א    🔗

בּיוֹם הראשוֹן של ראש־השנה, בּשעה שכּל בּני העיר יצאוּ אֶל הנהר לפשפּש בּכיסיהם וּלהשליךְ בּמצוּלוֹת־ים אֶת חַטאוֹתיהם, פּגשוּ על דרכּם סיעוֹת־סיעוֹת של עוֹפוֹת כּשרים, בּהם תּרנגוֹלים ותרנגוֹלוֹת לאֵין מספּר, דגרניוֹת וקעקעניוֹת מכּל המינים, הן ואֶפרוֹחיהן הקטנים עם הגדוֹלים, כּוּלָם נחפּזים ורצים, דחוּפים וּמבוֹהלים, מקפּצים ומדלגים, מרימים כּנף, חוֹשׂפים שוֹק וזוֹקפים ראש כּלפּי מַעלָה, וּמגמת־פּניהם הלאָה, הלאָה – אֶל רחבת השׂדה מחוּץ לָעיר.

מתחילה לא עלתה על דעתּוֹ של שוּם אָדם מיִשׂראֵל לעמוֹד וּלהסתּכּל בּמַראֶה המשוּנה הזה ולשאוֹל אֶת עצמוֹ: מאַיִן וּלאָן רצים העוֹפוֹת הטיפּשים האֵלה? ורק אַחַר־כּךְ, כּשהגיעוּ עשׂרת ימי התּשוּבה והנשים בּאו לעיין בּלוּלי העוֹפוֹת וּבכלוּביהם וּמצאוּ אוֹתם עזוּבים וריקים, אֵין בּהם אפילוּ בּעל־כּנף אֶחָד, נבהלוּ מאוֹד והרימוּ קוֹל־זוָעוֹת, אִשה אִשה בּפתח בּיתה.

– השמַעתּ אֶת דבר אסוֹני הגָדוֹל? – מתאוֹננת בּעלת־בּית

אַחַת בּקוֹל־בּוֹכים באָזני שכנתּה, תּוֹהה וּפוֹכרת ידיה. – בּלילה הזה נפתּח פּישפּש הלוּל שלי, וכל העוֹפוֹת, שזימַנתּי לעֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים, נעלמוּ ואֵינם!

וּשכנתּה, הקרוֹבה אֵליה, מפיסה אֶת דעתּה בּדברי־ניחוּמים:

– אַל תּיעצבי ואל יֵרע לבבךְ. גם עלי בּא שבר כּשברךְ. גם מלוּלי יצאוּ כּל העוֹפוֹת!

– אוֹי לי כּי נדמיתי! עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים הנה זה עוֹמד אַחַר כּתלנוּ, ולי אֵין אפילוּ עוֹף אֶחָד לכפּרה! אָנה אני בּאה?

– מַה בּצע כּי נַעמוֹד פּה וּנעוֹרר קינה? אִם אַתּ לוּא שמעיני, לכי ונלכה יחדיו אֶל השוּק. אוּלי יזמין לָנוּ הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא עוֹפוֹת אחרים תּחתּיהם, ויִהיוּ הם כּפּרוֹתינוּ!

– אָמן וּלוָאי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! מי יִתּן ויֵאמנוּ דבריךְ!

 

ב    🔗

אוֹתוֹ היוֹם יוֹם־השוּק היה בּעיר, והכּל היה מוּכן וּמזוּמן בּשביל בּנוֹת יִשׂראֵל: בּשׂר ודגים, שוּם וּבצלים, אבטיחים וקישוּאִים, סלָקים וּפוֹלים וכל מיני לפת, ואפילו אַוָזים וּברוָזים שמנים, ואפילוּ תּרנגוֹלי־הוֹדוּ מפוּטמים – הכּל היה בּשוּק, חוּץ מתּרנגוֹלים ותרנגוֹלוֹת לכפּרוֹת.

ראוּ נשי יִשׂראֵל עין בּעין, כּי מן השמים נלחָמים בּהן בּעשׂרת ימי התּשוּבה האֵלה. עמדוּ והחזיקוּ שבע נשים בּכפרית אֶחָת:

– שמעי־נא, אִשה חביבה! אוּלי תּימצא בּסַלךְ תּרנגוֹלת לבנה למכירה?

– תּרנגוֹלת? אֵין אַף אַחַת, נשים כּבוּדוֹת, לא לבנה ולא שחוֹרה. אבל יֶש לי בּסַלי בּרוָז שמן אֶחָד, רךְ וטוֹב מאוֹד.

– טוֹענים אוֹתה תּרנגוֹלת, וזוֹ מוֹדה בּברוָז!

– לָמה לָכן תּרנגוֹלת דווקא? הבּטנה וּראֶינה, נשים כּבוּדוֹת, כּמה נאֶה בּרוָז זה! – כּךְ אוֹמרת הכּפרית, עוֹמדת וּמַגישה אֶת אחוֹריו של הבּרוָז בּחן וּבחסד אֶל פּניהן של הנשים הכּבוּדוֹת.

– היוֹם אֵין לָנוּ צוֹרךְ בּברוָזים, אֶלָא בּתרנגוֹלים ותרנגוֹלוֹת בּלבד! לכפּרוֹת אָנוּ צריכוֹת!

– תרנגוֹלת אֵין בּידי, אֶלָא בּרוָז.

– שוּב בּרוָז? כּל חלוֹמוֹתינו הרעים, שחָלמנוּ על עצמנוּ ושחָלמוּ אחרים עלינוּ, יחוּלוּ על ראשה של גוֹיה זוֹ! הנשמע כּדבר הזה? עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים הנה זה עוֹמד אַחַר כּתלנוּ, ואַף תּרנגוֹלת אַחַת אֵין בּשוּק, לא לבנה ולא שחוֹרה! אֵין כּפּרוֹת ליִשׂראֵל!…

– כּךְ אוֹמרוֹת נשי יִשׂראֵל זוֹ לזוֹ בּחמַת־רוּחָן, עוֹמדוֹת וּמפרשׂוֹת כּפּיהן כּנוֹאָשוֹת, וּפוֹנוֹת לָלכת אִשה לביתה בּפחי־נפש וּבידים ריקוֹת.

