א
שמעוּ, בּני יִשׂראֵל, ואסַפּר לָכם מַעשׂה בּאוֹלָר. לא מַעשׂה בּדוּי מן הלב, אֶלָא מַעשׂה שהיה, מאוֹרע שאֵירע לי בּימי ילדוּתי בּבית אַבּא.
כּל ימי היִיתי מתאַוה לאוֹלר. לא היה דבר בּעוֹלָם, שנכסַפתּי לוֹ כּל־כּךְ, כּמוֹ שנכסַפתּי לאוֹלָר, לאוֹלָר קטן, שיִהיֶה כּוּלוֹ שלי, מוּנח בּכיסי וּמשמש לי להנאָתי: לרצוֹני אני מוֹציא אותו מכּיסי וחוֹתךְ בּו כּל דבר ועוֹשׂה בּוֹ כּל צרכי, כּאָדם העוֹשׂה בּשלוֹ, – ויִראוּ חברי ויקנאוּ בּי! בּשחר ילדוּתי, כּמעט התחַלתּי לָלכת לבית רבּי הראשוֹן, הוּא רב יוֹסי דרדקי, כּבר היה אוֹלָר בּידי, כּלוֹמַר, לא אוֹלָר מַמש, אֶלָא מעֵין אוֹלָר. אני עצמי יצרתּיו וּבידי עשׂיתיו. מתּוֹךְ כּנף של אַוָז עקרתּי לי נוֹצה אַחַת, קיצעתּיה מכּאן והחלקתּיה מכּאן, – ויהי רצוֹן, כּאִילוּ אוֹלָר הוּא זה, אוֹלָר החוֹתךְ.
– מַה טיבה של נוֹצה זוֹ? מַה לתינוֹק של בּית־רבּו וּלנוֹצוֹת? – שוֹאלני אַבּא, יהוּדי ידוּע־חוֹלי, בּעל פּנים צהוּבּים וצוֹמקים, שהשיעוּל תּוֹקפוֹ בּשעת דיבּוּרוֹ. – נוֹצוֹת מצא לוֹ, צעצוּעים חָמדה נַפשוֹ!
– מַה אִיכפּת לָךְ, שהיֶלד משתּעשע? – משיבה לוֹ אִמא, אִשה גוּצה, שמטפּחת־משי חבוּשה לראשה. – כּל דבר של מַה־בּכךְ גוֹרם לוֹ צער!
לימים, כּשהתחלתּי לוֹמד חוּמש, כּבר היה בּידי כּמעט אוֹלָר מַמש, אַף הוּא מַעשׂה ידי. יגעתּי וּמצאתי בּקרינוֹלינה של אִמא רצוּעת־פּלד דקה, עמַדתּי וּתקעתּיה תּקוֹע היטב בּכפיס־עֵץ, והיתה לי ללהב. אֶת הלהב השחַזתּי יפה על־גבּי קדירה, וּבשעת מַעשׂה פּצעתּי, כּדרךְ הטבע, אֶת אֶצבּעוֹתי עד זוֹב דם.
– ראִי־נא גם ראִי את הקדיש שלָךְ, שדמוֹ שוֹתת! – צוֹעֵק אַבּא, אוֹחז לי בּאֶצבּעוֹתי ולוֹחצן עד כּדי פּירוּק עצמוֹתיהן, – בּחוּר נאֶה גידלתּ לעצמךְ!
– אַללי לי, רעם הממַני! – קוֹראת אִמא, גוֹזלת מידי אֶת האוֹלָר, מַשליכה אוֹתוֹ אֶל תּוֹךְ התּנוּר ואֵינה מַשגיחָה בּבכיִי. – עתּה יבוֹא הקץ, אוֹיה לי!
ואוּלָם לא היוּ ימים מוּעטים עד שמצאתי לי אוֹלָר אַחר נאֶה ממנוּ, אוֹלָר כּהלכתוֹ, לכל פּרטיו ודיקדוּקיו: ניצב־עֵץ עבה וקצר, עגלגל וכרסני, הנראֶה כּעֵין חביוֹנה, וּבוֹ להב גבנוּני, להב־בּרזל, הנפתּח ונסגָר לרצוֹן בּעליו. רצוֹנכם לָדעת, אֵיזה הדרךְ בּא אוֹלָר זה לידי? קבצתּי על־יד אֶת הכּסף, הניתּן לי לפת שחרית, צירפתּי פּרוּטה לפרוּטה והנַחתּין, עד שיצאתי בּרכוּש גָדוֹל. עמַדתּי וקניתי מחברי שלמה הקטן אֶת אוֹלָרוֹ בּמחיר עֶשׂר פּרוּטוֹת: שבע נתתּי לוֹ בּמזוּמנים, ושלוֹש נשארוּ לוֹ בּידי.
הוֹי, מה אָהבתּי אֶת האוֹלָר הזה! כּמה חָביב היה לנַפשי! בּעֶרב, כּשהיִיתי חוֹזר מבּית־רבּי לביתי, ואני רעֵב ונחלש, מעוּנה ומוּכּה־לחי (בּימים ההם התחַלתּי ללמוֹד גמרא מפּי רבּי “מוֹטי מַלאַךְ־המות” ועמַדתּי בּ“שֹור שנגח אֶת הפּרה”, וכיוָן שנגח שוֹר אֶת הפּרה, הרי חַייב אני לספּוֹג מַכּות־לחי!), היתה ראשית מלאכתּי להוֹציא אֶת האוֹלָר ממקוֹם צנוּע, מתּחת לָאָרוֹן השחוֹר, שהיה מוּנח שם כּל היוֹם, מפּני שבּבית־רבּי לא יכוֹלתּי להחזיקוֹ, וּבבּית צריךְ היִיתי להצפּינוֹ על אַחַת כּמה וכמה, לבל תּשוּרנוּ עֵין אבּא. מתּחילה היִיתי ממשמש בּוֹ, מַחליקוֹ בּידי וּמַשׂבּיע עֵיני בּו. אַחַר־כּךְ היִיתי עוֹמד להראוֹת בּו נפלָאוֹת, גוֹזר בּו נייר וּמשסע קנה־קש לחצאִים, ולבסוֹף היִיתי חוֹתךְ בּוֹ אֶת פּתּי לפרוּסוֹת קטנוֹת שבּקטנוֹת, נוֹעֵץ אוֹתן בּחוּדוֹ של הלהב ונוֹתנן לתוֹךְ פּי. קוֹדם שנתי היִיתי עוֹמד לנַקוֹת אֶת אוֹלָרי, משפשפוֹ וּמַגהיצוֹ יפה, נוֹטל אֶת האֶבן המַשחזת, שמצאתי בּעליית בּיתנוּ מתּחת לגָג, יוֹרק עליה וּמַתחיל לעסוֹק חרש בּמלאכתּי – להשחיז אֶת אוֹלָרי, להשחיז וּלהשחיז…
אַבּא יוֹשב אֶל השוּלחָן, כּיפּה חבוּשה לראשוֹ, והוּא מַשפּיל עֵיניו וּמעיין בּספר. מעיין הוּא וּמשתּעֵל, משתּעֵל וּמעיין. אִמא עוֹמדת בּחדר־הבּישול וּמטפּלת שם בּחַלָה לכבוֹד השבּת. ואני עוֹסק בּשלי: עוֹמד וּמַשחיז, עוֹמד וּמַשחיז.
וּפתאוֹם התעוֹרר אַבּא, כּמקיץ משנתוֹ.
– מי הוּא זה המצפצף שם? מי זה עוֹסק שם בּמלָאכה? מה אַתּה עוֹשׂה, שקץ שכּמוֹתךָ?
והוּא נגש אֵלי, גוֹחן וּמציץ על האֶבן המַשחזת, תּוֹפס לי באָזני וּמַתחיל להשתּעֵל.
– אָה, אוֹלָרים? – אוֹמר אַבּא ונוֹטל מידי אֶת האוֹלָר עם האֶבן המַשחזת. – שוּב חָזרתּ לסיאוּרךָ, ריקן שכּמוֹתךָ? וּלעיין בּספר אִי אַתּה יכוֹל, בּן סוֹרר וּמורה?
אני מרים אֶת קוֹלי בּבּכי. אַבּא מפייסני בּשתּי מַכּוֹת־לחי, ואִמא נבהלת וּבאה מחדר־הבּישוּל, כּששרווּליה מוּפשלים על זרוֹעוֹתיה, וּמרימה קוֹל־זוָעוֹת:
– הס, הס! מה קרה שם? לָמה תּכּה אוֹתוֹ? בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל! מה ראִית בּיֶלד? אַללי לי!…
– אוֹלָרים? – צוֹוח אַבּא וּמשתּעֵל. – משתּעשע כּיוֹנק שׁדי אִמוֹ! אֵינוֹ יכוֹל לעיין בּספר! בּחוּר בּן שמוֹנה שנים! אני אלמדךָ פּרק בּהלכוֹת אוֹלָרים, ריקן והוֹלךְ בּטל שכּמוֹתךָ! אולָרים חָמדה נַפשוֹ בּעֶצם היוֹם הזה!
הוֹי, מה רעה עשׂה לוֹ אוֹלָרי? לָמה הוּא כּועֵס כּל־כּךְ?
זוֹכר אני אֶת אַבּא כּשהוּא חוֹלה כּמעט תּמיד, בּפנים צהוּבּים וצוֹמקים, תּמיד נרגז וזוֹעֵף, כּוֹעֵס על העוֹלָם כּוּלוֹ. על כּל דבר קל שבּקלים בּוֹעֵר כּאֵש אַפּוֹ, והוּא מבקש לדרסני. לאָשרי עוֹמדת לי אִמא בּשעת צרתי, מגינה עלי וּמַצילתני מידיו.
ואֶת האוֹלָר גָזלוּ ממני והשליכוּהוּ למקוֹם הסמוּי מן העין. שמוֹנה ימים רצוּפים בּיקשתּיו בּכל המַחבוֹאִים, בּאַשפּתּוֹת וּבמי־שוֹפכים, בּיקשתּיו ולא מצאתיו. בּכה בּכיתי לאוֹלָרי הגבנוּני, לאוֹלָרי הנחמד, וקשרתּי עליו מספּד מר. כּי מה אני וּמה חַיי עתּה, אִם אוֹלָרי אֵיננוּ אִתּי? אֵין לי עכשיו בּעוֹלָמי אֶלָא בּית־רבּי, הוא חדר “מוֹטי מַלאַךְ־המות”, המַכּני לחי וּמוֹרט אָזנַי על חטאוֹ של שוֹר שנגח אֶת הפּרה. לעֵת ערב, כּשאָשוּב הבּיתה מוּכּה ומעוּנה, לחָיי צבוֹת ועֵינַי אדוּמוֹת ואָזנַי מרוּטוֹת, אֶל מי אֶפנה בּצר לי? בּוֹדד וגלמוּד נשאַרתּי בּלא אוֹלָרי הגבנוּני, בּוֹדד ונעזב כּיתוֹם, ואִיש לא ראה אִת דמעוֹתי, ששפכתּי על משכּבי בּלילוֹת. בּמסתּרים בּכיתי, מחיתי דמעוֹתי ונרדמתּי. וּלמחר, כּשהשכּמתּי בּבּוֹקר, והנה שוּב בּית־רבּי, שוּב שוֹר שנגח אֶת הפּרה, שוּב מַכּותיו של מוֹטי מַלאַךְ־המות, שוּב כּעסוֹ ורוֹגזוֹ של אַבּא עם שיעוּלוֹ וקללוֹתיו – אֵין רגע אֶחָד של מנוּחה ונַחַת, אֵין קוּרטוֹב של שׂמחה לנגד עֵינַי, אֵין אָדם אֶחָד מַראֶה לי פּנים שׂוֹחקוֹת. יחיד אני בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, יחיד וּבוֹדד ונעזב!…
ב
עברוּ ימים רבּים, והאוֹלָר הגבנוּני כּמעט נשכּח מלבּי.
ואוּלָם נראֶה, כּי מן השמים נגזר עלי, שכּל ימי ילדוּתי אֶכּשל בּאוֹלָרים ואקבּל יִסוּרים על־ידיהם. אוֹלָר חָדש נתגלה לי להוָתי, אוֹלָר יקר ונפלא בּמינוֹ, שאֵין דוֹמה לוֹ. אוֹלָר זה שני להבים נוצצים לוֹ, להבי־פּלד, חַדים כּחלָפים, וניצבוֹ עֶצם לבנה, וכוֹבע־נחוֹשת בּראשוֹ, וּמַסמרי־נחוֹשת, קטנים ואדוּמים, קבוּעים בּוֹ, וכוּלוֹ מַחמַדים, יפה אַף נעים, תּאוה לעֵינים!
כּיצד נתגלגל אוֹלָר יקר כּמוֹתוֹ וּבא לידי? דבר זה מַעשׂה בּפני עצמוֹ הוּא, מַעשׂה, שתּחילָתוֹ יפה וסוֹפוֹ עֶצב וּמַכאוֹבים. ואַתּם הטוּ אוֹזן ושמעוּ.
בּביתנוּ, ששימש פּוּנדק לעוֹברי־דרכים, התאַכסן בּן־אָדם משוּנה, קבּלן מגוּלח־זקן, יהוּדי אַשכּנַזי, ששמוֹ האֶרץ האֶרצנהאֶרץ. מה היה בּעֵינַי מַראֵהוּ של גָלוּחַ זה, שלשוֹנוֹ משוּנה, חציה יהוּדית וחציה אַשכּנַזית, וּפניו חלָקים וּנקיִים, בּלא סימַן זקן וּפאוֹת, וקפּוֹטתוֹ קצוּצה, בּמחילה מכּבוֹדכם, למַעלה מירכיו, – תּבינוּ מאליכם. וכי כּוֹחַ־אבנים כּוֹחי, שאֶתאַפּק ולא אמַלא צחוֹק פּי, בּשעה שהגוֹי היהוּדי הזה פּוֹתח פּיו וּמדבּר אֵלי דווקא בּלָשוֹן יהוּדית, אֶלָא שלָשוֹן זוֹ נלעֶגת מאוֹד, כּוּלָה מלאה פּתּחים?
– אמוֹר־נא, יֶלד נחמד, מַה שמה של פּרשת השבוּע?
– חי־חי־חי! – צוֹחק אני וּמַסתּיר אֶת פּני בּכפּי.
– אמוֹר, אמוֹר, בּני מַחמַדי, פּרשת השבוּע מה היא?
– חי־חי־חי, בּלק! – קוֹרא אני בּצחוֹק גָדוֹל וּבוֹרח וּמתעלם מעֵיניו.
כּךְ היה מנהגי עמוֹ בּימים הראשוֹנים, כּשלא הכּרתּיו עדיִין. אבל לאַחַר זמן, כּשנתקרבתּי יוֹתר אֶל האַשכּנזי האֶרץ האֶרצנהאֶרץ, התחַלתּי לחַבּבוֹ כּל־כּךְ, שלא היִיתי חוֹשש אפילוּ לָזה, שאֵינוֹ מתפּלל ואוֹכל בּלא נטילת־ידים. מתּחילה היה לבּי מהסס בּוֹ ולא הבינוֹתי, אֵיךְ הוּא חַי על האָרץ? לָמה מַניח הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא חַיִים לבריה שכּמוֹתוֹ? והלא דין הוּא, שיהא נחנק בּשעת אכילָתוֹ, אוֹ שתּהיֶינה שׂערוֹתיו נוֹשרוֹת מראשוֹ המגוּלה! מפּי רבּי מוֹטי מַלאַךְ־המות שמַעתּי, כּי יהוּדי אַשכּנַזי זה אֵינוֹ אֶלָא גילגוּל, כּלוֹמַר, יהוּדי שנתגלגל באַשכּנַזי, ועשׂוּי הוּא להתגלגל אַחַר־כּךְ בּזאֵב, אוֹ בּכלב, אוֹ בּסוּס, ואפילוּ בּברוָז… בּברוָז?
“חַה־חַה־חַה! ענין יפה הוּא זה!” – כּךְ היִיתי מהרהר בּלבּי ורחמַי נתעוֹררוּ על אַשכּנַזי זה. ורק דבר אֶחָד היה תּמוּה בּעֵינַי: אַבּא, שיהוּדי כּשר הוּא וירא־שמַיִם, מה ראה בּבן־אָדם זה, שהוּא מפנה לוֹ תּמיד מקוֹם בּראש המסוּבּים לשוּלחָן? ולא אבּא בּלבד, אֶלָא כּל היהוּדים הבּאִים לביתנוּ, נוֹהגים בּוֹ כּבוד בּמידה יתירה:
– שלוֹם עליכם, רב האֶרץ האֶרצנהאֶרץ! בּרוּךְ הבּא. רב האֶרץ האֶרצנהאֶרץ! שב־נא, רב האֶרץ האֶרצנהאֶרץ!
ולא נתקררה דעתּי עד ששאַלתּי פּעם אַחַת אֶת אַבּא פּשר דבר. דחה אוֹתי אַבּא וגָער בּי בּנזיפה:
– כּלךְ לָךְ! לא ענינךָ הוּא זה! לָמה אַתּה סוֹבב־הוֹלךְ פּה לכל הרוּחוֹת? וכי אֵינךָ יכוֹל לישב בּמקוֹמךָ וּלעיין בּספר?
שוּב ספר? ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם? גם אני רוֹצה לראוֹת! גם אני מתאַוה לשמוֹע אֶת דבריו של זה!
נכנס אני לטרקלין, מתגנב וּפוֹרשׁ לקרן־זוית, עוֹמד שם וּמַטה אוֹזן לשמוֹע אֶל שׂיחַת הבּריוֹת ואֶל צחוֹקוֹ של האָדוֹן האֶרץ האֶרצנהאֶרץ, הצוֹחק בּכל פּה וּמעשן סיגָרוֹת עבוֹת וּשחוֹרוֹת, שריחָן הנעים, הנוֹדף למרחוֹק, מחַיה נפשוֹת. פּתאוֹם נגָש אֵלי אַבּא וסוֹטר לי על לחָיי.
– שוּב בּאת לכאן, הוֹלךְ בּטל שכּמוֹתךָ? מה יהא בסוֹפךָ, גוֹי שכּמוֹתךָ? הוֹי, מה יהא בסוֹפךָ?…
האָדוֹן האֶרץ האֶרצנהאֶרץ עוֹמד לימיני להגן עלי:
– אבל הנח לוֹ, הנח לוֹ, אדוני!
אַךְ אַבּא אֵינוֹ שוֹמע לוֹ. אַבּא מגָרשני בּחרפּה מן הטרקלין. כּוֹבש אני אֶת יִצרי ונוֹטל ספר בּידי. ואוּלָם מה אֶעשׂה, ולבּי אֵינוֹ הוֹלךְ אַחַר הספר? מתהלךְ אני מחדר אֶחָד לשני, עד שאני בּא להנאֶה שבּכל חַדרי בּיתנוּ, לחדר־משכּבוֹ של האָדוֹן האֶרץ האֶרצנהאֶרץ. כּמה יפה חדר זה! מה רב האוֹר פּה! העששיוֹת דוֹלקוֹת, האַספקלָריוֹת מַזהירוֹת. על השוּלחָן ערוּכים בּסדר נאֶה דיוֹתה גדוֹלה ועֵטים יפים, פּסילי אָדם וסוּסים קטנים, מיני צעצוּעים שוֹנים, עשׂוּיִים עֵץ ואֶבן, וּבתוֹכם – גם אוֹלָר קטן. הוֹי, כּמה נאֶה אוֹלָר זה! אִילוּ היה אוֹלָר כּזה בּידי, מה מאוּשר היה חלקי עלי אדמוֹת! כּמה כּלים נאִים היִיתי עוֹשׂה בּוֹ, כּמה תּקנוֹת טוֹבוֹת היִיתי מתקן בּוֹ! הנה אנַסה ואֶראֶה – החַד הוּא?…
ראוּ־נא גם ראוּ – בּשׂערה הוּא פּוֹגע! שׂערה הוּא קוֹצץ! הוֹי־הוֹי, אַךְ זה אוֹלָר! אַךְ זה יחיד וּמיוּחָד!…
אני פּוֹנה כּה וָכה – אֵין אִיש. רק אני והאוֹלָר. מנַסה אני וּמַכניסהוּ רגע אֶחָד לתוֹךְ כּיסי. ידי רוֹעֶדת. לבּי דוֹפק בּי כּל־כּךְ, ששוֹמע אני אֶת קוֹל דפיקתוֹ: תּיק־תּיק־תּק!… הס! דוֹמה, שקוֹל צעדי אָדם אני שוֹמע, קוֹל שריקת נעלים? אֵין זה כּי־אִם האָדוֹן האֶרץ האֶרצנהאֶרץ! מה אֶעשׂה עתּה?… ינוּחַ לוֹ האוֹלָר לפי־שעה בּכיסי, ואַחַר־כּךְ אַחזירהוּ למקוֹמוֹ. לעֵת־עתּה צריךְ אני לָצאת מכּאן, להסתּלק מן החדר, לברוֹחַ, לברוֹחַ!…
לסעוֹד פּת ערבּית לא יכוֹלתּי עוֹד. אִמא ממַשמשת בּראשי. אַבּא מעיף בּי עֵיני־זעם וּמשלחני, כּי אֵלךְ לישוֹן. לישוֹן? וכי אוּכל לעצוֹם אֶת עֵיני? חָשוּב אני כּמת!… מה אֶעשׂה עכשיו בּאוֹלָר? כּיצד אַחזירהוּ למקוֹמוֹ?..
ג
– קרב־נא הנה, בּחוּר נאֶה! – אוֹמר לי אַבּא למחר. – האִם לא ראִית בּאַחַד המקוֹמוֹת אֶת האוֹלָר?
מתּחילה נבהלתּי מאוֹד. כּסבוּר היִיתי, שיוֹדע הוּא, שהכּל יוֹדעים. וכמעט נזרקה הברה מפּי: “הא? האוֹלָר? הנה הוּא”… ואוּלָם הברה זוֹ נחנקה בּגרוֹני, ועניתי בּחרדה גדוֹלה:
– מַה־זה ואֵי־זה אוֹלָר?
– מַה זה ואֵי־זה אוֹלָר? – מעקם עלי אַבּא אֶת דברי. – צדיק תּמים הוּא ואֵינו יוֹדע כּלוּם! אֵינוֹ יוֹדע, אֵיזה אוֹלָר! אוֹלר־הזהב, אוֹלָרוֹ של האוֹרח, היכן הוּא, שקץ שכּמוֹתךָ?
– לָמה אַתּה מתגוֹלל על היֶלד? – מתערבת אִמא בּדבר. – היֶלד חַף מפּשע ואֵינו יוֹדע כּלום, וזה בּא עליו בּעלילה: אוֹלָר, אוֹלָר!
– היֶלד אֵינוֹ יוֹדע כּלוּם! – אוֹמר לָה אַבּא בּכעס. – כּל הבּוֹקר הוּא רוֹאֶה, כּי מחַפּשׂים וּמבקשים בּכל פּינוֹת הבּית, בּוֹדקים בּחוֹרים וּבסדקים וקוֹראִים: “אוֹלָר, אוֹלָר! אוֹלָר, אוֹלָר!” וכאן עוֹמד הבּן הזה שלָךְ ושוֹאֵל: “אֵיזה אוֹלָר?” כּלךְ לָךְ, צא וטוֹל ידיךָ, בּחוּר ריק שכּמוֹתךָ!
בּרוּךְ המקוֹם, בּרוּךְ הוּא, שלא עמדוּ למַשמש בּכיסי!
אבל מה אֶעשׂה מעתּה? אֵין לי תּקנה אֶלָא להטמין אֶת האוֹלָר בּאחד המַחבוֹאים. אֵיפה אַטמינהוּ? וַדאי שאֵין מקוֹם טוֹב כּעליית־הגָג.
לפי־שעה אני חוֹטף וּמוֹציא אֶת האוֹלָר מתּוךְ כּיסי ונוֹתנוֹ בּאֶחָד ממַגָפי. אוֹכל אני ואֵיני יוֹדע מה אני אוֹכל. לחמי עוֹמד בלוֹעי, שׂם מַחנק לגרוֹני.
– לָמה אַתּה מבוֹהל כּל־כּךְ? – שוֹאלני אַבּא.
– אני ממַהר אֶל החדר, – משיב אני וּמַרגיש, כּי פּנַי מַאדימים כּאֵש.
– מַתמיד נַעשׂה פּתאוֹם! ראוּ־נא אֶת הצדיק הזה! – נוֹהם אַבּא בּפני עצמוֹ וּמַבּיט אֵלי בזעף.
– מתּוֹךְ יִסוּרים רבּים גָמַרתּי סעוּדתי וּבירכתּי בּרכּת־המזוֹן.
– אִם כּן אֵיפוֹא, לָמה אֵינךָ הוֹלךְ עדיִין אֶל החדר, מַתמיד שלי? – שוֹאלני אַבּא אַחרי הסעוּדה.
– לָמה אַתּה דוֹחקוֹ כּל־כּךְ? – שוֹאֶלת אוֹתוֹ אִמא. – יֵשב־נא היֶלד עוֹד רגע בּבּית.
לא היוּ רגָעים מוּעטים – ואני על עליית־הגָג. בּנקרת קוֹרה אַחַת, בּמקוֹם טמיר ונעלם, מוּנח האוֹלָר הלָבן, מוּנח וּמַחריש.
– לָמה אַתּה מטפּס שם על־גבּי עלייוֹת? – צוֹוחַ אֵלי אַבּא מלמַטה. – מה אַתּה עוֹשׂה שם, ריקן שכּמוֹתךָ, בּחוּר בּר־מצוָה, ראש־בּריוֹנים?
– מבקש אני פּה מין דבר… – עוֹנה אני ונוֹפל כּמעט לאָרץ מגוֹדל הפּחד.
– מין דבר? מַהוּ מין דבר? אֵיזהוּ מין דבר?
– מין ספר… מין… מין גמרא ישנה…
– הא? ספר? גמרא? בּעליית־הגָג? אִי לךָ, פּוֹחז שכּמוֹתךָ! רד משם, מַהר ורד, וידעתּ אֶת תּנוּאָתי, ראש־בּריוֹנים, עוֹרף־כּלָבים, רוֹעֵה־חזירים שכּמוֹתךָ!
אבל הפּעם אֵין אני חוֹשש כּל־כּךְ לכעסוֹ של אַבּא, כּשם שחוֹשש אני, שמא יִמצאוּ אֶת האוֹלָר. מי יוֹדע? הן אֶפשר, שעוֹד בעֶצם היוֹם הזה יעלוּ אֶל העלייה לתלוֹת שם אֶת בּגדי־הלָבן אוֹ לָטוּחַ אֶת ארוּבּת העשן ההרוּסה?… צריךְ אני להוֹציא משם אֶת האוֹלָר ולהצניעוֹ בּמקוֹם אַחר, בּטוּח יוֹתר. בּין כּה וָכה, ואני שרוּי בּחרדה גדוֹלה.
מכּל מַבּט עֵיניו של אַבּא נראֶה לי, כּאִילוּ הכּל כּבר נוֹדע לוֹ, כּי עוֹד מעט ויִתפּסני ויִשאַל אוֹתי לאוֹלָרוֹ של האוֹרח. לבסוֹף מצאתי מַחבוֹא חָדש, מקוֹם שאֵין דוּגמתוֹ. היכן? בּקרקע. גוּמה חָפרתּי לאוֹלָר, ושם הוּא מוּנח, כּשהוּא מכוּסה יפה בּתבן מלמַעלה, לשם סימן. בּחזירתי מבּית־רבּי אני ממַהר אֶל החָצר. מוֹציא אני בּלָאט אֶת האוֹלָר מתּוֹךְ הגוּמה, ועוֹד לא הספּקתּי לָזוּן בּוֹ אֶת עֵינַי כּל־צרכּי, והנה הגיע לאָזני קוֹל גערתוֹ של אַבּא:
– היכן אַתּה שם? לָמה אֵינךָ הוֹלךְ להתפּלל, חוֹטב־עֵצים, שוֹאֵב־מַיִם שכּמוֹתךָ?
ואוּלָם כּל אשר יִרדפני אַבּא ויציק לי, וכל אשר ייסרני רבּי ויפליא מַכּוֹתי – כּאַיִן וּכאֶפס הוּא בּעֵיני. יפה לי שעה אַחַת של תּענוּג, כּשאני שב מן החדר וּמתיחד עם חברי היקר לי, חברי היחיד לי בּעוֹלָמי, זה אוֹלָרי, מכּל תּענוּגוֹת העוֹלָם הזה. אַךְ אוֹי ואבוֹי! תּענוּג זה כּרוּךְ בּיִסוּרים וּפגָעים רעים ואֵינוֹ בּא לי אֶלָא מתּוֹךְ אֵימַת־מות וּמוֹראִים גדוֹלים!
ד
הימים ימי קיץ. החַמה שוֹקעת, האַויר הוֹלךְ ונַעשׂה צוֹנן, החָציר נוֹתן ריחוֹ, הצפרדעים מקרקרוֹת בּנַחַל, וקרעֵי־עננים מרחפים ממַעל, עוֹברים על־יד הלבנה וּמתכּוונים לבלוֹע אוֹתה. הלבנה החיורת פּעמים מסתּתּרת וּפעמים חוֹזרת ונגלית. דוֹמה, כּאִילוּ שטה היא וּמרחפת בּמהירוּת ועוֹמדת בּמקוֹם אֶחָד. אַבּא יוֹשב על הדשא, לָבוּש גלימה ותחתּוֹנים עם טלית קטנה לבנה, ידוֹ האַחַת מוּנחת בּחיקוֹ והשניה מחַטטת בּעפר. מרים הוּא אֶת ראשוֹ אֶל הכּוכבים אשר בּרקיע־השמים, מַבּיט וּמשתּעֵל. לאוֹר הלבנה פניו מַכסיפים ונראִים כּפני מת. יוֹשב הוּא באוֹתוֹ מקוֹם מַמש, שהאוֹלָר טמוּן שם, יוֹשב ואֵינוֹ יוֹדע כּלוּם. אֵינוֹ חָש ואֵינוֹ מַרגיש בּזה שמתּחת לרגליו. הוֹי, אִילוּ ידע אֵת כּל זאת!
“כּך נאֶה לָךְ! – אני מהרהר בּלבּי. – אַתּה עמדתּ ואִיבּדתּ ממני אֶת אוֹלָרי הגבנוּני, בּא הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא וזימן לי אוֹלָר אַחר, נאֶה ממנוּ! והרי אַתּה יוֹשב עליו ואֵינךָ יודע כּלוּם. הוֹי, אַבּא, אַבּא!”…
– לָמה אַתּה לוֹטש אֵלי אֶת עֵיניךָ, כּחָתוּל זה? – גוֹעֵר בּי אַבּא פּתאוֹם. – לָמה תּשב בּחיבּוק־ידים, כּחָתן בּיוֹם חוּפּתוֹ? וכי אֵין לךָ עוֹד שוּם עבוֹדה? וּמקריאַת־שמַע פּטוּר אָתּה? אִי לךָ, ריקן, להבה לא תּבער בּךָ, מיתה משוּנה לא תּבוֹא עליךָ!
כּשאַבּא אוֹמר: “להבה לא תּבער בּךָ, מיתה משוּנה לא תּבוֹא עליךָ”, סימן הוּא לוֹ, שכּעסוֹ אֵינוֹ גָדוֹל כּל־כּךְ. אַדרבּה, מכּאן אני לָמד, שדעתּוֹ נוֹחָה עליו. וּבאמת, כּלוּם אֶפשר לוֹ לאָדם חַי, שלא תּהא דעתּוֹ נוֹחָה עליו בּלילה הזה, ליל־קיץ יפה ונעים, בּשעה שכּוֹחַ מיוּחָד, כּוֹחַ טמיר ונעלם, דוֹחפוֹ וּמוֹשכוֹ לחוּץ, אֶל אַויר העוֹלָם הרךְ, הצח והרענן? הכּל, הכּל יצאוּ עתּה מן הבּית. אַבּא, אִמא וכל הילָדים, המפשפּשים בּחוֹל וּמשׂחקים בּחלוּקי־אבנים. האָדוֹן האֶרץ האֶרצנהאֶרץ אַף הוּא כּאן. מטייל הוּא להנאָתוֹ על־פּני החָצר בּראש מגוּלה, מעשן סיגָרה וּמזמר מין זמר אַשכּנַזי, מסתּכּל בּי פּעם בּפעם, מסתּכּל ושׂוֹחק. ניכּר, שלוֹעֵג הוּא לי על שאַבּא טוֹרדני מכּאן. ואני לָעוֹג אֶלעג לכוּלָם. עוֹד מעט וכוּלָם יֵלכוּ לישוֹן, אָז אֶתגנב לָצאת אֶל החָצר (ישן אני בּפּרוֹזדוֹר על הקרקע, מפּני החוֹם הנוֹרא בּבּית), ואֶשתּעשע בּאוֹלָרי, אֶתענג עליו כּכל אַוַת נַפשי.
הכּל ישנים. דממה והס מסביב. אֵין קוֹל ואֵין קשב. קם אני וזוֹחל בּלָאט על ידי ועל רגלי, מתגנב חרש, כּחָתוּל המתגנב לטרף, ויוֹצא לחָצר. הלילה שוֹקט. האַויר צח וּמשיב נפש. בּחשאי וּבזהירוּת אני זוֹחל וּבא לאוֹתוֹ המקוֹם, שהאוֹלָר טמוּן שם. בּחשאי וּבזהירוּת אני חוֹפר בּעפר, מוֹציא אֶת האוֹלָר מן המַחפּוֹרת וּמסתּכּל בּו לאוֹר הלבנה.
האוֹלָר מַבריק ונוֹצץ כּעֵין הזהב, כּאֶבן טוֹבה. נוֹשׂא אני אֶת עֵינַי למרוֹם ורוֹאֶה אֶת הלבנה, והנה היא מציצה אֵלי, אֵלי מַמש, אֵלַי ואֶל אוֹלָרי. לָמה היא מציצה אֵלי כּכה? אני הוֹפךְ אֶת פּני – והיא מַבּטת אַחרי. אני מכסה אֶת האוֹלָר בּכוּתּנתּי – והיא מַבּטת אַחרי. וַדאי יוֹדעת היא, מַה טיבוֹ של אוֹלָר זה ואֵיפה לקחתּיו! לקחתּיו?… הלא גנבתּיו!
בּפּעם הראשוֹנה, מיוֹם שנזדמן האוֹלָר לידי, עוֹלָה על לבּי המלה הנוֹראה הזאת. גָנבתּי? אִם כּן, גנב אָני? גנב מַמש, פּשוּטוֹ כּמַשמעוֹ? כּתוּב בּתּוֹרה, בּעשׂרת הדיבּרוֹת, באוֹתיוֹת גדוֹלוֹת: לא תּגנוֹב! – ואני הלכתּי וגָנבתּי! וּמַה יִהיֶה ענשי בּגיהינוֹם? אוֹי ואבוֹי! אֶת ידי יקצצוּ, אֶת היד שגָנבה. בּשבטי־ברזל ידוּשוּ אֶת בּשׂרי. על מַחבת קלוּיה בּאֵש יִצלוּני ויִשׂרפוּני. בּאֵש־עוֹלָם אֶהיֶה נדוֹן בּגיהינוֹם… לא! צריךְ אני להשיב אֶת הגנבה, להחזירה לבעליה. אֵין לי חפץ בּאוֹלָר גָנוּב. מחר אַחזיר אֶת האוֹלָר למקוֹמוֹ!
כּךְ אני מהרהר בּלבּי ונוֹתן אֶת האוֹלָר לתוֹךְ חיקי, ואני מַרגיש, כּאִילוּ גחלת בּוֹעֶרת מוּטלת בּחיקי. לא, צריךְ לחזוֹר וּלהצפּינוֹ, לטמנוֹ בּקרקע עד יוֹם מחר. והלבנה עדיִין מציצה אֵלי ממרוֹמים. לָמה תּבּיט בּי כּכה? הלבנה רוֹאָה הכּל, עֵדה היא… ואני חוֹזר וזוֹחל בּלָאט לתוֹךְ הפּרוֹזדוֹר, שוֹכב על משכּבי לישוֹן, וּשנתי נוֹדדת. מתהפּךְ אני מצד אֶל צד, עוֹצם עֵינַי, ואֵיני יכוֹל לישוֹן. ורק לפנוֹת בּוֹקר נרדמתּי וראִיתי בּחלוֹמי אֶת הלבנה, וראִיתי שבטי־ברזל, וראִיתי אֹולָרים… בּבּוֹקר הקיצוֹתי, התפּללתּי בּכוונה עצוּמה, אָכלתּי פּת שחרית וּמיהרתּי אֶל החדר.
– לָמה אַתּה נחפּז כּל־כּךְ אֶל החדר? ־ גוֹעֵר בּי אַבּא. – מי רוֹדף אוֹתךָ? התּוֹרה שלךָ, שאַתּה לוֹמד שם, לא תּברח מפּניךָ. ואַתּה מוּטב לךָ שתּברךְ בּרכּת־המזוֹן כּראוּי ולא תּדלג על המלים! עוֹד תּספּיק אַחַר־כּךְ לָצאת לתרבּוּת רעה, בּן־בּליעל, כּוֹפר בּעיקר, אוֹכל־טרפוֹת שכּמוֹתךָ!
ה
– לָמה אֵיחַרתּ היוֹם? הבּט לכאן וּראֵה! – כּךְ מקדם רבּי אֶת פּנַי וּמַראֶה לי בּאֶצבּעוֹ על חברי בּרל בּן האַדמוֹני, העוֹמד בּקרן־זוית וראשוֹ כּבוּש בּקרקע. – הרוֹאֶה אַתּה, בּן שוֹבב? לָכן תּדע, כּי מכּאן וּלהבּא לא יִקָרא עוֹד שמוֹ “בּרל בּן האַדמוֹני”, כּשם שנקרא עד עכשיו. יֶש לוֹ עתּה שם אַחר, נאֶה ממנוּ: “בּרלי הגנב” – זה שמוֹ מעתּה ועד עוֹלָם! וּבכן, ילָדים, קראוּ בּקוֹל: “בּרלי ה־ג־נ־ב! בּרלי ה־ג־נ־ב!”
אֶת הדברים האֵלה קוֹרא רבּנוּ בּקוֹל ממוּשךְ וּבניגוּן, וכל התּלמידים עוֹנים אַחריו, כּמשוֹררים העוֹנים אַחרי החַזן: “בּרלי ה־ג־נ־ב! בּרלי ה־ג־נ־ב!”
אני נצב דוּמם כּאֶבן ובשׂרי נַעשׂה חידוּדים־חידוּדים. אֵין אני מבין, מה המַראֶה הזה, אשר אני רוֹאֶה, וּמַה פּירוּשוֹ?
– לָמה תּחריש, שקץ שכּמוֹתךָ? – קוֹרא אֵלי רבּי וחוֹלק לי פּתאוֹם מַכּת־לחי אֶחָת. – לָמה תּפרוֹש מן הציבּוּר, גוֹי שכּמוֹתךָ? הלא שוֹמע אַתּה, שהכּל מזמרים. זמר גם אַתּה עמהם יחד: “בּרלי ה־ג־נ־ב! בּרלי ה־ג־נ־ב!”
ידי ורגלי רוֹעדוֹת. שינַי נוֹקשוֹת זוֹ לזוֹ. ואַף־על־פּי־כן אני מזמר עם כּל התּלמידים יחד: “ברלי ה־ג־נ־ב!”
– הרם אֶת קוֹלךָ, שקץ שכּמוֹתךָ! – מזרזני רבּי. – קרא בּגָרוןֹ! בּחָזקה! בּחָזקה!
ואני עם כּל המַקהלה משוֹררים בּכל מיני קוֹלוֹת: “בּרלי ה־ג־נ־ב! בּרלי ה־ג־נ־ב!”
– הסוּ, שתיקה יפה! – קוֹרא רבּנוּ וטוֹפח בּידוֹ על השוּלחָן. – הסוּ! עכשיו נגש אֶל המשפּט. עמוֹד, עמוֹד, בּרלי גנב, קרב־נא הנה, בּני! מַהר וּקרב, מַהר, אַל תּעמוֹד! הגידה לי, בּני שאָהבה נַפשי, מַה שמךָ אשר יִקראוּ לךָ?
– בּרל.
– ועוֹד?
– בּרל… בּרל…ה…הגנב!
– כּךְ, הבּן יקיר לי! כּךְ, כּךְ, יֶלד שעשוּעים! ועתּה, בּרלי, חביבי וּמַחמַד בּת־עֵיני, הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יאריךְ ימיךָ, הטריחה־נא אֶת עצמךָ וּפשוֹט בּמחילָה מכּבוֹדךָ אֶת מַלבּוּשיךָ. כּךְ, כּךְ, בּרלי. מַהר, מַהר, בּני. בּבקשה ממךָ, אַל תּתמַהמה ואַל תּחמיץ אֶת השעה. מַהר, חוּשה. כּךְ, כּךְ, הבּן יקיר לי, בּרלי מַחמַל־נפשי!
בּרל עוֹמד ערוֹם כּביוֹם היוָלדוֹ. פּניו לבנים, וטיפּת דם אֵין בּהם. עוֹמד הוּא, כּוֹבש פּניו בּקרקע, ואַף אֵבר לא יניע. כּוּלוֹ מת, מת מַמש!
רבּנוּ קוֹרא לאַחַד התּלמידים הגדוֹלים בּניגוּן של שׂמחת־תּוֹרה:
– עמוֹד, עמוֹד, הרשלי הגָדוֹל, סוֹב וּבוֹא לכאן, קרב אֵלי, מַהר־חיש! כּךְ, כּךְ! עמוֹד וסַפּר לָנוּ אֶת המַעשׂה כּהוָיתוֹ, מתּחילָתוֹ ועד סוֹפוֹ, כּיצד נתגלגל בּרלי זה ונַעשׂה גנב. ואַתּם, ילָדים, הטוּ אוֹזן ותשמעוּ.
והרשלי הגָדוֹל עוֹמד וּמסַפּר מַעשׂה נאֶה. מַעשׂה בּברל, שנזדמן לקוּפּת רב מאִיר בּעל־הנס, קוּפּה זוֹ, שאִמוֹ זוֹרקת לתוֹכה בּכל עֶרב שבּת עם חשכה, קוֹדם הדלָקת הנרוֹת, פּרוּטה אַחַת לצדקה. מצא בּרל את הקוּפּה סגוּרה וּמַנעוּל תּלוּי עליה. מה עשׂה? הלךְ והביא קנה של קש, שקצהוּ זפוּת, והתחיל מוֹציא על־ידיו בּמשיכה דרךְ חוֹר הקוּפּה אֵת כּל הפּרוּטוֹת, אַחַת אֶחָת, עד תּוּמן. לימים עמדה אִמוֹ, היא זלטה הצרוּדה, לפתּוֹחַ אֶת הקוּפּה לגוֹבי הצדקה. לא מצאוּ שם אֶלָא קנה אֶחָד של קש משוּח בּזפת. בּאה זלטה הצרוּדה וסיפּרה אֶת הדבר לפני רבּנוּ. עמד רבּנוּ והשכּיב אֶת בּרל על־גבּי הסַפסל והצליפוֹ כּדת וּכדין. הוֹדה בּרל על חַטאתוֹ וסיפּר, כּי שנה תּמימה היה הוֹלךְ ומוֹשךְ פּרוּטוֹת מתּוֹךְ הקוּפּה וקוֹנה לוֹ בּכל יוֹם ראשוֹן בּשבּת שני דוּבשנים וחָרוּב אֶחָד.
– ועתּה, ילָדים, עמדוּ ושפטוּהוּ! הלא בּקיאִים אַתּם בּסדר המשפּט. לא הפּעם הראשוֹנה זאת לָכם. יעמוֹד כּל אֶחָד מכּם וישמיע אֶת דעתּוֹ, כּדת מַה לעשוֹת לגנב, המוֹשךְ פּרוּטוֹת מתּוֹךְ קוּפּה של צדקה? הרשלי הקטן, פּתח פּיךָ ואמוֹר אַתּה, מה דינוֹ של גנב, המוֹשךְ פּרוּטוֹת בּקנה של קש מתּוֹךְ קוּפּה של צדקה?
רבּנו כּוֹפף אֶת ראשוֹ הצדה, עוֹצם עֵיניו וּמַטה אֶת אָזנוֹ הימנית אֶל הרשלי הקטן. והרשלי הקטן עוֹנה בּקוֹל:
– גנב, המוֹשךְ פּרוּטוֹת מתּוֹךְ קוּפּה של צדקה, אַחַת דתוֹ… להכּוֹתוֹ ולָדוּש אֶת בּשׂרוֹ עד זוֹב דם.
– משׁהלי, מַה דינוֹ של גנב, המוֹשךְ פּרוּטוֹת מתּוֹךְ קוּפּה של צדקה?
– גנב, – עוֹנה משׁהלי בּקוֹל־בּוֹכים – המוֹשךְ פּרוּטוֹת מתּוֹךְ קוּפּה של צדקה, דינוֹ – שיֵשבוּ שנַיִם על ראשוֹ, שנַיִם על רגליו וּשנַיִם ילקוּהוּ בּשבטים מלוּחים.
– טופּילי טוּטוּריטוּ, מַה יֵעשׂה לגנב, המוֹשךְ פּרוּטוֹת בּקנה של קש מתּוֹךְ קוּפּה של צדקה?
קוֹפּילי קוּקוּריקוּ, נַער שאֵינוֹ יכוֹל להגוֹת כּהלכה אֶת האוֹתיוֹת גימל, כּף וקוֹף, מקנח אֶת חוֹטמוֹ וּמזמר את פּסק־דינוֹ בּקוֹל ציפצוּף דק:
– דנב, המוֹשךְ פּרוּטוֹת בּטנה של טש מתּוֹךְ טוּפּה של צדטה, דינוֹ – שטל התּינוֹטוֹת יִטרבוּ אֵלָיו ושלוֹש פּעמים יִטראוּ לוֹ בּפניו בּטוֹל דדוֹל: דנב! דנב! דנב!
כּל התּלמידים צוֹחקים בּקוֹל. רבּנוּ נוֹתן אֶת בּוהן ידוֹ תּחת הפּיקה של גרגרתּוֹ, כּדרךְ החַזנים העוֹברים לפני התּיבה, וקוֹרא לי בּקוֹל ממוּשךְ וּבניגוּן, כּמוֹ שקוראִים אֶת החָתן לעלוֹת לתּוֹרה:
– י־ע־מוֹד החָתן שלוֹם בּרב נַחוּם מַפ־טיר! אמוֹר־נא אַתּה, שלוֹם יקירי, מַה משפּטוֹ של גנב, המוֹשךְ פּרוּטוֹת מתּוֹךְ קוּפּה של צדקה?
רוֹצה אני להשיב – וּלשוֹני אֵינה נשמַעת לי. רוֹעֵד אני ורוֹתת כּאחוּז־קדחת. מַרגיש אני כּעֵין מַחנק בּגרוֹני. זיעה קרה מכסה אֵת כּל גוּפי, מכּף רגלי ועד ראשי, וּבאָזנַי כּמין קוֹל שריקה הוֹמה. עֵינַי אֵינן רוֹאוֹת עוֹד לפנַי לא את רבּי, לא אֶת בּרל הגנב, העומד ערוֹם, ולא אֶת שאָר החברים. רוֹאֶה אני לפנַי רק אוֹלָרִים רבּים, אוֹלָרים לאֵין מספּר, אוֹלָרים לבנים, פּתוּחים, בּעלי כּמה וכמה להבים. ושם, אֵצל הדלת, תּלוּיה הלבנה. שׂוֹחקת היא וּמסתּכּלת בּי כּאַחַד האָדם… ראשי סחַרחַר והכּל סוֹבב־הוֹלךְ לפנַי: החדר, והשוּלחָן, והספרים, וכל החברים, והלבנה התּלוּיה ממַעל לדלת, וכל האוֹלָרים. רגלי כּוֹשלוֹת. עוֹד רגע – ואני נוֹפל. אבל מתאַמץ אני בּכל כּוֹחי וּמתחַזק, שלא אֶפּוֹל לאָרץ.
לפנוֹת עֶרב אני בּא הבּיתה וּמַרגיש, כּי פּנַי פּני־להבים, לחָיי לוֹהטוֹת וּבאָזנַי קוֹל שאוֹן. שוֹמע אני קוֹל מדבּרים אֵלָי, ואֵין אני יוֹדע מה. אַבּא מדבּר אֵלי, מתרגז, גוֹעֵר בּי, רוֹצה להכּוֹתני לחי. אִמא מגינה עלי בּידיה, פּוֹרשׂת אֶת סינרה, כּתרנגוֹלת זוֹ, שפּוֹרשׂת אֶת כּנפיה להגן על אֶפרוֹחיה, לבל יִגעוּ בּהם לרעה. אני אֵיני שוֹמע כּלוּם, אֵיני רוֹצה לשמוֹע כּלוּם. אַחַת שאלה נַפשי: כּי יגיע מהרה הלילה, ואוּכל לָשׂים קץ לאוֹלָר. מה אֶעשׂה בּוֹ? אוֹדה בּגָלוּי ואַחזירוֹ? הלא סוֹפי יִהיֶה כּסוֹפוֹ של בּרל. אַחזירוֹ בּצינעה ולא אוֹדה? שמא אֶתּפס בּיד. אאַבּדוֹ מן העוֹלָם? כּיצד מאַבּדים אוֹלָר? אטילהוּ לגָג? יהא נשמע קוֹל דפיקתוֹ. לתוֹךְ הגָן? שם בּוַדאי יִמָצא. אהה! מצאתי עֵצה: אֶזרקהוּ המימה! אָכן, עֵצה טוֹבה היא זוֹ, חי נַפשי! המַימה אֶזרקהוּ, אֶל תּוֹךְ הבּאֵר, כּאן בּחצרנוּ! מַחשבה זוֹ טוֹבה בּעֵינַי כּל־כּךְ, שאֵיני רוֹצה לשהוֹת עוֹד וּלהחמיצה. נוֹטל אני אֶת האֹולָר וּממַהר לָרוּץ אֶל הבּאֵר, ונדמה לי, כּאִילוּ לא אוֹלָר בּידי, אֶלָא מין דבר מזוּהם, מין שרץ, שאני רוֹצה למַהר וּלהיפּטר ממנוּ. ואַף־על־פּי־כן צר לי, צר לי מאוֹד על אוֹלָר יקר זה, שיֵלךְ לטמיוֹן. שעה קלה אני עוֹמד וּמהרהר, ונדמה לי, כּאִילוּ בּעל־חי אני אוֹחז בּידי. לבּי מיצר וכוֹאֵב: היִתּכן? היִתּכן? כּמה טרחוֹת טרחתּי בּשבילוֹ, כּמה עמל מינה לי, ועתּה אני עוֹמד וּמאבּדוֹ בּידים! ואוּלָם מַקשה אני אֶת לבּי ושוֹמט פּתאוֹם אֶת האוֹלָר מתּוֹךְ ידי. שְכָךְ! המים שיכשכוּ פּעם, ושוּב דממה. הס! אֵין אוֹלָר עוֹד! עוֹמד אני עוֹד רגע ליד הבּאֵר וּמַקשיב – שקט וּדממה, לא נשמע כּלוּם. בּרוּךְ שפּטרני! ואַף־על־פּי־כן לבּי הוֹמה וכוֹאֵב: צר לי על כּלי־חמדה זה, על אוֹלר־שעשוּעי, שהלךְ ממני ולא ישוּב עוֹד!
ואני חוֹזר אֶל משכּבי ורוֹאֶה אֶת הלבנה מַבּיטה אַחרי, ונדמה לי, שהיא השגיחה אֶל כּל המַעשׂה אשר עשׂיתי, וּכאִילוּ קוֹל אני שוֹמע מרחוֹק: “ואַף־על־פּי־כן גנב אַתּה! תּפסוּהוּ! הכּוּהוּ! גנב הוּא! ג־נ־ב!”… אני מתגנב לָצאת לפרוֹזדוֹר בּיתנוּ ושוֹכב לישוֹן. ואני רוֹאֶה בּחלוֹמי, והנה אני רץ, מרחף וטס בּאַויר, אני והאוֹלָר בּידי, והלבנה מַבּיטה אֵלי וקוֹראת: “תּפסוּהוּ! הכּוּהוּ! גנב הוּא! ג־נ־ב!”…
ו
שינה ארוּכּה, ארוּכּה מאוֹד! חָזוּת קשה, קשה מאוֹד! אֵש לוֹהטת בּקרבּי, וּבמוֹחי המוּלה רבּה. כּל מַה שעֵינַי רוֹאוֹת אָדוֹם כּדם. שבטים של אֵש דשים אֶת בּשׂרי, ואני מתבּוֹסס בּדם. מסביב לי מתפּתּלים נחָשים ועקרבּים, פּוֹערים פּיהם ושוֹאפים לבלעֵני. אָזנַי שוֹמעוֹת קוֹל שוֹפר: תּקיעה – טוּ! שברים – טוּ־טוּ! תּרוּעה – טוּ־טוּ־טוּ! וּפלוֹני עוֹמד על־גבּי וקוֹרא בּקוֹל וּבניגוּן: “הלקוּהוּ! הלקוּהוּ! הלקוּהוּ! הוּא ג־נ־ב!!!” ואני עצמי צוֹרח בּקוֹל מר: “הוֹי, קחוּ מעם פּנַי אֶת הלבנה! החזירוּ לָה אֶת האוֹלָר! מַה לָכם וּלברל העלוּב? נקי הוּא מעווֹן – אני ה־ג־נ־ב! ה־ג־אַ־אַ־נ־ב!”…
פּוֹקח אני אֶת עֵיני האַחַת, אֶת עֵיני השניה. היכן אני? כּמדוּמה לי, בּמיטה? מַה לי פּה? וּמי הוּא היוֹשב שם על הכּיסא, אֵצל המיטה? אָה, אַתּ היא זאת, אִמא? אִמא!… אֵין אִמא שוֹמַעת אֶת קוֹלי… אִמא! אִמא! אִ־מ־מא!!!… מַה זאת? דוֹמה, שצוֹעֵק אני בּקוֹל?… הס! מַקשיב אני ושוֹמע – אִמא בּוֹכה, בּוֹכה חרש. רוֹאֶה אני גם אֶת אַבּא ואֶת פּניו הצהוּבּים והחוֹלָניים. יוֹשב הוּא לפני הספר, קוֹרא בּלחש, משתּעֵל ונאנח. אֵין זאת כּי־אִם מַתּי, כּבר יצאה נשמתי! מת אָני?… וּפתאוֹם אני מַרגיש, כּי אוֹרוּ עֵינַי, וראשי קל עלי, וכל אברי קלוּ. קוֹל צליל הוֹמה בּאָזני האַחַת, וגם בּאָזני השניה: ציללל! מַרחיב אני אֶת נחירי אַפּי וּמזוֹרר: עטשי!
– לחַיִים וּלשלוֹם, לבריאוּת ולאריכוּת־ימים! סימן טוֹב! מַזל טוֹב! בּרוּךְ השם!
– בּאמת התעטש! בּרוּךְ אֵל עֶליוֹן!
– יֶש לָנוּ אֵל גָדוֹל! עתּה יקוּם ויֵרפא, אִם יִרצה השם. בּרוּךְ הוּא וּברוּךְ שמוֹ!
– ימַהרוּ ויִקראוּ הנה אֶת מינצי אֵשת השוֹחט ללחוֹש עליו מפּני עֵין־הרע! מוּמחית היא לאוֹתוֹ דבר!
– לרוֹפא צריךְ לקרוֹא! יִקראוּ לרוֹפא!
– לרוֹפא? על מה ולָמה? הבל הבלים! הוּא רוֹפא כּל בּשׂר! ריבּוֹן העוֹלָמים הוּא הטוֹב שבּרוֹפאִים! בּרוּךְ הוּא וּברוּךְ שמוֹ!
– הוֹציאוּ אֶת האנשים מעל החוֹלה. צאוּ, צאוּ! החוֹם גָדוֹל מנשׂוֹא! בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל, לכוּ לָכם לשלוֹם!
– הלא עֵיניכם הרוֹאוֹת! וכי לא אָמַרתּי לָכם, כּי אֵין לוֹ תּקנה אֶלָא להתּיךְ עליו שעוה? אִמרוּ מעתּה: כּלוּם לא יפה יעצתּי?
– בּרוּךְ אלוֹהים וּברוּךְ שמוֹ הגָדול? אֵל רחוּם וחַנוּן הוּא!
הכּל עוֹמדים עלי מסביב, הכּל מסתּכּלים בּי. כּל אֶחָד נגָש אֵלי וּממַשש אֶת ראשי. הכּל לוֹחשים עלי, מצפצפים וּמַהגים, מלקקים אֶת מצחי ויוֹרקים. הכּל מפנקים אוֹתי, יוֹצקים מרק רוֹתח לתוֹךְ פּי, מַלעיטים אוֹתי כּפּוֹת מלאוֹת מרקחת. הכּל עוֹטרים אוֹתי, שוֹמרים אוֹתי כּבבת־עין, מפטמים אוֹתי בּבשׂר עוֹפוֹת ואֵינם עוֹזבים אוֹתי לבדי אפילוּ רגע אֶחָד. אִמא יוֹשבת על־ידי תּמיד וּמסַפּרת וחוֹזרת וּמסַפּרת לי אֵת כּל הדברים כּהוָיתם: כּיצד הרימוּני מעל האָרץ כּמת והשכּיבוּני על המיטה, כּיצד שכבתּי שני שבוּעוֹת רצוּפים, כּוּלי אֵש לוֹהט, מקרקר כּצפרדע וּמדבּר מיני דברים על מַלקוּת ועל אוֹלָרים. כּבר נחשבתּי בּמתים. וּפתאוֹם זוֹררתּי שבע פּעמים ונרפּאתי וחָיִיתי!
– עכשיו רוֹאִים אנוּ, מַה גָדוֹל אלוֹהינוּ, בּרוּךְ הוּא וּברוּךְ שמוֹ! – מסַיימת אִמא אֶת סיפּוּרה בּדמעוֹת עֵינים. – קרוֹב הוּא לכל קוֹראָיו, רואֶה דמעוֹתינוּ וּמַקשיב לקוֹל תּחנוּנינוּ. הרבּה דמעוֹת שפכנוּ, אני ואַבּא, עד שראה אלוֹהים בּענינוּ וחָמל עלינוּ כּרוֹב רחמיו. כּמעט היִינוּ בּכל רע ואִיבּדנוּ בּחטאֵנו אֶת ילדנוּ חָלילה, אֶהיֶה כּפּרת עצמוֹתיךָ החביבוֹת! וּבשביל מי? בּשביל מה? בּשביל נַער גנב, בּשביל בּרלי זה, שרבּךָ הלקהוּ בחדר עד זוֹב דם. כּשחָזרתּ מן החדר, כּבר היִית כּמת. אַךְ זה רוֹצח, אַךְ זה גזלן, ישיב לוֹ אלוֹהים כּגמוּלוֹ, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! לא, בּני, כּאשר יחָננוּ אלוֹהים ואַתּה תּקוּם, אִם יִרצה השם, מחָליךָ – נמסוֹר אוֹתךָ למלמד אַחר, לא לקטלן כּמוֹתוֹ, למַלאַךְ־המות זה, יִמַח שמוֹ וזכרוֹ!
בשׂוֹרה זוֹ ערבה עלי בּיוֹתר. מחַבּק אני אֶת אִמא וּמנַשקה:
– אִמא, אִמא יקרה!
ואַבּא נגָש אֵלי בלָאט, מַניח אֶת ידוֹ החיורת והקרה על מצחי וּמדבּר אֵלי אַף הוּא רכּוֹת:
– הוֹי, שקץ, חרדה גדוֹלָה החרדתּנוּ!
גם היהוּדי האַשכּנַזי, אוֹ האַשכּנַזי היהוּדי, האֶרץ האֶרצנהאֶרץ, עם הסיגָרה שבּין שיניו, אַף הוּא גוֹחן אֶל מיטתי בּסַנטרוֹ המגוּלָח, מַחליק אֶת לחָיי בּחיבּה וּמדבּר אֵלי אַשכּנַזית:
– טוֹב, טוֹב! שלוֹם, שלוֹם!
ז
כּשבוּעיים לאַחַר שקמתּי ממשכּבי קרא לי אַבּא ואָמר:
– עתּה, בּני, קוּם ולךְ אֶל החדר ואַל תּהרהר עוֹד בּאוֹלָרים וּבשאָר דברי־הבלים. הגיעה שעתךָ, שתּשתּדל להיוֹת אִיש. אִם יִרצה השם, בּעוֹד שלוֹש שנים תּהיֶה בּר־מצוָה, עד מאָה ועֶשׂרים שנה!
בּדברים נעימים אֵלוּ שוֹלח אוֹתי אַבּא אֶל חדר מלמדי החָדש, רב חַיִים החָתוּל. בּפּעם הראשוֹנה אני שוֹמע מפּי אבּא הזוֹעֵם דברים טוֹבים ורכּים, ואני שוֹכח כּרגע אֵת כּל רדיפוֹתיו וקללוֹתיו וּמַכּותיו, כּאִילוּ כּל אֵלה לא היוּ מעוֹלָם. אִילמלא בּוֹשתּי מפּניו, היִיתי מחַבּקוֹ וּמנַשקוֹ. אבל, חי־חי־חי, אֵיך יִשק בּן לאָביו?…
אִמא נוֹתנת לי צידה לחַדרי – תּפּוּח שלם וּשתּי פּרוּטוֹת. גם האַשכּנַזי נוֹתן לי בּמַתּנה שתּי פּרוּטוֹת בּצירוּף מריטת־לחי וּמדבּר אֵלי בּלשוֹנוֹ:
– נַער יפה! טוֹב, טוֹב!
נוֹטל אני מַסכת בּיצה תּחת זרוֹעי, נוֹשק אֶת המזוּזה והוֹלך אֶל בּית־רבּי, כּולי כּחָדש, כּתינוֹק שנוֹלד, בּלב טהוֹר וּברוּח נכוֹן, בּראש בּהיר וצלוּל, בּמַחשבוֹת חדשוֹת וּטהוֹרוֹת, בּנפש נקיה וּכשרה. השמש נשקפת אֵלי ממרוֹמים ושוֹלחת לי אֶת בּרכתה שלוֹם בּקרניה החַמוֹת. הרוּח הקלה מנַשבת וּמסַלסלת פּאוֹתי. הציפּרים מצפצפוֹת “ציף־ציף־ציף”, וכל אברי כּאִילוּ מתרוֹממים מאליהם, מתנַשׂאִים בּאַויר. מתאַוה אני לָרוּץ, לרקד, לפזז וּלכרכּר – האָח, מַה טוֹב וּמה נעים לאָדם, כּשהוּא חַי וּכשהוּא תּם וישר, כּשאֵינו לא גנב ולא שקרן!
מאַמץ אני אֶת הגמרא אֶל לבּי בּכל כּוֹחי ורץ לבית־רבּי מתּוֹךְ שׂמחה וּמתּוֹךְ אוֹשר, ואני נשבּע בּנקיטת הגמרא, כּי לעוֹלָם לא אֶשלח עוֹד אֶת ידי בּדבר שאֵינו שלי, לעוֹלָם לא אֵגנוֹב, לעוֹלָם לא אשקר. תּם וישר אֶהיֶה כּל ימי חַיי, ישר, ישר, ישר…
א
אֶפתּח בכינוֹר שׂיחָתי – מַעשׂה בּכינוֹר אסַפּר לָכם היוֹם.
אֵין לךָ דבר בּעוֹלָם, כּךְ נדמה לי, נאֶה נעים מכּינוֹר, מנגינוֹת עלי־כינוֹר. אֵיני יוֹדע, מַה דעתּכם בּכךְ, ואוּלָם אני, מיוֹם שעמַדתּי על דעתּי, כּלתה נַפשי לכינוֹר ואָהבתּי נגינַת כּל מיני כּלי־זמר אַהבת־נפש. בּאשר חתוּנה, שם היִיתי הראשוֹן לקדם אֶת פּני המנַגנים, להתגנב אֶל הפּנדוּרה מאחוֹריה, מתגנב וּמַכּה בּאֶצבּע על הנימה הגסה: בּוּם! – וּבוֹרח, ושוּב בּוּם! וּבוֹרח. בּשל אוֹתוֹ “בּוּם” קיבּלתּי פּעם אַחַת נזיפה נמרצה מאֵת בּרל בּאס. היה מַעשׂה וּברל בּאס, יהוּדי זוֹעֵם, חרוּמַף וחַד־עֵינים, ראני, שאני מתגנב לָבוֹא אֶל הפּנדוּרה. העמיד פּני תּם, כּאִילוּ אֵינו מַשגיח בּי ולא כלוּם, וכאשר אַךְ פּשטתּי אֶת ידי אֶל הנימה הגסה, עמד ותפס לי בּאָזני, הוֹליכני בּכבוֹד גָדוֹל והגישני אֶל הדלת:
– הא לָךְ, מַמזר, שקה להמזּוזה!
ואוּלָם לקח טוֹב זה, שנתן לי בּרל בּאס, לא הוֹעיל לי כּלוּם, ולא זזתּי ממקהלת המנַגנים כּחוּט השׂערה. אָהבתּי אֶת כּוּלָם,
מישעיקה הכּנר, שפּרקוֹ נאֶה וּזקנוֹ שחוֹר ואֶצבּעוֹתיו דקוֹת וּלבנוֹת,
ועד גצי המתוֹפף, שחטוֹטרה נאָה על גבּוֹ וּפרח מהוּדר מַבהיק, בּמחילה מכּבוֹדכם, על ראשוֹ. כּמה פּעמים היִיתי מתחַבּא ושוֹכב תּחת הסַפסל,
צוֹפה וּמַבּיט ממַחבוֹאִי אֶל אֶצבּעוֹתיו הדקוֹת של ישעיקה, כֹּשהן
מרקדוֹת על־גבּי הנימים, שוֹמע וּמַאזין אֶל הקוֹלוֹת הערבים, שהוּא מוֹציא בּכשפים מתּוֹךְ כּינוֹרוֹ.
לאַחַר זה היִיתי מתהלךְ ימים אחָדים תּוֹהה וּמבוּלבּל,
וישעיקה עם כּינוֹרוֹ לא סר מנגד עֵיני. הירהרתּי בּוֹ כּל הימים וּראִיתיו בּהקיץ וּבחלוֹם. מצייר היִיתי בּדמיוֹני, כּאִילוּ אני הוּא ישעיקה הכּנר, והיִיתי מעקם אֶת ידי השׂמאלית כּנגד הלב וּמַרקיד אֶצבּעוֹתיה, מַעביר עליה אֶת ידי הימנית, כּמַעביר קשתּנית על־גבּי כּינור, מַפשיל בּשעת מַעשׂה ראשי לאחוֹרי ועוֹצם עֵיני קצת – הכּל כּמנהג ישעיקה, לא נפל דבר!
ראה רבּי רב נתּי־לייבּ, – בּעֶצם לימוּדי היה מַעשׂה – שאני עוֹשׂה מיני נַענוּעים בּידי, מַפשיל ראשי לאחוֹרי ועוֹצם עֵינַי, עמד וחָלק לי מַכּת־לחי נאמנה:
– הראִיתם עבריין זה? עוֹסקים עמוֹ בּתּוֹרה, והוּא צד זבוּבים בּאַויר!
ב
נדרתּי נדר בּלבּי לאמוֹר: יחזוֹר העוֹלָם לתוֹהוּ
וָבוֹהוּ, וכינוֹר יִהיֶה בּידי! אבל מאַיִן אֶקח לי כּינור? הכּל יוֹדעים,
שאֵין כּינור בּא אֶלָא מעצי שיטים, וּמאַיִן אֶקח לי עצי שיטים, והם גדלים רק בּאֶרץ־יִשׂראֵל? מה עשׂה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא? האִיר אֶת עֵינַי ונתן מַחשבה טוֹבה בּלבּי. בּביתנוּ היה עוֹמד דרגָש, דרגָש ישן־נוֹשן, שנפל לָנוּ בּירוּשה מזקננוּ רב אַנשיל. דרגָש זה גָרם בּשעתוֹ למַחלוֹקת בּין
שני דוֹדי וּבין אַבּא, עליו השלוֹם. דוֹדי בֶּני טען, כּי הוּא הבּן הבּכוֹר, וּלפיכךְ הדרגָש כּוּלוֹ שלוֹ; ודוֹדי סנדר טען, כּי הוּא הבּן הצעיר, וּלפיכךְ הדרגָש כּוּלוֹ שלוֹ. בּא אַבּא, עליו השלוֹם, והכריע בּין שניהם ואָמַר, כּי אָמנם הוּא אֵינוֹ אֶלָא חָתן לזקני, ודין הוּא, שאֵין לוֹ חלק בּדרגָש, ואוּלָם מאַחַר שאִשתּוֹ, היא אִמי, בּת
יחידה היתה לאָביה, לפיכךְ הדרגָש כּוּלוֹ שלָה. עד כּאן טענה ראשוֹנה. והשנית, הלא הדרגָש עוֹמד כּל ימיו בּביתנוּ, וּלפיכךְ הדרגָש כּוּלוֹ שלָנוּ. התערבוּ בּדבר שתּי דוֹדוֹתי, דוֹדתי מרת אִיטקה ודוֹדתי מרת זלאטקה, וסיכסכוּ אֶת שני דוֹדי אִיש בּאָחיו ושׂמוּ אֵת כּל העיר כּמרקחה. וכךְ היוּ בּני־המשפּחה מדיינים וּמתנַגחים זה עם זה וּבדרגָש מדרגשים, עד שנשתּקע הענין והדרגָש נשאַר בּביתנוּ, כּוּלוֹ שלָנוּ.
אוֹתוֹ הדרגָש היה דרגָש פּשוּט, עשׂוּי עֵץ, אֶלָא
שמגבּוֹ היה מחוּפּה קליפּה דקה, אַף היא של עֵץ, שנפרדה ממקוֹם חיבּוּרה ותפחה כּעיסה והעלתה כּעֵין אבעבּועוֹת בּמקוֹמוֹת הרבּה. קליפּה זוֹ – היא היא מאוֹתם עצי השיטים, שמהם נוֹטלים לכינוֹרוֹת. כּךְ שמַעתּי מפּי חברי בּבית־רבּי. אמת, חסרוֹן אֶחָד נמצא בּדרגָש: אָדם שישב עליו, לא היה יכוֹל עוֹד לָקוּם ממנוּ, מפּני עמידתוֹ המשוּנה, שהיה עוֹמד בּמקוֹם מדרוֹן,
צדוֹ האֶחָד משוּפּע כּלפּי הקיר וּבאֶמצעיתוֹ כּעֵין משקע. אבל בּמקוֹם שאַתּה מוֹצא חסרוֹנוֹ של הדרגָש, שם אַתּה מוֹצא מַעלָתוֹ: בּשביל עמידתוֹ המשוּנה לא היה אָדם רוֹצה לישב עליו. לקחוּהוּ והעמידוּהוּ בּקרן־זוית ונתנוּ לוֹ גט־פּיטוּרים.
