א    🔗

שמעוּ, בּני יִשׂראֵל, ואסַפּר לָכם מַעשׂה בּאוֹלָר. לא מַעשׂה בּדוּי מן הלב, אֶלָא מַעשׂה שהיה, מאוֹרע שאֵירע לי בּימי ילדוּתי בּבית אַבּא.

כּל ימי היִיתי מתאַוה לאוֹלר. לא היה דבר בּעוֹלָם, שנכסַפתּי לוֹ כּל־כּךְ, כּמוֹ שנכסַפתּי לאוֹלָר, לאוֹלָר קטן, שיִהיֶה כּוּלוֹ שלי, מוּנח בּכיסי וּמשמש לי להנאָתי: לרצוֹני אני מוֹציא אותו מכּיסי וחוֹתךְ בּו כּל דבר ועוֹשׂה בּוֹ כּל צרכי, כּאָדם העוֹשׂה בּשלוֹ, – ויִראוּ חברי ויקנאוּ בּי! בּשחר ילדוּתי, כּמעט התחַלתּי לָלכת לבית רבּי הראשוֹן, הוּא רב יוֹסי דרדקי, כּבר היה אוֹלָר בּידי, כּלוֹמַר, לא אוֹלָר מַמש, אֶלָא מעֵין אוֹלָר. אני עצמי יצרתּיו וּבידי עשׂיתיו. מתּוֹךְ כּנף של אַוָז עקרתּי לי נוֹצה אַחַת, קיצעתּיה מכּאן והחלקתּיה מכּאן, – ויהי רצוֹן, כּאִילוּ אוֹלָר הוּא זה, אוֹלָר החוֹתךְ.

– מַה טיבה של נוֹצה זוֹ? מַה לתינוֹק של בּית־רבּו וּלנוֹצוֹת? – שוֹאלני אַבּא, יהוּדי ידוּע־חוֹלי, בּעל פּנים צהוּבּים וצוֹמקים, שהשיעוּל תּוֹקפוֹ בּשעת דיבּוּרוֹ. – נוֹצוֹת מצא לוֹ, צעצוּעים חָמדה נַפשוֹ!

– מַה אִיכפּת לָךְ, שהיֶלד משתּעשע? – משיבה לוֹ אִמא, אִשה גוּצה, שמטפּחת־משי חבוּשה לראשה. – כּל דבר של מַה־בּכךְ גוֹרם לוֹ צער!

לימים, כּשהתחלתּי לוֹמד חוּמש, כּבר היה בּידי כּמעט אוֹלָר מַמש, אַף הוּא מַעשׂה ידי. יגעתּי וּמצאתי בּקרינוֹלינה של אִמא רצוּעת־פּלד דקה, עמַדתּי וּתקעתּיה תּקוֹע היטב בּכפיס־עֵץ, והיתה לי ללהב. אֶת הלהב השחַזתּי יפה על־גבּי קדירה, וּבשעת מַעשׂה פּצעתּי, כּדרךְ הטבע, אֶת אֶצבּעוֹתי עד זוֹב דם.

– ראִי־נא גם ראִי את הקדיש שלָךְ, שדמוֹ שוֹתת! – צוֹעֵק אַבּא, אוֹחז לי בּאֶצבּעוֹתי ולוֹחצן עד כּדי פּירוּק עצמוֹתיהן, – בּחוּר נאֶה גידלתּ לעצמךְ!

– אַללי לי, רעם הממַני! – קוֹראת אִמא, גוֹזלת מידי אֶת האוֹלָר, מַשליכה אוֹתוֹ אֶל תּוֹךְ התּנוּר ואֵינה מַשגיחָה בּבכיִי. – עתּה יבוֹא הקץ, אוֹיה לי!

ואוּלָם לא היוּ ימים מוּעטים עד שמצאתי לי אוֹלָר אַחר נאֶה ממנוּ, אוֹלָר כּהלכתוֹ, לכל פּרטיו ודיקדוּקיו: ניצב־עֵץ עבה וקצר, עגלגל וכרסני, הנראֶה כּעֵין חביוֹנה, וּבוֹ להב גבנוּני, להב־בּרזל, הנפתּח ונסגָר לרצוֹן בּעליו. רצוֹנכם לָדעת, אֵיזה הדרךְ בּא אוֹלָר זה לידי? קבצתּי על־יד אֶת הכּסף, הניתּן לי לפת שחרית, צירפתּי פּרוּטה לפרוּטה והנַחתּין, עד שיצאתי בּרכוּש גָדוֹל. עמַדתּי וקניתי מחברי שלמה הקטן אֶת אוֹלָרוֹ בּמחיר עֶשׂר פּרוּטוֹת: שבע נתתּי לוֹ בּמזוּמנים, ושלוֹש נשארוּ לוֹ בּידי.