 

ג    🔗

ושם, מחוּץ לָעיר, על־פּני רחבת השׂדה, תּחת כּיפּת־השמָיִם, היתה מהוּמה נוֹראה ורעש גָדוֹל מאוֹד. כּל השׂדה היה מלא עוֹפוֹת הרבּה לאֵין מספּר: תּרנגוֹלים ותרנגוֹלוֹת למיניהם, תּרנגוֹלוֹת דגרניוֹת וקעקעניוֹת, הן ואֶפרוֹחיהן הקטנים עם הגדוֹלים. הכּל הוֹמים וּמתרגשים בּעירבּוּביה. התּרנגוֹלים קוֹראִים בּגָרוֹן, התּרנגוֹלוֹת מקעקעוֹת בּלא כּוֹחַ והאֶפרוֹחים בּציפצוּף מצפצפים, וכוּלָם ממַלאִים אֶת חלל האַויר בּילבּוּל קוֹלוֹת וּצריחוֹת וּצוָחוֹת, עד כּי תּחרש כּל אוֹזן משמוֹע. כּוּלָם עוֹמדים צפוּפים, לוֹחצים וּמנַקרים זה אֶת זה בּמַקוֹריהם, דוֹחקים ונדחָקים לעמוֹד בּמקוֹם שהגדוֹלים עוֹמדים. והגדוֹלים, אֵלוּ התּרנגוֹלים המפוּרסמים, ראשי העֵדה ומַנהיגיה, עוֹמדים בּמקוֹם גָבוֹה, על גזע עֵץ גָדוּע, המשמש לָהם בּמקוֹם קתּדרה, מכשכּשים בּכנפיהם וּמַלהיבים אֶת לב הקהל בדרשוֹת נאוֹת.

– קוּקוּריקו!ּ שתיקה יפה! – קוֹרא תּרנגוֹל אֶחָד צעיר ונלהב, עז־פּנים וּבעל לָשוֹן חריפה, שנטל גדוּלה לעצמוֹ וקפץ ראשוֹן על הבּימה ועמד לדרוֹש לפני גדוֹלים וּזקנים ממנוּ. – שמעוּ־נא רבּותי, אֵת אשר אדבּר אני לָכם! כּולכם יוֹדעים אֶת דבר המנהג המגוּנה, שבּני־אָדם אֵלוּ מיִשׂראֵל נוֹהגים בּנוּ זה מאוֹת בּשנים: בּכל שנה ושנה, משנכנס אלוּל, מהוּמה בּאה עליהם; פּוֹשטים הם עלינוּ בּכל קרן־זוית, מחַזרים אַחרינו בּאַשפּתּוֹת, מַחרידים רבצנוּ בּעליוֹת־הגג, לוֹקחים אוֹתנוּ בּחזקת־היד מאַחרי בּתּי־הריחַיִם, מוֹשיבים אוֹתנוּ בּלוּליהם וסוֹגרים אוֹתנו על מַסגר בּכלוּביהם. ואַחַר־כּךְ, בּהגיע ליל־זוָעה, לילה המוּכן לפוּרעניוֹת, הם קמים עלינו כּוּלָם יחד, קוֹשרים רגלינוּ וּכנפינוּ, מוֹציאִים אוֹתנוּ להוֹרג, שוֹחטים צוָארנוּ בּסִכּין…

– קוּקוּריקוּ! – נַענה תּרנגוֹל שני, בּא בימים וּמכוּבּד וּבעל בּעמיו, שכּרבּלתּוֹ מהוּדרת והליכוֹתיו מתוּנוֹת ומדבּרוֹ בּנַחַת, והוּא מַפסיק אֶת הדרשן הצעיר בּאֶמצע דרשתוֹ ונכנס לתוֹךְ דבריו. – שמעוּני, רבּוֹתי, ואַגיד אני לָכם. לא השחיטה עיקר, אֶלָא הכּפּרוֹת. השחיטה, כּשהיא לעצמה, אֵינה נוֹראה בּיוֹתר. מנהג העוֹלָם הוּא בּכךְ. הכּל יוֹדעים, שסוֹף תּרנגוֹל לשחיטה, וכל המהרהר אַחרי מנהג זה – כּמהרהר אַחרי סדרי בּראשית. וּלפיכךְ אָנוּ אֵין לָנוּ לָדוּן כּאן אֶלָא על סיבּוּב־הכּפּרוֹת הזר והמוּזר, המַשפּיל כּבוֹדנוּ, כּבוֹד תּרנגוֹלים, ושׂם אוֹתנו ללעג וּלקלס בּעֵיני שאָר בּעלי־כנף. הנשמע כּדבר הזה? המעט לָהם בּשׁרנוּ ונוֹצוֹתינוּ, שאָנוּ נוֹתנים לָהם בּעין יפה, והנה הם עוֹמדים להתקלס בּנוּ וּלזלזל בּכבוֹדנוּ, אוֹחזים בּרגלינוּ, מרימים אוֹתנו למַעלָה, מסַבּבים אוֹתנוּ סביב לראשיהם, מסַבּבים ואוֹמרים: “זה חליפתנוּ, זה תּמוּרתנוּ, זה כּפּרתנוּ – זה התּרנגוֹל יֵלךְ למיתה, ואנחנוּ ניכּנס ונלךְ לחַיִים טוֹבים ארוּכּים וּלשלוֹם”…

– קוּקוּריקוּ! – קראוּ כּמה וכמה תּרנגוֹלים בּבת אֶחָת, כּוּלָם מתמַרמרים וּמתרגשים וּמוֹחאִים כּנף. – אוֹי לאוֹתה בּוּשה! אוֹי לאוֹתה כּלימה! וכי יֶש לךָ עלבּוֹן גָדוֹל מזה?