וּבדרגָש זה נתתּי אֶת עֵיני. קשתּנית לכינוֹר היתה מוּכנת
בּשבילי מכּבר. חָבר היה לי ושימלי שמוֹ, בּנו של יוּדיל בּעל־העגָלה, והבטיחַני שימלי לָתת לי כּמה שׂערוֹת מזנב סוּסוֹ של אָביו. כּוֹפר למשוֹחַ בּוֹ אֶת הקשתּנית אַף הוּא היה מזוּמן אֶצלי. זריז היִיתי להכין כּל דבר בּזמַנוֹ ולא סמַכתּי על הנס. אֶת הכּוֹפר קיבלתּי מידי חברי מאִיר־בּן־ליפּה־אִיש־שׂרה בּמחיר רצוּעת־פּלד, שהוֹצאתי מתּוך הקרינוֹלינה של אִמא בּעליית־הגָג. רצוּעת־פּלד זוֹ השחיז מאיר־בּן־ליפּה־אִיש־שׂרה השחז היטב ועשׂה לוֹ אוֹלָר. כּשראִיתי אֶת האוֹלָר, תּקף עלי יִצרי, וּביקשתּי לפדוֹתוֹ מידי חברי בּכפתּוֹר־נחוֹשת אֶחָד, המתנוֹצץ כּעֵין הזהב. ולא אָבה מאיר־בּן־ליפּה־אִיש־שׂרה והרים עלי קוֹל־זוָעוֹת:
– הראִיתם יהוּדי חָכם כּמוֹתוֹ? נפש רחָבה לוֹ! אני עוֹמד
שלוֹשה לילוֹת רצוּפים וטוֹרח וּמַשחיז אֶת האוֹלָר וּפוֹצע אֵת כּל
אֶצבּעוֹתי עד זוֹב דם, והנה זה בּא ורוֹצה להוֹציאוֹ מידי!
בּקיצוּר, הכּל היה מוּכן בּידי. כּלוּם היִיתי חָסר אֶלָא
כּינוֹר. לפיכךְ אֵין לי מעתּה אֶלָא לישב וּלקלף אֶת עצי השיטים מעל־גבּי הדרגָש – ויִהיֶה לי גם כּינוֹר. כּיוונתּי לי שעה יפה, עֵת אִמא יצאה לחָנוּת ואַבּא ישן שנת־הצהרים, לָקחתּי מַסמר בּידי, פּרשׁתּי לקרן־זוית, למקוֹם הדרגָש, וקרבתּי אֶל המלָאכה בּשקידה עצוּמה. שמע אַבּא מתּוֹךְ
שנתוֹ קוֹל גרידה, סבוּר היה שעכבּרים מגָררים בּבּית, והתחיל קוֹרא מחַדרוֹ: “קיש־קיש!” וּפרחה נשמתי. ואוּלָם פּחדי היה פּחד־שוא. אַבּא התהפּךְ על צדוֹ השני והתחיל נוֹחר שוּב. קרבתּי שוּב אֶל המלָאכה. אני מקלף, והוּא נוֹחר. הוּא נוֹחר, ואני מקלף. וּפתאוֹם – והנה אַבּא עוֹמד עלי ולוֹטש לי אֶת עֵיניו. ניכּר, כּי מתּחילה לא ידע מַה שעֵיניו רוֹאוֹת. ואַחַר־כּךְ, כּשראה אֶת הדרגָש מרוּסק וּמפוּצל, שמטני משם בּאָזני והפליא מַכּוֹתי כּל־כּךְ, עד כּי התעלפתּי ולא ידעתּי אֶת נַפשי.
– בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל! מַה זה עשׂית ליֶלד? – בּכתה אִמא בּדמעוֹת עֵינִַים וזרקה על פּנַי מַיִם צוֹננים להשיב רוּחי.
– שׂמחי בּקדיש שלָךְ! בּן יקיר זה יוֹרידני חַיִים
שאוֹלה! – אוֹמר אַבּא, כּשפּניו לבנים כּפני מת, והוּא סוֹמךְ אֶת לבּוֹ
בּשתּי ידיו וּמשתּעֵל שעה ארוּכּה.
– אִם כּן, כּלוּם צריךְ אַתּה להצטעֵר כּל־כּךְ? – מדבּרת
אֵלָיו אִמא רכּוֹת. – הלא חוֹלה אַתּה גם בּלא זה! הבּיטה וּראֵה אֶת פּניךָ, אוֹי, מה היה לי!
ג
ותאוָתי לנַגן בּכּינוֹר הלכה וגָדלה עמי יחדיו. כּכל אשר הוֹסַפתּי ימים, כּן גָדלה תּאוָתי זוֹ. ולא עוֹד, אֶלָא שבּכל יוֹם ויוֹם
עמד עלי יִצרי להתגָרוֹת בּי וּלהרעימני: בּאֶמצע הדרךְ בּין בּית־אַבּא וּבין בּית־רבּי עמד בּית קטן, שגגוֹ מכוּסה עפר, וּבכל פּעם, שהיִיתי עוֹבר לפני בּית זה, היוּ מַגיעים לאָזנַי מתּוֹכוֹ קוֹלוֹת שוֹנים של כּלי־זמר למיניהם, וקוֹל הכּינוֹר עוֹלה על כּוּלָם. בּאוֹתוֹ בּית דר המנַגן נַפתּלצי בּליזקן, יהוּדי שקפּוֹטתוֹ קצרה וּפאוֹתיו מוּפשלוֹת לוֹ
לאחוֹרי אָזניו וצוארוֹן כּוּתּנתּוֹ מגוּהץ. חוֹטמוֹ של נַפתּלצי חוֹטם
הגוּן היה, חתיכה הראוּיה להתכּבּד, שנראֶה כּמוּדבּק לוֹ בּידי אָדם,
וּשׂפתיו עבוֹת, ושיניו שחוֹרוֹת, וּפניו מחוּטטים, בּלא חתימת־זקן, שעל כּן קראוּ לוֹ “נַפתּלצי בּליזקן”. ולוֹ אִשה גדוֹלה וּבעלת־בּשׂר, שקראוּ
לָה “חַוַה אִמנוּ”. ולָהם ילָדים וילָדוֹת הרבּה, עד אֵין מספּר, כּוּלָם
ערוּמים, כּוּלָם יחפים וכוּלָם, למקטוֹן ועד גָדוֹל, יוֹדעֵי נַגן
בּכלי־זמר: מי בּכּינוֹר וּמי בּעוּגָב, מי בּחָליל וּמי בּחצוֹצרה, מי בּמינים וּמי בּמצלתּים, מי בּעשׂוֹר וּמי בּנבל, מי בּתּוֹף וּמי
בּפּנדוּרה. ויֵש מהם, שידעוּ לנַגן כּל מיני ניגוּנים קשים בּפעית־שׂפתים, בּשריקת־שינַיִם, על־פּי צלוֹחית ועל־פּי שפוֹפרת של זכוּכית, על כּפיס של עֵץ אוֹ בּטפיחת לחָיים בּלבד –– אַךְ שדים הם, רוּחוֹת ולא בּשׂר!
אֶל בּני המשפּחה הזאת התוַדעתּי בּהיסַח־הדעת. פּעם אַחַת עמַדתּי לפני חַלוֹן בּיתם, עוֹמד וּמַטה אוֹזן לקוֹל נגינתם. ראַני אֶחָד
מן הבּנים הגדוֹלים, פּיני החַלָל, בּחוּר כּבן חמש־עֶשׂרה שנה, ההוֹלךְ יחף. יצא אֵלי וּשאָלני, אִם יפה עלי נגינתם?
– הלוַאי – אני אוֹמר – אֵדע בּעוֹד עֶשׂר שנים לנַגן כּמוֹכם!
– בּידךָ הוּא! – אוֹמר אֵלי פּיני וּמַשמיעֵני, כּי
בּשׂכר עשׂרה זהוּבים לחוֹדש ילמדני אָביו פּרק בּנגינה. ואִם רצוֹני
בּכךְ, ילמדני הוּא, הבּן עצמוֹ.
– אֵיזהוּ כּלי־זמר, שהיִית רוֹצה לנַגן בּוֹ? – שוֹאלני פּיני.
– כּינוֹר, – אני אומר.
–כּינוֹר? – אוֹמר הוּא. – אִם כּן, אֵיני נוֹטל ממךָ
אֶלָא חמשה זהוּבים לחוֹדש. אַבּא לא יִטוֹל פּחוֹת מעשׂרה זהוּבים, ואֶפשר
שיבקש עֶשׂרים זהוּבים. יכוֹל אַתּה לשלם חמשה זהוּבים לחוֹדש? אוֹ שמא מן הכּתריאֵלים אַתּה, עני ואֶביוֹן כּמוֹני?
– לשלם – אני אוֹמר – יכוֹל אָני. אֶלָא מה? יהי הדבר הזה כּמוּס עמנוּ ואַל יִוָדע לא לאָבי, ולא לאִמי, ולא לרבּי.
– חַס וחָלילה! – אוֹמר הוּא. – וכי מי פּתי ויפרסם אֶת הדבר בּרבּים? אוּלי יֵש עמךָ סיגָרה אוֹ סיגָריה לעשן? אֵין לָךְ? אִם
כּן, הלוני חָמש פּרוּטוֹת, ואֶקנה לי בּעצמי סיגָריוֹת, ורק אַל־נא תּגלה לאִיש. כּי אִם יִשמַע אַבּא, שמעשן אני, וַהרגָני. ואִמא כּי תּשמע, ולקחה מידי אֶת חמש הפּרוּטוֹת לקנוֹת כּעכים לפת שחרית. בּוֹא ונבוֹא הבּיתה. לָמה נַעמוֹד פּה בּחוּץ?
ד
בּרתת וּבזיע, בּלב דוֹפק וּפיק־בּרכּים עברתּי אֶת מפתּן הבּית ונכנַסתּי לגן־עֵדן קטן זה.
חברי החָדש פּיני הציגני לפני אָביו ואָמר:
– שלוֹם בּן נַחוּם הוּא זה, בּנוֹ של נגיד. נַפשוֹ חָשקה ללמוֹד נגינה עלי־כינוֹר.
נַפתּלצי בּליזקן הפשיל פּאוֹתיו לאחוֹרי אָזניו, תּיקן
אֶת צוארוֹן כּוּתּנתּוֹ, רכס אֶת כּפתּוֹרי קפּוֹטתוֹ וּפתח עמי בּשׂיחָה
ארוּכּה על נגינה בּכלל ועל נגינַת כּינוֹר בּפרט. הסבּר הסבּיר לי, כּי הכּינוֹר הוּא היפה והמשוּבּח שבּכל כּלי־הזמר, לפי שקדם לכוּלָם והוּא החָשוּב מכּוּלָם. וּראָיה לדבר: מי דרכּוֹ לנַצח בּמַקהלת־מנַגנים? הוה אוֹמר: לא המחַצצר בּחצוֹצרה ולא המחַלל בּחָליל, אֶלָא המנַגן עלי־כינוֹר, הוּא ולא אַחר! מּכּאן לָמַדתּ, שהכּינוֹר הוּא אבי־אבוֹת כּל הכּלים שבּעוֹלָם.
כּךְ דרש לפנַי נַפתּלצי בּליזקן בּהלכוֹת נגינה, כּשהוּא
מנַענע בּשעת מַעשׂה בּידיו וּבחוֹטמוֹ. ואני היִיתי עוֹמד לפניו, כּתלמיד
לפני רבּוֹ, מַבּיט אֶל תּוֹך פּיו, מסתּכּל בּשיניו השחוֹרוֹת ושוֹתה
בּצמא אֶת דבריו.
– הכּינוֹר, שוֹמע אַתּה, – דוֹרש נַפתּלצי עוֹד ונהנה
הנאה מרוּבּה מדרשתוֹ, – הכּינוֹר, עליךָ לָדעת, הוּא אבי־אבוֹת כּל כּלי־הזמר שבּעוֹלָם. הראשוֹן לכל תּוֹפשׂי־כינוֹר היה תּוּבל־קין אוֹ מתוּשלח – אֵיני זוֹכר בּבירוּר. דבר זה עליךָ לָדעת יפה ממני, הלא לוֹמד אַתּה מסתּמא בּחדר. בּעל הכּינוֹר השני היה דויד המלךְ. ועוֹד שלישי היה להם, פּאגאניני שמוֹ, אַף הוּא יהוּדי. כּל גדוֹלי הכּנרים, שעמדו לָעוֹלָם, מן היהוּדים יצאוּ, כּגוֹן סטמפּניוּ, פּדהצוּר ודוֹמיהם. בּי
בּעצמי אֵיני מדבּר. אוֹמרים, אַף אני מיוֹדעֵי־נַגן אָני. אבל מי אני, שאֶדמה לפאגאניני? אֵיני מַגיע אפילוּ עד קרסוּליו. אָמרוּ עליו על פּאגאניני, שמכר אֶת נשמתוֹ לאַשמדאי בּעבוּר כּינוֹרוֹ. פּאגאניני לא רצה לנַגן לפני מלכים ושׂרים ואַפּיפיוֹרים, אַף־על־פּי שנתנוּ לוֹ אַלפי אלָפים דינרי זהב וכסף, אֶלָא היה בּוֹחר לנַגן לפני עניִים ואֶביוֹנים, בּבתּי־מַרזח וּבכפרים. וּפעמים היה בּוֹרח ליערים, מתבּוֹדד שם עם חַיוֹת ועוֹפוֹת וּמנַגן לפניהם. עתּה בּוֹא וּראֵה, כּמה גָדוֹל כּוֹחוֹ של
פּאגאניני!… הוֹי, אִיש לכליו, חבר־לצים!
כּךְ גָזר נַפתּלצי בּליזקן על בּני־החבוּרה שלוֹ, וּמיד
התכּנסוּ כּוּלָם וּבאוּ אֶצלוֹ, אִיש וכליוֹ בּידוֹ. נַפתּלצי עצמוֹ עמד
בּמקוֹמוֹ, דפק בּקשתּניתוֹ על השוּלחָן, העיף עין חַדה בּכל אֶחָד ואֶחָד מבּניו וּבחבוּרה כּוּלָה יחד, – וּפתאוֹם נזדעזע הבּית ורעשוּ הכּתלים
לקוֹל תּרוּעת המַקהלה, עד כּי נפלתּי כּמעט לאָרץ בּכוֹח הנגינה הזאת. כּל אֶחָד מן החבוּרה התגבּר בּכל כּוֹחוֹ והתכּוון להגבּיה קוֹלוֹ על קוֹל
אָחיו, ויוֹתר מכּוּלָם ניסרה בּאָזנַי תּרוּעת חֶמילי הקטן, נַער צנוּם,
שחוֹטמוֹ זב ורגלו יחפוֹת וּבצקוֹת. חמילי זה ניגן בּמין כּלי משוּנה, מין נאֹד נפוּח, שתּוקעים בּוֹ, והוּא מתנַפּח והוֹלךְ וּמוֹציא לבסוֹף מבּטנוֹ
קוֹל משוּנה, מין ילָלָה דקה, כּיללת החָתוּל בּשעה שדוֹרכים על זנבוֹ. חמילי תּקע, וּלכל תּקיעה וּתקיעה רקע בּרגלוֹ היחפה על הקרקע, כּנוֹתן קצב לנגינתוֹ, וכל אוֹתה השעה היה מסתּכּל בּי בּעֵיניו הקטנוֹת מתּוֹך ערמוּמית, כּמרמז ואוֹמר: “הרוֹאֶה אַתּה, כּמה מיטיב אני לתקוֹע?” ואוּלָם יוֹתר מכּל בּני־החבוּרה טרח נַפתּלצי בּעצמוֹ; הלָה היה מנַגן וּמנַצח כּאֶחָד, מנַענע בּידיו וּברגליו, בּחוֹטמוֹ ובעֵיניו וּבכל אֶברי גוּפוֹ.
וּכשנכשל אֶחָד מן החבוּרה וטעה בּנעימה, חָרק נַפתּלצי אֶת שיניו וקרא בּחימה שפוּכה:
– פוֹרטוֹ, מצוֹרע! פוֹרטוֹ – פוֹרטיסימוֹ!… קֶצב, מַמזר, קֶצב שמוֹר!… אַחַת, שתּים שלוֹש! אַחַת, שתּים, שלוֹש!
ה
לאַחַר שהתנינוּ וגָמַרנוּ אני ונַפתּלצי בּליזקן, כּי
הוּא ילמדני פּרק בּנגינה שלוֹש פּעמים בּשבוּע, שעה וחצי בּכל פּעם, בּשׂכר עשׂרה זהוּבים, אני חוֹזר וּמבקש ממנוּ עוֹד פּעם בּכל מיני לָשוֹן
של בּקשה, כּי יִהיֶה הדבר הזה כּמוּס עמוֹ בּסוֹדי־סוֹדוֹת, שאִם לא כּן, אָבדתּי. נַפתּלצי מַבטיחני בּהן־צדקוֹ לכסוֹת דבר, ואפילוּ עוֹף־השמַיִם לא יֵדע כּלוּם.
– אָנוּ הרי אָנוּ מבּני־אָדם הלָלוּ, – אוֹמר לי נַפתּלצי בּגאוה וּמתקן אֶת צוארוֹן כּותּנתּוֹ – שכּסף אֵין לָהם, אבל יוֹשר
ונאמנוּת יֵש לָהם, בּרוּךְ השם, יוֹתר משיֵש לאַחַד הגבירים שבּעיר! אוּלי
יִמָצא תּחת ידךָ מספּר פּרוּטוֹת?
קפצתּי ונתתּי לוֹ רוּבּל אֶחָד. נַפתּלצי נוֹטל מידי אֶת
הרוּבּל בּשתּי אֶצבּעֹות, מַעשׂה פּרוֹפיסוֹר, קוֹרא אֵליו אֶת חַוָה
אִמנוּ וּמוֹסר לָה אֶת הכּסף כּלאַחַר־יד, מַבּיט לצד צפוֹן ואוֹמר:
– קחי וּקני פּת שחרית.
חַוָה אִמנוּ נוֹטלת ממנוּ אֶת הרוּבּל בּשתּי ידים דווקא
וּבכל עֶשׂר אֶצבּעוֹתיה, מתבּוֹננת בּו מכּל צדדיו ושוֹאֶלת אֶת בּעלה,
מַה תּקנה?
– קני מַה שתּקני! – משיב הוּא לָה כּאִילוּ דרךְ־אַגב, כּמשיב על שאֵלה של מַה־בּכךְ. – קני שם אַרבּע וחָמש גלוּסקאוֹת, שנַיִם־שלוֹשה דגים מלוּחים, וּמעֵין נַקניקים מצוּמקים, ואַל תּשכּחי שם בּצלים, חוֹמץ ושמן וּשאָר ירקוֹת, וכן מעט ייש, דרךְ משל…
כּשעלוּ כּל אוֹתם הדברים על השוּלחָן, התנַפּלוּ עליהם בּני־החבוּרה והתחילוּ חוֹטפים ואוֹכלים לתיאָבוֹן, כּמוֹ לאַחַר תּענית.
סעוּדה חטוּפה זוֹ הרגיזה אַף עלי יֵצר־הרע של אכילה, וּכשהזמינוּ אוֹתי להיוֹת מסב עמהם אֶל השוּלחָן, לא יכוֹלתּי לעמוֹד בּנסיוֹן ועשׂיתי רצוֹנם. ודוֹמה, שמעוֹלָם לא נהניתי בּאכילָתי, כּמוֹ שנהניתי מסעוּדה זוֹ.
לאַחַר הסעוּדה רמז בּליזקן לבני־החבוּרה, כּי יִקרבוּ שוּב אֶל הכּלים. בּפּעם הזאת כּיבּדני נַפתּלצי בּקוֹמפּוֹזיציה משלוֹ,
מַעשׂה ידיו להתפּאֵר. אֶת הקוֹמפּוֹזיציה הזאת ניגנוּ לפנַי בּקוֹל רעש גָדוֹל, אַדיר וחָזק כּל־כּךְ, עד כּי צללוּ שתּי אָזנַי וראשי נתבּלבּל כּוּלוֹ. בּיציאָתי משם היִיתי שיכּוֹר לא מייש, אֶלָא מהקוֹמפּוֹזיציה של נַפתּלצי בּליזקן. כּל אוֹתוֹ היוֹם נדמה לי, כּי רבּי וחברי וכל הספרים שבּחדר חוֹזרים לנגד עֵינַי כּגלגל וּמשמשים כּוּלָם בּעירבּוּביה,
וקוֹלוֹת הקוֹמפּוֹזיציה לא פּסקוּ מתּוֹךְ אָזני. בּלילה בּא אֵלי
פּאגאניני בּחלוֹם, כּשהוּא רוֹכב על־גבּי אַשמדאי, וחָבט לי בּכינוֹרוֹ על ראשי. הרימוֹתי אֶת קוֹלי והקיצוֹתי מתּוֹךְ בּהלה, ראשי כּוֹאֵב עלי וּפי מדבּר תּהפּוּכוֹת. מַה דיבּרתּי – אֵיני זוֹכר. ורק אחוֹתי הגדולה פּסיל
סיפּרה לי אַחַר־כּךְ, כּי בּחוּמי היִיתי מדבּר מתּוֹךְ טירוּף־הדעת מיני דיבּורים מקוּטעים וסתוּמים, שאֵין לָהם שחר, והיִיתי הוֹגה מיני שמוֹת
נלעגים וּמשוּנים, שאֵין שוּם בּריה יוֹדעת פּירוּשם, מעֵין קוֹמפּוֹזיציה,
פּאגאניני, סטמפּניוּ… ועוֹד סיפּרה לי אחוֹתי, כּי בּשעת מַחלָתי בּא
כּמה פּעמים לביתנוּ נַער יחף אֶחָד, בּנוֹ של נַפתּלצי כּלי־זמר, ושאל לשלוֹמי. עמדוּ וגירשוּהוּ והזהירוּהוּ, כּי לא יעיז עוֹד אֶת פּניו לחזוֹר
ולָבוֹא לכאן.
– מה ענינוֹ של בּן כּלי־זמר זה אֶצלךָ? – שוֹאֶלת אוֹתי אחוֹתי וּמציקה לי, כּי אגלה לָה אֶת האמת. אבל אני בּאֶחָת: אֵיני יוֹדע! חי נַפשי, כּי אֵיני יוֹדע. וכי נביא אני ואֵדע?
– אוֹי לאוֹתה בּוּשה! – אוֹמרת לי אִמא. – בּחוּר
שכּמוֹתךָ, בּלא עֵין־הרע, שמדבּרים בּו נכבּדוֹת, מתחַבּר אֶל יחפים, אֶל בּניהם של כּלי־זמר! אמוֹר לי, מַה לךָ ולכלי־זמר? מַה ראה בּנוֹ של נַפתלצי כּלי־זמר, שבּא אֶצלךָ?
– מי הוּא זה נַפתּלצי? – שוֹאל אני שאֵלת תּם. – ואֵי־זה הוּא כּלי־זמר?
– צאִי־נא וּראִי תּנא זה! – מתערב אַבּא בּדבר. – אֵינוֹ יוֹדע כּלוּם! תּינוֹק שנוֹלד, צדיק תּמים! אני, כּשהגעתּי לשנוֹתיךָ, כּבר
נַעשׂיתי חָתן, ואַתּה עדיִין משׂחק עם חברים בּשוּק! התלבּש ולךְ אֶל
החדר! וכי יִפגָשךָ הרשל בּעל־טכסה ויִשאַל למַחָלתךָ, תּאֹמַר לוֹ: קדחת! השוֹמע אַתּה אֶת דברי, שאני מדבּר אֵליךָ? קדחת!
דברי אַבּא תמוּהים בּעֵינַי מאוֹד: הרשל בּעל־טכסה זה מה ענינוֹ לכאן? ולָמה אני חַייב לאמוֹר לוֹ: קדחת?
לימים נתישבוּ לי תּמיהוֹת אֵלוּ.
ו
הרשל בּעל־טכסה (כּךְ קראוּ לוֹ על שם פּרנסתוֹ, שהוּא ואָביו ואבי־אָביו היוּ חוֹכרים אֶת טכסת־הבּשׂר בּעירנוּ כּל ימיהם) הוּא אִיש חָשוּב, בּעל כּרס רחָבה, זקן אדמדם, עֵינַיִם קטנוֹת ולחוֹת וּמצח
רחב ולָבן – סימן לחריפוּת המוֹח. ואָמנם בּמקוֹמנוּ יצא לוֹ שם כּאַחַד המַשׂכּילים, אַברךְ יקר, מוּשלם בּכל המַעלוֹת, בּעל־תּנךְ וכתבא רבּה, כּלוֹמַר, שכּתב־ידוֹ היה נאֶה וּמסוּלסל בּיוֹתר. לשעבר – כּךְ אָמרוּ על הרשל זה – היוּ כּתביו עוֹברים מיד ליד וּתהילתם מַגיעה למרחוֹק. ועל כּל זה אִיש עשיר היה, ולוֹ בּת יחידה, נַערה אדוּמַת־שׂער ולחת־עֵינַיִם, דוֹמה לאָביה מַמש, כּטיפּה לחברתּה. שם הבת אֶסתּרל, וּמשוּם חיבּה יתירה כּינוּ אוֹתה פּלסתּרל. ואֶסתּרל נַערה ענוּגה ורכּה, והיתה יראָה אוֹתנוּ,
אֶת נַערי החדר, יִראָה גדולֹה מאוֹד, לפי שהיִינו מתגָרים בּה תּמיד
וּמציקים לָה בּדברי־זמר:
אֶסְתֵּרְל,
פְּלֶסְתֵּרְל!
לָמָה אֵין לָךְ
לֹא אָחוֹת וְלֹא אָח?
דוֹמה, מַה גנַאי יֵש למצוֹא בּדברים אֵלוּ? אֵין בּהם
כּלוּם. ואַף־על־פּי־כן, כּשהיתה פּלסתּרל שוֹמַעת דברי־זמר אֵלוּ, היתה אוֹטמת אָזניה וּבוֹרחת אֶל בּיתה מתּוֹךְ בּכי, מסתּתּרת שם בחַדרי־חדרים ואֵינה יוֹצאת עוֹד לרחוֹבה של עיר כּמה ימים רצוּפים.
כּךְ היתה פּלסתּרל נוֹהגת לפנים, כּשהיתה קטנה עדיִין. לא כן עתּה. עתּה כּבר גָדלה והגיעה לפרקה, מַחלָפה אדוּמה קלוּעה לָה לערפּה, והיא יוֹצאת לבוּשה כּכלה, פּרוּפה וּרעוּלה, כּמנהג המוֹדה האַחרוֹנה.
בּעֵיני אִמי נשׂאה אֶסתּרל חן וחסד מכּל הנערוֹת, וּפיה היה מלא תּהילָתה תּמיד: “יוֹנה תּמה” – היתה אוֹמרת עליה אִמא וּמסַפּרת בּשבחה. פּעמים, בּימי שבּתוֹת, היתה אֶסתּרל נכנסת אֵצל אחוֹתי פּסיל לבקרה, וּכשראתה אוֹתי, היתה מַאדימה עוֹד יוֹתר מכּמוֹת שהיא וכוֹבשת עֵיניה בּקרקע.
ואחוֹתי פּסיל היתה מתכּוונת אוֹתה שעה וקוֹראת לי דווקא אֵליה, שוֹאֶלת אוֹתי שאֵלה של מַה־בּכךְ וּמַבּיטה בּשעת מַעשׂה אֶל תּוֹךְ עֵיני
שנינוּ.
וַיהי היוֹם, ואני יוֹשב בּבית־רבּי, והנה נפתּחה הדלת ונכנסוּ לתוֹךְ הבּית אַבּא והרשל בּעל־טכסה, ואחריהם נגרר וּבא רב שלוֹם־שכנא השדכן, יהוּדי בּעל זקן שחוֹר וּמסוּלסל ואֶביוֹן גָדוֹל, שצמחה לוֹ אֶצבּע ששית בּידוֹ. ראה רבּי, שאוֹרחים חשוּבים בּאוּ אֵלָיו, מיד קפץ ממקוֹמוֹ ולָבש בּחפּזוֹן אֶת הקפּוֹטה והכּוֹבע, וּמפּני בּהילוּתוּ
נתפּשלה לוֹ אַחַת מפּאוֹתיו לאחוֹרי אָזנוֹ, כּוֹבעוֹ נתקמט וגילָה
תּחתּיו אֶת הכּיפּה השמנה, ולחיוֹ האַחַת התחילה לוֹהטת. נראֶה היה, שכּניסה זו אֵינה כּפשוּטה. ורב שלוֹם־שכנא השדכן יוֹכיח. זה כּמה ימים שהתחיל רב שלוֹם־שכנא השדכן להיכּנס אֵצל רבּי לעתּים תּכוּפוֹת, נכנס ויוֹצא וחוֹזר ונכנס, פּוֹרש עמוֹ לקרן־זוית, אוֹ מוֹשכוֹ אַחריו לפרוֹזדוֹר הבּית, שוֹהה וּמתלחש עמוֹ שעה קלה, מנַענע בּשעת מַעשׂה אֶת
ידיו וּכתפיו וּמסַיים שׂיחָתוֹ בּאנחה:
– טַה, מַה־נַפשךְ, מַה שיִהיֶה יִהיֶה! אִם מאלוֹהים יצא הדבר, מסתּמא יעלה ויִפרח. כּי מי יוּכל לראוֹת סוֹף דבר מראשיתוֹ?
משנכנסוּ האוֹרחים, לא ידע רבּי רב זרח, מה המַעשׂה אשר עליו לעשׂוֹת, והיכן יוֹשיבם. עמד וחָטף סַפסל בּידוֹ, אוֹתוֹ הסַפסל, שהרבּנית מוֹלחת עליו בּשר, והתחיל מחַזר עמוֹ אֵילךְ ואֵילךְ, לאוֹרךְ
החדר וּלרחבּוֹ, עד שנמלךְ לבסוֹף והעמידוֹ על הקרקע וישב עליו בּעצמוֹ. אַךְ מיד חָזר וקפץ, כּמי שנכוָה בּרוֹתחים, וּמפּני טירוּף־הדעת עמד למַשמש בּכיס־קפּוֹטתוֹ מאחוריו, כּאָדם שאָבד לוֹ מַטמון כּסף.
– הרי כּאן סַפסל, שבוּ־נא! – פּוֹנה הוּא ואוֹמר אֶל האוֹרחים.
– אֵין בּכךְ כּלוּם, שב לךָ, שב בּמקוֹמךָ! – אוֹמר לוֹ
אַבּא. – בּאנוּ אֵליךָ, רב זרח, רק לשעה קלה. כּבוֹדוֹ רוֹצה לבחוֹן אֶת הנַער שלי בּתנךְ.
ואַבּא רוֹמז בּידוֹ על הרשל בעל־טכסה.
–לבחוֹן? בּכל הדרת הכּבוֹד! אַדרבּה, לָמה לא? – אוֹמר
רבּי רב זרח, מזדרז ונוֹטל תּנךְ קטן וּמביאוֹ להרשל בּעל־טכסה וּמוֹסרוֹ לידוֹ מסירה זוֹ, שפּירוּשה כּךְ: “הילָךְ אֶת זה ועשׂה בּוֹ כּרצוֹנךָ!”
הרשל בּעל־טכסה נוֹטל אֶת התּנךְ הקטן בּידוֹ, כּאָדם הבּקי בּסחוֹרה זוֹ, מַטה ראשוֹ לצד כּתפוֹ, עוֹצם אַחַת מעֵיניו, מהפּךְ
וּמהפּךְ בּדפּים – ונוֹתן לפנַי אֶת הפּסוּק הראשוֹן בּשיר השירים.
– שיר השירים דווקא? – קוֹרא רבּי בּשׂחוֹק קל, כּאָדם האוֹמר: “פּישפּש ולא מצא דבר חָמוּר מזה!”
– דווקא שיר השירים? – חוֹזר אַחריו רב שלוֹם־שכנא ושׂוֹחק אַף הוּא.
– שיח השיחים – עוֹנה הרשל בּעל־טכסה (אֵין הוּא יכוֹל להגוֹת אֶת הריש כּהלכתה) – שיח השיחים אֵינוֹ דבח קל בּיותח, כּמו שנחאֶה לָךְ. שיח השיחים לא ניתּן אֶלָא לחחיפי־המוֹח בּלבד.
– בּוַדאי, לחריפי־המוֹח בּלבד! – חוֹזר רב שלוֹם־שכנא השדכן גם אַחרי דבריו של הרשל וּפניו מַבהיקים.
עמד רבּי ורמז לי, ואני קרבתּי אֶל השוּלחָן, התחלתּי מנַענע אֶת גוּפי וּפתחתּי בּקוֹל רם וּבנעימה יפה:
– שיר השירים – שיר זה יפה וּמשוּבּח מכּל השירים; שכּל השירים קוֹדש, ושיר זה קוֹדש־קדשים; שכּל השירים נאֶמרוּ על־ידי נביא, ושיר זה נאמר על־ידי נביא בּן נביא; שכּל השירים נאֶמרוּ על־ידי חָכם, ושיר זה נאמר על־ידי חָכם בּן חָכם; שכּל השירים נאֶמרוּ על־ידי מלךְ, ושיר זה נאמר על־ידי מלךְ בּן מלךְ!
בּשעת קריאָתי הסתּכּלתּי בּפניהם של שוֹמעֵי תּוֹרתי
וראִיתי, שכּל אֶחָד מהם סבר־פּניו משוּנה משל חברוֹ. פּני אַבּא הבהיקוּ וסימני גאוָה ונַחַת־רוּחַ היוּ רשוּמים בּהם. פּני רבּי הפיקוּ יִראָה
וָפחד. חוֹשש היה, שמא, חַס ושלוֹם, אֶכּשל בּלשוֹני ואֶטעֶה, וּלפיכךְ היה עוֹמד ולוֹחש אַחרי בּשׂפתיו כּל מלה וּמלה. הרשל בּעל־טכסה ישב ממוּלי, ראשוֹ כּפוּף לצד אֶחָד וּקצה זקנוֹ האדמדם נתוּן בּין שיניו, עֵינוֹ האַחַת עצוּמה והשניה נשׂוּאָה לתּקרה, יוֹשב ושוֹמע כּאַחַד המבינים
הגדוֹלים אשר בּאָרץ. רב שלוֹם־שכנא הבּיט אֶל פּניו ולא גָרע עין ממנוּ כּל אוֹתה השעה. הוּא ישב, ראשוֹ ורוּבּוֹ כּפוּף לפניו, והתנוֹעע אִתּי יחד, ולא יכוֹל להתאַפּק עוֹד, הפסיקני בּאֶמצע וקפץ ממקוֹמוֹ, שׂוֹחק וּמשתּעֵל כּאֶחָד, מנַענע בּידוֹ בּעלת שש האֶצבּעוֹת, מנַענע
ואוֹמר:
– אִם אָמרוּ: יכוֹל הוּא – תּאמין!
ולא היוּ ימים מוּעטים עד ששברוּ קערוֹת בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת, ואני נַעשׂיתי חָתן לבתּו היחידה של הרשל בּעל־טכסה, היא אֶסתּרל־פּלסתּרל.
ז
פּעמים שאָדם משתּנה בּיוֹם אֶחָד יוֹתר משחברוֹ משתּנה
בּכמה וכמה שנים. אַף אני, כּיוָן שנַעשׂיתי חָתן, מיד הרגשתּי בּעצמי, כּי מכּאן ואֵילךְ גָדוֹל אָני. לכאוֹרה, הרי אני כּתמוֹל שילשוֹם,
ואַף־על־פּי־כן אֵינני כּתמוֹל שילשוֹם. ואפילוּ שאָר הבּריוֹת, למן קטוֹן חברי ועד רבּי רב זרח, כּוּלָם התחילוּ נוֹהגים בּי כּבוֹד וּמנהג דרךְ־אֶרץ – על־כּרחם חָתן אני ויוֹצא בּשעוֹן! וגם אַבּא נזהר בּכבוֹדי וחָדל לגעוֹר בּי בּנזיפה. ואֵין צוֹרךְ לאמוֹר – מַכּוֹת־לחי. וכי ראִיתם מימיכם, שיעמדוּ על חָתן עם שעוֹן של זהב להכּוֹת בּחרפּה לחָייו? אמת, היה מַעשׂה והלקוּ בּבית רבּנוּ חָתן אֶחָד ואֶלי שמוֹ, משוּם שנתפּס בּשעת
קלקלתוֹ, כּשהיה מַחליק על־גבּי הקרח עם כּל השקצים. כּסבוּרים אַתּם, מה היה סוֹפוֹ של דבר? למחר שמעה העיר והיתה כּוּלָה כּמרקחה. וּכשהגיע הדבר לאָזני הכּלה, בּכתה כּל־כּךְ, עד שהחזירוּ להחָתן אֶת התּנאים. והחָתן
עצמוֹ, כּלוֹמַר אֶלי, בּיקש להפּיל אֶת עצמוֹ לתוֹךְ הנהר מגוֹדל החרפּה
והצער, ורק נס נַעשׂה לוֹ, שמצא אֶת המַיִם קפוּאִים.
ואַף עלי בּאה צרה מעֵין זוֹ, ולא בּשביל מַלקוּת, ולא בּשביל החלָקה על־גבּי קרח. אֶלָא בּשביל כּינוֹר.
וּמַעשׂה שהיה כּךְ היה:
בּבית־היין של אַבּא היה יוֹצא וּבא אוֹרח קבוּע אָחָד, טשאֶטשיק קאפּלמייסטר שמוֹ, ואנחנוּ קראנו לוֹ: “פּאן פּוּלקוֹבניק”.
והאִיש בּעל־גוּף וּבעל־קוֹמה, זקנוֹ מגוּדל ועגוֹל וגבּוֹת־עֵיניו אֵימה. והיה מדבּר בּלָשוֹן משוּנה, לשוֹן־תּערוֹבת, הבּלוּלָה מכּמה לשוֹנוֹת,
וּבשעת דיבּוּרוֹ היה מנַענע גבּוֹת־עֵיניו למַעלָה וּלמַטה. השפּיל
גבּוֹת־עֵיניו – חָשכוּ פּניו כּחשוֹךְ הלילה, הגבּיהן – אוֹרוּ כּאוֹר
היוֹם. וכל־כּךְ לָמה? משוּם שמתּחת לגבּות הלָלוּ היוּ קבוּעוֹת שתּי
עֵינַיִם כּחוּלוֹת וּבהירוֹת, יפוֹת וטוֹבוֹת ושׂוֹחקוֹת. והיה האִיש
ההוּא יוֹצא בּלבוּש שׂר־צבא עם כּפתּוֹרי־זהב, וּלפיכךְ קראנוּ לוֹ “פּאן פּוּלקוֹבניק”. והיה מצוּי בּבית־היין שלָנוּ לא משוּם שהיה שיכּוֹר ושטוּף בּשתיה חָלילה, אֶלָא מטעם אַחר: אַבּא היה מוּמחה לעשׂיית יין וידע להפוֹךְ צימוּקים פּשוּטים ליין ישן, מוּבחר מן המוּבחר, שטעם מבינים נוֹחַ ממנוּ. וּטשאֶטשיק היה נהנה מן היין הנאה משוּנה, משבּחוֹ וּמקלסוֹ, מַניח אֶת כּף־ידוֹ הרחָבה והאַמיצה על פּי הצלוֹחית ואוֹמר לאַבּא בּלשוֹנוֹ
הבּלוּלָה:
– אדוֹני שׂר־המַרתּף! יֵינךָ הוּא הטוֹב והמשוּבּח שבּכל
היֵינוֹת ההוּנגָריים, ואפילוּ בּבוּדאפּשט אֵין כּמוֹהוּ.
בּאלוֹהים!
ואַף לי היה טשאֶטשיק מַסבּיר תּמיד את פּניו, מהללני בּפנַי על שאני לוֹמד תּורה בּחדר, בּוחנני לפעמים בּמקרא ושוֹאלני מי היה אָדם? ואִיזאק מי הוּא? ומי היה דשוֹזף?
– יוֹסף– חוֹזר אני ושוֹאלוֹ. – יוֹסף הצדיק?
– דשוֹזף, – אוֹמר הוּא.
– יוֹסף, – מתקן אני שוּב אֶת טעוּתוֹ.
– אֶצלנוּ דשוֹזף, ואֶצלכם יוֹדשף, – אוֹמר הוּא וצוֹבט לי
בּלחָיי. – הוּא דשוֹזף, הוא יוֹדשף – אֵין בּיניהם ולא כּלוּם, שניהם שוים.
– קהי־הי־הי! – צוֹחק אני לתוֹךְ אֶגרוֹפי צחוֹק רב.
אבל מיוֹם שנַעשׂיתי חָתן, חָדל טשאֶטשיק לנהוֹג בּי
קלוּת־ראש, והתחיל מסיח עמי כּאָדם המסיח עם חברוֹ. מספּר היה עמי על גדוּד־הצבא שעבד בּו, ועל מקהלת־המנַגנים שהוּא היה המנַצח בּנגינוֹתיה. “פּאן פּוּלקובניק” זה היה דבּרן מטבעוֹ וּמַרבּה שׂיחָה כּאִשה, ואָדם
פּנוּי זוּלתי אֵין בּביתנוּ לשמוֹע שׂיחוֹתיו.
פּעם אַחַת נתגלגלוּ הדברים לעניני נגינה. שאַלתּי אוֹתוֹ:
– אֵיזהוּ כּלי־זמר, שאדוֹני הפּולקוֹבניק מנַגן בּו?
– בּכל מיני כּלי־זמר! – השיב לי וזקף עלי אֶת גבּות־עֵיניו.
– ואפילוּ בּכינוֹר?
ניענע לי בּראשוֹ: הן!
בּרגע הזה היה האָדוֹן הפּולקוֹבניק כּמַלאַךְ־אלוֹהים בּעֵיני.
– רצוֹנךָ לשמוֹע נגינתי? – אוֹמר הוּא אֵלָי. – בּוֹא פּעם לביתי, ואנַגן לפניךָ.
– וכי אֵין האָדוֹן יוֹדע, שאִי־אֶפשר לי לָבוֹא לביתוֹ אֶלָא בּיוֹם השבּת? – אוֹמר אָני. – אִם תּבטיחני, שלא תּגלה לאָדם דבר
ואָבוֹא אֵליךָ. מַבטיח אָתּה?
– בּאלוֹהים! – אומר הוּא וזוֹקף עלי אֶת גבּוֹת־עֵיניו.
ח
טשאֶטשיק דר מחוּץ לָעיר, הרחק ממנה מַהלָךְ רב, בּבית קטן ולָבן, בּעל חַלוֹנוֹת קטנים וּתריסים מאָדמים, שהיה מוּקף גינה של ירקוֹת. מתּוֹךְ הגינה זקפוּ קוֹמתן חַמניוֹת צהוּבּוֹת מגוּדלוֹת, המציצוֹת
בּגאוָה למַעלָה ממחיצת הקנים, ראשיהן כּפוּפים קצת וּמתנַענעים לאַט ונראִים כּרוֹמזים וקוֹראִים: "בּחוּר, שׂא עֵיניךָ וּראֵה – כּאן אוֹרה,
כּאן רוָחה, כּאן שפע נַחַת וחירוּת!" לאַחַר ישיבה בּתוֹךְ החוֹם והאָבק
שבּעיר, בּתוֹךְ הדחָק והמַחנק והצוָחה שבּבית־רבּי, כּל־שכּן שהלב ננהה ונמשךְ לכאן, למקוֹם אוֹרה וּרוָחה ושקט. וּכשאַתּה בּא לכאן, מיד נהפּךְ לךָ לב אַחר, ואַתּה מתאַוה לָרוּץ, לפזז, לזמר, לָעוּף, אוֹ להתנַפּל מלוֹא קוֹמתךָ לָאָרץ, לכבּוֹש פּניךָ בּתוֹךְ העשׂבים הירוּקים ולשאוֹף
אֶל קרבּךָ אֶת ריח האדמה.
בּכניסתי לחצרוֹ של טשאֶטשיק פּגע בּי כּלב שחוֹר שׂעיר,
בּעל עֵינַיִם אדוּמוֹת ולוֹהטוֹת, והשׂתּעֵר עלי בּחימה שפוּכה כּל־כּךְ,
שמרוֹב פּחד כּמעט לא נוֹתרה בּי נשמה. נס נַעשׂה לי, שהכּלב היה קשוּר בּשלשלת. שמע טשאֶטשיק את קוֹל זעקתי, יצא מבּיתוֹ בּאֵין מעיל עליו ועמד להוֹכיח אֶת הכּלב בּדברי־כיבּוּשים, עד שנשתּתּק. אַחַר־כּךְ אחָזני בּידי, הוֹליכני והביאני סמוּךְ לכּלב השחוֹר, עוֹדדני, לבל אִירא מפּניו,
כּי לא יִגע בּי לרעה. וּראָיה לדבר, הוּא אוֹמר, הבה אנַסה להחליק לוֹ על עוֹרוֹ. ותוֹךְ כּדי דיבּוּר הוּא נוֹטל אֶת ידי וּמַעבירה על עוֹרוֹ
השׂעיר של הכּלב, מדבּר אֵלָיו בּשעת מַעשׂה בּלשוֹן בּני־אָדם, מכנהוּ
בּמיני שמוֹת משוּנים וּמפייסוֹ בּדברי־חיבּה. והכּלב השחוֹר עוֹמד ושוֹמע
אֶת דברי אדוֹניו, משרבּב אֶת זנבוֹ למַטה וכוֹפף ראשוֹ, מלקק בּלשוֹנוֹ
אֶת שׂפתיו וּמציץ עלי בּאַחַת מעֵיניו הצצה מן הצד, כּמי שאוֹמר: “לוּלא פּני אדוֹני אני נוֹשׂא, חַיֶיךָ, בּן־אָדם, אִם היִית יוֹצא מזה בּשלוֹם”… לאַחַר שעברוּ עלי פּחָדים אֵלוּ, הכניסַני טשאֶטשיק לתוֹךְ
בּיתוֹ. משנכנַסתּי, עמַדתּי נבהל וּמשתּוֹמם: על־גבּי כּל הכּתלים כּוּלָם, מלמַעלָה וּמלמַטה, תּלוּיִים כּל מיני כּלי־זין, רוֹבים הרבּה לאֵין מספּר, ועל־גבּי הקרקע מוּנח שטיח של עוֹר ארי אוֹ נמר, ולוֹ ראש וּפה פּעוּר ושינַיִם חַדוֹת ואיוּמוֹת. מפּני הארי לא היִיתי מתירא כּל־כּךְ: סוֹף־סוֹף אֵינוֹ אֶלָא פּגר מת. מפּני מה היִיתי מתירא? מפּני הרוֹבים. וּלפיכךְ לא הלךְ לבּי אַחַר השזיפים הרעננים והתּפּוּחים היפים, שכּיבּדני בּהם בּעל־הבּית מעצי גנוֹ. עֵינַי היוּ משוֹטטוֹת מכּוֹתל אֶחָד
לשני, ולא ידעתּי מנוּחה. ורק אַחַר־כּךְ, כּשהוֹציא טשאֶטשיק אֶת הכּינוֹר מנַרתּיקוֹ, כּינוֹר יפה, עגלגל, בּעל כּרס משוּנה, והניח עליו אֶת כּפּוֹ הרחָבה ואֶת זקנוֹ המגוּדל, הכּה עליו בּקשתּנית אַחַת וּשתּים ושלוֹש
והתחיל לנַגן וּלהוֹציא ממנוּ קוֹלוֹת ערבים, מיד נשכּחוּ מלבּי הכּלב השחוֹר והארי האָיוֹם והרוֹבים הנוֹראִים, ולא ראִיתי עוֹד לפנַי אֶלָא אֶת
זקנוֹ המגוּדל והמפוּזר של טשאֶטשיק, אֶת גבּוֹתיו השׂעירוֹת, אֶת
כּינוֹרוֹ העגלגל והכּרסני ואֶת אֶצבּעוֹתיו המפזזוֹת על־גבּי הנימים בּמהירוּת רבּה, שאֵין אָדם יכוֹל להשׂיג בּשׂכלוֹ, מנַיִן לוֹ לבשׂר ודם אֶצבּעוֹת הרבּה כּל־כּךְ?
לבסוֹף נתעלם ממני אַף טשאֶטשיק עצמוֹ, הוּא וּזקנוֹ
המפוּזר וגבּוֹתיו השׂעירוֹת ואֶצבּעוֹתיו הנפלָאות, ולא ראִיתי עוֹד דבר
לנגד עֵינַי, אֶלָא עמַדתּי והקשבתּי. שמַעתּי מין נגינה, מין תּפילה ותחנוּנים, מין נהימה ודיבּוּר מפוֹרש – קוֹלוֹת משוּנים ונפלָאים,
שכּמוֹתם לא שמעה אָזני מעולָם. הקוֹלוֹת הלָלוּ, מתוּקים מדבש ורכּים משמן, השתּפּכוּ מתּוֹךְ כּינוֹרוֹ אֶל לבּי בּאֵין מַעצוֹר, ונַפשי
נישׂאָה הרחק־הרחק מזה, לגן־עֵדן של קוֹלוֹת נפלָאִים, לעולָם אַחר, שכּוּלוֹ נגינה וָשיר.
– האֶרבּאטה חציֶש? כּלוֹמַר, רצוֹנךָ לשתּוֹת תּה? –
שוֹאלני טשאֶטשיק פּתאוֹם, מניח כּינוֹרוֹ מידוֹ וטוֹפח לי על כּתפי מתּוֹךְ חיבּה.
נפלתּי משמי־שמַיִם אָרצה.
מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ היִיתי נוֹהג לָבוֹא בּכל שבּת עם
צהרים לביתוֹ של טשאֶטשיק לשמוֹע אֶל הנגינה, וּכשהגעתּי לחצרוֹ, לא היִיתי מרתּת עוֹד כּבתּחילה, אֶלָא נכנס לתוֹכה ללא יִראָה וָפחד. ואפילוּ הכּלב
השחוֹר לא הפּיל עוֹד פּחדוֹ עלי. כּשהיה רוֹאֵני מרחוֹק, היה מכשכּש בּזנבוֹ לכבוֹדי, מתקרב ונמשךְ אֵלָי, מתכּוון לעשׂות לי נַחַת־רוּחַ וּמלקק בּלשוֹנוֹ אֶת ידי. ואוּלָם אני היִיתי מוֹשךְ ידי ממנוּ: “אָמנם ידידים אנחנוּ וּברית־אַהבה כּרוּתה בּינינוּ, ואַף־על־פּי־כן מוּטב שנהיֶה רחוֹקים זה מזה!”
בּבית אבּא לא ידעה שוּם בּריה, לאָן אני הוֹלךְ והיכן אני עוֹשׂה בּשבּת. ואֶפשר שלא היה הדבר מתגלה עד היוֹם, אִילמלא התרגשה וּבאה עלי צרה חדשה, מַכּה הכּתוּבה בּפּרק הבּא.
ט
לכאוֹרה, בּחוּר יהוּדי ההוֹלךְ לטייל קצת בּיוֹם השבּת
הרחק מחוּץ לָעיר, מי נפגָע מתּוֹךְ כּךְ וּמי מחוּיב ליתּן דעתּו על כּךְ? האוּמנם אֵין לָהם לבני־אָדם מַה לעשׂוֹת בּעוֹלָמם, אֶלָא להתערב בּעסקים שאֵינם שלָהם, לארוֹב לאחרים, לרַגל, להלשין וּלהזיק? אבל מַה יוֹעילוּ כּל הטענוֹת האֵלה, וטבע הוּא בּנוּ, כּלוֹמַר בּאָדם מיִשׂראֵל, להתבּוֹנן אֶל
מַעשׂיהם של אחרים, להשגיח אליהם בּשבע עֵינַיִם, לבדוֹק בּמוּמיהם וּלהשׂיא לָהם עֵצוֹת לצוֹרךְ ושלא לצוֹרךְ. למשל: לָגשת אֶל יהוּדי זר, לא מוֹדע ולא מַכּר, בּשעת תּפילתוֹ וּלתקן לוֹ תּפילה של ראש. אוֹ לעצוֹר אִיש בּעֶצם ריצתוֹ, כּשהוּא אָץ לדרכּוֹ, טרוּד וּבהוּל, ולהשמיעוֹ, כּי,
דוֹמה, אֶחָד ממכנסיו נתפּשל לוֹ למעלה. אוֹ לרמוֹז לפלוֹני רמיזה סתוּמה בּאֶצבּע, שזה לא יֵדע ולא יבין, על מה נרמז: על חוֹטמוֹ, על זקנוֹ, אוֹ על אֵבר אַחר מאֶברי גוּפוֹ? אוֹ לָקחת מידי פּלוֹני כּלי, אוֹ כּל
דבר־חפץ, בּשעה שזה טוֹרח בּו ועמל לפתחוֹ, ולאמוֹר לוֹ: אִי אַתּה יכוֹל, הנח לי! אוֹ להתיצב לפני בּית חָדש, שפּלוֹני בּוֹנה לעצמוֹ לפי רוּחוֹ וטעמוֹ, וּלבקש ולמצוֹא בּו חסרוֹנוֹת, כּי הסיפּון נראֶה גָבוֹה יֶתר על
המידה, החדרים מרוּוָחים בּיוֹתר והחַלוֹנוֹת רחָבים ללא שיעוּר, ואֵין אֵיפוֹא תּקנה אֶלָא להרוֹס אֶת הבּית ולבנוֹתוֹ מחָדש!… טבע הוּא בּנוּ
מקדמוֹנים, מששת ימי בּראשית, ולא אני ולא אַתּם נשנה מטבע זה. אֵין אָנוּ מצוּוים כּלל על כּךְ!…
אַחרי הקדמה כּזאת, הנוֹטה קצת הצדה, לא יִפּלא בּעֵיניכם, כּי אֶפרים בּוּל־עֵץ, יהוּדי זר וּמוּזר, לא קרוֹב לָנוּ ולא גוֹאֵל, נתן אֶל לבּוֹ להשגיח עלי, לארוֹב לי בּמסתּר, לעקוֹב אַחרי וּלהריח אֵת כּל צעדי, ולא נתקררה דעתּוֹ עד שהביא אֶת דיבּתי לפני אָבי, נשבּע לפניו בּכל קוֹדש, כּי בּעֵיניו ראה אוֹתי אוֹכל טריפוֹת בּבית האָדוֹן הפּוּלקוֹבניק
וּמעשן סיגָריה בּשבּת, הלוַאי, הוּא אוֹמר, כּה יִראֶה בּחַייו כּל טוּב,
ואִם לא כן, הוּא אוֹמר, אַל יִזכּה לָשוּב כּל־עוּמַת שבּא, ואִם מוֹציא הוּא מפּיו דבר־שקר כּל־שהוּא, הלוַאי יֵהפךְ לוֹ פּיו, הוּא אוֹמר, ויעמוֹד מצד ערפּוֹ, וּשתּי עֵיניו תּצאנה מחוֹריהן!…
מי הוּא אֵיפוֹא אֶפרים בּוּל־עֵץ זה, וּמַה טיבוֹ, וכיצד היה מַעשׂה?
מחוּץ לָעיר, מעֵבר לגשר, ישב יהוּדי אֶחָד וּשמוֹ אֶפרים
בּוּל־עֵץ. ולָמה נקרא בּוּל־עֵץ? על שם מסחָרוֹ, שהיה סוֹחר לפנים בּעֵצים. היוֹם אֵינוֹ סוֹחר עוֹד בּעֵצים – משוּם מַעשׂה שהיה, מַעשׂה
לא־מהוּגָן, שפּישפּשוּ וּמצאוּ אֶצלוֹ כּוֹרת של עֵץ זר עם תּו זר, ונכשל בּענין רע, וניתּן בּפלילים, וּכפשׂע היה בּינוֹ וּבין בּית־האסוּרים. מאָז משךְ ידוֹ מכּל המסחָרים ונתן דעתּוֹ על עניני העיר, התחיל מַשגיח אֶל עסקי הקהל, מריח בּטכסת הבּשׂר, נטפּל לצרכי בּית־המדרש. מתּחילה לא היתה תּפאַרתּוֹ על הדרךְ הזאת, ושׂבע קלוֹן מכּבוֹד; אַךְ לאַט־לאַט דחק ונכנַס לפנַי ולפנים, זוֹחל וּמתרפּס לפני גדוֹלים וּמזלזל ורוֹהב בּקטנים, ולא אָרכוּ הימים עד שכּבש לוֹ אֶפרים בּול־עֵץ אֶת מקוֹמוֹ בּעיר ונַעשׂה אָדם מוֹעיל בּכל מיני שליחוּת של ציבּוּר, שאִי־אֶפשר עוֹד לעשׂוֹת קטנה אוֹ גדוֹלָה בּלעדיו. כּךְ מתכּנסת התּוֹלעת לתוֹךְ התּפּוּח, מַעמיקה
וּמַמתּיקה משכּבה בּוֹ, וטוֹב ונוֹחַ ויפה לָה.
והיה אֶפרים זה אָדם שקוֹמתוֹ נמוּכה, רגלָיו קצרוֹת, ידיו קטנוֹת וּלחייו אדוּמוֹת, הליכתוֹ פּזיזה, דרךְ רקידה ונַענוּעֵי־הראש, דיבּוּרוֹ שוֹטף מפּיו בּחפּזוֹן וּבצריחה דקה, וּשׂחוֹקוֹ קלוּש, מתפּוֹרר
וּמתגרגר בּגרוֹנוֹ, כּעדשים המידרדרוֹת. לא יכוֹלתּי נשׂוֹא אֶת
פּרצוּף־פּניו של זה – אֵיני יוֹדע על שוּם מה. בּכל שבּת עם צהרים, כּשהלכתּי אֶל טשאֶטשיק, אוֹ כּשחָזרתּי ממנוּ היִיתי נתקל בּוֹ על הגשר, כּשהוּא מטייל שם, לָבוּש מעיל־קיץ של שבּת, אָרוֹךְ וּמטוּלא, הנתוּן על־גבּי כּתפיו בּלבד. היה מתהלךְ שם, כּשידיו מסוּלָקוֹת לאחוֹריו, מזמר בּפני עצמוֹ מין זמר של שבּת בּנהימה דקה, והמעיל האָרוֹךְ טוֹפח לוֹ על עקביו.
– שבּת טוֹבה! – אני אוֹמר לוֹ.
– שבּת טֹובה! – אוֹמר הוּא לי. – להיכן הוֹלךְ לוֹ בּחוּר?
– הליכה סתם, – אני אֹומר לוֹ – לשם טיוּל.
– לשם טיוּל? ויחידי? – אוֹמר הוּא לי, מסתּכּל בּתוֹךְ עֵינַי ושׂוֹחק שׂחוֹק סתוּם זה, שקשה לעמוֹד על כּוונתוֹ הנכוֹנה: אִם הליכתי זוֹ בּיחידוּת חשוּבה בּעֵיניו כּמַעשׂה רב ודבר של תּמיהה, אוֹ דבר של חָכמה הוּא רוֹאֶה בּה, אוֹ כּל עצמה אֵינה אֶלָא שטוּת?…
י
פּעם אַחַת, כּשהלכתּי אֶל טשאֶטשיק, ראִיתי הנה אֶפרים
בּוּל־עֵץ מבּיט אַחרי הבּטה יתירה. נעצרתּי ועמַדתּי על הגשר, שוֹהה וּמַבּיט אֶל תּוֹךְ המים. עמד אַף הוּא והתחיל מַבּיט אֶל תּוֹךְ המים. חָזרתּי לאחוֹרי – חָזר אַף הוּא אחרי. פּניתי שוּב אֶל הגשר – אַף הוּא
כּן. פּתאוֹם אָבד אֶפרים ואֵיננוּ. אַחַר־כּךְ, כּשהיִינוּ אני וּטשאֶטשיק
מסוּבּים לשוּלחָן ושוֹתים תּה, שמַענו והנה הכּלב השחוֹר נוֹבח, מתמַרמר
וּמזנק מתּוֹךְ השלשלת. עמַדתּי והצצתּי מן החַלוֹן, והנה כּדמוּת בּריה ראִיתי, נמוּכה וּשחוֹרה וקצרת־רגלים, והיא אָצה־רצה וּמתעלמת מן העין. מתּוֹךְ הילוּכה של אוֹתה בּריה דנתּי ואָמַרתּי: אֵין זה אֶלָא אֶפרים בּוּל־עֵץ.
וכךְ היה. בּמוֹצאֵי־שבּת, לאַחַר זמַן הבדלה, חָזרתּי לביתי וּפנַי לוֹהטים, וּמצאתי שם אֶת אֶפרים יוֹשב אֶל השוּלחָן, מַמתּיק
שׂיחָה ושׂוֹחק שׂחוֹק קלוּש וּמתפּוֹרר, כּדרכּו. כּיוָן שראָה אוֹתי, מיד
נשתּתּק והתחיל מתוֹפף בּאֶצבּעוֹתיו הקצרוֹת על־גבּי השוּלחָן. אבּא פּניו פּני מת, יוֹשב כּנגד אֶפרים, מוֹלל בּידוֹ אֶת זקנוֹ, תּוֹלש ממנוּ שׂערה
– סימן לשעת כּעסוֹ.
– מאַיִן אַתּה בּא? – שוֹאלני אַבּא וּמַבּיט לצד אֶפרים.
– וכי מאַיִן – אני אוֹמר – עלי לָבוֹא?
– כּלוּם יוֹדע אני – הוּא אוֹמר – מאַיִן? אמוֹר אַתּה, ואֵדע.
– מבּית־המדרש, – אני אוֹמר.
– והיכן – הוּא אוֹמר – היִית כּל היוֹם?
– וכי היכן – אני אוֹמר – עלי להיוֹת?
– כּלוּם יוֹדע אני – הוּא אוֹמר – היכן? אמוֹר אַתּה, ואֵדע.
– בּבית־המדרש, – אני אוֹמר.
– וּמה עשׂית – הוּא אוֹמר – בּבית־המדרש?
– וכי מה עלי לעשׂוֹת – אני אוֹמר – בּבית־המדרש?
– כּלוּם יוֹדע אני – הוּא אוֹמר – מה עליךָ לעשׂוֹת שם?
– לָמַדתּי שם, – אני אוֹמר.
– וּמַה – הוּא אוֹמר – לָמַדתּ שם?
– וכי מה – אני אוֹמר – עלי ללמוֹד שם?
– כּלוּם יוֹדע אני – הוּא אוֹמר מה עליךָ ללמוֹד שם?
– גמרא – אני אוֹמר – לָמַדתּי שם.
– אֵיזוֹ גמרא – הוּא אוֹמר – לָמַדתּ שם?
– וכי אֵיזוֹ גמרא – אני אוֹמר – עלי ללמוֹד?
– כּלוּם יוֹדע אני – הוּא אוֹמר – אֵיזוֹ גמרא עליךָ ללמוֹד?
– מסכת “שבּת” – אני אוֹמר – לָמַדתּי.
כּאן לא יכוֹל אֶפרים להתאַפּק עוֹד ונתן אֶת קוֹלוֹ
בּצחוֹקוֹ הקלוּש והמתפּוֹרר. ואַף אַבּא לא יכוֹל לכבּוֹש כּעסוֹ, קפץ
ממקוֹמוֹ והכּני על הלחי אַחַת וּשתּים ושלוֹש – מַכּוֹת גדוֹלוֹת
ונאמנוֹת, עד כּי צללוּ שתּי אָזנַי לקוֹלָן וניצוֹצי אֵש ניתּזוּ מעֵיני.
שמעה אִמא וחָרדה מן החדר השני וצעקה בּקוֹל גָדוֹל:
– נַחוּם! זכוֹר אֶת בּוֹראֶךָ! מה אַתּה עוֹשׂה? הלא חָתן
הוּא לפני חוּפּתוֹ! תּן לבּךָ, שמא יִתגלה חָלילה הדבר למחוּתּן!…
ואָמנם פּחדה של אִמא לא היה פּחד־שוא. הדבר נוֹדע למחוּתּננוּ. אֶפרים בּוּל־עֵץ סיפּר לוֹ אֵת כּל המַעשׂה, לכל פּרטיו
ודיקדוּקיו, וניקם נקמתוֹ ממנוּ – שניהם היוּ אוֹיבים זה לָזה.
למחר החזירוּ לי אֶת התּנאִים בצירוּף הסבלוֹנוֹת, ששלחתּי
להכּלה, וחָדלתּי מהיות חָתן. הדבר הזה ציעֵר אֶת אַבּא כּל־כּךְ, שחָלה ונפל למשכּב ימים רבּים. כּל אוֹתם הימים היִיתי כּנזוּף לפניו. לא היה רוֹצה לראוֹת אֶת פּנַי ולא נתנַני לָגשת אֵלָיו. כּל טענוֹתיה של אִמא וכל השתּדלוּתה לזכּוֹתני לא הוֹעילוּ כּלוּם.
– הבּזיוֹן! – אָמַר אַבּא. – אוֹי לי מן הבּזיוֹן!
– יהי זה כּפּרתנוּ! – בּיקשה אִמא לנַחמוֹ וּלהפיס אֶת
דעתּוֹ. – הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יִשלח לָנוּ שידוּךְ טוֹב מזה. מַה יֵש לעשׂוֹת? וַדאי אֵין זה זיווּג מן השמים!
בּתוֹךְ הבּאִים לבקר אֶת אַבּא החוֹלה היה גם טשאֶטשיק המנַצח בּנגינוֹת. אַבּא, כּיוָן שראה אוֹתוֹ, מיד הסיר אֶת הכּיפּה מעל ראשוֹ, התחַזק וישב על המיטה, פּשט לוֹ אֶת ידוֹ הצנוּמה והיבשה, הציץ לתוֹךְ עֵיניו ואָמר:
– אוֹי, פּאן פּוּלקוֹבניק! פּאן פּוּלקוֹבניק!
ויוֹתר לא יכוֹל לדבּר, כּי הדמעוֹת שׂמוּ מַחנק לגרוֹנוֹ.
מימַי לא ראִיתי אֶת אַבּא מיצר וכוֹאֵב כּל־כּךְ. לבּי המה לוֹ ונַפשי יצאה למַראֵהוּ. עמַדתּי והבּטתּי בּחַלוֹן וּבלעתּי אֶת
דמעוֹתי. אוֹתה שעה הירהרתּי חרטה גמוּרה על כּל המַעשׂה אשר עשׂיתי, הכּיתי בּמחשבתּי בּאֶגרוֹף על לוּחַ לבבי והתוַדיתי בּאמת וּבתמים: “על חטא שחָטאתי בּכינור”… ונדר נדרתּי, לבל אוֹסיף עוֹד להרגיז אֶת אַבּא וּלצערוֹ בּמַעשׂי ילדוּת, וּלעוֹלָם לא יֵלךְ עוֹד לבּי אַחַר
הכּינוֹר!
א
אִיש קטן וּקצר־רגלים, אשר על־כּן קראוּ לוֹ “טל וּמטר”, – זהוּ רבּנוּ רב מוֹטיל־בּרוּךְ, ואִשה גדוֹלה וּגבוֹהת־קוֹמה, אשר על־כּן קראוּ שמה “שבּת־הגָדוֹל”, – זוֹהי אִשתּוֹ הרבּנית מרת מטיל־בּרכה. ולָהם בּת יחידה וּשמה ציפּוֹרה. ציפּוֹרה זוֹ היא בּתוּלה בּוֹגרת, שכּבר הגיעה לפרקה, אדוּמַת־שׂער וּבעלת פּנים נקוּדים. אוֹהבת היא מאוֹד אֶת אָביה, וגם הוּא אוֹהב אוֹתה ונַפשוֹ קשוּרה בּנַפשה. אוֹהבת היא גם אוֹתנוּ, אֶת תּלמידי אָביה, תּינוֹקוֹת של בּית רבּם, ואַף אנחנוּ אוֹהבים אוֹתה ונַפשנוּ קשוּרה בּנַפשה. והיא בּת שלוֹשים, יוֹשבת בּבית אָביה וּמחַכּה לגוֹאֵל – וגוֹאֵל אֵין לָה.
אבל לכּל זמן. אֵין לךָ אָדם שאֵין לוֹ שעה. וּבכן, הגיעה גם שעתה של ציפּוֹרה בּת רבּנוּ. והנני מַציג לפניכם בּזה אֶת בּן־גילה, אשר הוֹכיח לָה אלוֹהים: בּעל קוֹמה גבוֹהה, פּניו פּני־להבים, עֵיניו מאִירוֹת ושׂערוֹתיו כּבר הלבּינוּ, אַף־על־פּי שהוּא צעיר עדיִין לימים, – זה קלסתּר־פּניו של פייביל הרוֹכל, הנקרא אֶצלנוּ בּשם “פייביל כּל־בּוֹ”.
ולָמה נקרא שמוֹ “כּל־בּוֹ”? על שם סַלוֹ. להוֹדיעךָ, שבּסַלוֹ של פייביל הרוֹכל אַתּה מוֹצא כּל מַה שהפּה יכוֹל לדבּר: כּפתּוֹרים גדוֹלים וכפתּוֹרים קטנים, מחָטים ונַַרתּיקים של מחָטים, חוּטים של פּשתּן וחוּטים של צמר וכל מיני סידקית, וָוים ואריגים של בּד וּמצנפוֹת, סַבּוֹן ושמן־המוֹר, תּמרוּקי נשים וכל מיני תּכשיטים שבּעוֹלָם.
אוֹתוֹ היוֹם, שנתפּשטה השמוּעה, כּי פייביל כּל־בּוֹ בּא לָעיר, היה יוֹם טוֹב לכל הנשים, גם לבּתוּלוֹת וגם לנשׂוּאוֹת, ולָנוּ, תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם, היה היוֹם ההוּא יוֹם טוֹב משנה. ראשית, מפּני שפייביל כּל־בּוֹ עם סַלוֹ הרי הם יוֹם טוֹב בּפני עצמם. ושנית, כּיוָן שפייביל כּאן, וַדאי יִכּנס אֵצל רבּנו, וּמוּבטח לָנוּ, כּי נַפסיק לימוּדנוּ, ותגיע לָנוּ שעה של חוֹפש. חוֹפש על־שוּם מה? על־שוּם שרבּנו רב מוֹטיל־בּרוךְ אִיש שוֹאֵף־חדשוֹת הוּא ואוֹהב לשמוֹע חדשוֹת מפּי כּל אָדם, וּבפרט מפּי פייביל כּל־בּוֹ. כּי מי עוֹד כּפייביל יוֹדע לסַפּר חדשוֹת? הלא הוּא פייביל, העוֹבר בּסַלוֹ ערים וּכפרים, יאוֹרים וּנהרוֹת וימים רחוֹקים, סוֹבב והוֹלךְ ממזרח למַערב וּמצפוֹן לדרוֹם, וּבדרךְ־הילוּכוֹ הוּא סוֹפג כּספוֹג חדשוֹת הרבּה כּל־כּךְ, אשר אִם יאֹמַר לסַפּר אֶת כּוּלָן, לא יספּיק עד עוֹלָם. ולא עוֹד, אֶלָא שאָמן הוּא לסַפּר חדשוֹת. כּשרוֹן הסיפּוּר אָמנוּת בּפני עצמה היא, ולא כּל אָדם מוּכשר לכךְ. וּפייביל כּל־בּוֹ מצטיין באָמנוּת זוֹ עד למאוֹד. בּאוֹפן סיפּוּרוֹ היה טמיר ונעלם כּוֹחַ מיוּחָד, שמשךְ אֵלָיו בּחַבלי־קסם אֶת לב השוֹמעים, וסיפּוּריו עצמם היוּ נוֹבעים מפּיו בּשטף־לָשוֹן, ללא כּל הפסק וּמַעצוֹר, כּמַיִם שאֵין לָהם סוֹף. כּשהיה פייביל כּל־בּוֹ מַתחיל לסַפּר, היוּ דבריו נעימים וּמלבּבים כּל־כּךְ, שנתעוֹררה בּךָ תּשוּקה עזה לשמוֹע ולשמוֹע, וּמעוֹלָם לא מלאה אָזנךָ מרוֹב מתיקוּת.
וכךְ היה פייביל מסַפּר, מוֹציא וּמסַדר בּשעת מַעשׂה אֶת סחוֹרתוֹ מתּוֹךּ הסַל:
– לשמוֹע חדשוֹת אַתּם רוֹצים לשמוֹע? לא אִיש בּשׂוֹרה אָנוֹכי היוֹם, לא טוֹבוֹת השמוּעוֹת והחדשוֹת על־אוֹדוֹת אַחינוּ בּני־יִשׂראֵל! הרי אני נוֹסע וּבא מעיר זיטוֹמיר, דרךְ משל, נוֹסע אני. כּלוֹמַר, לא מזיטוֹמיר גוּפה אני נוֹסע, אֶלָא סמוךְ לזיטוֹמיר יֵש עיירה אַחַת וּטשוּדנוֹב שמה, ויֶש לָה לאוֹתה העיירה מוֹרה־הוֹראה יֶש לָה, ואוֹתוֹ מוֹרה־הוֹראה עצמוֹ משלָנוּ הוּא, כּלוֹמַר, מרוּסיה הקטנה הוּא.