הוֹי, מה אָהבתּי אֶת האוֹלָר הזה! כּמה חָביב היה לנַפשי! בּעֶרב, כּשהיִיתי חוֹזר מבּית־רבּי לביתי, ואני רעֵב ונחלש, מעוּנה ומוּכּה־לחי (בּימים ההם התחַלתּי ללמוֹד גמרא מפּי רבּי “מוֹטי מַלאַךְ־המות” ועמַדתּי בּ“שֹור שנגח אֶת הפּרה”, וכיוָן שנגח שוֹר אֶת הפּרה, הרי חַייב אני לספּוֹג מַכּות־לחי!), היתה ראשית מלאכתּי להוֹציא אֶת האוֹלָר ממקוֹם צנוּע, מתּחת לָאָרוֹן השחוֹר, שהיה מוּנח שם כּל היוֹם, מפּני שבּבית־רבּי לא יכוֹלתּי להחזיקוֹ, וּבבּית צריךְ היִיתי להצפּינוֹ על אַחַת כּמה וכמה, לבל תּשוּרנוּ עֵין אבּא. מתּחילה היִיתי ממשמש בּוֹ, מַחליקוֹ בּידי וּמַשׂבּיע עֵיני בּו. אַחַר־כּךְ היִיתי עוֹמד להראוֹת בּו נפלָאוֹת, גוֹזר בּו נייר וּמשסע קנה־קש לחצאִים, ולבסוֹף היִיתי חוֹתךְ בּוֹ אֶת פּתּי לפרוּסוֹת קטנוֹת שבּקטנוֹת, נוֹעֵץ אוֹתן בּחוּדוֹ של הלהב ונוֹתנן לתוֹךְ פּי. קוֹדם שנתי היִיתי עוֹמד לנַקוֹת אֶת אוֹלָרי, משפשפוֹ וּמַגהיצוֹ יפה, נוֹטל אֶת האֶבן המַשחזת, שמצאתי בּעליית בּיתנוּ מתּחת לגָג, יוֹרק עליה וּמַתחיל לעסוֹק חרש בּמלאכתּי – להשחיז אֶת אוֹלָרי, להשחיז וּלהשחיז…

אַבּא יוֹשב אֶל השוּלחָן, כּיפּה חבוּשה לראשוֹ, והוּא מַשפּיל עֵיניו וּמעיין בּספר. מעיין הוּא וּמשתּעֵל, משתּעֵל וּמעיין. אִמא עוֹמדת בּחדר־הבּישול וּמטפּלת שם בּחַלָה לכבוֹד השבּת. ואני עוֹסק בּשלי: עוֹמד וּמַשחיז, עוֹמד וּמַשחיז.

וּפתאוֹם התעוֹרר אַבּא, כּמקיץ משנתוֹ.

– מי הוּא זה המצפצף שם? מי זה עוֹסק שם בּמלָאכה? מה אַתּה עוֹשׂה, שקץ שכּמוֹתךָ?

והוּא נגש אֵלי, גוֹחן וּמציץ על האֶבן המַשחזת, תּוֹפס לי באָזני וּמַתחיל להשתּעֵל.

– אָה, אוֹלָרים? – אוֹמר אַבּא ונוֹטל מידי אֶת האוֹלָר עם האֶבן המַשחזת. – שוּב חָזרתּ לסיאוּרךָ, ריקן שכּמוֹתךָ? וּלעיין בּספר אִי אַתּה יכוֹל, בּן סוֹרר וּמורה?

