רקע
אלמוני/ת
סִפּוּר דִּעְבִּל אַלְכֻזָאעִי וְהַנַּעֲרָה וּמֻסְלִם בֶּן אַלְוַלִיד
אלמוני/ת
תרגום: יוסף יואל ריבלין (מערבית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: ערבית
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: קרית ספר; 1966

סִפֵּר דִּעְבִּל אַלְכֻזָאעִי1 אָמַר: הָיִיתִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר אַלְכַּרְךְ2, כְּשֶׁעָבְרָה עַל פָּנַי נַעֲרָה, שֶׁלֹּא רָאִיתִי יָפָה הֵימֶנָּה, וְלֹא חֲטוּבָה בְגִזְרָתָהּ יוֹתֵר הֵימֶנָּה. וְהָיְתָה נוֹטָה הֵנָּה וָהֵנָּה בְּלֶכְתָּהּ וְלוֹקַחַת שְׁבִי אֶת לִבּוֹת הָרוֹאִים בִּנְטוֹתָהּ. כְּשֶׁנָּפַל מַבָּטִי עָלֶיהָ הָקְסַמְתִּי מִמֶּנָּהּ וְרָעַד לִבִּי מִגִּיל בְּקִרְבִּי, וּכְבָר פָּרַח לִבִּי מֵחָזִי. נָשָׂאתִי קוֹלִי רוֹמֵז עָלֶיהָ, בְּבָתֵּי־שִׁיר אֵלֶּה:

דִּמְעַת עֵינִיִ פְּלָגִים יָרָדָה,

וּתְנוּמַת אַשְׁמוּרוֹתַי נָדוֹד נָדָדָה.

הִסְתַּכְּלָה בִּי, וְהִפְנְתָה פָנֶיהָ אֵלַי וְעָנְתָה לִי עַד מְהֵרָה בְּבֵית־שִׁיר זֶה:

אַךְ הַנְּקַלָּה הִיא לָאִישׁ עוֹדְדָה,

מֵעֵינַיִם נֻגָּעוּ, הִזְמִינַתְהוּ בְּמַבָּטָהּ.

הִפְתִּיעַתְנִי בִמְהִירוּת מַעֲנָהּ וִיפִי מִדְבָּרָהּ, וְנָשָׂאתִי לְעֻמָּתָהּ קוֹלִי שֵׁנִית בְּבֵית־שִׁיר זֶה:

כְּלוּם לִגְבִרְתִּי לֵב נָטָה

לַאֲשֶׁר דִּמְעָתוֹ יָרְדָה?

עָנְתָה לְעֻמָּתִי חִישׁ מִבְּלִי הַסֵּס:

אִם נִכְסַפְתָּ לְאַהֲבָה מֵאִתִּי,

אַהֲבָה בֵינֵינוּ אַךְ רַק מִלְוָה הִיא.

לֹא נִכְנַס לְתוֹךְ אָזְנִי מֵעוֹלָם מָתוֹק יוֹתֵר מִדְּבָרֶיהָ וְלֹא רָאִיתִי יָפֶה מִפָּנֶיהָ. שִׁנִּיתִי אֶת חֲרוּז הַשִּׁיר לְבָחֲנָהּ, וּמִשְׁתָּאֶה לִדְבָרֶיהָ, אָמַרְתִּי לָהּ בֵּית־שִׁיר זֶה:

הֲתִרְאִי הַזְּמַן בִּפְגִישָׁה אוֹתָנוּ יְאַשֵּׁר,

וְחוֹשֵׁק עִםִ חוֹשֵׁק יַחַד יְקַשֵּׁר?

חִיְּכָה וְלאֹ רָאִיתִי מֵעוֹלָם נָאֶה יוֹתֵר מִפִּיהָ וְלֹא מָתוֹק יוֹתֵר מִשְּׂפָתֶיהָ, וְעָנְתָה לְעֻמָּתִי עַד מְהֵרָה מִבְּלִי הִתְעַכֵּב בְּבֵית שִׁיר זֶה:

לֹא זְמָן וְלֹא גוֹרָל עָלֵינוּ יִשְׂתָּרֵר.

אַתָּה הַזְּמָן אָשְּׁרֵנוּ בְהִתְקַשֵּׁר.