וזאת לָכם לָדעת, כּי רחוֹקוֹת הן ערי רוּסיה הקטנה שלָנוּ מערי ליטה וזאמוּט תּכלית הריחוּק הן רחוֹקוֹת. אֶצלנוּ, דרךְ משל, בּרוּסיה הקטנה שלָנוּ, לא תּמצאוּ עניִים ואֶביוֹנים ממין העניִים והאֶביוֹנים אשר בּליטה. אִם יִזדמן לָכם, דרךְ משל, לפגוֹש אֶצלנוּ בּרוּסיה הקטנה עני מיִשׂראֵל, המַחזיר על הפּתחים, הרי הוּא עני סתם, המַחזיר לוֹ על הפּתחים – ולא יוֹתר. מַה שאֵין כּן בּערי ליטה. העני מיִִשׂראֵל בּליטה הוּא עני מוּבהק, עני מַמש, עני המַחזיר על הפּתחים! כּן, כּן. עניִים כּמוֹתם לא ראִיתי בּשוּם מקוֹם אַחר. חָזרתּי, בּרוךְ השם, על כּל המקוֹמוֹת, אשר עניֵי יִִשׂראֵל מצוּיים שם, כּבר חָזרתּי. היִיתי גם בּליטה, גם בּפוֹלין וגם בּזאמוּט היִיתי. גם בּראדוֹם, גם בּלוֹדז העיר, עיר גדוֹלה לאלוֹהים, היִיתי, ואפילוּ בּווארשה, רבּתי־עם, שׂרתי בּמדינוֹת, היִיתי. האָח, ווארשה! לָעד תּיכּוֹנן ווארשה! מדי דבּרי בּה, זכוֹר אֶזכּרנה עוֹד! עיר יקרה היא ווארשה, עיר בּרוּכה לאלוֹהים! הכּל אַתּם מוֹצאִים בּה, בּווארשה זוֹ, והכּל בּזוֹל, בּחצי־חינם! הגלוּסקאוֹת שלָהם, הניתּנוֹת לפת־שחרית, טעמן כּצפּיחית בּדבש, טעם גן־עֵדן מַמש! אני, דרךְ משל, בּיקשתּי זה־כבר לישב בּווארשה, אֶלָא שהברתם של בּני ווארשה מעכּבת, הברה משוּנה מאוֹד, שקשה להבינה, מפּני שהיא מרוּבּה בּפתּחים, למשל: “אַי־וַי, אַראַה בּנַחַמַה!” כּךְ הם מדבּרים ונשבּעים יהוּדי ווארשה, בּשעת מַשׂא־וּמַתּן. ועוֹד חידוּש אֶחָד ראִיתי שם בּעֵינַי: כּל יהוּדי ווארשה, דרךְ משל, כּוּלָם נקראִים בּשם “אִִיטשימַאִיר”, על שם רבּם אִִיטשימַאִיר הם נקראִים כּוּלָם. תּמהני, אִם ראִיתי בּווארשה אִיש יהוּדי, שיִקָרא שמוֹ בּיִשראֵל, דרךְ משל, ראוּבן, אוֹ שמעוֹן, אוֹ לוי, אוֹ יהוּדה! כּוּלָם אֵינם נקראִים אֶלָא אִיטשימַאִיר ואִיטשימַאִיר, על כּל מדרךְ כּף־רגלכם אַתּם שוֹמעים רק אִיטשימַאִיר, כּה יִתּן לי אלוֹהים וכה יוֹסיף! כּיוֹצא בּזה אַתּם מוֹצאִים, דרךְ משל, בּעיר בּרדיטשוֹב, ששם נקראִים הכּל בּשם לוי־יִצחָק, על־שם הרב רב לוי־יִצחָק מבּרדיטשוֹב, זכרוֹנוֹ לברכה, שעליו מסַפּרים בּברדיטשוֹב כּמה וכמה סיפּוּרים וּמַעשׂיוֹת מסַפּרים עליו. אָמרוּ עליו, על רב לוי־יִצחָק מבּרדיטשוֹב, דרךְ משל…
– שמא תֹּאמַר די לסיפּוּריךָ וּמַעשׂיוֹתיךָ? – מַפסיקתוֹ הרבּנית מרת מַטיל־בּרכה בּאֶמצע. – מימי לא ראִיתי יהוּדי פּוֹשׂק־שׂפתים כּמוֹךָ, ואפילוּ בּין הנשים, שתּשעה קבּים שׂיחָה בּפיהן! אִם אַתּה לוּא שמעֵני, מוּטב שתֹּאמַר לי, מַה מחיר של תּריסר הכּפתּוֹרים הלָלוּ, העשׂוּיִים נקבים־נקבים?
מַעלה יתירה יֶש לוֹ לפייביל כּל־בּוֹ זה, שהוּא מוֹחל על כּבוֹדוֹ ואֵינוֹ מַקפּיד על עֶלבּוֹנוֹ, שנכנסים לתוֹךְ דבריו. וּלפיכךְ הוּא עוֹמד וּמַראֶה להרבּנית אֶת הכּפתּוֹרים, העשׂוּיִים נקבים־נקבים, וּבשעת מַעשׂה אֵינוֹ מַפסיק אפילוּ רגע אֶת סיפּוּריו, אֶלָא מסַפּר והוֹלךְ וּמריק על שוֹמעיו מַבּוּל של דברים, כּנַחַל שוֹטף, כּמַעין המתגבּר. משל למה הוּא דוֹמה? לאוֹתם המכשפים, האוֹחזים אֶת עֵיני הבּריוֹת בּלהטיהם, עוֹמדים וּמוֹשכים מתּוֹךְ פּיהם פּסי־צבעוֹנים, הנמתּחים והוֹלכים עד אֵין קץ וּגבוּל, נערמים והוֹלכים לעֵיני הרוֹאִים ערימוֹת־ערימוֹת.
זה הוּא פייביל כּל־בּוֹ, אשר אָמַרתּי להציגוֹ לפניכם, וזה דרכּוֹ כּל הימים. ועתּה נַחזוֹר לגוּף הענין.
ב
אָנוֹכי המסַפּר היִיתי מאוֹכלי־שוּלחָנוֹ של רבּי רב מוֹטיל־בּרוּךְ, ולָכן היִיתי רוֹאֶה אֵת כּל המַעשׂים שנַעשׂוּ בּביתוֹ מבּפנים, מַה שלא זכה לראוֹת שוּם תּלמיד וָתיק אַחר זוּלָתי.
וַיהי היוֹם, וּפייביל כּל־בּוֹ בּא לָעיר וסר לבית רבּנוּ כּפעם בּפעם ושהה אֶצלנוּ הרבּה, וּבעֵינַי ראִיתי, שהוּא מציץ לפעמים קרוֹבוֹת על ציפּוֹרה בּת הרב, מתבּוֹנן אֵליה וּמתאַנח מעוֹמק לבּוֹ, כּאִיש שדאָגה גדוֹלָה בּלבּוֹ ואֵין לוֹ לפני מי להשׂיחה. אַחַר־כּךְ ראִיתיו, כּשהוּא אוֹחז בּידי רבּנוּ וּפוֹרשׁ עמוֹ לקרן־זוית, לצד הדלת והמזוּזה, תּוֹחב אֶצבּעוֹ לתוֹךְ לוּלָאָה של קפּוֹטתוֹ וּמַרבּה עמוֹ שׂיחָה, וּבשעת מַעשׂה הוּא מוֹחה בּמטפּחת אדוּמה אֶת פּניו המזיעים, ורבּי רב מוֹטיל־בּרוּךְ מטוֹרד וּמפוּזר ואַף הוּא מזיע קצת.
בּתוֹךְ כּךְ שבה הרבּנית מַטיל־בּרכה מן השוּק, וּמיד קרא אוֹתה רבּי רב מוֹטיל־בּרוּךְ וּפרשׁ עמה לאוֹתה קרן־זוית, וּשניהם עמדוּ והתלחשוּ רגָעים אחָדים. פּני הרבּנית אָדמוּ ונתלהבוּ, ולבסוֹף נזדעזעה בּכל גוּפה האָרוֹךְ וּמפּיה נזרקה רק מלה אֶחָת:
– היִתּכן?
– כּה יִתּן אלוֹהים לבתּנוּ בּרכה והצלָחָה! – ענה רבּי בּענוַת־לב, כּדרכּוֹ תּמיד.
– אוֹיה! רעם הממני! הלא אֵין לנוּ לא דוּבשנים ולא שוּם מיני מתיקה!
– ולָמה שכחתּ יישּ? הלא גם ייש אֵין לנוּ!
עוֹד הם מתלחשים, וזה בּא, הלא הוּא פייביל כּל־בּוֹ, והתערב בּשׂיחָתם ואָמר:
– כּל אֵלה, גם ייש וגם דוּבשנים, עלי ועל צוָארי!
עוֹד זה מדבּר, וזוֹ בּאּה, הלֹוא היא המדוּבּרת עצמה, ציפּוֹרה בּת הרב, ואִמה מוֹשכת אוֹתה לצד אַחר, לצד התּנוּר והכּירים, ולוֹחשת לָה דבר על אָזנה, וּפני ציפּוֹרה מתאַדמים.
עוֹד זוֹ מדבּרת, וזוֹ בּאה, הלא היא השכנה יֶנטה התּרנגוֹלָנית:
– הוּא אשר אָמַרתּי! אֶראֶה בּנחָמה, אִם לא ראִיתי בּאִיצטגנינוּת שלי זה־כבר, כּי הרוֹכל הזה הוּא בּן־זוּגָה!
עוֹד זוֹ מדבּרת, וזוֹ בּאה, הלא היא השכנה זלאטה הקוֹלָנית, שדרכּה תּמיד בּחפּזוֹן וּברעש וּבקוֹלי־קוֹלוֹת:
– האמת הדבר? מַזל טוֹב! מַזל טוֹב!…
וּזלאטה פּרשׂה זרוֹעוֹתיה לחַבּק אֶת הרבּנית וכיוונה כּנגדה אֶת שׂפתיה לנַשק לָה, והרבּנית אַף היא נוֹשקת אוֹתה מנשיקוֹת פּיה, נוֹשקת ודוֹחפת אוֹתה מעליה ואוֹמרת לָה:
– ראִי־נא גם ראִי! מַה פּרצתּ כּל־כּךְ? היוֹם קצר והמלָאכה מרוּבּה, ואני לא הכינוֹתי עדיִין כּלוּם בּשביל הקרוּאִים, אוֹיה לי!
לא היוּ רגעים מוּעטים והחָתן, הוּא פייביל כּל־בּוֹ, נתגלָה בּפּתח בּפנים מַבהיקים, עמוּס כּל טוּב, והוּא נגש וּמריק על השוּלחָן מתּחת כּנפי בּגדוֹ ואצילי ידיו הגדוֹלוֹת והארוּכּוֹת ומכּל כּיסיו הרחָבים והעמוּקים רקיקים ודוּבשנים וּשאָר מיני מתיקה, וּבקבּוּקי יין וייש וכל מיני תּרגימה.
– עכשיו הרי אַתּם חָפשים, – אוֹמר לָנוּ רבּנוּ רב מוֹטיל־בּרוּךְ בּשׂמחה גלוּיה וּמַפסיק לימוּדנוּ בּאֶמצע. – אִיש לביתוֹ, ילָדים!
כּל חברי התּלמידים מקנאִים בּי קנאָה גדוֹלה, שרק אני, אוֹכל לחמוֹ של רבּנוּ, אֶשאֵר כּאן, רק אני לבדי אֶראֶה בּעֵינַי אֶת המאוֹרע הגָדוֹל הזה.
תּיכף לאַחַר תּפילת מַעריב התאספוּ בּבית רבּנוּ מנין של יהוּדים ממתפּללי בּית־המדרש, וּבתוֹכם רב משׁה־למיל החַזן ורב הניךְ סופר־סת“ם ועזריאֵל השמש, ועוֹד בּעלי־בתּים חשוּבים, והתחילוּ לסַדר אֶת התּנאִים בּין “הני תּרי הצדדים, מצד האֶחָד ה”ה החָתן מר שרגָא־פייביש־גציל בּן רב יִצחָק־אַריֵה־לייבּ, וּמצד השני ה”ה הכּלה הבּתוּלה מרת ציפּוֹרה־פייגה בּת הרב רב מרדכי־מוֹטיל־בּרוּךְ…"
כּשהגיע הדבר לקבּוֹע אֶת זמַן החתוּנה, שתּהיֶה למַזל טוֹב, נפסקה המלָאכה. הסוֹפר מסתּכּל בּפני רבּי, רבּי מסתּכּל בּפני הרבּנית, הרבּנית מסתּכּלת בּפני החָתן, החָתן מסתּכּל בּפני הכּלה, הכּלה מסתּכּלת בּפני אָביה. וכךְ הם חוֹזרים חלילה. הסתּכּלוּת זוֹ, שהיוּ מסתּכּלים זה בּפני זה, פּירוּשה היה כּךְ:
הסוֹפר (מסתּכּל בּפני רבּי): מדוּע אַתּה מַחשה, מחוּתּן?
הרב (מסתּכּל בּפני הרבּנית): שאלוּ אֶת פּיה.
הרבּנית (מסתּכּלת בּפני החָתן): חָתן! לָמה תּהיֶה כּמַחריש? הלא אַתּה גָרמתּ לכל המאוֹרע הזה!
החָתן (מסתּכּל בּפני הכּלה): יִשאלוּ אֶת פּי הכּלה.
הכּלה (מסתּכּלת בּפני אָביה): יעשׂה אַבּא כּרצוֹנוֹ, ואני מה?
לבסוֹף נמנוּ וגָמרוּ לקבּוֹע את זמַן החוּפּה לאַחַר שני שבוּעוֹת, אִם יִרצה השם, בּחמשה עשׂר בּחוֹדש זה, והכּל שׁריר וקיים!
ג
אוֹתה שעה ששברוּ אֶת כּלי־החרס וקראוּ “מַזל טוֹב, מַזל טוֹב!” התבּוֹנַנתּי אֶל פּני רבּי רב מוֹטיל־בּרוּךְ וראִיתי והנה חיורים הם כּפני מת. ניכּר היה, שכּשם שנשבּר כּלי־חרס זה, כּךְ נשבּר לבּוֹ בּקרבּוֹ. בּאָזנַי שמַעתּיו מתאוֹנן לפני רב משׁה־למיל החַזן ונאנח מרה:
– אוֹי ואבוֹי! הנה בּא אִיש יהוּדי זר ממרחַקים ולוֹקח אֶת בּתּי ממני!…
ורב משׁה־למיל החַזן מנַחם אוֹתוֹ וּמדבּר על לבּוֹ:
– אִי, רב מוֹטיל־בּרוּךְ! לא אַתּה הראשוֹן ולא אַתּה האַחרוֹן!… לוּא יִתּן אלוֹהים שלוֹם לקרוֹב ולרחוֹק, פּרנסה וכלכּלה טוֹבה, וּבשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחָמוֹת!…
ורב הניךְ סוֹפר־סת"ם מסַייע אוֹתוֹ, מסתּכּל בּשעת מַעשׂה מתּוֹךְ כּוונה רבּה בּבּקבּוק המלא ייש ואוֹמר:
– אָכן כּבר הגיעה העֵת לישוּעוֹת ונחָמוֹת עלינוּ ועל כּל יִשׂראֵל!
ועזריאֵל השמש מרים אֶת הכּוֹס ועוֹנה בּפה מלא:
– אָמן, הלוַאי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!
והחָתן והכּלה יוֹשבים בּראש הקרוּאִים לפני השוּלחָן זה סמוּךְ לזה, ואני מתבּוֹנן בּהם ונהנה משניהם הנאה משוּנה, לפי שרוֹאֶה אני אֶת החָתן שׂמח וטוֹב־לב, והכּלה עֵיניה מַבריקוֹת וחוּט של חן משוּךְ עליה, מַמש כּאֶסתּר המַלכּה בּשעתה.
ד
– אוֹי לי ואבוֹי לנַפשי! עוֹד מעט וּשני השבוּעוֹת יעברוּ כּחלוֹם, זמַן החתוּנה ממַשמש וּבא, ואני אֵין לי כּל, אוֹיה לי!
הקוֹל קוֹל הרבּנית מרת מַטיל־בּרכה. הבּוֹקר אוֹר, ואני עוֹדני בּמיטתי, משפשף אֶת עֵיני, האחוּזוֹת בּחבלי־שינה אַחרי ליל התּנאִים.
– הוּא אשר אָמרתּי: הרוֹכל הזה דרכּוֹ תּמיד בּחפּזוֹן וּבמרוּצה. אֵין לוֹ פּנאי!
הכּרתּי מיד, שהקוֹל הזה יוֹצא מפּי השכנה יֶנטה התּרנגוֹלָנית. וּזלאטה הקוֹלָנית אַף היא בּאה בּשלָה:
– ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! כּלוּם קשה לוֹ להמתּין? אַרבּעים שנה ישב והמתּין, ועתּה קפצה עליו בּהלה פּתאוֹם! מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ, עד יוֹם החוּפּה, היתה המהוּמה גדוֹלה בּבית רבּנוּ. אָמנם לימוּדנוּ לא פּסק אַף יוֹם אֶחָד, אֶלָא שהנשים היוּ הוֹמוֹת ורוֹעשוֹת וידיהן היוּ מלאוֹת מלָאכה למן הבּוֹקר ועד הערב.
וּכשהגיע יוֹם החוּפּה, גָדלה המהוּמה שבעתים. התּלמידים היוּ פּטוּרים מתּלמוּד תּוֹרה כּל אוֹתוֹ היוֹם, אֶלָא שהתנדבוּ מעצמם וּבאוּ כּוּלָם, אֶחָד מהם לא נעדר, לשׂמוֹח בּשׂמחָתנוּ ולסַייע ידי עוֹבדי עבוֹדה לכבוֹד החתוּנה.
השׂמחה בּמעוֹן רבּנוּ היתה רבּה. ורק הכּלה פּניה נפלוּ ודמעתה על לחיה. אֶפשר לבּה הגיד לָה, כּי רחוֹקה היא מאוֹשר ונַחַת עם בּחירה זה, אשר הוֹכיח לָה אלוֹהים?
ה
קשה היתה עלינוּ פּרידתה של ציפּוֹרה ממחרת יוֹם החוּפּה. הנה בּא היוֹם האַחרוֹן. חבילוֹתיו וּצרוֹרוֹתיו של פייביל כּל־בּוֹ כּבר מוּנחים בּעגָלה. העגָלה עוֹמדת רתוּמה אֵצל הפּתח, הסוּסים מתעטשים וּמכשכּשים בּזנבוֹתיהם, ולייזר בּעל־העגָלה יוֹשב על דוּכנוֹ וּמַצליף שוֹטוֹ בּאַויר. פייביל כּל־בּוֹ עוֹמד בּפּתח, רגלוֹ האַחַת בּפנים הבּית ורגלוֹ האַחרת מעֵבר המפּתּן מזה, והוּא מַמתּין לזוּגָתוֹ הצעירה, לציפּוֹרה, שתּעלה על העגָלה. הרבּנית מרת מַטיל־בּרכה עוֹמדת זקוּפה בּכל אוֹרךְ גוּפה, ידיה חבוּקוֹת על לבּה וּפניה כּלפּי בּעלה.
– מוֹטיל־בּרוּךְ! אֵימתי תּברךְ אֶת הילָדים בּרכּת־הדרךְ? הנה היוֹם פּוֹנה לערוֹב!
ורבּנוּ רב מוֹטיל־בּרוּךְ מבוּלבּל כּוּלוֹ, והוּא מגמגם בּלשוֹנוֹ:
– כּן, כּן… לברךְ בּרכּת־הדרךְ… כּן, כּבר הגיעה שעת פּרידה… היה שלוֹם, פייביל! צאתךָ לשלוֹם וּבוֹאךָ לשלוֹם! היִי שלוֹם, ציפּוֹרה בּתּי!…
וציפּוֹרה, מעוּטפת בּשתּי מטפּחוֹת, עוֹמדת להיפּרד מאָביה וּמאִמה, וּמאֵת חַברוֹתיה וּשכניה וּשכנוֹתיה, וּמאִתּנוּ, תּלמידי אָביה, אהוּבי נַפשה, ועֵיניה מלאוֹת דמעה.
– היִי שלוֹם, אִמא! היוּ שלוֹם, ילָדים! היה שלוֹם אַבּא! אוֹי, אַבּא, אַבּא יקירי!…
וּבקוֹל ילָלָה וּבכי־תּמרוּרים היא נוֹפלת על צוארי אָביה. ענן תּוּגָה חָלף על פּני כּל העוֹמדים פּה, וכוּלָנוּ בּכינוּ: הרב והרבּנית, וּפייביל כּל־בּוֹ, ואני וחברי, ולייזר בּעל־ העגָלה, והנוֹסעים בּעֶגלתוֹ, והשכנים והשכנוֹת, ואַקוּלינה הגוֹיה, “המבינה כּל דיבּוּר”.
ולא עוֹד, אֶלָא יהוּדי אֶחָד מן השוּק עבר לפי־תוּמוֹ לפני בּית רבּנוּ בּשעת הפּרידה וראה יהוּדים מצטערים וּבוֹכים, – ועמד אַף הוּא לבכּוֹת, עוֹמד וּמוֹחה אֶת עֵיניו בּכנף בּגדוֹ.
אַחַר־כּךְ שרק לייזר בּעל־העגָלה אֶל סוּסיו, והסוּסים הסיעוּ בּרעש אֶת העגָלה, והעגָלה עשׂתה דרכּה בּשיקשוּק אוֹפנים וּבצילצוּל פּעמוֹנים ושלשלָאוֹת של בּרזל. ואנחנוּ כּוּלָנוּ עוֹמדים וּמַבּיטים אֶל המקוֹם שנעלמה שם העגָלה והשאִירה אַחריה בּאַויר עמוּדי־אָבק מתאַבּכים.
– נסתּלקוּ! – אוֹמר היהוּדי מן השוּק, שנעצר אֵצל בּית רבּנוּ ועמד לפי־תוּמוֹ לראוֹת בּמַראֵה הפּרידה.
– נסתּלקוּ! – עוֹנה אַחריו רבּנוּ רב מוֹטיל־בּרוּךְ בּקוֹל הוֹגה נכאִים וּבשברוֹן־לבב.
– נסתּלקוּ! – קוֹראִים אנחנוּ התּלמידים, כּוּלָנוּ פּה אֶחָד, מציצים זה בּפני זה, כּאִילוּ בּישׂרנוּ אִיש אֶת רעֵהוּ בּשׂוֹרה מיוּחדת בּמינה, שאֵין לָדעת, אִם טוֹבה היא אוֹ רעה.
א
פּעם אַחַת בּעֶרב שבּת – בּימי הקיץ היה מַעשׂה – יצאנוּ מבּית־רבּנוּ בּחבוּרה ושבנוּ אִיש לביתוֹ. חבר ילָדים היִינוּ, וּמיהרנוּ בּלכתּנוּ, כּמעט רצנוּ – ראשית, מפּני שניתּן לָנוּ חוֹפש מלימוּדינוּ ליוֹם שכּוּלוֹ טוֹב, הוּא יוֹם השבּת, ושנית, מפּני שהיִינוּ רעֵבים וכל אֶחָד מאִתּנוּ ראה בּדמיוֹנוֹ אֶת המוּכן לוֹ בּביתוֹ: צלי־קדירה חַם וָטוֹב עם חַלת־לחם חַמה וריחָנית.
פּתאוֹם קרא אֶחָד מן החבוּרה בּקוֹל: “הוֹי, הנה ציפּוֹר קטנה!” – וכוּלָנוּ עמדנוּ מלכת.
כּפקעת של חוּטים, כּן היה מַראֵה הציפּוֹר, ציפּוֹר קטנה ורכּה, אשר רבצה לרגלינוּ על האָרץ. ראשה הזעיר ניבּט למַעלָה וּמַקוֹרה צהוֹב כּוּלוֹ. הציפּוֹר העלוּבה רעדה תּחתּיה, בּידרה נוֹצוֹתיה, רטטה בּכל גוּפה, ניתּרה על החוֹל בּכנפיה הפּעוּטוֹת, פּתחה פּעם בּפעם אֶת פּיה הצהוֹב, כּתינוֹק בּשעת רעבוֹנוֹ, והוֹציאָה קוֹל ציפצוּף דק וניחָר:
“פּי!”…למַראֵה עניה זוֹ נתעוֹרר בּלב כּוּלָנוּ רגש של חנינה ורחמים, והחילוֹנוּ לחשוֹב מַחשבוֹת וּלבקש עֵצוֹת: מַה יֵש לעשׂוֹת לציפּוֹר
העזוּבה? נחלקוּ הדעוֹת. האֶחָד אָמַר: נַניח לָה לָשבת פּה על האָרץ, עד אשר תּבוֹא אִמה ותאסוֹף אוֹתה אֶל תּוֹךְ קנה. השני השמיע עצתוֹ, כּי נרים אוֹתה ממקוֹמה ונזרוֹק אוֹתה השמימה – למַען תּעוּף לָה אֶל אַרצה ואֶל מוֹלדתּה. והשלישי הוֹכיח, כּי מצוָה עלינוּ לָקחת אוֹתה אִתּנוּ. ואוּלָם, כּי יֵש לרחם על הציפּוֹר וּלהחיוֹתה, משוּם “צער בּעלי־חַיִים” – לדבר הזה הסכּמנוּ פּה אֶחָד.
הרימוֹנוּ אֶת הציפּוֹר מעל האָרץ והבאנוּ אוֹתה הבּיתה.
שכחנוּ, כּי רעֵבים אנחנוּ למן הבּוֹקר, שכחנוּ אֶת הבּשׂר הצלוּי ואֶת החַלָה החַמה והטוֹבה, המוּכנים לָנוּ, וכוּלָנוּ עמדנוּ להלעיט אוֹתה מכּל הבּא בּידינוּ: פּיטמנוּ אוֹתה בּפתיתי־לחם, יצקנוּ מַיִם אֶל פּיה והשפענוּ עליה רוֹב טוֹבה. הציפּוֹר רעדה כּל העֵת, עיפעפה בּעֵיניה, רטטה בּידינוּ וניתּרה בּכנפיה הדקוֹת, עד אשר הפשילה אֶת ראשה הצדה, ניצנצה בּעֵיניה בּפּעם האַחרונה – וָמתה.
“ציפּוֹר זוֹ לָמה בּאה לעוֹלָם? בּשביל מה ולָמה נוֹלדה בּין החַיִים? מי היה לָה וּמה היה לָה פּה, עלי אדמוֹת?”… השאֵלוֹת האֵלה ניקרוּ בּמוֹחי ולא נתנוּ לי מנוּחה כּל אוֹתוֹ היוֹם.
כּעבוֹר חצי שעה ליוינוּ אֶת הציפּוֹר הקטנה לעוֹלָמה וכבוֹד גָדוֹל עשׂינוּ לָה. חָפרנוּ לָה גוּמה עמוּקה בּגָן, כּרכנוּ אוֹתה בּתכריכים (בּקרע של מטפּחת־אַף לבנה), קברנוּ אוֹתה בּתוֹךְ הגוּמה והצבנוּ מַצבה על קברה – לוּחַ־עֵץ וּכתוֹבת על גבּוֹ:
פּה נטמַן ציפּוֹר בּן בּלק
וכוּלָנוּ, העוֹסקים בּקבוּרתה, חָתמנוּ אִיש אֶת שמוֹ על המַצבה: שלוֹם, חַיִים, יוֹסי, דויד, שלמה, בּרוּךְ…
ימי הקיץ החַמים והעליזים חָלפוּ עד־מהרה. הגיע הסתיו הקר והלח עם ימי־הגשמים הנוּגים, הבּוֹכים וּמוֹרידים דמעוֹת. הגשם סחף אֶת המַצבה, מחה אֶת הקבר מאַדמת הגָן, וזכרוֹן הציפּוֹר הקטנה אַף הוּא נמחָה מלבּנוּ, כּכל מת הנשכּח מלב החַיִים. ורק לפעמים, בּזכרי אֶת “ציפּוֹר בּן בּלק”, ועלה לפנַי גם זכרוֹנה של בּריה עלוּבה אַחרת – הלא היא נפש חַיה.
ב
נפש חַיה היתה בּתּוֹ של רבּנוּ רב זרח, נַערה בּעלת־מוּם, גיבּנת. בּת כּמה שנים היתה – אֵיני יוֹדע, ורק פּניה היוּ כּפני זקנה, פּנים בּלים וּמקוּמטים, וזרוֹעוֹתיה ארוּכּוֹת ודקוֹת, ושׂערוֹתיה קלוּשוֹת, ועֵיניה הקטנוֹת והשחוֹרוֹת מנַצנצוֹת כּעֵיני העכבּר. רגליה היוּ מקוּפּלוֹת תּמיד תּחתּיה וכךְ היתה רוֹבצת כּל הימים בּמקוֹם אֶחָד.
לא יכלה עלוּבה זוֹ לָלכת אָנה וָאֶנה, לא יכלה צאת וָבוֹא.
וּמקוֹם רבצה של נפש חַיה היה על האָרץ, בּפּינה אשר בּין התּנוּר והכּיריִם. שם אָכלה אֶת לחמה, שם ישנה אֶת שנתה, שם עשׂתה אֵת כּל חפצה. וּמַעשׂיה תּמיד בּלָאט. מעוֹלָם לא נשמע הגה מפּיה. ויֵש אשר עברוּ ימים רצוּפים ואַנשי הבּית שכחוּ, כּי יֵש נפש חַיה בּעוֹלָם.
כּאשר הגישוּ לָה פּרוסַת לחם, היתה פּוֹשטת יד ארוּכּה ורזה עם אֶצבּעוֹת משוּנוֹת, כּפוּפוֹת ורזוֹת, כּאֶצבּעוֹתיו של קוֹף, חוֹטפת אֶת הלחם ונוֹתנת אוֹתוֹ מיד אֶל פּיה. וּפיה היה רחב כּל־כּךְ, שהיה בּוֹלע תּפּוּח שלם בּבת אַחַת, ולא נוֹדע, כּי בּא אֶל קרבּוֹ.
– נפש חַיה! רוֹצה אַתּ בּפרוּסַת דוּבשן?
– נפש חַיה! פּת בּשוּמן תֹּאכלי?
– נפש חַיה! אגוֹזים תּפצעי?
– נפש חַיה! בּכפתּוֹרים תּשׂחקי?
כּךְ היִינוּ אנחנו, – תּלמידי בּית־רבּנוּ, נערים הוֹללים וּפוֹחזים, מתגָרים בּנפש חַיה, למַען עשׂוֹת צחוֹק לָנוּ. ואוּלָם נפש חַיה לא ענתה דבר, ורק פּשטה פּעם בּפעם אֶת ידה הרזה עם האֶצבּעוֹת הכּפוּפוֹת והבּיטה אֶל עֵינינוּ בּתחנוּנים, כּאשר יבּיט הכּלב הרעֵב בּציפּיה, כּי עוֹד מעט ויִזרקוּ לוֹ עֶצם להשקיט רעבוֹנוֹ.
– לָשוֹן אִילמת! – הסבּיר לָנוּ יעקוֹב־אֶלי, הגָדוֹל מכּל החברים, הוּא יעקוֹב־אֶלי בּן רבּנוּ ואָחיה של נפש חַיה, נַער שוֹטה בּעל לחָיים נפוּחוֹת. – לָשוֹן אִילמת היא, דבּר לא תּדע, בּלתּי־אִם אָכוֹל, אָכוֹל כּל היוֹם, כּשאוֹל לא תשׂבּע…
רק לעתּים רחוֹקוֹת, רחוֹקוֹת מאוֹד, היתה נפש חַיה מַשמיעה קוֹל, מוֹציאָה מגרוֹנה מין צחוֹק משוּנה, אשר נדמה לאוֹזן השוֹמע לא כּקוֹל־צוֹחקים, אֶלָא כּקוֹל־בּוֹכים. שמעה הרבּנית, היא אֵשת רבּנוּ רב זרח, אֶת נפש חַיה צוֹחקת מיד נתנה עליה בּקוֹלה:
– נפש חַיה! האִם לא תּיאָלמי דוֹם, נפש חַיה?
ונפש חַיה כּבר ידעה אֶת טבע אִמה: כּיוָן שזוֹ קוֹראת לָה בּשם “נפש חַיה”, סימן רע הוּא. אוֹת הוּא, כּי כּוֹעֶסת היא. אִשתּוֹ של רב זרח היתה אִשה נרגזת וּקשת־רוּחַ, ואֶת כּל עניה וּמרי־נַפשה היתה שוֹפכת על ראש בּתּה העלוּבה, בּעלת־המוּם:
– הוֹי, נפש חַיה, עד מתי תּעני אֶת נַפשי? ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, לָמה תּחיֶה ותתענה נפש כּזאת בּעוֹלָמךָ?…
ג
אִיש לא אָהב אֶת נפש חַיה, ורק רחם ריחמוּה. ויוֹתר מכּל ריחם אוֹתה אָביה, הוּא רבּנוּ רב זרח.
– צער בּעלי־חַיִים! – היה אוֹמר, כּשהוּא מתבּוֹנן מרחוֹק אֶל נפש חַיה בּרחמים רבּים, ונאנח בּחשאי. וּבאֵין הרבּנית בּבּית, היה מַגיש לָה פּעם פּרוּסַת לחם, פּעם תּפּוּח־אדמה וּפעם מעט מַיִם לשתּוֹת. וכאשר ראָה אוֹתנוּ מוֹצצים סוּכּריוֹת, אוֹ מפצעים אגוֹזים, היה אוֹמר לָנוּ, כּי אִם יֵש אֶת נַפשנוּ לקיים מצוָה גדוֹלה, נתּן אגוֹזים אחָדים גם לנפש חַיה, וחָיתה נַפשה בּגללנוּ. אַף הרבּנית היתה נוֹתנת לנפש חַיה לחם לאכוֹל וּמים לשתּות, ואוּלָם היא עשׂתה כּל־זאת בּלא רגש של רחמים וחנינה, כּי־אִם בּכעס וּברוֹגז, כּדרכּה תּמיד.
בּזמן הראשוֹן היִינוּ אנחנוּ, תּלמידי בּית־רבּנוּ, יראִים אֶת נפש חַיה יִראָה גדוֹלָה. יראנוּ אֶת החטוֹטרת המשוּנה אשר על גבּה, יראנוּ גם אֶת צחוֹקה המוּזר, הדוֹמה לקוֹל־בּוֹכים. אַךְ בּרבות הימים התרגלנוּ אֵליה יוֹתר ויוֹתר, ואַף היא התרגלה אֵלינוּ, עד כּי ידעה אֶת שם כּל אֶחָד מאִתּנוּ. וּבין הערבּים, בּין מנחה למַעריב, בּשעה שרבּנוּ הלךְ לבית־המדרש ואִשתּוֹ הרבּנית יצאָה לשוּק, ואנחנוּ שׂיחקנוּ בּחבוּרה אֶת משׂחַק “אָבינוּ מלךְ” אוֹ אֶת משׂחַק “שלי שלָךְ”, אוֹ אֶת משׂחַק “הסַנורים”, היִינוּ מצרפים גם אֶת נפש חַיה למנין המשׂחקים, כּי תּשתּתּף אִתּנוּ מרחוֹק, ממקוֹם־רבצה בּין התּנוּר והכּירים. וּמַה גָדלה אָז חדוָתה של נפש חַיה – הוֹי, מַה גָדלה חדוַת לבּה! פּערה אֶת פּיה הגָדוֹל והנוֹרא וצחקה בּכל־לב בּקוֹלה המשוּנה, עד כּי גָעתה בּצחוֹק. ואַךְ נכנַס רבּנוּ לבּית, אוֹ נראתה הרבּנית בּפּתח, מיד חָדלה השׂמחה ונדם הצחוֹק, ושוּב רבצה נפש חַיה תּחתּיה בּפינתה האפלה, שוֹממה וַעצוּבה וּמַחרישה בּיגוֹנה, כּאִילוּ לא נפל דבר.
וּלשוֹן הדיבּוּר של נפש חַיה לָשוֹן משוּנה היתה, אשר לא כּל אִיש הבין אוֹתה. ללחם קראָה “פּיתּיתּי”, למַיִם – “מימימי”, לכפתּוֹרים – מרוֹרים, לתפּוּחים – נַפתּוּחים", וּלנַער – “חניִני”. לָמה נקרא נַער בּשם “חניני” – לא אֵדע עד היוֹם הזה.
– חניני, חניניני! הא לָךְ מרוֹרירי, תּן לי נַפתּוּחיחי, פּרוּסַת פּיתּיתּי!
כּוונת הדברים היתה:
– נַער, נַערי! הא לָךְ כּפתּוֹרי, תּן לי תּפּוּח וּפרוּסַת לחם!
גם לזמר ידעה נפש חַיה בּקוֹל של… עטלף. בּאֵין אִיש בּבּית, היתה שוֹפכת אֶת נַפשה בּשיר. היתה פּוֹעֶרת אֶת פּיה הרחב, פּוֹשטת אֶת צוָארה הדק ונוֹשׂאת אֶת קוֹלה בּזמר משוּנה, אשר אִיש לא ידע מה הוּא, וּמסַיימת פּעם בּפעם בּניגוּן דוֹמה לָזה, שהכּוֹהנים מזמרים בּדוּכנם:
טוּדֶלִי הוּ־הוּ!
טוּדֶלִי הוּ־הוּ!
נכנסה הרבּנית מן החוּץ ושמעה קוֹל זמר – ונתנה עליה בּקוֹלָה:
– אִי לָךְ, נפש חַיה, המזמרת אָתּ? שׁרה אַתּ בּשירים על לבּי הרע?…
שמעה נפש חַיה אֶת גערת אִמה, מיד החבּיאָה אֶת ראשה בּין כּתפיה, כּצב זה המתחַבּא בּשריוֹנוֹ, ונאֶלמה דוֹם.
ד
בּעיר יצא לָה שם לנפש חַיה. הכּל ידעוּ אוֹתה, הכּל דיבּרוּ בּה. אִשה צעירה כּי מתה בּשעת לידתה, אוֹ כּלה לפני חוּפּתה, אוֹ אָב לבנים קטנים, – מיד עלה זכרוֹנה של נפש חַיה על לב רבּים:
– בּוֹא וּראֵה, כּמה נפלָאִים דרכי אלוֹהינוּ! הנה יֶש לוֹ בּעוֹלָמוֹ בּריה עלוּבה כּנפש חַיה – וּבכל זאת חָיה תּחיֶה! נפש חַיה לא תמוּת – אחרים ימוּתוּ תּחתּיה!…
כּךְ מדבּרים אַנשי העיר בּנפש חַיה, ולא מפּני שחפצים הם בּמוֹתה – חָלילה לָהם! מדבּרים הם אֶת כּל זאת רק משוּם הרחמנוּת, כּי לָמה תּחיֶה ותתענה נפש אוּמלָלָה כּמוֹה?…
והיה מַעשׂה בּבנוֹ של רב זרח עצמוֹ. בּן־זקוּנים היה לרב זרח ולוי־יִצחָק שמוֹ – על שם הרב לוי־יִצחָק מבּרדיטשוֹב. והיה לוי־יִצחָק נַער מצוּין, חָרוּץ בּתלמוּדוֹ מאֵין כּמוֹהוּ. בּן אַחַת־עֵשׂרה שנה היה וּכבר נוֹדע לתהילה בּכל העיר. וּמה היה סוֹפוֹ של לוי־יִצחָק? פּעם אַחַת חָלה ונפל למשכּב, וכעבוֹר אַרבּעה ימים גָוַע וָמת.
מַה גָרם למוֹתוֹ? הרוֹפא אָמַר: דלקת המוֹח. רב זרח אָמַר: תּלמוּדוֹ – שלָמַד תּוֹרה הרבּה ותש כּוֹחוֹ. ואִשתּוֹ של רב זרח אָמרה: לא דלקת המוֹח ולא הלימוּדים, אֶלָא נפש חַיה היא שגָרמה למוֹת בּנה. בּא מַלאַךְ־המות לבּית לקחת אֶת נשמתה של נפש חַיה – וטעה והחליפה בּנשמתוֹ של לוי־יִצחָק…
כּךְ אוֹמרת האֵם השכּוּלה וּממררת בּבּכי. וּמן היוֹם ההוּא והלאה הוּרע גוֹרלה של נפש חַיה בּבּית. אִמה שׂנאה אוֹתה ולא אָבתה גם להבּיט אֶל פּניה. רק אָביה רב זרח היה האֶחָד, אשר הוֹסיף לרחם אוֹתה משנה־רחמים.
– הלא צער בּעלי־חַיִים הוּא! – היה מתחַנן אֶל אִשתּוֹ וּפוֹרשׂ אֶת ידיו לפניה. – הלא גם היא נפש אָדם!
– הלזאת יִקָרא נפש אָדם? היתה אִשתּוֹ עוֹנה בּחמת־רוּחה.
– מפלצת היא, משלחת מַלאָכים רעים, עוֹנש מן השמַיִם, תּוֹספת ליִסוּרי־לבּי הגדוֹלים!…
ה
– השמעתּם חדשה? – אָמַר לָנוּ פּעם אַחַת בּנוֹ של רבּנוּ, הוּא יעקוֹב־אֶלי השוֹטה, בּעל הלחָיים הנפוּחוֹת. – השמעתּם? נפש חַיה נוֹטה לָמוּת… כּבר היתה פּה בּתיה הרוֹפאת ואָמרה, כּי אֵין לָה תּקוָה עוֹד… בּא הקץ, בּא קצה של נפש חַיה!…
וּבדבּרוֹ היוּ פּני הבּחוּר השוֹטה שׂמחים וּמאִירים כּל־כּךְ, כּאִילוּ בּישר לָנוּ בּשוֹרת חָג.
לבּנוּ מת לשמע הבּשׂוֹרה הזאת. כּל זמן שהיתה נפש חַיה בּריאה וּשלמה, כּמעט לא שׂמנוּ לב אֵליה: ואוּלָם עתּה, כּאשר שמענוּ, כּי נפש חַיה נוֹטה לָמוּת, נדמה לָנוּ פּתאוֹם, כּאִילוּ חטא חָטאנוּ לָה כּל הימים. בּמה חָטאנוּ לָה – לא ידענוּ, ורק לבּנוּ נסער מאוֹד. קרבנוּ בּלָאט, כּמתגנבים, אֶל הפּינה אשר בּין התּנוּר והכּירים, אַךְ בּראוֹתנוּ, כּי שם יוֹשבת אֵשת רבּנוּ בּעֵינַיִם אדוּמוֹת מבּכי, נבהלנוּ ואָמַרנוּ לָשוּב אָחוֹר.
– גשוּ־נא לכאן, לָמה תּנוּסוּ? – קראה לָנוּ אֵשת רבּנוּ בלחש. – אַל תּיראוּ ואַל תּפחָדוּ. נפש חַיה לא מתה עוֹד, חַיה היא עדיִין… אֵל גדוֹל לָנוּ בּשמַיִם, כּוֹל יכוֹל הוּא… יכוֹל הוּא גם להחיוֹת מתים… רבּכם אֵיננוּ פּה. הלךְ אֶל השוּק לקנוֹת תּפּוּח־זהב לחוֹלָה… נפש חַיה, התֹאכלי תּפּוּח־זהב, נפש חַיה?…
כּךְ אָמרה אֵשת רבּנוּ וגָחנה אֶל בּתּה החוֹלָה והבּיטה אֵליה בּעֵינַיִם דוֹמעוֹת. מעוֹלָם לא ראִינוּ אֶת אֵשת רב זרח טוֹבה ורחמניה כּל־כּךְ.
נפש חַיה שכבה מקוּפּלת כּפקעת, עֵיניה הקטנוֹת עצוּמוֹת, פּיה הרחב פּעוּר, שׂפתיה היבשוֹת נעוֹת, וקוֹל דק וניחָר יוֹצא מגרוֹנה פּעם בּפעם – קוֹל ציפּוֹר נחלשה: אִי־אִי! אִי־אִי!…
וּמדי הבּיטי אֶל פּני נפש חַיה הגוֹוַעת, נזכּרתּי בּציפּוֹר הקטנה צהוּבּת־המַקוֹר, אשר מצאנוּ על האָרץ בּכבר־הימים, ולבּי נתעטף בּקרבּי, וּדמעוֹת עלוּ בּגרוֹני. ראִיתי, כּי גם חברי מעפעפים בּעֵיניהם, כּמבקשים לבכּוֹת, וּמתבּיישים להבּיט אִיש בּפני רעֵהוּ.
לָקחנוּ אִיש ספרוֹ וישבנוּ אֶל השוּלחָן בּדוּמיה, בּלי דבּר דבר. וכאשר בּא רבּנוּ מן השוּק ותפּוּח־זהב בּידוֹ וראָה אוֹתנוּ יוֹשבים בּדוּמיה אִיש אֶל ספרוֹ, הילל אוֹתנוּ על דרכּנוּ, כּי נערים חכמים אנחנוּ, היוֹדעים עֵת לכל חפץ: עֵת להשתּוֹבב, ועֵת לָשבת בּדוּמיה. אַף הוּא ישב אִתּנוּ אֶל השוּלחָן, השפּיל ראשוֹ אֶל הגמרא, חיכּךְ בּידוֹ אֶת מצחוֹ וזימר אִתּנוּ יחד: "אָמַר רב פּפּא!… ואוּלָם ראִינוּ הפּעם כּי אֵין לבּוֹ הוֹלךְ אַחַר הגמרא ואַחַר רב פּפּא, כּי נפשוֹ יוֹצאת אֶל הפּינה האפלה אשר בּין התּנוּר והכּירים, בּמקוֹם שנפש חַיה מפרפרת שם בּין החַיִים והמות.
ו
– תּם! תּם! תּם! תּם ונשלם! יכוֹלים אַתּם לָשוּב הבּיתה!…
בּדברים האֵלה פּגש אוֹתנוּ למחר בּבּוֹקר יעקוֹב־אֶלי בּן רבּנוּ, הוּא הנַער השוֹטה בּעל הלחָיים הנפוּחוֹת, בּקפּצוֹ לקראתנוּ על רגל אֶחָת.
– הבּיתה?
– כּן, הבּיתה! לכל השבוּע! אַבּא ואִמא ואנחנוּ כּוּלָנוּ נשב לאָרץ שבעה ימים. אבלים אנחנוּ. נפש חַיה מתה!
– מתה?
– מתה, מתה. בּלילה הזה. ואני רץ עתּה אֶל השמשים של חברה קדישא…
עמַדנוּ נדהמים.
מצד אֶחָד בּשׂוֹרה נוֹראָה, כּי נפש חַיה העלוּבה אֵיננה עוֹד, וּמן הצד השני בּשׂוֹרת־שׂמחה, כּי חָפשים אנחנוּ לנַפשנוּ כּל השבוּע… והימים ימי קיץ בּעֶצם זהרם. השמַיִם צחים וּבהירים, כּעֵין הראִי לטוֹהר. אַף עב קטנה לא נראֵית, אַף רוּחַ קלה לא נוֹשבת. השמש שׂוֹחקת אֶל פּנינוּ, השמש לוֹהטת על ראשינוּ. חָפשים אנחנוּ לטייל כּל היוֹם, לרחוֹץ בּנהר, לָדוּג דגים. מתּוֹךְ רוֹב שׂמחה מרימים הנערים אֶת רגליהם וּמרקדים כּעגָלים, נוֹשׂאִים אֶת קוֹלם וגוֹעים כּבני־צֹאן, משתּוֹבבים ועוֹשׂים מַעשׂים אשר לא יֵעשׂוּ: האֶחָד מעווה אֶת פּניו כּקוֹף וּמילל כּחָתוּל: מיאוּ־מיאוּ! השני עוֹנה לעוּמתוֹ בּנביחה כּכּלב: הב־הב! השלישי מקעקע כּברוָז: קע־קע־קע! והרביעי עוֹבר כּחָלוּץ בּראש המַחנה, מאַחריו פּוֹסעים חבריו בּשוּרה ישרה, כּל אֶחָד אוֹחז בּכנַף בּגדוֹ של ההוֹלךְ לפניו, וכוּלָם יחד שרים בּמַקהלה שיר יפה מן החוּמש:
אַחַת וְאַחַת, אַחַת וּשְׁתַּיִם,
מַחֲנֵה יִשׂרָאֵל וּמַחֲנֵה מִצְרַיִם,
אֵלֶּה וְאֵלֶּה עוֹרְכִים מִלְחָמָה –
וּבְנֵי יִשׂרָאֵל יוֹצְאִים בּיָד רָמָה.
אַחַת וְשָׁלֹש, אַחַת וְאַרְבַּע,
אֵלֶּה מְעַטִּים וְאֵלֶּה הַרְבֵּה,
אֵלֶּה בַּיַּבָּשָׁה וְאֵלֶּה בַּמַּיִם –
וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם.
אַחַת וְחָמֵשׁ, אַחַת וָשֵׁשׁ,
עַמּוּד הֶעָנָן וְעַמּוּד הָאֵשׁ
הוֹלְכִים לִפְנֵי הַחֲמוּשׁים –
וּבְנֵי דָן חוּשִׁים…
ורק אני לבדי, אשר מוֹת נפש חַיה הסעיר את רוּחי מאוֹד, עמַדתּי נטוּע בּמקוֹמי ולא לקחתּי חלק בּתעלוּלי חברי.
“האוּמנם מתה נפש חַיה? – חָשבתּי בּלבּי. – מַה פּירוּש מתה? מה הם החַיִים וּמה הוּא המות? לָמה חָיתה ולָמה מתה?”…
ואני שב אֶל בּית־רבּי, בּחפצי להציץ בּעד הפּתח ולראוֹת בּעֵינַי, לוּא גם מרחוֹק, כּיצד אנשים מתים, מה הוּא האִיש בּמוֹתוֹ?…
כּאשר קרבתּי אֶל הדלת, שמעתּי קוֹל בּכי מוּזר, הקוֹל קוֹל אִשתּוֹ של רב זרח, והיא נוֹשׂאת נהי על נפש חַיה בּניגוּן משוּנה וּממוּשךְ, המַחריד אֶת הלב:
אוֹי לִי, בִּתִּי, כּי יְלִדְתִּיךְ לְצָרוֹת וּפְגָעִים!
הֲלֹא יְמֵי חַיַּיִךְ הָיוּ מְעַטִּים וְרָעִים!
מַאֲכָלֵךְ לֶחֶם צַר וּלְבוּשֵׁךְ קְרָעִים!
שִׁבְתֵּךְ בָּאֲפֵלָה בֵּין הַתַּנּוּר וְהַכִּירָיִם!
לֹא יָדַעַתְּ אַהֲבַת הוֹרִים וְלֹא רַחֲמֵי שָמָיִם!
לָכֵן בַּעַל־הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵךְ בְּסֵתֶר כְּנָפָיִם!
וְיִסְלַח לַעֲוֹנוֹתֵינוּ וִיכַפֵּר עַל פְּשָעִים!
כּי אַתְּ הַצַּדִּיקָה וַאֲנַחְנוּ הָרְשָעִים!…
אֵימה גדוֹלָה נפלה עלי, בּשמעי אֶת דברי הקינה המוּזרה הזאת. בּיקשתּי לברוֹח מפּה, אַךְ גָברה תּשוּקתי להציץ אֶל תּוֹךְ הבּית פּנימה ולראוֹת בּעֵינַי אֶת כּל הנַעשּׂה שם. פּתחתּי בּלָאט אֶת הדלת וראִיתי: על האָרץ מוּטל דבר מכוּסה שחוֹרים ולמראשוֹתיו דוֹלק נר כהה. הרבּנית יוֹשבת על הקרקע סמוּךְ לנר, רגליה מקוּפּלוֹת תּחתּיה, והיא מנַענַעת גוּפה הנה והנה, בּוֹכה וּמקוֹננת בּניגוּן המשוּנה והממוּשךְ.
מנגדה עוֹמדוֹת שלוֹש נשים מן השכנוֹת אשר בּרחוֹב, בּתיה, שפרה וּפוּעה, כּוּלָן ידיהן חבוּקוֹת על לבּן, והן מַבּיטוֹת אֶל הרבּנית, מנַצנצוֹת בּעֵיניהן לעוּמתה ומעווֹת פּניהן כּל־כּךְ, שאִילמלא נפש חַיה המוּטלת מתה על האָרץ אִי־אֶפשר היה להתאַפּק מצחוֹק.
גם אֶת ילדי רבּי הקטנים ראִיתי יוֹשבים לאָרץ וּבוֹכים בּחשאי. וּמי הוּא היוֹשב שם בּפּינה, בּוֹדד על סַפסל, מוֹריד ראשוֹ לאָרץ וּמַסתּיר פּניו בּידיו? האוּמנם רבּי הוּא זה, רב זרח בּעצמו? וּמה הוּא עוֹשׂה שם – הגם הוּא בּבּוֹכים? וכי אֶפשר לוֹ לרב כּי יִבכּה?… אני נגָש בּלָאט וּמוֹציא שיעוּל מגרוֹני. רבּי מרים ראשוֹ, פּוֹקח אֶת עֵיניו וּמציץ בּי, ואני רוֹאֶה, כּי עֵיניו וּפניו וּזקנוֹ – כּוּלָם שטוּפים בּדמעוֹת.
ז
על משכּבי בּלילה אני רוֹאֶה לנגד עֵינַי אֶת נפש חַיה המכוּסה שחוֹרים, וּבכי הרבּנית וקינוֹתיה בּוֹקעים בּאָזני. אני עוֹצם אֶת עֵינַי בּחָזקה, לבל אֶראֶה. אני אוֹטם אֶת אָזנַי בּחָזקה, לבל אֶשמע. אַךְ כּל זה לשוא: אני רוֹאֶה אֶת נפש חַיה המכוּסה שחוֹרים ואני שוֹמע אֶת בּכי הרבּנית וקינוֹתיה.
אני מתאַמץ לחשוֹב מַחשבוֹת אחרוֹת. אני מַעלה בּזכרוֹני כּל מיני דברים מגוּחָכים, המביאִים לידי צחוֹק. אני נזכּר בּשלוֹש השכנוֹת וּבפניהן הנַעוים – כּל זה לשוא: אֵינני יכוֹל לצחוֹק! רק מַחשבה אַחַת ממַלאָה אֶת כּל מוֹחי: מתה נפש חַיה, מתה העלוּבה, מתה לא־רוּחָמה!"…
אני מתכּסה בּשׂמיכה ממַעל לראשי, קוֹרא בּרכּת “המַפּיל” ונרדם.
אַךְ נרדמתּי – והנה רוֹאֶה אני כּבערפל חוּפּה שחוֹרה. אני עוֹמד תּחת החוּפּה ונפש חַיה נצבת לימיני. כּל הנערים מוֹחאִים כּף ושרים בּמַקהלה:
אַחַת וְאַחַת, אַחַת וּשְׁתַּיִם,
כַּלָּה יְחֵפָה בּלֹא נַעֲלַיִם,
לְבוּשָׁה שַׂק עֲלֵי מָתְנַיִם,
רְעֵבָה לַלֶּחֶם וּצְמֵאָה לַמַּיִם…
יעקוֹב־אֶלי, הנַער השוֹטה בּעל הלחָיים הנפוּחוֹת, מקפץ לקראתי על רגל אַחַת וצוֹעֵק: “חניני! חניניני!” והרב והרבּנית עוֹמדים בּפּינה וּבוֹכים. ונפש חַיה עצמה? זוֹ מַבּיטה אֶל עֵינַי בּתחנוּנים וּפוֹשטת אֵלי אֶת ידה הרזה עם האֶצבּעוֹת הדקוֹת והכּפוּפוֹת. לבּי הוֹמה בּי, לבּי מתעטף בּקרבּי. נַפשי יוֹצאת מרוֹב חמלה.
– מה שאֵלתךְ, אני אוֹמר, וּמַה בּקשתךְ, נפש חַיה? אוּלי תּפּוח־זהב?…
אני פּוֹקח עֵינַי לרוָחה – אֵין זוֹ נפש חַיה כּלל!
ציפּוֹר היא, ציפּוֹר קטנה ורכּה עם מַקוֹר קטן וצהוֹב, ציפּור בּן בּלק! הציפּוֹר רוֹעֶדת, רוֹטטת, מרחפת בּכנפיה הפּעוּטוֹת, פּוֹתחת אֶת פּיה הצהוֹב, כּתינוֹק בּשעת רעבוֹנוֹ, ושׁרה בּניגוּן של הכּוֹהנים בּדוּכנם:
טוּדֶלִי הוּ־הוּ!
טוּדֶלִי הוּ־הוּ!
ח
הקיצוֹתי – והנה יוֹם חַם, יוֹם קיץ בּעֶצם זהרוֹ. כּל החַלוֹנוֹת פּתוּחים. ציפצוּף ציפּרים וזימזוּם זבוּבים מַחרישים אֶת האָזנים. שתּי אַחיוֹתי, שׂרה ורבקה, ילָדוֹת יפוֹת, שלחָייהן אדוּמוֹת כּתּפּוּחים, עוֹמדוֹת לפנַי לבוּשוֹת שׂמלוֹת־קיץ לבנוֹת, מנוּקדוֹת נקוּדוֹת כּחוּלוֹת. צמוֹתיהן קלוּעוֹת בּעניבוֹת אדוּמוֹת. פּניהן מאִירים כּשמש וכוּלָן פּוֹרחוֹת כּשוֹשנים.
– קוּמה, עצל, עד מתי תּישן? – צוֹחקוֹת הן ואוֹמרוֹת לי.
– קוּם והתפּלל וצא החוּצה. הלא חבריךָ מחַכּים לךָ מאָז הבּוֹקר. כּבר היוּ פּה שתּי פּעמים. הלא חָפשים אַתּם היוֹם מבּית־רבּכם, חָפשים לכל השבוּע. שׂמחַת־עוֹלָם על ראשכם!
המלים היקרוֹת “חָפשים אַתּם מבּית־רבּכם לכל השבוּע” מעוֹדדוֹת אֶת רוּחי וּמרימוֹת אוֹתי מעל משכּבי בּן־רגע. אני קוֹפץ לאָרץ וּממַהר ללבּוֹש אֶת בּגָדי. אני עלץ כּוּלי ולבּי מרנן קרבּי. עוֹדני עוֹשׂה כּה וָכה – וּפתאוֹם ניצנץ בּמוֹחי חלוֹם הלילה: זכרתּי יוֹם אֶתמוֹל, זכרתּי אֶת נפש חַיה… צנַחתּי על הכּיסא בּידים רפוֹת, רגלי האַחַת נעוּלה והשניה יחפה, וּכמוֹ מַחַט נדקרה בּלבּי בּכאֵב עמוֹק:
– אֵין עוֹד נפש חַיה! מתה העלוּבה, מתה לא־רוחָמה!…
א
– אִילוּ נַער טוֹב היִית, כּי־עתּה עמַדתּ לגרוֹר אֶת החזרת והיִית לָנוּ לעֵזר, עד־אִם כּילינוּ מַעשׂינוּ בּמלאכת הדגים לכבוֹד החַג הקדוֹש.
כּךְ אָמרה לי אִמא בּעֶרב שבוּעוֹת אַחַר הצהרים, כּשהיא מזדרזת עם המבשלת שלָנוּ לגרד וּלנקוֹת אֶת הדגים וּלהכין אוֹתם לכבוֹד החַג ולכבוֹד סעוּדת־החָלָב, הבּאה עלינוּ לטוֹבה. הדגים דגים חַיִים היוּ, שהוּטלוּ לתוֹךְ קערת־חרס גדוֹלה מלאה מַיִם והיוּ רצים בּתוֹכה לכאן וּלכאן, מפרכּסים לָצאת ממנה ואֵינם יכוֹלים.
יוֹתר מכּוּלָם התרוֹצץ דג אֶחָד קטן מדגי השיבּוּטה, עלוּב־נפש, שכּרסוֹ גדוֹלָה וּפיו קטן ועגוֹל ועֵיניו קטנוֹת ואדוּמוֹת. כּנראֶה, כּלתה נַפשוֹ של זה לָצאת מן המיצר, לָשוּב אֶל הנהר ואֶל מימיו הצלוּלים, ולא רצה לקבּל תּנחוּמים, פּירכּס בּכל גוּפוֹ לקפּוֹץ מתּוֹךְ הקערה, פּער פּיו, כּישכּש בּזנבוֹ והתּיז מַיִם אֶל פּנַי, כּמבקש רחמים וּמדבּר אֵלי בּלשוֹן בּני־אָדם: “הוֹי, נַער, קוּמה והצילני! אָנא, הוֹשיעה־נא!”
מוֹחה אני אֶת טיפּוֹת המים מעל פּנַי ונגָש אֶל המלָאכה, לגרוֹר חזרת לכבוֹד החַג, ואני מהרהר בּפני עצמי: “לבּי לבּי עליךָ, דגי הקטן והעלוּב, אבל ידי קצרה מהוֹשיעךָ… הנה יִקחוּךָ בּני־אָדם למלאכתּם ויעשׂוּ בּךָ כּרצוֹנם. ינַקוּךָ ויסירוּ קשׂקשׂתּךָ מעליךָ, יבקעוּ בּטנךָ ויוֹציאוּ בּני־מעֶיךָ. אַחַר־כּךּ ינַתּחוּ אוֹתךָ לנתחים ויִתּנוּךָ בּתוֹךּ הסיר, יִמלָחוךָ בּמלח ויפלפּלוּךָ בּפילפּלים, יעמידוּךָ על האֵש ויבשלוּךָ בּרוֹתחים – בּשל ורתּח, בּשל ורתּח, בּשל ורתּח”…
– כּמה גדוֹלה הרחמנוּת! – אני אוֹמר לאִמא. – צער בּעלי־חַיִים!
– רחמנוּת על מי?
– על הדגים הקטנים.
– מי אָמַר לךָ זאת?
– רבּי.
– רבּךָ?
אִמא מציצה על המבשלת, העוֹזרת לָה בּמלאכת הדגים, וּשתּיהן נוֹתנוֹת אֶת קוֹלָן בּצחוֹק.
– אַתּה שוֹטה, ורבּךָ גָדוֹל ממךָ, חַה־חַה! גרוֹר אֶת החזרת, גרוֹר ואַל תּעמוֹד!
כּי אני שוֹטה – דבר זה ידוּע לי מכּבר. שבח זה שמַעתּי מפּי אִמא פּעמים הרבּה. וגם מפּי אַבּא. וגם מפּי אֶחָי. וגם מפּי אַחיוֹתי. אבל כּי רבּי שוֹטה גָדוֹל ממני – הלכה זוֹ נתחַדשה לי זה היוֹם.
ב
חָבר יֶש לי וּשמוֹ פּיני. אָביו של פּיני הוּא שוֹחט.
פּעם אַחַת נכנַסתּי אֶצלוֹ לבקרוֹ. נכנסה נַערה אַחרי והביאה לביתם תּרנגוֹל גָדוֹל, שרגליו כּפוּתוֹת בּחבלים דקים. אבי חברי, השוֹחט, היה ישן אוֹתה שעה שינה של צהרים. ישבה הנַערה ליד הדלת והמזוּזה והמתּינה לוֹ עד שיקוּם משנתוֹ. התּרנגוֹל, בּחוּר כּהלכה, עז־נפש, רגז והשתּמט מידי הנַערה בּכל כּוֹחוֹ, דחף ודרס אוֹתה בּבטנה בּרגליו האַמיצוֹת, ניקר אֶת ידה בּמַקוֹרוֹ החָזק, קרא פּעם בּפעם בּחמַת־רוּחוֹ: “קוֹ־קוֹ־קוֹ!” כּמתמַרמר ומוֹחה: "עד מתי תּעני אֶת נַפשי חינם?… הנַערה, שגם היא לא היתה רפת־אוֹנים, נטלה ראשוֹ של זה וכבשה אוֹתוֹ תּחת זרוֹעה, דחפה אוֹתוֹ מדי פּעם בּפעם בּמַרפּקה, דחפה ואָמרה לוֹ:
– שב דוּמם והיאָלם!
נכנע התּרנגוֹל מפּניה, ישב דוּמם ונאלם.
לשעה, כּשהקיץ השוֹחט משנתוֹ, נטל ידיו בּמַיִם והוֹציא חלָפוֹ. רמַז השוֹחט לנַערה, כּי תּגיש לוֹ אֶת תּרנגוֹלָה. התבּוֹנַנתּי אֶל התּרנגוֹל העלוּב וראִיתי, כּי רוּח חדשה עברה על בחוּר זה. נדמה לוֹ, כּפי הנראֶה, כּי שעת גאוּלָתוֹ בּאה. הנה יתּירוּ אסוּריו מעל רגליו וישלחוּהוּ לחָפשי אֶל תּרנגלוֹתיו ואֶל הדוֹחַן ואֶל שוֹקת־המים ואֶל כּל מַחמַדי־לבּוֹ. אַךּ לשוא היתה שׂמחָתוֹ. השוֹחט נטל אוֹתוֹ וּנתנוֹ לבין בּרכּיו, אַחַז אֶת ראשוֹ בּידוֹ האַחַת והרימוֹ כּלפּי מַעלָה, מרט נוֹצוֹת אחָדוֹת מגרגרתּוֹ בּידוֹ השניה, והחלף בּין שיניו. עשׂה השוֹחט חסד עמוֹ וּבירךְ עליו אֶת הבּרכה בּכוונה רבּה – והעביר חלָפוֹ על גרגרתּוֹ. שחט השוֹחט אֶת התּרנגוֹל, מצה דמוֹ אֶל האֵפר והשליכוֹ מעם פּניו בּכוֹחַ גָדוֹל כּל־כּךּ, שסבוּר היִיתי, כּי התּרנגוֹל נַעשׂה גל של עצמוֹת.
– פּיני! אָביךָ רשע הוּא! אָמַרתּי לחברי.
– מנַיִן לָךְ, שרשע הוּא?
– אֵינוֹ חוֹשש לצער בּעלי־חַיִים.
– ואני לא ידעתּי כּלל, שחָכם אַתּה כּל־כּךּ! – אוֹמר לי חברי, מַראֵני אֶצבּע משוּלשת וּמכוונה כּלפּי חוֹטמי.
ג
המבשלת שלָנוּ עין אַחַת עיורת לָה. וּלפיכךְ קראוּ לָה: “פרוּמה שעֵינה סתוּמה”. בּתוּלָה זוֹ לבּה אַכזרי וקשה כּאֶבן. פּעם אַחַת יִסרה אֶת החָתוּל בּעקרבּים. על־שוּם מה? על־שוּם שנדמה לָה, כּי החָתוּל חָטף ואָכל כּבד אֶחָד מן הכּבדים, המוּנחים על דף־המליחה. לבסוֹף, כּשחָזרה וּמנתה שנית אֶת העוֹפוֹת השחוּטים ואֶת כּבדיהם, נתבּררה טעוּתה.
כּסבוּרה היתה, כּי שבעה עוֹפוֹת נשחטוּ, וּלשבעה עוֹפוֹת שבעה כּבדים. עכשיו בּדקה וּמצאה, כּי רק ששה עוֹפוֹת נשחטוּ. וכיוָן שנשחטוּ רק ששה עוֹפוֹת, הוה אוֹמר, רק ששה כּבדים היוּ לָהם. מַעשׂי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ונפלאוֹתיו!… לשוא חָשדה בּחָתוּל כּשר!
שמא סבוּרים אַתּם, כּי פרוּמה נצטערה צער גָדול והלכה לבקש סליחה מאֵת החָתוּל? לא היוּ דברים מעוֹלָם! רק ירקה הצדה ושכחה אֵת כּל המַעשׂה. גם היא שכחה, וגם החָתוּל שכח. כּעבוֹר שעה ראִיתי אֶת החָתוּל יוֹשב על הכּירה בּענוָה רבּה, מלקק שׂפתיו בּלשוֹנוֹ, וטוֹב לוֹ, כּאִילוּ לא היה מַעשׂה כּלל. בּאמת אָמרו: “מוֹחַ של חָתוּל”.
ורק אני לא שכחתּי. לא. אני שמַרתּי אֶת הדבר בּלבּי. נגשתּי אֶל המבשלת שלָנוּ ואָמַרתּי לָה: “לשוא יִסַרתּ אֶת החָתוּל. לשוא עברתּ עבירה גדוֹלה, עבירה של צער בּעלי־חַיִים. עתידה אַתּ ליתּן אֶת הדין”.
– סוּר מעל פּנַי כּרגע, פּן אֶשלח בּךָ סחָבה זוֹ שבּידי!
כּךְ אוֹמרת לי פרוּמה שעֵינה סתוּמה וּמוֹסיפה וקוֹראת אַחרי:
– ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! מנַיִן לךָ ילָדים שוֹטים כּאֵלה בּעוֹלָמךָ אשר בּראת?…
ד
והיה מַעשׂה בּכלב, שדנוּהוּ בּרוֹתחים. וגם הפּעם ידה של פרוּמה שעֵינה סתוּמה היתה בּאֶמצע. הוֹי, מַה גָדוֹל היה כּאֵבוֹ של אוֹתוֹ כּלב! מתּחילה צעק צעקה גדוֹלה וּמרה, קפץ מרוֹב יִסוּריו ונבח בּילָלָה רבּה. כּל אַנשי העיר נזעקוּ לקוֹלוֹ, בּאוּ ועמדוּ לראוֹת בּמַחזה וצחקוּ צחוֹק גָדוֹל, שאָר הכּלבים שבּעיר אַף הם נַענוּ בּנביחה, כּל אֶחָד בּפּתח חצרוֹ וכל אֶחָד על־פּי דרכּוֹ, כּאִילוּ שאלוּ אֶת פּיהם וחיכּוּ לעצתם. אַחַר־כּךּ, כּשחָדלוּ הקוֹלוֹת ונָדַמוּ הנביחוֹת, פּרשׁ הכּלב הנכוה לקרן־זוית, עמד שם וליקק בּלשוֹנוֹ אֶת עוֹרוֹ הדוה ויִיבּב לנַפשוֹ בּקוֹל יבבה דקה. נכמרוּ המוֹן רחמי על כּלב זה. קרבתּי אֵלָיו ונתכּוונתּי להחליקוֹ על גבּוֹ.
– אַל־נא, חברבּר, אַל תּבכּה!
ראה הכּלב, כּי יד אָדם שלוּחָה אֵליו, נזדעזע ונתעוֹרר, כּאִילוּ נכוָה שנית בּרוֹתחים, הרים זנבוֹ, נשׂא רגליו ונמלט על נַפשוֹ.
– עמוֹד, חברבּר, אָנא, עמוֹד! – בּיקשתי לפייסוֹ בּדברים רכּים. – לָמה אַתּה בּוֹרח מפּני, שוֹטה שבּעוֹלָם? כּלוּם לרעתךָ אני מתכּוון חָלילָה?…
אבל הכּלב לעוֹלָם כּלב הוּא. אָזנַיִם לוֹ ולא יִשמַע לשוֹן בּני־אָדם. אֵין הוּא יוֹדע מצוָה זוֹ של צער בּעלי־חַיִים.
ראה אַבּא, כּי רוֹדף אני אַחרי כּלב, עמד וגָער בּי בּנזיפה:
– כּלךְ־לךָ אֶל החדר, עוֹרף־כּלבים שכּמוֹתךָ!
וּבכן, אני הוּא עוֹרף־כּלבים. אני, ולא אַחר!
ה
ושוּב היה מַעשׂה בּשני אפרוֹחים, שני אֶפרוֹחים קטנים, שהוּמתוּ בּידי שני שקצים מילדי הגוֹיִים, האֶחָד גָדוֹל והשני קטן. שני האֶפרוֹחים הרכּים, כּשנפלוּ מעל קנם לָאָרץ, עדיִין חַיִים היוּ ורוּחָם בּקרבּם. ישבוּ עלוּבי־הנפש מתּחת לָאִילָן, חרדים ורוֹעדים בּכל אֶברי גוּפם ונוֹצוֹתיהם פּרוּעוֹת.
– מַהר, יקטן, קוּם וּפגע בּהם! קרא הגָדוֹל בּשקצים אֶל חברוֹ הקטן. עמדוּ שניהם, נטלוּ בּידיהם אֶת האֶפרוֹחים הפּצוּעים וחָבטוּ
ראשיהם בּאִילָן, כּשם שאָנוּ חוֹבטים ערבוֹת בּעמוּדי בּית־המדרש בּיוֹם הוֹשענא רבּה. וכךְ היוּ עוֹמדים וחוֹבטים, עד שהאֶפרוֹחים נפחוּ נַפשם וָמתוּ.
– לָמה אַתּם עוֹשׂים כּדבר הזה? – צעקתּי מרחוֹק, שׂמתּי נַפשי בּכפּי ורצתּי אֶל השקצים בּחמַת־רוּחי.
– וכי מה בּכךְ? – שאָלוּני הגוֹיִים הקטנים בּמנוּחָה רבּה. – הלא אֵלה רק אַנקוֹרים הם!
– ואִם אַנקוֹרים הם, בּמה חָטאוּ? וכי בּשביל שאַנקוֹרים הם, אֵינם טעוּנים רחמים?
שני הגוֹיִים הקטנים הבּיטוּ אִיש בּעֵיני אָחיו הבּטה משוּנה. וּכאִילוּ נדבּרוּ בּיניהם, קמוּ שניהם עלי ואָחזוּ בּי מזה וּמזה.
כּשחָזרתּי לביתי, נתגלָה סוֹדי על־ידי קפּוֹטתי הקרוּעה. הציץ בּי אַבּא וַעשׂאני גל של עצמוֹת.
– אויל־שׂפתים! – קרא עלי אַבּא.
מניח אני “אויל־שׂפתים” זה וּמוֹחל על כּבוֹדי. אבל מַכּוֹת־לחי אֵלוּ על־שוּם מה בּאוּ לי?…
ו
מַכּוֹת־לחי על־שוּם מה בּאוּ לי? כּלוּם לא לימדָנוּ רבּנוּ בּחדר, כּי כּל הבּרוּאִים בּעוֹלָמנוּ יצירי־כפּיו של הקדוֹש־ בּרוּךְ־הוּא הם, ורחמיו על כּל מַעשׂיו? אָסוּר, הוּא אוֹמר, לפגוֹע אפילוּ בּזבוּב שעל־גבּי הקיר, משוּם צער בּעלי־חַיִים, ואפילוּ עכּביש זה, שדרכּוֹ להזיק, אַל יִגע אָדם בּוֹ, וטעם נתן רבּנוּ לדבריו: “אִילוּ, הוּא אוֹמר, נגזר דינוֹ של זה למיתה, היתה מיתתוֹ בּידי שמים”.
אִם כּן אֵיפוֹא, לָמה מתאַכזרים בּני־אָדם לנפש הבּהמה ושוֹחטים שוָרים ועגָלים, כּבשׂים ואֵילים ועוֹפוֹת בּכל יוֹם וָיוֹם, בּכל יוֹם וָיוֹם?
ולא לבהמוֹת בּלבד הם עוֹשׂים כּן. כּלוּם אֵין בּני־אָדם הוֹרגים אִיש אֶת אָחיו? וכי לא היה מַעשׂה בּימי הפּרעוֹת והשליכוּ בּתוֹךְ הרעש עוֹללים ויוֹנקים ממרוֹם הגגוֹת אָרצה?
וכי לא הרגוּ אָז בּאַפּם אֶת בּת שכננוּ הילדה, אֶת פֶּרילי הקטנה?…
הוֹי, מה אָהבתּי אֶת הילדה הזאת! וּמה אָהבה הילדה אוֹתי! “הדוֹד בֶּבֶּבֶּה” קראה לי, – שמי וולוולה, – והיתה מוֹשכת אֶת חוֹטמי בּאֶצבּעוֹתיה הקטנוֹת והדקוֹת והחמוּדוֹת מאוֹד.
בּשבילה, בּשביל פּרילי הקטנה, שינוּ גם הגדוֹלים אֶת שמי וקראוּ לי שם חָדש: “הדוֹד בּבּבּה”.
– פּרילי! הנה הוֹלךְ הדוֹד בּבּבּה ויִקחךְ ויִשאֵךְ על זרוֹעוֹתיו.
ז
פּרילי ילדה חוֹלָה היתה. כּלוֹמַר, לא היא גוּפה היתה חוֹלָה, אֶלָא רגליה חוֹלוֹת היוּ, ולא יכלה לָלכת בּהן. לא לָלכת ולא לעמוֹד, רק לָשבת. וּלפיכךְ לא מצאוּ לגוּפה טוֹב מישיבה. היוּ נוֹשׂאים אוֹתה החוּצה וּמוֹשיבים אוֹתה בּחוֹל החַם, נגד השמש. פּרילי אָהבה אֶת השמש. גדוֹלה היתה אַהבתה לשמש. והיִיתי אוֹמן אוֹתה ונוֹשׂאָה על זרוֹעוֹתי. והיא חָבקה אֶת צוָארי בּאֶצבּעוֹתיה הקטנוֹת והדקוֹת והחמוּדוֹת, התרפּקה עלי בּכל גוּפה הקטן והניחה אֶת ראשה על כּתפי: “אָהבתּי הדוֹד בּבּבּה”.
שכנתּנוּ קריינה אוֹמרת, כּי עד היוֹם הזה לא שכחה עדיִין אֶת הדוֹד בּבּבּה. כּיוָן שהיא רוֹאָה אוֹתי, על־כּרחה, היא אוֹמרת, נזכּרת היא בּפרילי שלָה.
אִמא גוֹעֶרת בּה על שהיא בּוֹכה. “אָסוּר לבכּוֹת, אוֹמרת אִמא, אָסוּר לאָדם לחטוֹא בּשׂפתיו. חַייב אָדם לשכּוֹחַ, לשכּוֹחַ”…
כּךְ אוֹמרת אִמא לשכנתּנוּ קריינה, משדלתּה בּדברים, כּדי להסיח אֶת דעתּה מצערה. ואוֹתי מגרשת אִמא מעם פּניה: "לךְ, לךְ מזה! לָמה תּעמוֹד פּה לעֵין־רוֹאִים, להרבּוֹת יגוֹן וּלהזכּיר נשכּחוֹת?…
ח
נשכּחוֹת? נפלָאים ממני דברי אִמא! כּלוּם אֶפשר לשכּוֹח אֶת פּרילי הקטנה וּלהסיחה מן הלב? וגם עתּה, בּעמדי בּפּינה לגרוֹר אֶת החזרת לכבוֹד החַג, זכוֹר אֶזכּרנה. דמעוֹת עוֹלוֹת בּעֵינַי וּמטפטפוֹת על לחָיי מאליהן, מאליהן…
– ראוּ־נא אֶת החָכם הזה – שוּב הוּא בּוֹכה! – אוֹמרת פרוּמה שעֵינה סתוּמה אֶל אִמא. ואִמא מעיפה בּי אֶת עֵיניה וצוֹחֶקת:
– וַדאי המרוֹר עלה לעֵיניךָ? מרוֹר חָריף הוּא זה, אוֹי לאִמךָ! שכחתּי להזהיר אוֹתו, כּי יעצוֹם אֶת עֵיניו בּשעת הגרירה, אוֹי ואבוֹי לי!… הא לךָ סינרי. מחה דמעוֹת עֵיניךָ, נַער שוֹטה. וגם אֶת חוֹטמךָ קנח דרךְ־אַגָב. אֶת חוֹטמךָ! אֶת חוֹטמךָ!
א
שמוֹ היה גציל, ואוּלָם בּבית־רבּוֹ שינוּ קצת אֶת השם הזה וכינוּהוּ “גוֹי־עצל” – מפּני שהיה פּרא־אָדם וכבד־תּנוּעה בּכל הליכוֹתיו, כּגוֹי עצל מַמש, וכל מי אשר נגע אלוֹהים בּלבּוֹ היה מתקלס בּוֹ ושוֹפךְ עליו לעג כּמים. בּין נַערי בּית־הספר הקטנים היה הוּא הגָדוֹל, בּחוּר כּארזים, מגוּשם וּמטוּמטם, בּעל ידים ורגלים גסוֹת וּבעל שׂפתים עבוֹת וּמפוּשׂקוֹת. וקוֹלוֹ אַף הוּא קוֹל גס, כּיוֹצא מתּוֹךְ החָבית הריקה, וּלבוּשוֹ מכנסַיִם רחָבים וּמַגָפיִם גדוֹלים, וכוּלוֹ מסוּרבּל כּדוֹב.
ראשוֹ עליו כּגיגית, ודלת־ראשוֹ מגוּדלת פּרע, וּבקדקדוֹ אֵין מוֹחַ, בּלתּי־אִם אניצי־פשתּן, נוֹצוֹת של עוֹפוֹת אוֹ תּבן למַאכל בּהמה. כּךְ היה מעיד עליו רבּוֹ רב יעקוֹב והיה מגנה אוֹתוֹ על גוֹדל קוֹמתוֹ ועל מַראֵהוּ המגוּשם בּכל מיני שמוֹת של גנאי: “גוֹי־עצל”, “גָלית־הפּלשתּי”, “שוֹר־הבּר”, חמוֹר־גרם", “הוֹלךְ על אַרבּע”, וכיוֹצא בּאֵלוּ שמוֹת נאִים. וגוֹי־עצל? לא כלוּם. אֵינוֹ חָש ואֵינוֹ מַרגיש, כּאִילוּ אֵין הדבר נוֹגע בּוֹ כּלָל. פּרשׁ לקרן־זוית, מילא אֶת לחָייו מארוּחַת־יוֹמוֹ אשר אִתּוֹ, והוּא יוֹשב ולוֹעֵס להנאָתוֹ, מַעלה גרה בּיחידוּת,
כּעֵגל־מַרבּק על אבוּסוֹ. להוֹדיעךָ, שגוֹי־עצל אֵינוֹ מסתּפּק בּקב חרוּבים. לָהוּט הוּא אַחַר גרוֹנוֹ, והאכילה יקרה לוֹ מכּל יקר. “בּטן לא תדע שׂבעה” – היוּ חבריו מהללים אוֹתוֹ בּפניו. “יוֹשב בּתענית” – היה ממַלא אַחריהם רבּם רב יעקוֹב בּלשוֹן סַגי־נהוֹר. “משוּל כּציפּוֹר – היתה עוֹזרת כּנגדוֹ אִשתּוֹ הרבּנית: – רק שנַיִם־שלוֹשה גרגרים, וּמצא לוֹ!”… וגוֹי־עצל שוֹמע וּמַחריש. כּיוָן שנתן לבּוֹ לאכילָתוֹ, שוּב אֵין העוֹלָם כּוּלוֹ כּדאי לוֹ. וארוּחוֹתיו, אשר נשׂאוּ לוֹ אֶל בּית־רבּוֹ, היוּ ממיטב המַאכלים וּמחלביהם – לביבוֹת של חָלָב וחביצוֹת שמנוֹת לָרוֹב. כּי היה הבּחוּר המגוּשם והמטוּּמטם הזה, עם כּל המַעלוֹת הטוֹבוֹת, גם בּן יחיד לאִמוֹ העשירה, רךְ וּמפוּנק לפניה מעֶצם יוֹם היוָלדוֹ, וזוֹ הלעיטה אוֹתוֹ מַעדנים וּמַשמַנים בּיד רחָבה, פּיטמה אוֹתוֹ יוֹמם ולילה, כּשם שמפטמים אֶת האַוָז, ותמיד בּכתה והתאוֹננה עליו בּאָזני כּל, כּי “היֶלד אֵינוֹ טוֹעֵם מאוּמה”, כּי “נַפשוֹ מתעֶבת כּל אוֹכל”.
– אָכן צריךְ ללחוֹש עליו מפּני עֵין־הרע! – היה אוֹמר הרב רב יעקוֹב לאַחַר צאתה, מתּוֹךְ אנחה עמוּקה.
– אוֹי וַאבוֹי לאֵם הגוֹזל הרךְ! – היתה עוֹנה אַחריו
אִשתּוֹ הרבּנית בּניגוּן מגוּחָךְ וּמעוָה פּניה בּשעת מעשׂה כּל־כּךְ, עד כּי קשה היה להתאַפּק מצחוֹק. – בּמדינַת פּוֹליֶסיה נהגוּ, שמחַתּלים בּחיתּוּלים עוֹללים ויוֹנקים כּמוֹהוּ!
– אֶהיֶה כּפּרת עצמוֹתיו החביבוֹת! – מסַיים אַחריה הרב רב יעקוֹב, קם וּמשלשל על ראשוֹ של גוֹי־עצל אֶת כּוֹבעוֹ עד למַטה מאָזניו.
כּל התּלמידים מריעים בּצחוֹק, וגוֹי־עצל יוֹשב סַר וזעֵף וּמַחריש. אָמנם רוֹגז הוּא בּקרבּוֹ, אַךְ כּוֹבש רוֹגזוֹ ושוֹתק. קשה להחריד אֶת גוֹי־עצל ממנוּחָתוֹ, קשה להעלוֹת אֶת חמתוֹ. אַךְ כּיוָן שהחרידוּ אוֹתוֹ ממנוּחָתוֹ והעלוּ חמתוֹ, שוּב אֵין תּקוּמה לאִיש בּפניו.
דוֹב שכּוּל כּי יִפגעוּ בּוֹ, אֵין פּגיעתוֹ נוֹראה כּל־כּךְ. בּקצפּוֹ משׂתּעֵר גוֹי־עצל על סביבוֹתיו כּמשתּוֹלל, דוֹרס וּמַכּה על ימין ועל שׂמֹאל, וּמַכּת־לחי הבּאה מידוֹ עוֹשׂה רוֹשם, אשר לא בּמהרה יִמָחה. אֶת הדבר הזה ידעוּ חבריו מפּי הנסיוֹן, וּלפיכךְ חָרדוּ מפּניו חרדת־מות ונזהרוּ מגשת אֵלָיו וּמפּגוֹע בּוֹ בּשעת הסַכּנה. גדוֹלה תּנוּפת־יד, שילדי יִשׂראֵל נוֹהגים בּה כּבוֹד! וּכדי שיִהיוּ בּטוּחים מכּל רע, נוֹסדוּ החברים יחד ועשׂוּ כּוּלָם אגוּדה אַחַת, אגוּדת־מגן של עשׂרה כּנגד אֶחָד. וכךְ נפלגוּ תּלמידי רב יעקוֹב לשתּי כּיתּוֹת: כּל התּלמידים מעֵבר מזה, וגוֹי־עצל מעֵבר מזה. כּל התּלמידים חירפוּ אֶּת נַפשם, וגוֹי־עצל חירף את אֶגרוֹפוֹ. כּל התּלמידים שקדוּ על תּלמוּדם, וגוֹי־עצל שקד על לביבוֹת־החָלָב ועל החביצוֹת השמנוֹת, אשר ניּתנוּ לוֹ מבּית־אִמוֹ לָרוֹב.
ב
וַיהי היוֹם, בּהגיע חַג הפּסח, והתּלמידים נתאַספוּ כּוּלָם בּמקוֹם אֶחָד לשׂחק אֶת משׂחַק האגוֹזים, כּמנהג ילדי יִשׂראֵל בּהיוֹת הפּסח. וזאת לָכם לָדעת, כּי משׂחַק האגוֹזים אֵינוֹ נוֹפל בּעֶצם טבעוֹ משאָר המשׂחָקים שבּעוֹלָם – לא ממשׂחַק הסביבוֹן של הקטנים בּחנוּכּה, ואַף לא ממשׂחַק הקלָפים של הגדוֹלים. כּכל המשׂחָקים שבּעוֹלָם, אַף משׂחַק האגוֹזים מתחַלק לסוּגים שוֹנים: “משׂחַק־הגוּמה”, “משׂחַק־הסַפסל”, "משׂחַק הכּיפּה, וכיוֹצא בּאֵלוּ. וסוֹפוֹ של משׂחָק זה כּסוֹפם של שאָר המשׂחָקים: אֶחָד זוֹכה והשני מַפסיד. וּכמוֹ בּשאָר המשׂחָקים, כּן גם בּמשׂחָק זה: כּל הזוֹכה – הרי זה משוּבּח ונקרא חָכם ונבוֹן וחָרוּץ מאֵין כּמוֹהוּ, וכל המַפסיד – אֵינוֹ אֶלָא שוֹטה וחסַר־דעה וחדל־אִישים, אשר לא יִצלח לכל מלָאכה.
וּבכן, נתּכּנסוּ כּל בּני־החבוּרה, עשׂרה חברים מספרם, לחדר אֶחָד לשׂחק בּאגוֹזים. וזה משפּט המשׂחָק: נוֹטלים סַפסל וּמַעמידים אוֹתוֹ משוּפּע אֶל הקיר, כּרעיו מבּפנים וּמוֹשבוֹ אֶל עֵבר המשׂחקים, מַניחים לפני הסַפסל על הקרקע שוּרה ישרה של אגוֹזים וּמגלגלים עליו אגוֹז אֶחָד מלמַעלָה למַטה להכּוֹת בּשוּרה. כּל שאגוֹזוֹ מַרבּה לפגוֹע בּאגוֹזים אשר בּשוּרה – הרי זה מַרבּה לזכּוֹת.
עוֹד הם משׂחקים, והנה נפתּחה הדלת וגציל בּא, כּוּלוֹ שׂמח וּמאִיר מזיו החַג ותלים של אגוֹזים בּוֹלטים מתּוֹךְ כּיסי מכנסיו הרחָבים.
– בּרוּךְ הבּא! – אוֹמר האֶחָד.
– קוה קיוינוּ לביאַת המשיח! – עוֹנה השני.
– וַיבוא המן! – מוֹסיף השלישי.
– פירש רש״י: הרוּחַ הביאוֹ בּכנפיו! – מבאֵר הרביעי, וּשאָר החברים עוֹנים בּצחוֹק כּוּלָם.
– מה אַתּם משׂחקים – אֶת משׂחַק־הסַפסל? אִם כּן, אשׂחק
גם אני עמכם. יֶש לי רב! – כּךְ אוֹמר גציל, מקשקש בּאגוֹזים אשר בּכיסיו וּמקבּל תּשוּבה מיד:
– לא בּאָלף רבּה!
– מפּני מה?
– מפּני חטאֵינוּ!
– אִם כּן, אקלקל לָכם אֶת משׂחַקכם.
ולא אֵיחַר גציל לעשׂוֹת. עמד בּרגליו הדוּבּיוֹת ופיזר אֶת שוּרת האגוֹזים לכל פּינוֹת הבּית. ראוּ בּני־החבוּרה וחָרה אַפּם עד להשחית.
– ילָדים, לָמה תּחשוּ? – שאל האֶחָד.
– הבה נתחַכּמה! – ענה השני.
– קוּמוּ וּפגעוּ בּוֹ! – ביאֵר השלישי.
– אַדרבּה, נַסוּ־נא, אִם בּעלי־נפש אַתּם! – אוֹמר גציל, עוֹמד וחוֹשׂף זרוֹעוֹתיו, כּוּלוֹ ערוּךְ למלחָמה.
פּרצה תּגרה בּין שתּי הכּיתּוֹת, וּמַכּוֹת וּמַהלוּמוֹת עפוּ מכּל צד. מעֵבר האֶחָד – כּל עשׂרת התּלמידים, מעֵבר השני – גציל לבד.
עשׂרה כּנגד אּחָד – יד מי תּהיֶה על העֶליוֹנה? הוה אוֹמר: יד העשׂרה. אָמנם גם הם נהנוּ מתּנוּפת ידוֹ החזקה של גציל וטעמוּ טעם אֶגרוֹפיו הכּבדים, ולא אֶּחָד מהם יצא מן המלחָמה בּשן וָעין; אבל בּשׂכר זה הראוּהוּ אֶת נַחַת זרוֹעם ואֶת מַחַץ ציפּרניהם ושיניהם החַדוֹת בּכל אשר יכלוּ מימין וּמשׂמֹאל, מפּנים וּמאָחוֹר, הרסוּ ודרסוּ, שׂרטוּ וּמרטוּ, נשכוּ וטרפוּ – וסוֹף דבר היה, כּי גָברוּ העשׂרה, וגציל ניגף לפניהם והוּכרח לפנוֹת לָהם עוֹרף וּלהימלט כּל עוֹד רוּחוֹ בּוֹ. וכאן מַתחיל עֶצם המַעשׂה בּאגוֹזים.
ג
כּשנמלט גציל החוּצה, כּוּלוֹ מוּכּה וּפצוּע, פּניו שׂרוּטים וּבגָדיו קרוּעים, עמד רגע בּמקוֹמוֹ שקוּע בּמַחשבוֹת.
אַחַר־כּךְ טפח בּשתּי ידיו על כּיסיו המלאִים, וקוֹל קישקוּש אגוֹזים רבּים נשמַע מתּוֹכם.
– אִם כּן, אֵין אַתּם רוֹצים לשׂחק אִתּי בּאגוֹזים? לכוּ אֵיפוֹא לָאבדוֹן כּוּלכם ושׂחקוּ שם אֶת מַלאַךְ־המות! אֵין לי חפץ בּכם! יכוֹל נוּכל עמוֹד, גם אִם נשׂחק רק שנינוּ לבדנוּ…
כּךְ אָמַר גציל לנַפשוֹ וּפנה לָלכת אֶל אשר יִשׂאוּהוּ רגליו. כּאשר עבר כּברת־אֶרץ קטנה, עמד בּאֶמצע הדרךְ ואָמַר שוּב לעצמוֹ, כּאִילוּ היה פּה בּחברת אִיש אַחר זוּלָתוֹ:
– לאָן אֵיפוֹא אנחנוּ הוֹלכים, גציל? – וּמיד השיב לעצמוֹ:
– לשם, הרחק מזה… אֶל מחוּץ לָעיר, מאַחרי בּתּי־הריחַיִם… שם נהיֶה בּוֹדדים לנַפשנוּ, רק שנינוּ לבדנוּ, אִיש לא יפריע אוֹתנו… ואִם יאֹמַר אִיש להפריעֵנוּ, נַכּהוּ מַכּה רבּה, אֵת כּל עצמוֹתיו נשבּר…
ובדבּר גציל אֶל נַפשוֹ כּדברים האֵלה, נדמה לוֹ, כּי אָמנם לא אֶחָד הוּא פּה, כּי־אִם שנַיִם, וגם כּוֹחַ נוֹסף בּוֹ עתּה פּי־שנַיִם מאשר היה. יבוֹאוּ־נא חבריו עתּה להתיצב בּפניו – ייעשׂה אֶת כּוּלָם גל אֶחָד של עצמוֹת!… וגציל לוֹבש גבוּרה חדשה ונהנה מזה בּלבּוֹ הנאה רבּה ואֵינוֹ פּוֹסק מדבּר אֶל נַפשוֹ, כּאִילוּ היה פּה בּאמת בּלוית אִיש שני.
– שמַע־נא, בּחוּר! עד מתי נכתּת רגלינוּ? – שוֹאֵל הוּא אֶת עצמוֹ, וּמשיב לעצמוֹ תּוֹךְ כּדי דיבּוּר:
– האוּמנם כּבר עיפתּ?
– אני לא עיפתּי, אֶלָא חוֹשש אני, שמא עיפתּ אָתּה… אוּלי כּדאי וכשר בּעֵיניךָ, כּי נשב פּה שנינוּ לשׂחק בּאגוֹזים? הא? מַה תּאֹמַר אַתּה, גציל?
– לוּא יהי כּדבריךָ.
וגציל יוֹשב על האָרץ בּאֶמצע הדרךְ, הרחק מחוּץ לָעיר, מאַחרי בּתּי־הריחַיִם. מוֹציא מתּוֹךְ כּיסיו אֵת כּל האגוֹזים, מוֹנה מספּרם וּמחַלקם לשנַיִם, חלק כּחלק, אֶת החלק האֶחָד הוּא נוֹתן לתוךְ הכּיס הימני, ואֶת החלק השני – לתוֹךְ הכּיס השׂמאלי. מסיר כּוֹבעוֹ מעל ראשוֹ, מַניחוֹ לפניו, זוֹרק לתוֹכוֹ אגוֹזים אחָדים מן הכּיס הימני ואוֹמר לעצמוֹ:
– כּסבוּרים הם, כּי בּלעדיהם לא נוּכל עמוֹד… שמַע־נא, גציל, מה המשׂחָק אשר נשׂחק שנינוּ?
– מאַיִן לי לָדעת? בּחַר לךָ כּל משׂחָק אשר תּחפּוֹץ.
– אֶפשר נשׂחק אֶת משׂחַק “זוּג וּפֶרט”?
– לוּא יהי כן.
והוּא מנַעֵר אֶת האגוֹזים בּכוֹבעוֹ וּפוֹתח בּמשׂחָק:
– וּבכן, אמוֹר: זוּג, אוֹ פּרט? פּתח פּיךָ ודבּר! – כּךְ
הוּא אוֹמר לעצמוֹ, מזרז אֶת עצמוֹ בּדחיפת מַרפּק, וּמיד הוּא משיב לעצמוֹ:
– זוּג.
– זוּג אָמַרתּ? אִי לךָ, גוֹי־עצל, נפלתּ כּסוּמא בּארוּבּה. תּן הנה. הפסדתּ שלוֹשה אגוֹזים.
והוּא מוֹציא שלוֹשה אגוֹזים מתּוֹךְ כּיסוֹ השׂמאלי
ומַניחָם לתוךְ כּיסוֹ הימני. ושוּב הוּא מנַענע אֶת כּוֹבעוֹ ושוֹאֵל שוּב:
– עוֹד פּעם: זוּג אוֹ פּרט?
– פּרט.
– פּרט אָמַרתּ? חמוֹר־גרם אָתּה! תּן הנה, בּמחילה מכּבוֹדךָ. הפסדתּ אַרבּעה אגוֹזים.
והוּא מַעביר אַרבּעה אגוֹזים מכּיסוֹ השׂמאלי אֶל כּיסוֹ הימני, מנַענע אֶת כּוֹבעוֹ ואוֹמר שוּב לעצמוֹ:
– וּבכן, אוּלי תּמצא בּפעם הזאת? זוּג, אוֹ פּרט?
– זוּג.
– זוּג אָמַרתּ? כּשיעלוּ עשׂבים בּלחָיֶיךָ! תּן הנה, מנוּוָל שכּמוֹתךָ, חמשה אגוֹזים!
– לא די שאני מַפסיד, עוֹדךָ מחָרף אוֹתי?
– כּדאי והגוּן אַתּה לכךְ, מפּני ששוֹר־הבּר אַתּה ואֵינךָ יוֹדע בּין ימינךָ לשׂמֹאלךָ!… וּבכן, אמוֹר עוֹד פּעם: זוּג, אוֹ פּרט? אוּלָם בּפעם הזאת הלא תּדבּר נכוֹנה!
– זוּג.
– זוּג? כּה תּחיֶה ותאריךְ ימים! תּן הנה, גָלית הפּלשתּי, שבעה אגוֹזים ואמוֹר עוֹד פּעם: זוּג, אוֹ פּרט?
– זוּג.
– שוּב זוּג? אִי לךָ, הוֹלךְ על ארבּע! תּן הנה, חדל־אִישים, עוֹד פּעם אֶחָת: זוּג, אוֹ פּרט?… וּבכן? לָמה נאלמתּ פּתאוֹם?
– אֵין לי אגוֹזים עוֹד.
– שקר הדבר! יֶש לָךְ!
– כּשם שאני יהוּדי – אֵין לי.
– בּדוֹק־נא בּכיסךָ, חַפּשׂ היטב!
– אֵין אפילוּ סימן כּל־שהוּא.
– אָיִן? הפסדתּ אֵת כּל האגוֹזים? אמוֹר מעתּה: מַה יֶש לךָ שם בּקדקדךָ – אניצי־פשתּן, נוֹצוֹת של עוֹפוֹת אוֹ תּבן למַאכל בּהמה?…
– המעט ממךָ כּי הוֹצאת ממני אֵת כּל אגוֹזי, עדיִין מתגָרה אַתּה בּי להרעימני!
– כּךְ נאֶה לךָ, גוֹי־עצל! אָמוֹר אָמַרתּ להוֹציא ממני אֶת אגוֹזי, והנה הוֹצאתי אני ממךָ אֶת אגוֹזיךָ!
וגציל נהנה מאוֹד מכּל המַעשׂה ולבּו גס בּוֹ, שהגיע לגדוּלָה כּזאת: שגוֹי־עצל הפסיד אֶת כּל אגוֹזיו, והוּא, גציל, זכה בּכוּלָם. והדבר הזה מוֹסיף לוֹ אוֹן ועצמה. מַרגיש הוּא, כּי עוֹר חָדש ניתּן לבשׂרוֹ, כּי כּוֹחוֹ רב לוֹ עתּה לזכּוֹת בּכל האגוֹזים אשר בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ. "אֵיכם עתּה, נבלים כּוּלכם, אשר גירשתּוּני היוֹם משׂחק
בּחברתכם? היאָספוּ עתּה אֵלי וניבּחן יחד, ונראֶה, מי חָכם ממי? אֵת כּל אגוֹזיכם אוֹציא מיֶדכם, לא אַשאִיר לָכם שׂריד וּפליט! כּוּלכם תּוּכּוּ לרגלי, אַפּים אַרצה תּשתּחווּ לי, אֶת עפרי תּלחכוּ, אֶחָד־אֶחָד תּגועוּ לעֵינַי ותמוּתוּ!…
וגציל קם ממקוֹמוֹ וּמשׂתּעֵר על סביבוֹתיו, אֵש־נקם מתלקחת קרבּוֹ וַחמתוֹ בּוֹעֶרת בּוֹ עד להשחית. חוֹרק הוּא אֶת שיניו, מאַיֶים בּאֶגרוֹפיו לָאַויר וּמדבּר לעצמוֹ רתת:
– גשוּ־נא אֵיפוֹא הלוֹם ונַסוּ עתּה להתגָרוֹת בּי! עתּה
אֵינני עוֹד גלמוּד בּאָרץ! עתּה שנַיִם אנחנוּ פּה, אני וגוֹי־עצל… האַף אֵין זאת, גוֹי־עצל? לָמה תּשב בּדד ותחריש כּחָתן? הבה נשׂחק עוֹד מעט בּאגוֹזים!
– מאַיִן אֶקח אגוֹזים? הלא כּבר אָמרתּי לךָ, כּי אֵין לי בּכיסי אפילוּ אגוֹז אֶחָד.
– אָה! ואני כּמעט שכחתּי, כּי נקי אַתּה מאגוֹזיךָ… היוֹדע אַתּה אֵיפוֹא אֵת אשר אִיעצךָ, גוֹי־עצל?
– מַה תּיעצני?
– מעוֹת יֶש לךְ?
– ואִם יֶש לי, מַה בּכךְ?
– קנה אגוֹזים ממני.
– כּיצד אֶקנה אגוֹזים ממךָ?
– פּרא־אָדם! וכי אֵינךָ יוֹדע, כּיצד קוֹנים? תּן לי אֶת מעוֹתיךָ, ואֶתּן לךָ אגוֹזים.
– אָכן זאת היא כּוונתךָ, ואני לא ידעתּי… לוּא יהי כּדבריךָ!
וגציל מוֹציא מאַרנקוֹ אגוֹרת־כּסף, עוֹמד רגע על המקח, מוֹנה מספּר אגוֹזים מכּיסוֹ הימני אֶל כּיסוֹ השׂמאלי, והמשׂחָק מַתחיל מחָדש.
ד
כּלָל גָדוֹל בּמשׂחָק: אָדם שנסתּלק ממנוּ מַזלוֹ וההצלָחה פּנתה לוֹ עוֹרף, שוּב אֵין לוֹ תּקנה עד שיֶחדל. שאִם לא כן, אַחריתוֹ עדי־אוֹבד: מוּבטח לוֹ, כּי תּאוַת הנצחוֹן, זו התּאוָה להחזיר אבדתוֹ וּלהינקם ממנַצליו, תּעבירהוּ על דעתּוֹ, תּוֹליכהוּ שוֹלָל, לא תּרפּהוּ ולא תּעזבהוּ עד אשר יִמכּוֹר אֶת כּוּתּנתּוֹ מעל בּשׂרוֹ ויוּצג כּלי ריק, והיה למשל ולשנינה.
כּדבר הזה קרה גם אֶת גציל מיוּדענוּ. כּל־כּךְ התעמק בּמשׂחָקוֹ וכל־כְךְ הרבּה לנַחש בּכוֹבעוֹ: “זוּג, אוֹ פּרט”, והעביר אֶת אגוֹזיו וּמעוֹתיו מן הכּיס האֶחָד אֶל השני, עד אשר כּלוּ כּל הקצים – תּמוּ האגוֹזים מכּיסוֹ השׂמאלי והכּסף אַף הוּא ירד לטמיוֹן.
– גוי־עצל! לָמה לא תּשחק עוֹד?
– אֵין לי בּמה לשׂחק.
– שוּב נשאַרתּ בּלא אגוֹזים, חדל־אִישים שכּמוֹתךָ?
– אַתּה אוֹמר, כּי חדל־אִישים אני, ואני אוֹמר, כּי אַתּה רמאי!
– השמיעֵני־נא עוֹד פּעם אֶת השם “רמאי”, ואֶסתּוֹם לךָ אֶת פּיךָ!
– אַדרבּא, הראֵני־נא אֶת כּוֹחךָ!…
גציל משתּתּק ויוֹשב רגָעים אחָדים סַר וזעֵף, מחַטט בּעפר, חוֹפר גוּמה בּאֶצבּעוֹתיו ונוֹהם לעצמוֹ בּקוֹל נהימה חרישית. אַחַר־כּךְ הוא מתאוֹשש ואוֹמר:
– קצה נַפשי לָשבת לבדי. הבה, גוֹי־עצל, נשׂחק בּאגוֹזים.
– מאַיִן לי אגוֹזים?
– וּמעוֹת עדיִין יֶש לָךְ? הנני ואֶמכּוֹר לךָ עוֹד עשׂרה.
– מעוֹת? מאַיִן לי מעוֹת? אֵין לי אפילוּ פּרוּטה אַחַת לפוֹרטה!
– לא אגוֹזים ולא מעוֹת? האוּמנם לכךְ הגעתּ? אָכן אִיש מַצליח אַתּה, גוֹי־עצל, מאֵין כּמוֹךָ, חַה־חַה־חַה!
וגציל נוֹתן אֶת קוֹלוֹ בּצחוֹק גָדוֹל, והצחוֹק משתּפּךְ על־פּני רחבי השׂדה, מַגיע עד למרחַקי היער ועוֹנה משם בּבת־קוֹל בּוֹדדה, המַחרידה לב ונפש.
– מה הצחוֹק הזה לךָ פּתאוֹם? – שוֹאֵל הוּא אֶת עצמוֹ. הוּא שוֹאֵל והוּא משיב תּוֹךְ כּדי דיבּוּר:
– צוֹחק אני על סכלוּתךָ הרבּה. לא די לךָ שהפסדתּ אֵת כּל אגוֹזיךָ, אֶלָא שקמתּ והענקתּ לי גם אֶת כּספּךָ, ממוֹן הרבּה כּל־כּךְ! ועדיִין אַתּה רוֹצה, כּסיל וָבער, חמוֹר־גרם ההוֹלךְ על אַרבּע, כּי אֶתאַפּק ולא אֶצחַק, חַה־חַה־חַה!…
– הלא אַתּה פּיתּית אוֹתי לכךְ, רשע מרוּשע, נבל מנוּוָל, זד וּבן־בּליעל!
– אָכן חָכם אַתּה מאֵין כּמוֹךָ! ולוּא פּיתּיתי אוֹתךָ לכרוֹת אֶת חוֹטמךָ, הגם אָז שמַעתּ בּקוֹלי? אִי לךָ, שוֹר־הבּר, הנגרר בּרסנוֹ לאשר יוֹליכוּהוּ!…
– הלא תּיאָלם למצער, נוֹכל וחַמסן, ואַל אוֹסיף להבּיט אֶל פּרצופךָ הנבזה!
וגציל מסב אֶת פּניו מעצמוֹ, יוֹשב רגָעים אחָדים סַר וזעֵף, מחַטט בּעפר, סוֹתם אֶת הגוּמה החפוּרה ונוֹהם לעצמוֹ בּקוֹל נהימה חרישית.
ה
– היוֹדע אַתּה, גוֹי־עצל, אֵת אשר אוֹמַר לָךְ? – פּוֹתח הוּא שוּב ואוֹמר לעצמוֹ אַחרי דוּמיה קצרה. – הבה נתפּייס ונַעשׂה שלוֹם בּינינוּ. הנה עזרני אלוֹהים והצליח משׂחָקי וזיכּני בּאגוֹזים הרבּה כּל־כּךְ בּלא עֵין־הרע, – האֵין זאת, גוֹי־עצל?
– אַף אני סבוּר, שהאגוֹזים אֵינם רעים למַאכל.
וגציל מוֹציא מכּיסוֹ הימני מלוֹא קוּמצוֹ אגוֹזים, זוֹרקם אֶל פּיו בּזה אַחַר זה, סוֹטר בּידוֹ על סַנטרוֹ לפצעם. האגוֹז מתבּקע בּקוֹל נפץ, והוּא מוֹציא מתּוֹכוֹ אֶת הגרעין השמן, מנַקהוּ מן הקרוּם, זוֹרקוֹ שנית אֶל פּיו ואוֹכלוֹ לתיאָבוֹן, טוֹחנוֹ בּשיניו הגדוֹלוֹת והלבנוֹת, כּסוּס זה הטוֹחן בּשיניו שיבּלי־שוּעל. וּמדי עשׂוֹתוֹ כּן הוּא שוֹאֵל אֶת עצמוֹ:
– היֵש גם אֶת נַפשךָ, גוֹי־עצל לטעוֹם טעם גרעין של אגוֹז? אמוֹר אֶת האמת, אַל תּכחד!
– יֵש וָיֵש!
כּךְ הוּא משיב לעצמוֹ וּפוֹשט אֶת ידוֹ השׂמאלית, אבל מיד הוּא סוֹטר עליה בּידוֹ הימנית, סוֹטר ואוֹמר:
– לאַט לךָ, בּטן לא תּדע שׂבעה!…
– ואַתּה הלא משוּל כּציפּוֹר?…
– דוֹם, זוֹלל וסוֹבא!
וגציל אֵינוֹ פּוֹסק מפַּצע אגוֹזים, מפַצעם בּזה אַחַר זה וטוֹחנם יפה בּשיניו, כּסוּס זה הטוֹחן שיבּלי־שוּעל על אבוּסוֹ. והמעט ממנוּ, כּי הוּא ממַלא אֶת כּרסוֹ וחברוֹ יוֹשב על־ידוֹ ועֵיניו רוֹאוֹת וכלוֹת, הנה גם יִתקלס בּוֹ:
– שמַע־נא, גוֹי־עצל, אֵת אשר אֶשאָלךָ: מַה תּאֹמַר נַפשךָ, למשל, בּשעה זוֹ, שאַתּה רוֹאֶה אוֹתי בּאכילָתי ואַתּה יוֹשב בּתענית?
– מַה תּאֹמַר נַפשי? הלוַאי יֵהפךְ אָכלךָ בּמעיךָ למרוֹרוֹת!…
– ההיטב חָרה לךָ, גוֹי־עצל? אִי, גוֹזל רךְ, אוֹי ואבוֹי לאִמךָ!… הא לךָ גם לָךְ גרעין של אגוֹז.
וידוֹ הימנית של גציל מוֹשיטה גרעין של אגוֹז לידוֹ השׂמאלית. בּיקשה היד השׂמאלית לקבּל אֶת הגרעין, נזדרזה היד הימנית והגישה לָה אֶצבּע משוּלשת. עמדה היד השׂמאלית וסטרה על היד הימנית. נַענתה היד הימנית וסטרה על היד השׂמאלית. עמדה היד השׂמאלית וחָלקה מַכּה נמרצה ללחיוֹ הימנית. עמדה היד הימנית וענתה בּמַכּה כּפוּלָה ללחיוֹ השׂמאלית. קפצה היד השׂמאלית ותפסה בּדש־בּגדוֹ הימני. קפצה היד הימנית וקרעה אֶת דש־בּגדוֹ השׂמאלי מלמַעלָה למַטה. נמלכה היד השׂמאלית ותפסה לוֹ בּפאָתוֹ הימנית. נמלכה היד הימנית ותפסה לוֹ בּאָזנוֹ השׂמאלית.
– הנַח ידךָ מן האוֹזן, גצי! שמעֵני ויִיטב לָךְ – הנַח ידךָ מן האוֹזן!
– הנַח אַתּה אֶת ידךָ מן הפּאָה, ואַניח אני אֶת ידי מן האוֹזן!
– על אפּךָ ועל חמתךָ, לא אַניח אֶת ידי!
– אִם כּן, אָבדה אָזנךָ, גוֹי־עצל!
– ואַתּה, גצי, אָבדה פּאָתךָ!
– אוֹי!
– אוֹי ואבוֹי!
סוֹף מַעשׂה
וכךְ התגלגל גוֹי־עצל מיוּדעֵנוּ על האָרץ רגָעים אחָדים והתפּלש כּוּלוֹ בּעפר. פּעם היה צדוֹ הימני מלמַעלָה, וּפעם היה צדוֹ השׂמאלי מלמַעלָה. פּעם הרים אֶת ידוֹ הימנית וגָבר גציל, וּפעם הרים אֶת ידוֹ השׂמאלית וגָבר גוֹי־עצל. ולבסוֹף קפץ מן האָרץ ועמד על רגליו, כּוּלוֹ מלוּכלָךְ וּמזוּהם, בּגָדיו קרוּעים, פּניו מוּכּים וּפצוּעים, פּאָתוֹ מרוּטה ואָזנוֹ שוֹתתת דם, מיהר והוֹציא מכּיסוֹ הימני אֶת כּל אגוֹזיו והשליךְ אוֹתם בּחימה שפוּכה ממנוּ וָהלאה, הרחק־הרחק אֶל תּוֹךְ הבּיצה אשר מאַחרי בּית־הריחַיִם, מַשליךְ ונוֹהם לעצמוֹ בּשׂמחַת־נקם:
– כּךְ נאֶה, כּךְ יאֶה… גם לי, גם לָךְ לא יִהיֶה!…
א
יוֹתר מכּל חברי אשר בּחדר ויוֹתר מכּל הנערים אשר בּעיר ויוֹתר מכּל האנשים אשר על־פּני האדמה אָהבתּי אֶת חברי בֶּני בּן מאִיר חַייט־הצבא. אַהבה זוֹ מיוּחדת בּמינה היתה, אהבה, שחיבּה וּדבקוּת ויִראָה משמשוֹת בּה בּעירבּוּביה. אָהבתּי אוֹתוֹ – מפּני שהיה יפה וּפיקח וחָרוּץ מכּל הנערים אשר סביבי, וּמפּני שהיה טוֹב ונוֹחַ ונאמן לי וּמגין עלי תּמיד מתּעלוּלי הנערים המציקים, חוֹלק לָהם מַכּוֹת־לחי בּשעת הצוֹרךְ, צוֹרם אָזניהם וּפוֹרע מהם בּשבילי.
ויראתי אוֹתוֹ – מפּני שהיה הגָדוֹל בּחבוּרה, ולוֹ העוֹז והגבוּרה למשוֹל בּכּל וּלהכּוֹת אֵת כּל נַער, שלא נכנַע מפּניו ולא קיבּל מרוּתוֹ. כּי בּני זה, מלבד שהיה הגָדוֹל מכּוּלָנוּ, היה גם העשיר מכּל נַערי החדר. אָביו, מאִיר חַייט־הצבא, אַף־על־פּי שאוּמנוּתוֹ היתה אוּמנוּת חַייטים, יהוּדי עשיר היה ונמנה אֶת בּעלי־הבּתּים החשוּבים שבּעיר: בּיתוֹ היה בּנוּי לתפאָרה, וּמקוֹמוֹ בּבית־המדרש בּכּוֹתל המזרחי, בּחַג הפּסח היתה עוֹלָה מַצה שמוּרה על שוּלחָנוֹ, וּבחַג הסוּכּוֹת היה בּוֹרר אֶתרוֹג מהוּדר לעצמוֹ. ולא עוֹד, אֶלָא שידוֹ היתה פּתוּחָה תּמיד לאֶביוֹן, והיה מַכניס אוֹרחים וגוֹמל חסדים, וּמוֹסר אֶת בּניו לטוֹבי המלמדים שבּעיר, וּמתאַמץ להיכּבד בּעֵיני כּל העֵדה ולהיוֹת כּאַחַד האָדם. ורק פּסוּל אֶחָד נמצא בּוֹ, שדיכּא אֶת רוּחוֹ וּמירר אֶת חַייו תּמיד: שם־משפּחתּוֹ מגוּנה היה בּיוֹתר. בּספר־הנוֹלדים היה כּתוּב שמוֹ: מאִיר בּן־רפאֵל למשפּחת תּיִש.
אָכן חידה היא וַתּהי לחידה: אבי־אָביו של מאִיר, שוַדאי אַף הוּא היה חַייט בּשעתוֹ, מה ראה שבּחר לעצמוֹ שם משוּנה זה? וכי לא מצא שם אַחר, שיִהיֶה נאֶה לוֹ ונאֶה לבניו? דוֹמה, מוּטב היה לוֹ, אִילוּ קרא שם־משפּחתּוֹ על־שם אוּמנוּתוֹ, כּגוֹן: מַחטאִי, כּפתּוֹראִי, מכנסאִי, טלָאִי וכיוֹצא בּאֵלוּ? אָמנם גם השמוֹת הלָלוּ אֵינם תּפאֶרת לָאָדם, ואַף־על־פּי־כן יֵש לָהם על מַה לסמוֹךְ. אבל תּיִש על־שוּם מה? מה ענין חַייט אֵצל תּיש? ואִם תּמצא לאמוֹר: הלא מצאנוּ בּני־אָדם מיִשׂראֵל, ששמוֹת־משפּחתּם אַיל וּצבי וּפיל וּזאֵב? ויֵש לאמוֹר: אָמנם גם האַיל וגם התּיש יִחוּסם אֶחָד הוּא – שניהם בּעלי־חַיִים; ואַף־על־פּי־כן הכּל מוֹדים, שאֵינוֹ דוֹמה אַיל לתיש. ואוּלָם חוֹזר אני אֶל חברי בּני.
ב
חברי בּני היה בּחוּר נאֶה, בּעל־קוֹמה וּבעל־צוּרה, אַדמוֹני ונקוּד, בּעל שׂער צהוֹב וסוֹמר עם לחָייִם לבנוֹת וּשמנוֹת ושינַיִם גדוֹלוֹת וּקלוּשוֹת ועֵינַיִם משוּנוֹת, אדוּמוֹת ועגוּלוֹת, כּעֵיני הדג. העֵינַיִם העגוּלוֹת הלָלוּ היוּ שׂוֹחקוֹת תּמיד וּמציצוֹת מתּוֹךְ ערמוּמית. וחוֹטם היה לוֹ, הסוֹלד כּלפּי מַעלָה, וּמתּוֹךְ כּךְ נראוּ פּניו כּפני חָצוּף וקנתּרן. ואַף־על־פּי־כן מצאוּ הפּנים האֵלה חן בּעֵינַי, ונַפשי דבקה בּחברי זה למן היוֹם הראשוֹן, אשר התוַדעתּי אֵלָיו.
ראשית התוַדעוּתנוּ היתה בּבית רבּנוּ, תּחת השוּלחָן, כּשישבנוּ שנינוּ לפני החוּמש. כּשהכניסַתני אִמא לחדר זה בּפּעם הראשוֹנה, מצאתי שם אֶת רבּי החָדש, יהוּדי שגבּוֹת־עֵיניו עבוּתּוֹת וכיפּה מחוּדדת חבוּשה לראשוֹ, יוֹשב עם כּל תּלמידיו אֶל השוּלחָן לפני החוּמש וּמלמדם פּרשת בּראשית. רבּי לא הפסיק משנתוֹ, ורק הציץ עלי בּעין אַחַת ואָמַר לי:
– קרב ועלה לשם, על אוֹתוֹ הסַפסל, ושב שם בּין שני הנערים ההם!
קרבתּי ועליתי על אוֹתוֹ הסַפסל וישבתּי שם בּין שני הנערים ההם, וּמיד היִיתי כּאַחַד התּלמידים. לדבּר על־אוֹדוֹתי עם רבּי לא היתה אִמא צריכה כּלָל. כּל הדברים וכל התּנאִים כּבר נתקיימוּ ונתקבּלוּ בּיוֹם טוֹב הראשוֹן של חָג.
– וּבכן, ראֵה בּיקשתּיךָ, בּני: הוה שקוּד ללמוֹד תּוֹרה!
– אוֹמרת לי אִמא בּיציאָתה, כּשהיא עוֹמדת בּפּתח. ושוּב היא הוֹפכת אֵלי אֶת ראשה וּמַבּיטה בּי בּעֵינַיִם אֵלוּ, ששׂמחה וחיבּה ורחמים נשקפים מתּוֹכן. מבין אני אֶת מַבּטה של אִמא ויוֹדע אֶת לבּה: שׂמחה היא, שאני יוֹשב כּאן עם שאַר בּני בּעלי־בתּים חשוּבים ולוֹמד תּוֹרה; וּמצטעֶרת, שצריכה היא להיפּרד ממני.
אוֹדה ולא אֵבוֹש: אני לא הצטערתּי כּאִמא. אַדרבּה, דעתּי זחה עלי. יוֹשב אני בּתוֹךְ חברים רבּים, בּלא עֵין־הרע, אני מסתּכּל בּהם והם מסתּכּלים בּי. ורק רבּנוּ אֵינוֹ נוֹתן אוֹתנוּ להסיח דעת מלימוּדנוּ וּלהבּיט לצדדים מתּוֹךְ בּטלה. מתנוֹעע הוּא אֵילךְ ואֵילךְ וקוֹרא מתּוֹךְ החוּמש בּקוֹל וּבניגוּן, וכוּלָנוּ עוֹנים לעוּמתוֹ יחד, אֶחָד מקרא ואֶחָד תּרגוּם, בּקוֹל רעש וּצוָחָה:
– והנחש – אוֹתוֹ נחש! היה ערוּם – היה חָכם! מכּל חַית השׂדה – מכּל החַיוֹת אשר בּשׂדה! אשר עשׂה – אשר בּרא!
נערים היוֹשבים בּכפיפה אַחַת, צפוּפים וּדחוּקים לשוּלחָן אֶחָד וּמתנוֹעעים וקוֹראִים כּוּלָם יחד, – כּלוּם אֶפשר לָהם, שלא יִתוַדעוּ זה אֶל זה ולא יבוֹאוּ בּדברים אִיש עם רעֵהוּ? ואָמנם כּךְ היה מַעשׂה.
בּני בּן מאִיר החַייט, שישב על־ידי דחוּק וכבוּש כּמוֹני, מנַסה תּחילה לצבּוֹט לי בּרגלי תּחת השוּלחָן וּלהציץ לתוֹךְ עֵיני, ואַחַר־כּךְ הוּא חוֹזר וּמתנוֹעע בּיֶתר תּוֹקף אֵילךְ ואֵילךְ וקוֹרא עם רבּנוּ ועם כּל תּלמידיו אֶת הדברים, הכּתוּבים בּחוּמש, ואַגב קריאָה הוּא פּוֹלט מפּיו דברים משוּנים, המכוּוָנים אֵלי, בּלָשוֹן זו:
– והאָדם – האִיש! ידע – הא לךָ כּפתּוֹרים אֵלוּ! אֶת־חַוָה – ותן לי אַתּה חרוּבים! אִשתּוֹ – ואֶתּן לךָ מציצה אַחַת מסיגָריה שלי!
ואני מַרגיש בּתוֹךְ כּפּי יד זרה, חַמה ורכּה, ואני ממַשש וּמוֹצא בּה כּפתּוֹרים אחָדים, קטנים וחלקלקים.
ואַף־על־פּי שאֵין אני זקוּק כּלל לכפתּוֹרים אֵלוּ ואֵיני רגיל בּעישוּן סיגָריוֹת, וגם חרוּבים אֵין לי בּכיסי, בּכל זאת מוֹצא הענין הזה חן בּעֵינַי, ואני משיב לוֹ בּאוֹתוֹ הניגוּן וּמתּוֹךְ אוֹתם הנַענוּעים, שאני מתנוֹעע עם כּל התּלמידים:
– וַיהי הבל – מי זה אָמַר לךָ? רוֹעֵה צֹאן – כּי יֶש לי חרוּבים?
וכךְ היִינו נדבּרים אִיש אֶל רעֵהוּ כּל אוֹתה השעה, עד אשר השגיח בּי רבּנוּ, כּי אֵין לבּי פּנוּי לחוּמש, אַף־על־פּי שמתנוֹעע אני בּזריזוּת יתירה. עמד ופרשׂ רשת לרגלי.
– שמַע־נא, אַתּה הנַער! מַה שמךָ, אשר יקראוּ לךָ שם? אמוֹר לי, בּבקשה ממךָ, האִם לא ידעתּ בּן מי היה קין וּמה היה שם אָחיו?
שאֵלה חמוּרה זוֹ נראתה לי משוּנה כּל־כּךְ, שישבתּי כּהלוּם־רעם ולא ידעתּי אֶת נַפשי.
– לָמה תּבּיט אֵלי בּפה פּעוּר? – שאָלני רבּי. – וכי אָזנַיִם לךָ ולא תּשמע אֶת הדברים, אשר אני מדבּר אֵליךָ? שוֹאֵל אני ממךָ, כּי תֹּאמַר לי, אִם ידעתּ, מַה שמוֹ של אָדם הראשוֹן, אבי קין, וּמה היה קין לאָחיו להבל, אשר חַוָה אִמם ילדה אוֹתם?
רוֹאֶה אני, כּי כּל הנערים ממַלאים צחוֹק פּיהם, ואני אֵינני מבין, מה הצחוֹק הזה?
– אמוֹר, שוֹטה שכּמוֹתךָ, כּי אֵינךָ יוֹדע, לפי שעדיִין לא לָמַדנוּ אֶת זה! – לוֹחש לי בּני על אָזני ודוֹחק אֶת רגלי תּחת השוּלחָן. ואני שוֹמע לוֹ וחוֹזר אַחרי דבריו, כּתוּכּי זה, וכל הנערים עוֹנים לעוּמתי בּצחוֹק גָדוֹל.
“לָמה יִצחקוּ אֵלה?” – אני מהרהר בּליבּי, מַבּיט על רבּי ועל התּלמידים המתפּתּלים כּוּלָם מתּוֹךְ רוֹב צחוֹק, מוֹנה תּחת השוּלחָן אֶת הכּפתּוֹרים הקטנים וּמַניחָם מידי האַחַת לתוֹךְ השניה: ששה מספּרם.
– מכּיוָן שכּךְ, עמוֹד, בּחוּר נאֶה, והראֵני־נא אֶת שתּי ידיךָ! מה אַתּה מפשפּש שם בּמסתּרים?
כּךְ אוֹמר לי רבּי, קם ממקוֹמוֹ וגוֹחן אֵלי תּחת השוּלחָן…
אִם חכמים אַתּם, וַדאי תּבינוּ מאליכם, מה היה חלקי, אשר קיבּלתּי בּיוֹם ההוּא מידי רבּי בּפּעם הראשוֹנה בּגלל הכּפתּוֹרים של חברי בּני!
ג
המַלקוּיוֹת הראשוֹנוֹת, אשר ספגתּי בּחדר רבּי, חַלפוּ ונשכּחוּ מלבּי והבּיזוֹנוֹת, אשר שׂבעתּי לעֵיני כּל התּלמידים, אַף הם היוּ כּלא היוּ. וּכנגד זה התחַבּרתּי בּימים ההם אֶל בּני, ונַפשי נקשרה בּנַפשוֹ. שנינוּ נַעשׂינוּ אוֹהבים וידידים נאמנים זה לָזה, משוּם מַעשׂה שהיה. וּמַעשׂה שהיה כּךְ היה.
בּיוֹם השני, כּשנכנַסתּי לבית־רבּי, נוֹשׂא אֶת החוּמש בּידי האַחַת וּפת שחרית בּידי השניה, מצאתי אֵת כּל החבוּרה צוֹהלת וּשׂמחה. לשׂמחה מַה־זה עוֹשׂה? נס נַעשׂה לָהם היוֹם – רבּנוּ אֵיננוּ בּביתוֹ. אַיֵה רבּנוּ? הלךְ לברית־מילה, הוּא והרבּנית עמוֹ.
– וּבכן, הבה נתערב שנינוּ! – אוֹמר נַער אֵחַד, שחוֹטמוֹ כּחוֹל ויהוֹשוּע־השיל שמוֹ.
– כּמה תּהיֶה ערוּבּתנוּ? – שוֹאלוֹ חברוֹ, יוֹסי־דויד שמוֹ, נַער ששרווּלוֹ קרוּע וּמרפּקוֹ השחוֹר והמזוּהם מבצבּץ ונראֶה מתּוֹךְ הקרע.
– רבע ליטרה חרוּבים.
– לוּא יהי רבע ליטרה חרוּבים. אִם כּן אֵיפוֹא, מה הם דבריךָ, אשר אָמרתּ?
– אני אוֹמר, כּי לא יעמוֹד בּעֶשׂרים וחָמש!
– ואני אוֹמר, כּי יעמוֹד גם בּשלוֹשים ושש!
– בּשלוֹשים ושש? עוֹד מעט ונראֶה! קוּמוּ, נערים, תּפסוּהוּ!
כּךְ פּקד יהוֹשוּע־השיל בּעל החוֹטם הכּחוֹל על חבריו, וּנערים אחָדים קפצוּ אֵלי ותפסוּ בּי כּוּלָם יחד והשכּיבוּני על הסַפסל פּרקדן וּפנַי למעלה. שנַיִם מהם ישבוּ על רגלי, שנַיִם ישבוּ על ידי, אֶחָד אָחַז בּראשי, שלא אניעֵהוּ בּשעת מַעשׂה, ועוֹד אֶחָד גָחַן אֵלי וכיוון כּנגד חוֹטמי שתּי אֶצבּעוֹת, אגוּדל ואַמה. שתּי אֶצבּעוֹת אֵלוּ עשׂה כּעֵין עיגוּל, עצם עין אַחַת, פּער קצת אֶת פּיו והתחיל סוֹטר לי על חוֹטמי. כּסבוּרים אַתּם, סטירוֹת קלוֹת היוּ? כּל סטירה וּסטירה הטעימַתני אֶחָד מששים בּגיהינוֹם, וכמעט פּרחה נשמתי!
– מנוּ, מנוּ, נערים! – מפקד יהוֹשוּע־השיל על חבריו עוֹשׂי־רצוֹנוֹ. – אַחַת! אַחַת ואַחַת! אַחַת וּשתּים! אַחַת ושלוֹש!…
וּפתאוֹם…
כּל מקוֹם שנאמַר בּוֹ פּתאוֹם אֵינוֹ אֶלָא לשוֹן ריוַח והצלה. גוֹרלוֹ של אָדם הוּא תּמיד כּךְ. אָדם שפּגעוּ בּוֹ שוֹדדים בּיער וכפתוּ אֶת ידיו ואֶת רגליו וציווּ עליו, כּי יתוַדה ויכין אֶת עצמוֹ לשעת המיתה, ועמדוּ להשחיז אֶת סַכּיניהם, – פּתאוֹם מזַמן לוֹ הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא אוֹרחָה נוֹסַעת, העוֹברת לפי־תוּמה בּיער וּמקשקשת בּזוֹגי עֶגלָתה. הרוֹצחים ממַהרים להימלט על נַפשם, והאוּמלָל, העוֹמד קשוּר לאִילָן, ניצל ממות, קם על רגליו, נוֹשׂא ידיו למרוֹם וּמברךְ בּרכּת “הגוֹמל”.
כּל מַה שאֵירע לאֹתוֹ ההֵלךְ האוּמלָל בּיער אֵירע גם לחוֹטמי. אֵינני זוֹכר, אִם בּשעת סטירה חמישית היה מַעשׂה, אוֹ בּשעת סטירה ששית, ואוּלָם לא היוּ רגָעים מוּעטים עד שנפתּחה הדלת ונכנַס בּני בּן מאִיר חַייט־הצבא, וּמיד עזבוּני המחַבּלים הקטנים וּפרשׁוּ כּוּלָם לקרן־זוית ועמדוּ שם בּבוֹשת־פּנים, כּבוֹשת גנב כּי יִמָצא. וחברי בּני ראה אֵת אשר לפניו וקרב תּיכף אֶל המלָאכה: עמד ותפס לכל אֶחָד ואֶחָד בּאָזנוֹ והתחיל מוֹשכה בּכל כּוֹחַ, מוֹשךְ וקוֹרא בּניגוּן־הטעמים: “פּ־ז־־־ר!!! של־ש־־־לת!!!” וּבשעת מַעשׂה אָמַר לכל אֶחָד ואֶחָד:
– וּבכן? התשלח אֶת ידךָ עוֹד פּעם לָגעת בּנַער יתוֹם בּן אִשה אַלמנה?
מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ חָדלוּ הנערים להציק לי וּלהתקלס בּחוֹטמי. יראִים היוּ לָגעת בּנַער יתוֹם, בּן אִשה אַלמנה, אשר בּני בּן מאִיר חַייט־הצבא עוֹמד לימינוֹ להיוֹת לוֹ מגן וּמַחסה מפּני הקמים עליו.
ד
“בּן האִשה האַלמנה” – כּךְ קראוּ לי בּבית־רבּי. ולָמה נקרא שמי “בּן האִשה האַלמנה”? משוּם שאִמא היתה אִשה אַלמנה והתפּרנסה מעמל כּפּיה, מחָנוּת של מיני מַכּוֹלת, שפּתחה אַחרי מוֹת בּעלה. חָנוּת זוֹ קטנה היתה, ויוֹתר משאָר מיני מַכּוֹלת נמצאוּ בּה שני מינים למכירה: סיד וחרוּבים – שני מינים אֵלוּ, שהרבּה קוֹפצים עליהם בּכתריאֵליבקה. הכּל צריכים לסיד, שמסַיידים בּוֹ אֶת הבּתּים, והכּל להוּטים אַחַר חרוּבים, שכּמה מַעלוֹת טוֹבוֹת לָהם: מתוּקים הם, ועוֹלים בּזוֹל גָדוֹל, והנפח שלָהם מרוּבּה ממשקלם. תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם מוֹציאִים על חרוּבים אֵת כּל מעוֹתיהם, שהם מקבּלים בּבית אביהם לפת שחרית ולסעוּדת־הצהרים, והחנוָנים בּעירנוּ מתפּרנסים מעֵסק זה בּריוַח, הם וּנשיהם ובניהם. וּלפיכךְ היִיתי תּוֹהה כּל ימַי על אִמא ולא יכוֹלתּי להבין, לָמה היא מתאוֹננת על רוֹע מַזלה ואוֹמרת תּמיד, כּי פּרנסתה מוּעטה ואֵינה מַספּיקה לָה אֶלָא לשׂכר החָנוּת ולשׂכר־לימוּד בּלבד? לָמה לשׂכר־לימוּד בּלבד?
וּמאַיִן היא נוֹטלת לשאָר הצרכים, שאָדם חַי זקוּק לָהם, כּגוֹן: אכילה וּשתיה, הלבּשה והנעלה, וכיוֹצא בּאֵלוּ? אָכן נפלָאים דרכי אִמא, שכּל מַחשבוֹתיה והגוּת־לבּה היוּ נתוּנוֹת רק לדבר אֶחָד – לשׂכר־לימוּד. “מאַחַר שיִסרני אלוֹהים, היא אוֹמרת, ולָקח ממני אֶת בּעלי, אֶת פּאֵרי ועטרת־ראשי, ועזבני אַלמנה בּעֶצם ימי עלוּמַי, עוֹטיה ושוֹממה, הלא כּל יִשעי וחפצי בּחַיִים, כּי בּני יִלמַד תּוֹרה ויאִיר אֶת עוֹלָמי אשר חָשךְ בּעדי”… כּסבוּרים אַתּם, שרק בּפיה דיבּרה זאת? בּכל יוֹם וָיוֹם היתה בּאה אֶל בּית־רבּי לחקוֹר ולדרוֹש, אִם לוֹמד אני כּהוֹגן. ולא זוֹ בּלבד. גם על תּפילתי היתה מַשגיחה בּשבע עֵינַיִם, שלא אזלזל בּה ואֶתפּלל שלוֹש פּעמים בּיוֹם. כּל הימים היתה מעוֹררת אוֹתי בּדברי־מוּסר וּמשדלת אוֹתי, כּי אֶהיֶה חָסיד וּמוּפלג בּתּוֹרה כּאָבי, עליו השלוֹם. וּמדי פּעם בּפעם, כּשהיתה מסתּכּלת בּפנַי, היתה אוֹמרת, כּי כּוּלי דוֹמה לזיו־אִקוֹנין שלוֹ אֶבּדל ממנוּ לחַיִים. וּבשעת מַעשׂה היוּ עֵיניה מתלחלחוֹת וּפניה מפיקים דאָגה רבּה ויגוֹן קוֹדר ועגמת־נפש עד אֵין־קץ.
ואַף־על־פּי־כן יִמחַל־נא לי אָבי המנוֹח בּעוֹלם־האמת. אני לא יכוֹלתּי לעמוֹד על אָפיוֹ ולָדעת, מַה היה טיבוֹ של אָדם זה, אשר לפי דברי אִמא הניח אֶת כּל הוָיוֹת העוֹלָם ולא עסק כּל ימיו אֶלָא בּתּוֹרה אוֹ בּתּפילה! האוּמנם לא נמשךְ לבּוֹ אפילוּ פּעם אַחַת לָצאת לאַויר העוֹלָם בּבוֹקר יוֹם־קיץ, שעה שגלגל־החַמה אֵינוֹ בּוֹעֵר עדיִין בּכל תּקפּוֹ ואֵינוֹ מַשפּיע אֶת חוּמוֹ על האָרץ, אֶלָא מתגלה ויוֹצא מן המזרח, מנַסר וּמטייל בּחפּזוֹן רב על־פּני רקיע השמַיִם, כּוּלוֹ כּתם־פּז הטוֹבל בּאֵש, אשר מרוֹב בּהירוּתוֹ לא יוּכל אִיש להבּיט אֶל זיווֹ?
הגידוּ לי, בּבקשה מכּם, מַה טעם יֶש לָה לתפילת־שחרית של חוֹל בּבוֹקר נאֶה כּזה? אוֹ מַה טעם יֵש לָהם ללימוּדי רבּנוּ אַחַר־כּךְ, כּשאָנוּ יוֹשבים בּחדר צר ואָפל, וּבחוּץ בּוֹעֶרת השמש כּאֵש־הכּבשן, מהַממת וּמלהטת אֶת האדמה בּשפעת קרניה? אוֹתה שעה נכספת נַפשךָ וכלה לשם, להנהר אשר בּמוֹרד ההר, לאוֹתוֹ הנהר הנאֶה, שירוֹקה מכסה מימיו וריחַ חַם, כּריחַ בּית־מרחָץ, נוֹדף ממנוּ למרחוֹק. נהר זה, כּשאַתּה רוֹאֶה אוֹתוֹ בּהירהוּרי לבּךָ, אַתּה מתאַוה לפשוֹט אֶת בּגדיךָ בּזריזוּת ולקפּוֹץ אֶל תּוֹךְ מימיו הפּוֹשרים, שבּיצת קרקעיתם רכּה וּקרירה וחלקלקה, וּבה רוֹמשׂים מיני רמשׂים משוּנים, ספק דגים, ספק צפרדעים, שטים וּמתרוֹצצים אָנה ואָנה, וּממַעל, על־פּני ירוֹקת המַיִם, מרחפים לעֵינךָ המוֹני זבוּבים ויִתּוּשים משוּנים, קוֹפצים וּמַחליקים בּרגליהם הארוּכּוֹת והדקוֹת וּמשמשים כּוּלָם בּעירבּוּביה. אוֹתה שעה אַתּה מתאַוה לשׂחוֹת ולעבוֹר אֶת הנהר וּלהגיע למקוֹם־הפּלָאוֹת, מקוֹם ששם צוֹמחים העלים הירוּקים, הגדוֹלים והרחָבים, וּמסביב לָהם מַזהירים בּאוֹר החַמה אַלפי ציצים וּפרחים, לבנים וכחוּלים וּכתוּמים, וּממַעל לָהם שוֹלחת ערבה אֶת ענפיה הרכּים והרענַנים. ואַתּה מפרשׂ ידיךָ בּביצה זוֹ, כּאשר יפרשׂ השׂוֹחה לשׂחוֹת, ואַתּה משכשךְ בּה בּרגליךָ, למַען יאמינוּ לךָ חבריךָ, כּי אָמנם שׂוֹחה אָתּה. מי מכּם יוּכל להתגבּר על יִצרוֹ אוֹתה שעה ולעמוֹד בּניסיוֹן? אוֹ מַה טעם יֶש לָה לאוֹתה ישיבה, שאַתּה יוֹשב סגוּר בּבּית אוֹ בּחדר עם ערבי קיץ, שעה שגלגל־החַמה, כּוּלוֹ אֵש אדוּמה, שוֹקע ויוֹרד מאַחרי העיר, מַדליק בּדרךְ שקיעתוֹ אֶת ראש בּית־יִראָתם וּמאִיר בּאוֹר־יקרוֹת אֶת גג־הרעפים של בּית־המרחָץ וּמַצית אֵש בּחַלוֹנוֹת בּית־המדרש הישן, להבדיל, וּמשם, מאַחרי העיר, נחפּז וּבא עֵדר הקהל? עזים רצוֹת, גדיִים גוֹעוֹת, פּרוֹת משׂרכוֹת דרכּן, עמוּדי־אָבק מתאַבּכים בּאַויר וּמכסים אֶת עֵין האָרץ, צפרדעים אוֹמרוֹת שירה, מקרקרוֹת וּמַהגוֹת בּנַחַל, וכל העוֹלָם כּוּלוֹ שוֹאֵן ורוֹעֵש, והשׂמחה רבּה מסביב. לב מי יֵלךְ אוֹתה שעה אַחַר תּפילת המנחה? לב מי ינוּח אָז ויִשקוֹט ויקבּל עוֹל־שמַיִם בּאַהבה? ואוּלָם שאלוּ־נא אֶת פּי אִמא – ואָמרה לָכם, כּי הוּא עליו השלוֹם, לא כן עשׂה. הוא, עליו השלוֹם, בּרר דרךְ אַחרת לעצמוֹ. אֵיזוֹהי דרךְ אַחרת, שבּרר הוּא לעצמוֹ, אֵיני יוֹדע. רק אַחַת אני יוֹדע: כּי אִמא מציקה לי תּמיד בּשבילוֹ וּמזכּירה לי מדי פּעם בּפעם, כּי אָב היה לי, וּבאה עמי בּטרוּניה בּגלל שׂכר־הלימוּד, שהיא משלמת לרבּי, ואֵינה דוֹרשת ממני אֶלָא שני דברים: כּי אֶלמַד תּוֹרה ואֶתפּלל שלוֹש פּעמים בּיוֹם.
ה
ואַף־על־פּי־כן, כּל האוֹמר, כּי בּן האִשה האַלמנה לא ראה סימַן בּרכה בּלימוּדוֹ ונבדל לרעה משאָר חבריו, אֵינוֹ אֶלָא טוֹעֶה. אמת, בּתפילָתי לא היִיתי זהיר בּיוֹתר, לפי שלבּי, לב נַער פּוֹחז, הלךְ אַחַר ענינים אחרים, המסיחים דעתּוֹ של אָדם מן התּפילה. למשל: נוֹהגים היִינוּ בּימים ההם לעטר לקרני תּיש־הקהל מין עטרה העשׂוּיה סחָבוֹת, מאוֹתן הסחָבוֹת, שאֵשת רבּנוּ סוֹתמת בּהן אֶת פּי־התּנוּר בּעֶרב שבּת, ולשלוֹח אֶת התּיש השוֹטה על־פּני העיר, שיִהיוּ הכּל צוֹפים בּיפיוֹ. אוֹ פּעמים היִינוּ קוֹשרים נחש של נייר לזנַב החָתוּל, כּדי שיִתרוֹצץ עלוּב־נפש זה כּמשוּגָע אָנה ואָנה וישבּר בּדרךְ מרוּצתוֹ קערוֹת וּקדירוֹת וּפכּים קטנים. אוֹ יֶש שהיִינוּ מתגנבים בּעֶרב שבּת עם חשכה ותוֹלים מַנעוּל על דלת עֶזרת הנשים, כּדי שתּתעלפנה נשי כּתריאֵליבקה מגוֹדל הפּחד, וּבעליהן ירוּצוּ להביא לָהן מַיִם מכּיוֹר בּית־המדרש להשיב אֶת רוּחָן אליהן. אוֹ יֵש שהיִינוּ עוֹמדים וּמסַמרים בּמַסמרים אֶת סַנדליו של רבּנוּ אֶל הקרקע, אוֹ מַדבּיקים אֶת זקנוֹ אֶל השוּלחָן בּנטפי חוֹמר־חוֹתם בּשעת שינה של צהרים, – יִיקץ וינַסה־נא לָזוּז ממקוֹמוֹ! אבל אוֹי וַאבוֹי! כּמה הפליאוּ מַכּוֹתינוּ, כּשנתגלָה ונוֹדע אַחַר־כּךְ, יד מי עשׂתה אֶת אֵלה! ממילא מוּבן, כּי כּל התּעלוּלים האֵלה לא עשׂינוּ על דעת עצמנוּ, אֶלָא בּפקוּדת הראש שבּחבוּרה, בּעצת מַנהיגנוּ וּמַדריכנוּ.
והראש שבּחבוּרה, מַנהיגנוּ וּמדריכנוּ, היה חברנוּ בּני בּן מאִיר חַייט־הצבא. הוּא היה תּמיד המַתחיל בּכל דבר, ואנחנוּ היִינוּ נענשים אַחַר־כּךְ ולוֹקים על חַטאוֹתיו. בּני עצמוֹ, זה בּני האַדמוֹני והנקוּד, בּעל העֵינַיִם העגוּלוֹת והשינַיִם הקלוּשוֹת לא נכשל מעוֹלָם ולא נתפּס בּכּף. תּמיד היה נחלץ מצרה וּמביא אַחר תּחתּיו. כּמה פּעמים חָטא והחטיא אֶת הרבּים, והוּא עצמוֹ יצא נקי מכּל חטא וטהוֹר מכּל פּשע, כּתינוֹק בּן־יוֹמוֹ. הלא כּל מיני הנַפתוּלים והעוָיוֹת המשוּנוֹת והדרכים העקלקלוֹת רק מידי בּני בּאוּ לָנוּ. מי לימד אוֹתנוּ לעשן סיגָריוֹת בּמקוֹם צנוּע וּלהוֹציא אֶת העשן דרךְ הנחירים? הוה אוֹמר: בּני! וּמי הוֹליךְ אוֹתנוּ בּימוֹת החוֹרף להחליק על־גבּי הקרח עם כּל השקצים יחד? בּני! וּמי הוֹרה אוֹתנוּ דרךְ לשׂחק בּמשׂחקי הכּפתּוֹרים והקישוּרים ומם־שין־הא וּלהפסיד אֵת כּל הכּסף, הניתּן לָנוּ לפת שחרית ולסעוּדת־הצהרים? רק בּני, בּני ולא אַחר! אָמנם לא היה כּבני מוּמחה לכל אוֹתם הדברים. תּמיד היה בּני זה ראש וראשוֹן בּמשׂחָקים ותמיד היה מנַצח וזוֹכה בּכסף חבריו, מנַצל אֶת כּוּלָם וּמַציגָם כּלי ריק. וּכשנתגלָה הדבר והגיע לאָזני רבּנוּ, מחה בּני אֶת שׂפתיו והעמיד פּנים כּצדיק תּמים שכּל הענין הזה כּספר החָתוּם לפניו. המשׂחָקים הלָלוּ היוּ יקרים לָנוּ מכּל יקר וּנעימים מכּל מַנעמי אָרץ, ורק דעתּוֹ של רבּנוּ לא היתה נוֹחָה מהם. הוּא היה אוֹמר, כּי כּלה ונחרצה היא ממנוּ לבעֵר אֶת המשׂחָק מקרבּנוּ, לעקוֹר אוֹתוֹ מן השֹרש, ולא יִהיֶה לוֹ עוֹד זכר בּחַדרנוּ!
– בּכפתּוֹרים אַתּם משׂחקים פה? עם מַלאַךְ־המות עתידים אַתּם לשׂחק אֶצלי! – כּךְ היה אוֹמר רבּנוּ, כּשהוּא שוֹלח ידיו לפשפּש בּכיסינוּ וּמוֹציא משם אֵת כּל הכּפתּוֹרים וּשאָר הדברים, היפים למשׂחק, וּמחַלק לָנוּ מַכּוֹת־לחי על ימין ועל שׂמאל.
ורק שמוֹנה ימים היוּ בּשנה, שבּהם התּיר לָנוּ גם רבּנוּ לעסוֹק בּמשׂחָק. ולא עוֹד, אֶלָא שמצוָה היתה עלינוּ לשׂחק בּימים אֵלוּ.
שמוֹנַת הימים ההם היוּ – שמוֹנה ימי חנוּכּה. ועסוֹק עסקנוּ אָז בּמשׂחַק הסביבוֹן.
ו
אָמנם אֵינוֹ דוֹמה משׂחַק הסביבוֹן, שהיה נהוּג לפנים בּיִשׂראֵל, למשׂחקי הקלפים, המקוּבּלים אֶצלנוּ עכשיו, ואֵינוֹ דוֹרש כּמוֹהם מן האָדם בּינה יתירה וּפיקחוּת מרוּבּה, ואַף־על־פּי־כן אֵין בּינוֹ לבינם אֶלָא שינוּי הדמוּת בּלבד. הצד השוה שבּכל המשׂחָקים, שכּוּלָם לא בּאוּ לָעוֹלם אֶלָא לשם תּאוַת הממוֹן. בּעֵינַי ראִיתי שני שקצים, בּני־כפר, שישבוּ על הקרקע לעֵיני עוֹברים ושבים והיוּ מטיחים ראשיהם לכּוֹתל זה אַחַר זה. עמַדתּי ושאַלתּי אוֹתם: כּל־כּךְ לָמה? כּלוּם נטרפה דעתּם עליהם? גָערוּ בּי בּנזיפה, שלא אַפריעֵם ממלאכתּם, משוּם שעוֹסקים הם בּמשׂחָק זה לשם כּסף: מנַצחים הם זה אֶת זה בּהטחת־הראש לכּוֹתל, לראוֹת, מי משניהם יִיעף תּחילה… וכךְ היה גם משׂחַק הסביבוֹן, שהלהיב אֶת כּוּלָנוּ ונסךְ עלינוּ רוּחַ־עיועים והסיח מלבּנוּ אֵת כּל העוֹלָם כּוּלוֹ, עד כּי שכחנוּ מאכוֹל לחמנוּ. טבעוֹ של סביבוֹן בּכךְ: כּיוָן שהתחַלתּ לשׂחק בּוֹ, שוּב אִי אַתָּה בּן־חוֹרין להיפּטר ממנוּ עד שתּפסיד אֵת כּל אשר יֶש לָךְ, אֶת גוּפךָ ואֶת נשמתךָ גם יחד. ולא חמדת הממוֹן בּלבד גוֹרמת לכךְ, אֶלָא רגש הקנאה והכּעס הוּא המעוֹרר אֶת יִצרךָ וּמַצעידךָ למַדחפוֹת. רוֹאֶה אַתָּה אֶת חברךָ זוֹכה בּמשׂחָק, ואַתּה תּוֹהה וּמתרגז: לָמה זכה הוּא דווקא? לָמה נפל אֶצלוֹ הסביבוֹן על הגימל, ואֶצלךָ – על השין, על הנוּן אוֹ על ההא? וּפירוּשן של אוֹתיוֹת אֵלוּ הלא ידוּע לכל העוֹלָם כּוּלוֹ. נוּן – פּירוּשה: נכשל; גימל – פּירוּשה: גוֹרל; הא – פּירוּשה: החצי; שין – פּירוּשה: שלם. סביבוֹן זה אֵינוֹ אֶלָא מין גוֹרל. כּל מי שהשעה משׂחקת לוֹ זוֹכה בּגוֹרל. וּבני בּן מאיר חַייט־הצבא יוֹכיח. מדי פּעם בּפעם, כּשהוּא שוֹלח אֶת הסביבוֹן על־פּני השוּלחָן, הריהוּ נוֹפל אֶצלוֹ על הגימל.
– אֵין זאת כּי־אִם קסמים בּידי בּני זה! – אוֹמרים כּל הנערים בּקנאה, והם מטילים מדי פּעם בּפעם אֶת מעוֹתיהם, וּבני עוֹנה בּכספּוֹ כּנגד כּוּלָם. אֵין בּני חוֹשש להפסד כּלָל. הלא בּן־עשירים הוּא ויֶש לוֹ רב!
– גימל! שוּב גימל! רק נַחש ינַחש בּני זה! – קוֹראִים כּל הנערים פּה אֶחָד, ושוּב הם שוֹלחים ידיהם אֶל אַרנקיהם, ממַשמשים בּהם וּמוֹציאִים כּסף חָדש, וּבני מטיל שוּב כּנגד כּוּלָם, זוֹרק אֶת הסביבוֹן הפוּךְ, רגלוֹ למַעלָה וראשוֹ למַטה. הסביבוֹן עג עוּגה וחוֹזר בּתוֹכה, מתנוֹדד כּשיכּוֹר אֵילךְ ואֵילךְ, מתנוֹדד ונוֹפל.
– גימל! – אוֹמר בּני.
– גימל! גימל! עוֹד פּעם גימל! פּלאֵי פּלָאִים! – צוֹוחים בּני־החבוּרה, תּוֹהים זה לָזה וּמתגָרדים בּמַפרקתּם ושוֹלחים שוּב ידיהם אִיש אֶל אַרנקוֹ.
המשׂחָק מתלקח והוֹלךְ, המשַׂחקים מתלהבים, מוֹציאִים וּמטילים מעוֹתיהם, נדחָקים כּוּלָם אֶל השוּלחָן, הוֹדפים אִיש בּכתף רעֵהוּ, מדיינים וּמתנַגחים וּמקנתּרים זה אֶת זה בּכינוּיִים שוֹנים: “חוֹטם מזוּהם!” “פּילפּלת שחוֹרה!” “חרוּמַף שכּמוֹתךָ!” “זנַב־הלטאָה!” “תּרנגוֹל־הוֹדוּ!” – וכיוֹצא בּאֵלוּ מיני שמוֹת של גנאי. עסוּקים אנחנוּ כּל־כּךְ, שאֵין אנוּ מַשגיחים כּלל בּרבּנוּ, העוֹמד מן הצד, כּשהוּא לָבוּש אַדרתּוֹ הקצרה והחַמה, וכוֹבע־המוֹךְ חָבוּש לוֹ על־גבּי כּיפּתוֹ, והטלית והתּפילין תּחת זרוֹעוֹ. נתכּוון רבּנוּ לילךְ לבית־המדרש, אֶלָא שראה אֶת תּלמידיו מתלהבים וּמנַצחים זה אֶת זה בּמשׂחַק הסביבוֹן – ועמד רגע להבּיט מרחוֹק ולראוֹת, אֵיךְ יִפּוֹל דבר. עכשיו אֵין אָנוּ כּפוּפים לרבּנוּ ואֵין אָנוּ חוֹששים לוֹ כּל־עיקר. חנוּכּה לָנוּ היוֹם, וכוּלָנוּ חָפשים לעסוֹק בּמשׂחַק הסביבוֹן שמוֹנה ימים רצוּפים בּאֵין מַפריע, וּבלבד שלא נרגז ולא נתקוֹטט ולא נשלח יד אִיש בּחוֹטם רעֵהוּ. גם הרבּנית יצאה מאחוֹרי התּנוּר והכּירים, נטלה על זרוֹעוֹתיה אֶת תּינוֹקה הרךְ, אֶת ראוּבלי החוֹלה, חָלצה לוֹ שד וסתמה בּוֹ אֶת פּיו, שלא יִצעק, וכךְ עמדה והציצה מאַחרי רבּנוּ, מַחרישה ומשתּאָה אֶל משׂחַק הנערים. והנערים מטילים מעוֹתיהם בּזה אַחַר זה, וּבני מטיל כּנגד כּוּלָם, בּני מתלהב ורוֹתח, שוֹלח אֶת הסביבוֹן על־פּני השוּלחָן, והסביבוֹן חוֹזר אֵילךְ ואֵילךְ, מתנוֹדד ונוֹפל.
– שוּב גימל! חידה היא וַתּהי לחידה!…
וכךְ הוֹסיף בּני להראוֹתנוּ נפלאוֹתיו וחריצוּת־ידיו, עד אשר ניצל אֶת כּוּלָנוּ, הריק אֶת אַרנקינוּ עד תּוּמם ולָקח אֶת הפּרוּטה האַחרוֹנה ממנוּ, ואָז הכניס ידיו לתוֹךְ כּיסי מכנסיו ועמד והציץ עלינוּ בּעֵיניו, כּאָדם האוֹמר: “וּבכן, מי בּכם רוֹצה עוֹד?”… קמנוּ והלכנוּ לבתּינוּ, כּוּלָנוּ אבלים וּמרי־נפש, נוֹשׂאִים בּלבּנוּ אִיש חרפּתוֹ וּכאֵבוֹ הגָדוֹל. ולא עוֹד, אֶלָא שכּל אֶחָד מאִיתּנוּ, בּחזירתוֹ לביתוֹ, צריךְ היה לבדוֹת שקרים מלבּוֹ. זה בּכה וזה בּכה, וּלהתרצוֹת בּהם אֶל אָביו ואֶל אִמוֹ. האֶחָד הוֹדה על עווֹנוֹ ואָמַר, כּי הוֹציא אֵת כּל מעוֹתיו, מעוֹת של חנוּכּה, למיני מַמתּקים, לתאֵנים וחרוּבים. השני נשבּע והעיד עֵדים, כּי עוֹד אֶתמוֹל גָנבוּ אֵת כּל כּספּוֹ מכּיסוֹ. והשלישי חָזר לביתוֹ, כּוּלוֹ מתמוֹגג בּדמעוֹת. אָמרוּ לוֹ: “על מה אַתּה בּוֹכה?” אָמַר לָהם: “אוֹי לי, כי קניתי אוֹלָר בּמעוֹת של חנוּכּה שלי!” אָמרוּ לוֹ: “וּבכן, כּלוּם לבכּוֹת אַתּה צריךְ?” אָמַר לָהם: “אוֹי לי, כּי אָבד ממני האוֹלָר ואֵיננוּ!”…
גם אני שיקרתּי לאִמי ובדיתי לָה מלבּי מַעשׂה משוּנה, חלוֹם חזיוֹן־לילה, שלא היה ולא נברא, ולא זזתּי ממנה עד שקיבּלתּי מידה עוֹד פּרוּטוֹת אחָדוֹת בּתוֹרת מעוֹת של חנוּכּה. מיד מיהרתּי ונשׂאתי אֶת הפּרוּטוֹת הלָלוּ אֶל בּני ושיקעתּי אוֹתן בּמשׂחַק הסביבוֹן, וחָזרתּי אֶל אִמי ושקר חָדש בּפי. וכךְ היוּ כּל המוֹחוֹת עוֹסקים וטוֹרחים למצוֹא אמתלוֹת ולבדוֹת שקרים על־גבּי שקרים. וכךְ הפסַדנוּ אֵת כּל כּספּנוּ, כּסף־החנוּכּה, שהלךְ לטמיוֹן, ירד ושקע לתוֹךְ כּיסוֹ של בּני ואָבד לעוֹלָמים.
ונַער אֶחָד היה בּתוֹכנוּ, שלא נתקררה דעתּוֹ כּל שמוֹנַת הימים ההם, ולא הסתּפּק בּמעוֹת של חנוּכּה בּלבד, ולא חָדל לשׂחק עם בּני בּמשׂחַק הסביבוֹן, עד היוֹם האַחרוֹן.
אוֹתוֹ הנַער – היִיתי אני, אני בכבוֹדי וּבעצמי, אני בּן האִשה האַלמנה.
ז
אֵיפה לָקח בּן האִשה האַלמנה כּסף לשׂחק בּוֹ – אַל תּשאָלוּני. שאלוּ אֶת הקוּביוּסטוֹסים הגדוֹלים, אַנשי־השם בּעוֹלָם, שכּבר ניסוּ לזכּוֹת וּלהפסיד בּחַיֵיהם אוֹצרוֹת זהב וכסף וּבתּים וּנחָלוֹת, – ויגידוּ לָכם. הלָלוּ יוֹדעים וּמבינים טעמוֹ של משׂחָק!…
אוֹי לָהם לבני־אָדם מיֵצר־הרע של משׂחָק, שכּל הנוֹפל בּרשתּוֹ לא ישוּב עוֹד! אִם פּגע בּךָ מנוּוָל זה, שוּב אֵין לךָ תּקנה עוֹלָמית. דרכּוֹ בּסוּפה וּסערה תּמיד, מפרק הרים וּמשבּר סלָעים, מוֹשךְ אוֹתךָ אַחריו בּחזקת־היד, מוֹשל בּךָ ממשלה בּלי־מצרים וכוֹפה אוֹתךָ בּכוֹחַ־הטוּמאָה שלוֹ לעשׂוֹת מַעשׂים אשר לא יֵעשׂוּ.
וכךְ אֵירע גם לי. ראשית מלאכתּי היתה להחליף שוה־כסף בּכסף, כּלוֹמַר, החילוֹתי למכּוֹר, לחרפּתי, אֵת כּל אשר יֶש לי, מחוּט ועד שׂרוֹךְ־נַעל. מתּחילָה נתתּי עֵיני בּאוֹלָר, הוּא האוֹלָר הקטן, שהיה חָביב עלי כּנַפשי. עמדתּי וּמכרתּיו. אַחַר־כּךְ מכרתּי גם אֶת אַרנקי. אַחַר־כּךְ פּישפּשתּי והוֹצאתי למכירה אֵת כּל כּפתּוֹרי, למקטוֹן ועד גָדוֹל. ותיבה קטנה היתה לי, תּאוָה לעֵינַיִם, שהיתה נפתּחת ונסגרת לרצוֹני, וכמה גלגלים היוּ לי, שנתגלגלוּ לידי משעוֹן ישן, גלגלים טוֹבים, כּוּלָם עשׂוּיִים נחוֹשת־קלל, המַבריקים לאַחַר שיפשוּף כּעֵין הזהב הטהוֹר, – וּמכרתּי גם אוֹתם. וּמכוֹר מכרתּי אֵת כּל אֵלה בּלא מחיר, בּחצי־חינם, לא עמַדתּי על המקח ולא חָסה עֵיני עליהם, אֶלָא מיהרתּי ורצתּי אֶל בּני והכּסף בּידי, ועמַדתּי לשׂחק עמוֹ בּמשׂחַק הסביבוֹן, והפסַדתּי אֵת כּל מעוֹתי עד הפּרוּטה האַחרוֹנה, ויצאתי ממנוּ אָבל וַחפוּי־ראש, מלא בּוּשה וּכאֵב, כּוּלי נרגָז וּמתרעֵם. לא על בּני היוּ תּרעוֹמוֹתי. חָלילה לי! לָמה אֶתרעֵם עליו? וכי מה עשׂה לי בּני? מַה פּשעוֹ וּמה חַטאתוֹ, אִם השעה משׂחקת לוֹ? הלא דרכּוֹ של סביבוֹן בּכךְ. אִלוּ, הוּא אוֹמר, נפל אֶצלי הסביבוֹן על הגימל, היִיתי אני זוֹכה בּגוֹרל; עכשיו, הוּא אוֹמר, שהסביבוֹן נפל אֵצלוֹ על הגימל, – זכה הוּא. כּךְ אוֹמר לי בּני, ואני מַרגיש, כּי כּל דבריו אמת וָצדק. לא, לא על בּני תּרעוֹמוֹתי. מתרעֵם אני על עצמי, שזיריתי לָרוּחַ אֶת כּספּי, אֶת כּסף אִמי האַלמנה, שבּא לָה בּזיעת־אַפּיה וּבלשד־עצמוֹתיה, והבאתי כּלָיה על כּל חפצי וכלי, אשר טיפּחתּי וריבּיתי, ויצאתי נקי מכּל נכסַי, ונשאַרתּי בּעֵירוֹם וּבחוֹסר־כּל! ולא עוֹד, אֶלָא שגם אֶת סידוּר־התּפילוֹת הקטן שלי מכרתּי לזרים. הוֹי, סידוּרי הקטן, לבּי לבּי לוֹ! מדי דבּרי בּוֹ, זכוֹר אֶזכּרנוּ עוֹד, מעי יֶהמוּ לוֹ וּפנַי בּוֹערים מגוֹדל החרפּה! שעשוּעים היה לי, משׂוֹשׂי וחמדת־לבּי. אֶת הסידוּר הקטן הזה קנתה לי אִמא מאֵת פּתחיה מוֹכר־הספרים ליוֹם־פּטירתוֹ של אָבי. סידוּר מיוּחָד בּמינוֹ היה, הדוּר ונאֶה להפליא, מין “כּל־בּוֹ” קטן, עַבה־הכּרס, מלא וגָדוּש, שאַתּה מוֹצא בּוֹ כּל אשר תּאַוה נַפשךָ: שיר־השירים וּפרקי־אָבוֹת, “בּרכי נַפשי” והגָדה של פּסח, וכל התּפילוֹת, וכל הדינים והמנהגים, שאָדם מיִשׂראֵל צריךְ לָהם בּמשךְ ימוֹת השנה, וספר־תּהילים בּסוֹפוֹ. ולא עוֹד, אֶלָא שגם שתּי טבלוֹת היוּ לוֹ, טבלוֹת יפוֹת ונחמדוֹת, שאוֹתיוֹת של זהב מוּדפסוֹת עליהן, וּכריכה היתה לוֹ, מקוּצעת יפה וּזרוּעה נקוּדוֹת אדוּמוֹת, וגב היה לוֹ, עגוֹל וּמצוּיר ציוּרי־זהב – עין לא ראתה! בּכל פּעם, שהיִיתי רוֹאֶה אֶת פּתחיה מוֹכר־הספרים עם התּבלוּל שבּעֵינוֹ ועם שׂפמוֹ הגָזוּז, המוֹסיף לוית־שׂחוֹק לפניו הדוֹאגים והנזעמים, כּשהוּא מפתּח אֶת חבילָתוֹ, מוֹציא מתּוֹכה אֶת ספריו וּמסַדרם לפני פּתחוֹ של בּית־המדרש, היִיתי עוֹמד כּנטוּע בּמקוֹמי, חוֹמד בּלבּי אֶת הסידוּר הקטן ואֵיני גוֹרע עין ממנוּ.
– מַה תּשמיעֵני, בּחוּר נאֶה? – שוֹאלני פּתחיה בּתמימוּת וּמעמיד פּנים כּאילוּ אֵינוֹ יוֹדע מַה שבּליבּי ואֵינוֹ מבין, שכּל
כּוונתי אֵינה אֶלָא לסידוּר קטן זה, אשר כּמה פּעמים כּבר מיששתּיו בּידי ושאַלתּי למחירוֹ.
– לא כלוּם, – אני אוֹמר, – עוֹמד אני וּמַבּיט סתם… – ואני נפנה ממנוּ והוֹלךְ לדרכּי, כּדי שלא יִתקפני יִצרי.
– אוֹי, אִמא! אִילוּ ראִית “כּל־בּוֹ” קטן זה, שיֵש בּידי פּתחיה מוֹכר־הספרים למכירה!
– “כּל־בּוֹ” זה מַהוּ? – שוֹאֶלת אוֹתי אִמא.
– מין סידוּר הוּא זה, סידוּר קטן. אִילוּ היה בּידי סידוּר אשר כּזה, כּי־עתּה – גם אני לא אֵדע, מה היה לי עתּה!
– וכי אֵין לךָ סידוּר? ואַיֵה אֵיפוֹא סידוּרוֹ של אַבּא, עליו השלוֹם?
– מַה דמוּת תּדמי לוֹ, אִמא? סידוּרוֹ של אַבּא אֵינוֹ אֶלָא סידוּר, וזה – “כּל־בּוֹ” הוּא!
– “כּל־בּוֹ”? – אוֹמרת אִמא. – ואִם “כּל־בּוֹ” הוּא, כּלוּם נעימוֹת בּוֹ התּפילוֹת יוֹתר מבּסידוּר? אוֹ אֶפשר המתפּלל מתּוֹך “כּל־בּוֹ” נַענה תּחילה?
מה אוֹמַר וּמה אדבּר לאִמא? כּלוּם מבינה אִשה, מַה טיבוֹ של “כּל־בּוֹ”, שטבלוֹתיו מצוּפּוֹת זהב ושוּלי דפּיו זרוּעים נקוּדוֹת אדוּמוֹת וגבּוֹ הירוֹק מצוּיר ציוּרי־זהב?
– לכה, בּני, – אוֹמרת לי אִמא פּעם אַחַת בּשעת בּין־השמשוֹת, כּשהיא אוֹחזת בּידי, – לכה נלכה לבית־המדרש. מחר, אִם יִרצה השם, חַל יוֹם־פּטירתוֹ של אַבּא, עליו השלוֹם, ונַעמיד נר לזכר נשמתוֹ, ואַגב אדבּר עם פּתחיה ואֶראֶה, מַה טיבוֹ של אוֹתוֹ “כּל־בּוֹ”, העוֹמד אֶצלוֹ למכירה?
יוֹדע אני אֶת נפש אִמא, כּי ליוֹם־פּטירתוֹ של אַבּא תּעשׂה אֵת כּל חפצי ולא תּשיב בּקשתי ריקם, והרי אני ממַהר לָלכת עמה, ולבּי דוֹפק בּי מתּוֹךְ רוֹב שׂמחָה.
כּשבּאנוּ לבית־המדרש, מצאנוּ אֶת פּתחיה עוֹמד ליד חבילת ספריו וּמכין עצמוֹ לפתּחָה. וזאת לָכם לָדעת, כּי פּתחיה מוֹכר־הספרים אֵינוֹ מן הזריזים. יוֹדע הוּא, כּי יחיד הוּא בּעיר והכּל צריכים לוֹ, וּלפיכךְ מתוּן הוּא בּמלאכתּוֹ ואֵינוֹ אָץ לפתּח אֶת חבילָתוֹ וּלסַדר אֶת ספריו. אני רוֹעֵד כּוּלי וּמפרכּס, בּרכּי פּקוֹת ורגלי כּוֹשלוֹת, והוּא – לא כלוּם, כּאילוּ אֵין הדבר נוֹגע לוֹ.
– הראֵני־נא ואֶראֶה, – אוֹמרת לוֹ אִמא מקוֹצר־רוּחַ, – מַה טיבוֹ של אוֹתוֹ “כּל־בּוֹ”, שיֶש לךָ שם בּידךָ?
פּתחיה שוֹמע ואֵינוֹ נחפּז לעשׂוֹת רצוֹן קוֹניו. יֶש לוֹ שהוּת. לאַט־לאַט, כּמי שכּפאוֹ שד, הוּא מפתּח אֶת חבילָתוֹ וּמוֹציא מתּוֹכה אֶת כּל המלָאי שלוֹ: חוּמשים גדוֹלים וחוּמשים קטנים, סידוּרים לגברים ו“קרבּנוֹת־מנחה” לנשים, ספרי־תהילים גדוֹלים וספרי־תהילים קטנים, “חוֹק ליִשׂראֵל” ותיקוּני ליל שבוּעוֹת והוֹשענא רבּה, מַחזוֹרים, סליחוֹת וּתחינוֹת למיניהם, סיפּוּרי־מַעשׂיוֹת ו“שבחי בּעל שם טוֹב”, ושוּב תּחינוֹת וקוּנטרסים שונים לאֵין מספּר. נדמה לי אוֹתה שעה כּי חבילָתוֹ של פּתחיה כּמעַין המתגבּר היא, כּמַיִם שאֵין לָהם סוֹף! אַחרי תּוֹחלת ממוּשכה, שאָרכה לי כּשנה, נגלוּ הספרים הקטנים, וּבתוֹכם הבהיק לנגד עֵינַי גם אוֹתוֹ “כּל־בּוֹ” קטן, אשר אֵלָיו התפּלָלתּי.
– הזה הכּל־בּוֹ אשר אָמרתּ? – קוֹראת אִמא. – זה הקטן?
– זה הקטן – אומר פּתחיה – מחירוֹ גָדוֹל יִהיֶה.
– מַה מחירוֹ של בּן־פּקוּעה זה, אַל אֶחטא לאלוֹהים בשׂפתי?
– לסידוּר־תּפילוֹת אַתּ אוֹמרת “בּן־פּקוּעה”? – אוֹמר
פּתחיה לאִמא, מוֹציא בּחשאי אֶת הכּל־בּוֹ מידיה, ולבּי נפעם וניתּר ממקוֹמוֹ.
– וּבכן, אמוֹר, ונשמַע מפּיךָ, מַה מחירוֹ של זה? – מבקשת ממנוּ אִמא בּקוֹצר־רוּחַ. ואוּלָם פּתחיה אֵינוֹ אָץ לענוֹת. מדבּר הוּא בּמתינוּת וּבניגוּן ממוּשךְ:
– הסידוּר הקטן הזה מַה מחירוֹ? הוֹי, כּי גָדוֹל מחירוֹ מאוֹד! חוֹששני, שמחירוֹ של זה אֵינוֹ לפי מידת כּיסךְ.
אִמא מתרגזת, שוֹלחת אֵת כּל חלוֹמוֹתיה הרעים אֶל ראש שׂוֹנאֵינוּ ודוֹרשת מאֵת פּתחיה, כּי ישמיע אֶת המקח.
פּתחיה מַשמיע אֵת המקח, ואִמא אֵינה עוֹנה אוֹתוֹ דבר, אֶלָא הוֹפכת מיד אֶת ראשה אֶל הפּתח, אוֹחזת בּידי ואוֹמרת לי:
– לכה ונלכה. אֵין לָנוּ לעשוֹת כּאן כּלוּם. וכי אֵינךָ יוֹדע, שרב פּתחיה זה יקרן הוּא מאֵין כּמוֹהוּ?
נגרר אני ויוֹצא אַחרי אִמא ונַפשי מרה עלי מאוֹד. מתפּלל אני בּליבּי, כּי ירחמני פּתחיה ויחזירנוּ אֵלָיו. ואוּלָם פּתחיה מוֹכר־הספרים יהוּדי קשה הוּא ואֵין דרכּוֹ בּכךְ. יוֹדע פּתחיה אֶת נפש קוֹניו, כּי יחזרוּ מאליהם. ואָמנם כּן היה. אִמא חָזרה אֵלָיו וּביקשה ממנוּ, כּי ידבּר אֵליה “בּלשוֹן בּני־אָדם”. פּתחיה שוֹמע ואֵינוֹ זז ממקוֹמוֹ. מַביט הוּא אֶל התּקרה, והתּבלוּל שבּעינוֹ מתנוֹצץ, וּשׂפמוֹ הגָזוּז על פּניו הנזעמים נראֶה כּשׂוֹחק. הלכנוּ מעמוֹ ושוּב חָזרנוּ אֵלָיו.
– כּמה מנוּוָל יהוּדי זה! – אוֹמרת לי אִמא אַחַר־כּךְ. – אֵת כּל כּספּי הוֹציא ממני בּעד הסידוּר הקטן הזה. חבל על הכּסף, שהלךְ לטמיוֹן. אֶראֶה בּנחָמה, אִם לא יפה היה, אִלוּ הוֹצאתיו לשׂכר־לימוּד! ואוּלָם אֵין בּכךְ כּלוּם. הלא מחר, אִם יִרצה השם, חָל יוֹם־פּטירתוֹ של אַבּא, עליו השלוֹם, ואַתּה אוֹמר קדיש אַחריו, וּלפיכךְ עשׂיתי רצוֹנךָ.
כּיוָן שכּךְ, עשׂה־נא, בּני, גם אַתּה רצוֹני, והוה שקוּד ללמוֹד תּוֹרה, והוה זהיר בּתפילתךָ שלוֹש פּעמים בּיוֹם.
אִם זהיר היִיתי בּתפילתי שלוֹש פּעמים בּיוֹם, כּכל אשר הבטחתּי אֶת אִמא, אוֹ לא – דבר זה אֵינוֹ ענין לכאן. ואוּלָם אֶת הכּל־בּוֹ הקטן אָהבתּי אַהבת־נפש! וכל־כּךְ גָדלָה אַהבתי אֵלָיו, עד כּי ישנתּי עמוֹ על משכּבי בּלילוֹת, אַף־על־פּי שדבר זה אסוּר מן התּוֹרה. כּל חברי קינאוּ בּי בּשביל סידוּרי, ואני שמַרתּי אוֹתוֹ מכּל משמר, ולא נתתּיו לאִיש לנגוֹע בּוֹ. ועכשיו, בּימי החנוּכּה, – אוֹי לאוֹתה בּוּשה!
– עמַדתּי וּמכרתּיו. בּידי נשׂאתיו אֶל בּנוֹ של משׁה הנַגָר, אשר נתן בּוֹ עין זה־כּבר, והתחַנַנתּי אֵלָיו וכרעתּי בּרךְ לפניו, עד שקנה סידוּרי ממני. ולא עוֹד, אֶלָא שמכרתּיו בּלא מחיר, בּחצי־חינם מַמש. הוֹי על סידוּרי הקטן! הוֹי על מַחמַד־עֵיני! מדי דבּרי בּוֹ, זכוֹר אֶזכּרנוּ עוֹד, מעי יֶהמוּ לוֹ וּפנַי בּוֹערים מגוֹדל החרפּה! אֵת אשר טיפּחתּי וסילסַלתּי מכרתּי בּכסף, בּפרוּטוֹת־נחוֹשת! וּלשם מי? לשם בּני, שיעלה בּחלקוֹ עוֹד מעוֹת אחָדוֹת! ואוּלָם מַה פּשעוֹ וּמה חַטאתוֹ של בּני, אִם השעה משׂחקת לוֹ כּל־כּךְ?
– הלא כּךְ דרכּוֹ של סביבוֹן – מנַחמני בּני ומפייסני בּדברים, כּשהוּא מַניחַ אֶת פּרוּטוֹתי האַחרוֹנוֹת לתוֹךְ אַרנקוֹ: – אִלוּ היתה השעה משׂחקת לָךְ, היִית אַתּה זוֹכה בּגוֹרל; עכשיו, שהשעה שׂיחקה לי, זכיתי אָני!
וּלחָייו של בּני לוֹהטוֹת כּוּלָן, וּבביתם רב האוֹר והחוֹם, וּמנוֹרת־החנוּכּה שלָהם, מנוֹרת־הכּסף המַבריקה, עוֹמדת מוּכנה על חַלוֹנם עם השמן הטוֹב וה“שַמָש” המהוּדר, וּמחדר־המבשלים אשר לָהם עוֹלה ונוֹדף ריח חַם ונעים של שוּמן רוֹתח, המיטגן על האָח.
– לביבוֹת מלבּבים אֶצלנוּ! – מבשׂר לי בּני בּשׂוֹרה טוֹבה, כּשהוּא עוֹמד בּפּתח לשלחני החוּצה, ולבּי מתעטף בּקרבּי מהמית רעב, ואני רץ בּרחוֹבה של עיר בּבגדי הקרוּע והמטוּלא, ואני בּא לביתי ומוֹצא אֶת אִמא, שחָזרה מן החָנוּת, כּוּלָה אדוּמה וקפוּאָה ואכוּלת־קרה, עוֹמדת ליד התּנוּר ומתחַממת. כּיוָן שראתה אוֹתי, מיד נהרוּ פּניה.
– מבּית־המדרש? – שוֹאֶלת אוֹתי אִמא.
– מבּית־המדרש, – אני משיב לָה שקר.
– התפּללתּ ערבית?
– התפּללתּי ערבית, – אני משיב לָה שוּב שקר.
– עמוֹד פּה והתחַמם מעט, בּני, ואַחַר־כּךְ תּדליק לי נר של חנוּכּה. בּרוּךּ אֵל עֶליוֹן, נר אַחרוֹן לָנוּ הערב.
ח
כּלָל גָדוֹל הוּא: אֵין לךָ אָדם שאֵין לוֹ שעה אַחַת של קוֹרת־רוּחַ בּחַייו, ואפילוּ אָדם המלוּמד כּל ימיו בּצרוֹת ויִסוּרים.
כּנגד אִמי האַלמנה דיבּר הכּתוּב. עלוּבת־נפש זוֹ, שכּל ימיה עבדה בּפרךְ, עינתה נַפשה בּרעב וּבצינה, לא אָכלה ולא ישנה די־צרכּה ולא ידעה מנוּחָה מעוֹלָם, והכּל בּשבילי, בּשביל בּנה היתוֹם, – אַף היא מצאה לָה רגָעים בּחַיֶיה, שהיוּ לָה למקוֹר נַחַת וניחוּמים. הרגָעים ההם היוּ ימי חַגה ושבּתּה, שבּהם היתה נהנית ממני הנאה יתירה. יפה היתה לאִמא שעה אַחַת של קוֹרת־רוּחַ בּימים האֵלה מכּל תּענוּגוֹת העוֹלָם הזה. לא היה לאִמי עוֹנג גָדוֹל מזה, שהיִיתי מקדש לָה על הכּוֹס בּשבּתוֹת וימים טוֹבים, עוֹרךְ לָה אֶת הסדר בּערבי פּסחים וּמַדליק לָה אֶת הנרוֹת בּלילוֹת חנוּכּה. ואִם קידוּש זה לא נאמַר על היין, אֶלָא על החַלוֹת, ואִם סדר זה לא נערךְ על מַאכלי בּשׂר ודגים, אֶלָא על מַצה בּלבד, ואִם מנוֹרת־החנוּכּה לא היתה של כּסף, אֶלָא עשׂוּיה גזרי תּפוּחי־אדמה, – אֵין בּכךְ כּלוּם. האמינוּ לי: לא היין עיקר, ולא הבּשׂר והדגים, ולא מנוֹרת־הכּסף, אֶלָא הקידוּש עצמוֹ, עריכת הסדר כּהלכתוֹ, בּרכּת הנרוֹת בּשעתה. ואָמנם מי שלא ראה אֶת פּני אִמא בּשעה שהדלקתּי נרוֹת של חנוּכּה וּבירכתּי עליהם אֶת הבּרכה, לא ראה מימיו פּנים מאִירוֹת ומַבהיקוֹת מרוֹב נַחַת ואוֹשר. גוֹחן אני אֶל גזרי תּפוּחי־האדמה, המשמשים לי בּמקוֹם מנוֹרה, וּמברךְ עליהם בּקוֹל וּבניגוּן. אני קוֹרא אֶת הבּרכה, ואִמא חוֹזרת אַחרי בּלחש וּמַטעימה אֶת המלים כּמוֹני, בּאוֹתו הניגוּן וּבאוֹתה הכּוונה. אני קוֹרא אֶת הפּסוּקים, הבּאִים אַחרי הבּרכה, ואִמא מַבּיטה אֵלי וּשׂפתיה נעוֹת. יוֹדע אני אֶת מַחשבוֹת־לבּה עכשיו. מהרהרת היא בּי: “כּוּלוֹ דוֹמה לזיו־אִקוֹנין שלוֹ, כּוּלוֹ בּצלמוֹ וּבדמוּתוֹ, יִבּדל ממנוּ לחַיִים”… ואני עוֹמד לפניה כּכלי מלא בּוּשה וּכלימה, ואני מַרגיש בּלבּי, כּי חוֹטא וּפוֹשע אני, כּי ראוּי אני שיִקרעוּני כּדג, שיִגזרוּ אֶת בּשׂרי לגזרים, כּתפּוּחי־האדמה הלָלוּ. אוֹי לי, כּי רימיתי אֶת אִמי וגָנַבתי אֶת לבּה וחָטאתּי לפניה עד העוֹלָם!
הפּתילוֹת שבּתוֹךְ תּפוּחי־האדמה מהבהבוֹת ועוֹשׂוֹת פּחַם, עד שהן דוֹעכוֹת וכבוֹת מאליהן. ואִמא פּוֹנה אֵלי ואוֹמרת: – לךְ, בּני, טוֹל ידיךָ, ונאֹכל תּפוּחי־אדמה צלוּיִים על שוּמן של אַוָז. צינצנת שוּמן קניתי היוֹם לכבוֹד חנוּכּה, שוּמן חַם וָטוֹב, מחַיֶה נפשוֹת!
בּחפץ־לב אני הוֹלךְ ונוֹטל אֶת ידי, ואָנוּ יוֹשבים שנינוּ אֶל השוּלחָן.
– מנהג הוּא אֵצל שאָר הבּריוֹת ללבּב לביבוֹת בּאַחרוֹן של חנוּכּה, – אוֹמרת אִמא מתּוֹךְ אנחה, ועל לבּי עוֹלה זכרוֹן הלביבוֹת בּבית בּני, ואני נזכּר גם בּסביבוֹן, סביבוֹן זה של בּני, שהיה בּעוֹכרי והביא כּלָיה על כּל ממוֹני, וּבשרי נַעשׂה חידוּדים־חידוּדים מגוֹדל החרטה. ויוֹתר שאני כּוֹאב על כּספּי יִכאַב לבּי על סידוּרי הקטן, שהפסַדתּי בּעווֹנוֹתי הרבּים. אבל מַה יוֹעילוּ לי עתּה הירהוּרי חרטה? אֶת שנַעשׂה אֵין להשיב!…
גם בּלילה לא ינוּחַ לבּי. שוֹמע אני אֶת אִמא נאנַחת וּמפרקת אֶצבּעוֹתיה. שוֹמע אני אֶת חריקת מיטתה, ונדמה לי, כּי גם מיטה זוֹ אֵינה חוֹרקת, אֶלָא נאנַחת מעוֹצר רעה ויגוֹן. וּבחוּץ הרוּחַ מנַשבת, הוֹמה וּמתדפּקת על החַלוֹן, משׂתּעֶרת וּמזעזעת אֶת הגָג, בּוֹכה ומיללת בּארוּבּה וּמסַיימת יִללָתה בּשריקה ארוּכּה וּממוּשכה:
ויוּ־אוּ־אוּ־אוּ!… וּצרצר אִוָה אֶת כּוֹתל בּיתנוּ למוֹשב לוֹ זה ימים רבּים, והריהוּ מצרצר אֶת שירתוֹ השוֹממה בּקרן־זוית אפלה, בּין הדלת והמזוּזה: ציר־צוּר! ציר־צוּר! ואִמא אֵינה פּוֹסקת להתאַנח וּלפרק אֶצבּעוֹתיה, כל אנחה ואנחה, היוֹצאת מלבּה, שוֹברת גוּפי. ואֵין אני יוֹדע מנוּחָה בּנַפשי, ויִסוּרי גדוֹלים מאוֹד. דוֹמה, עוֹד מעט ואָקוּם ממשכּבי, ואֶקפּוֹץ על הקרקע, ואֶקרב אֶל אִמא, ואֶפּוֹל לרגליה, ואֶשק אֶת ידיה, ואֶתוַדה לפניה על חטאַי הגדוֹלים. ואַף־על־פּי־כן אֵיני עוֹשׂה כּן. מתכּסה אני בּשׂמיכתי הקרוּעה יפה־יפה, כּדי שלא אֶשמַע עוֹד אֶת אַנחוֹת אִמא וּגניחוֹתיה. ועֵינַי נעצמוֹת מאליהן, וּבאָזנַי עדיִין הוֹמה הרוּחַ וּמיללת בּשריקה:
ויוּ־אוּ־אוּ־אוּ!… והצרצר עדיִין מצרצר: ציר־צוּר! ציר־צוּר! וּמן דבר עוֹלה לנגדי מן האָרץ, עוֹלה וּמסתּוֹבב בּאַויר בּמהירוּת משוּנה, כּסביבוֹן המסתּוֹבב, ודבר זה פּני אָדם לוֹ, פּני אָדם הידוּע לי מתּמוֹל־שילשוֹם. אֶראֶה בּנחָמה, אִם לא רבּי הוּא זה, הוּא וכיפּתוֹ המחוּדדת על ראשוֹ. עוֹמד רבּי לפנַי על רגל אַחַת וחוּמש בּידוֹ, עג עוּגה וחוֹזר בּה, סוֹבב אֵילךְ ואֵילךְ כּסביבוֹן, והכּיפּה המחוּדדת, החבוּשה לראשוֹ, אַף היא סוֹבבת עמוֹ, וּפאוֹתיו אַף הן סוֹבבוֹת בּאַויר וטוֹפחוֹת לוֹ על פּניו. לא, לא רבּי הוּא זה, אֶלָא סביבוֹן, סביבוֹן מַמש, סביבוֹן משוּנה, חַי וּמתנוֹעע, בעל כּיפּה מחוּדדת וּפאוֹת מסוּלסלוֹת. לאַט־לאַט חָדל הסביבוֹן המשוּנה להסתּוֹבב, עד שנעלם כּוּלוֹ, ובמקוֹמוֹ בּא פּרעה מלךְ מצרים, הוּא פּרעה, אשר לָמַדנוּ השבוּע עליו בּפרשת “מקץ”. עוֹמד הוּא לפנַי ערוֹם כּוּלוֹ, זה־עתּה יצא מן היאוֹר, והוּא אוֹחז בידוֹ אֶת סידוּרי, אֶת הכּל־בּוֹ הקטן אשר לי, ואני תּוֹהה עליו וּמשתּוֹמם: רשע זה, שרחץ אֶת בּשׂרוֹ בּדם ילדי היהוּדים, מַה לוֹ וּלסידוּרי הקטן?… והנה רוֹאֶה אני שבע פּרוֹת עוֹלוֹת מן היאוֹר, רעוֹת המַראֶה ודקוֹת הבּשׂר, וקרניִם לָהן גדוֹלוֹת ואָזנַיִם ארוּכּוֹת, והן הוֹלכוֹת וּקרבוֹת אֵלי,
בּאוֹת זוֹ אַחַר זוֹ, פּוֹערוֹת פּה לבלעֵני חַיִים. והנה יצא חברי בּני לקראתן, תּוֹפס לָהן בּאָזניהן הארוּכּוֹת וּמוֹשךְ אוֹתן בּכל כּוֹחַ, מוֹשךְ וקוֹרא בּניגוּן הטעמים: “פּ־ז־־־ר!!! של־ש־־־לת!!!”… וּפלוֹני עוֹמד מאַחרי, בּוֹכה וּמילל בּחשאי, גוֹחן פּתאוֹם על אָזני, ואני שוֹמע קוֹל־מלחשים, וּדמוּת־אָדם אֵינני רוֹאה, זוּלתי קוֹל:
– אמוֹר לי, בּני היקר, שאהבה נַפשי, אֵימתי חָל יוֹם־פּטירתי?
ואני מבין מיד, כּי הקוֹל קוֹל אָבי הוּא, אשר אִמא מסַפּרת לי כּל הימים על צדקתוֹ וּמַעשׂיו הטוֹבים. ואני רוֹצה לאמוֹר לוֹ, אֵימתי חָל יוֹם־פּטירתוֹ, אֶלָא ששכחתּי פּתאוֹם. מתענה אני וּמתגלגל בּיִסוּרים, מחַכּךְ מצחי וּמתאַמץ לזכּוֹר, ואֵיני יכוֹל! הנשמע כּדבר הזה? שכחתּי אֶת יוֹם־פּטירתוֹ של אָבי! הוֹי, יִשׂראֵל, עם קדוֹשים, רחמנים בּני רחמנים! רחמוּני־נא ואִמרוּ לי, אִם ידעתּם, אִם שמַעתּם, אֵימתי חָל יוֹם־פּטירתוֹ של אָבי? לָמה תּחרישוּ כּוּלכם? הוֹי, רחמוּ־נא על נַער יתוֹם, רחמוּ על בּן אִשה אַלמנה, הוֹשיעוּ־נא, הוֹשיעוּ־נא!…
– בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל! לָמה תּצעק? לָמה תּבכּה, בּני? מַה־זה היה לָךְ?
כּךְ אוֹמרת לי אִמא. עוֹמדת היא לפני, אוֹחזת בּראשי, ואני מַרגיש, שכּוּלָה רוֹעֶדת. העששית הקטנה, הדוֹלקת בּבּית, חציה מאִירה וחציה עשנה. ואני רוֹאֶה אֶת צל אִמא המשוּנה מרקד על הקיר, וּשני קצוֹת מטפחתּה כּשתּי קרנַיִם זקוּפוֹת, ועֵינה איוּמוֹת וּמַבריקוֹת בּחשכה.
– הוֹי, אִמא! אֵימתי חָל יוֹם־פּטירתוֹ של אַבּא? אִמרי לי, אִמא, אִמרי! אֵימתי חָל יוֹם־פּטירתוֹ של אַבּא?
– בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל! מַה זה תּדבּר בּני? הלא יוֹם־פּטירתוֹ של אַבּא, עליו השלוֹם, כּבר חָל לפני חוֹדש ימים! חלוֹם חָלַמתּ? עמוֹד וירק שלוֹש פּעמים: טפוּ! טפוּ! טפוּ!… ועתּה שכב וישן, בּני וּבר־בּטני, יתוֹמי עלוּבי, מַחמַל־נַפשי…
ט
נַער היִיתי וגם זקנתּי, אַךְ אֶת מַעשׂה הסביבוֹן ההוּא לא אֶשכּח עד עוֹלָם, כּל עוֹד רוּחי בּי. וּמדי דבּרי בּסביבוֹן, זכוֹר אֶזכּוֹר גם אֶת סידוּרי הקטן, אֶת הכּל־בּוֹ הנחמד, שהיה לי שעשוּעים בּימי עניִי הקוֹדרים. ואפילוּ בּני זה, בּן מאִיר חַייט־הצבא, שעל ידיו קיפּחתּי אֶת מַעשׂי ושיקרתּי לאִמי העלוּבה וחָטאתי לָה חַטאת כּבדה מנשׂוֹא, – גם הוּא זכוּר לטוֹב!
השעוֹן הזקן, שהיה תּלוּי על־גבּי הכּותל של בּית אַבּא, פָּעַם שלוֹש עֶשׂרה פּעם.
כּסבוּרים אַתּם, שטוֹעֶה אני, אוֹ לָצוֹן אני חוֹמד לי? חַס ושלוֹם! אֵין בּדברי אֵלה לא משוּם טעוּת ולא משוּם ליצנוּת. מַעשׂה שהיה אני מסַפּר לָכם הפּעם.
השעוֹן, שהיה תּלוּי על־גבּי הכּוֹתל של בּית אַבּא, היה שעוֹן מיוּחָד בּמינוֹ, זקן וּשׂבע־ימים, שנפל לאָבי בּירוּשה מאֵת אבי־אבי־אָביו, וּלפיכךְ היוּ קוֹראִים לוֹ בּשם זקן. והיה הזקן הזה מַראֶה אֶת השעוֹת והרגָעים בּדיוּק גָדוֹל, ולא נמצא כּמוֹהוּ שעוֹן דייקן בּכל העיר, אשר על כּן היוּ בּני עירנוּ בּאִים בּכל יוֹם אֶצלנוּ, מַשגיחים מן החַלוֹן וּמציצים אֶל הזקן המוּמחה שלָנוּ, כּדי לכוון על־פּיו אֶת שעוֹניהם וּלהעמידם על השעה הנכוֹנה. והשעוֹן שלָנוּ, אַף־על־פּי שזקן היה, לא תּש כּוֹחוֹ ולא נס ליחוֹ, וּכשהגיעה שעתוֹ לפעוֹם היה קוֹלוֹ הצלוּל הוֹלךְ ונשמע גם בּבתּי שכנינוּ אשר מסביב: – בּוֹם! בּוֹם! בּוֹם!…
ולא עוֹד, אֶלָא שכּמה ענינים נכבּדים היוּ נחתּכים על־פּיו בּעירנוּ: על־פּיו היוּ קוֹבעים זמַן מליחת בּשׂר ועל־פּיו היוּ מַדליקים נרוֹת בּעֶרב שבּת וּמַעלים אוֹר בּמוֹצאֵי־שבּת, עוֹרכים תּיקוּן־חצוֹת וּמַשכּימים לסליחוֹת בּימים הנוֹראִים, וכיוֹצא בּדברים אֵלוּ. כּללוֹ של דבר: הזקן שלָנוּ היה מוֹרה וּמדריךְ אֵת כּל בּני העיר והיה עוֹבד עבוֹדתוֹ בּאמת וּבאמוּנה. מימיו לא עמד לָנוּחַ אפילוּ שעה אָחָת, ויד שען לא נגעה בּוֹ מעוֹלָם לתקנוֹ, חוּץ מידי אַבּא. ואַבּא אַף־על־פּי שלא לָמַד מעוֹלָם אֶת מלאכת השעוֹנים, היה מוּמחה לאוֹתוֹ דבר, והיה בּקי על־פּה בּמסיבּת האוֹפנים בּלכתּם והגלגלים בּחזירתם, והיה יוֹדע אֶת כּוּלם למקטוֹן ועד גָדוֹל, וּבינה יתירה ניתּנה לוֹ לָרדת לכל עוֹמקם וּלגלוֹת צפוּנוֹתיהם. מדי שנה בּשנה, כּשהגיע עֶרב פּסח, זמַן בּדיקת החָמץ, היה אַבּא מפנה אֶת השוּלחָן, עוֹמד וּמוֹריד בּזהירוּת יתירה אֶת הזקן מעל־גבּי הכּוֹתל, מַניחוֹ על השוּלחָן, מסתּכּל בּוֹ מכּל עבריו וּמַעמיק עֵיניו לתוֹכוֹ. אַחַר־כּךְ היה יוֹשב לפניו בּעיוּן רב, מפשפּש בּבני־מעיו וּמנַקה אוֹתם בּכנף־אַוָז העשׂוּיה לדבר וּמוֹציא מתּוֹכם קוּרי־עכּביש וּפגרי זבוּבים נפוּחים ויִתּוּשים הרבּה, שהיוּ מוּנחים שם בּשלוֹם כּל אוֹתה השנה, ולבסוֹף, כּשגָמַר לנַקוֹת אֶת הזקן וּלצחצחוֹ, היה עוֹמד ותוֹלה אוֹתוֹ על־גבּי הכּוֹתל כבתּחילה, ופניהם נהרוּ. כּלוֹמַר, פּני שניהם נהרוּ: פּני הזקן היוּ מאִירים, משוּם שיצא נקי וּמַבריק וּמהוּדר, כּחָתן היוֹצא לחוּפּתוֹ, וּפני אַבּא היוּ מַבהיקים מאוֹר פּניו של הזקן.
זה היה הזקן וכךְ דרכּוֹ בּביתנוּ כּל הימים.
וַיהי היוֹם, ואנחנוּ יוֹשבים אֶל השוּלחָן ואוֹכלים פּת שחרית. טבע היה בּי: כּשהיה פּעמוֹנוֹ של הזקן פּוֹעֵם וּמכריז על השעוֹת, היִיתי עוֹנה אַחריו וּמוֹנה מספּרן בּקוֹל. וגם בּפּעם הזאת התחַלתּי מוֹנה אֶת השעוֹת, כּדרכּי תּמיד: – אַחַת. שתּים. שלוֹש. אַרבּע. חָמש. שש. שבע. שמוֹנה. תּשע. עֶשׂר. אַחַת עֶשׂרה. שתּים עֶשׂרה… שלוֹש עֶשׂרה! – מַה זה? השמַעתּם? – קראתי בּתמהוֹן, קוֹפץ ממקוֹמי. – הזקן השמיע אֶת השעה השלוֹש־עֶשׂרה!…
אַבּא, שהיה שקוּע אוֹתה שעה בּאכילתוֹ, הוֹציא אֶת המַזלג מבּין שיניו, הציץ עלי בּאַחַת מעֵיניו ואָמַר לי בּשׂחוֹק קל:
– השעה השלוֹש־עֶשׂרה? אָכן בּעל־חשבּוֹן אַתּה, בּלא עֵין־הרע! השמַעתּ מימיךָ השעה השלוֹש־עֶשׂרה?
– חי נַפשי, כּי בּאָזנַי שמַעתּי שלוֹש־עֶשׂרה פּעם בּוֹם!
– שלוֹש עֶשׂרה מַכּוֹת־לחי תּקבּל מידי בּזה הרגע! – גָער בּי אַבּא בּנזיפה. – השעוֹן אֵינוֹ יכוֹל להשמיע שלוֹש עֶשׂרה פּעם בּוֹם!
עמדה אִמא והתערבה אַף היא בּדברינוּ:
– חוֹששת אני, שהפּעם צדק היֶלד. דוֹמה, שגם אני שמַעתּי שלוֹש עֶשׂרה פּעם בּוֹם.
– כּיוָן שגם אַתּ שמַעתּ שלוֹש עֶשׂרה פּעם בּוֹם, שוּב אֵין להרהר אַחרי דבריכם! – אָמַר לָה אַבּא בּלעג, ואַף־על־פּי־כן נראֶה היה, כּי גם לבּו מהסס בּדבר זה. ואָמנם, כּשגָמַרנוּ סעוּדתנוּ, עמד אַבּא ונגש אֶל הזקן, עלה על הסַפסל, פּשט ידוֹ ונגע בּאַחַד הגלגלים, והפּעמוֹן התחיל פּוֹעֵם. עמַדנוּ והתחַלנוּ מוֹנים בּלחש, מוֹנים וּמנַענעים ראשינוּ לכל פּעם וָפעם:
– אַחַת… שתּים… שלוֹש… אַרבּע… חָמש… שש… שבע… שמוֹנה… תּשע… עשׂר… אַחַת עֶשׂרה… שתּים עֶשׂרה… שלוֹש עֶשׂרה!…
– טעוּת היא! אִי־אֶפשר הדבר! – אוֹמר אַבּא, תּוֹהה וּמשתּוֹמם. והרי הוּא נוֹגע שוּב בּגלגל החוֹזר, והפּעמוֹן מַשמיע גם בּפּעם הזאת שלוֹש עֶשׂרה פּעם.
אַבּא ירד מעל הסַפסל כּוּלוֹ חיור וּמבוּלבּל, והציץ בּפני שנינו בּעֵינַיִם מפיקוֹת תּמהוֹן וָפחד, כּאִיש השוֹמע פּתאוֹם כּי ניתּן פּה לכּוֹתל, והוּא מדבּר בּלשוֹן בּני־אָדם.
– נתקלקל הזקן! – מדבּר אַבּא לעצמוֹ בּקוֹל־נכאים, כּשהוּא עוֹמד בּאֶמצע הבּית מַשמים ועצב וּמַבּיט מתּוֹךְ צער אֶל התּקרה, כּמבקש עֵצה ממנה.
פּתחה אִמא ואָמרה לוֹ:
– לָמה נעצבתּ ולָמה נפלוּ פּניךָ? אִם אַתּה לוּא שמעֵני,
קוּם והוֹרד אֶת הזקן מעל הכּוֹתל ותקנהוּ. הלא אוּמן אַתּה וּמוּמחה לכךְ.
– אֶפשר שיֶש טעם בּדבריִךְ, – משיב לָה אַבּא. והוּא עוֹמד וּמוֹריד אֶת השעוֹן מעל הכּוֹתל, יוֹשב לפניו אֶל השוּלחָן וּמפשפּש בּוֹ, מזיע וחוֹקר וּמאַזן וּמתקן תּיקוּנים, עד שהוּא משיבוֹ לאֵיתנוֹ ותוֹלהוּ בּמקוֹמוֹ על־גבּי הכּוֹתל כּבתּחילה. וּבחצי הלילה אָנוּ מתאַספים כּוּלָנוּ מסביב לזקן, וּמוֹנים שעוֹתיו בּלחש ובזהירוּת יתירה, שלא נבוֹא חָלילה לכלל טעוּת. תּוֹדה לאֵל עֶליוֹן: הזקן השמיע עכשיו רק שתּים עֶשׂרה פּעם. אַבּא מַבּיט אֵלינוּ ונהנה וּפניו מַבהיקים.
– וּבכן, היוֹדע אני אֶת המלָאכה? – שוֹאֵל הוּא אוֹתנוּ, ודעתּוֹ זחה עליו מאוֹד.
– הלא זה דברי תּמיד, כּי מוּמחה אַתּה לאוֹתוֹ דבר ואֵין אוּמן כּמוֹךָ, – משיבה לוֹ אִמא. – ואַף־על־פּי־כן דבר אֶחָד תּמוּה בּעֵינַי: מַה קוֹל־הנַחרה הזה, אשר אני שוֹמעת? דוֹמה, שעד עכשיו היה קוֹלוֹ של הזקן צלוּל וטהוֹר וצילצוּלוֹ רךְ ונעים, ועכשיו מנַחר הוּא וּבחילחוּל מחַלחל!
– מה החלוֹם אשר חָלָמתּ? – אוֹמר לָה אַבּא מתּוֹךְ רוֹגז, עוֹמד וּמַקשיב לקוֹל דפיקתוֹ של השעוֹן, שנשמע עכשיו כּקוֹל זקן תּשוּש־כּוֹחַ, המכין עצמוֹ להשתּעֵל וּמַקדים נַחרה לשיעוּל. מפּניו של אַבּא ניכּר, שאַף הוּא מוֹדה בּעל־כּוֹרחוֹ כּי נשתּנה קוֹלוֹ של הזקן ואֵינוֹ כּתמוֹל שילשוֹם. משל למה הדבר דוֹמה? לבעל־תּפילה זקן וחַלָש, העוֹבר לפני התּיבה בּלב קרוּע וּמוּרתּח, מחַנן אֶת קוֹלוֹ הצרוּד והרפה וּמבקש רחמים מתּוֹךְ עֶצב ויֵאוּש על ימיו האַחרוֹנים… מיוֹם ליוֹם גָדלה נַחרתוֹ של השעוֹן וקוֹלוֹ הוּמַךְ מאוֹד, והמטוּלטלת שלוֹ אַף היא התחילה להתנַהג בּכבדוּת, מתנוֹדדת אֵילךְ ואֵילךְ ועוֹשה מיני עוָיוֹת משוּנוֹת, כּשיכּוֹר זה, שרגליו נתקלוֹת זוֹ בּזוֹ בּדרךְ־הילוּכוֹ. ואַבּא עוֹמד כּנגדוֹ מַשמים וקוֹדר, סוֹבל וּמתענה בּמסתּרים, רוֹאֶה אֶת הזקן בּקלקלתוֹ, וידוֹ קצרה מהוֹשיע.
ראה אַבּא, כּי הזקן מכין אֶת עצמוֹ לָלכת בּדרךְ כּל האָרץ, והתחיל לבקש כּל מיני תּחבּוּלוֹת, כּדי להאריךְ אֶת ימיו. חָקר וּבא לידי מַסקנה, כּי לא הזקן עצמוֹ אָשם בּדבר, אֶלָא המשקוֹלת שלוֹ. מַה פּשעוֹ וּמה חַטאתוֹ של עלוּב זה, אִם נתמַעטה משקלתּוֹ? עמד אַבּא ותלה בּה אֶת העלי של המַכתּש, ואָמנם תּיכף לָזה חידש הזקן אֶת כּוֹחוֹתיו, והמטוּלטלת אַף היא לָבשה עוֹז ושבה לכבוֹדה הראשוֹן, ועֵיני אַבּא רוֹאוֹת וּמאִירוֹת.
ואוּלָם לא אָרכוּ הימים והזקן נחשל שוּב והתחיל להתרשל בּמלאכתּוֹ יוֹתר מבּתּחילה. המטוּלטלת מסַלפת שוּב אֶת דרכּה, נגררת בּלא כּוֹחַ, מתנוֹדדת כּשיכּוֹר, פּעם לצד זה וּפעם לצד זה, וּבכל פּעם קוֹל שיעוּל יוֹצא מתּוֹךְ קרביו של הזקן, כּעֵין אנחה צרוּדה, השוֹברת גוּפוֹ של אָדם.
צר היה לָנוּ על הזקן החוֹלה, שרגָעיו האַחרוֹנים הוֹלכים וּקרבים, וּביוֹתר צר היה לי על אַבּא, שמתהלךְ הוּא כּצל בּבּית ויִסוּריו גדוֹלים.
כּרוֹפא מוּמחה, השוֹקד בּכל כּוֹחוֹ על חוֹלה מסוּכּן וּמשתּמש בּכל חָכמתוֹ להצילוֹ מרדת שחת, כּךְ הקדיש אַבּא אֵת כּל שעתוֹ הפּנוּיה ואֶת ידיעוֹתיו לרפּא אֶת הזקן וּלסעדוֹ וּלהשיבוֹ לאֵיתנוֹ.
– מעט משקוֹלת! מעט משקוֹלת! – אוֹמר אַבּא, והוּא עוֹמד ותוֹלה על הזקן מַשׂא כּבד מכּל הבּא בּידוֹ: מתּחילה תּלה עליו מַחבת־ברזל, אַחַר־כּךְ – נַטלת־נחוֹשת, ולָאַחרוֹנה קשר אֵלָיו מַגהץ של חַייטים.
– אָכן יֵש רוּחַ־חַיִים בּקרב הזקן, וחַייו תּלוּיִים בּמשקוֹלת! – אוֹמר אַבּא לעצמוֹ, עוֹמד וּמַקשיב לדפיקתוֹ של זה, והוּא הוֹלךְ וּמוֹסיף עליו כּיס מלא חוֹל ואֶבן גדוֹלה אַחַת וּלבינים שתּים.
וכךְ היה שוֹקד על תּקנתוֹ של הזקן וּמַכבּיד אֶת משקלתּוֹ מיוֹם ליוֹם, עד שהתרגש וּבא האָסוֹן.
הדבר היה בּחוֹרף, בּליל שבּת־קוֹדש. גָמַרנוּ לאכוֹל אֶת סעוּדת־השבּת הטוֹבה, אֶת הדגים המפוּלפּלים ואֶת מרק־האִיטריוֹת החַם ואֶת לפתּן־השזיפים המתוֹק, וּבירכנוּ בּרכּת־המזוֹן כּדת וּכדין. הנרוֹת עדיִין דלקוּ והיבהבוּ. בּריינה המבשלת הגישה אֶל השוּלחָן מלוֹא־חָפנַיִם זרעוֹני־דלעת, שנצטמקוּ על־גבּי הכּירה יפה־יפה. והנה נכנסה אֶצלנוּ לבקרנוּ דוֹדתי מרת יֶנטיל, זוֹ אחוֹתה הצעירה של אִמא, אִשה שחוֹרה ונאוָה, שרוֹב שיניה נשרוּ מפּיה. דוֹדתי מרת יֶנטיל אִשה עגוּנה היא, שבּעלה עזב אוֹתה תּיכף לחוּפּתה וּברח למדינת־הים, והרי היא יוֹשבת אִתּנוּ בּמחיצה אַחַת תּחת כּיפּת־גג אָחָת.
– שבּת טוֹבה! – אוֹמרת דוֹדתי מרת יֶנטיל. – ידעתּי, כּי זרעוֹנים מצוּמקים יֶש לָכם היוֹם, ורק זוֹ רעה חוֹלָה, כּי אֵין לי בּמה לכרסמם. הלוַאי כּה יאריךְ עוֹכר־נַפשי ימים על האָרץ, אִם יֶש לי שינַיִם בּפי!… וּמַה תֹּאמרי, מַלכּה, לשאוֹן זה, שקם היוֹם בּשוּק הדגים? עוֹמדת אני ושוֹאֶלת אוֹתוֹ, אֶת מנַשה הדייג: “מַה יוֹם מיוֹמַיִם – לָמה נתיקרוּ הדגים כּל־כּךְ?” קפצה שׂרה־לאָה הנגידה מאחוֹרי: “מַהר ותן לי שיבּוּטה זוֹ שבּידךָ, לי תּתּן אוֹתה!” “מה החרדה הזאת, אני אוֹמרת, אשר חָרדתּ כּכה? וכי בּת יחידה אַתּ, אני אוֹמרת, לפני אָבינוּ שבּשמים? אָכן, אני אוֹמרת, כּךְ דרכּם של עשירים, שממוֹנם, אני אוֹמרת, מרוּבּה משׂכלָם”… שמעה שׂרה־לאָה אֶת הדברים האלֵה וּפתחה פּיה נגדי: “מַה לקבּצנים, היא אוֹמרת, אֵצל דגים? כּל אָדם, היא אוֹמרת, חַייב לָדעת אֶת עֶרכּוֹ וּלהכּיר אֶת מקוֹמוֹ. בּימינוּ, היא אוֹמרת, נתרבּוּ עזי־פּנים בּין העניִים, והם דוֹחקים אֶת עצמם, היא אוֹמרת, לרשוּת שאֵינה שלָהם”… מַה תֹּאמרי לאוֹתה חצוּפה? וכי רחוֹקים הימים, ימי בּתוּליה, עֵת עמדה זוֹ עם אִמה התּגרנית בּשוּק ליד השוּלחָן וּמכרה לוּלָאוֹת וּמחָטים וּמטפּחוֹת? כּמוֹה כּפסיל אֵשת אַברהם־בּרוּךְ: אַף זוֹ מתהדרת על־פּני כּל וּמשתּבּחת בּעיר בּבתּה היוֹצאָנית, שנישׂאָה לאַלמן עשיר ממַאזיפּיבקה בּאֵין כּוּתּוֹנת לעוֹרה, ועכשיו היא מתענה תּחת ידוֹ בּעוֹשר וּבכבוֹד וּמתנַגחת כּל הימים עם הילָדים היתוֹמים. וכי סבוּרה אַתּ, שיפה גוֹרלה שֶל אֵם־חוֹרגת? הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יִשמרנוּ ויצילנוּ מזה! הנה חַוָה בּת לוי־מוֹטיל לפנַיִךְ. דוֹמה, בּריה רכּה ונוֹחָה כּמוֹתה, שאֵינה פּוֹגעת בּזבוּב על־גבּי הקיר? ואַף־על־פּי־כן – לוּא ראִית אֶת הלחץ, אשר בּניה־חוֹרגיה לוֹחצים אוֹתה! כּל היוֹם וכל הלילה נשמע קוֹל מדנים בּבּית, ואֶגרוֹפי־רשע נישׂאִים בּאַויר, וּמכּוֹת־לחי עפוֹת על ימין ועל שׂמֹאל…
הנרוֹת מהבהבים ודוֹעכים, וצלליהם מטפּסים ועוֹלים על־גבּי הקירוֹת וּברטט קל מרטטים. הזרעוֹנים נקלָפים בּזה אַחַר זה וּמַשמיעים קוֹל אִושה דקה בּשעת מַעשׂה. מנִקרת הקיר מצרצר הצרצר בּתוֹךְ האפלה. וּבני־ביתנוּ עדיִין יוֹשבים ומסיחים, עוֹברים מענין לענין וּמסַפּרים סיפּוּרי־מַעשׂיוֹת שוֹנים, שאֵין האֶחָד נוֹגע בּשני כּלל. ויוֹתר מכּוּלָם מַרבּה שׂיחָה דוֹדתי מרת יֶנטיל. זוֹ – אֵין קץ ואֵין גבוּל לשטף לשוֹנה!