– קוּקוּריקוּ! – הוֹסיף התּרנגוֹל המכוּבּד לדרוֹש וּמחא כּנפיו שלוֹש פּעמים בּזעף רב. – החרישוּ כּוּלכם ושמעוּ פּי גדוֹל מכּם! אָמנם רבּה הבּוּשה וגָדוֹל העֶלבּוֹן מאוֹד. ואַף־על־פּי־כן, אִילוּ החזיקו בּמנהג זה של סיבּוּב־כּפּרוֹת רק הגברים בּלבד, החרשתּי: הגברים מכּל־מקוֹם גברים הם, בּחירי הבּריאה וּמוֹשליה, שהכּל חַייבים בּכבוֹדם. ואוּלָם בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים אָנוּ נתוּנים לחרפּה וּלשמצה גם בּידי הנשים. ולא עוֹד, אֶלָא שנשים אֵלוּ מדקדקוֹת בּמצוַת כּפּרוֹת יוֹתר מן הגברים. ועל זה וַדאי אָנוּ חַייבים לקרוֹא תּגר! הן נבלה היא, אשר לא היתה כּמוֹה תּחת השמש: עם לא־עז זה, נשים פּתיוֹת וּפחדניוֹת, שדעתּן קלה וחָכמתן מוּעטה וכל כּוֹחָן אֵינוֹ אֶלָא בּדמעוֹת וּבקיעקוּע…

– קע־קע־קע! – נשמַע קוֹל קיעקוּעה של תּרנגוֹלת אַחַת דגרנית, פּרוּעת־נוֹצה וּנפוּחַת־בּטן, שכּוּלָה נראֵית כּבעלת־יִסוּרים.

– הרי אני תּרנגוֹלת פּתיה ועניה בּדעת, ולא זכיתי מימַי שיֵחַד כּבוֹדי בּקהל הגברים, בּחירי הבּריאה וּמוֹשליה, ואַף־על־פּי־כן אַרהיב עוֹז בּנַפשי לשאוֹל שאֵלה אַחַת קטנה: מה ענין נשים לכאן? הלא תּבוֹשוּ, הלא תּיכּלמוּ, אַתּם הגברים! ראוּ־נא אֶת דרכּכם המשוּנה, שעל כּל צרה שלא תּבוֹא אַתּם מבקשים תּוֹאנה ממנוּ, להבזוֹתנוּ וּלהשפּיל כּבוֹדנוּ ולעשׂוֹת אוֹתנוּ לצחוֹק! המעט לָכם, כּי מַטילוֹת אנחנוּ בּיצים לכבוֹדכם, דוֹגרוֹת וכוֹאבוֹת וּמגדלוֹת אֶת אֶפרוֹחיכם, מתגלגלוֹת עמהם וּמַפקירוֹת אֶת חַיינוּ בּשבילם, ואַתּם, הוֹלכים בּטלים, לבּכם פּנוּי מכּל דאָגה, מטיילים אַתּם כּל הימים להנאַתכם, נטוּיֵי־גָרוֹן וּמשׂקרי־עֵינַיִם, ואֵין לָכם בּעוֹלמכם אֶלָא תּאוַת לבּכם, אשר לא יֵדע שׂבעה, וגרעיני הדוֹחַן, המוּכנים וּמזוּמנים בּשבילכם…

– קע־קע־קע! נַענוּ כּמה תּרנגוֹלוֹת בּבת אַחַת, מקעקעוֹת כּוּלָן בּעירבּוּביה וּממלאוֹת אֶת חלל השׂדה המוּלה משוּנה.

• אמת, אמת! בּרוּכה אַתּ וּברוּךְ טעמךְ, אחוֹתנוּ! כּךְ נאֶה לָהם, כּךְ יאֶה לָהם, לאַכזרים אֵלוּ, שאֵין כּל רחמים בּלבּם… קע־קע־קע!

המהוּמה גָדלה מאוֹד. התּרנגוֹלוֹת מקעקעוֹת, הוֹמוֹת וּמצפצפוֹת זוֹ לזוֹ, כּל אַחַת משׂיחה צרתה לפני חברתּה וּמקוֹננת על חַיֶיה המעטים והמרים, וכוּלָן יחד מנַענעוֹת ראשיהן לצד התּרנגוֹלים, מתרגשוֹת וּמציצוֹת אליהם מתּוֹךְ נזיפה וּפיוּס כּאֶחָד, כּמרמזוֹת ואוֹמרוֹת: “אָמנם אַכזרים הם ואֵין אלוֹהים בּלבּם, אבל מכּל־מקוֹם הרי הם הגברים; מה אָנוּ וּמַה כּוֹחנוּ בּאֵין פּניהם הוֹלכים עמנוּ?”…

וּמרוֹב דברים נשכּח העיקר מלב הנאספים, והיתה רק עירבּוּביה וּבילבּול לשוֹנוֹת ושׂיחַת־חוּלין ולהג הרבּה עד אֵין קץ.

 

ד    🔗

ראוּ התּרנגוֹלים כּי ניתּן פּה לתּרנגוֹלוֹת, והן מבלבּלוֹת אֶת לב העם בּעסקי־נשים וּמפריעוֹת אוֹתוֹ מעניני הציבּוּר, – קפץ אֶחָד מהם על הבּימה, מחא כּנפיו בּחמַת־רוּחַ וקרא בּקוֹל:

– קוּקוּריקוּ, תּרנגוֹלוֹת פּתיוֹת! החרשנה וּשמַענה אֶת דברי פּי הגברים! אַל לנשים פּטפּטניוֹת להכניס ראשיהן בּדברים העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלָם! ראוּ־נא אֶת אֵלוּ ואֶת מנהגן – תּשעה קבּים שׂיחָה נטלוּ לָהן! בּאמת אָמרוּ: אֵין חָכמה לתרנגוֹלת אֶלָא בּהטלת בּיצים. לא לשמוֹע אֶל קיעקוּעכן התּפל נתאַסַפנוּ פּה היוֹם.

צרוֹת הכּלל – הן קיבּצוּנוּ יחד! הבה נטכּס עֵצה, אֵיךְ להתקוֹמם נגד הרעה הגדוֹלה, רעת הכּפּרוֹת! הבה נתחַכּמה!

– קוּקוּריקוּ, הבה נתחַכּמה!

