבֻלבּוּסִים…

אִי לָךְ, אָבוּס בֶּן אֲבוּסִים!

שָׁמַן בְּשָׂרְךָ, עָשָׂה פִימָה –

לָכֵן הַקְשֶב־לִי וְשִׁמְעהָ:

לֹא לִכְבוֹדְךָ וּכְבוֹד בֵּית־אַבָּא

הָיְתָה כָל הַתְּכוּנָה רַבָּה!

פִּטְּמוּ אוֹתְךָ – לְרָעָתְךָ,

הִלְעִיטוּךָ – לְהַוָּתְךָ,

לַעֲשׂוֹתְךָ בָשָׂר צָלוּי

בְּפַרְהֶסְיָה וּבַגָּלוּי,

לְבַשֶּלְךָ בַּשֵּל הֵיטֵב

עַל הַשֻּׁמָּן וְעַל הָרֹטֶב,

לְהוֹצִיא מִמְּךָ קָרְקְבָנְךָ

זֶה הַמְפֻרְסָם…

ואוּלָם לא הניחוּ לוֹ להמשוֹרר האָדוֹם לסַיים אֶת

פּזמוֹנוֹ. יד פּלוֹני אָחזה בּוֹ פּתאוֹם והגבּיהתּוּ מן הקרקע בּכוֹחַ רב כּל־כּךְ, עד שנאלם התּרנגוֹל הקנתּרן ואָבדה לָשוֹן ממנוּ.

 

ט. העוֹלים לגרדוֹם    🔗

זה היה בּרנש משוּנה מן הפּראִים, גבה־קוֹמה ודק־בּשׂר, בּעל זקן פּרוּע וּפאוֹת ארוּכּוֹת, והוּא לָבוּש פּוזמקאוֹת לבנים,

וכנפוֹת בּגדוֹ תּחוּבוֹת לוֹ באַבנטוֹ, ושרווּלָיו מוּפשלים לוֹ על

זרוֹעוֹתיו, וסַכּין חַדה וּמבַריקה בּידוֹ. עמד הפּרא ותפס לתּרנגוֹל

האָדוֹם בּרגליו, הטה ראשוֹ לאחוֹריו הציץ לוֹ לתוֹךְ עֵיניו, מרט לוֹ שלוֹש נוֹצוֹת והעביר אֶת הסַכּין על צוָארוֹ – וּמיד השליכוֹ מלפניו אֶל הבּיצה הנרפּשת. נדהם ומבוּלבּל שכב התּרנגוֹל העלוּב רגע, לא נע ולא זע, וּפתאוֹם נתעוֹרר, קם על רגליו הכּפוּתוֹת ורץ בּאלכסוֹן בּצוָאר שחוּט, מסַבּב ראשוֹ וּמפשפּש אֵילךְ ואֵילך ונראֶה כּחוֹזר אַחרי אבדתוֹ.

גיבּוֹרנוּ מתבּוֹנן אֶל התּרנגוֹל השחוּט, וּברגע זה הוּא מַכּיר בּו אֶת

מוֹדעוֹ הישן, שראה לפנים בּחלוֹם. וּמתּוֹךְ כּךְ הוּא נזכּר גם בּאוֹתוֹ הזמר המשוּנה, ששר לוֹ אָז קנתּרן זה, והוּא מבין פּתאוֹם אֶת פּתרוֹנוֹ הנוֹרא, וּבשׂרוֹ נַעשׂה חידוּדים־חידוּדים, וּלשוֹנוֹ דבקה לחכּוֹ, ואֵין

הוּא יכוֹל להוֹציא הגה מפּיו לפני ידידתוֹ וחברתּוֹ, המתרפּקת עליו בּכל גוּפה ורוֹעֶדת כּוּלָה מפּחד. ואוֹתוֹ הפּרא בּעל הסַכּין המַבריקה מוֹסיף