אני מרים אֶת קוֹלי בּבּכי. אַבּא מפייסני בּשתּי מַכּוֹת־לחי, ואִמא נבהלת וּבאה מחדר־הבּישוּל, כּששרווּליה מוּפשלים על זרוֹעוֹתיה, וּמרימה קוֹל־זוָעוֹת:

– הס, הס! מה קרה שם? לָמה תּכּה אוֹתוֹ? בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל! מה ראִית בּיֶלד? אַללי לי!…

– אוֹלָרים? – צוֹוח אַבּא וּמשתּעֵל. – משתּעשע כּיוֹנק שׁדי אִמוֹ! אֵינוֹ יכוֹל לעיין בּספר! בּחוּר בּן שמוֹנה שנים! אני אלמדךָ פּרק בּהלכוֹת אוֹלָרים, ריקן והוֹלךְ בּטל שכּמוֹתךָ! אולָרים חָמדה נַפשוֹ בּעֶצם היוֹם הזה!

הוֹי, מה רעה עשׂה לוֹ אוֹלָרי? לָמה הוּא כּועֵס כּל־כּךְ?

זוֹכר אני אֶת אַבּא כּשהוּא חוֹלה כּמעט תּמיד, בּפנים צהוּבּים וצוֹמקים, תּמיד נרגז וזוֹעֵף, כּוֹעֵס על העוֹלָם כּוּלוֹ. על כּל דבר קל שבּקלים בּוֹעֵר כּאֵש אַפּוֹ, והוּא מבקש לדרסני. לאָשרי עוֹמדת לי אִמא בּשעת צרתי, מגינה עלי וּמַצילתני מידיו.

ואֶת האוֹלָר גָזלוּ ממני והשליכוּהוּ למקוֹם הסמוּי מן העין. שמוֹנה ימים רצוּפים בּיקשתּיו בּכל המַחבוֹאִים, בּאַשפּתּוֹת וּבמי־שוֹפכים, בּיקשתּיו ולא מצאתיו. בּכה בּכיתי לאוֹלָרי הגבנוּני, לאוֹלָרי הנחמד, וקשרתּי עליו מספּד מר. כּי מה אני וּמה חַיי עתּה, אִם אוֹלָרי אֵיננוּ אִתּי? אֵין לי עכשיו בּעוֹלָמי אֶלָא בּית־רבּי, הוא חדר “מוֹטי מַלאַךְ־המות”, המַכּני לחי וּמוֹרט אָזנַי על חטאוֹ של שוֹר שנגח אֶת הפּרה. לעֵת ערב, כּשאָשוּב הבּיתה מוּכּה ומעוּנה, לחָיי צבוֹת ועֵינַי אדוּמוֹת ואָזנַי מרוּטוֹת, אֶל מי אֶפנה בּצר לי? בּוֹדד וגלמוּד נשאַרתּי בּלא אוֹלָרי הגבנוּני, בּוֹדד ונעזב כּיתוֹם, ואִיש לא ראה אִת דמעוֹתי, ששפכתּי על משכּבי בּלילוֹת. בּמסתּרים בּכיתי, מחיתי דמעוֹתי ונרדמתּי. וּלמחר, כּשהשכּמתּי בּבּוֹקר, והנה שוּב בּית־רבּי, שוּב שוֹר שנגח אֶת הפּרה, שוּב מַכּותיו של מוֹטי מַלאַךְ־המות, שוּב כּעסוֹ ורוֹגזוֹ של אַבּא עם שיעוּלוֹ וקללוֹתיו – אֵין רגע אֶחָד של מנוּחה ונַחַת, אֵין קוּרטוֹב של שׂמחה לנגד עֵינַי, אֵין אָדם אֶחָד מַראֶה לי פּנים שׂוֹחקוֹת. יחיד אני בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, יחיד וּבוֹדד ונעזב!…

ב    🔗

עברוּ ימים רבּים, והאוֹלָר הגבנוּני כּמעט נשכּח מלבּי.

ואוּלָם נראֶה, כּי מן השמים נגזר עלי, שכּל ימי ילדוּתי אֶכּשל בּאוֹלָרים ואקבּל יִסוּרים על־ידיהם. אוֹלָר חָדש נתגלה לי להוָתי, אוֹלָר יקר ונפלא בּמינוֹ, שאֵין דוֹמה לוֹ. אוֹלָר זה שני להבים נוצצים לוֹ, להבי־פּלד, חַדים כּחלָפים, וניצבוֹ עֶצם לבנה, וכוֹבע־נחוֹשת בּראשוֹ, וּמַסמרי־נחוֹשת, קטנים ואדוּמים, קבוּעים בּוֹ, וכוּלוֹ מַחמַדים, יפה אַף נעים, תּאוה לעֵינים!