– רב לָהם, לבני־אָדם אֵלו מיִשׂראֵל, להתקלס בּנוּ וּלחַלל כּבוֹדנוּ ולעשׂוֹתנוּ כּפּרוֹת לָהם! מוּטב שיִהיוּ הם כּפּרוֹתינוּ!

– קוּקוּריקוּ, יִהיוּ הם כּפּרוֹתינוּ!

• קוּקוּריקוּ, חסַל סיבּוּב כּפּרוֹת!

וּלפיכךְ, רבּוֹתי, חַייבים אַתֶּם לָשׂים לב וּלהחליט דבר, אִם יֵש בּנַפשכם די עוֹז וּבטחוֹן לעמוֹד בּנסיוֹן, לבלתּי לכת אַחרי בּני־האָדם, כּעגלים הלָלוּ ההוֹלכים לטבח. רוֹאַה אני בּאִיצטגנינוּת שלי, כּי יבוֹאוּ אליכם המַסיתים והמַדיחים האֵלה לפתּוֹתכם בּחלקת־לשוֹנם וּלכפּר אֶת פּניכם בּמנחת דוֹחַן וכוּסמים, ואַתּם, גרגרנים שכּמוֹתכם, הלהוּטים אַחַר גרוֹנכם, – הלא יוֹדע אני אֶת טבעכם הנבזה ואֶת רוּחכם הנמוּכה: בּשביל קוֹמץ אַחָד של גרגרים מוּכנים אַתּם למכּוֹר את גוּפכם ואֶת נשמַתכם גם יחד!

– קוּקוּריקוּ, חַס ושלוֹם! גם אִם יִתּנוּ לָנוּ מלוֹא בּיתם כּסף וזהב!…

– ראוּ הזהרתּיכם! חַייבים אַתּם לעמוֹד על נַפשכם וּלהגן על כּבוֹדכם בּכל תּוֹקף. וּמי התּרנגוֹל, הירא ורךְ־הלבב, אשר יִתפּיֵיס אֶל האוֹיֵב ויִמסוֹר אֶת עצמוֹ בּידיו, יָחרם מקהל העוֹפוֹת וּשמוֹ יִהיֶה לדראוֹן עוֹלָם. שמעוּ תּרנגוֹלים כּוּלָם!

נַעשׂה ונשמע!

– קוּקוּריקוּ! אליכן, תּרנגוֹלוֹת קלוֹת־הדעת, אָשׂים דברתי הפּעם! מַשׁבּיע אני אֶתכן בּכבוֹד בּעליכן התּרנגוֹלים, חלוּצי־המלחמה, לבל יֵרךְ לבבכן וּלבל יִפּוֹל רוּחכן בּשעת־חירוּם! לבשנה עוֹז, חַזקנה לבבכן ואַל תּתּנה אֶת עצמכן להיתּפס בּכף בּני־אָדם! אֶת עֵיני האנשים תּנַקרנה, אֶת פּניהם תּצרוֹמנה עד שפךְ דם – וּבידיהם אַל תּפּוֹלנה! השוֹמעוֹת אַתּן אֶת פּי המדבּר אליכן? מן היוֹם הזה והלאה אֵין עוֹד מנהג כּפּרוֹת בּעוֹלָם! חסַל סיבּוּב כּפּרוֹת!

– קוּקוּריקוּ, חסַל סיבּוּב כּפּרוֹת!

– קוּקוּריקוּ, הידד!

 

ה    🔗

והשמוּעה על־דבר הקשר, אשר קשרוּ העוֹפוֹת על בּעליהם היהוּדים, הגיעה עד העיר ועוֹררה שם רעש גָדוֹל. הכּל נפעמוּ ונבוֹכוּ. יוֹשבי קרנוֹת נתקבּצוּ ועמדוּ בּשוּק וּבחצר בּית־המדרש, תּוֹהים וּמשתּוֹממים, מתרגשים ונדבּרים אִיש אֶל רעֵהוּ בּהמוּלה רבּה, מתּוֹךְ נֶענוּעֵי־ידים וּזקיפת־כּתפים ותמהוֹן־לבב:

– השמַעתּם אֶת החדשה?

– על־דבר קשר העוֹפוֹת?

– לא היתה כּזאת בּיִשׂראֵל!

– לא יֵאָמן כּי יסוּפּר!

– אֵין זאת כּי־אִם סדרי בּראשית משתּנים עלינוּ!

– לא עֵת לדבּר היוֹם – עֵת לעשׂוֹת הגיעה!

– אָמנם כּן! עד שאָנוּ עוֹמדים וחוֹבקים ידים, הלא יוֹם־הכּיפּוּרים ממַשמש וּבא!

• וּבכן, עוּצוּ עֵצה, ונשמע!

נמנוּ וגָמרוּ, כּי כּל הענין אֵינוֹ ענין אֶלָא לנשים. וּלפיכךְ צריכוֹת הנשים להטריח אֶת עצמן ולָצאת מחוּץ לָעיר אֶל העוֹפוֹת, לשדלָם בּדברים רכּים וּלפייסם בּמעט דוֹחַן. הלא לכךְ נשים הן, שיוֹדעוֹת אֶת טבע העוֹפוֹת וּמצוּיוֹת אֶצלם כּל ימיהן. והנשים עשׂוּ הפּעם אֶת רצוֹן בּעליהן. עמדוּ והצטיידוּ בּגרעיני דוֹחַן וכוּסמים, נטלוּ אִשה אֶת כּברתה ואֶת שׂקה ויצאוּ כּוּלָן אֶל מחוּץ לָעיר לפתּוֹת אֶת העוֹפוֹת ולמשוֹךְ אוֹתם בּרשתּן אֶל הלוּלים ואֶל הכּלוּבים.

– ציף־ציף־ציף! ציף־ציף־ציף! – כּךְ התגנבוּ הנשים בּלָאט אֶל העוֹפוֹת וציפצפוּ לָהם בּמתק־שׂפתים, מתּוֹך חנוּפה רכּה משמן, כּוֹרעוֹת לפניהם וכוֹפפוֹת גוּפן סמוּךְ לקרקע וּמפזרוֹת לָהם מעט דוֹחַן וכוּסמים זעֵיר פּה, זעֵיר שם.