– אִם אַתּם לוּא שמעוּני – אוֹמרת דוֹדתי מרת יֶנטיל –
ואסַפּר אני לָכם מַעשׂה יפה, שאֵירע זה מקרוֹב בּמקוֹם הסמוּךְ ליאמפּלי. מַעשׂה בּאַכסַניה יהוּדית, הסמוּכה ליאמפּלי, ששלוֹשה גזלָנים התנַפּלוּ עליה בּלילה והרגוּ אֵת כּל בּני הבּית, מנַער ועד זקן, ואפילוּ תּינוֹק אֶחָד, שהיה מוּטל בּעריסה, שחטוּ ולא חָמלוּ. ורק אֶת השפחה, שהיתה ישנה על־גבּי התּנוּר, שכחוּ הגזלָנים ולא נגעוּ בּה. שמעה השפחה בּבית־המבשלים אֶת קוֹל אֶנקת החלָלים, מיד צנחה מעל התּנוּר, הציצה מן חוֹר הדלת וראתה אֶת בּעל־הבּית מוּטל שחוּט על הקרקע, מפרפּר בּין החַיִים והמות, וּבעלת־הבּית אַף היא מתבּוֹססת בּדמיה. התחַלחלה השפחה מאוֹד וקפצה בּעד החַלוֹן החוּצה ומיהרה ורצה אֶל־פּני יאמפּלי כּל עוֹד נַפשה בּה. בּאה השפחה אֶל יאמפּלי והרימה קוֹל־זוָעוֹת: “הוֹי, יהוּדים! בּני יִשׂראֵל! עוּרוּ, התעוֹררוּ! הוֹשיעוּ־נא! הצילוּ־נא!”…
כּךְ מסַפרת דוֹדתי מרת יֶנטיל, וקוֹלה הוֹלךְ וחָזק, ואָנוּ יוֹשבים כּוּלָנוּ ומַקשיבים לדבריה ורוֹאים אֶת המַחזה הנוֹרא הזה כּמוֹ חַי לנגד עֵינינוּ, והנרוֹת מהבהבים ודוֹעכים, והצללים מטפּסים ועוֹלים על־גבּי הקירוֹת. וּפתאוֹם – קוֹל רעש גָדוֹל נשמע ממַעל לראשינוּ:
– טראךְ – טאריראךְ – דין – דין – בּוֹם!…
ואַחרי הרעש קוֹל דממה דקה.
כּסבוּרים היִינוּ, כּי גזלָנים נפלוּ עלינוּ וירוּ בּנוּ מכּלי־תוֹתח, אוֹ כי הגג נפל על ראשינוּ, אוֹ כּי מוֹט התמוֹטטה האָרץ תּחתּינוּ. רגָעים אחָדים ישבנוּ על מקוֹמוֹתינוּ כּנטוּעים בּמַסמרוֹת והסתּכּלנוּ זה בּפני זה בּאֵין אוֹמר וּדברים. אַחַר־כּךְ התחַלתּי אני לצעוֹק מתּוֹךְ פּחד:
– הוֹי, אִמא, אִמא!…
ואִמא חיבּקתני בּזרוֹעוֹתיה והתחילה צוֹעֶקת אַף היא: – אַללי לי, רעם הממני! אֶהיֶה כּפּרתךָ, בּני ובר־בּטני!…
– מה? מַה קרה? מה היה ליֶלד? – צוֹוחַ אַבּא מתּוֹךְ בּהלה.
– לא כּלוּם, לא כּלוּם! – צוֹעֶקת דוֹדתי מרת יֶנטיל. – ראוּ־נא בּני־אָדם אֵלוּ – צוֹעקים הם! לָמה תּצעקוּ כּוּלכם? מה ראִיתם פּה? וכי גזלָנים נפלוּ עליכם? אוֹ שוֹדדי־לָילָה? אוֹ אֶפשר מַגפה פּרצה בּעיר? אוֹ אוּלי שׂרפה?…
שמעה בריינה המבשלת קוֹל רעש וּמהוּמה בּבּית, מיד חָרדה מחדר־המבשלים וּבאה ועמדה על סַף הבּית, כּוּלה דחוּפה וּמבוֹהלת:
– אוֹיה לי! שׂרפה בּבּית? אַיֵה השׂרפה? אַיֵה האֵש?
– אֵיזוֹ אֵש? אֵיזוֹ שׂרפה? – גָערה בּה דוֹדתי יֶנטיל בּחמתה. – בּאֵש תּישָׂרפי אַתּ בּעצמךְ! הראִיתם מימכם בּתוּלה פּתיה שכּמוֹתה? המעט לָנוּ צרוֹתינוּ, והנה בּאה גם זוֹ להוֹסיף אֵש על המדוּרה! לשׂרפה היא מתפּללת! בּאֵש חָשקה נַפשה! ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! כּל חלוֹמוֹתי הרעים, שחָלמתּי על עצמי ושחָלמוּ אחרים עלי, יחוּלוּ על ראש שׂוֹנאֵינוּ ודוֹרשי־רעתנוּ! הראִיתם מימיכם משוּגָעים שכּמוֹתם?
חרדת־אלוֹהים נפלה עליהם פּתאוֹם! לָמה נבהלתּם כּוּלכם? הלא תּבוֹשוּ, הלא תּיכּלמוּ! שׂאוּ עֵיניכם וּראוּ – הלא הזקן הוּא זה, הזקן שלָכם נפל מעל הכּוֹתל! עמדוּ ותלוּ על הזקן העלוּב אֵת כּל כּלי הבּית, עֵץ ואֶבן וּברזל, עד שכּרע ונפל תּחת מַשׂאוֹ. כּלוּם פּלא יֶש כּאן? נַסוּ־נא וּתלוּ על עצמכם מַשׂא כּבד לעיפה, וּראִיתם, אִם לא כּמקרה הזקן, להבדיל, יִקרה גם אֶתכם… השמַעתּם מימיכם? צוֹעקים הם!…
כּוּלָנוּ קמנוּ מעם השוּלחָן ונגשנוּ אֶל הזקן ועמַדנוּ להסתּכּל בּוֹ, כּשהוּא מוּנח על האָרץ בּריסוּק־אברים וּפניו למַטה, כּוּלוֹ שבוּר וכתוּת וּמפוֹרר.
– אָבד הזקן, אָבד לעוֹלָמים! – אוֹמר אַבּא, מוֹריד ראשוֹ לאָרץ וּפניו כפני מת. עוֹמד אַבּא לפני הזקן, סוֹפק אֶת כּפּיו, מַחריש וּמתאַבּל, כּאָדם שמתוֹ מוּטל לפניו. ראתה אִמא, שאַבּא מצטעֵר מאוֹד, ועמדה לנַחמוֹ וּלדבּר על לבּוֹ:
– לָמה תּתעצב כּל־כּךְ ולָמה יֵרע לבבךָ? אֶפשר גזירה היא מן השמַיִם, כּי בּמקוֹם הזה וּברגע הזה יבוֹא קצוֹ של הזקן? ולא יהא סוֹפוֹ של זה כּסוֹפוֹ של אָדם, להבדיל, שהיוֹם עוֹדנוּ וּמחר אֵיננוּ? אוֹ אוּלי גזירה היא מלפני הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, שיהא הזקן הזה כּפּרתי וכפּרתךָ וכפּרת בּנינוּ וכפּרת כּל יִשׂראֵל?…
– אָמן ואָמן! – ממַלאָה אַחריה דוֹדתי מרת יֶנטיל בּחיפּזוֹן רב, כּדרכּה תּמיד. – זה כּפּרתנוּ, זה חליפתנוּ, זה תּמוּרתנוּ! זה הזקן יֵלךְ למיתה, ואנחנוּ ניכּנס ונלךְ לחַיִים טוֹבים ארוּכּים וּלשלוֹם!…
ואוּלָם אַבּא מיאֵן להתנַחם. מַבּיט אני אֶל פּניו ורוֹאֶה, והנה הם לבנים כּסיד, וּשׂפתיו רוֹעדוֹת, וּשתּי דמעוֹת נוֹשרוֹת מעֵיניו, מתגלגלוֹת ויוֹרדוֹת על לחָייו ונחבּאוֹת בּתוֹךְ זקנוֹ.
זוֹהי הפּעם הראשוֹנה, שאני רוֹאֶה אֶת אַבּא בּוֹכה.
בּיקשתּי לָגשת אֵלָיו ולשאוֹל אֶת פּיו:
– אַבּא! בּוֹכה אָתּה?
אבל לא ערבתּי אֶת לבּי לעשׂוֹת כּן, ועמַדתּי נגדוֹ מַחריש וּמַשמים כּמוֹהוּ.
בּדוּמיה עליתי על משכּבי, וכאשר כּלתה הנשימה האַחרוֹנה של הנר האַחרוֹן וּבּבית היה חוֹשךְ־אפלה, כּבשתּי אֶת פּנַי בּכּר וּבכיתי, וּבכיתי עֵת רבּה.
נכתּב עברית בידי המחבר ונערךְ בּהסכּמתוֹ על־ידי המתרגם לפי השוָאה אל הנוּסחה האִידית.
א
כּלב היה בּאָרץ וּשמוֹ חברבּר החצרוֹני. ולָמה נקרא שמוֹ חברבּר? משוּם שהיה מנוּמר וּבעל־גוָנים, עקוֹד, נקוֹד וּברוֹד. והיה הכּלב הזה כּלב נדכּא וּשפל־רוּחַ, ולא היה דרכּוֹ להזיק, כּאוֹתם הכּלָבים, האוֹהבים להתנַפּל על גוֹי ועל אָדם יחד. די היה לוֹ לחברבּר, שלא היתה בּוֹ יד אחרים. אַדרבּה, משום שפלוּתוֹ היתירה היה הכּלב הזה נגוּע וּמוּכּה כּל היוֹם להכּוֹתוֹ, לדחוֹתוֹ, לידוֹת אֶבן בּו אוֹ לשפּוֹךְ עליו עביט של שוֹפכין, – היה נחשב בּעֵיני הבּריֹות כּמעט למצוָה גדוֹלָה.
וחברבּר, כּשהיה מקבּל יִסוּרים, מעֵין אֵלוּ שנקראִים מַהלוּמה, נגיפה, דחיפה אוֹ בּעיטה, לא נראתה בּוֹ אוֹתה מידה של כּלב חָצוּף, לעמוֹד ולנבּוֹחַ כּנגד מַכּהוּ, לחרוֹץ לָשוֹן וּלהראוֹת שיניו חָלילה. אַדרבּה, חברבּר היה משׁיח לעפר גווֹ, נרתּע לאחוֹריו ומילל: וַי, וַי! והיה מַשפּיל אֶת זנבוֹ לאָרץ, פּוֹרשׁ והוֹלךְ לקרן־זוית לפשפּש בּמַעשׂיו ולָצוּד זבוּבים.
ב
מי היה חברבּר ואֵי־מזה בּא? נחלקוּ בּוֹ הדעוֹת: יֵש אוֹמרים, שנשאַר לפליטה מן האדוֹנים בּעלי־החָצר הקדמוֹנים. ויֵש אוֹמרים, שנידח ונתעה מאַחרי אדוֹניו ונגרר אַחרי אנשים זרים.
מַעשׂים בּכל יוֹם הם. כּשאַתּה יוֹצא לטייל בּרחוֹבה של עיר, אַתּה רוֹאֶה לפעמים כּלב תּועֶה נגרר אַחריךָ, הוֹלךְ בּעקבוֹתיךָ ושוֹמר צעדיךָ. רוֹצה אַתָּה לגָרשוֹ מפּניךָ ואַתּה גוֹעֵר בּוֹ בנזיפה: כּלךְ לָךְ! והוּא אֵינוֹ שוֹמע לָךְ. מרים אַתָּה אֶת ידךָ להניסוֹ, והוּא אֵינוֹ זז ממקוֹמוֹ. עוֹמד אַתּה וּמתבּוֹנן בּוֹ, וגם הוּא עוֹמד וּמתבּוֹנן בּךָ – מידה כּנגד מידה. יוֹרק אַתּה לצדוֹ וּפוֹנה לָלכת – והכּלב אַחריךָ. ואִם תֹּאמַר להכּוֹתוֹ, הרי הוּא משתּטח לפניךָ, מַתחיל רוֹעֵד ומציץ אליךָ, כּמדבּר בלשוֹן בּני־אָדם: "להכּוֹתני אַתּה אוֹמר? הלא אני שלךָ ועצמוֹתי שלךָ – בּידךָ אָני!…
ממין הכּלָבים האֵלה היה חברבּר.
ג
חברבּר לא היה רעבתן כּשאָר הכּלָבים. בּלא הרמנה וּרשוּת מפוֹרשת מפּי המבשלת לא היה נהנה כּלוּם. ידוֹע ידע חברבּר, שכּל מַה שנמצא תּחת השוּלחָן שייךְ לוֹ, והשאָר אָסוּר לוֹ בּהנאה.
אמת, אָמרוּ עליו על חברבּר החצרוֹני, כּי בּימי נעוּריו היה מן המַזיקים. פּעם אַחַת היה מַעשׂה בּרב אֵליהוּ שוֹחט, שבּא לשחוֹט אֶת הּכּפרוֹת בּעֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים, וחברבּר היה רוֹבץ אוֹתה שעה בּקרן־זוית, מסתּכּל בּעבוֹדת השוֹחט ואֵינוֹ מבין, העוֹפוֹת הלָלוּ לָמה הוּבאו לכאן, וּמה ענינוֹ של השוֹחט אֶצלם? עמד השוֹחט ושחט אֶת הכּפּרוֹת, ולא בּחפּזוֹן, אֶלָא בּנחת. כּיצד? קפל בּתּי־ידיו והפשילָם למַעלה, השחיז וּבדק אֶת הסַכּין, נטל את העוֹפוֹת אֶחָד־אֶחָד והכניס אוֹתם לבין בּרכּיו, מתח אֶת צוָארם וּמרט שלוֹש נוֹצוֹת, התּיז אֶת הושט בּבת אַחַת ושפךְ אֶת הדם, שפךְ אֶת הדם וכיסה בּאֵפר – הכּל כּדת וּכדין. והיה שם עוֹף אֶחָד, שלא היה כּפוּת וּמקוּשר כּראוּי. נשׂא זה אֶת כּנפיו והתחיל מתעוֹפף. ראה חברבּר, שבּני־אָדם כּשרים מַכריעים לטבח נפשוֹת נקיוֹת. מה עשׂה? קם על רגליו וּבא אֶל העוֹף השחוּט וצוַח: “הב־הב, שוֹטה! לאָן אַתּה רץ? כּלום אֵין אַתּה יוֹדע, כּי נחתּךְ גרוֹנךָ? עוֹד רגע ואַתּה מת ועוֹבר וּבטל מן העוֹלָם, הב־הב־הב!” ורב אֵליהוּ שוֹחט מתעסק בּקדשים ואֵינוֹ רוֹאֶה ואֵינוֹ יוֹדע אֶת חברבּר, וכיוָן שראהוּ אֵצל העוֹף השחוּט, נתחַלחַל ונרעש. השליךְ אֶת סַכּינוֹ מידוֹ והרים קוֹל־זוָעוֹת: “הוֹי, יהוּדים! הוֹשיעוּ! הצילוּ!”…
בשביל מַעשׂה זה נענַש חברבּר. נמצאוּ לוֹ אנשים טוֹבים, שלא נתקררה דעתּם עד שפּרעו ממנוּ והמטירוּ עליו מַקלוֹת וּמַהלוּמוֹת, נגיפוֹת ובעיטוֹת לָרוֹב.
ד
ושוּב היה מַעשׂה בּכף רגל אַוָז. וּמַעשׂה שהיה כּךְ היה:
פּעם אַחַת אֵירע לחברבּר, ששמט מדף־המליחה, כּנראֶה, על־פּי טעוּת, כּף רגל אַוָז. ראתה בּריינה המבשלת, אִשה שחַרחוֹרת, שצמחה לה חתימת־שׂפם בשׂפתה, והרימה קוֹל וקראה: “אַייזיק! אַייזיק!” בּא אַייזיק ותפס לוֹ לחברבּר בּה בּשעה, שהיה נחפּז לעבוֹר אֶת האַסקוּפּה עם כּף רגל האַוָז הגנוּבה. לָחַץ אוֹתוֹ אַייזיק בּדלת אל המזוּזה, ונשאַר חברבּר תּלוי ועוֹמד בּין הדלת והמזוּזה, חציוֹ מזה וחציוֹ מזה. כּיוָן שראוּהוּ בּכךְ, התחיל אַייזיק מַלקה אוֹתוֹ בּמַקל־חוֹבלים מעֵבר מזה, וּבריינה מַצליפה על גבּוֹ בּגזר־עֵץ מעֵבר מזה, מַצליפה ואֵינה פּוֹסקת מקרוֹא: “אַייזיק! אַייזיק!”
המאוֹרע הזה נשאַר לוֹ לחברבּר לזכרוֹן־עוֹלָם. כּשהיוּ קוֹראִים בּפניו: “אַייזיק! אַייזיק!”, מיד היה נרתּע לאחוֹריו, כּוֹבש פּניו בּקרקע ומשתּמט וּמתעלם מן העין.
ה
היתה בּאוֹתה שכוּנה בּתוּלָה אַחַת וּשמה פּאראסקה, היא פּאראסקה, שהיתה כּוֹבסת בּגדי־לָבן, מסַיידת אֶת הבּתּים בּסיד וחוֹלבת אֶת הפּרוֹת. והיתה פּאראסקה שׂוֹנאת אֶת חברבּר החצרוֹני תּכלית שׂנאה וּמציקה לוֹ עד מות. וחברבּר היה דווקא מתלבּט לרגליה וּמשׂרךְ אַחריה בּשעת עשׂיית מלאכתּה. וּלפיכךְ כּשהגיע זמַן כּביסת הלבנים, היתה פּאראסקה שוֹפכת עליו עביט של צוֹננים, וחברבּר היה מקבּל יִסוּרים בּהכנעה ועוֹמד להתנַעֵר זמַן רב מהמַיִם האֵלה. וּבשעת סיוּד הכּתלים היתה פּאראסקה טוֹפחת על פּניו בּחוֹמר וּבסיד, כּדי שיִהיֶה מוּכרח להתגָרד וּלנַקוֹת אֶת עצמוֹ שעה ארוּכּה. וּכשהיתה פּאראסקה חוֹלבת אֶת הפּרוֹת בּין הערבּיִם, היתה זוֹרקת בּוֹ גזר־עֵץ סתם, וּמתּוֹךְ כּךְ הרגיל חברבּר אֶת עצמוֹ לקפּץ ולדלג. כּיוָן שהיה רוֹאֶה גזר־עֵץ עף בּאַויר, מיד היה מזדרז וּמדלג עליו בּמהירוּת נפלאה.
פּעם אַחַת זרקה עליו פּאראסקה גזר־עֵץ וּפגעה בּאַחַת מרגליו הקדוּמוֹת. חָש חברבּר יִסוּרים גדוֹלים וצוַח: “וַי, וַי!”, עד שנתקבּצוּ וּבאוּ כּל אַנשי החָצר לקוֹלוֹ. ראה חברבּר אנשים רחמנים מתקבּצים וּבאִים, התחיל מתחַטא לפניהם וּמעוֹרר רחמים בּלבּם, מַראֶה לָהם אֶת רגלוֹ השבוּרה, כּמרמז ואוֹמר: “הבּיטוּ וּראוּ, אנשים טוֹבים, מה עשׂתה לי פּאראסקה הרעה הזאת!”… כּסבוּר היה חברבּר כּי מסתּמא יריבוּ האנשים אֶת ריבוֹ, ואֶת פּאראסקה המרשעת יקלעוּ בּתוֹךְ כּף־הקלע בּשביל מַעשׂה נוֹרא כּזה.
טעה חברבּר בּחשבּוֹנוֹ: האנשים הטוֹבים צחקו על משבּתּיו והריעוּ ושרקוּ אַחריו. בּאו הנערים הקוּנדסים והתגָרוּ בּוֹ, בּעבוּר הרעימוֹ. יצאה בּריינה המבשלת וזוּמליסטרוֹן של קדירה בּידה והעבירה אֶת זרוֹעה החשׂוּפה על־גבּי חוֹטמה מלמַטה למַעלה ואָמרה: “רגלוֹ של פּגע רע זה שברוּ? יִישר כּוֹחָם!”… בּאה פּאראסקה והוֹסיפה נוֹפךְ משלָה וּפייסה אוֹתוֹ בּכד של רוֹתחים, ששפכה עליו. צעק חברבּר צעקה גדוֹלה וּמרה והתחיל מקפּץ וּמדלק ונוֹשךְ אֶת זנבוֹ מגוֹדל הכּאֵב. כּיוָן שראוּ הנערים הקוּנדסים אֶת הכּלב הנכוה מתגוֹלל בּעפר וּמרקד על שלוֹש רגלים, רצוּ אַחריו בּמַקלוֹת וּבאבנים והריעוּ ושרקוּ ושילחוּהוּ בּכבוֹד גָדוֹל מתּוֹךְ העיר עד אַחר בּתּי־הריחַיִם.
ו
נכוה בּרוֹתחים וצוֹלע על רגל אַחַת, נמלט חברבּר על־מנת שלא לחזוֹר עוֹד אוּל העיר כּל ימיו. אָזל וּבא לכּפר הראשוֹן. פּגש אֶת כּלבי הכפר. התחילו הכּלָבים מריחים בוֹ מכּל צד ואָמרוּ לוֹ:
– בּרוּךְ בּוֹאךָ כּלב נכבּד! מאַיִן בּאת וּמַה כּתוֹבת־קעקע זוֹ שעל גבּךָ?
ענה ואָמַר לָהם חברבּר:
– אַל תּשאלוּני, אֶחָי. הסיפּוּר יֶארךְ יוֹתר מדאי והאוֹזן תּימָלא משמוֹע. ואַתּם לוּא הגד תּגידוּ לי, אִם יֶש פּה מקוֹם לָלוּן?
ענוּ הכּלָבים ואָמרוּ:
– יֵש וָיֵש! מַדוּע לא? הלא כּל האָרץ לפניךָ.
הוֹסיף חברבּר ושאל:
– וכיצד אַתּם נוֹהגים כּאן בּעניני אכילה, כּשהקיבה תּוֹבעת מזוֹנוֹת?
ענוּ הכּלָבים ואָמרוּ:
– האֵין שוֹפכין בּמקוֹם הזה? ומי ילקק אֶת העצמוֹת, שבּני־אָדם מַשליכים אוֹתן וסוֹברים כּי אֵין בּהן חפץ?
כיּשכּש חברבּר בּזנבוֹ, כּרוֹצה לחקוֹר ולשּמוֹע מפּיהם דברים העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלם, ושּאל:
– מַה טיבם של בּעלי־הבּתּים שלָכם?
ענוּ הכּלָבים בּערמה ואָמרו:
– בּעלי־הבּתּים שלָנוּ הם כּכל בּעלי־הבּתּים שבּעוֹלָם.
הוֹסיף חברבּר ושאל:
– וּפאראסקה?
שאלוּ כּלבי הכּפר כּוּלָם פּה אֶחָד:
– מי היא זוֹ ואֵי־זוֹ היא פּאראסקה? ענה חברבּר ואָמר:
– כּלוּם אֵין אַתֶּם יוֹדעים אֶת פּאראסקה? היא פּאראסקה, הכּוֹבסת בּגדי־לָבן וּמסַיידת אֶת הבּתּים בסיד וחוֹלבת אֶת הפּרוֹת.
עמדוּ כּלבי הכּפר, תּוֹהים וּמשתּוֹממים:
– בּאֵיזוֹ פּאראסקה מדבּר הכּלב השוֹטה הזה?
הריחוּ בּוֹ הכּלָבים עוֹד פּעם מכּל צדדיו, ונתפּרדו והלכוּ כּל אֶחָד לפינתוֹ ולאַשפּתוֹ
ז
בּיקש חברבּר לָנוּחַ מעט מעמל הדרךְ, ולא יכוֹל לישוֹן. ראשית, כּאַב עליו עוֹרֹו, שנכוָה בּרוֹתחים, אַף היה חָש בּאוֹתה הרגל השבוּרה, וגם היִתּוּשים הציקוּ לוֹ. ושנית היתה בּטנוֹ ריקה וּמעיו המוּ. התאַוָה חברבּר להשקיט רעבוֹנוֹ, ולא היה לוֹ מַה לאכוֹל, והוּכרח להמתּין עד בּוֹקר. וּשלישית לא הניחוּ לוֹ מַחשבוֹתיו לישוֹן. “כּמה מאוּשר חלקם של כּלָבים אֵלוּ! – הירהר חברבּר בּפני עצמוֹ. – אֵינם יוֹדעים לא אֶת פּאראסקה ולא אֶת אַייזיק. מימיהם לא טעמוּ טעם רוֹתחים וּמעוֹלָם לא ראוּ קוּנדסים זוֹרקים אבנים ושוֹרקים בּשׂפתים וּמריעים וּמַפחידים וּמַבהילים”…
מתּוֹךְ הרהוּרים אֵלוּ נפלה עליו לבסוֹף תּרדמה. בּשנתוֹ חָלם חברבּר חלוֹם, והנה עביט של שוֹפכין לפניו עביט מלא פּרוּסוֹת־לחם, נַקניקים, גידים, דייסה של גריסים, בּלוּלָה בּדוֹחַן וּפוֹלים, ועצמוֹת לָרוֹב: עצמוֹת של קרסוּלים, עצמוֹת של צלָעות, עצמוֹת ממוּחָיוֹת, עצמוֹת של דגים, ראשים של דגים, וראשים של דגים מלוּחים, דשנים ורעננים, שלא נתמַצוּ עדיִין. השעה משׂחקת לוֹ לחברבּר, והוּא עוֹמד ותוֹהה על מַאכלי־מלָכים אֵלוּ ואֵינוֹ יוֹדע, בּאֵיזה מהם יתחיל את סעוּדתוֹ?
– בּרוּכים היוֹשבים! – אוֹמרים לוֹ כּלבי הכּפר, עוֹמדים מרחוֹק ומסתּכּלים בּוֹ, כּשהוּא מכין אֶת עצמוֹ לסעוּדה.
– בּוּאוּ וסַעדוּ את לבּכם! – עוֹנה אוֹתם חברבּר, כּדי לָצאת ידי חוֹבתוֹ, חוֹבת דרךְ־אֶרץ.
– יֶערב לָךְ, יבוּשׂם לָךְ! – עוֹנים הכּלָבים בּידידוּת.
וּפתאוֹם מַגיעה לאָזניו בּת־קוֹל, שמַכרזת ואוֹמרת: "אַייזיק! אַייזיק! הקיץ חברבּר – והנה חלוֹם!…
בּבּוֹקר חזר חברבּר על כּל הפּתחים שמא יִמצא פּת־לחם, אוֹ בּשׂר, אוֹ עֶצם, להשקיט רעבוֹנוֹ, אבל בּכל מקוֹם שבּא השיבוּ את פּניו, ולא עוֹד, אלא שנענַש עוֹנש גָדוֹל, לפי שהכּלָבים, כּלבי הכּפר, עזי־נפש היוּ: מתּחילָה היוּ לוֹטשים לוֹ עֵין־זעם, חוֹרצים לָשוֹן כּנגדוֹ וּמַראִים לוֹ אֶת שיניהם, ואַחַר־כּךְ התנַפּלוּ עליו ונשכוּהוּ וקרעוּ אֶת עוֹרוֹ וכילוּ חמתם בּזנבוֹ ושילחוּהוּ בּחרפּה מן הכּפר.
ח
הלךְ חברבּר החצרוֹני וסבב ממקוֹם למקוֹם, עד שקצה נַפשוֹ בּלחם הקלוֹקל ובא לידי החלָטה, כּי האנשים רעים וחַטאים, והכּלָבים אֵינם טוֹבים מהם, ולָכן אֵין טוֹב לפניו כּי־אִם לָלכת אֶל היער ולָשבת שם עם חַית השׂדה.
כּשבּא חברבּר אֶל היער ושהה שם יוֹם ויוֹמַיִם וּשלוֹשה ימים, התחיל חָש, שנתכּווצה בּטנוֹ וּמעיו חמַרמרוּ מחוֹסר לחם ונַפשוֹ יוֹצאת מרעב וּמצמא. מה עשׂה? קפל זנבוֹ תּחתּיו, פּשט אֶת רגליו הקדוּמוֹת, הוֹציא לשוֹנוֹ ושׁכב תּחת אִילָן, שוֹכב וחוֹשב מַחשבוֹת של כּלב: “מאַיִן יבוֹא לחמי?”… וּמתּוֹךְ צער בּא לידי חַקרנוּת והתפּלספוּת: “מַדוּע אָרוּר הכּלב מכּל החַיה ומכּל הבּהמה, ומכּל העוֹף אשר בּשמַיִם, ומן הרמשׂ הרוֹמשׂ על־פּני האדמה? גם ציפּוֹר מצאה בּית וּדרוֹר קן לָה. הנה תּוֹלעת זוֹחלת, הנה שרץ ורמשׂ. לכוּלָם יֵש מקוֹם בעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, לכוּלָם יֵש מנוּחָה תּחת השמַיִם, ורק אני לבדי, אני הכּלב… הב־הב־הב!”…
– מי הוּא זה, הקוֹרא “הב־הב” פּה בּיער? מַה לךָ פּה ומי לךָ פּה? – שאל אוֹתוֹ זאֵב אֶחָד, שעבר אוֹתה שעה על־פּני חברבּר, וּלשוֹנוֹ משוּרבּבת מגוֹדל רעבוֹנוֹ.
חברבּר, שלא ראה פּני זאֵב מימיו סבוּר היה, כּלב הוּא זה. עמד וסיפּר לוֹ אֶת כּל המוֹצאוֹת אוֹתוֹ, שפךְ לפניו אֶת לבּו וסיֵים כּךְ:
– אֵת האמת אַגיד לךָ ולא אכחד תּחת לשוֹני: אִילוּ פּגשתּי פּה ארי, דוֹב אוֹ זאֵב, היִיתי שׂמח שׂמחה כּפוּלה וּמכוּפּלת!
– כּל כּך לָמה? – שאָלוֹ הזאֵב וּבעֵיניו ניצנצה בּת־צחוֹק מגוּנה.
– מַה נַפשךָ: אִם גזירה היא מן השמַיִם, שאָמוּת בּלא עתּי, מוּטב שאֶהיֶה טרף לשיני זאֵב, ואַל אֶגוַע בּרעב בּתוֹךְ אַחַי וּבני עמי הכּלָבים!
אָמַר לוֹ הזאֵב:
– אִם כּן, הנני עליךָ! ידוֹע תּדע, כּי זאֵב אני ונַפשי חָשקה לשסע אוֹתךָ כשסע אֶת הגדי ולעשׂוֹתךָ סעוּדה בּשבילי, כי רעֵב אני מאוֹד!
שמע חברבּר ונבהל מאוֹד, וּשׂער עוֹרוֹ הנכוה סמר מפּחד. בּכה והתחַנן לוֹ:
– מוֹרי ורבּי הזאֵב! אָדוֹן מאוֹד נַעלה! היֵש טעם בּעוֹר ממוֹרט ועצמוֹת יבשוֹת כּעצמוֹתי? חוּסה־נא, רחם־נא, הרף ממני, והקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יִשלח לךָ בּרכה והצלָחָה ממקוֹם אחר!…
כּמעט יצאה נשמתוֹ בּדבּרוֹ. השפּיל זנבוֹ, כּפף קוֹמתוֹ, הרכּין ראשוֹ, זחל על גחוֹנוֹ ועיקם פּניו מתּוֹךְ עוָיוֹת משוּנוֹת כּל־כּךְ, עד שגָעלה בּוֹ נפש הזאֵב ואָמר:
– כּווץ אֶת זנבךָ הנאלָח, כּלב שבּכלָבים, ולךְ לעזאזל, ולא אוֹסיף עוֹד ראוֹת פּניךָ הנבזים!…
ט
בּרח חברבּר כּל עוֹד נשמתוֹ בּוֹ ונמלט, והיה מתירא להבּיט אַחריו. אַחַר־כּךְ התחיל חָש בּרגליו, ושכב לָנוּחַ קצת. כּשנתישבה עליו דעתּוֹ, אָמַר: "אָכן טוֹב גוֹרל הזאֵב מגוֹרל הכּלב! הכּל מתיראים ממנוּ. טוֹרף הוּא על ימין ועל שׂמֹאל ואֵין מידוֹ מַציל. לָמה אֵיפוֹא לא אֶתחַפּשׂ גם אני ואֶהיֶה לזאֵב? אִילמלא השׁיאַני השׂטן לגלוֹת לוֹ אֶת מוֹצאִי וּמוֹלדתּי, וַדאי שהיה מקבּל פּנַי כּאַחַד הזאֵבים אשר בּאָרץ.
מהיוֹם והלאה לא אֶהיֶה עוֹד כּלב, כּי־אִם זאֵב!"
כּךְ החליט חברבּר בּנַפשוֹ, וסימר שׂערוֹ כּזאֵב, מתח חוֹטמוֹ כּזאֵב, שלח זנבוֹ כּזאֵב ועמד בּמקוֹמוֹ והמתּין: אֶפשר יִזדמן לוֹ שוֹר אוֹ כּשׂב אוֹ עֵז, אוֹ לוּא גם כּלב מאֶחָיו הכּלָבים. נשׂא עֵיניו וראה אִיש זקן הוֹלךְ לקראתוֹ, מַקלוֹ בּידוֹ ותרמילוֹ על שכמוֹ. אָמַר חברבּר בּלבּוֹ: “טוֹב גם בּשׂר־אָדם על לב ריק ונפש שוֹקקה”… נתקרב אֶל ההֵלֶךְ ואָמַר לוֹ:
– שמַע־נא, ידידי, שמא יוֹדע אַתּה, מי אָני?
אָמַר לוֹ האִיש בּתמהוֹן:
– וכי מי אָתּה?
אָמַר לוֹ חברבּר בּקוֹל רם, ונקש כּנגדוֹ בּשיניו, כּזאֶב מַמש:
– הרי זאֵב לפניךָ!
אָמַר לוֹ האוֹרח:
– אִם כּן, מַה בּקשתךָ, אדוֹני הזאֵב?
אָמַר לוֹ חברבּר:
– בּקשתי?… שאֵלתי וּבקשתי: אֶפשר יֵש בּתרמילךָ פּת־לחם לאכוֹל?
אָמַר לוֹ האִיש:
– נַעַר היִיתי וגם זקנתּי ולא ראַיתי זאֵב מבקש לָחם! הבה אנַסה־נא ואֶראֶה, מי אָתּה!…
הרים האִיש אֶת מַקלוֹ להכּוֹתוֹ. ראה חברבּר אֶת המַקל ונזכּר, כּי כּלב הוּא. נשׂא אֶת רגליו וּברח ונמלט על נַפשוֹ.
י
הלךְ חברבּר בּפחי־נפש ושב אֶל העיר, אשר גירשוּ אוֹתוֹ משם. והיה מתירא לָבוֹא אֶל החָצר, שגָדל שם מיוֹם שעמד על דעתּוֹ, אַף־על־פּי שנכספה וכלתה נַפשוֹ דווקא למקוֹם זה, שהכּוּהוּ שם ושברוּ אֶת רגלוֹ וכווּ אֶת עוֹרוֹ והרבּוּ פּצעיו חינם.
הלךְ וּבא אֶל המקוֹלין אשר בּשוּק לראוֹת אֶת שלוֹם אֶחָיו. ואוֹתה שעה שעת שקיעת החַמה היתה, שעה שהכּלָבים השׂבעים מכינים אֶת עצמם לישוֹן. הכּיר חברבּר אֶת אֶחָיו, והם לא הכּירוּהוּ. שאלוּ ואָמרוּ לוֹ:
– בּרוּךְ בּוֹאךָ, כּלב נכבּד! מַה שמךָ וּמאַיִן בּאת?
אָמַר לָהם חברבּר:
– כּלוּם לא הכּרתּם אוֹתי? הלא אני חברבּר, חברבּר החצרוֹני, אחיכם ובן־עירכם!
ענוּ הכּלָבים ואָמרוּ:
– חברבּר? חברבּר?… השם הזה לא מוּזר לָנוּ…
קפץ כּלב אֶחָד קטן וּשמוֹ נַבחָן ואָמר:
– וּמה כּתוֹבת־קעקע זו שעל גבּךָ?
קם עוֹד כּלב אֶחָד על רגליו, ואדמדם שמוֹ, מפּני שהיה אַדמוֹני, ואָמַר בּהלצה:
– מסתּמא חָקקוּ סימן מוּבהק על גבּוֹ, שלא יחליפוּהו בּאַחר. אוֹ אֶפשר אֵין זה אֶלָא לשם נוֹי וקישוּט סתם?
פּתח עוֹד כּלב אֶחָד, וּשמוֹ זרזיר, והוּא רווק זקן, בּעל עין אַחַת ואוֹזן צרוּמה, ואָמר:
– על הסימנים אַתּם דנים? שאלו את פּי ואַגדכם! אֵין חָכם כּבעל־הנסיוֹן!
ענה עוֹד כּלב אֶחָד, חסַר־זנב וּבעל עוֹר שחוֹר, וּשחַרחוֹר שמוֹ, והוּא ראש־המדבּרים בּכל מקוֹם, ואָמר:
– כּלָבים פּזיזים, לָמה תּריבו כּוּלכם? הניחו לָאוֹרחַ, ויסַפּר הוּא לָנוּ!
נשתּטח חברבּר לפניהם על הקרקע והתחיל מסַפּר לָהם אֵת כּל הקוֹרוֹת אוֹתוֹ ואֵת כּל התּלָאוֹת אשר מצאוּהוּ בּנכר, מהחל ועד כּלה. עשׂוּ הכּלָבים אֶת אָזנם כּאפרכּסת, ורק אדמדם, החוֹמד לָצוֹן תּמיד, היה מַפסיקוֹ בּכל פּעם בּמלה של בּדיחוּת. גָער בּוֹ שחַרחוֹר חסַר־הזנב בּנזיפה:
– כּלב אָדוֹם! הלא תּשׂים מַחסוֹם לפיךָ! סַפּר־נא, חברבּר, סַפּר לָנוּ, כּי אוֹהבים אנחנוּ מאוֹד לשמוֹע חדשוֹת לאַחַר האכילה.
וחברבּר לא חָדל לסַפּר לָהם אֵת כּל תּוֹלדוֹת חַייו הדווּיִים והסחוּפים. וכךְ היה שוֹכב וּמסַפּר לָהם בּקוֹל עצב עד האַשמוּרה השניה בּלילה. ואוּלָם הכּלָבים לא שמעוּ לסיפּוריו. נַבחָן התלחש עם זרזיר בּדברים של מַה־בּכךְ. אדמדם הִתלוֹצץ להנאָתוֹ. שחַרחוֹר ישן והשמיע קוֹל נַחרה. ורק לפעמים היה מתעוֹרר משנתוֹ, מתעוֹרר ואוֹמר:
– סַפּר־נא, ידידי, סַפּר לָנוּ. אוֹהבים אנחנוּ מאוֹד לשמוּע סיפּוּרים לאַחַר האכילה!
יא
בּבּוֹקר השכּם נזדרז חברבּר והלךְ ועמד אֵצל האִצטבוֹת של הטבּחים, עוֹמד מנגד ומתבּוֹנן בּמשרתיהם הקצבים, שהיוּ קוֹצבים אֶת הבּשׂר. ראה שם חברבּר כּל טוּב: הרי צלע אַחַת מצלעוֹתיו של בּן־בּקר תּלוּיה מלמַעלָה ודמה שוֹתת עדיִין… הרי ירךְ מוּנחת, מנה יפה מאוֹד, חתיכה הראוּיה להתכּבּד… בּוּלמוֹס אוֹחז אֶת חברבּר, והוא מַבּיט, מכשכּש בּזנבוֹ ורירוֹ נוֹזל. הקצבים קוֹצבים אֶת הבּשׂר בּקרדוֹם וזוֹרקים לפני הכּלָבים מדי פּעם בּפעם חתיכת עוֹר אוֹ עֶצם, והכּלָבים קוֹפצים בּזריזוּת יתירה וחוֹטפים ואוֹכלים אֶת הזרוּק. וחברבּר עוֹמד וּמַשגיח אֶל הכּלָבים, מתבּוֹנן בּהם, כּשהם מתחַכּמים וקוֹפצים וּמכוונים קפיצתם סמוּךְ להעצמוֹת הנזרקוֹת ואֵינם מוַתּרים אפילוּ על פּירוּר קל שבּקלים. כּלב שקיבּל עֶצם בּחלקוֹ, מיד הוּא מסתּלק עמה לצדדים, כּוֹרע עליה וּמגָרמה לתיאָבוֹן, ובשעת מַעשׂה הוּא נפנה לאחוֹריו ומעיף עין בּשאָר הכּלָבים, כּמרמז לָהם ואוֹמר:
“הראִיתם עֶצם זוֹ? לי היא ואני אוֹכלה!”…
וּשאָר הכּלָבים עוֹמדים מרחוֹק, מַראִים פּנים כּאִילוּ אֵינם רוֹאִים כּלוּם, ובלבּם הם מהרהרים כּל אֶחָד בּפני עצמוֹ:
“הלוַאי תּעמוֹד עֶצם זוֹ בּגרוֹנוֹ, לא לבלוֹע ולא להקיא, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! כּל היוֹם כּוּלוֹ הרי זה לָהוּט אַחַר גרוֹנוֹ וּממַלא כּרסוֹ מַשמַנים, ואָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָא לעמוֹד ולראוֹת אוֹתוֹ בּאכילָתוֹ, הלוַאי תֹּאכלהוּ רימה!”…
ועוֹד כּלב אֶחָד נוֹשׂא בּשיניו חתיכת עוֹר, והוּא פּוֹנה כּה וָכה וּמבקש לוֹ מקוֹם־סתר לסעוּדתוֹ, שלא יִראוּהוּ אחרים בּכךְ. חוֹשש הוּא לעֵין־הרע.
וכלב שלישי עוֹמד ממוּל קצב זוֹעֵם וקנתּרן, המתרגז וצוֹעק, וּמקלל אֶת שאָר הקצבים. הכּלב מכשכּש בּזנבוֹ כּנגדוֹ, מתכּוון לפייסוֹ ולחנוֹף לוֹ בּדברים רכּים וּפוֹנה ואוֹמר אֶל חבריו הכּלָבים בּבת־צחוֹק מתוּקה מדבש:
– הרוֹאִים אַתּם קצב זה? דומה, שמַעלָתוֹ אָדם קשה הוּא ורגזן בּיוֹתר? לָכן תּדעוּ, כּי אֵין כּמוֹהוּ רךְ ונוֹחַ לכּלָבים!
אֶראֶה בנחָמה, אִם ראִיתי בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ נדיב וחַנוּן ורחוּם כּמוֹהוּ!… אִם אֵינכם מַאמינים לי, הנה לָכם האוֹת הראשוֹן: ראוּ־נא גם ראוּ, כּיצד עפוֹת אֵלי עֶצם אַחַת וחתיכת־בּשׂר הגוּנה… הוֹפּ!
והכּלב קוֹפץ ממקוֹמוֹ בּאַויר, נוֹקש בּשיניו, למַען יאמינוּ חבריו, כּי מנה יפה העלָה בּחלקוֹ.
– בּוֹא וּראֵה, כּמה מַעלוֹת טוֹבוֹת לאָחינוּ זה, –
נַענה כּלב אַחר מן הצד, – שגם חוֹנף הוּא, וגם שקרן, וגם מתהלל בּמַתּת־שוא, תּפּח רוּחוֹ!…
ועוֹד כּלב אֶחָד עוֹמד ליד הסַדן, שקוֹצבים עליו אֶת הבּשׂר, וּבשעה שהקצב נפנה לאחוֹריו לצרכי מלאכתּוֹ, הרי הוּא מזדרז וקוֹפץ על הסַדן וּמלקק אוֹתוֹ בּלשוֹנוֹ. מיד מתקבּצים סביבוֹ שאָר הכּלָבים וּמַתחילים לנבּוֹחַ כּוּלָם בּקוֹל רם: מַלשינים הם על חברם לפני הקצב ונשבּעים בּכל קוֹדש, כּי הכּלב הגנב הזה חָטף ובלע נתח בּשׂר, שנתעלם מן העין. כּה יִזכּוּ לראוֹת כּל טוּב עד העוֹלָם, אִם לא ראוּ זאת בּעֵיניהם! הלוַאי תּדבּק לשוֹנם אֶל חכּם, אִם משקרים הם! הלוַאי תּפצה האדמה אֶת פּיה ותבלע אֶת כּוּלָם, אִם לא בּלע גרגרן זה חתיכה הגוּנה, מנה אַחַת אַפּים!…
– כּמה מנוּולת אוּמה זוֹ של כּלָבים! כּמה גדוֹלה החרפּה! – אוֹמר לנַפשוֹ כּלב אֶחָד זקן, העוֹמד מן הצד וּמַבּיט בּמַחזה, ואַף הוּא עצמוֹ מתאַוה בּלבּוֹ ללקק עֶצם בּלשוֹנוֹ.
ראה חברבּר כּל זאת ונמלךְ בּלבּוֹ ואָמר: “אִם כּן, לָמה זה אָנוֹכי? כּל הכּלָבים קוֹפצים וחוֹטפים ואוֹכלים – הבה אנַסה גם אני לעשׂוֹת כּמַעשׂיהם. מי יוֹדע? אוּלי יִראֶה אלוֹהים בּעניִי וישלח גם לי עֶצם אַחַת שמנה להחיוֹת אֶת נַפשי הרעֵבה”… ואוּלָם לא הספּיק חברבּר להניע רגל ולקפוֹץ ממקוֹמוֹ כּנגד הקצב, והנה הקיפוּהוּ כּל הכּלָבים והתנַפלוּ עליו בּחימה שפוּכה ושלחוּ אֶת שיניהם בּגרגרתּוֹ ונשכוּ אוֹתוֹ וּמרטוּ אֶת עוֹרוֹ עד שפָךְ־דם.
השפּיל חברבּר אֶת זנבוֹ ופרשׂ לקרן־זוית, נשׂא אֶת קוֹלוֹ וגָעה בּבּכי.
קרב אֵלָיו שחַרחוֹר ואָמַר לוֹ:
– על מה אַתּה בּוכה?
ענה חברבּר בּמרירוּת ואָמר:
– על זאת אני בּוֹכה, כי אָרוּר אני מכּל הכּלָבים אשר על־פני האדמה! האמינה לי, כּי הרעב יציקני עד מות, נַפשי תּצא ותכלה…
נאנַח שחַרחוֹר ואָמר:
– מַאמין אנִי לךָ, שכּל דבריךָ אמת, ואוּלָם ידי קצרה מהוֹשיעךָ.
הוֹסיף חברבּר ואָמר:
– אני אָמַרתּי בחָפזי, כּי פּה, בּין אַחַי הכּלָבים וַדאי לא יִגָרע גם חלקי ואֵיהנה גם אני כּמוֹהם. הלא כּלָבים אַחים אנחנוּ.
ענה שחַרחוֹר בּאנחה:
– בּודַאי וּבוַדאי! אבל בּמה אוּכל להוֹשיעךָ? עֵיניךָ הרוֹאוֹת, כּי לכל טבּח יֵש כּלב וּלכל כּלב יֵש טבּח. מנהג ישן הוא אֶצלנוּ מקדמוֹנים.
אָמַר לו חברבּר בּמַר־נַפשוֹ:
– כּלוּם ימוּת כּלב רעֵב בּין כּלָבים שׂבעים? והיוֹשר מַה תּהא עליו? ואַיֵה מקוֹם הרחמים?…
ענה שחַרחוֹר ואָמר:
– בּוַדאי וּבוַדאי! אבל הלא כּבר אָמַרתּי לךָ, כִי אֵין אני יכוֹל להוֹשיעךָ. אִם תּקבּל אֶת אַנחָתי בּמקוֹם מַתּנה, מוּטב.
אָמַר חברבּר ממצוּקת־לבּוֹ:
– אִם כּן, אֵלךְ גם אני אֶל הטבּחים, אוּלי אֶמצא חן בּעיניהם ואֶקנה אָדוֹן לעצמי, כּשאָר הכּלָבים.
– לךְ לשלוֹם ואלוֹהים יצליח דרכּךָ! ורק זאת אוֹמַר לָךְ: אַל טבּחי אַל תּלךְ, פּן אֶעשׂה אוֹתךָ לחסַר־זנב כּמוֹני היוֹם!…
כּךְ הזהירוֹ שחַרחֹור, והוּא מפהק מתּוֹךְ שׂביעה.
יב
פּנה חברבּר והלךְ אֶל הטבּחים, חָמַק ועבר בּין כּל הכּלָבים והתחיל מַראֶה פּנים שׂוֹחקוֹת להמשרתים הקצבים, רוֹקד לפניהם כּל מיני ריקוּדים וּמכשכּש בּזנבוֹ לעוּמתם. גָרם החטא ונתקל בּקצב אֶחָד בּעל כּתפים רחָבוֹת. זרק עליו הקצב אֶת קרדוּמוֹ, כנראֶה, מתּוֹךְ בּדיחוּת־הדעת בּלבד, ורק בּדרךְ נס ניצל חברבּר ממות. אוֹתה שעה עמדוּ לוֹ לחברבּר קפיצוֹתיו, שלָמד בּימי נעוּריו, שאִילמלא כּן, היה נבקע לשנַיִם.
ראה אדמדם מַעשׂה זה, אָמַר לחברבּר בּדרךְ הלָצה:
– אָכן מיטיב אַתּה, חביבי, לרקד וּלקפּץ אפילוּ מחברנוּ נַבחָן. נַבחָן! בּוֹא וּראֵה, כּיצד מרקדים לפני הקצבים!…
שמע נַבחָן הקטן וּמיהר וּבא אליהם, עמד וקפץ כּלפי חברבּר בּחוּצפּה יתירה. ולא יכוֹל עוֹד חברבּר להתאַפּק ולָשׂאת חרפּתוֹ. קפץ אַף הוּא ואָחַז בּכלב קטן זה והפּילוֹ על הקרקע ונשךְ לוֹ בּכרסוֹ, ושפךְ עליו חמַת־אַפּוֹ, וּברח ונמלט ויצא אֶל מחוּץ לָעיר.
היה חברבּר בּוֹדד בּשׂדה, נעזב וּמשוּלָח לנַפשוֹ. השתּטח בּאֶמצע הדרךְ, הניח ראשוֹ בּין רגליו ולא רצה עוֹד להבּיט למַעלָה וליהנוֹת מזיו העוֹלָם.
אַחרי־כן פּתח חברבּר החצרוֹני אֶת פּיהוּ וַיקלל אֶת יוֹמוֹ.
א
מתושלח – כּךְ קראוּ יוֹשבי העיר כּתריאֵליבקה לסוּסוֹ של כּתריאֵל שוֹאֵב־המַיִם על־שוּם שהיה זקן מוּפלָג, שׂבע־ימים וּתשוּש־כּוֹחַ, חסַר־שינַיִם וּנכה־רגלים, וכוּלוֹ נראָה לעין כּבריה פּלאִית עתּיקה, שנשתּיירה לפליטה משנוֹת־קדוּמים, מדוֹר המַבּוּל. גוִיה גבוֹהה ודקת־בּשׂר, עוֹר צפוּד וסדוּק, גב מרוּסק וּפצוּע, עֵינַיִם דוֹמעוֹת וּמלפלפוֹת, האַחַת כּוּלָה אדוּמה והשניה תּבלוּל בּה, רגלים דקוֹת ורזוֹת, כּוּלָן עצמוֹת יבשוֹת וּבשַר אֵין בּהן, ירךְ שוֹקעת ונוֹפלת, זנב עלוּב וּמדוּלדל, שנתלשוּ שַערוֹתיו בּמשךְ הזמן, שַפה מרוּשלת וּתלוּיה בּרפיוֹן, סימן ליֵאוּש וצער־עוֹלָמים, – זוֹהי דמוּת־דיוֹקנוֹ של מתוּשלח בּימים ההם.
סוּס עניו ושוֹקט היה מתוּשלח מטבע בּריאָתוֹ, עוֹבד ועמל עם אדוֹניו וּמסתּפק בּמוּעט. כּל היוֹם כּוּלוֹ הריהוּ מתנַהל לאִטוֹ בּרחוֹבה של עיר, פּוֹסע פּסיעה קטנה, בּוס בּטיט־חוּצוֹת, טוֹרח וּמֹושךְ בּעֶגלת בּעליו, הטעוּנה חָבית מלאה, וּמסַפּק מַיִם ליוֹשבי העיר כּתריאֵליבקה ליוֹם ולילה אֶחָד. לפנוֹת עֶרב, בּשעת בּין־השמשוֹת, חוֹזר עמוֹ כּתריאֵל לביתוֹ, פּוֹרק מעליו עוֹל דרךְ־אֶרץ, מַתּיר אסוּריו ורסנוֹ ונוֹתן לפניו מעט תּבן וּמספּוֹא להחיוֹת את נַפשוֹ הרעֵבה. וכתריאֵלית, זוֹ אִשתּוֹ של כּתריאֵל שוֹאֵב־המַיִם, אַף היא מכפּרת אֶת פּניו בּמנחה – בּעביט השוֹפכין, שהכינה לוֹ מבּעוֹד יוֹם לקינוּחַ־סעוּדה. מנחת־עֶרב זוֹ מַגישה לוֹ אֵשת כּתריאֵל בּחן וּבחסד וּברחמים רבּים. משל למה הדבר דוֹמה? לאוֹרח הגוּן, אָהוּב וּמכוּבּד, שבּעלת־הבּית מתכּוונת להנוֹתוֹ וּמַגישה לוֹ בּסבר פּנים יפוֹת דגים ממוּלָאִים לשוּלחָן, אוֹ לביבוֹת מבוּשלוֹת בּחמאָה, מַעשׂה ידיה להתפּאֵר. ואָמנם עביט זה של שוֹפכין הוּא תּקוָתוֹ ומשעֶנת־חַייו של מתוּשלח, מחיתוֹ וּמקוֹר־תּענוּגותיו בּימי הזקנה, לפי שבּוֹ הוּא מוֹצא פּעמים פּירוּרי פּת־קיבּר מרוּכּכים, שיירי דייסה של גריסים וכיוֹצא בּאֵלוּ מיני מַאכלים רכּים וטוֹבים, שאֵינם זקוּקים לשינַיִם. כּל היוֹם כּוּלוֹ טוֹרחת אֵשת כּתריאֵל ואוֹספת אֶת המַטעמים האֵלה מכּל פּינוֹת הבּית והָחצר, מפשפשת וּמוֹצאת וזוֹרקת לתוֹךְ העביט מכּל הבּא בּידה, והכּל לשם מתוּשלח, לשמה של בּהמה עלוּבה זוֹ, החוֹזרת בּעֶרב על אַכסַניה שלָה בּפיק־בּרכּים וּבנפש שוֹקקה, רעֵבה וּצמאה ויגעת־כּוֹחַ. ומתוּשלח, כּיוָן שסעד אֶת לבּוֹ ומילא כּרסוֹ מַעדנים, הריהוּ הוֹפךְ אֶת ראשוֹ וּמסתּלק מן העביט, חוֹזר ועוֹמד ליד העגָלה, פּניו כּלפּי החָבית הריקה ואחוֹריו, בּמחילָה, כּלפּי אֵשת אדוֹניו, כּמַכּיר לָה טוֹבה ואוֹמר: “החיִיתיני. בּרוּכה אַתּ וּברוּךְ טעמךְ”… וּבשעת מַעשׂה הוּא משרבּב למַטה את שׂפתוֹ התּחתּוֹנה, השׂפה המרוּשלת, עוֹצם אֶת עֵינוֹ האַחַת, העין הרוֹאָה, וּמפנה לבּוֹ לבטלה – למיני הירהוּרים ודמיוֹנוֹת, הירהוּרי בּהמה ודמיוֹנוֹתיה.
ב
ואַף־על־פּי־כן, כּל האוֹמר: מתוּשלח מתּחילת בּריאָתוֹ היה כּךְ – אֵינוֹ אֶלָא טוֹעֶה. לשעבר, בּימי־נעוּריו הראשוֹנים, כּשהיה עדיִין בּחזקת סייח, רץ אַחרי עֶגלת אִמוֹ, מקפּץ וּמדלג להנאָתוֹ וּמשׂרְך דרכּוֹ מתּוֹךְ ריצה, היתה התּקוָה משׂחקת לפניו בּכל זהריה. מבינים ויוֹדעֵי־סוּסים חָשוּ לוֹ עתידוֹת וניבּאוּ עליו, כּי בּקרב הימים יִהיֶה סוּס יפה וּמַפליא עֵין רוֹאָיו, לתפאַרתּוֹ ולתפאֶרת בּעליו. “מוּבטחני, – כּךְ אמר עליו אַחַד המבינים, שהיה מפוּרסם בּשעתוֹ – מוּבטחני, כּי זה הקטן גדוֹל יִהיֶה, סוּס אַבּיר ושוֹטף, אשר יֵצא אָסוּר לכירכּרה מרקדה וזוֹג מקשקש בּצוָארוֹ”.
ואוּלָם נבוּאָתוֹ של אוֹתוֹ נביא לא נתקיימה. כּשגָדל הסייח ונתבּגר ונַעשׂה סוּס, נתנו עליו מתג ורסן, הוֹליכוּהוּ והביאוּהוּ לשוּק, העמידוּהוּ בּין סוּסים רבּים, העוֹמדים למכירה, הריצוּהוּ כּמה וכמה פּעמים אֵילךְ ואֵילךְ, רוּץ וָשוֹב, הציצוּ בּכל רגע לתוֹךְ פּיו וּבדקו בּשיניו, הניפוּ רגליו והתבּוֹננוּ בּפרסוֹתיו, – וכךְ היוּ הוֹלכים וּמוֹנים שבחיו, עד שמסרוּהוּ לרשוּת אחרים.
מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ התחילוּ ימי גָלוּתוֹ הרעים והמרים, ימי עניוֹ וּמרוּדיו. תּקוּפה חדשה בּאה בּחַייו, כּוּלָה שלשלת ארוּכּה של צרוֹת וּפגָעים, של ירידוֹת מדחי אֶל דחי, של טילטוּלים וּנדוּדים מידי בּעל אֶחָד למשנהוּ, מעבוֹת עגָלה אַחַת לחברתּה. ודרךְ ארוּכּה, יגעה וּמלאה חַתחַתּים נגלתה לפניו – דרך הרים ובקעוֹת, דרך בּיצוֹת עמוּקוֹת ויון־מצוּלָה, שהוּא טוֹבע בּהם עד צוָאר, טעוּן מַשׂא לעיפה, ועל דרכּוֹ זוֹ השוֹממה מלַוה אוֹתוֹ כּל ימי חַייו מטר מַכּוֹת וּמַהלוּמוֹת, צליפוֹת־שוֹט וחביטוֹת־מַקל, הניתּכוֹת על ראשוֹ ועל גבּוֹ ועל ירכוֹ, נוֹקבוֹת ויוֹרדוֹת חַדרי בּטן.
ג
ימים רבּים היה מוֹשךְ בּעוּלָה של עֶגלת־דוֹאַר מחוּשקת בּרזל, מתרוֹצץ עמה רוּץ וָשוֹב כּמטוֹרף על־פּני דרךְ אַחַת כּבוּשה, זוֹ דרךְ־המלךְ, וּפעמוֹן גָדוֹל, טרחן ורגזן, הקשוּר ממַעל לראשוֹ, מצלצל בּאָזניו בּלי הרף וּבלי מַעצוֹר: גלי־גלין־גלָן! גלין־גלין־גלָן! אַחַר־כּךְ גָרם החטא, ונמסַר לרשוּתוֹ של אִיכּר פּשוּט, בּן־כּפר עוֹבד־אדמה, אשר העביד אוֹתוֹ בּפרךְ ומירר אֶת חַייו בּעבוֹדה קשה: בּחרישה וּבשׂדידה, בּהסעת עֵצים ואבנים, בּהוֹבלת שחת וזבל, וּבכל עבוֹדה גסה בּשׂדה, שלא היה רגיל בּה מעוֹדוֹ. משם נתגלגל ונפל בּידי צוֹעני. מיד לקחוֹ הצוֹעני למלאכתּוֹ לעשׂוֹת בּוֹ בּלהטיו ולחַנכוֹ
בּריצה על־פּי דרכּוֹ בּמיני סגוּלוֹת בּזוּיוֹת, אשר לא יִשכּחן כּל ימי חַייו עלי־אדמוֹת!… לא היוּ ימים מוּעטים עד שנפטר מפּני הצוֹעני מתּוֹךְ יִסוּרי־נפש גדוֹלים ועבר לעֵדר סוּסים, הנהוּגים למכירה, והתגלגל בּאשר התגלגלוּ הם, עד שנזדמן למַאזיפּיבקה ונמכּר שם לאִיש יהוּדי בּעל־עגָלה. אוֹתוֹ היהוּדי עגָלה משוּנה, מיוּחדת בּמינה, היתה לוֹ: ארוּכּה וּרחָבה וּכבדה, כּוּלָה מקוּשרת שלשלאוֹת של בּרזל ומקשקשת בּפעמוֹנים הרבּה, וּממַשל לָה אַפּיריוֹן מתוּח, מין סוּכּת־בּד גבוֹהה ורחָבה, הקרוּאה כּילָה. ימים רעים הגיעוּ לוֹ, בּעבדוֹ אֶת אדוֹניו היהוּדי בּעל העגָלה והכּילָה המשוּנה, ימי צרה וּמצוּקה, אשר לא היוּ כּמוֹהם לָרוֹע. רק קלָלוֹת ותוֹכחוֹת, מַכּוֹת וּמַהלוּמוֹת, חביטוֹת
וּצליפוֹת היוּ מנת־חלקוֹ, כּאִילוּ ירכוֹ יֶרךְ־אבנים היא, ועוֹרוֹ עוֹר־בּרזל!… הוֹי, מַה נקטה אָז נפשוֹ בּחַייו! כּמה פּעמים היה מענה בּדרךְ כּוֹחוֹ, מַרתּיע והוֹלךְ בּפיק־בּרכּים, נוֹשם ושוֹאֵף בּכבדוּת, כּל עוֹד רוּחוֹ בּוֹ. מַרגיש היה, כּאִילו רגליו עקוּדוֹת ובבטנוֹ מין צנפה כּבדה של חוּטים נצנפת והוֹלכת, מקצרת נשימתוֹ וּמציקה לוֹ עד מות. והוּא, אדוֹניו בּעל־העגָלה, אַכזרי הוּא ולא יֵדע רחם: עוֹד פּעם ויוֹ ונוֹ ושוּב צליפת שוֹט וחביטת מַקל – שמא יוֹדעים אַתּם בשלמה הרעש הזה?
עוֹד זאת נחָמתוֹ בּעניוֹ, כּי יוֹם אֶחָד בּשבוּע היה לוֹ לאוֹתוֹ היהוּדי בּעל־העָגלה, יוֹם מכוּבּד מכּל ימים, שבּוֹ היתה הרשוּת נתוּנה לסוּסיו לעמוֹד בּמקוֹם אֶחָד ולשבּוֹת מכּל מלָאכה. יוֹם זה אֵין בּוֹ אֶלָא אכילה וּלעיסה בּלבד. כּמה פּעמים נתן מתוּשלח אֶת לבּוֹ לחקוֹר אֶת הדבר וּלהגיע עד תּכליתוֹ. קשה היה למוֹחוֹ, מוֹח־סוּס, לפתּוֹר אֶת החידה הסתוּמה הזאת: מַה נשתּנה היוֹם הזה מכּל הימים? מַדוּע אֵין נוֹהגים מנהג יפה זה בּשאָר ימוֹת השבוּע?… כּךְ הירהר מתוּשלח בּפני עצמוֹ, כּשהיה זוֹקף אָזניו למַעלה, עוֹצם עיִן אַחַת וּמציץ בּאַחרת אֶל שני חבריו הסוּסים, העוֹמדים יחד אִתּוֹ קשוּרים לכּילה ולוֹעסים להנאָתם.
ד
מכּילָתוֹ של היהוּדי בּעל־העגָלה עבר למכוֹנת־דישה, עבד שם עבוֹדת־פּרךְ, חָזר כּל הימים מסביב לגלגל, שׂבע לָרוֹב אָבק וּמוֹץ פּוֹרח, שבּאוּ אֶל פּיו וחָדרוּ אֶל אַפּוֹ ואֶל עַיניו, והיה כּמשוּגָע ונדהם מקוֹל רעש האוֹפנים בּלכתּם. “ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! מַה תּכליתוֹ של סיבּוּב זה, שאני סוֹבב וסוֹבב? – היה שוֹאֵל אֶת נַפשוֹ כּמה פּעמים וּמבקש לעמוֹד רגע. – מי חָכם, שאִיזן ותיקן סיבּוּב זה בּמקוֹם אֶחָד?”… ואוּלם לא הניחוּ לוֹ להסיח אֶת דעתּוֹ ממלאכתּוֹ ולהתעמק בּמַחשבוֹת. מאחוֹריו עמד בּן־אָדם וּמַקל־חוֹבלים בּידוֹ והרעים עליו בּקוֹלוֹ בּזה אַחַר זה: הוּ – הִי! הוּ– הִי!… “פּרא־אָדם שכּמוֹתךָ! – הירהר מתוּשלח בּלבּוֹ והעיף עין מן הצד בּבעל המַקל. –מי יִתּן וראִיתי אוֹתךָ בּכךְ, כּשאַתּה קשוּר לגלגל זה, וּפלוֹני עוֹמד מאחוֹריךָ, מַצליף על גבּךָ וּמזרז אוֹתךָ, שתּחזוֹר וּתסוֹבב בּמקוֹם אֶחָד ללא טעם וּללא תּכלית!”
וסיבּוּב זה בּמקוֹם אֶחָד, בּתוֹךְ חשכת־אָבק וענני־מוֹץ, הוּא שהיה בּעוֹכריו וַעשׂאוֹ בּעל־מוּם לכל ימי חַייו. כּשיצא משם, כּבר היה כּחרס הנשבּר, כּכלי אֵין חפץ בּוֹ: עֵינוֹ האַחַת תּבלוּל בּה, השניה אדוּמה וּמלפלפת, רגליו רוֹעדוֹת וכוֹשלוֹת וכוּלוֹ גל של עצמוֹת. סוּס כּזה חַייו אֵינם קרוּאִים חַיִים, לקחוּהוּ והוֹליכוּהוּ שוּב לשוּק, אוּלי יִמָצאוּ גוֹאלים לוֹ. עמדוּ וּסרקוּהוּ וּפירכּסוּ אֶת עוֹרוֹ, קשרוּ אֶת זנבוֹ כּמשפּט הסוּסים וּמשחוּ פּרסוֹתיו בחֵלב, למַען היוֹת לָהן בּרק. אבל כּלוּם לא הוֹעילוּ בּתקנתם. אִי־אֶפשר לגנוֹב את דעת הבּריוֹת וּלנַקר את עֵיני הרוֹאִים. כאשר עינוּ אוֹתוֹ ואִילצוּהוּ, שתּהיֶה רגלוֹ רגל ישרה וקוֹמתוֹ קוֹמה זקוּפה וראשוֹ נטוּי למַעלה בּגאוַת־אַבּירים, כּן הוֹסיף לעשׂוֹת אֶת שלוֹ: הוֹריד ראשוֹ בּענותנוּת יתירה, כּפף את בּרכּיו והבליט עצמוֹתיהן, שירבּב אֶת שׂפתוֹ התּחתּוֹנה למַטה, ליפלף בּעֵינוֹ האדוּמה והוֹריד דמעה… לא, סוּס אשר כּזה לא יִהיוּ עוֹד קוֹפצים עליו! הלָלוּ, שעמדוּ אֶצלוֹ להתבּוֹנן אֵלָיו, גם הבּט לא הבּיטוּ אֶל פּיו, אֶלָא סטרוּ לוֹ בּידוהם על לסתוֹתיו, ירקוּ לוֹ בּפניו וכל־עוּמַת שבּאוּ כּן הלכוּ. אָמנם נמצא לוֹ גוֹאֵל אֶחָד בּין העוֹברים והשבים, אבל זה לא נתן עֵיניו בּוֹ, אֶלָא בּעוֹרוֹ. לא עוֹד, אֶלָא שמיד הירהר חרטה בּדבר. חָשב וּמצא, כּי כּל הענין כּוּלוֹ אֵינוֹ כּדאי לוֹ: עוֹר מרוּסק זה אֵינוֹ שוֹוה בּכל הטוֹרח המרוּבּה, שפּוֹשטי־נבלוֹת עתידים לטרוֹח בּוֹ.
ואוּלָם רצה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא לזכּוֹת אֶת מתוּשלח בּשׂיבה טוֹבה – זימן לוֹ אֶת כּתריאֵל שוֹאֵב־המים.
ה
עד עכשיו היה כּתריאֵל שוֹאֵב־המַיִם, יהוּדי רחַב־גֶרם, שחוֹטמוֹ חָרוּם וּפנים שׂעירים כּוּלָם, עוֹסק בּמלאכתּוֹ יחידי ועוֹשׂה שתּי שליחוּיוֹת בּבת אָחָת: של שוֹאֵב־מַיִם ושל סוּס. כּלוֹמַר, הוּא עצמוֹ היה ממַלא חביתוֹ מַיִם והוּא עצמוֹ היה מטלטל אוֹתה מבּית לבית להשקוֹת ממנה אֵת כּל העיר. ואַף כּי היה כּתריאֵל עני מדוּכּא וּמימיו לא אָכל לחם לשׂוֹבע, מכּל מקוֹם לא קינא בּאִיש על־פּני האדמה. ורק כּשהיה רוֹאה אָדם נוֹסע ונוֹהג בּסוּס, היה מתעכּב בּדרכּוֹ, עוֹמד וּמַבּיט אַחריו שעה ארוּכּה, עד שזה היה נעלם מעֵיניו. כּל מַשׂא־נַפשוֹ בּחַיִים היה, כי יעזרהוּ אלוֹהים ויגיעֵהוּ לקנוֹת סוס למלאכתּוֹ. ואוּלָם כּכל אשר חָשׂךְ משׂכרוֹ וקבץ על־יד וצירף פּרוּטה לפרוּטה, לא הספּיק רכוּשוֹ, עמַל שנים רבּוֹת, כּדי קניית סוּס. ואַף־על־פּי־כן לא התעצב כּתריאֵל אֶל לבּוֹ ולא התיאֵש מן הרחמים. לא עבר אַף יוֹם אֶחָד מימי השוּק בּלי אשר יֵצא להתהלךְ בּין הסוּסים הרבּים, העוֹמדים למכירה, להסתּכּל בּהם וליהנוֹת מזיוָם. וּפעם אַחַת, כּשהתהלךְ בּשוּק אֵילךְ ואֵילךְ, ראה פּתאוֹם סוּס עלוּב וּמדוּלדל, אָבל וּכפוּף־ראש, בּלא מתג ורסן, עוֹמד יחידי בּקרן־זוית, – ועמד אֶצלוֹ. לבּוֹ ניבּא לוֹ, כּי הסוּס הזה נוֹצר בּשבילוֹ.
וכךְ היה. בּעליו לא הרבּוּ בּמחירוֹ ולא עמדוּ על המקח. לא היו רגָעים מוּעטים וכתריאֵל לָקח אֶת הסוּס וּמיהר עמוֹ אֶל בּיתוֹ שׂמח וטוֹב־לב. כּשהגיע לביתוֹ, עמד מבּחוּץ ודפק על הדלת. יצאה אִשתּוֹ לקראתוֹ דחוּפה וּמבוֹהלת.
– אוֹיה, מַה זה בּידךָ?
– סוּס, כּשם שאני יהוּדי, סוּס!
