רקע
אלמוני/ת
סִפּוּר עָרְמַת הַנָּשִׁים
אלמוני/ת
תרגום: יוסף יואל ריבלין (מערבית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: ערבית
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: קרית ספר; 1966

בִּמְדִינַת בַּגְדָאד הָיָה עֶלֶם חָנוּן, יְפֵה פָנִים וְתָמִיר לְקוֹמָה, וְהָיָה נִמְנֶה עַל הַמְּכֻבָּדִים שֶׁבִּבְנֵי־אָדָם. הָיְתָה לוֹ חֲנוּת שֶׁהָיָהָ עוֹסֵק בָּהּ בְּמַשָּׂא־וּמַתָּן. כְּשֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בְּאַחַד הַיָּמִים בַּחֲנוּתוֹ, עָבְרָה עָלָיו נַעֲרָה עֲלִיזָה. נָשְׂאָה רֹאשָׁהּ וְרָאֲתָה שְׁתֵּי שׁוּרוֹת כְּתוּבוֹת מֵעַל לְדֶלֶת הַחֲנוּת, וְהָיוּ בָהֶן מִלִּים אֵלּוּ: “אֵין עָרְמָה כְּעָרְמַת הַגְּבָרִים, שֶׁכֵּן עוֹלָה הִיא עַל עָרְמַת הַנָּשִׁים”. נִתְמַלְּאָה זַעַם וְאָמְרָה בְלִבָּהּ: “חֵי־רֹאשִׁי שֶׁאֲנִי מַפְתִּיעָה אוֹתוֹ בִדְבַר־פֶּלֶא שֶׁיָּשִׂים לְלַעַג אֶת הָרָשׁוּם מֵעַל לַחֲנוּתוֹ”, וְהָלְכָה לְבֵיתָהּ. לְמָחֳרַת הַיּוֹם בָּאָה אֶל הַחֲנוּת, לְבוּשָׁה בִגְדֵי פְאֵר וַעֲנוּדָה תַכְשִׁיטִים יִקְרֵי־עֶרֶךְ, וְהָיְתָה עִמָּהּ גַּם שִׁפְחָה, שֶׁנָּשְׂאָה חֲבִילָה בְיָדָהּ. נָתְנָה לוֹ שָׁלוֹם לַסּוֹחֵר וְיָשְׁבָה בַחֲנוּתוֹ וּבִקְּשָׁה מִמֶּנוּ מַשֶּׁהוּ מִן הָאֲרִיגִים. הֵבִיא לְפָנֶיהָ מִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים. נָטְלָה אֶת הָאֲרִיגִים בְּיָדָהּ, וּפָנְתָה אֵלָיו מְשוֹחַחַת אוֹתוֹ. לִבְסוֹף אָמְרָה לוֹ: “הֲלֹא תִרְאֶה מַה נָּאָה אֲנִי לְקוֹמָה וּלְמַרְאֶה. כְּלוּם יָכוֹל אַתָּה לִמְצֹא בִי פְגָם כָּל־שֶׁהוּא?” אָמַר לָהּ: “לֹא, גְּבִירְתִּי”. חָשְפָה לְפָנָיו חֵלֶק מֵחֵיקָהּ. כְּשֶׁרָאָה אֶת שָׁדֶיהָ, הִתְרַגֵּשׁ לִבּוֹ מֵהֶן וְקָרָא: “כַּסִּי אוֹתָן, יְהִי אֱלֹהִים מַחֲסֶה לָךְ”. אָמְרָה לוֹ: “כְּלוּם הָגוּן הוּא, שֶׁמִּי שֶׁהוּא יְגַנֶּה אֶת קִסְמֵי־הַחֵן שֶׁלִּי?” אָמַר לָהּ: “חָלִילָה, כֵּיצַד זֶה יִתָּכֵן לְמִי שֶׁהוּא לְהָטִיחַ דְּבָרִים כְּלַפֵּי קִסְמֵי־חִנֵּךְ, וְאַתְּ שֶׁמֶשׁ־הַיֹּפִי?” הִפְשִׁילָה שַׁרְווּלֶיהָ מֵעַל אַמּוֹת יָדֶיהָ וְאָמְרָה לָעֶלֶם: “הַבֵּט וּרְאֵה, כְּלוּם יָכוֹל אַתָּה לְגַלּוֹת כָּאן פְּגָם כָּל־שֶׁהוּא?” אָמַר לָהּ: “חָלִילָה, כֵּיצַד יִתָּכֵן הַדָּבָר? הֲרֵי זְרוֹעוֹת גָּבִישׁ הֵן”. הוֹסִיף וְאָמַר: “מַה הֵבִיא אוֹתָךְ גְּבִרְתִּי לִידֵי־כָךְ לְהַרְאוֹתֹ לִי אֲבָרִים יָפִים אֵלֶּה וְתֹאַר נָאֶה זֶה? הַגִּידִי לִי דְבַר אֱמֶת. אֶת חַיַּי אֲנִי נוֹתֵן כַּפָּרָתֵךְ”, וְאָמַר בָּתֵּי־שִׁיר אֵלֶּה:

הַלֶּחִי הַלְּבָנָה בְמִסְגֶּרֶת שַׂעֲרָהּ,

וּצְפוּנָה בְתוֹךְ שְחוֹר־תִּפְאָרָה –

הַלֶּחִי תִדְמֶה לְאוֹר־יוֹם יָהֵל,

וְהַשֵּׂעָר יִשְׁוֶה לְלַיְלָה אָפֵל.

אָמְרָה הַגְּבִירָה לַסּוֹחֵר הַצָּעִיר: “דַּע, אֲדוֹנִי, שֶׁאֲנִי נַעֲרָה, שֶׁאָבִיהָ הִיא1 מְקַפֵּחַ אוֹתָה, שֶׁכֵּן הוּא מְדַבֵּר עָלַי רָעָה וְאוֹמֵר לִי: ‘אַתְּ כְּעוּרָה לְמַרְאֶה וּלְתֹאַר, וְאֵין זֶה הֶכְרֵחִי, שֶׁתְּהִי לוֹבֶשֶׁת בְּגָדִים מְפֹאָרִים; הַרֵי אַתְּ וְהַשְּׁפָחוֹת בְּדַרְגָּה אַחַת הִנְּכֶן, וְאֵין כָּל הֶבְדֵּל בֵּינֵיכֶן’, וְעִם זֶה הֲרֵי הוּא עָשִׁיר וְהוֹן לוֹ”. אָמַר לָהּ הָעֶלֶם: “וּמִי אָבִיךְ, וּמַה מַּעֲשֵׂהוּ?” אָמְרָה לוֹ: “אָבִי הוּא רֹאשׁ לַקָּאצִ’ים בְּבֵית־הַמִּשְׁפָּט הָעֶלְיוֹן הַיָּדוּעַ”. הֶאֱמִין לָהּ הָאִישׁ. נִפְרְדָה מִמֶּנוּ וְהָלְכָה לָהּ. רָגְשׁוּ בְלִבּוֹ אֶלֶף־אַלְפֵי גַעְגּוּעִים אֵלֶיהָ, וְהָאַהֲבָה מִלְּאָה אוֹתוֹ כֻלּוֹ, אֲבָל לֹא יָדַע כֵּיצַד יוּכַל לִזְכּוֹת בָּהּ. נָעַל דֶּלֶת חֲנוּתוֹ, וְשָׂם פָּנָיו אֶל בֵּית־הַמִּשְׁפָּט. נִכְנַס אֶל הַקָּאצִ’י וְשָׁאַל לוֹ לְשָׁלוֹם. הֶחֱזִיר לוֹ הַלָּה שָׁלוֹם, וְחִלֵּק לוֹ כָבוֹד רַב וְהוֹשִׁיבוֹ לְצִדּוֹ. אָמַר לוֹ הַסּוֹחֵר: “בָּא אֲנִי אֵלֶיךָ מִתּוֹךְ רְצוֹנִי לִהְיוֹת