ראוּ העוֹפוֹת הרעֵבים אֶת הדוֹחַן והריחוּ ריח כּוּסמים, מיד אחָזם בּוּלמוּס. קפצוּ כּוּלָם יחד ונפלוּ על הגרגרים המפוּזרים וּבלעוּ אֶת כּוּלָם לתיאָבוֹן ולא השאִירוּ מהם אַף אֶחָד. ואוּלָם לתפשׂם בּכּף לא נתנוּ אֶת הנשים בּשוּם אוֹפן.

אָמנם אֶפרוֹחים אחָדים, קטנים וחלָשים, כּמעט היוּ בּכל רע: הנשים כּיוונוּ אֶת השעה ואָמרוּ לכפּוֹת עליהם אֶת כּברוֹתיהן. הרגישוּ בּזה הדגרניוֹת הזקנוֹת וזינקוּ אל הנשים, התנַפּלוּ עליהן בּחימה שפוּכה, קפצו אֶל פּניהן וכמעט ניקרוּ אֶת עֵיניהן מרוֹב כּעסן. ראוּ הנשים, כּי סַכּנה קרוֹבה, נשׂאוּ אֶת רגליהן וּמיהרוּ לברוֹח מן השׂדה ושבוּ העירה כּל עוֹד רוּחָן בּהן.

חָזרוּ הנשים אֶל בּעליהן וסיפּרוּ לָהם אֶת כּל המוֹצאוֹת אוֹתן בּשׂדה. שמעוּ הגברים ונתנוּ קוֹלם בּצחוֹק גָדוֹל.

– חַה־חַה־חַה! זוֹ אִשה וזה כּוֹחָה וּגבוּרתה! שטיוֹת! הלא גרוּעוֹת אַתּן מן העוֹפוֹת עצמם! כּלוּם ראִיתן מימיכן אֵימת בּעל־כּנף על בּן־אָדם? חַה־חַה־חַה!

– אִם כּן אֵיפוֹא, – ענוּ הנשים הנעלָבוֹת – לכוּ־נא אַתּם, הגברים, והתגָרוּ מלחָמה בּעוֹפוֹת, ונראֶה בּמה כּוֹחכם גָדוֹל!

עמדוּ הגברים והזדיינוּ אִיש בּמַקלוֹ ויצאוּ כּוּלָם אֶל מחוּץ לָעיר לנַסוֹת דבר אֶל העוֹפוֹת המתקוֹממים ולהפּיל אֵימתם עליהם.

 

ו    🔗

אָכן יפה כּוֹחַ הגברים מכּוֹחַ הנשים, שלָהם זרוֹע עם גבוּרה, וגם בּינה יתירה ניתּנה לָהם. לא לחינם אָמרוּ עליהם, שהם בּחירי הבּריאָה וּמוֹשליה!

כּשראוּ הגברים אֶת מַחנה העוֹפוֹת, הנטוּשים על־פּני השׂדה, עמדוּ מרחוֹק להתנַכּל אליהם בּחָכמה. מה עשׂוּ? התגנבוּ אֶל העוֹפוֹת מאחוֹריהם, הוֹלכים סחוֹר־סחוֹר וּבאִים עליהם בּעקיפים, פּוֹסעים פּסיעוֹת דקוֹת על בּהוֹנוֹת רגליהם, מפרשׂים ידיהם לָאַויר, כּאשר יפרשׂ השׂוֹחה לשׂחוֹת, כּוּלָם קוֹרצים זה לָזה בּעֵיניהם, כּמתכּוונים לדבר אֶחָד. משהגיעוּ למקוֹם העוֹפוֹת, התנפּלוּ עליהם פּתאוֹם כּאִיש אֶחָד, הניפוּ עליהם מַקלוֹתיהם והתחילוּ מניסים אוֹתם מן השׂדה אֶל פּני העיר בּקוֹל המוֹן חוֹגג:

– קיש־קיש, לכלוּביכם! קיש־קיש ללוּליכם! קיש־קיש־קיש!…

ואוּלָם כּאן היתה תּבוּסתם שלמה. ראוּ העוֹפוֹת, כּי היתה ָהם מלחָמה מאחריהם, מיד נתעוֹררוּ כּוּלָם, התּרנגוֹלים עם תּרנגוֹלוֹתיהם, הדגרניוֹת והקעקעניוֹת ואֶפרוֹחיהן הקטנים עם הגדוֹלים, הפכוּ פּניהם כּלפּי בּעלי־הבּתּים החשוּבים והתחילוּ קוֹפצים כּנגדם בּעזוּת יתירה, מנַקרים אוֹתם בּמַקוֹריהם, שׂוֹרטים בּהם שׂרטת בּציפּורניהם, נוֹשכים לָהם עקביהם, קוֹרעים מעליהם קפּוֹטוֹתיהם וּמוֹרטים אֵת שׂער זקניהם, וּמתּוֹךְ כּךְ קוֹראִים וּמקעקעים וּמצפצפים כּוּלָם בּעירבּוּביה וּבצוָחָה משוּנה, עד כּי חָרדה האָרץ לקוֹלָם. נוֹצוֹת פּרחו בּאַויר, כּפתיתי שלג, וכיסוּ אֶת עֵין השׂדה – והמלחָמה כּבדה מאוֹד.

אָמנם רבּים מן העוֹפוֹת נפלוּ חלָלים בּמלחָמה הזאת, רבּים נרמסוּ בּרגלי אחיהם בּני עמם ורבּים הוּכּוּ ונפצעוּ בּמַקלוֹתיהם של בּעלי־הבּתּים. אבל גם בּני־האָדם לא ניקוּ וגם מהם ניזקוּ ונפצעוּ רבּים: לָזה ניקרוּ אֶת עֵינוֹ הימנית, לָזה קרעוּ מחוֹטמוֹ חתיכה הראוּיה להתכּבּד ולָזה מרטוּ אֵת חצי זקנוֹ ושׂרטוּ שׂרטת בּלחיוֹ, ודם, דם רב, נשפּךְ כּמַיִם אָרצה. וּמי יוֹדע, מה היתה אַחרית המלחָמה, אִילמלא היוּ הגברים חכמים, שראוּ אֶת הנוֹלָד והשליכוּ אֶת מַקלוֹתיהם בּשׂדה, הפשילוּ אֶת כּנפוֹת קפּוֹטוֹתיהם למַעלָה וּברחוּ מפּני הסַכּנה ושבוּ בּחרפּה העירה.