כּיצד נתגלגל אוֹלָר יקר כּמוֹתוֹ וּבא לידי? דבר זה מַעשׂה בּפני עצמוֹ הוּא, מַעשׂה, שתּחילָתוֹ יפה וסוֹפוֹ עֶצב וּמַכאוֹבים. ואַתּם הטוּ אוֹזן ושמעוּ.

בּביתנוּ, ששימש פּוּנדק לעוֹברי־דרכים, התאַכסן בּן־אָדם משוּנה, קבּלן מגוּלח־זקן, יהוּדי אַשכּנַזי, ששמוֹ האֶרץ האֶרצנהאֶרץ. מה היה בּעֵינַי מַראֵהוּ של גָלוּחַ זה, שלשוֹנוֹ משוּנה, חציה יהוּדית וחציה אַשכּנַזית, וּפניו חלָקים וּנקיִים, בּלא סימַן זקן וּפאוֹת, וקפּוֹטתוֹ קצוּצה, בּמחילה מכּבוֹדכם, למַעלה מירכיו, – תּבינוּ מאליכם. וכי כּוֹחַ־אבנים כּוֹחי, שאֶתאַפּק ולא אמַלא צחוֹק פּי, בּשעה שהגוֹי היהוּדי הזה פּוֹתח פּיו וּמדבּר אֵלי דווקא בּלָשוֹן יהוּדית, אֶלָא שלָשוֹן זוֹ נלעֶגת מאוֹד, כּוּלָה מלאה פּתּחים?

– אמוֹר־נא, יֶלד נחמד, מַה שמה של פּרשת השבוּע?

– חי־חי־חי! – צוֹחק אני וּמַסתּיר אֶת פּני בּכפּי.

– אמוֹר, אמוֹר, בּני מַחמַדי, פּרשת השבוּע מה היא?

– חי־חי־חי, בּלק! – קוֹרא אני בּצחוֹק גָדוֹל וּבוֹרח וּמתעלם מעֵיניו.

כּךְ היה מנהגי עמוֹ בּימים הראשוֹנים, כּשלא הכּרתּיו עדיִין. אבל לאַחַר זמן, כּשנתקרבתּי יוֹתר אֶל האַשכּנזי האֶרץ האֶרצנהאֶרץ, התחַלתּי לחַבּבוֹ כּל־כּךְ, שלא היִיתי חוֹשש אפילוּ לָזה, שאֵינוֹ מתפּלל ואוֹכל בּלא נטילת־ידים. מתּחילה היה לבּי מהסס בּוֹ ולא הבינוֹתי, אֵיךְ הוּא חַי על האָרץ? לָמה מַניח הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא חַיִים לבריה שכּמוֹתוֹ? והלא דין הוּא, שיהא נחנק בּשעת אכילָתוֹ, אוֹ שתּהיֶינה שׂערוֹתיו נוֹשרוֹת מראשוֹ המגוּלה! מפּי רבּי מוֹטי מַלאַךְ־המות שמַעתּי, כּי יהוּדי אַשכּנַזי זה אֵינוֹ אֶלָא גילגוּל, כּלוֹמַר, יהוּדי שנתגלגל באַשכּנַזי, ועשׂוּי הוּא להתגלגל אַחַר־כּךְ בּזאֵב, אוֹ בּכלב, אוֹ בּסוּס, ואפילוּ בּברוָז… בּברוָז?

“חַה־חַה־חַה! ענין יפה הוּא זה!” – כּךְ היִיתי מהרהר בּלבּי ורחמַי נתעוֹררוּ על אַשכּנַזי זה. ורק דבר אֶחָד היה תּמוּה בּעֵינַי: אַבּא, שיהוּדי כּשר הוּא וירא־שמַיִם, מה ראה בּבן־אָדם זה, שהוּא מפנה לוֹ תּמיד מקוֹם בּראש המסוּבּים לשוּלחָן? ולא אבּא בּלבד, אֶלָא כּל היהוּדים הבּאִים לביתנוּ, נוֹהגים בּוֹ כּבוד בּמידה יתירה:

– שלוֹם עליכם, רב האֶרץ האֶרצנהאֶרץ! בּרוּךְ הבּא. רב האֶרץ האֶרצנהאֶרץ! שב־נא, רב האֶרץ האֶרצנהאֶרץ!