שׂמחָתם של כּתריאֵל ואִשתּוֹ גָדלה כּל־כּךְ, שלא יכלוּ למצוֹא מקוֹם, שיִהיֶה ראוּי והגוּן לסוּסם. אִילמלא בּוֹשוּ מפּני השכנים אשר מסביב, היוּ מַכניסים אוֹתוֹ לביתם וקוֹבעים לוֹ דירתוֹ בּתוֹכם. תּוֹךְ כּדי רגע הוּבא תּבן וּמספּוֹא, וכתריאֵל ואִשתּוֹ עמדוּ מנגד וזנוּ עֵיניהם בּסוּסם בּשעת אכילתוֹ.
גם השכנים נאספוּ וּבאּוּ לראוֹת בּמַחזה. הלָלוּ עמדוּ והלעיבוּ בּסוּס המשוּנה, שהביא כּתריאֵל מן השוּק, התלוֹצצוּ עליו, שיננוּ לשוֹנם וּבידחוּ אֶת דעתּם, כּמנהג הכּתריאֵלים מעוֹלָם. זה אָמַר: אֵין זה סוּס, אֶלָא פּרד. וזה אָמַר: לא פּרד, אֶלָא חָתוּל. וּבא השלישי והכריע בּיניהם ואָמר: לא פּרד ולא חָתוּל, אֶלָא רוּחַ, רוּחַ הוּא ולא בּשׂר!…
כּמה ימי שני חַייו? – שוֹאֵל האֶחָד.
מתּוֹךְ ריסי עֵיניו ניכּר, שזקן מוּפלָג הוּא.
חוֹששני ששנוֹתיו כּשני חַיֵי מתוּשלח.
– מתוּשלח!
וּמאָז קראוּ לוֹ מתוּשלח, וזה שמוֹ עד היוֹם הזה.
ו
מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ בּאה תּקוּפה חדשה בּחַיֵי
מתוּשלח. ימים טוֹבים וּנעימים הגיעוּ לוֹ בּבית כּתריאֵל שוֹאֵב־המַיִם, אשר כמוֹהם לא ראה מעוֹלָם, ואפילו בּאביב ילדוּתוֹ הרחוֹקה. ראשית, משום מלאכתּוֹ הקלה. מלָאכה זוֹ כּשׂחוֹק היא בּעֵיניו, כּאַיִן וּכאֶפס. וכי יֶש לךָ מלָאכה קלה מזוֹ – לטלטל חָבית בּרשוּת הרבּים ולעמוֹד אֵצל כּל בּית וּבית? ושנית, משוּם בּעליו. אדוֹנוֹ זה החָדש, כּתריאֵל שוֹאֵב־המַיִם, אִיש יקר הוּא, שאֵין דוּגמתוֹ בּמציאוּת. וכי ראִית מימיךָ אָדם מן היִשוּב, אשר לא יניף מַקל על בּהמתּוֹ, לא ירים קוֹל עליה ולא יִגע בּה אפילוּ בּאֶצבּע קטנה? ואכילתוֹ שהוּא אוֹכל כּאן אַף היא ראוּיה לשבח. אָמנם שיבּלי־שוּעל לא ראה עדיִין בּבּית הזה, אבל מַה יִתּנוּ וּמַה יוֹסיפוּ לוֹ שיבּלי־שוּעל, ושינַיִם אֵין לוֹ בּפיו? וכי לא יפה מהן שבעתים עביט השוֹפכין עם פּירורי הלחם המרוּכּכים, שאֵשת כּתריאֵל מַגישה לוֹ בּכל עֶרב בּסבר פּנים יפוֹת? מי שלא ראה אֶת אֵשת כּתריאֵל, כּשהיא עוֹמדת על מפתּן בּיתה לפנוֹת עֶרב, חוֹבקת ידיה על לבּה ונהנית מזיו פּניו של מתוּשלח בּשעת אכילתוֹ, לא ראה מַחזה מעוֹרר־לב מימיו. משמַגיע לילה, עוֹמדים כּתריאֵל ואִשתּוֹ וּמַציעים לסוּסם מעט קש בּפרוֹזדוֹר בּיתם, למַען יֵרךְ לוֹ משכּבוֹ ותערב עליו שנתוֹ. ויֵש אשר יקוּמוּ בּחצי הלילה ויֵצאוּ בּלָאט אֶל הפּרוֹזדוֹר לראוֹת אֶת שלוֹם מתוּשלח וּלהתבּוֹנן, אִם לא בּאוּ, חָלילה, גנבים וגנבוּהוּ משם. בּבּוֹקר בּבּוֹקר מַשכּיּם כּתריאֵל עם עלוֹת השחר ועוֹמד לאסוֹר אֶת מתוּשלח אֶל החָבית, מטפּל בּו בּזהירות יתירה וּמַראֶה לוֹ פּנים שׂוֹחקוֹת, יוֹשב בּעגָלה ונוֹסע אל הנהר לשאוֹב מים. אוֹתה שעה דעתּו של כּתריאֵל זחוּחָה בּיוֹתר, והריהוּ מרים אֶת קוֹלוֹ וּמזמר בּפני עצמוֹ בּניגוּן משוּנה:
– אַשרי האִיש אשר לא הלךְ…
כּלוֹמַר, מַה טוֹב וּמַה נעים לאִיש יהוּדי שוֹאֵב־מים, אשר סוּס לוֹ ואֵינוֹ צריךְ לילךְ בּרגל. ואַחרי אשר מילא אֶת החָבית מַיִם, שוּב אֵינוֹ יוֹשב בעגָלה, אֶלָא הוֹלךְ מאַחריה, מחַמר אַחַר סוּסוֹ, בּוֹס אִתּוֹ יחד בּטיט־חוּצוֹת, מנַענע שוֹטוֹ בּאַויר וּמזרזוֹ בּדברים רכּים: “נוּ, מתוּשלח, הרימה פּעמיךָ, בּמחילה מכּבוֹדךָ!”
וּמתוּשלח מרים רגליו בּכבדוּת, פּוֹסע בּתוֹךְ הבּיצה, מנַענע ראשוֹ מחמת זקנה, מעיף עין מן הצד בּבעליו וּמהרהר בּלבּוֹ: “מיוֹם שעמדתּי על רגלי לא אִינה המקרה לידי לעבוֹד אֵצל בּריה משוּנה כּזוֹ!” רגע הוא נמלָך בנַפשוֹ, וּפתאוֹם הוּא מַרתּיע רגליו לאחוֹריו וּמתעכּב בּתוֹךְ הבּיצה, בּכוונה גלוּיה, כּמנַחש ואוֹמר: “הבה אֶעמוֹד ואֶראֶה, מַה יִהיוּ דבריו של זה עכשיו?” ראה כּתריאֵל, כּי עמד סוּסוֹ מלכת, מיד עמד גם הוּא והתחיל חוֹזר מסביב לחָבית, מתבּוֹנן בּאוֹפני העגָלה, תּוֹהה על סדניה וחבליה ואֵינוֹ יוֹדע מנוּחה בּנַפשוֹ. אוֹתה שעה הוֹפךְ מתוּשלח אֶת ראשוֹ אֶל אדוֹניו, מסתּכּל בּו בּעין אַחַת, מנַענע שׂפתיו ונראֶה כּמלגלג עליו:
“אַךְ טיפש הוּא, שוֹאֵב־מַיִם זה! כּמוֹהוּ כּבהמה לכל דבר, כּסוּס, כּפרד!”…
ז
ואוּלָם הימים הטוֹבים לא אָרכוּ. בּיקש מתוּשלח לישב בּשלוָה לעֵת זקנתוֹ בּבית כּתריאֵל שוֹאֵב־המַיִם – קפץ עליו רוֹגזם של ילדי בּעליו וילדי השכנים וּשאָר תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם.
כּבר בּיוֹם הראשוֹן, כּשראוּהוּ ילדי כּתריאֵל בּפרוֹזדוֹר בּיתם, מיד התחילו להתנַכּל אֵלָיו ולהציק לוֹ עד היכן שידם מַגעת. לא משׂנאָה עשׂוּ לוֹ כּךְ. אַדרבּה, אַהבה רבּה אהבוּהוּ ונַפשם נקשרה בּנַפשוֹ למן הרגע הראשוֹן. ואוּלָם אַהבתם זוֹ היא שנהפכה לוֹ לרוֹעֵץ והביאה עליו כּלָיה. לוּא ידעוּ לרחם עליו מעט תּחת אַהבתם אשר אהבוּהוּ!…
כשנכנַס מתוּשלח לפּרוֹזדוֹר, היתה ראשית מלאכתּם של ילדי כּתריאֵל לנַסוֹתוֹ בּאֵין רוֹאִים ולעמוֹד על אָפיוֹ, אִם מַרגיש הוּא כּאַחַד האָדם? עמדוּ ונגעוּ לוֹ בּמַקל נגיעה קלה בּעוֹרוֹ – לא כּלוּם. גירדוּ בּציפּרניהם אֶת רגליו – לא כּלוּם. תּקעוּ לוֹ על אזנוֹ – לא כּלוּם. ורק אַחרי שניסוּהוּ בּגבעוֹל של קש על התּבלוּל שבּעֵינוֹ, ראוּ ונוֹכחוּ, כּי אָמנם מַרגיש הוּא כּאַחַד האָדם, לפי שמיצמץ בּעין זוֹ וניענע ראשוֹ לכאן וּלכאן, כּמתעוֹרר ואוֹמר: “אַל, בּנַי! נסיוֹן זה לא לרצוֹן הוּא לי!” מכּיוָן שכּךְ, פּישפּשוּ וּמצאוּ שבט של מַטאטא ועמדוּ וּנעצוּהוּ לתוֹךְ מַעמַקי חוֹטמוֹ. מיד קפץ מתוּשלח כּנשוּךְ־נחש והתחיל סוֹבב בּמקוֹמוֹ כּמטוֹרף, סוֹבב וּמזוֹרר. פּרץ כּתריאֵל מן הבּית והרים קוֹל־זוָעוֹת:
– שקצים! עוֹכרי יִשׂראֵל! מה עשׂיתם לסוּס? אֶל החדר לכוּ, בּנים מַשחיתים, ריקנים שכּמוֹתכם!
נשׂאוּ הילָדים אֶת רגליהם ונמלטוּ על נַפשם וּבאוּ אֶל החדר, הוּא בּית תּלמוּד־התּוֹרה.
ח
שם, בּבית תּלמוּד־התּוֹרה, היה נַער אֶחָד, ראוּבלי שמוֹ, נַער שוֹבב וּפרוּע וּמשוּלָח לנַפשוֹ, שדרכּוֹ תּמיד להזיק. נַער זה אפילוּ אִמוֹ אָמרה עליו: “אַל יִרבּו כּמוֹתוֹ בּיִשׂראֵל!” ידוֹ היתה בּכּל, ויד כּל בּו. לא היה מקוֹם בּכל העיר, אשר לא הגיע אֵלָיו ראוּבלי. אֶל כּל המַחבוֹאִים חָדר, אֶל כּל המַרתּפים והעליוֹת, אֶל כּל החוֹרים והסדקים. לא היתה נפש חַיה, אשר לא פּגעה בּה יד ראוּבלי. כּל הימים היה רוֹדף אַחרי תּרנגוֹלוֹת, מַחריד אַוָזים ממקוֹם מַרעיתם, רוֹכב על־גבּי עזים, מענה חתוּלים, מַכּה כּלָבים, מתעלל בּחזירים, ודרכּוֹ תּמיד בּסוּפה וּסערה, בּרעם וּברעש וּבקוֹל צוָחָה. המַכּוֹת אשר הוּכּה בּידי אִמוֹ, המַלקוּיוֹת אשר ספג מידי מלמדוֹ בּבית תּלמוּד־התּוֹרה וּסטירוֹת־הלחי אשר קיבּל מידי זרים בּחוּץ – כּוּלָן היוּ ללא הוֹעיל, והקלָלוֹת הנמרצוֹת אשר קיללוּהוּ אָבדוּ בּתּוֹהוּ. ראוּבלי זה היה כּספוֹג, שסוֹפג אֶת הכּל. דוֹמה, זה עתּה הכּוּהוּ לחי, זה עתּה התמוֹגג בּדמעוֹת, הסיבּוֹת עֵיניךָ ממנוּ – והנה כּבר קפץ ראוּבלי ממקוֹמוֹ, שלח לָשוֹן אַחריךָ, עשׂה שׂפתיו כּמין דוּבדבן, אוֹ נפח לחָייו כּשתּי שלפּוּחיוֹת הלָלוּ. וּלחָייו היוּ אדוּמוֹת תּמיד, וכוּלוֹ שׂמח ועליז. מַה לוֹ וּלאִמוֹ העלוּבה, אִשה אַלמנה, עניה וסוֹעֵרה, המתענה בּצר וּבמצוֹק, ונהרגת על כּל פּרוּטה, כּדי לסַפּק למלמדוֹ אֶת שׂכר־לימוּדוֹ בּבית תּלמוּד־התּוֹרה? אֵין זה עסקוֹ!
כּשבּאוּ ילדי כּתריאֵל שוֹאֵב־המַיִם וּבישׂרוּ בּשׂוֹרה בּבית תּלמוּד־התּוֹרה, כּי אביהם הביא סוּס מן השוּק, ושם הסוּס מתוּשלח, קפץ ראוּבלי על הסַפסל, קינח אֶת חוֹטמוֹ בּשתּי ידיו אַחַת הנה ואַחַת הנה וקרא בּקוֹל רם:
– ילָדים, כּבר יֶש לָנוּ כּינוֹר!
להוֹדיעכם, שראוּבלי אוֹהב נַגן היה והתאַוָה כּל ימיו לכינוֹר. כּשהיה שוֹמע קוֹל מנַגנים, היתה נַפשוֹ כּלה ויוֹצאת. וּמלבד
זאת, קוֹל נאֶה היה לוֹ, וידע אֶת כּל הניגוּנים בּעל־פּה. נדר נדר בּלבּוֹ, כּי כּאשר יִגדל ויִהיֶה לאִיש, יִקנה כּינור לעצמוֹ וינַגן בּוֹ כּל הימים וכל הלילוֹת. לפי־שעה עשׂה לוֹ כּינוֹר קטן של עֵץ וּמתח עליו חוּטים, שישמשוּ לוֹ בּמקוֹם מיתרים. ראתה אִמוֹ ושפכה אֶת כּל חמתה על ראשוֹ:
– כּלי־זמר תּהיֶה בּאַחריתךָ? אַל אֶזכּה לראוֹתךָ בּכךְ, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!
לפנוֹת עֶרב, כּשנפטרוּ הילָדים מפּני רבּם חַיִים־חָנה המלמד, הלכו כּוּלָם אֶל בּית כּתריאֵל שוֹאֵב־המַיִם לקבּל אֶת פּני מתוּשלח. ראוּבלי היה הראשוֹן, אשר השמיע אֶת דעתּוֹ, כּי הסוּס הזה סוּס טוֹב הוּא מאֵין כּמוֹהוּ. נתוֹן יִתּן מזנבוֹ שׂערוֹת הרבּה עד בּלי די.
אִם אֵינכם מַאמינים – הנה לָכם האוֹת הראשוֹן.
וּראוּבלי התגנב ועמד מאחוֹריו של מתוּשלח והתחיל תּוֹלש שׂערוֹת מזנבוֹ. כּל זמן שתּלש ראוּבלי שׂערוֹת בּוֹדדוֹת, אַחַת אָחָת, עמד מתוּשלח בּמנוּחה, לא נע ולא זע, כּמַעביר על מידוֹתיו ואוֹמר: “בּשׂערה אַחַת של זנבי אַתּה רוֹצה? אֵין אני מצרי־עין. בּאמת אָמרוּ: זה נהנה וזה לא חָסר”… ואוּלָם כּאשר שלח ראוּבלי אֶת ידוֹ אֶל זנַב הסוּס והתחיל תּוֹלש ממנו קווּצת שׂערוֹת מלוֹא הכּף, רגז מתוּשלח ונתמַלא חימה, כּמתמַרמר ואוֹמר: “כּיוָן שניתּנה רשוּת לחזיר…” וּבלי חשוֹב מַחשבוֹת הרבּה הרים אֶת רגלוֹ האחוֹרית וּבעט בּשיניו של ראוּבלי והכּה לוֹ בּפרסתוֹ על פניו ושיסע אֶת שׂפתוֹ לשנים.
– כּךְ נאֶה לָךְ, רעם הממַני! כּךְ יאֶה לָךְ, שבר הָשבּרתּי! כּן יאֹבדו כּל שׂוֹנאַי, אַללי לי!
כּךְ קוֹננה אמוֹ של ראוּבלי, אַסנה התּרנגוֹלָנית, שׂמה תּחבּוֹשת על שׂפתוֹ המשוּסעת, בּכתה, ספקה כּפּיה, רצה אֶל חיֶינה הרוֹפאת והרעישה שמַיִם בּזעקתה.
ט
ואוּלָם ראוּבלי הוּא נַער העשׂוּי לבלי חָת: כּל מַכּה לא תּבעתהוּ וכל חץ לא יִפגע בּוֹ. לא היו ימים מוּעטים וּשׂפתוֹ המרוּסקה הבריאָה והפּצע נמחָה כּלא היה. מכּיוָן שכּךְ, רחש לבּוֹ דבר חָדש: כּל נַערי תּלמוּד־התּוֹרה חַייבים להיקבץ שנית אֶל פּרוֹזדוֹר בּיתוֹ של כּתריאֵל שוֹאֵב־המַיִם, להוֹציא משם אֶת מתוּשלח ולרכּוֹב עליו בּרחוֹבה של עיר לעֵין השמש. מתי יִהיֶה האוֹת הזה? הכּל מוֹדים, כּי אֵין לךָ יוֹם הגוּן לכךְ כּיוֹם השבּת, בּשעה שאַחַר הסעוּדה, עֵת הכּל עוֹלים על משכּבם לישוֹן שינה של צהרים. אוֹתה שעה עוֹמדת כּתריאֵליבקה ריקה ועזוּבה ושוֹקטת, ואִיש לא יֵראֶה בּרחוֹבוֹתיה. גנבים כּי יבוֹאוּ אָז אֵליה, וגָנבוּ דים, וניצלו את כּל בּתּיה, ואֵין פּוֹצה פּה כּנגדם. אָמנם נמצא נַער אֶחָד בּין נַערי תּלמוּד־התּוֹרה אשר עמד ושאל שאלה חמוּרה: “אֵיךְ אֶפשר לוֹ ליהוּדי לרכּוֹב בּשבּת?” ענה ראוּבלי ואָמַר לוֹ: “וכי רכיבה יֶש כּאן? הלא אֵין זה אֶלָא שׂחוֹק ושעשוּעים בּלבד!”
הגיע יוֹם השבּת עם צהרים. כּל אַנשי העיר גָמרוּ סעוּדתם ועלוּ על משכּבם לישוֹן, וגם כּתריאֵל ואִשתּוֹ בּתוֹכם. התגנבוּ הנערים ונכנסוּ בּחשאי אל פּרוֹזדוֹר בּיתוֹ של שוֹאֵב־המַיִם, וּראוּבלי עמד לפרכּס אֶת מתוּשלח, ליפּוֹתוֹ ולקשטוֹ בּכל מיני קישוּטים. ראשית כּל, קרב אֶל רעמתוֹ וּקלָעה מַעשׁה מקלעת, עשׁה אוֹתה קווּצוֹת־תּלתּלים וגבעוֹלי קש שזוּרים בּתוֹכן, אַחַר־כּךְ חָבש לוֹ לראשוֹ מין מצנפת עשׂוּיה נייר לָבן וקשר אוֹתה לצוָארוֹ בּדלילי חוּטים. ואַחרי כּכלוֹת הכּל, תּלה לוֹ מַטאטא מאחוֹריו, כּדי שיִהיֶה זנבוֹ אָרוֹךְ ונאה יוֹתר. וּמיד התחילוּ הנערים מטפּסים ועוֹלים כּוּלָם על גבּי מתוּשלח בּזה אַחַר זה. הלָלוּ יוֹשבים על גבּוֹ, והלָלוּ נתלים בּוֹ מאחוֹריו, והנחשלים, שלא מצאו לָהם מקוֹם פּנוּי מלמַעלה, מצדדים והוֹלכים משני עבריו, מזרזים אוֹתוֹ, שוֹרקים לוֹ, מנַענעים לוֹ ידיהם וּמזמרים לוֹ זמר:
כָכָה יֵעָשֶׁה לַסּוּס אֲשר רְאוּבֶלִי חָפֵץ בִּיקָרוֹ!
וּמתוּשלח, שלא היה מן הזריזים בּיוֹתר, לא נחפּז לָלכת, אֶלָא פּסע פּסיעוֹת קטנוֹת, עקב בּצד אגוּדל. ראשית, מַה לוֹ למַהר? יֶש לוֹ שהוּת. ושנית, הלא יוֹם שבּתוֹן היוֹם הזה! קצרה רוּחוֹ של ראוּבלי והתחיל דוֹפקוֹ וּמזרזוֹ בּרגליו, מאִיץ בּוֹ וּמַבהילוֹ בּידיו וצוֹוח אֶל הנערים, ההוֹלכים בּעקבוֹתיו, בּכל מַאמַצי כּוֹחוֹ:
– יִכּנס הרוּחַ בּאבי אביכם! לָמה תּחרישוּ?
וּמתוּשלח עדיִין מתנַהל לאִטוֹ, פּוֹסע מתּוךְ
יִשוּב־הדעת, מזיז רגליו בּעצלתּים וּמהרהר בּפני עצמוֹ: “הנח לָהם לשוֹבבים אֵלה, יִתהוֹללוּ עד אשר תּקוּץ נַפשם”…
ואוּלם כּשהתחילוּ הנערים להציק לוֹ בּיוֹתר וּלענוֹתוֹ, לזרזוֹ בּמַגע יד ורגל וּלדפקוֹ מאחוֹריו, נתעוֹרר גם מתוּשלח והחיש צעדיו, וּכשהתחיל מתוּשלח להחיש צעדיו, נתעוֹרר המַטאטא, הקשוּר מאחוֹריו, וסטר לוֹ על רגליו. נזדרז מתוּשלח והתחיל רץ בּמהירוּת יתירה – נזדרז גם המַטאטא והתחיל סוֹטר לוֹ בּחָזקה, בּזה אַחַר זה. כּעס מתוּשלח והתחיל מקפּץ וּמדלג. זחה דעתּם של הנערים מאוֹד, וּראוּבלי מנַתּר וקוֹפץ על גב הסוּס המבוֹהל וצוֹוח בּקוֹל: הוֹפּ־הוֹפּ־הוֹפּ! וכךְ היוּ מנַתּרים כּוּלָם, עד שהתחילוּ צוֹנחים ונוֹפלים לָאָרץ אֶחָד אֶחָד. ראה מתוּשלח כּי היתה הרוָחָה, הרים רגליו והתחיל רץ כּמטוֹרף, בּלי הבּיט לפניו, שוֹטף ועוֹבר הלאה־הלאה, והמַטאטא אַחריו. וכךְ היה רץ שעה ארוּכּה, עד שהרחיק מאוֹד ועבר אֶת בּתּי־הריחַיִם והגיע אֶל מחוּץ לָעיר.
ראוּ ילדי הרוֹעים סוּס משוּנה רץ בּשׂדה וּמצנפת של נייר על ראשוֹ, נזעקוּ אֵלָיו כּוּלָם ורדפוּ אַחריו בּחבוּרה, התנַפּלו עליו במַקלוֹתיהם ושילחוּ בּוֹ אֶת כּלביהם הרעים. והלָלוּ, כּלוֹמַר הכּלָבים, כּיוָן שניתּנה לָהם רשוּת להשחית, מיד הדבּיקוּהוּ, כּיתּרוּהוּ מכּל העברים, הרדיפוּהוּ ושלחוּ בוֹ אֶת שיניהם הטוֹרפוֹת לשסעוֹ חָי. אֵלה דבקוּ בּרגליו ואֵלה פּערו פּה והעמיקוּ שן בּגרגרתּוֹ. נפל מתוּשלח מלוֹא־קוֹמתוֹ, נשתּטח לפניהם על הקרקע והתחיל לנַחר בּגרוֹנוֹ. התעללוּ בּוֹ הכּלָבים עֵת רבּה, עד אשר נפח אֶת נַפשו.
י
ממחרת יוֹם השבּת קיבּלוּ נַערי תּלמוּד־התּוֹרה אֶת גמוּלם כּכל חַטאתם. לא די להם שחָזרו לביתם אַחרי נפילתם מוּכּים וּפצוּעים וּמרוּסקי־אברים, אֶלָא ששׂבעוּ מַכּוֹת־לחי מידי אבוֹתיהם וספגוּ מַלקוּת מידי חַיִים־חָנה מלמדם. ויוֹתר מכּוּלָם לָקה ראוּבלי, לפי שכּל הנערים הלוֹקים בּכוּ בּשעת ענשם ורצוּ אֶת עווֹנתם בּדמעוֹת, ואִילו ראוּבלי קיבּל מַלקוּת מתּוֹךְ צחוֹק. כּעס עליו חַיִים־חָנה המלמד והרבּה מַלקוּיוֹתיו על אַחַת שבע. אבל כּאשר הוֹסיף חַיִים־חָנה המלמד להלקוֹתוֹ, כּן הוֹסיף ראוּבלי לצחוֹק, וכאשר הוֹסיף ראוּבלי לצחוֹק, כּן הוֹסיף חַיִים־חָנה המלמד להלקוֹתוֹ. והגיע הדבר לידי כּךְ, שחַיִים־חָנה המלמד עָזב את הרצוּעה ועמד אַף הוּא לצחוֹק. ראוּ התּלמידים אֶת רבּם צוֹחק, וצחקוּ כּוּלָם. והיה הצחוֹק גדוֹל כּל־כּךְ, עד כּי נאֶספוּ כּל השכנים אשר מסביב לתלמוּד־התּוֹרה, אנשים ונשים וטף, וּבאוּ ועמדוּ על מפתּן הבּית, מַבּיטים וּמשתּאִים ושוֹאלים בּצחוֹק אַף הם:
– מַה זה? מַה הצחוֹק הזה לָכם?
ולא יכוֹל אִיש להשיב לָהם דבר, כּי תּקף עליהם הצחוֹק מאוֹד.
ורק שני אנשים נמצאוּ אָז בּכתריאֵליבקה, אשר גָלָה צחוֹק מעל פּיהם: שני אֵלה היוּ כּתריאֵל שוֹאֵב־המַיִם ואִשתּוֹ הכּתריאֵלית. יֶלד כּי יֶחלה בּבּית וימוּת על־פּני הוֹריו, לא יִספּדוּ לוֹ ולא יִבכּוּ אוֹתוֹ כּל־כּךְ, כּאשר ספדוּ וּבכוּ כּתריאֵל ואִשתּוֹ על אבדתם הגדוֹלה, אבדה שאֵינה חוֹזרת, על סגוּלָתם וּמַחמַד־עֵינם, על מתוּשלח הזקן, אשר נספּה בּלא עֵת.
א
בּיוֹם הראשוֹן של ראש־השנה, בּשעה שכּל בּני העיר יצאוּ אֶל הנהר לפשפּש בּכיסיהם וּלהשליךְ בּמצוּלוֹת־ים אֶת חַטאוֹתיהם, פּגשוּ על דרכּם סיעוֹת־סיעוֹת של עוֹפוֹת כּשרים, בּהם תּרנגוֹלים ותרנגוֹלוֹת לאֵין מספּר, דגרניוֹת וקעקעניוֹת מכּל המינים, הן ואֶפרוֹחיהן הקטנים עם הגדוֹלים, כּוּלָם נחפּזים ורצים, דחוּפים וּמבוֹהלים, מקפּצים ומדלגים, מרימים כּנף, חוֹשׂפים שוֹק וזוֹקפים ראש כּלפּי מַעלָה, וּמגמת־פּניהם הלאָה, הלאָה – אֶל רחבת השׂדה מחוּץ לָעיר.
מתחילה לא עלתה על דעתּוֹ של שוּם אָדם מיִשׂראֵל לעמוֹד וּלהסתּכּל בּמַראֶה המשוּנה הזה ולשאוֹל אֶת עצמוֹ: מאַיִן וּלאָן רצים העוֹפוֹת הטיפּשים האֵלה? ורק אַחַר־כּךְ, כּשהגיעוּ עשׂרת ימי התּשוּבה והנשים בּאו לעיין בּלוּלי העוֹפוֹת וּבכלוּביהם וּמצאוּ אוֹתם עזוּבים וריקים, אֵין בּהם אפילוּ בּעל־כּנף אֶחָד, נבהלוּ מאוֹד והרימוּ קוֹל־זוָעוֹת, אִשה אִשה בּפתח בּיתה.
– השמַעתּ אֶת דבר אסוֹני הגָדוֹל? – מתאוֹננת בּעלת־בּית
אַחַת בּקוֹל־בּוֹכים באָזני שכנתּה, תּוֹהה וּפוֹכרת ידיה. – בּלילה הזה נפתּח פּישפּש הלוּל שלי, וכל העוֹפוֹת, שזימַנתּי לעֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים, נעלמוּ ואֵינם!
וּשכנתּה, הקרוֹבה אֵליה, מפיסה אֶת דעתּה בּדברי־ניחוּמים:
– אַל תּיעצבי ואל יֵרע לבבךְ. גם עלי בּא שבר כּשברךְ. גם מלוּלי יצאוּ כּל העוֹפוֹת!
– אוֹי לי כּי נדמיתי! עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים הנה זה עוֹמד אַחַר כּתלנוּ, ולי אֵין אפילוּ עוֹף אֶחָד לכפּרה! אָנה אני בּאה?
– מַה בּצע כּי נַעמוֹד פּה וּנעוֹרר קינה? אִם אַתּ לוּא שמעיני, לכי ונלכה יחדיו אֶל השוּק. אוּלי יזמין לָנוּ הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא עוֹפוֹת אחרים תּחתּיהם, ויִהיוּ הם כּפּרוֹתינוּ!
– אָמן וּלוָאי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! מי יִתּן ויֵאמנוּ דבריךְ!
ב
אוֹתוֹ היוֹם יוֹם־השוּק היה בּעיר, והכּל היה מוּכן וּמזוּמן בּשביל בּנוֹת יִשׂראֵל: בּשׂר ודגים, שוּם וּבצלים, אבטיחים וקישוּאִים, סלָקים וּפוֹלים וכל מיני לפת, ואפילו אַוָזים וּברוָזים שמנים, ואפילוּ תּרנגוֹלי־הוֹדוּ מפוּטמים – הכּל היה בּשוּק, חוּץ מתּרנגוֹלים ותרנגוֹלוֹת לכפּרוֹת.
ראוּ נשי יִשׂראֵל עין בּעין, כּי מן השמים נלחָמים בּהן בּעשׂרת ימי התּשוּבה האֵלה. עמדוּ והחזיקוּ שבע נשים בּכפרית אֶחָת:
– שמעי־נא, אִשה חביבה! אוּלי תּימצא בּסַלךְ תּרנגוֹלת לבנה למכירה?
– תּרנגוֹלת? אֵין אַף אַחַת, נשים כּבוּדוֹת, לא לבנה ולא שחוֹרה. אבל יֶש לי בּסַלי בּרוָז שמן אֶחָד, רךְ וטוֹב מאוֹד.
– טוֹענים אוֹתה תּרנגוֹלת, וזוֹ מוֹדה בּברוָז!
– לָמה לָכן תּרנגוֹלת דווקא? הבּטנה וּראֶינה, נשים כּבוּדוֹת, כּמה נאֶה בּרוָז זה! – כּךְ אוֹמרת הכּפרית, עוֹמדת וּמַגישה אֶת אחוֹריו של הבּרוָז בּחן וּבחסד אֶל פּניהן של הנשים הכּבוּדוֹת.
– היוֹם אֵין לָנוּ צוֹרךְ בּברוָזים, אֶלָא בּתרנגוֹלים ותרנגוֹלוֹת בּלבד! לכפּרוֹת אָנוּ צריכוֹת!
– תרנגוֹלת אֵין בּידי, אֶלָא בּרוָז.
– שוּב בּרוָז? כּל חלוֹמוֹתינו הרעים, שחָלמנוּ על עצמנוּ ושחָלמוּ אחרים עלינוּ, יחוּלוּ על ראשה של גוֹיה זוֹ! הנשמע כּדבר הזה? עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים הנה זה עוֹמד אַחַר כּתלנוּ, ואַף תּרנגוֹלת אַחַת אֵין בּשוּק, לא לבנה ולא שחוֹרה! אֵין כּפּרוֹת ליִשׂראֵל!…
– כּךְ אוֹמרוֹת נשי יִשׂראֵל זוֹ לזוֹ בּחמַת־רוּחָן, עוֹמדוֹת וּמפרשׂוֹת כּפּיהן כּנוֹאָשוֹת, וּפוֹנוֹת לָלכת אִשה לביתה בּפחי־נפש וּבידים ריקוֹת.
ג
ושם, מחוּץ לָעיר, על־פּני רחבת השׂדה, תּחת כּיפּת־השמָיִם, היתה מהוּמה נוֹראה ורעש גָדוֹל מאוֹד. כּל השׂדה היה מלא עוֹפוֹת הרבּה לאֵין מספּר: תּרנגוֹלים ותרנגוֹלוֹת למיניהם, תּרנגוֹלוֹת דגרניוֹת וקעקעניוֹת, הן ואֶפרוֹחיהן הקטנים עם הגדוֹלים. הכּל הוֹמים וּמתרגשים בּעירבּוּביה. התּרנגוֹלים קוֹראִים בּגָרוֹן, התּרנגוֹלוֹת מקעקעוֹת בּלא כּוֹחַ והאֶפרוֹחים בּציפצוּף מצפצפים, וכוּלָם ממַלאִים אֶת חלל האַויר בּילבּוּל קוֹלוֹת וּצריחוֹת וּצוָחוֹת, עד כּי תּחרש כּל אוֹזן משמוֹע. כּוּלָם עוֹמדים צפוּפים, לוֹחצים וּמנַקרים זה אֶת זה בּמַקוֹריהם, דוֹחקים ונדחָקים לעמוֹד בּמקוֹם שהגדוֹלים עוֹמדים. והגדוֹלים, אֵלוּ התּרנגוֹלים המפוּרסמים, ראשי העֵדה ומַנהיגיה, עוֹמדים בּמקוֹם גָבוֹה, על גזע עֵץ גָדוּע, המשמש לָהם בּמקוֹם קתּדרה, מכשכּשים בּכנפיהם וּמַלהיבים אֶת לב הקהל בדרשוֹת נאוֹת.
– קוּקוּריקו!ּ שתיקה יפה! – קוֹרא תּרנגוֹל אֶחָד צעיר ונלהב, עז־פּנים וּבעל לָשוֹן חריפה, שנטל גדוּלה לעצמוֹ וקפץ ראשוֹן על הבּימה ועמד לדרוֹש לפני גדוֹלים וּזקנים ממנוּ. – שמעוּ־נא רבּותי, אֵת אשר אדבּר אני לָכם! כּולכם יוֹדעים אֶת דבר המנהג המגוּנה, שבּני־אָדם אֵלוּ מיִשׂראֵל נוֹהגים בּנוּ זה מאוֹת בּשנים: בּכל שנה ושנה, משנכנס אלוּל, מהוּמה בּאה עליהם; פּוֹשטים הם עלינוּ בּכל קרן־זוית, מחַזרים אַחרינו בּאַשפּתּוֹת, מַחרידים רבצנוּ בּעליוֹת־הגג, לוֹקחים אוֹתנוּ בּחזקת־היד מאַחרי בּתּי־הריחַיִם, מוֹשיבים אוֹתנוּ בּלוּליהם וסוֹגרים אוֹתנו על מַסגר בּכלוּביהם. ואַחַר־כּךְ, בּהגיע ליל־זוָעה, לילה המוּכן לפוּרעניוֹת, הם קמים עלינו כּוּלָם יחד, קוֹשרים רגלינוּ וּכנפינוּ, מוֹציאִים אוֹתנוּ להוֹרג, שוֹחטים צוָארנוּ בּסִכּין…
– קוּקוּריקוּ! – נַענה תּרנגוֹל שני, בּא בימים וּמכוּבּד וּבעל בּעמיו, שכּרבּלתּוֹ מהוּדרת והליכוֹתיו מתוּנוֹת ומדבּרוֹ בּנַחַת, והוּא מַפסיק אֶת הדרשן הצעיר בּאֶמצע דרשתוֹ ונכנס לתוֹךְ דבריו. – שמעוּני, רבּוֹתי, ואַגיד אני לָכם. לא השחיטה עיקר, אֶלָא הכּפּרוֹת. השחיטה, כּשהיא לעצמה, אֵינה נוֹראה בּיוֹתר. מנהג העוֹלָם הוּא בּכךְ. הכּל יוֹדעים, שסוֹף תּרנגוֹל לשחיטה, וכל המהרהר אַחרי מנהג זה – כּמהרהר אַחרי סדרי בּראשית. וּלפיכךְ אָנוּ אֵין לָנוּ לָדוּן כּאן אֶלָא על סיבּוּב־הכּפּרוֹת הזר והמוּזר, המַשפּיל כּבוֹדנוּ, כּבוֹד תּרנגוֹלים, ושׂם אוֹתנו ללעג וּלקלס בּעֵיני שאָר בּעלי־כנף. הנשמע כּדבר הזה? המעט לָהם בּשׁרנוּ ונוֹצוֹתינוּ, שאָנוּ נוֹתנים לָהם בּעין יפה, והנה הם עוֹמדים להתקלס בּנוּ וּלזלזל בּכבוֹדנוּ, אוֹחזים בּרגלינוּ, מרימים אוֹתנו למַעלָה, מסַבּבים אוֹתנוּ סביב לראשיהם, מסַבּבים ואוֹמרים: “זה חליפתנוּ, זה תּמוּרתנוּ, זה כּפּרתנוּ – זה התּרנגוֹל יֵלךְ למיתה, ואנחנוּ ניכּנס ונלךְ לחַיִים טוֹבים ארוּכּים וּלשלוֹם”…
– קוּקוּריקוּ! – קראוּ כּמה וכמה תּרנגוֹלים בּבת אֶחָת, כּוּלָם מתמַרמרים וּמתרגשים וּמוֹחאִים כּנף. – אוֹי לאוֹתה בּוּשה! אוֹי לאוֹתה כּלימה! וכי יֶש לךָ עלבּוֹן גָדוֹל מזה?
– קוּקוּריקוּ! – הוֹסיף התּרנגוֹל המכוּבּד לדרוֹש וּמחא כּנפיו שלוֹש פּעמים בּזעף רב. – החרישוּ כּוּלכם ושמעוּ פּי גדוֹל מכּם! אָמנם רבּה הבּוּשה וגָדוֹל העֶלבּוֹן מאוֹד. ואַף־על־פּי־כן, אִילוּ החזיקו בּמנהג זה של סיבּוּב־כּפּרוֹת רק הגברים בּלבד, החרשתּי: הגברים מכּל־מקוֹם גברים הם, בּחירי הבּריאה וּמוֹשליה, שהכּל חַייבים בּכבוֹדם. ואוּלָם בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים אָנוּ נתוּנים לחרפּה וּלשמצה גם בּידי הנשים. ולא עוֹד, אֶלָא שנשים אֵלוּ מדקדקוֹת בּמצוַת כּפּרוֹת יוֹתר מן הגברים. ועל זה וַדאי אָנוּ חַייבים לקרוֹא תּגר! הן נבלה היא, אשר לא היתה כּמוֹה תּחת השמש: עם לא־עז זה, נשים פּתיוֹת וּפחדניוֹת, שדעתּן קלה וחָכמתן מוּעטה וכל כּוֹחָן אֵינוֹ אֶלָא בּדמעוֹת וּבקיעקוּע…
– קע־קע־קע! – נשמַע קוֹל קיעקוּעה של תּרנגוֹלת אַחַת דגרנית, פּרוּעת־נוֹצה וּנפוּחַת־בּטן, שכּוּלָה נראֵית כּבעלת־יִסוּרים.
– הרי אני תּרנגוֹלת פּתיה ועניה בּדעת, ולא זכיתי מימַי שיֵחַד כּבוֹדי בּקהל הגברים, בּחירי הבּריאה וּמוֹשליה, ואַף־על־פּי־כן אַרהיב עוֹז בּנַפשי לשאוֹל שאֵלה אַחַת קטנה: מה ענין נשים לכאן? הלא תּבוֹשוּ, הלא תּיכּלמוּ, אַתּם הגברים! ראוּ־נא אֶת דרכּכם המשוּנה, שעל כּל צרה שלא תּבוֹא אַתּם מבקשים תּוֹאנה ממנוּ, להבזוֹתנוּ וּלהשפּיל כּבוֹדנוּ ולעשׂוֹת אוֹתנוּ לצחוֹק! המעט לָכם, כּי מַטילוֹת אנחנוּ בּיצים לכבוֹדכם, דוֹגרוֹת וכוֹאבוֹת וּמגדלוֹת אֶת אֶפרוֹחיכם, מתגלגלוֹת עמהם וּמַפקירוֹת אֶת חַיינוּ בּשבילם, ואַתּם, הוֹלכים בּטלים, לבּכם פּנוּי מכּל דאָגה, מטיילים אַתּם כּל הימים להנאַתכם, נטוּיֵי־גָרוֹן וּמשׂקרי־עֵינַיִם, ואֵין לָכם בּעוֹלמכם אֶלָא תּאוַת לבּכם, אשר לא יֵדע שׂבעה, וגרעיני הדוֹחַן, המוּכנים וּמזוּמנים בּשבילכם…
– קע־קע־קע! נַענוּ כּמה תּרנגוֹלוֹת בּבת אַחַת, מקעקעוֹת כּוּלָן בּעירבּוּביה וּממלאוֹת אֶת חלל השׂדה המוּלה משוּנה.
- אמת, אמת! בּרוּכה אַתּ וּברוּךְ טעמךְ, אחוֹתנוּ! כּךְ נאֶה לָהם, כּךְ יאֶה לָהם, לאַכזרים אֵלוּ, שאֵין כּל רחמים בּלבּם… קע־קע־קע!
המהוּמה גָדלה מאוֹד. התּרנגוֹלוֹת מקעקעוֹת, הוֹמוֹת וּמצפצפוֹת זוֹ לזוֹ, כּל אַחַת משׂיחה צרתה לפני חברתּה וּמקוֹננת על חַיֶיה המעטים והמרים, וכוּלָן יחד מנַענעוֹת ראשיהן לצד התּרנגוֹלים, מתרגשוֹת וּמציצוֹת אליהם מתּוֹךְ נזיפה וּפיוּס כּאֶחָד, כּמרמזוֹת ואוֹמרוֹת: “אָמנם אַכזרים הם ואֵין אלוֹהים בּלבּם, אבל מכּל־מקוֹם הרי הם הגברים; מה אָנוּ וּמַה כּוֹחנוּ בּאֵין פּניהם הוֹלכים עמנוּ?”…
וּמרוֹב דברים נשכּח העיקר מלב הנאספים, והיתה רק עירבּוּביה וּבילבּול לשוֹנוֹת ושׂיחַת־חוּלין ולהג הרבּה עד אֵין קץ.
ד
ראוּ התּרנגוֹלים כּי ניתּן פּה לתּרנגוֹלוֹת, והן מבלבּלוֹת אֶת לב העם בּעסקי־נשים וּמפריעוֹת אוֹתוֹ מעניני הציבּוּר, – קפץ אֶחָד מהם על הבּימה, מחא כּנפיו בּחמַת־רוּחַ וקרא בּקוֹל:
– קוּקוּריקוּ, תּרנגוֹלוֹת פּתיוֹת! החרשנה וּשמַענה אֶת דברי פּי הגברים! אַל לנשים פּטפּטניוֹת להכניס ראשיהן בּדברים העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלָם! ראוּ־נא אֶת אֵלוּ ואֶת מנהגן – תּשעה קבּים שׂיחָה נטלוּ לָהן! בּאמת אָמרוּ: אֵין חָכמה לתרנגוֹלת אֶלָא בּהטלת בּיצים. לא לשמוֹע אֶל קיעקוּעכן התּפל נתאַסַפנוּ פּה היוֹם.
צרוֹת הכּלל – הן קיבּצוּנוּ יחד! הבה נטכּס עֵצה, אֵיךְ להתקוֹמם נגד הרעה הגדוֹלה, רעת הכּפּרוֹת! הבה נתחַכּמה!
– קוּקוּריקוּ, הבה נתחַכּמה!
– רב לָהם, לבני־אָדם אֵלו מיִשׂראֵל, להתקלס בּנוּ וּלחַלל כּבוֹדנוּ ולעשׂוֹתנוּ כּפּרוֹת לָהם! מוּטב שיִהיוּ הם כּפּרוֹתינוּ!
– קוּקוּריקוּ, יִהיוּ הם כּפּרוֹתינוּ!
- קוּקוּריקוּ, חסַל סיבּוּב כּפּרוֹת!
וּלפיכךְ, רבּוֹתי, חַייבים אַתֶּם לָשׂים לב וּלהחליט דבר, אִם יֵש בּנַפשכם די עוֹז וּבטחוֹן לעמוֹד בּנסיוֹן, לבלתּי לכת אַחרי בּני־האָדם, כּעגלים הלָלוּ ההוֹלכים לטבח. רוֹאַה אני בּאִיצטגנינוּת שלי, כּי יבוֹאוּ אליכם המַסיתים והמַדיחים האֵלה לפתּוֹתכם בּחלקת־לשוֹנם וּלכפּר אֶת פּניכם בּמנחת דוֹחַן וכוּסמים, ואַתּם, גרגרנים שכּמוֹתכם, הלהוּטים אַחַר גרוֹנכם, – הלא יוֹדע אני אֶת טבעכם הנבזה ואֶת רוּחכם הנמוּכה: בּשביל קוֹמץ אַחָד של גרגרים מוּכנים אַתּם למכּוֹר את גוּפכם ואֶת נשמַתכם גם יחד!
– קוּקוּריקוּ, חַס ושלוֹם! גם אִם יִתּנוּ לָנוּ מלוֹא בּיתם כּסף וזהב!…
– ראוּ הזהרתּיכם! חַייבים אַתּם לעמוֹד על נַפשכם וּלהגן על כּבוֹדכם בּכל תּוֹקף. וּמי התּרנגוֹל, הירא ורךְ־הלבב, אשר יִתפּיֵיס אֶל האוֹיֵב ויִמסוֹר אֶת עצמוֹ בּידיו, יָחרם מקהל העוֹפוֹת וּשמוֹ יִהיֶה לדראוֹן עוֹלָם. שמעוּ תּרנגוֹלים כּוּלָם!
נַעשׂה ונשמע!
– קוּקוּריקוּ! אליכן, תּרנגוֹלוֹת קלוֹת־הדעת, אָשׂים דברתי הפּעם! מַשׁבּיע אני אֶתכן בּכבוֹד בּעליכן התּרנגוֹלים, חלוּצי־המלחמה, לבל יֵרךְ לבבכן וּלבל יִפּוֹל רוּחכן בּשעת־חירוּם! לבשנה עוֹז, חַזקנה לבבכן ואַל תּתּנה אֶת עצמכן להיתּפס בּכף בּני־אָדם! אֶת עֵיני האנשים תּנַקרנה, אֶת פּניהם תּצרוֹמנה עד שפךְ דם – וּבידיהם אַל תּפּוֹלנה! השוֹמעוֹת אַתּן אֶת פּי המדבּר אליכן? מן היוֹם הזה והלאה אֵין עוֹד מנהג כּפּרוֹת בּעוֹלָם! חסַל סיבּוּב כּפּרוֹת!
– קוּקוּריקוּ, חסַל סיבּוּב כּפּרוֹת!
– קוּקוּריקוּ, הידד!
ה
והשמוּעה על־דבר הקשר, אשר קשרוּ העוֹפוֹת על בּעליהם היהוּדים, הגיעה עד העיר ועוֹררה שם רעש גָדוֹל. הכּל נפעמוּ ונבוֹכוּ. יוֹשבי קרנוֹת נתקבּצוּ ועמדוּ בּשוּק וּבחצר בּית־המדרש, תּוֹהים וּמשתּוֹממים, מתרגשים ונדבּרים אִיש אֶל רעֵהוּ בּהמוּלה רבּה, מתּוֹךְ נֶענוּעֵי־ידים וּזקיפת־כּתפים ותמהוֹן־לבב:
– השמַעתּם אֶת החדשה?
– על־דבר קשר העוֹפוֹת?
– לא היתה כּזאת בּיִשׂראֵל!
– לא יֵאָמן כּי יסוּפּר!
– אֵין זאת כּי־אִם סדרי בּראשית משתּנים עלינוּ!
– לא עֵת לדבּר היוֹם – עֵת לעשׂוֹת הגיעה!
– אָמנם כּן! עד שאָנוּ עוֹמדים וחוֹבקים ידים, הלא יוֹם־הכּיפּוּרים ממַשמש וּבא!
- וּבכן, עוּצוּ עֵצה, ונשמע!
נמנוּ וגָמרוּ, כּי כּל הענין אֵינוֹ ענין אֶלָא לנשים. וּלפיכךְ צריכוֹת הנשים להטריח אֶת עצמן ולָצאת מחוּץ לָעיר אֶל העוֹפוֹת, לשדלָם בּדברים רכּים וּלפייסם בּמעט דוֹחַן. הלא לכךְ נשים הן, שיוֹדעוֹת אֶת טבע העוֹפוֹת וּמצוּיוֹת אֶצלם כּל ימיהן. והנשים עשׂוּ הפּעם אֶת רצוֹן בּעליהן. עמדוּ והצטיידוּ בּגרעיני דוֹחַן וכוּסמים, נטלוּ אִשה אֶת כּברתה ואֶת שׂקה ויצאוּ כּוּלָן אֶל מחוּץ לָעיר לפתּוֹת אֶת העוֹפוֹת ולמשוֹךְ אוֹתם בּרשתּן אֶל הלוּלים ואֶל הכּלוּבים.
– ציף־ציף־ציף! ציף־ציף־ציף! – כּךְ התגנבוּ הנשים בּלָאט אֶל העוֹפוֹת וציפצפוּ לָהם בּמתק־שׂפתים, מתּוֹך חנוּפה רכּה משמן, כּוֹרעוֹת לפניהם וכוֹפפוֹת גוּפן סמוּךְ לקרקע וּמפזרוֹת לָהם מעט דוֹחַן וכוּסמים זעֵיר פּה, זעֵיר שם.
ראוּ העוֹפוֹת הרעֵבים אֶת הדוֹחַן והריחוּ ריח כּוּסמים, מיד אחָזם בּוּלמוּס. קפצוּ כּוּלָם יחד ונפלוּ על הגרגרים המפוּזרים וּבלעוּ אֶת כּוּלָם לתיאָבוֹן ולא השאִירוּ מהם אַף אֶחָד. ואוּלָם לתפשׂם בּכּף לא נתנוּ אֶת הנשים בּשוּם אוֹפן.
אָמנם אֶפרוֹחים אחָדים, קטנים וחלָשים, כּמעט היוּ בּכל רע: הנשים כּיוונוּ אֶת השעה ואָמרוּ לכפּוֹת עליהם אֶת כּברוֹתיהן. הרגישוּ בּזה הדגרניוֹת הזקנוֹת וזינקוּ אל הנשים, התנַפּלוּ עליהן בּחימה שפוּכה, קפצו אֶל פּניהן וכמעט ניקרוּ אֶת עֵיניהן מרוֹב כּעסן. ראוּ הנשים, כּי סַכּנה קרוֹבה, נשׂאוּ אֶת רגליהן וּמיהרוּ לברוֹח מן השׂדה ושבוּ העירה כּל עוֹד רוּחָן בּהן.
חָזרוּ הנשים אֶל בּעליהן וסיפּרוּ לָהם אֶת כּל המוֹצאוֹת אוֹתן בּשׂדה. שמעוּ הגברים ונתנוּ קוֹלם בּצחוֹק גָדוֹל.
– חַה־חַה־חַה! זוֹ אִשה וזה כּוֹחָה וּגבוּרתה! שטיוֹת! הלא גרוּעוֹת אַתּן מן העוֹפוֹת עצמם! כּלוּם ראִיתן מימיכן אֵימת בּעל־כּנף על בּן־אָדם? חַה־חַה־חַה!
– אִם כּן אֵיפוֹא, – ענוּ הנשים הנעלָבוֹת – לכוּ־נא אַתּם, הגברים, והתגָרוּ מלחָמה בּעוֹפוֹת, ונראֶה בּמה כּוֹחכם גָדוֹל!
עמדוּ הגברים והזדיינוּ אִיש בּמַקלוֹ ויצאוּ כּוּלָם אֶל מחוּץ לָעיר לנַסוֹת דבר אֶל העוֹפוֹת המתקוֹממים ולהפּיל אֵימתם עליהם.
ו
אָכן יפה כּוֹחַ הגברים מכּוֹחַ הנשים, שלָהם זרוֹע עם גבוּרה, וגם בּינה יתירה ניתּנה לָהם. לא לחינם אָמרוּ עליהם, שהם בּחירי הבּריאָה וּמוֹשליה!
כּשראוּ הגברים אֶת מַחנה העוֹפוֹת, הנטוּשים על־פּני השׂדה, עמדוּ מרחוֹק להתנַכּל אליהם בּחָכמה. מה עשׂוּ? התגנבוּ אֶל העוֹפוֹת מאחוֹריהם, הוֹלכים סחוֹר־סחוֹר וּבאִים עליהם בּעקיפים, פּוֹסעים פּסיעוֹת דקוֹת על בּהוֹנוֹת רגליהם, מפרשׂים ידיהם לָאַויר, כּאשר יפרשׂ השׂוֹחה לשׂחוֹת, כּוּלָם קוֹרצים זה לָזה בּעֵיניהם, כּמתכּוונים לדבר אֶחָד. משהגיעוּ למקוֹם העוֹפוֹת, התנפּלוּ עליהם פּתאוֹם כּאִיש אֶחָד, הניפוּ עליהם מַקלוֹתיהם והתחילוּ מניסים אוֹתם מן השׂדה אֶל פּני העיר בּקוֹל המוֹן חוֹגג:
– קיש־קיש, לכלוּביכם! קיש־קיש ללוּליכם! קיש־קיש־קיש!…
ואוּלָם כּאן היתה תּבוּסתם שלמה. ראוּ העוֹפוֹת, כּי היתה ָהם מלחָמה מאחריהם, מיד נתעוֹררוּ כּוּלָם, התּרנגוֹלים עם תּרנגוֹלוֹתיהם, הדגרניוֹת והקעקעניוֹת ואֶפרוֹחיהן הקטנים עם הגדוֹלים, הפכוּ פּניהם כּלפּי בּעלי־הבּתּים החשוּבים והתחילוּ קוֹפצים כּנגדם בּעזוּת יתירה, מנַקרים אוֹתם בּמַקוֹריהם, שׂוֹרטים בּהם שׂרטת בּציפּורניהם, נוֹשכים לָהם עקביהם, קוֹרעים מעליהם קפּוֹטוֹתיהם וּמוֹרטים אֵת שׂער זקניהם, וּמתּוֹךְ כּךְ קוֹראִים וּמקעקעים וּמצפצפים כּוּלָם בּעירבּוּביה וּבצוָחָה משוּנה, עד כּי חָרדה האָרץ לקוֹלָם. נוֹצוֹת פּרחו בּאַויר, כּפתיתי שלג, וכיסוּ אֶת עֵין השׂדה – והמלחָמה כּבדה מאוֹד.
אָמנם רבּים מן העוֹפוֹת נפלוּ חלָלים בּמלחָמה הזאת, רבּים נרמסוּ בּרגלי אחיהם בּני עמם ורבּים הוּכּוּ ונפצעוּ בּמַקלוֹתיהם של בּעלי־הבּתּים. אבל גם בּני־האָדם לא ניקוּ וגם מהם ניזקוּ ונפצעוּ רבּים: לָזה ניקרוּ אֶת עֵינוֹ הימנית, לָזה קרעוּ מחוֹטמוֹ חתיכה הראוּיה להתכּבּד ולָזה מרטוּ אֵת חצי זקנוֹ ושׂרטוּ שׂרטת בּלחיוֹ, ודם, דם רב, נשפּךְ כּמַיִם אָרצה. וּמי יוֹדע, מה היתה אַחרית המלחָמה, אִילמלא היוּ הגברים חכמים, שראוּ אֶת הנוֹלָד והשליכוּ אֶת מַקלוֹתיהם בּשׂדה, הפשילוּ אֶת כּנפוֹת קפּוֹטוֹתיהם למַעלָה וּברחוּ מפּני הסַכּנה ושבוּ בּחרפּה העירה.
ראוּ הנשים אֶת בּעליהן המוּכּים והפּצוּעים ואֶת קפּוֹטוֹתיהם הקרוּעוֹת, זחה עליהן דעתּן ואָמרוּ:
– וּבכן? לָמה לא תּצחקוּ עתּה? גיבּוֹרים הם! אַנשי־חָיִל! אַמיצי־לב! זכרים!…
ז
“מי שנכוָה בּרוֹתחים יחזוֹר ויֵלךְ אֵצל פּוֹשרים”, –
כּךְ אמרוּ הגיבּוֹרים המנוּצחים ושׂמחוּ על פּתגם שנוּן זה, שזימן לָהם הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּשעתוֹ, כּמוֹצאֵי שלל רב. עמדוּ כּוּלָם ונתאַספוּ לבית הרב לאספה, נכנסוּ לישיבה וטיכּסו עֵצה, והיוּ מדיינים וּמַרבּים להג כּל אוֹתוֹ הלילה עד שנמנוּ וגָמרוּ לשלוֹח דיפּוּטאציה אֶל העוֹפוֹת, אשר תּנַסה אליהם דברי־שלוֹם ותחקרם לָדעת: מַה שאֵלָתם וּבקשתם מבּני־האָדם?
מי וָמי ההוֹלכים בּדיפּוּטאציה? ממילא מוּבן, שהגוֹרל נפל על רב העיר, ועל הדיינים והשוֹחטים והחַזנים, ועל בּעל־הטכסה, ועל שאָר בּעלי־הבּתּים החשוּבים, שהם מַנהיגי העיר וקבּרניטיה. יצאו אַנשי הדיפּוּטאציה מן העיר ושׂמוּ פּניהם אֶל מַערכוֹת המלחָמה, וּמַקלֹות וּשאָר כּלי־זין אֵין בּידיהם הפּעם.
משהגיעוּ אַנשי הדיפּוּטאציה אֶל השׂדה, נפלה מַחלוֹקת בּיניהם. התחילוּ מדיינים וּמתוַכּחים זה עם זה, מי מהם יֵצא לפניהם להיוֹת ראֹש־המדבּרים. פּנוּ בּעלי־הבּתּים אֶל בּעל־הטכסה ואָמרוּ לוֹ:
– דבּר אַתּה בּאָזני המתקוֹממים, ויִשמעוּ לָךְ. הלא אַתּה אָדוֹן לָהם ואֵימתךָ עליהם.
נרתּע בּעל־הטכסה לאחוֹריו כּנשוּךְ־נחש וענה בּרעדה ובעונתנוּת יתירה:
– אני? חַס ושלוֹם! מי אני וּמה אני, כּי אֶהיֶה קוֹפץ בּראש? לא אִיש־דברים אני, וגם אֶת שׂפת העוֹפוֹת לא ידעתּי מעוֹלם. ידבּרוּ־נא השוֹחטים, שראוּיִים הם לכךְ יוֹתר ממני: מצוּיִים הם אֵצל העוֹפוֹת כּל ימיהם.
שמעו השוֹחטים וחָרדוּ אַף הם וסילקוּ ידיהם לאחוֹריהם.
– חָלילָה לָנוּ מעשׂוֹת כּדבר הזה! אֵיךְ נעיז פּנינוּ לדבּר בּמקוֹם גדוֹלים וטוֹבים ממנוּ? הנה הרב שיִחיֶה עמנוּ פּה – יֵצא הוּא לפנינו וידבּר, כּי לוֹ נאֶה, כּי לוֹ יאֶה!
עמד הרב בּראש הדיפּוּטאציה, פּנה אֶל העוֹפוֹת והכריז בּקוֹל גָדוֹל לאמוֹר:
– שמעוּ־נא, רבּוֹתי! האזינוּ אֵלי, בּעלי כנף! לָמה תּלינוּ על בּני־האָדם? מַה שאֵלתכם וּמַה בּקשתכם? הגישוּ עצוּמוֹתיכם ונשמַע, ואִם יֵש טעם בּדבריכם, וַדאי שנשׂים לב לָהם ונתאַמץ למַלא אֶת משאלוֹת לבּכם לטוֹבה, אִם יִרצה השם.
הדבר יצא מפּי הרב, וכל העוֹפוֹת נתעוֹררו כּוּלָם בּקוֹל רעש גָדוֹל, בּקריאָה וּבצוָחָה, בּקיעקוּע וּבציפצוּף, והיתה המהוּמה בּמַחנה גדוֹלָה כּל־כּךְ, עד כּי חָרשוּ האָזנַיִם ודבר לא נשמע.
פּתח שוּב הרב ואָמַר לָהם:
– הסוּ העוֹפוֹת! רוֹאֶה אני, כּי מקריאת תּרנגוֹליכם וּמקיעקוּע תּרנגוֹלוֹתיכם וּמציפצוּף אֶפרוֹחיכם לא תּצמח לָנוּ ישוּעה. אִם אַתּם לוּא שמעוּני, אִיעצכם ויהי אלוֹהים עמכם. ראוּ, הנה בּחרנוּ אנחנוּ מקרבּנוּ חבוּרת שתדלָנים, הקרוּאִים דיפּוּטאטים, – בּחרוּ־נא אֵיפֹוא גם אַתּם דיפּוּטאטים מקרבּכם, אשר יִהיוּ למליצים בּיניכם וּבינינוּ. וּבלבד שתּבחרוּ אֶת הטוֹבים שבּכם, עוֹפוֹת מהוּגָנים וּנבוֹנים, בּעלי טעם וּבעלי דעה מיוּשבת. אוּלי יִמָצאוּ בּיניכם תּרנגוֹלי־הוֹדוּ אחָדים, אוֹ אַוַזים וּברוָזים?
– הוֹלדיר! הוֹלדיר! הוֹלדיר! – נַענה תּרנגוֹל־הוֹדוּ
אֶחָד, הוּא היחידי, שנגרר וּבא לכאן אַחרי העוֹפוֹת, התנַפּח כּוּלוֹ בּגאותנוּת יתירה, להראוֹת לעֵיני כּל, כּי פּה הוּא, מוּכן וּמזוּמן לָצאת כּשתדלָן לפני הקהל.
גָע־גָע־גָע! – נשמַע קוֹלוֹ של אַוָז זקן, ואַחריו החזיקוּ כּל נשיו וּפילגשיו.
קוָה־קוָה־קוָה! – עזרוּ אַחריהם בּרוָזוֹת אחָדוֹת, פּטפּטניוֹת וקוֹלָניוֹת, שנתכּוונוּ להכריז על עצמן, כּי גם הן פּה, בּין העוֹפוֹת. מיד קפץ תּרנגוּל אֶחָד, אַדמוֹני ועז־פּנים, וקרא בּחימה שפוּכה:
קוּקוּריקוּ, עוֹפוֹת! אִם יֵש אֶת נַפשכם להימכר
ממכּרת־עבדים, הפקירוּ גוֹרלכם בּידי הגאותנים הלָלו, בּידי תּרנגוֹלי־הוֹדוּ הטיפּשים, אוֹ בּידי האַוָזים המיוּחָסים, שאֵין לָהם בּעוֹלָמם אלָא יִחוּס־אָבוֹת בּלבד, אוּ בּידי הבּרוָזוֹת הלָלוּ, הגרגרניוֹת והעצלָניוֹת, שכּל מַשׂא־נַפשן רק אָכוֹל ושתה והלוֹךְ רכיל בּעמן. עוֹמד אני ושוֹאֵל אֶתכם: מַה לָנוּ ולָהם? מי שׂמם שתדלנים לָנוּ? הלוא אוֹתם אֵין בּני־האָדם לוֹקחים לכפרוֹת, ולָמה יכניסוּ את חוֹטמם בּרשוּת שאֵינה שלָהם? אנחנוּ קרוּאִים עוֹפוֹת, ואוֹתנוּ לוֹקחים לכפּרוֹת, ולָכן רק אָנוּ ראוּיִים להיוֹת דיפּוּטאטים!
קע־קע־קע! אמת, דיבּר חברנוּ! – החזיקוּ אַחריו כּמה וכמה עוֹפוֹת בּקוֹל אֶחָד. ושוּב היתה מהוּמה ושאוֹן וָרעש. התּרנגוֹלים קראוּ, והתּרנגוֹלוֹת קיעקעוּ, והאֶפרוֹחים ציפצפוּ כּוּלָם יחד, קפצוּ זה כּנגד זה, ניקרוּ זה בּקדקדוֹ של זה, מחאוּ כּנף והרבּוּ להג. וכךְ היוּ מדיינים וּמתנַגחים שעה ארוּכּה, עד שבּחרוּ מקרבּם דיפּוּטאציה: שנַיִם־שלוֹשה תּרנגוֹלים חשוּבים, שפּרקם נאֶה וּזקנם מגוּדל, זוּג תּרנגוֹלוֹת נכבּדוֹת, כּרסניוֹת וּבעלוֹת כּנפים מאָדמוֹת, ותרנגוֹלים צעירים אחָדים, קוֹלָניִים ועזי־פנים, שקוֹלם דק וּמנַסר וּלשוֹנם מדבּרת גדוֹלֹות. וּשתּי הדיפּוּטאציות נכנסוּ בּדברים והתחילוּ בּמַשׂא וּמַתּן, כּמוֹ שכּתוּב להלן, בּפּרק הבּא.
ח
בּעלי־הבּתּים: וּבכן, עוֹפוֹת, אִמרוּ לָנוּ, מַה שאֵלתכם וּמַה בּקשתכם? דבּרוּ דברים בּרוּרים, ונשמע!
העוֹפוֹת: שאֵלָתנו וּבקשתנוּ? אֵין אָנוּ מבקשים כּלוּם. נַפשנוּ בּשאֵלָתנוּ וּכבוֹדנוּ בּבקשתנוּ: ניתּן לָכם אֶת בּשׂרנוּ, נַטיל לָכם אֶת בּיצינוּ, נַמציא לָכם אֶת נוֹצוֹתינוּ – וּבלבד שלא נהיֶה כּפּרוֹתיכם!
בּעלי־הבּתּים: הכיצד? הלא יהוּדים אנחנוּ, ויהוּדים חַייבים בּמצוַת כּפּרוֹת!
העוֹפוֹת: האוּמנם? מצוָה היא זוֹ לָכם? מצוּוים אַתּם על הכּפּרוֹת מן התּוֹרה? והיכן מצאתם דין זה כּתוּב?
בּעלי־הבּתּים: מַה לָכם, תּרנגוֹלים, וּלדינים? וכי פּוֹסקי הלָכוֹת אַתּם לָנוּ? אוֹ כּלוּם מפּיכם אָנוּ חַיִים? אִם אֵין זה דין מפוֹרש בּתּוֹרה, הרי זה מנהג, מנהג ישן, שנקבּע אֶצלנו מקדמוֹנִים, וּבידוּע, שמנהג יִשׂראֵל דין הוּא. וּבכלל, תּמהים אָנוּ עליכם, תּרנגוֹלים, ועל דרכּכם המשוּנה: מה ראִיתם כּי נזעקתּם כּל־כּךְ על מנהג הכּפּרוֹת? וכי נוֹחַ לָכם, שבּני־אָדם שוֹחטים אֶתכם וצוֹלים אֶת בּשׂרכם ואוֹכלים אֶתכם בּכל פּה רק לשם תּאוַת האכילה בּלבד? אַדרבּה, דוֹמה, שצדקה אָנוּ עוֹשׂים עמכם, שאָנוּ מסַבּבים אֶתכם סיבּוּב־כּפּרוֹת ואוֹמרים לכבוֹדכם שלוֹש פּעמים “בּני־אָדם”…
העוֹפוֹת: “בּני־אָדם”?… הלוַאי כּה תּדעוּ טעם בּשׂר כּל ימיכם, אִם ידענוּ אֶת הכּתוּב שם אֶצלכם בּ“בני־אָדם”!…
בּעלי־הבּתּים: והבּרכה, שהשוֹחט מברךְ עליכם בּשעת שחיטה, כּלוּם קלה היא בּעֵיניכם?
העוֹפוֹת: מוּטב שיברךְ בּרכה על הרעם!
בּעלי־הבּתּים: והסעוּדה המַפסקת, שבּני יִשׂראֵל עוֹשׂים בּכם בּעֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים, מַה תּהא עליה?
העוֹפוֹת: אִם כּן אֵיפוֹא, לָמה נפל הגוֹרל עלינוּ דווקא, עלינוּ תּרנגוֹלים עלוּבים ואוּמלָלים? המעט לָכם אַוָזים עצלים, בּרוָזים מפוּטמים וּשמנים ותרנגוֹלי־הוֹדוּ אבוּסים, שאֵינם עוֹשׂים כּלוּם בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, אֶלָא אוֹכלים ושוֹתים וּפרים ורבים, וטוֹבלים כּל ימיהם בּכל בּיצה ובכל אַגמי־מים?…
בּעלי־הבּתּים: הלא חכמים אַתּם בּעֵיניכם, ואַף־על־פּי־כן דברי הבל וּשטוּת תּדבּרוּ! הכּל יוֹדעים שלא נבראו אַוָזים אֶלָא לחנוּכּה, לטגנם על המַחבת ולעשׂוֹתם שוּמן ללביבוֹת. ולא נבראוּ תּרנגוֹלי־הוֹדוּ אֶלָא לחַג הפּסח, שלצוֹרךְ זה מפטמים אוֹתם וּמטפּלים בּהם כּל ימוֹת החוֹרף. ואִילוּ אַתּם לא לכךְ נוֹצרתּם: אַתּם, התּרנגוֹלים, עוֹמדים מוּכנים וּמזוּמנים בּשבילנוּ להיות כּפּרוֹתינוּ…
העוֹפוֹת: ואָנוּ אוֹמרים: מוּטב שתּהיוּ אַתּם כּפּרוֹתינוּ!
בּעלי־הבּתּים: אִם כּן, הרי עזי־פנים וּקשי־עוֹרף אַתּם, ואֵינכם יוֹדעים, לפני מי אַתּם עוֹמדים! הרי לא תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם מדבּרים עמכם היוֹם, אֶלָא פּי בּעלי־בתּים חשוּבים, רבּנים, דיינים ושוֹחטים!
העוֹפוֹת: שוֹחטים?… קוּקוּריקוּ! הלוַאי תּפצה האדמה אֶת פּיה ותבלע חַיִים אַת כּל השוֹחטים ואֵת כּל הרוֹצחים ואֵת כּל שוֹפכי דם נקיִים! השמַעתּם, אחינוּ בּעלי־הּכּנף? גם בּהשוֹחטים שלָהם, בּרוֹצחים אַכזריים אֵלוּ, אוֹמרים האנשים להיכּבד על פּנינוּ! הוֹציאוּ־נא אֵלינוּ אֶת השוֹחטים ההם אשר אמַרתּם, ונַראֵם בּמה כּוֹחנוּ גָדוֹל!…
בּעלי־הבּתּים: וּבכן, אַתּם אוֹמרים לשנוֹת אֶת סדרי בּראשית ולהפוֹךְ אֵת הקערה על פּיה? מתקוֹממים אַתּם למנהג העוֹלָם? מוֹרדים אַתּם? פּוֹרקים עוֹל דרךְ־אֶרץ? לָכן תּדעוּ אֶת תּנוּאָתנו!…
העוֹפוֹת: קוּקוּריקוּ! מַה תּעשׂוּ לנוּ, למשל? תּמסרוּ דיננוּ לשמַיִם? תּטילוּ חרם עלינוּ? אוֹ אֶפשר תּאַסרוּ אֶת בּשׂרנוּ כּבשׂר טריפה?… אִי לָכם, בּני־אָדם יוֹשבי חוֹשך וצלמות! מַהרוּ ואִספו אֶת כּנפוֹת קפּוֹטוֹתיכם והימלטוּ על נַפשכם בּעוֹד מוֹעֵד, פּן נשלח בּכם את ציפּורנינוּ!