חָתָן לְךָ”. אָמַר לוֹ הַקָּאצִ’י: “בּוֹאֲךָ לְשָׁלוֹם, וְאוּלָם בִּתִּי אֵינָהּ כְשֵׁרָה לְשֶׁכְּמוֹתְךָ, יְדִידִי”. אָמַר לוֹ הָעֶלֶם: “יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, מְרֻצֶּה אֲנִי בָהּ”. נְטָלוֹ הַקָּאצִ’י לְבֵיתוֹ וְסִדֵּר לוֹ קֶשֶׁר הַנִּשּׂוּאִים עַל אֲתַר, מִיָּד, בִּתְנַאי שֶׁיְּסַלֵּק מִיָּד עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה מַטְבְּעוֹת־זָהָב, מֹהַר, וּלְאַחַר מִכֵּן מַתַּן הַכַּלָּה כָּזֹאת, הַמַּחֲצִית הַשְּׁנִיָּה. הָלַךְ הַסּוֹחֵר הַבַּיְתָה, וְהִתְכּוֹנְנוּ מִשְּׁנֵי־הַצְּדָדִים לַחֲתוּנָה. בָּעֶרֶב הַשְּׁלִישִׁי הוּבְלָה הַכַּלָּה בְתַהֲלוּכַת הַנִּשּׂוּאִין אֶל הַסּוֹחֵר. הִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הָעֶרֶב וְסָר אֵלֶיהָ אֶל הַחֶדֶר. כְּשֶׁהֵסִיר אֶת הַצָּעִיף מֵעַל פָּנֶיהָ וְהִפְשִׁיל אֶת מִטְפַּחְתָּה שֶׁעַל רֹאשָׁהּ, מָצָא צוּרָה מְכֹעֶרֶת מְעוֹרֶרֶת גֹּעַל, וִיצוּר שֶׁכָּל הַמּוּמִים בּוֹ. הִתְחָרֵט, בְּשָׁעָה שֶׁהַחֲרָטָה לֹא הוֹעִילָה לוֹ לַחֲלוּטִין, וְנִתְגַּלָּה לוֹ שֶׁאוֹתָהּ אִשָּׁהּ רִמְּתָה אוֹתוֹ. נִשְׁאַר הַסּוֹחֵר הָאֻמְלָל אוֹתוֹ לַיְלָה עַד הַבֹּקֶר שָׁם, עֵר וּמָלֵא מַחֲשָׁבוֹת עֲגוּמוֹת, וְשָׁכַב לְיַד אִשְׁתּוֹ לַמְרוֹת רְצוֹנוֹ. כְּשֶׁעָלָה הַשַּׁחַר, קָם וְהָלַךְ לְבֵית הַמֶּרְחָץ, אַחֲרֵי שֶרָחַץ כַּדָּת מִטֻּמְאָתוֹ, לָבַשׁ בִּגְדֵי־הָעֲבוֹדָה הָרְגִילִים שֶׁלּוֹ, וְהָלַךְ לְבֵית־הַקָּפֶה; שָׁתָה סֵפֶל קָפֶה וְחָזַר לַחֲנוּתוֹ, נָעַל הַדֶּלֶת וְיָשַׁב כְּשֶׁהַצַּעַר מְעַוֵּת אֶת פָּנָיו. אַחֳרֵי שָׁעָה קַלָּה בָאוּ יְדִידָיו וְרֵעָיו אֵלָיו וְאָמְרוּ לוֹ: “לִבְרָכָה, לִבְרָכָה, הֵיכָן מִינֵי־הַמְּתִיקָה? הֵיכָן הַקָּפֶה? דּוֹמֶה שֶׁשָּׁכַחְתָּ אוֹתָנוּ; קִסְמֵי אִשְׁתְּךָ הַצְּעִירָה הֵם הֵם שֶׁהִשְׁכִּיחוּךָ אוֹתָנוּ, יֶעֱרַב לְךָ, יִבְסַם לְךָ”. הָיוּ לוֹעֲגִים לוֹ כָךְ, וְאֵין הוּא מֵשִׁיב לָהֶם דָּבָר, אִם כִּי קָרוֹב הָיָה לִקְרוֹעַ אֶת בְּגָדָיו מִזַּעַם וְלִבְכּוֹת. הִסְתַּלְּקוּ מֵעָלָיו, וּכְשֶׁהִגִּיעָה שְׁעַת הַצָּהֳרַיִם, וְהִנֵּה נִכְנְסָה יְדִידָתוֹ, שֶׁהִתְעֲתָה אוֹתוֹ, בְּסֶרַח שִׂמְלָתָהּ. יָשְׁבָה בַחֳנוּת וְאָמְרָה לוֹ: “לִבְרָכָה, אֲדוֹנִי, יִתֵּן אֱלֹהִים שֶׁיִּהְיוּ הַנִּשּׂוּאִין לְאשֶׁר וּלְשִׂמְחָה”. קָמַט אֶת מִצְחוֹ וְאָמַר לָהּ: “מָה רָעָה עָשִׂיתִי לָךְ, שֶׁכָּךְ אַתְּ גּוֹמֶלֶת לִי?” אָמְרָה לוֹ: “לֹא עָשִׂיתָ לִי כָל רָעָה, וְרַק בַּכְּתֹבֶת שֶׁעַל דֶּלֶת הַחֲנוּת הָאַשְׁמָה כֻלָּהּ. אִם אֶפְשָׁרְ לָך לְשַׁנוֹת אוֹתָהּ, הֲרֵינִי מַצִּילָה אוֹתְךָ מִצָּרָה זוֹ”. אָמַר לָהּ: “קַלָּה הִיא זוֹ שֶאַתְּ דּוֹרֶשֶׁת, וּמִיָּד יֵעָשֶׂה הַדָּבָר בְּרָצוֹן”. קָם מִמְּקוֹמוֹ, מָחַק אֶת הַכְּתֹבֶת שֶׁמֵּעַל לְדַלְתָּהּ וְכָתַב בִּמְקוֹמָהּ בְּאוֹתִיוֹת זָהָב: “אֵין עָרְמָה כְּעָרְמַת הַנָּשִׁים, שֶׁכֵּן עָרְמָתָן הַגְּדוֹלָה בָעָרְמוֹת”. אַחַר כָּךְ אָמַר לָהּ: “כְּלוּם נָחָה דַעְתֵּךְ עַכְשָׁו?” אָמְרָה לוֹ: “כֵּן, לֵךְ מִיָּד אֶל הָרַקְדָּנִים וְהַמְּתוֹפְפִים וֶאֱמֹר לָהֶם: 'בּוֹאוּ מָחָר עִם תֻּפֵּיכֶם וַחֲלִילֵיכֶם אֶל בֵּית־מִשְפַּט הַקָּאצִ’י, כְּשֶׁאֲנִי יוֹשֵׁב שָׁם. אַחַר כָּךְ תִּגְּשׁוּ אֵלַי וְתֹאמְרוּ לִי: ‘לִבְרָכָה, בֶּן־דּוֹדֵנוּ, נַפְשֵׁנוּ שְׂמֵחָה בְמַה שֶׁעָשִׂיתָ’ וּזְרֹק אֲלֵיהֶם אַחֲרֵי זֶה דִּינָרִים וַאֲדַרְכְּמוֹנִים”. אָמַר לָהּ: “הֵן, טוֹבָה הַעֵצָה”. נָעַל אֶת הַחֲנוּת וְהָלַךְ אֶל הָרַקְדָּנִים וְהַמְּתוֹפְפִים וְהוֹדִיעַ לָהֶם תָּכְנִיתוֹ וְהִבְטִיחַ לָהֶם שָׂכָר רָב. קִבְּלוּ דְבָרָיו וְאָמְרוּ: “שָׁמַעְנוּ וְכֵן נַעֲשֶׂה”. לְמָחֳרַת הַיוֹם אַחֲרֵי תְפִלַּת הַשַּׁחַר הָלַךְ אֶל מַעֲלַת כְּבוֹד הַקָּאצִ’י. קִבֵּל אוֹתוֹ בְכָבוֹד וְהוֹשִׁיבוֹ לְצִדּוֹ, הִפְנָה אֵלָיו פָּנָיו וְהִתְחִיל מְשׂוֹחֵחַ עִמּוֹ. שָׁאַל אוֹתוֹ לְמַצַּב מִסְחָרוֹ, וּמַה מְחִיר הַסְּחוֹרוֹת הַמּוּבָאוֹת מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת לְבַגְדָּאד, וְהַסּוֹחֵר עוֹנֶה לוֹ עַל כַּל מַה שֶׁהוּא שׁוֹאֵל. וַעֲדַיִן הֵם מְשׂוֹחֲחִים זֶה עִם זֶה, כְּשֶׁבָּאוּ לְפֶתַע פִּתְאֹם הָרַקְדָּנִים וְהַמְּתוֹפְפִים עִם תֻּפֵּיהֶם וַחֲלִילֵיהֶם. הֶחֱזִיק אֶחָד מֵהֶם נֵס גָּדוֹל בְּיָדָיו וְצָעַד בְּרֹאשָׁם בְּכָל מִינֵי קְרִיאוֹת וּתְנוּעוֹת. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לְבִנְיַן בֵּית־הַמִּשְׁפָּט, אָמַר הַקָּאצִ’י: “בֵּאלֹהִים אָשִׂים מַחֲסִי מִפְּנֵי שֵׁדִים אֵלּוּ”. צָחַק הַסּוֹחֵר וְהֶחֱרִישׁ. נִכְנְסוּ הָאֲנָשִׁים וְנָתְנוּ שָׁלוֹם לְמַעֲלַת־כְּבוֹד הַקָאצִ’י, נָשְׁקוּ אֶת יַד הַסּוֹחֵר וְאָמְרוּ: “לִבְרָכָה בֶן־דּוֹדֵנוּ. לִבֵּנוּ שָׂמֵחַ עַל מַה שֶּׁעָשִׂיתָ, וְאָנוּ מִתְפַּלְּלִים לְאַללָּהּ, שֶׁיַּשְפִּיעַ רַק כָּבוֹד לַאֲדוֹנֵנוּ הַקָּאצִ’י, זֶה שֶׁכִּבְּדָנוּ עַל־יְדֵי קִרְבָה מִשְׁפַּחְתִּית, וְנָתַן לָנוּ לִטֹּל חֵלֶק בְּדַרְגָּתוֹ וּבְמַעֲלָתוֹ הָרָמָה”. כְּשֶׁשָּׁמַע הַקָּאצִ’י דְבָרִים אֵלֶּה, נָבוֹךְ וְנֶאֱלַם, וּפָנָיו אָדְמוּ מִזַּעַם. שָׁאַל אֶת חֲתָנוֹ: “מַה פֵּרוּשָׁם שֶׁל דְּבָרִים אֵלּוּ?” אָמַר לוֹ: “כְּלוּם אִי־אַתָּה יוֹדֵעַ אֲדוֹנִי הַנַּעֲלֶה, שֶׁאַף אֲנִי נִמְנֶה עִם סוּג זֶה? זֶה כָאן הוּא בֶן־דּוֹדִי מִצַּד אִמִּי, וְזֶהוּ בֶן־דּוֹדִי מִצַּד אָבִי. אָנֹכִי כְּשֶׁלְּעַצְמִי, כְּמוּבָן, נִמְנֶה עַל הַסּוֹחֲרִים”. כְּשֶׁשָּׁמַע כָּךְ, הֶחֱוִיר הַקָּאצִ’י וְנִתְמַלֵּא צַעַר, וְאַפּוֹ בָעַר בּוֹ, וְהָיָה עוֹמֵד לְהִתְפַּקֵּעַ מִזַּעַם. אָמַר לוֹ לַסּוֹחֵר: “יִשְׁמֹר אַללָּהּ מִהְיוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה, כֵּיצַד יִתָּכֵן שֶׁבַּת קָאצִ’י־הַמַּאֲמִינִים תְּהִי אֵצֶל אִישׁ הַנִּמְנֶה עַל הָרַקְדָּנִים, וּמִמּוֹצָא