ראוּ הנשים אֶת בּעליהן המוּכּים והפּצוּעים ואֶת קפּוֹטוֹתיהם הקרוּעוֹת, זחה עליהן דעתּן ואָמרוּ:

– וּבכן? לָמה לא תּצחקוּ עתּה? גיבּוֹרים הם! אַנשי־חָיִל! אַמיצי־לב! זכרים!…

 

ז    🔗

“מי שנכוָה בּרוֹתחים יחזוֹר ויֵלךְ אֵצל פּוֹשרים”, –

כּךְ אמרוּ הגיבּוֹרים המנוּצחים ושׂמחוּ על פּתגם שנוּן זה, שזימן לָהם הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּשעתוֹ, כּמוֹצאֵי שלל רב. עמדוּ כּוּלָם ונתאַספוּ לבית הרב לאספה, נכנסוּ לישיבה וטיכּסו עֵצה, והיוּ מדיינים וּמַרבּים להג כּל אוֹתוֹ הלילה עד שנמנוּ וגָמרוּ לשלוֹח דיפּוּטאציה אֶל העוֹפוֹת, אשר תּנַסה אליהם דברי־שלוֹם ותחקרם לָדעת: מַה שאֵלָתם וּבקשתם מבּני־האָדם?

מי וָמי ההוֹלכים בּדיפּוּטאציה? ממילא מוּבן, שהגוֹרל נפל על רב העיר, ועל הדיינים והשוֹחטים והחַזנים, ועל בּעל־הטכסה, ועל שאָר בּעלי־הבּתּים החשוּבים, שהם מַנהיגי העיר וקבּרניטיה. יצאו אַנשי הדיפּוּטאציה מן העיר ושׂמוּ פּניהם אֶל מַערכוֹת המלחָמה, וּמַקלֹות וּשאָר כּלי־זין אֵין בּידיהם הפּעם.

משהגיעוּ אַנשי הדיפּוּטאציה אֶל השׂדה, נפלה מַחלוֹקת בּיניהם. התחילוּ מדיינים וּמתוַכּחים זה עם זה, מי מהם יֵצא לפניהם להיוֹת ראֹש־המדבּרים. פּנוּ בּעלי־הבּתּים אֶל בּעל־הטכסה ואָמרוּ לוֹ:

– דבּר אַתּה בּאָזני המתקוֹממים, ויִשמעוּ לָךְ. הלא אַתּה אָדוֹן לָהם ואֵימתךָ עליהם.

נרתּע בּעל־הטכסה לאחוֹריו כּנשוּךְ־נחש וענה בּרעדה ובעונתנוּת יתירה:

– אני? חַס ושלוֹם! מי אני וּמה אני, כּי אֶהיֶה קוֹפץ בּראש? לא אִיש־דברים אני, וגם אֶת שׂפת העוֹפוֹת לא ידעתּי מעוֹלם. ידבּרוּ־נא השוֹחטים, שראוּיִים הם לכךְ יוֹתר ממני: מצוּיִים הם אֵצל העוֹפוֹת כּל ימיהם.

שמעו השוֹחטים וחָרדוּ אַף הם וסילקוּ ידיהם לאחוֹריהם.

– חָלילָה לָנוּ מעשׂוֹת כּדבר הזה! אֵיךְ נעיז פּנינוּ לדבּר בּמקוֹם גדוֹלים וטוֹבים ממנוּ? הנה הרב שיִחיֶה עמנוּ פּה – יֵצא הוּא לפנינו וידבּר, כּי לוֹ נאֶה, כּי לוֹ יאֶה!

עמד הרב בּראש הדיפּוּטאציה, פּנה אֶל העוֹפוֹת והכריז בּקוֹל גָדוֹל לאמוֹר:

– שמעוּ־נא, רבּוֹתי! האזינוּ אֵלי, בּעלי כנף! לָמה תּלינוּ על בּני־האָדם? מַה שאֵלתכם וּמַה בּקשתכם? הגישוּ עצוּמוֹתיכם ונשמַע, ואִם יֵש טעם בּדבריכם, וַדאי שנשׂים לב לָהם ונתאַמץ למַלא אֶת משאלוֹת לבּכם לטוֹבה, אִם יִרצה השם.

הדבר יצא מפּי הרב, וכל העוֹפוֹת נתעוֹררו כּוּלָם בּקוֹל רעש גָדוֹל, בּקריאָה וּבצוָחָה, בּקיעקוּע וּבציפצוּף, והיתה המהוּמה בּמַחנה גדוֹלָה כּל־כּךְ, עד כּי חָרשוּ האָזנַיִם ודבר לא נשמע.

פּתח שוּב הרב ואָמַר לָהם:

– הסוּ העוֹפוֹת! רוֹאֶה אני, כּי מקריאת תּרנגוֹליכם וּמקיעקוּע תּרנגוֹלוֹתיכם וּמציפצוּף אֶפרוֹחיכם לא תּצמח לָנוּ ישוּעה. אִם אַתּם לוּא שמעוּני, אִיעצכם ויהי אלוֹהים עמכם. ראוּ, הנה בּחרנוּ אנחנוּ מקרבּנוּ חבוּרת שתדלָנים, הקרוּאִים דיפּוּטאטים, – בּחרוּ־נא אֵיפֹוא גם אַתּם דיפּוּטאטים מקרבּכם, אשר יִהיוּ למליצים בּיניכם וּבינינוּ. וּבלבד שתּבחרוּ אֶת הטוֹבים שבּכם, עוֹפוֹת מהוּגָנים וּנבוֹנים, בּעלי טעם וּבעלי דעה מיוּשבת. אוּלי יִמָצאוּ בּיניכם תּרנגוֹלי־הוֹדוּ אחָדים, אוֹ אַוַזים וּברוָזים?