בּעלי־הבּתּים: מי? אַתּם? הוֹי עליכם, מוֹרדים! הוֹי עליכם, פּוֹרקי עוֹל! מתגָרים אַתּם בּרעה היוֹם!
העוֹפוֹת: קוּקוּריקוּ! לָעוֹג נלעג לָכם!
בּעלי־הבּתּים: דמכם בּראשכם!…
העוֹפוֹת: קוּקוּריקוּ! קוּ־קוּ־רי־קוּ!…
ממחרת היוֹם ההוּא יצאוּ כּל בּני העיר אֶל בּית־המטבּחַיִם לראוֹת בּמשפּט העוֹפוֹת, שנפלו שבוּיִים בּמלחמה, –
כּוּלָם מוּטלים שחוּטים על הקרקע זה בּצד זה: התּרנגוֹלים והתּרנגוֹלוֹת, הדגרניוֹת והקעקעניוֹת, הן ואֶפרוֹחיהן הקטנים עם הגדוֹלים. והשוֹחטים עדיִין עוֹמדים עליהם, אִיש חלָפוֹ בּידוֹ, והם אָצים לכלוֹת אֶת
מלאכת־הקוֹדש לכבוֹד היוֹם הגָדוֹל והקדוֹש, יוֹם צוֹם־כּיפּוּרים.
ומנהג הכּפּרוֹת לא חָדל בּיִשׂראֵל, ועדיִין הוּא חוֹזר ונשנה בּכל שנה עד היוֹם הזה
א. ליל־זועה
אוֹתוֹ הלילה היה ליל חוֹשךְ, אַחַד הלילוֹת שקוֹדם חַג הפּסח, עֵת חשכת השמַיִם ממַעל וּשחוֹר הבּיצה מתּחת משמשים בּעירבּוּביה
וּמַאפילים על העוֹלָם בּטלית שכּולָה שחוֹרה. דממה גדולה היתה מסביב, דממה ושלוַת־השקט. תּרדמה עטפה אֶת הכּל. אפילוּ הדגה אשר בּמים לא נעה ולא זעה ויראה להוֹציא ראש לאַויר העוֹלָם בּלילה הזה, שכּוּלוֹ דממה ועלטה. בּלילוֹת האֵלה ניתּנה רשוּת למַלאַךְ־החלוֹמוֹת לשפּוֹךְ אֶת רוּחוֹ על
כּל בּשׂר ולעשׂוֹת בּלהטיו בּאֵין מַפריע: בּא הוּא אֶל הישנים בּרוֹב
ענין, מפזר לָהם אָת צבעֵי הדמיוֹן בּיד רחָבה, מגבּב הזיוֹת על־גבּי הזיוֹת וּמַראֶה בּחזוֹן דברים משוּנים, שלא היוּ ולא נבראוּ.
גם החלוֹמוֹת, שחָלם בּלילה ההוּא גיבּורֹ סיפּוּרנוּ זה,
היוּ חלוֹמוֹת משוּנים מאוֹד, אשר כּמֹוהם לא ראה מעוֹלָם. כּל אֹותֹו הלילה התלבּטוּ לפניו בּערפל מיני עוֹפוֹת שוֹנים, תּרנגוֹלים ותרנגוֹלוֹת, אַוָזים וּברוָזים. תּרנגוֹל אֶחָד, אָדוֹם כּוּלוֹ, עוֹדנוּ רךְ וצעיר,
אַךְ עז־פּנים וקנתּרן, קפץ כּנגדוֹ מתּוֹךְ החבוּרה בּחוּצפּה יתירה, קוֹפץ וצוֹחק וּמזמר לוֹ זמר משוּנה:
קוּקוּרִיקוּ, אָח לְצָרָה!
חָזוּת קָשָה, חָזוּת מָרָה
הֻגְּדָה לִי עַל־אוֹדוֹתֶיךָ:
הִנֵּה אוֹיֵב בָּא עָלֶיךָ,
פֶּרֶא־אָדָם, לִבּוֹ אֶבֶן;
אֶל עֲגָלָה מְלֵאָה תֶבֶן
יוֹרִיד אוֹתְךָ בַּאֲסוּרִים,
יְעַנֶּה אוֹתְךָ בְּיִסּוּרִים,
יְבִיאֲךָ לְמֶרְחַקִּים,
יִתֵּן גֵּוְךָ שָׁם לְמַכִּים,
וְעַל צַוָּארְךָ, צַוָּאר שָׁמֵן,
יַעֲבִיר סַכִּין – וְנאמַר אָמֵן!…
זמר זה מסַיים התּרנגוֹל האָדוֹם בּקריאַת “קוּקוּריקוּ”
כּפוּלה וּמכוּפּלת, ונדמה לוֹ לגיבּוֹרנוּ בּחלוֹם, כּי כּל העוֹפוֹת
הרבּים האַוָזים והבּרוָזים, המתלבּטים לפניו בּחבוּרה וחוֹזרים מסביב לוֹ,
הוֹמים וּמקרקרים בּצוָחה וצוֹחקים על משבּתּיו בּקוֹלוֹת שוֹנים וּמשוּנים
כּל־כּךְ, עד כּי תּרעד האָרץ לקוֹלָם. והוּא מתמַלא חימה וּמזנק אֶל התּרנגוֹל החָצוּף בּכל כּוחוֹ, וּמרוֹב כּעסוֹ הוּא ניעוֹר משנתוֹ בּלב
דוֹפק, נרעש ונפעם, והוּא מַקשיב מסביב לוֹ שאוֹן והמוּלה וקוֹל צעדים, רוֹאֶה נר דוֹלק בּחשכה ושוֹמע קוֹלוֹת משוּנים, קוֹלוֹת פּראִים, אשר לא שמע כּמוֹהם מעולָם: "לא זה!… רק זה!… הנה הוּא!… כּן, כּן!… תּפשׂוּהוּ!… קחוּהוּ!… כּפתוּהוּ!… לאַט לָכם לרגליו!… הישָמרוּ
פּן תּשבּרו אֶת רגליו!…כּךְ, כּךְ!… תּנהוּ אֵלָי!… מַהר, אַל
תּעמוֹד!… הלילה עוֹבר!… שׂאֵהוּ אֶל העגָלה!"… והוּא חש פּתאוֹם,
כּי שתּי ידים גסוֹת ואַמיצוֹת אוֹחזוֹת בּוֹ בּכל עוֹז, מהדקוֹת אֶת רגליו
זוֹ לזוֹ, כּוֹפתוֹת אוֹתוֹ, מרימוֹת אוֹתוֹ בּאַויר וּמַשליכוֹת אוֹתוֹ
לתוֹךְ עגָלה רחָבה ועמוּקה, על מַצע־קש. בּעגָלה שוֹכבת עוֹד בּריה אַחַת, אַף היא מבּני מינוֹ ואַף היא כְּפוּתָה. בּריה זוֹ, שנראֵית כּנקבה,
רוֹעֶדת בּכל אֶברי גוּפה. שני בּני־אָדם משוּנים חוֹזרים סביבם אֵילךְ ואֵילךְ. שניהם פּראִים. הפּרא האֶחָד ראשוֹ מגוּלה ושׂערוֹתיו פּרוּעוֹת,
והשני כּוֹבע שׂעיר חָבוּש לוֹ עד למַטה מאָזניו. בּעל הראש המגוּלה עוֹמד מאחֹורי העגָלה, מפשפּש בּאוֹפנים, בּוֹדק אֶת הסוּסים. וּבעל הכּובע
השׂעיר עלה על העגָלה וּמיד ישב על רגליהם של הכּפוּתים בּכל כּוֹבד גוּפוֹ הגָדוֹל, עד כּי פּרחה נשמתם כּמעט.
– השגיחה־נא השגָחה מעוּלָה אֶל שניהם, שלא יִנתקוּ האסוּרים מעל רגליהם, שלא יִצנחוּ, חָלילה, ולא יִקפּצוּ מעל העגָלה. השוֹמע אַתּה מַה שמדבּרים אֵליךָ?
כּךְ אוֹמר בּעל הראש המגוּלה אֶל בּעל הכּוֹבע השׂעיר,
וּבעל הכּוֹבע השׂעיר שוֹמע ואֵינוֹ משיב כּלוּם. מַצליף הוּא על־גבּי הסוּסים, והעגָלה זזה ממקוֹמה.
ב. שני השבוּיים מתודעים זה אֶל זה
אִם שני גיבּוֹרינוּ האוּמלָלים חָיוּ אַחרי מאוֹרעוֹת
הלילה ההוּא ונשמתם לא יצאה מפּחד – אוֹת הוּא, כּי נס נַעשׂה לָהם מן השמים. היכן הם? לאָן מוֹליכים אוֹתם? ולָמה לָקחו אוֹתם בּשבי? מה פּשעם וּמַה חַטאתם?…
מתּוֹךְ אפלת הלילה לא ראו אִיש אֶת פּני רעֵהוּ. ורק כּשהאִיר השחר, התחילוּ מסתּכּלים זה בּפני זה וּפתחוּ בּשׂיחָה בּקוֹל־מלחשים:
– בּרוּכה אתּ בּבּוֹקר, גברתּי!
– בּרוּךְ תּהיֶה גם אָתּה!
– נכוֹן אני להישבע, כּי משלָנוּ אַתּ, מבּני הוֹדוּ…
– לָמה תּישבע חינם, ואַתּה נאמן עלי גם בּלא שבוּעה!
– הכּרתּיךְ בּראִיה ראשוֹנה על־פּי האַלמוּגים שבּצוָארךְ.
– סימן הוּא לךָ, שתּלמיד־חָכם אַתּה וּטביעוּת־עֵינךָ יפה.
רגָעים אחָדים עוֹברים עליהם בּשתיקה. אַחַר־כּךְ הוּא פּוֹתח שוּב ואוֹמר לָה:
– גברתּי, השלום לך?
– כּה יתּן אלוֹהים שלוֹם לכל שׂונאַי ודוֹרשי רעתי!
ושוּב שתיקה. אַחַר־כּךְ הוּא גוֹחן אֵליה ולוֹחש לָה על אָזנה:
– גברתּי, שאֵלה יֶש לי לשאלךְ.
– שאָל.
– הגידי־נא לי, מה היא אַשמתךְ?
– אַשמתי ואַשמתךָ אַחַת היא.
– רצוֹני לאמוֹר: מה עווֹן מצאוּ בּךְ כּי לקחוּךְ בּשבי?
– עווֹני ועווֹנךָ אֶחָד הוּא.
– רוֹאֶה אני אֶת פּנַיִךְ והנה אֵינם כּתמוֹל־שילשוֹם.
– פּנַי אֵינם כּתמוֹל־שילשוֹם? הראִיתם עז־מצח שכּמוֹתוֹ! בּא וישב על רגלי בּכל כּוֹבד גוּפוֹ, עד כּי עֵינַי יוֹצאוֹת מחוֹריהן, ועדיִין הוּא מעיז פּניו לאמור עלי, כּי פּנַי אֵינם כּתמוֹל־שילשוֹם!
– מַה תּדבּרי, גברתּי? כּלום אני יוֹשב על רגליךְ?
– אִם כּן, מי הוּא היוֹשב על רגלי?
– הוּא הּוא! פּרא־אָדם זה, בּעל הכּוֹבע השׂעיר, תּפּחנה עצמוֹתיו!
– האוּמנם? ואני סבוּרה היִיתי, כי אַתּה הוּא הדוֹחק אֶת רגלי. מכּיוָן שכּךְ, נַעניתי לךָ, מחַל לי.
ואוּלָם כּאן נפסקה שׂיחָתם, לפי שבּעל הכּוֹבע השׂעיר
ניעוֹר פּתאוֹם, כּמקיץ משנתוֹ, והתחיל מַצליף בּחמתוֹ על־גבּי הסוּסים. הסוּסים מזדרזים וּמרימים רגליהם בּריצה, והעגָלה נרעֶשת וּמיטלטלת לכאן וּלכאן. שני גיבּוֹרינוּ מתכּווצים וחָשים, כּי בּני־מעֵיהם מזדעזעים בּקרבּם. וּפתאוֹם עמדה העגָלה בּעֶצם מרוּצתה, וּשני השבוּיִים ראוּ
לפניהם מַחזה משוּנה, שלא ראוּ כּמוֹתוֹ מימיהם.
ג. גיבּוֹרינוּ נמכּרים ממכּרת עבדים
מימיהם לא ראוּ גיבּוֹרינוּ בּמקוֹם אֶחָד אֵת אשר ראוּ עֵיניהם פּה: סוּסים וסַייחים שוֹנים, פּרוֹת ועגָלים, חזירים גדוֹלים
וּקטנים, ואנשים רבּים לאֵין מספּר, כּחוֹל אשר על שׂפת הים. וּבתוֹךְ ההמוֹן הרב, המתרוֹצץ אָנה ואָנה, עוֹמדוֹת עגַּלוֹת וּקרוֹנוֹת, כּולָן
מלאוֹת סחוֹרה מכּל המינים, תּבוּאָה וּפירוֹת ויבוּל־האָרץ, תּרנגוֹלים
ותרנגוֹלוֹת, אַוָזים וּברוָזים, השוֹכבים כּפוּתים וּצפוּפים זה על־גבּי זה. ושם, בּקרן־זוית, מתבּוֹדד על עגלת־אִיכּר חזיר כּפוּת, והוּא מצעֵק בּכל כּוֹחוֹ, מוֹחה על העוול, הנַעשׂה לוֹ לעֵיני השמש, צוֹוחַ בּקוֹל משוּנה כּל־כּךְ, עד כּי תּחרש כּל אוֹזן משמוֹע. אבל מי יִשמַע לו וּמי ישׂים לב למחאָתו? הכּל אָצים ורצים, הכּל מדבּרים, הכּל פּונים אִיש
לעסקיו – יוֹם השוּק הוּא היוֹם.
ואֶל המקוֹם המשוּנה הזה הביאָם פּרא־האָדם, בּעל הכּוֹבע
השׂעיר. כּיוָן שעמדה העגָלה, ירד בּעל הכּוֹבע השׂעיר מעל הדוּכן ועמד לטפּל בִּשבוּייו. שני השבוּיִים נתעוֹררוּ, ולבּם פּחד ורחב: מַה יאֹמר פּרא־אָדם זה לעשׂוֹת בּהם עתּה? אֶפשר יפתּח אֶת האסוּרים מעל רגליהם? אוּלי ירחם עליהם ויוֹציאֵם מן העגָלה וישלחם לחָפשי אֶל אשר יִשׂאֵם רוּחָם?… אהה, לשוא היתה תּקוָתם! רק הגבּה הגבּיה אוֹתם מתּחתּית העגָּלה והשכּיבם למַעלָה, בּמקוֹם הנראֶה לָעין, כּדי שישגיחוּ אליהם
העוֹברים והשבים. אוֹי לאוֹתה בּוּשה, אוּי לאוֹתה כּלימה!… ואֶפשר גם
זוֹ לטוֹבה? מי יוֹדע – אוּלי תּימצא לָהם נפש טוֹבה ורחמניה, אשר תּראֶה בּענים וּתרחם עליהם, תּעמוֹד לתבּוֹע עֶלבּוֹנם ותשאל אֶת הפּרא הזה: על מה ולָמה לָקח אוֹתם בּשבי?
כּךְ חָשבוּ גיבּוֹרינוּ העלוּבים בּפני עצמם. ואָמנם
כּמַחשבתּם כּן היה: זימן לָהם הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא נפש טוֹבה ורחמניה, והיא אִשה מסוּרבּלת בּבשׂר וּמטפּחת טוּרקית על שכמה, אשר קרבה אֶל העגָלה ושלחה אֶת ידה למַשש אֶת השבוּיִים, וּפתחה ואָמרה אֶל בּעל הכּוֹבע השׂעיר:
– האַתּה הבאת אֶת הזוּג הזה?
– וכי מה ענינךְ כּאן?
– בּני־הוֹדוּ הם?
– וּלדידךְ בּני־כוּש הם?
– כּמה תּדרוֹש בּמחירם?
– כּלוּם תּמצא ידךְ די כּסף לכךְ?
– אִילמלא היה לי די כּסף, לא עמַדתּי כּאן לדבּר עם בּן־חָם שכּמותךָ!
כּךְ נדבּרים המטפּחת הטוּרקית והכּוֹבע השׂעיר זה אֶל זה,
וּשניהם מַתחילים בּמקח וּממכּר. שניהם מדיינים בּיניהם. הפּרא, בּעל
הכּוֹבע השׂעיר, קר־המזג הוּא, מתוּן בּדבריו ועוֹמד על דעתּוֹ כּמַסמר נטוּע. והמטפּחת הטוּרקית רגשנית היא בּיוֹתר, והרי היא סוֹעֶרת ורוֹתחת כּוּלָה, נפטרת בּכל רגע מן העגָלה וּמתכּוונת לילךְ לדרכּה, אֶלָא שתּיכף היא חוֹזרת וּפוֹתחת שוּב בּמקח וּממכּר. וכךְ היא הוֹלכת וחוֹזרת חלילה, עד שהכּוֹבע השׂעיר מתקצף, יוֹרק לעוּמתה וּמקללָה בּאלוֹהיה. אוֹתה שעה פּוֹנה גיבּוֹרנוּ השבוּי אֶל חברתּוֹ השבוּיה ואוֹמר לָה בּלחש:
– גברתּי, השוֹמַעת אָתּ?
– וַדאי שוֹמַעת אָני! וכי אֵין לי אָזנַיִם לשמוֹע?
– נראֶה, שרוֹצים לגָאלנוּ מיד שוֹבנוּ?
– כּךְ נראֶה הדבר.
– אִם כּן אֵיפוֹא, לָמה היא עוֹמדת על המקח וּמדבּרת בּנוּ כּדבּר בּאַוָזים?
– אוֹי לָנוּ, שהגענוּ לכךְ!
– יֵלכוּ כּוּלָם לאבדוֹן, וּבלבד שיפתּחוּ אֶת האסוּרים מעל רגלינוּ ויוֹציאוּנוּ לחָפשי.
– אָמן, כּן יהי רצוןֹ!
לבסוֹף נגמַר המקח והממכּר, והמטפּחת הטוּרקית שלחה אֶת ידה אֶל כּיסה והוֹציאָה את כּספּה.
– וּבכן, לא פּחוֹת מזה?
– לא פּחוֹת מזה.
– אפילוּ פּרוּטה אַחַת לא תּגרע?
– אפילו פּרוּטה אֶחָת.
– ואַף־על־פּי־כן, אוּלי…הס, הס! כּלוּם לא אמרתּי! ראוּ־נא אֶת זה ואֶת כּעסוֹ! הא לךָ כּסף! הא וקבּל!
וּשני גיבּוֹרינוּ השבוּיִים עוֹברים מרשוּתוֹ של הפּרא,
בּעל הכּובע השׂעיר, לרשוּתה של האִשה המסוּרבּלת בּבשׂר, בּעלת המטפּחת
הטוּרקית. שניהם נמכּרו לָה ממכּרת עבדים.
ד. בּמקוֹם מוֹשב פּראים
כּיוָן שהוּבאוּ גיבּוֹרינוּ למקוֹמם החָדש, מיד הכניסוּם
לחדר מיוּחָד וּפיתּחוּ אסוּריהם מעל רגליהם. עמדוּ שניהם לשאוֹף רוּחַ וּלהחליץ עצמוֹתיהם המדוּכדכוֹת והתחילוּ פּוֹסעים אָנה ואָנה לראוֹת, אִם
יֶש עוֹד כּוֹחַ בּרגליהם לָלכת. מגוֹדל שׂמחָתם לא השגיחוּ ולא ראוּ, כי שבוּיִים הם גם פּה וחוּפשה רחוֹקה מהם. רק כּעבוֹר רגָעים התבּוֹננוּ וידעוּ, כּי הוֹשיבוּ אוֹתם בּכּלא. הכניסוּם לקרן־זוית אפלה, מעֵבר מזה תּנוּר חַם וּמעֵבר מזה כּוֹתל קר, ולפניהם סוּלָם הפוּךְ, המשמש בּמקוֹם סוֹרג. ואוֹכל נתנוּ לפניהם וּמַיִם לשתּוֹת, ועזבוּם יחידים לנַפשם, רק אלוֹהים בּיניהם. לאַחַר שהתבּוֹננוּ אֶל דירתם החדשה, עמדוּ שניהם זה כּנגד זה נרעמים ונרגָזים, כּדרךְ בּני־אָדם זרים, שנזדמנוּ לפוּנדק אֶחד על אַפּם ועל חמתם, עוֹמדים וּמציצים אֶחָד בּפני השני – וּפתאוֹם פנּו עוֹרף זה לָזה וּפרשׁוּ כּל אֶחָד לקרן־זוית שלוֹ. זה עוֹמד בּקרן־זוית זוֹ, וזוֹ עוֹמדת בּקרן־זוית זוֹ, וּשניהם שוֹקעים בּהירהוּרי עצבוּת.
ואוּלָם לא היוּ רגָעים מוּעטים עד שנפתּחה דלת כּלאָם ונכנסה תּחילה המטפּחת הטוּרקית, ואַחריה פּרצוּ המוֹן נשים משוּנוֹת,
כּוּלָן נדחָקוֹת וּבאוֹת זוֹ אַחַר זוֹ. המטפּחת הטוּרקית אָחזה בּידי כּל
אַחַת מן הנשים, הגישה אוֹתה עד השבוּיִים, הראתה עליהם בּאֶצבּע ואָמרה בּפנים מַבהיקים:
– מה הזוּג הזה בּעֵינַיִךְ?
– כּמה שילמתּ?
– אַדרבּה, העריכי אֶת ערכּם!
כּל הנשים עוֹמדוֹת להעריךְ אֶת עֵרךְ השבוּיִים, ואַף
אַחַת מהן אֵינה מכוונת אֶל המחיר. וּכשגילתה לָהן המטפּחת הטוּרקית אֶת סכוּם הכּסף, ספקוּ כּל הנשים אֶת כּפּיהן:
– האוּמנם?
– כּה יִתּן לנוּ אלוֹהים חַג כּשר ושׂמח!
פּני הנשים מפיקים קנאה, לחָיֵיהן מתלהבוֹת וּמַסמיקוֹת ועֵיניהן בּוֹערוֹת בּאֵש זרה. ואַף־על־פּי־כן כּוּלָן מַעתּירוֹת בּרכוֹת על ראש המטפּחת הטוּרקית:
– יהי לָךְ הזוּג הזה לברכה!
– יִנעם לָךְ החַג בּעבוּרוֹ!
– תּזכּי לשנה הבּאה!
– אַתּ וּבעלךְ וּבניךְ!
– אָמן! גם אַתּן! גם אַתּן!
והנשים נדחָקוֹת ויוֹצאוֹת כּוּלָן יחד. כּעבוֹר רגע חוֹזרת המטפּחת הטוּרקית וּמוֹשכת אַחריה מין בּריה משוּנה, בּרנש אַדמוֹני
ושׂעיר, שכּוּלוֹ זקן וּפאוֹת. מוֹליכה היא אוֹתוֹ בּידיו, וּפניה מַבהיקים
מנחת:
– הלא אַתּה וַדאי מבין אָתּה. מַה תּאֹמַר לזוּג אשר כּזה?
האַדמוֹני והשׂעִיר עוֹמד ותוֹהה, מַבּיט בּעֵינַים מבוּלבּלוֹת.
– האני מבין? זוֹ מנַיִן לָךְ?
– הלא בּן־תּוֹרה אַתּה, וכל העוֹסק בּתּוֹרה מַחכּים. מַה דעתּךָ אַתּה, למשל, הראוּיִים אָנוּ, כּי יִתּן לָנוּ הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא חַג כּשר ושׂמח? הלא כּל זה רק לשמוֹ, לשם יִחוּד קדשוֹ!
האַדמוֹני והשׂעיר מַחליק בּידוֹ על שׂער זקנוֹ האָדוֹם וזוֹקף עֵיניו כּלפּי מַעלָה מתּוֹךְ יִראַת־שמים.
– כּל היהוּדים ראוּיִים, כּי יִתּן לָהם הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא חַג כּשר ושׂמח.
המטפּחת הטוּרקית והאַדמוֹני יוֹצאִים, וגיבּוֹרינוּ
השבוּיִים נשאָרים שוּב לבדם. שניהם עוֹמדים כרגע כּנדהמים, כּאִילוּ אָבדה לָשוֹן מהם, וּמַרעימים פּניהם זה לָזה כּבתּחילה. וּפתאוֹם נתעוֹררה היא והוֹציאָה מגרוֹנה שריקה משוּנה, שנשמעה כּמין שיעוּל. נפנה הוּא אֵליה והציץ בּה.
– גברתּי, מה לָךְ?
– לא כלוּם. ראִיתי מַעשׂה ונזכּרתּי בּבית אִמי.
– הבל וריק! שכחי אֶת בּית אִמךְ! מוּטב שנתבּוֹנן ונראֶה, היכן אָנוּ וּמה עלינוּ לעשוֹת?
– היכן אָנוּ? בּמַעמַקי האדמה. נתוּנים אָנוּ בּצרה וּבשביה.
– זו מנַיִן לָךְ?
– וכי תּשאַל עוֹד? כּלוּם עֵינַיִם לךָ ולא תּראֶה, כּי
נמכּרנוּ פּה לידי פּראִים ממכּרת תּרנגוֹלים ותרנגוֹלוֹת, אַוָזים
וּברוָזים? הוֹשיבוּנוּ בּמַחשכּים, בּמין כּלוּב של עוֹפוֹת, אוֹ בּדיר של
עֵצים.
– וּמַה יעשׂוּ בּנוּ?
– הוֹי, מַה יעשׂוּ בּנוּ! כּשהיִיתי עדיִין קטנה בּבית
אִמי, שמַעתּי סיפּוּרים נוֹראִים על אַחינוּ ואַחיוֹתינוּ, שנשבּוּ לבין
הפּראִים.
– אֶט, סיפּוּרי־בדים! אַל תּאמיני, גברתּי, בּדברי־הבאי אֵלה, הקלוּטים מן האַויר!
– לא סיפּורי־בדים הם, אֶלָא מַעשׂים שהיוּ. בּאָזנַי שמַעתּי, אחוֹתי סיפּרה לי. אחוֹתי סיפּרה, כּי הפּראִים האֵלה שׁבּעיר
רעים שבעתים מן החַיוֹת הטוֹרפוֹת בּיער. חַיה טוֹרפת כּי תּפּוֹל על אֶחָד משלָנוּ, וטרפה ואָכלה אוֹתוֹ בּבת אָחָת. ואִילוּ הפּראִים
הלָלוּ…
– טֶה־טֶה־טֶה, גברתּי! דוֹמה, שמַבּיטה אַתּ על עוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא מּתוֹךְ אַספּקלָריה שחוֹרה.
– מתּוךְ מה אני מַבּיטה?
–מתּוֹךְ אַספּקלָריה שחוֹרה.
–אֵיפה ראִית אַספּקלָריה אֶצלי?
– חַה־חַה־חַה!
– מה הצחוֹק הזה פּתאוֹם?
– הוֹי, גברתּי! אָכן רוֹאֶה אני, כּי אֵינךְ אֶלָא…
– אֶלָא מה?
בּיקש לאמוֹר לָה מה היא, ולא הספּיקוּ בּידוֹ.
ה. ילדי הפּראים
הדלת נפתּחה בּרעש ואֶל הדיר פּרצה בּסערה, כּמַחנה
אַנשי־צבא אֶל עיר מבוּקעה, חבוּרת נערים פּראִים, תּינוֹקותֹ של בּית־רבּם, אדוּמי־לחי וּשחוֹרי־עין, כּולָם נחפָּזים ונדחָקים יחד לבין התּנוּר והכּוֹתל.
– היכן הם? היכן? הנה הם! הנה הנם! כּאן, בּדיר! הוֹי, לֶעזר, בּרל, חַיִים, אֶלי, גציל! מַהרוּ הנה! מַהרוּ!
פּתחוֹ של גיהינוֹם נפתּח אוֹתה שעה לפני גיבּוֹרינוּ העלוּבים. כּמה נסיוֹנוֹת נתַנסוּ בּידי הפּוֹחזים הקטנים האֵלה! וּמה
צרוֹת ויִסוּרים, כּמה חרפּה וָבוּז שׂבעה נַפשם!
המחַבּלים הקטנים נפלוּ עליהם כּפראִים, כּשדים וּמַזיקים,
התחילוּ חוֹזרים מסביב לָהם, מרקדים לפניהם, מקפּצים ומדלגים, מריעים וּמַצריחים, מוֹשכים אוֹתם לכאן וּלכאן, משטים וּמתעללים בּהם ושׂמים אוֹתם ללעג וּלקלס.
– יוֹסיל, ראֵה־נא אֶת חוֹטמוֹ של זה, חַה־חַה־חַה!
– חוֹטם הגוּן, אַל תּשלט בּוֹ עֵין־הרע!
– בּרל, שלח־נא אֶת ידךָ ואחוֹז בּחוֹטמוֹ!
– בּחַרטוּמוֹ, אֶלי! בּחַרטוּמוֹ משכהוּ!
– משוֹךְ, גציל, משוֹךְ! אַל תּנח ידךָ עד שיִצעק!
– כּוּלכם שוֹטים אַתּם! הלָלוּ אֵינם צוֹעקים אֶלָא אִם
כּן מצפצפים לָהם. הציפצוּף תּוֹעֵבה הוּא לָהם. וּראָיה לדבר – הנה אני מַתחיל לצפצף: פיוּ־אוּ־אוּ!
שני השבוּיִים מַרעימים פּניהם, מתנַפּחים וּמַסמיקים, מוֹרידים חוֹטמיהם לָאָרץ וּפוֹתחים פּתאוֹם בּצוָחָה פּה אֶחָד:
– הָה לַדִיר! הָה לַדִיר! הָה לַדִיר!
הפּראִים הקטנים עוֹנים כּוּלָם לעוּמתם בּצחוֹק אַדיר וּפרוּע:
– הה לדיר! נירוּ ניר! דבּרוּ שיר!
השבוּיִים העלוּבים מתמַלאִים חימה וּמַגבּיהים אֶת קוֹלָם יוֹתר:
– הה לדיר! הה לדיר! הה לדיר!
הפּראִים הקטנים נהנים הנאה משוּנה. כּוּלָם מתפּתּלים מרוֹב צחוֹק וצוֹוחים יחד בּקול גָדוֹל:
– הה לדיר! נירוּ ניר! דבּרוּ שיר!
וכךְ היוּ עוֹמדים וּמַגבּיהים קוֹלוֹתיהם אֵלוּ כּנגד
אֵלוּ, עד שכּל הבּית היה לחרדה. פּרצה המטפּחת הטוּרקית (הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יאריךְ ימיה!) ואָחזה בּערפי המחַבּלים הקטנים והשליכה אוֹתם מן הבּית אֶחָד אֶחָד וחָלקה לָהם מאחוֹריהם בּעיטוֹת
וּמַהלוּמוֹת בּתוֹספת קלָלָה ארוּכּה, כּפוּלָה וּמכוּפּלת:
– תּבוֹא עליכם, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, מאֵרה וּמהוּמה,
שׂרפה וּמַגפה, פּצע וחַבּוּרה וּמַכּה טריה! הלוַאי תּאֹחז אֶתכם קדחת
וּתגלגל אֶת כּוּלכם, בּזה אַחַר זה, על ימין ועל שׂמאֹל, גלגל והשלךְ, גלגל והשלךְ, אֶתכם ואֶת עוֹכרי יִשראֵל ואֶת כּל הדוֹרשים רעה לָנוּ, ולֹא
יִשאֵר מכּם עד חַג הפּסח שׂריד וּפליט, וזכר לא יִהיֶה לָכם עוֹד, ריבּוֹן כּל העוֹלָמים, אָב רחוּם וחַנוּן!
כּשנפטרוּ השנַיִם מידי המחַבּלים הקטנים, ילדי הפּראִים, לא יכלוּ לשאוֹף רוּחַ וּלהשיב אֶת נַפשם עֵת רבּה. הקוֹלוֹת והצוָחוֹת
המשוּנים, הציפצוּף והצחוֹק הפּרוּע עדיִין המוּ בּאָזניהם ודיכּאוּ אֶת
רוּחָם. לבסוֹף התאוֹשש גיבּוֹרנוּ ונתן אֶל לבּוֹ, כּי לא טוֹב לוֹ
להתאַבּל על הגָלוּת וּלחַסר נַפשוֹ מטוֹבה. נמלךְ וקרב לאַט אֶל הסעוּדה
המוּכנת לפניהם, וּפתח ואָמַר אֵליה:
– גברתּי! עד אָנה נעמוֹד עצוּבים ושוֹממים? כּבר הגיעה
השעה, שנסעד לבּנוּ. גם העוֹלָם הזה לא להבל דמה. אַל תּשכּחי, כּי כּל היוֹם לא בּא עדיִין אוֹכל אֶל פּינוּ.
– אכוֹל כּאַוַת נַפשךָ. אני לא אוֹכל.
–מַדוּע? וכי יוֹשבת אַתּ בּתענית?
– בּתענית אֵיני יוֹשבת, ואַף־על־פּי־כן תּזהם נַפשי כּל אוֹכל.
– שמא כּוונתךְ להכריז שביתת־רעב, להכעיס אֶת שוֹבינוּ? רק לעצמךְ תּרעי, והוֹעֵל לא תּוֹעילי כּלוּם!…
– אֵיני יוֹדעת, אֵיךְ אֶפשר לאכוֹל? הלחם יעמוֹד בּלוֹעי!
– אֵין בּכךְ כּלוּם! עם האכילה תּבוֹא תּאות־האכילה.
– מתנַחם אַתּה בּמשל וּבמליצה.
– חַה־חַה־חַה!
– שוּב אַתּה צוֹחק? מה הצחוֹק הזה?
– נזכּרתּי בּתעלוּלי הפּראִים הקטנים.
– ועל זה אַתּה צוֹחק?
– וּלטעמךְ, כּלוּם לבכּוֹת אני צריךְ?
– אִם כּן, לָמה לא צחַקתּ, דוֹדי וּמעוֹדדי, בּשעה שהלָלוּ ציפצפוּ לָךְ?
– אֶלָא מה עשׂיתי?
– כּמדוּמה לי, שהרימוֹת קוֹל צעקה?
– אני הרימוֹתי קוֹל צעקה? אני?
– אֶלָא מי צעק?
– אַתּ היִית הראשוֹנה, שצעקתּ: הה לדיר! הה לדיר! הה לדיר!
– טוֹעֶה אַתּה, בּמחילה מכּבוֹדךָ! אַתּה היִית הראשוֹן, שצעקתּ: הה לדיר! הה לדיר! הה לדיר!
– וּבכן, כּלוּם חרפּה היא זוֹ, שאָמַרתּי ראשוֹנה: הה לדיר! הה לדיר! הה לדיר!?
– וּכלוּם חרפּה היא לי, שאָמַרתּי ראשוֹנה: הה לדיר! הה לדיר! הה לדיר!
– אִם אֵין זוֹ חרפּה בּעֵינַיִךְ, לָמה אֵיפוֹא הוֹרדתּ אֶת חוֹטמךְ, גברתּי?
– וכי אני הוֹרדתּי אֶת חוֹטמי?
– אֶלָא מי הוֹריד אֶת חוֹטמוֹ?
– בּאמת אָמרוֹ: “כּל החוֹטמים אָדם רוֹאֶה, חוּץ מחוֹטם עצמוֹ”!…
חבל על שׂיחָה רבּת־ענין זוֹ, שנפסקה בּאֶמצע. שוּב נפתחה הדלת ונכנסה המטפּחת הטוּרקית, שבּידה ניתן גוֹרל גיבּוֹרינוּ השבוּיִים.
ו. נשים מוֹשלוֹת בּהם
גם בּפּעם הזאת בּאה אֶצלם המטפּחת הטוּרקית לא לבדה. אַחריה נגררה בּריה משוּנה בּדמוּת בּתוּלה ירקרקת, העֹוטפת מטפּחת אדוּמה
לראשה, – אַף היא מבּנוֹת הפּראִים. שתּי הנשים נכנסוּ לבית־הכּלא, כּשהן נוֹשׂאוֹת בּידיהן מכּל טוּב: קערה מלאה אוֹרז, בּלוּל בּאפוּנים וּפוֹלים, פּנכּה מלאה תּפּוּחי־אדמה מבוּשלים וּביצים קצוּצוֹת, וחוֹצן מלא חתיכוֹת תּפּוּחים וגרעיני אגוֹזים.
כּשנכנסוּ והמזוֹנוֹת בּידיהן, רמזה הבּתּולה הירקרקת על שני השבוּיִים ואָמרה אֶל המטפּחת הטוּרקית:
– אוֹי לי, בּעלת הבּית, אנוּשה מַכּתי! ראִי־נא גם ראִי: הלא שניהם לא נגעוּ כּמעט בּאוֹכל אשר לפניהם!
– הלוַאי לא אֵדע דאָגה אַחרת זוּלָתה עד אַחַר הפּסח!
עוֹד מעט נַאכיל אֶת שניהם. הבה אֶקחם אֵלי ואוֹחַז בּהם, ואַתּ עמדי הכן לימיני והלעיטי אוֹתם מן האוֹכל אשר בּידךְ. נוּ, בּתוּלה? לָמה תּעמדי כּגוֹלם ותחשׂפי שינַיךְ?
– מה ראוּ בּי, שהם נזעקים כּל־כּךְ: הה לדיר! הה לדיר! הה לדיר!?
– אִי לָךְ, בּתוּלה פּתיה, בּאֵש תּישׂרפי! מַהרי והסירי
אֶת המטפּחת האדוּמה מעל ראשךְ! וכי נעלם ממךְ, כּי הלָלוּ לא יוּכלוּ להבּיט אֶל הצבע האָדוֹם?
– כּל צרוֹתי יחוּלוּ על ראשיהם!
– על ראשךְ יחוּלוּ, שטיה שכּמוֹתךְ! אֹתּ קוֹדמת! הסירוֹת
אֶת המטפּחת? טוֹב ויפה. עתּה קרבי אֶל המלָאכה. לָמה אֵינךְ מַלעיטה
אוֹתוֹ מן האוֹרז וּמן הפּוֹלים?
– לָמה אֵיני מַלעיטה אוֹתוֹ? לא בּי העיכּוּב. אני מוּכנת
וּמזוּמנת להלעיטוֹ כּל היוֹם וכל הלילה, וּבלבד שיִרצה בּכךְ. ואוּלָם הלא רוֹאָה אַתּ, כּי אֵין דעתּוֹ נוֹחָה מזה. מנַענע הוּא אֶת ראשוֹ אֵילךְ
ואֵילךְ וקוֹפץ אֶת פּיו. אֵינוֹ רוֹצה.
– כּוֹפים אוֹתוֹ, עד שיִרצה! מי יִשמַע לוֹ וּמי ישׂים
אֵלָיו לב? הבה אוֹחַז בּגרגרתּוֹ ואהדקה, הדק היטב, ונראֶה, אִם יִפתּח לי אֶת פּיו אוֹ לא! כּךְ, כּךְ! הלעיטיהוּ־נא! הלעיטיהוּ־נא!
– אוֹי, בּעלת־הבּית, בּרוּכה תּהיִי בּעדי! ראִי־נא את עֵיניו המנַצנצוֹת שלא כּדרךְ הטבע! חוֹששת אני, שמא יֵחָנק חָלילה!
– היחָנקי אַתּ תּחילה! אַתּ קוֹדמת! הראִיתם בּתוּלה
שוֹטה שכּמוֹתה? אני מתכּוונת לטוֹבתוֹ, והיא בּאה בּחניקה! כּסבוּרה אַתּ,
שזוֹ לי הפּעם הראשוֹנה ואֵיני רגילה בּכךְ? תּחבי לוֹ אֶת חתיכת הבּיצה לתוֹךְ גרגרתּוֹ. כּךְ, כּךְ. הרי אני, בּרוּךְ השם, בּעלת־בּית זה עֶשׂרים שנה ואֶחָת! עתּה תּני־נא לתוֹךְ פּיו חתיכת תּפּוּח וגרעין של אגוֹז. תּני לו עוֹד. אַל תּחוֹסי. אַל תּהי עֵינךְ צרה!
– אני אֵיני חָסה. מַה לי לָחוּס? אֵין עֵיני צרה בּשל אחרים. ורק גדוֹלים רחמַי עליו. צער בּעלי־חַיִים!
– מַה תּאֹמרוּ לאוֹתה בּתוּלה? גדוֹלים רחמיה עליו! צער בּעלי־חַיִים! וכי רעה אני עוֹשׂה לוֹ? הלא אוֹכל אני נוֹתנת לוֹ! וּלשם מי אני טוֹרחת? הלא לשם שמים. לכבוֹד החַג ולכבוֹד הרגל. הלוַאי יעזרני הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא וישלם לי כּכל גמוּלי. כּמה זוּגוֹת כּבר גידלתּי והעמַדתּי לוֹ לחַג הפּסח! תּני לי עוֹד אגוֹז אֶחָד, ודי. זאת הפּעם תּספּיק לוֹ כּדי שׂביעה. בּרוּךְ אֵל עֶליוֹן. הוּא כּבר אָכל ושׂבע.
עכשיו נקרב־נא אֵליה ונַתחיל שוּב מבּראשית. כּלוֹמַר, נַתחיל שוּב בּאוֹרז וּפולים.
– בּבקשה ממךְ, בּעלת־הבּית, לאוֹרךְ ימים תּחיִי!
הגידי־נא לי, כּיצד אַתּ יוֹדעת להבחין בּין שניהם וּלהכּיר בּהם, מי הוּא וּמי היא?
– כּל חלוֹמוֹתי הרעים, שחָלמתּי על עצמי ושחָלמוּ אחרים עלי, יחוּלוּ על ראשךְ! אני עוֹמדת וטוֹרחת במלָאכה, והיא מפנה אֶת לבּה לדברי הבל ורוּחַ! הינשׂאִי תּחילה לאִיש, בּתוּלָה פּתיה שכּמוֹתךְ, והיִי
בּעלת־בּית בּפני עצמךְ, אוֹ־אָז תּשׂאִי אֶת נַפשךְ לשאֵלוֹת נבערוֹת
כּאֵלוּ. לפי שעה אֵין לָךְ אֶלָא לעמוֹד הכן על משמַרתּךְ ולעשוֹת אֶת המצוּוה עליךְ. כּךְ, כּךְ. עוֹד, עוֹד. אַל
תּחוֹסי. אַל תּהי עֵינךְ צרה. הלא אֵין זה אֶלָא לשם שמים. לשמוֹ הגָדוֹל והקדוֹש, לכבוֹד החַג ולכבוֹד הרגל!
אַחרי אשר כּילוּ הנשים לענוֹת בּאוֹכל אֶת נפש שבוּיֵיהן, נפטרוּ מבּית־הכּלא ויצאוּ, וּשני גיבּוֹרינוּ האוּמלָלים נשארוּ שוּב
יחידים, עלוּבים וּמעוּנים וּמדוּכּאים. שניהם פּרשׁוּ לקרן־זוית, הניחוּ אֶת ראשיהם האבלים זה על־גבּי זה ושקעוּ בּהירהוּרים נוּגים, הירהוּרי יגוֹן קוֹדר, אשר החַי יִתּן אוֹתם אֶל לבּוֹ רק בּערוב יוֹמוֹ
האַחרוֹן.
ז. השבוּיים מתלמדים בּיסוּריהם
אֵין לךָ דבר, המקרב רחוֹקים וּמַשרה שלוֹם ואַהבה בּין
בּריה לחברתּה, כּצרוֹת ויִסוּרים. וּשני גיבּוֹרי סיפּוּרנוּ יוֹכיחוּ.
בּמשךְ הזמן הקצר, שהיוּ נתוּנים בּצרה וּבשביה, נתקרבוּ לבּותיהם
קימעה־קימעה, עד שנַעשׂוּ אוֹהבים וידידים נאמנים זה לָזה והתחילוּ להבין אִיש אֶת רצוֹן חברוֹ על־פּי רמז בּלבד. ולא עוֹד, אֶלָא שבּרבוֹת הימים חָדלוּ גם להתבּושש זה מפּני זה ודבקוּ זה בּזה והיוּ לנפש אָחָת. כּשהמטפּחת הטוּרקית היתה נכנסת אֶצלם לבקרם, היא והבּתוּלה הירקרקת עמה, היוּ שתּיהן עוֹמדוֹת מנגד, מציצוֹת אליהם בּחן ובחסד וּבנחת, זנוֹת עֵיניהן בּהם ונהנוֹת הנאה משוּנה.
– מַה תּאֹמרי לזוּג נחמד זה?
– צמד־חמד. אַהבה ואַחוָה וריעוּת!
– השׂמת לבּךְ עליהם, כּמה שמנוּ והשבּיחוּ אֶצלי?
– אַל תּשלט עֵין־הרע בּהם!
– גשי־נא הנה ואֶחזי בּהם מתּחת לבית שחים… מַששי אֶת עוֹר בשׂרם וּראִי!… מַה תּאֹמרי עתּה? הכדאית והגוּנה אני בּעֵיני
אלוֹהים, כּי יִשלח לי חַג כּשר ונעים בּעבוּר הזוּג הזה, שאני מגדלת לוֹ לכבוֹד הפּסח?
נשי הפּראים גָמרוּ לעשׂוֹת מלאכתּן ויצאוּ מבּית־הכּלא,
וּשני גיבּורינוּ השבוּיִים משתּקעים בּהירהוּרים, מבקשים לבאֵר לעצמם אֶת
דברי המטפּחת הטוּרקית ולעמוֹד על פּשוּטם: לָמה אמרה, כּי מגדלת היא אוֹתם לכבוֹד הפּסח? מַה כּוונתה בּזה? וּבמה היא כּדאית והגוּנה כּל־כּך בּעֵיני אלוֹהים, כּי יִשלח לָה חַג כּשר ונעים
בּעבוּרם?… וּשניהם יוֹשבים על מדוֹכה זוֹ, תּוֹהים והוֹפכים בּה,
מדיינים זה עם זה ורוֹאִים בּה כּל אֶחָד מהירהוּרי לבּוֹ:
– הגידה לי, שאָהבה נַפשי: פּסח זה מַה פּירוּשוֹ?
– פסח זה, יונתי תּמתי, מין יוֹם טוֹב הוא אֶצלָם, חַג החירוּת והגאוּלָה.
– וּגאוּלָה מַה פּירוּשה?
– הבה אבאֵר לָךְ בּאֵר היטב, למַען תּדעי פּירוּשה של גאוּלָה. מנהג הוּא אֵצל האנשים הפּראִים האֵלה מימים קדמוֹנים לָקחת בּשבי אֶחָד מבּני עמנוּ, לגדלוֹ וּלפטמוֹ ימים רבּים, עד בּוֹא החַג הגָדוֹל
והקדוֹש, שנקרא אֶצלם חַג הפּסח. כּיוָן שהגיע החַג הגָדוֹל והקדוֹש, שנקרא חַג הפּסח, מיד עוֹמדים הפּראִים וּפוֹתחים אֶת דלתי כּלאו של השבוּי וקוֹראִים לוֹ דרוֹר. וזה פּירוּשה של גאוּלָה.
– העוֹד רחוֹקים הימים עד בּוֹא החַג הזה, שנקרא חַג הפּסח?
– לפי דברי המטפּחת הטוּרקית, אֵין לָנוּ לחַכּוֹת אֶלָא שלוֹשה ימים.
– שלוֹשה ימים?!
– לָמה נבהלתּ כּל־כּךְ, חמדת־לבּי? שלוֹשת הימים האֵלה יעברוּ כּחלוֹם, וכאשר יגיע החַג הטוֹב והנעים, חַג הפּסח, יקוּמוּ שוֹבינוּ ויִפתּחוּ לָנוּ אֶת דלתי כּלאֵנוּ ויאֹמרוּ לָנוּ: צאוּ, צאוּ,
אסירים! לכוּ ושוּבוּ אֶל אַרצכם ואֶל מוֹלדתּכם! אַז נשׂא אֶת רגלינוּ ונלךְ אֶל אשר יִשׂאֵנוּ רוּחנוּ!
– האָח, יקירי, דבש וחָלָב תּחת לשונךָ! מי יִתּן ויֵאָמנוּ דבריךָ! ואוּלָם חוֹששת אני לדבר אַחר ונַפשי לא תּדע מנוּחָה.
– אַל־נא, נשמת־אַפּי! הסירי פּחד מנגד עֵינַיִךְ, תּמיד אֹתּ חוֹששת לדבר אַחר!
– לא, אִישוֹן־עֵיני! אֵין אַתּה יוֹדע אֶת טבע הפּראים.
– וּמנַיִן אַתּ יוֹדעת אֶת טבעם, חמדתי?
– הרבּה סיפּוּרים שמַעתּי עליהם, מַחמַדי, כּשהיִיתי
עדיִין קטנה בּבית אִמי. אחוֹתי הגדוֹלה סיפּרה לי, כּי בּעֵיניה ראתה פּעם אַחַת…
– שוּב נזכּרתּ בּסיפּוּרי אחוֹתךְ הגדוֹלה? שכחי, יקירתי, אֶת הסיפּוּרים האֵלה ואַל תּזכּירי אוֹתם לפני!
– גם אני רוֹצה היִיתי לשכּוֹחַ אוֹתם ולהסירם מלבּי. אבל מה אֶעשׂה, והם עוֹלים בּזכרוֹני מאליהם! כּל הימים הם מציקים לי וּממררים אֶת חַיי, וגם בּלילוֹת לא ינוּח לבּי.
– וּבכן, מה הם הסיפּורים, המציקים לָךְ בּיוֹם ואֵינם מַניחים לָךְ לישוֹן גם בּלילה?
– חביבי, האִם לא תּצחק לי?
– לָמה אֶצחַק לָךְ, נשמתי?
־ זה דרכּךָ תּמיד: כּשאני מסַפּרת לךָ דבר, אתּה צוֹחק לי ואוֹמר עלי, כּי שטיה אני, יוֹנה פּוֹתה, תּרנגוֹלת־הוֹדוּ, וכל כּיוֹצא בּדברים אֵלוּ.
– בּי נשבּעתּי, תּמתי, כּי לא אוֹסיף עוֹד לצחוֹק לָךְ.
ואַתּ שבי־נא פּה על־ידי וסַפּרי לי אֵת אשר שמַעתּ מפּי אחוֹתךְ הגדוֹלה.
– אחוֹתי הגדוֹלה סיפּרה לי, כּי האנשים הפּראִים האֵלה,
שאָנוּ רוֹאִים פּה לפנינוּ, רעים הם שבעתים מן החַיוֹת הטוֹרפוֹת אשר בּיער. חַיה טוֹרפת כּי תּפּוֹל על אֶחָד משלָנוּ, וטרפה אוֹתוֹ ואָכלה אֶת
כּוּלוֹ בּבת אֶחָת. ואִילוּ האנשים הפּראִים לא כן יעשׂוּ. אֶחָד מאִתּנוּ כּי יִפּוֹל בּידי הפּראִים, ולקחוּ אוֹתוֹ בּשבי, ונתנוּ אוֹתוֹ בּכּלא,
והאכילוּהוּ והשקוּהוּ בּיד רחָבה, עד אשר יִשמַן בּשׂרוֹ מאוֹד…
– ואַחַר־כּךְ?
– ואַחַר־כּךְ, כּאשר יִשמַן בּשׂרוֹ מאוֹד, הם אוֹחזים
בּוֹ, שוֹחטים צוָארוֹ בּסַכּין, נוֹתחים בּשׂרוֹ לנתחים, מוֹלחים אוֹתוֹ
בּמלח וּמַשרים אוֹתוֹ בּמים…
– ואַחַר־כּךְ?
– ואַחַר־כּךְ הם מבערים אֵש בּתּנוּר וצוֹלים אוֹתוֹ על שוּמנוֹ ואוֹכלים אוֹתוֹ על ראשוֹ ועל כּרעיו ועל קרבּוֹ.
– סיפּורי־בדים! דברי הבאי! חלוֹמוֹת וחזיוֹנוֹת־לילה! ואַתּ, שטיה, עוֹדךְ מַחזיקה בּתוּמתךְ וּמַאמינה לדברי־הבל אֵלה? חַה־חַה־חַה!
– הוּא אשר אָמַרתּי, כּי תּצחק לי!
– אֵיךְ לא אֶצחַק, ואַתּ בּינתךְ קצרה ואֵינךְ יוֹדעת
להבחין בּין ימינךְ לשׂמאֹלךְ! הלא בּאָזנַיִךְ שמַעתּ זה־עתּה מפּי המטפּחת הטוּרקית, כּי מגדלת היא אוֹתנוּ לא לעצמה ולהנאָתה, אֶלָא לשם שמים.
– וּבכן, מה אָנוּ למדים מזה, מַחמַדי?
– וּבכן, אָנוּ למדים מזה, נשמתי, כּי אֵינךְ אֶלָא שטיה ויוֹנה פּוֹתה ותרנגוֹלת־הוֹדוּ!
– אָכן זה דרכּכם תּמיד, שאַתּם מַעליבים אוֹתנוּ על כּל מדרךְ כּף רגלנוּ וּמעוֹללים בּעפר כּבוֹדנוּ!
– אַתּם אָמַרתּ? בּלשוֹן רבּים? מי וָמי אַתּם? למי נתכּוונתּ?
– נתכּוונתּי לכוּלכם, לכל הגברים.
– לכל הגברים? חָשקה נַפשי מאוֹד לָדעת, כּמה גברים כּבר ידעתּ בּימי חַיֵי הבלךְ?
– יוֹדעת אני רק אֶחָד מהם, ודי לי.
– לא, יוֹנתי. אָמַרתּ גברים, בּלשוֹן רבּים. מַשמע, שכּבר ידעתּ אחרים זוּלתי!
– אָכן רוֹאָה אני, כּי רק תּוֹאנה אַתּה מבקש ממני!
– ראוּ־נא גם ראוּ אֶת זוֹ, שכּבר הוֹרידה אֶת חוֹטמה ונעלבה! כּמה נוֹחָה זוֹ לכעוֹס! גשי־נא אֵלי ואפייסךְ…
שׂיחָה נעימה זוֹ נפסקת פּתאוֹם על־ידי חבוּרת המחַבּלים הקטנים, תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם, הבּאִים בּשאוֹן ורעש אֶל החַלוֹן מעֵבר מזה להתגָרוֹת בּשני השבוּיִים וּלהקניט אוֹתם. להיכּנס אֶצלם פּנימה אֵין
מַניחים לָהם, לפיכךְ הם בּאִים יוֹם־יוֹם אֶל החַלון, עוֹמדים מבּחוּץ,
מתהוֹללים לפני גיבּורינוּ העלוּבים, מַאריכים לָשון לעוּמתם וּמתקלסים
בּהם, צוֹחקים וּמצפצפים וצוֹוחים לָהם בּקוֹלי־קוֹלוֹת: “הה לדיר! נירוּ ניר! דבּרוּ שיר!”… וגיבּורינוּ השבוּיִים, שכּבר התרגלוּ בּכךְ, אֵינם נעלבים עוֹד ועוֹנים לעוּמתם בּנַחַת
וּבשלות־נפש גמוּרה, כּדרךְ בּני־אָדם, המַחזירים שלוֹם למַכּיריהם: “שלוֹם עליכם – עליכם שלוֹם”. “בּרוּכים היוֹשבים – בּרוּכים תּהיוּ גם אַתּם”…
אָכן כּךְ הוּא דרךְ העוֹלָם. כּל מיני יִסוּרים
וּפוּרעניוֹת, שמביא הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא על בּריוֹתיו, תּחילתם בּאוֹנס וסוֹפם בּרצוֹן. גם שני גיבּוֹרינוּ השבוּיִים התלמדוּ קימעה־קימעה בּיִסוּריהם והשלימוּ עם חַיֵי כּלאָם. ולא עוֹד, אֶלָא שבּמשךְ הזמן שכחוּ אֶת אָשרם וחוּפשתם מימי־קדם וּסבוּרים היוּ, כּי מתּחילת בּריאָתם היה כּךְ ועוֹלָם כּמנהגוֹ נוֹהג.
ח. בּחלוֹם וּבהקיץ
היה בּוֹקר. בּחוּץ ירד ערפל כּבד ונח על הגגוֹת וכיסה אֶת עֵין האָרץ. בּבּית היה חוֹשךְ־אפלה. גיבּוֹרינוּ השבוּיִים עדיִין ישנוּ שנתם וחָלמוּ חלוֹמוֹת נעימים. בּחלוֹמם ראוּ אֶת פּינַת מוֹלדתּם הרחוֹקה.
קרפּף גָדוֹל וּרחַב־ידים. שמַיִם צחים וּכחוּלים כּעֵין התּכלת. ירק־דשא. נהר שוֹטף. גלגל של בּית־ריחַיִם חוֹזר וּמַכּה בּמַיִם וּמַתּיז רסיסים לכל רוּחַ. אַוָזים וּברוָזים רוֹחצים על שׂפת הנחל. תּרנגוֹלוֹת עוֹדרוֹת בּאַשפּה. תּרנגוֹלים קוֹראִים בּקוֹל. ציפּרים עפוֹת ממעל. האָח, כּמה
נאֶה זיו העוֹלָם, שבּרא הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּשבילָם!… הן רק בּשבילָם בּראוֹ. וכי בּשביל מי גָדלוּ האִילנוֹת הגבוֹהים האֵלה עם ענפיהם העבוּתּים, אשר בּצלם הנעים הם מטיילים אָנה ואָנה לכל אַוַת־נַפשם? אוֹ בּשביל מי עוֹמד בּית־ריחַיִם זה, הזן וּמפרנס לכל בּני משפּחתּם, הגדוֹלים עם הקטנים? או בּשביל מי בּוֹקע ועוֹלה בּכל בּוֹקר מתּוֹך הנהר גלגל־חַמה בּועֵר כּאֵש, המַשפּיע לָהם אוֹר וחוֹם עד בּלי די? הוֹי, מי יִתּנם עתּה להעיף עין רגע אֶחָד על החַמה הטוֹבה והמאִירה אשר ממַעל, ועל הקרפּף הגָדוֹל והרחב אשר מתּחת, ועל בּית־הריחַיִם הישן, העוֹמד ליד הנהר וּמַכּה בּגלגלוֹ בּמַיִם וּמַתּיז רסיסים לכל רוּחַ!…
מתּוֹך חלוֹמוֹת־קסם אֵלוּ העירוּ אוֹתם פּתאוֹם ואָחזוּ
בּהם והוֹציאוּם החוּצה. אַויר הבּוֹקר הלח והצוֹנן נשב אֶל פּניהם וליפּף
אוֹתם בּרעננוּתוֹ. שני גיבּוֹרינוּ הרגישוּ כּאִילוּ רוּחַ חדשה עברה עליהם וכוֹחוֹת חדשים ניתּנוּ לָהם. עוֹד רגע – ויִפרשׂוּ כּנפיהם בּאַויר ויעוּפוּ אֶל אשר יִשׂאֵם הרוּחַ, הרחק־הרחק, על פּני גנים ויערים, על־פּני הרים ועמקים, עד בּוֹאם לשם, לפינַת מוֹלדתּם הטוֹבה. שם יֵצאוּ לקראתם אחיהם, בּני אביהם ואִמם, ויקבּלוּ פּניהם בּשׂמחה: “בּרוּכים הבּאִים! מאַיִן בּאתם?” “ממקוֹם מוֹשב הפּראִים”. “מה עשׂוּ לָכם הפּראִים?”
“האכילוּנוּ והשקוּנוּ וגידלוּ אוֹתנוּ לכבוֹד הפּסח”. “מה זה פּסח?” “מין יוֹם טוֹב הוּא אֶצלם, חַג החירוּת והגאוּלָה”…
בּדמיוֹנוֹת נעימים אֵלוּ השתּעשעוּ גיבּוֹרינוּ הכּפוּתים
כּל אוֹתוֹ הדרךְ, עד שהביאוּם לסמטה צרה ואפלה והוֹרידוּם שם לָאָרץ והניחוּם בּמקוֹם בּיצה ורפש. שם ראוּ לפניהם קיר גָבוֹה, כּוּלוֹ מגוֹאָל בּדם. על הקרקע, מסביב לָהם, שכבוּ המוֹן עוֹפוֹת כּפוּתים, ואֶצלם עוֹמדוֹת נשים וּבתוּלוֹת, נדבּרוֹת אִשה אֶל רעוּתה וצוֹחקוֹת.
גיבּוֹרינוּ הוֹפכים ראשיהם לכאן וּלכאן, מַחרישים וּמשתּאִים: לָמה ועל מה הביאוּם למקוֹם הזה? וּמה להעוֹפוֹת הכּפוּתים פּה? ולָמה זה תּצחַקנה
הנשים והבּתוּלוֹת? וּמה פּשר הקיר המגוֹאָל בּדם?… הזה הוּא חַג הפּסח הטוֹב והנעים? הזה הוּא זמַן החירוּת והגאוּלָה?…
כּךְ הירהרוּ שני השבוּיִים בּלבּם והתחילוּ להסתּכּל
בּפני העוֹפוֹת הכּפוּתים, השוֹכבים על־ידם בּדממה וּבמנוּחה, ואֵין פּוצה פּה וּמצפצף, כּאִילוּ כּךְ צריךְ להיוֹת ועוֹלָם כּמנהגוֹ נוֹהג. רק
תּרנגוֹלת אַחַת סַרבּנית וקוֹלָנית לא נחה ולא שקטה אַף רגע. מדי פּעם בּפעם ניתּרה ממקוֹמה והתאַמצה בּכל כּוֹחָה לָקוּם, מוֹחאת כּנפים
וצוֹוַחַת בּקול מר:
– הניחוּ לי! הניחוּ לי! אֵיני רוֹצה לשכּב! רוֹצה אני לָרוּץ! הניחוּ לי! הניחוּ לי!
– קוּקוּריקוּ! – עוֹנה לעוּמתה תּרנגוֹל אָדוֹם, השוֹכב
אַף הוּא כּפוּת וּשתּי תּרנגוֹלוֹת עמוֹ, והוּא מוֹחא כּנפיו וּפוֹנה אֶל
כּל הציבּוּר: – מַה תּאֹמרוּ לאוֹתה חכמה? אֵינה רוֹצה לשכּב! רוֹצה היא לָרוּץ! חַה־חַה־חַה!
גיבּוֹרנוּ השבוּי זוֹקף ראשוֹ וּמַבּיט אֶל התּרנגוֹל
האָדוֹם, וּפתאוֹם הוּא מַרגיש, כּי דמוֹ קפא בּעוֹרקיו וכל חוּשיו
נתבּלבּלוּ: פּני התּרנגוֹל האָדוֹם הזה ידוּעים לוֹ מתּמוֹל־שילשוֹם. נכוֹן הוּא להישבע, כּי כּבר ראה אוֹתוֹ פּעם אַחַת וּכבר שמע אֶת קוֹלוֹ. אַךְ אֵיפה ראָהוּ ואֵיפה שמע אֶת הקוֹל הזה – קשה לוֹ להעלוֹת בּזכרוֹנוֹ. הוֹי, אֵיפה פּגש אֶת התּרנגוֹל האָדוֹם הזה?!… והוּא זוֹקף שוּב אֶת
ראשוֹ וּמסתּכּל יפה בּפניו. ראָהוּ התּרנגוֹל האָדוֹם, קפץ כּנגדוֹ
בּרגליו הכּפוּתוֹת וּפתח בּזמר משוּנה:
קוּקוּריקוּ, בֶּן עַם־הֹדּוּ!
הַכֹּל יַעֲנוּ, הַכֹּל יוֹדוּ,
כִּי אַחֲרִיתְךָ אַחֲרִית פְּתָאִים.
רְאֵה, מֶה עָשׂוּ לָךְ הַפּרָאִים:
הוֹשִיבוּךָ בְּמַחֲשַׁכִּים,
הֶאֱכִילוּךָ שָׁם מַמְתַּקִּים,
בֵּיצִים שְׁלוּקוֹת וּבֻלבּוּסִים…
אִי לָךְ, אָבוּס בֶּן אֲבוּסִים!
שָׁמַן בְּשָׂרְךָ, עָשָׂה פִימָה –
לָכֵן הַקְשֶב־לִי וְשִׁמְעהָ:
לֹא לִכְבוֹדְךָ וּכְבוֹד בֵּית־אַבָּא
הָיְתָה כָל הַתְּכוּנָה רַבָּה!
פִּטְּמוּ אוֹתְךָ – לְרָעָתְךָ,
הִלְעִיטוּךָ – לְהַוָּתְךָ,
לַעֲשׂוֹתְךָ בָשָׂר צָלוּי
בְּפַרְהֶסְיָה וּבַגָּלוּי,
לְבַשֶּלְךָ בַּשֵּל הֵיטֵב
עַל הַשֻּׁמָּן וְעַל הָרֹטֶב,
לְהוֹצִיא מִמְּךָ קָרְקְבָנְךָ
זֶה הַמְפֻרְסָם…
ואוּלָם לא הניחוּ לוֹ להמשוֹרר האָדוֹם לסַיים אֶת
פּזמוֹנוֹ. יד פּלוֹני אָחזה בּוֹ פּתאוֹם והגבּיהתּוּ מן הקרקע בּכוֹחַ רב כּל־כּךְ, עד שנאלם התּרנגוֹל הקנתּרן ואָבדה לָשוֹן ממנוּ.
ט. העוֹלים לגרדוֹם
זה היה בּרנש משוּנה מן הפּראִים, גבה־קוֹמה ודק־בּשׂר, בּעל זקן פּרוּע וּפאוֹת ארוּכּוֹת, והוּא לָבוּש פּוזמקאוֹת לבנים,
וכנפוֹת בּגדוֹ תּחוּבוֹת לוֹ באַבנטוֹ, ושרווּלָיו מוּפשלים לוֹ על
זרוֹעוֹתיו, וסַכּין חַדה וּמבַריקה בּידוֹ. עמד הפּרא ותפס לתּרנגוֹל
האָדוֹם בּרגליו, הטה ראשוֹ לאחוֹריו הציץ לוֹ לתוֹךְ עֵיניו, מרט לוֹ שלוֹש נוֹצוֹת והעביר אֶת הסַכּין על צוָארוֹ – וּמיד השליכוֹ מלפניו אֶל הבּיצה הנרפּשת. נדהם ומבוּלבּל שכב התּרנגוֹל העלוּב רגע, לא נע ולא זע, וּפתאוֹם נתעוֹרר, קם על רגליו הכּפוּתוֹת ורץ בּאלכסוֹן בּצוָאר שחוּט, מסַבּב ראשוֹ וּמפשפּש אֵילךְ ואֵילך ונראֶה כּחוֹזר אַחרי אבדתוֹ.
גיבּוֹרנוּ מתבּוֹנן אֶל התּרנגוֹל השחוּט, וּברגע זה הוּא מַכּיר בּו אֶת
מוֹדעוֹ הישן, שראה לפנים בּחלוֹם. וּמתּוֹךְ כּךְ הוּא נזכּר גם בּאוֹתוֹ הזמר המשוּנה, ששר לוֹ אָז קנתּרן זה, והוּא מבין פּתאוֹם אֶת פּתרוֹנוֹ הנוֹרא, וּבשׂרוֹ נַעשׂה חידוּדים־חידוּדים, וּלשוֹנוֹ דבקה לחכּוֹ, ואֵין
הוּא יכוֹל להוֹציא הגה מפּיו לפני ידידתוֹ וחברתּוֹ, המתרפּקת עליו בּכל גוּפה ורוֹעֶדת כּוּלָה מפּחד. ואוֹתוֹ הפּרא בּעל הסַכּין המַבריקה מוֹסיף
לעשׂוֹת מלאכתּוֹ בּמנוּחַת־נפש, כּתליין זקן ורגיל. אֶחָד־אֶחָד, בּזה אַחַר זה, נשחָטים העוֹפוֹת בּידוֹ וּמוּשלָכים לאַחַר שחיטה אֶל הבּיצה הנרפּשת. הלָלוּ משתּטחים על הקרקע, מעלעים דמם, מנַתּרים בּרגליהם וּמפרכּסים לָקוּם, והלָלוּ מסַבּבים ראשיהם אֵילךְ ואֵילךְ ומוֹחאים בּכנפיהם על הבּיצה. מספּרם של קרבּנוֹת אֵלוּ,
שחוּטי הצוָאר, הוֹלךְ הלוֹךְ וָרב. הנשים והבּתוּלוֹת, העוֹמדוֹת מן הצד, מַבּיטוֹת ורוֹאוֹת אֵת כּל זה – ולא כלוּם. אַדרבּה, רבּוֹת מהן נוֹפלוֹת על העוֹפוֹת השחוּטים, החַיִים עדיִין, וּמוֹרטוֹת נוֹצוֹתיהם מהם,
קוֹרעוֹת אֶת עוֹרם מעליהם ונדבּרוֹת בּשעת מַעשׂה אִשה אֶל רעוּתה,
צוֹחקוֹת להנאתן, כּאִילוּ מַיִם שפכוּ לפניהן בּמקוֹם הזה, ולא דם בּעלי־חַיִים!… וכי עֵינַיִם אֵין לָהן לראות? וכי אָזנַיִם אֵין לָהן לשמוֹע? וכי לב אֵין לָהן להרגיש? אַיֵה יוֹשר־לבּם של הפּראִים האֵלה? אַיֵה אלוֹהיהם?…
כּךְ מהרהרים שני בּני־הוֹדוּ העלוּבים, השוֹכבים עדיִין כּפוּתים, וּמַבּיטים בּמַחזה הנוֹרא הזה ורוֹאים בעֵיניהם אֶת הרצח,
הנַעשׂה לעֵיני השמש. האוּמנם גם אוֹתם הביאוּ הנה לעשׂוֹת לָהם, כּאשר עשׂוּ להעוֹפוֹת, האַוָזים והבּרוָזים? האוּמנם גם הם, גדוֹלי היחַשׂ, בּני
עם סגוּלָה, שמוֹצאָם מאֶרץ הוֹדוּ הרחוֹקה, יעלוּ פּה לגרדוֹם עם כּל
האספסוּף הזה? האוּמנם אמת הם כּל הדברים הנוֹראִים, אשר סיפּרו לָהם עד עכשיו על האנשים הפּראִים?…
וּשניהם מַתחילים להבין אֵת כּל האמת המרה והנוֹראה. הכּל, הכּל מתגלה וּמתבּרר עכשיו לפניהם. ורק דבר אֶחָד עדיִין תּמוּה בּעֵיניהם, ואֵין לוֹ פּתרוֹנים: מה ראתה המטפּחת הטוּרקית, שהתפּארה כּל הימים לפני בּעלה וּשכנוֹתיה, כּי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ישלם שכרה בּעבוּר הזוּג הנחמד, שגידלה לשמוֹ לכבוֹד הפּסח? האִם זה רצוֹן האלוֹהים ואֶת זה הוּא דוֹרש מהם? אִם כּן, אֵל זוֹעֵם, אָיוֹם ונוֹרא הוּא אלוֹהי הפּראִים
האֵלה!…
י. סוֹף מעשׂה
לא היוּ רגָעים מוּעטים וּשני גיבּוֹרינוּ, הנאהבים
והנעימים, בּני־הוֹדוּ הגאֵיוֹנים, שכבוּ על האָרץ בּפישוּט רגלים וּכנפים, וּמַראֵיהם כּמַראֵה שני תּרנגוֹלי־הוֹדוּ שחוּטים. שניהם הניחוּ אֶת צואריהם החתוּכים, החַמים עדיִין, זה על־גבּי זה ונראוּ מרחוֹק כּשקוּעים בּשינה מתוּקה וחוֹלמים חלוֹמוֹת־קסם. עליהם אָמַר הכּתוּב:
הנאהבים והנעימים בּחַיֵיהם וּבמוֹתם לא נפרדוּ.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.