שָׁפֵל כָּזֶה? חֵי אַללָּהּ, אִם אֵין אַתָּה נִפְרָד מִמֶּנָּה כְרֶגַע, הֲרֵינִי מְצַוֶּה לְהַלְקוֹת אוֹתְךָ וּלְחָבְשְׁךָ בְּבֵית־הָאֲסוּרִים לְעוֹלָם, עַד יוֹם מוֹתְךָ. אִלּוּ יָדַעְתִּי קֹדֶם לָכֵן, שָׁאַתָּה נִמְנֶה עַל אֲנָשִׁים אֵלּוּ כָאן, לֹא הָיִיתִי נוֹתֵן לְךָ לָגֶשֵׁת אֵלַי, וַאֲפִילוּ לִירֹק בְּפָנֶיךָ לֹא הָיִיתִי יוֹרֵק. הֲרֵי אִי־אַתָּה אֶלָּא כֶלֶב טָמֵא אוֹ חֲזִיר”. דְּחָפוֹ מִמּוֹשָׁבוֹ בְרַגְלוֹ, וּפָקַד עָלָיו לֹאמַר מַאֲמַר־הַגִּרוּשִׁין כְּהִלְכַת הָאִסְלָאם. אָמַר לוֹ הַסּוֹחֵר: “הֱוֵה מָתוּן אֲדוֹנִי, שֶׁכֵּן אַללָּהּ מָתוּן הוּא וְאֵינוֹ פָזִיז. אֵינִי יָכוֹל לְהִפָּרֵד מֵאִשְׁתִּי, גַּם אִם אֶת מַלְכוּת עִרָאק אַתָּה נוֹתֵן לִי”. הָיָה הַקָּאצִ’י אוֹבֵד־עֵצוֹת, וְנוֹכַח שֶׁאֵין לְהַכְרִיחַ לְפִי הַחוֹק הַקָּדוֹשׁ. פִּתָּה אוֹתוֹ בְרַכּוֹת יוֹתֵר וְאָמַר לוֹ: “חוּסָה עַל כְּבוֹדִי,שֶׁיָּחוּס אַללָּהּ עַל כְּבוֹדְךָ; אִם אֵין אַתָּה נִפְרָד מֵאִתָּהּ, הֲרֵי תְהֵא חֶרְפָּה זוֹ דְבֵקָה בִי לְעוֹלָמִים”. וְאוּלָם אַחֲרֵי זֶה תָקְפָה אוֹתוֹ שׁוּב חֲמָתוֹ וְצָעַק: “אִם אִי אַתָּה נִפְרָד מִמֶּנָּה בְרָצוֹן, הֲרֵינִי מְצַוֶּה מִיָּד לְהַתִּיז אֶת רֹאשְׁךָ, וַאֲנִי שׁוֹלֵחַ אַחֲרֵי זֶה יַד בְּנַפְשִׁי; מוּטַב בְּאֵשׁ־גֵּיהִנֹּם מֵאֲשֶׁר בְּחֶרְפָּה”. הִרְהֵר הַסּוֹחֵר רֶגַע קָט, אַחֲר כָּךְ אָמַר אֶת מַאֲמַר־הַגֵּרוּשִׁין מֵאִשְׁתּוֹ כַהֲלָכָה. וְכָךְ חִלֵּץ עַצְמוֹ עַל־יְדֵי תַחְבּוּלָה זוֹ מִן הַפֻּרְעָנוּת, וְחָזַר מִיָּד אֶל חֲנוּתוֹ. אַחֲרֵי יָמִים מִסְפָּר נָשָׂא לְאְשָּׁה אוֹתָהּ עַלְמָה, שֶׁהֶעֱרִימָה עָלָיו בְּעָרְמָתָהּ. הִיא הָיְתָה בַת שֵׁיךְ הַנַּפָּחִים, וְחַי עִמָּה חַיֵּי שָׂשׂוֹן וְהָדָר וָאשֶׁר. הַשֶּׁבַח לְאַללָּהּ רִבּוֹן הָעוֹלָמִים.

וּמִמַּה שֶּׁיְסֻפָּר:


  1. “שאביה היא מקפח אותה” – כך במקור (הערת פרויקט בן־יהודה)  ↩

המלצות קוראים
תגיות