ולא נתקררה דעתּי עד ששאַלתּי פּעם אַחַת אֶת אַבּא פּשר דבר. דחה אוֹתי אַבּא וגָער בּי בּנזיפה:

– כּלךְ לָךְ! לא ענינךָ הוּא זה! לָמה אַתּה סוֹבב־הוֹלךְ פּה לכל הרוּחוֹת? וכי אֵינךָ יכוֹל לישב בּמקוֹמךָ וּלעיין בּספר?

שוּב ספר? ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם? גם אני רוֹצה לראוֹת! גם אני מתאַוה לשמוֹע אֶת דבריו של זה!

נכנס אני לטרקלין, מתגנב וּפוֹרשׁ לקרן־זוית, עוֹמד שם וּמַטה אוֹזן לשמוֹע אֶל שׂיחַת הבּריוֹת ואֶל צחוֹקוֹ של האָדוֹן האֶרץ האֶרצנהאֶרץ, הצוֹחק בּכל פּה וּמעשן סיגָרוֹת עבוֹת וּשחוֹרוֹת, שריחָן הנעים, הנוֹדף למרחוֹק, מחַיה נפשוֹת. פּתאוֹם נגָש אֵלי אַבּא וסוֹטר לי על לחָיי.

– שוּב בּאת לכאן, הוֹלךְ בּטל שכּמוֹתךָ? מה יהא בסוֹפךָ, גוֹי שכּמוֹתךָ? הוֹי, מה יהא בסוֹפךָ?…

האָדוֹן האֶרץ האֶרצנהאֶרץ עוֹמד לימיני להגן עלי:

– אבל הנח לוֹ, הנח לוֹ, אדוני!

אַךְ אַבּא אֵינוֹ שוֹמע לוֹ. אַבּא מגָרשני בּחרפּה מן הטרקלין. כּוֹבש אני אֶת יִצרי ונוֹטל ספר בּידי. ואוּלָם מה אֶעשׂה, ולבּי אֵינוֹ הוֹלךְ אַחַר הספר? מתהלךְ אני מחדר אֶחָד לשני, עד שאני בּא להנאֶה שבּכל חַדרי בּיתנוּ, לחדר־משכּבוֹ של האָדוֹן האֶרץ האֶרצנהאֶרץ. כּמה יפה חדר זה! מה רב האוֹר פּה! העששיוֹת דוֹלקוֹת, האַספקלָריוֹת מַזהירוֹת. על השוּלחָן ערוּכים בּסדר נאֶה דיוֹתה גדוֹלה ועֵטים יפים, פּסילי אָדם וסוּסים קטנים, מיני צעצוּעים שוֹנים, עשׂוּיִים עֵץ ואֶבן, וּבתוֹכם – גם אוֹלָר קטן. הוֹי, כּמה נאֶה אוֹלָר זה! אִילוּ היה אוֹלָר כּזה בּידי, מה מאוּשר היה חלקי עלי אדמוֹת! כּמה כּלים נאִים היִיתי עוֹשׂה בּוֹ, כּמה תּקנוֹת טוֹבוֹת היִיתי מתקן בּוֹ! הנה אנַסה ואֶראֶה – החַד הוּא?…

ראוּ־נא גם ראוּ – בּשׂערה הוּא פּוֹגע! שׂערה הוּא קוֹצץ! הוֹי־הוֹי, אַךְ זה אוֹלָר! אַךְ זה יחיד וּמיוּחָד!…

אני פּוֹנה כּה וָכה – אֵין אִיש. רק אני והאוֹלָר. מנַסה אני וּמַכניסהוּ רגע אֶחָד לתוֹךְ כּיסי. ידי רוֹעֶדת. לבּי דוֹפק בּי כּל־כּךְ, ששוֹמע אני אֶת קוֹל דפיקתוֹ: תּיק־תּיק־תּק!… הס! דוֹמה, שקוֹל צעדי אָדם אני שוֹמע, קוֹל שריקת נעלים? אֵין זה כּי־אִם האָדוֹן האֶרץ האֶרצנהאֶרץ! מה אֶעשׂה עתּה?… ינוּחַ לוֹ האוֹלָר לפי־שעה בּכיסי, ואַחַר־כּךְ אַחזירהוּ למקוֹמוֹ. לעֵת־עתּה צריךְ אני לָצאת מכּאן, להסתּלק מן החדר, לברוֹחַ, לברוֹחַ!…

לסעוֹד פּת ערבּית לא יכוֹלתּי עוֹד. אִמא ממַשמשת בּראשי. אַבּא מעיף בּי עֵיני־זעם וּמשלחני, כּי אֵלךְ לישוֹן. לישוֹן? וכי אוּכל לעצוֹם אֶת עֵיני? חָשוּב אני כּמת!… מה אֶעשׂה עכשיו בּאוֹלָר? כּיצד אַחזירהוּ למקוֹמוֹ?..