– הוֹלדיר! הוֹלדיר! הוֹלדיר! – נַענה תּרנגוֹל־הוֹדוּ

אֶחָד, הוּא היחידי, שנגרר וּבא לכאן אַחרי העוֹפוֹת, התנַפּח כּוּלוֹ בּגאותנוּת יתירה, להראוֹת לעֵיני כּל, כּי פּה הוּא, מוּכן וּמזוּמן לָצאת כּשתדלָן לפני הקהל.

גָע־גָע־גָע! – נשמַע קוֹלוֹ של אַוָז זקן, ואַחריו החזיקוּ כּל נשיו וּפילגשיו.

קוָה־קוָה־קוָה! – עזרוּ אַחריהם בּרוָזוֹת אחָדוֹת, פּטפּטניוֹת וקוֹלָניוֹת, שנתכּוונוּ להכריז על עצמן, כּי גם הן פּה, בּין העוֹפוֹת. מיד קפץ תּרנגוּל אֶחָד, אַדמוֹני ועז־פּנים, וקרא בּחימה שפוּכה:

קוּקוּריקוּ, עוֹפוֹת! אִם יֵש אֶת נַפשכם להימכר

ממכּרת־עבדים, הפקירוּ גוֹרלכם בּידי הגאותנים הלָלו, בּידי תּרנגוֹלי־הוֹדוּ הטיפּשים, אוֹ בּידי האַוָזים המיוּחָסים, שאֵין לָהם בּעוֹלָמם אלָא יִחוּס־אָבוֹת בּלבד, אוּ בּידי הבּרוָזוֹת הלָלוּ, הגרגרניוֹת והעצלָניוֹת, שכּל מַשׂא־נַפשן רק אָכוֹל ושתה והלוֹךְ רכיל בּעמן. עוֹמד אני ושוֹאֵל אֶתכם: מַה לָנוּ ולָהם? מי שׂמם שתדלנים לָנוּ? הלוא אוֹתם אֵין בּני־האָדם לוֹקחים לכפרוֹת, ולָמה יכניסוּ את חוֹטמם בּרשוּת שאֵינה שלָהם? אנחנוּ קרוּאִים עוֹפוֹת, ואוֹתנוּ לוֹקחים לכפּרוֹת, ולָכן רק אָנוּ ראוּיִים להיוֹת דיפּוּטאטים!

קע־קע־קע! אמת, דיבּר חברנוּ! – החזיקוּ אַחריו כּמה וכמה עוֹפוֹת בּקוֹל אֶחָד. ושוּב היתה מהוּמה ושאוֹן וָרעש. התּרנגוֹלים קראוּ, והתּרנגוֹלוֹת קיעקעוּ, והאֶפרוֹחים ציפצפוּ כּוּלָם יחד, קפצוּ זה כּנגד זה, ניקרוּ זה בּקדקדוֹ של זה, מחאוּ כּנף והרבּוּ להג. וכךְ היוּ מדיינים וּמתנַגחים שעה ארוּכּה, עד שבּחרוּ מקרבּם דיפּוּטאציה: שנַיִם־שלוֹשה תּרנגוֹלים חשוּבים, שפּרקם נאֶה וּזקנם מגוּדל, זוּג תּרנגוֹלוֹת נכבּדוֹת, כּרסניוֹת וּבעלוֹת כּנפים מאָדמוֹת, ותרנגוֹלים צעירים אחָדים, קוֹלָניִים ועזי־פנים, שקוֹלם דק וּמנַסר וּלשוֹנם מדבּרת גדוֹלֹות. וּשתּי הדיפּוּטאציות נכנסוּ בּדברים והתחילוּ בּמַשׂא וּמַתּן, כּמוֹ שכּתוּב להלן, בּפּרק הבּא.

 

ח    🔗

בּעלי־הבּתּים: וּבכן, עוֹפוֹת, אִמרוּ לָנוּ, מַה שאֵלתכם וּמַה בּקשתכם? דבּרוּ דברים בּרוּרים, ונשמע!

העוֹפוֹת: שאֵלָתנו וּבקשתנוּ? אֵין אָנוּ מבקשים כּלוּם. נַפשנוּ בּשאֵלָתנוּ וּכבוֹדנוּ בּבקשתנוּ: ניתּן לָכם אֶת בּשׂרנוּ, נַטיל לָכם אֶת בּיצינוּ, נַמציא לָכם אֶת נוֹצוֹתינוּ – וּבלבד שלא נהיֶה כּפּרוֹתיכם!

בּעלי־הבּתּים: הכיצד? הלא יהוּדים אנחנוּ, ויהוּדים חַייבים בּמצוַת כּפּרוֹת!

העוֹפוֹת: האוּמנם? מצוָה היא זוֹ לָכם? מצוּוים אַתּם על הכּפּרוֹת מן התּוֹרה? והיכן מצאתם דין זה כּתוּב?

בּעלי־הבּתּים: מַה לָכם, תּרנגוֹלים, וּלדינים? וכי פּוֹסקי הלָכוֹת אַתּם לָנוּ? אוֹ כּלוּם מפּיכם אָנוּ חַיִים? אִם אֵין זה דין מפוֹרש בּתּוֹרה, הרי זה מנהג, מנהג ישן, שנקבּע אֶצלנו מקדמוֹנִים, וּבידוּע, שמנהג יִשׂראֵל דין הוּא. וּבכלל, תּמהים אָנוּ עליכם, תּרנגוֹלים, ועל דרכּכם המשוּנה: מה ראִיתם כּי נזעקתּם כּל־כּךְ על מנהג הכּפּרוֹת? וכי נוֹחַ לָכם, שבּני־אָדם שוֹחטים אֶתכם וצוֹלים אֶת בּשׂרכם ואוֹכלים אֶתכם בּכל פּה רק לשם תּאוַת האכילה בּלבד? אַדרבּה, דוֹמה, שצדקה אָנוּ עוֹשׂים עמכם, שאָנוּ מסַבּבים אֶתכם סיבּוּב־כּפּרוֹת ואוֹמרים לכבוֹדכם שלוֹש פּעמים “בּני־אָדם”…

העוֹפוֹת: “בּני־אָדם”?… הלוַאי כּה תּדעוּ טעם בּשׂר כּל ימיכם, אִם ידענוּ אֶת הכּתוּב שם אֶצלכם בּ“בני־אָדם”!…

בּעלי־הבּתּים: והבּרכה, שהשוֹחט מברךְ עליכם בּשעת שחיטה, כּלוּם קלה היא בּעֵיניכם?