לעשׂוֹת מלאכתּוֹ בּמנוּחַת־נפש, כּתליין זקן ורגיל. אֶחָד־אֶחָד, בּזה אַחַר זה, נשחָטים העוֹפוֹת בּידוֹ וּמוּשלָכים לאַחַר שחיטה אֶל הבּיצה הנרפּשת. הלָלוּ משתּטחים על הקרקע, מעלעים דמם, מנַתּרים בּרגליהם וּמפרכּסים לָקוּם, והלָלוּ מסַבּבים ראשיהם אֵילךְ ואֵילךְ ומוֹחאים בּכנפיהם על הבּיצה. מספּרם של קרבּנוֹת אֵלוּ,

שחוּטי הצוָאר, הוֹלךְ הלוֹךְ וָרב. הנשים והבּתוּלוֹת, העוֹמדוֹת מן הצד, מַבּיטוֹת ורוֹאוֹת אֵת כּל זה – ולא כלוּם. אַדרבּה, רבּוֹת מהן נוֹפלוֹת על העוֹפוֹת השחוּטים, החַיִים עדיִין, וּמוֹרטוֹת נוֹצוֹתיהם מהם,

קוֹרעוֹת אֶת עוֹרם מעליהם ונדבּרוֹת בּשעת מַעשׂה אִשה אֶל רעוּתה,

צוֹחקוֹת להנאתן, כּאִילוּ מַיִם שפכוּ לפניהן בּמקוֹם הזה, ולא דם בּעלי־חַיִים!… וכי עֵינַיִם אֵין לָהן לראות? וכי אָזנַיִם אֵין לָהן לשמוֹע? וכי לב אֵין לָהן להרגיש? אַיֵה יוֹשר־לבּם של הפּראִים האֵלה? אַיֵה אלוֹהיהם?…

כּךְ מהרהרים שני בּני־הוֹדוּ העלוּבים, השוֹכבים עדיִין כּפוּתים, וּמַבּיטים בּמַחזה הנוֹרא הזה ורוֹאים בעֵיניהם אֶת הרצח,

הנַעשׂה לעֵיני השמש. האוּמנם גם אוֹתם הביאוּ הנה לעשׂוֹת לָהם, כּאשר עשׂוּ להעוֹפוֹת, האַוָזים והבּרוָזים? האוּמנם גם הם, גדוֹלי היחַשׂ, בּני

עם סגוּלָה, שמוֹצאָם מאֶרץ הוֹדוּ הרחוֹקה, יעלוּ פּה לגרדוֹם עם כּל

האספסוּף הזה? האוּמנם אמת הם כּל הדברים הנוֹראִים, אשר סיפּרו לָהם עד עכשיו על האנשים הפּראִים?…

וּשניהם מַתחילים להבין אֵת כּל האמת המרה והנוֹראה. הכּל, הכּל מתגלה וּמתבּרר עכשיו לפניהם. ורק דבר אֶחָד עדיִין תּמוּה בּעֵיניהם, ואֵין לוֹ פּתרוֹנים: מה ראתה המטפּחת הטוּרקית, שהתפּארה כּל הימים לפני בּעלה וּשכנוֹתיה, כּי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ישלם שכרה בּעבוּר הזוּג הנחמד, שגידלה לשמוֹ לכבוֹד הפּסח? האִם זה רצוֹן האלוֹהים ואֶת זה הוּא דוֹרש מהם? אִם כּן, אֵל זוֹעֵם, אָיוֹם ונוֹרא הוּא אלוֹהי הפּראִים

האֵלה!…

 

י. סוֹף מעשׂה    🔗

לא היוּ רגָעים מוּעטים וּשני גיבּוֹרינוּ, הנאהבים

והנעימים, בּני־הוֹדוּ הגאֵיוֹנים, שכבוּ על האָרץ בּפישוּט רגלים וּכנפים, וּמַראֵיהם כּמַראֵה שני תּרנגוֹלי־הוֹדוּ שחוּטים. שניהם הניחוּ אֶת צואריהם החתוּכים, החַמים עדיִין, זה על־גבּי זה ונראוּ מרחוֹק כּשקוּעים בּשינה מתוּקה וחוֹלמים חלוֹמוֹת־קסם. עליהם אָמַר הכּתוּב:

הנאהבים והנעימים בּחַיֵיהם וּבמוֹתם לא נפרדוּ.