קַמְתִּי חִישׁ־מַהֵר וְהִתְחַלְתִּי מְנַשֵּׁק אֶת יָדֶיהָ וְאָמַרְתִּי לָהּ: “לֹא דִמִּיתִי שֶׁהַזְּמָן יַאֲצִיל לִי כְמוֹ זֶה הִזְדַמְּנוּת זוֹ. לְכִי נָא בְעִקְבוֹתַי לֹא מְצֻוָּה וְלֹא אֲנוּסָה אֶלָּא בְחֶסֶד מֵאִתֵּךְ, מִתּוֹךְ חִבָּה אֵלַי”. פָּנִיתִי לָלֶכֶת וְהִיא אַחֲרַי. וְלֹא הָיְתָה לִי בְאוֹתוֹ זְמָן דִּירָה שֶׁתִּהְיֶה רְצוּיָה לִי לְשֶׁכְּמוֹתָה. וְהָיָה מֻסְלִם בֶּן אַלְוַלִיד יְדִידִי, וְלוֹ דִירָה נָאָה. שַׂמְתִּי פָנַי אֵלָיו, וּכְשֶׁדָּפַקְתִּי עַל הַשַּעַר יָצָא אֵלַי. אָמַרְתִּי לוֹ: “לְשָׁעָה מֵעֵין זוֹ תֵּאָגֵר הָאַחֲוָה”. אָמַר לִי: “בְּאַהֲבָה וּבְכָבוֹד. הִכָּנְסוּ”. נִכְנַסְנוּ, וְנִזְדַּמַנּוּ אֶצְלוֹ בְשָׁעָה שֶׁהָיָה הַזְּמַן דָּחוּק לוֹ. מָסַר לְיָדִי מִטְפַּחַת וְאָמַר: “לֵךְ לַשּׁוּק וּמְכֹר אוֹתָהּ וְקַח מַה שָּׁאַתָּה זָקוּק לוֹ מִמַּאֲכָל וְזוּלָתוֹ”. הָלַכְתִּי מְמַהֵר לַשּׁוּק וּמְכַרְתִּיהָ וְלָקַחְתִּי מַה שֶּׁאָנוּ זְקוּקִים לוֹ מִמַּאֲכָל וְזוּלָתוֹ, וְחָזַרְתִּי וְרָאִיתִי אֶת מֻסְלִם שֶׁכְּבָר פָּרַשׁ עִמָּה אַחֲרֵי שֶׁיָּצָאתִי, לְחֶדֶר קָרִיר. כְּשֶׁהִרְגִּיש בִּי, מִהֵר לִקְרָאתִי וְאָמַר לִי: “יִגְמָלְךָ אֱלֹהִים טוֹב, אַבּוּ־עַלִי עַל הַטּוֹבָה שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּדִי, וְיַגִּיעֲךָ שְׂכָרוֹ, וְיַחֲשֹׁב לְךָ זֶה לְמַעֲשֵׂה־טוֹב מִמַּעֲשֶׂיךָ הַטּוֹבִים בְּיוֹם תְּחִיַּת־הַמֵּתִים”. נָטַל מִיָּדִי הַמַּאֲכָל וְהַמַּשְׁקֶה וְנָעַל הַדֶּלֶת בְפָנַי. הִכְעִיסוּנִי דְבָרָיו וְלֹא יָדַעְתִּי מַה לַּעֲשׂוֹת, וְהוּא עוֹמֵד מֵאַחֲרַי שָׂמֵחַ. כְּשֶׁרָאָה אוֹתִי בְמַצָב זֶה אָמַר לִי: "בְּחַיַּי, אַבּוּ־עַלִי, מִי הוּא שֶׁשָּׁר בֵּית־שִׁיר זֶה:

לַנְתִּי בִזְרוֹעָהּ בְלִי חָבֵר,

נִשְׁאָר מְטֻמָּא לִבּוֹ אַךְ אֶבְרוֹ טָהֵר.

גָּבַר זַעֲמִי עָלָיו, וְאָמַרְתִּי: "הֲרֵי הוּא זֶה שֶׁחִבֵּר בֵּית שִׁיר זֶה:

אֲשֶׁר אֶלֶף קֶרֶן לוֹ בָּאַבְנֵט,

מִשִּׂיא מַנָאף3 נִשְּׂאוּ שֵׂאת.

הִתְחַלְתִּי מְחָרְפוֹ וּמְגַדְּפוֹ עַל מַעֲשֵׂהוּ הַנִּתְעָב וּמִעוּט רֶגֶשׁ־הַכָּבוֹד שֶׁבּוֹ, וְהוּא שׁוֹתֵק, אֵינוֹ מְדַבֵּר. כְּשֶׁגָּמַרְתִּי גִדּוּפִי אוֹתוֹ, חִיֵּךְ וְאָמַר: “הוֹי לְךָ טִפֵּשׁ, נִכְנַסְתָּ לְבֵיתִי וּמָכַרְתָּ מִטְפַּחְתִּי וְהוֹצֵאתָ מָמוֹנִי, עַל מִי אֵפוֹא תִכְעַס סַרְסוּר לִדְבַר עֲבֵרָה?” אַחַר־כָּךְ עֲזָבַנִי וְהָלַךְ לוֹ אֵלֶיהָ. אָמַרְתִּי לוֹ: “אָכֵן נְכוֹנִים דְּבָרֶיךָ בִּדְבַר יַחֲסִי לַטִּפְּשׁוּת וּלְסַרְסָרוּת לִדְבַר־עֲבֵרָה” וְהִסְתַּלַּקְתִּי מִשַּׁעַר בֵּיתוֹ, כְּשֶׁאֲנִי שָׁרוּי בְּצַעַר כָּבֵד, שֶׁאֲנִי חָשׁ רָשְׁמוֹ בְלִבִּי עַד יוֹמִי זֶה. וְלֹא עָלָה בְיָדִי לְהַשִּׂיגָהּ עוֹד, וְלֹא שָׁמַעְתִּי עַל אוֹדוֹתֶיהָ דָּבָר.

וּמִמַּה שֶּׁיְסֻפָּר:


  1. משורר מכופה, בראשית המאה ה 9 אסה"נ בחצר כליפי בני־עבאס.  ↩

  2. שער משערי בגדאד.  ↩

  3. מנאף אליל ערבי שעבדוהו תושבי מכה בימי מוחמד. קרן לו, אומרים לאדם שאשתו בגדה בו. והכוונה כאן: הקרנים עולים בגבהם על שיא מנאף. מנאף משחק מלים כאן בערבית. עם השרש “אנף” עולה בשיאו.  ↩

המלצות קוראים
תגיות