העוֹפוֹת: מוּטב שיברךְ בּרכה על הרעם!

בּעלי־הבּתּים: והסעוּדה המַפסקת, שבּני יִשׂראֵל עוֹשׂים בּכם בּעֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים, מַה תּהא עליה?

העוֹפוֹת: אִם כּן אֵיפוֹא, לָמה נפל הגוֹרל עלינוּ דווקא, עלינוּ תּרנגוֹלים עלוּבים ואוּמלָלים? המעט לָכם אַוָזים עצלים, בּרוָזים מפוּטמים וּשמנים ותרנגוֹלי־הוֹדוּ אבוּסים, שאֵינם עוֹשׂים כּלוּם בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, אֶלָא אוֹכלים ושוֹתים וּפרים ורבים, וטוֹבלים כּל ימיהם בּכל בּיצה ובכל אַגמי־מים?…

בּעלי־הבּתּים: הלא חכמים אַתּם בּעֵיניכם, ואַף־על־פּי־כן דברי הבל וּשטוּת תּדבּרוּ! הכּל יוֹדעים שלא נבראו אַוָזים אֶלָא לחנוּכּה, לטגנם על המַחבת ולעשׂוֹתם שוּמן ללביבוֹת. ולא נבראוּ תּרנגוֹלי־הוֹדוּ אֶלָא לחַג הפּסח, שלצוֹרךְ זה מפטמים אוֹתם וּמטפּלים בּהם כּל ימוֹת החוֹרף. ואִילוּ אַתּם לא לכךְ נוֹצרתּם: אַתּם, התּרנגוֹלים, עוֹמדים מוּכנים וּמזוּמנים בּשבילנוּ להיות כּפּרוֹתינוּ…

העוֹפוֹת: ואָנוּ אוֹמרים: מוּטב שתּהיוּ אַתּם כּפּרוֹתינוּ!

בּעלי־הבּתּים: אִם כּן, הרי עזי־פנים וּקשי־עוֹרף אַתּם, ואֵינכם יוֹדעים, לפני מי אַתּם עוֹמדים! הרי לא תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם מדבּרים עמכם היוֹם, אֶלָא פּי בּעלי־בתּים חשוּבים, רבּנים, דיינים ושוֹחטים!

העוֹפוֹת: שוֹחטים?… קוּקוּריקוּ! הלוַאי תּפצה האדמה אֶת פּיה ותבלע חַיִים אַת כּל השוֹחטים ואֵת כּל הרוֹצחים ואֵת כּל שוֹפכי דם נקיִים! השמַעתּם, אחינוּ בּעלי־הּכּנף? גם בּהשוֹחטים שלָהם, בּרוֹצחים אַכזריים אֵלוּ, אוֹמרים האנשים להיכּבד על פּנינוּ! הוֹציאוּ־נא אֵלינוּ אֶת השוֹחטים ההם אשר אמַרתּם, ונַראֵם בּמה כּוֹחנוּ גָדוֹל!…

בּעלי־הבּתּים: וּבכן, אַתּם אוֹמרים לשנוֹת אֶת סדרי בּראשית ולהפוֹךְ אֵת הקערה על פּיה? מתקוֹממים אַתּם למנהג העוֹלָם? מוֹרדים אַתּם? פּוֹרקים עוֹל דרךְ־אֶרץ? לָכן תּדעוּ אֶת תּנוּאָתנו!…

העוֹפוֹת: קוּקוּריקוּ! מַה תּעשׂוּ לנוּ, למשל? תּמסרוּ דיננוּ לשמַיִם? תּטילוּ חרם עלינוּ? אוֹ אֶפשר תּאַסרוּ אֶת בּשׂרנוּ כּבשׂר טריפה?… אִי לָכם, בּני־אָדם יוֹשבי חוֹשך וצלמות! מַהרוּ ואִספו אֶת כּנפוֹת קפּוֹטוֹתיכם והימלטוּ על נַפשכם בּעוֹד מוֹעֵד, פּן נשלח בּכם את ציפּורנינוּ!

בּעלי־הבּתּים: מי? אַתּם? הוֹי עליכם, מוֹרדים! הוֹי עליכם, פּוֹרקי עוֹל! מתגָרים אַתּם בּרעה היוֹם!

העוֹפוֹת: קוּקוּריקוּ! לָעוֹג נלעג לָכם!

בּעלי־הבּתּים: דמכם בּראשכם!…

העוֹפוֹת: קוּקוּריקוּ! קוּ־קוּ־רי־קוּ!…

ממחרת היוֹם ההוּא יצאוּ כּל בּני העיר אֶל בּית־המטבּחַיִם לראוֹת בּמשפּט העוֹפוֹת, שנפלו שבוּיִים בּמלחמה, –

כּוּלָם מוּטלים שחוּטים על הקרקע זה בּצד זה: התּרנגוֹלים והתּרנגוֹלוֹת, הדגרניוֹת והקעקעניוֹת, הן ואֶפרוֹחיהן הקטנים עם הגדוֹלים. והשוֹחטים עדיִין עוֹמדים עליהם, אִיש חלָפוֹ בּידוֹ, והם אָצים לכלוֹת אֶת

מלאכת־הקוֹדש לכבוֹד היוֹם הגָדוֹל והקדוֹש, יוֹם צוֹם־כּיפּוּרים.

ומנהג הכּפּרוֹת לא חָדל בּיִשׂראֵל, ועדיִין הוּא חוֹזר ונשנה בּכל שנה עד היוֹם הזה