ג    🔗

– קרב־נא הנה, בּחוּר נאֶה! – אוֹמר לי אַבּא למחר. – האִם לא ראִית בּאַחַד המקוֹמוֹת אֶת האוֹלָר?

מתּחילה נבהלתּי מאוֹד. כּסבוּר היִיתי, שיוֹדע הוּא, שהכּל יוֹדעים. וכמעט נזרקה הברה מפּי: “הא? האוֹלָר? הנה הוּא”… ואוּלָם הברה זוֹ נחנקה בּגרוֹני, ועניתי בּחרדה גדוֹלה:

– מַה־זה ואֵי־זה אוֹלָר?

– מַה זה ואֵי־זה אוֹלָר? – מעקם עלי אַבּא אֶת דברי. – צדיק תּמים הוּא ואֵינו יוֹדע כּלוּם! אֵינוֹ יוֹדע, אֵיזה אוֹלָר! אוֹלר־הזהב, אוֹלָרוֹ של האוֹרח, היכן הוּא, שקץ שכּמוֹתךָ?

– לָמה אַתּה מתגוֹלל על היֶלד? – מתערבת אִמא בּדבר. – היֶלד חַף מפּשע ואֵינו יוֹדע כּלום, וזה בּא עליו בּעלילה: אוֹלָר, אוֹלָר!

– היֶלד אֵינוֹ יוֹדע כּלוּם! – אוֹמר לָה אַבּא בּכעס. – כּל הבּוֹקר הוּא רוֹאֶה, כּי מחַפּשׂים וּמבקשים בּכל פּינוֹת הבּית, בּוֹדקים בּחוֹרים וּבסדקים וקוֹראִים: “אוֹלָר, אוֹלָר! אוֹלָר, אוֹלָר!” וכאן עוֹמד הבּן הזה שלָךְ ושוֹאֵל: “אֵיזה אוֹלָר?” כּלךְ לָךְ, צא וטוֹל ידיךָ, בּחוּר ריק שכּמוֹתךָ!

בּרוּךְ המקוֹם, בּרוּךְ הוּא, שלא עמדוּ למַשמש בּכיסי!

אבל מה אֶעשׂה מעתּה? אֵין לי תּקנה אֶלָא להטמין אֶת האוֹלָר בּאחד המַחבוֹאים. אֵיפה אַטמינהוּ? וַדאי שאֵין מקוֹם טוֹב כּעליית־הגָג.

לפי־שעה אני חוֹטף וּמוֹציא אֶת האוֹלָר מתּוךְ כּיסי ונוֹתנוֹ בּאֶחָד ממַגָפי. אוֹכל אני ואֵיני יוֹדע מה אני אוֹכל. לחמי עוֹמד בלוֹעי, שׂם מַחנק לגרוֹני.

– לָמה אַתּה מבוֹהל כּל־כּךְ? – שוֹאלני אַבּא.

– אני ממַהר אֶל החדר, – משיב אני וּמַרגיש, כּי פּנַי מַאדימים כּאֵש.

– מַתמיד נַעשׂה פּתאוֹם! ראוּ־נא אֶת הצדיק הזה! – נוֹהם אַבּא בּפני עצמוֹ וּמַבּיט אֵלי בזעף.

– מתּוֹךְ יִסוּרים רבּים גָמַרתּי סעוּדתי וּבירכתּי בּרכּת־המזוֹן.

– אִם כּן אֵיפוֹא, לָמה אֵינךָ הוֹלךְ עדיִין אֶל החדר, מַתמיד שלי? – שוֹאלני אַבּא אַחרי הסעוּדה.

– לָמה אַתּה דוֹחקוֹ כּל־כּךְ? – שוֹאֶלת אוֹתוֹ אִמא. – יֵשב־נא היֶלד עוֹד רגע בּבּית.

לא היוּ רגָעים מוּעטים – ואני על עליית־הגָג. בּנקרת קוֹרה אַחַת, בּמקוֹם טמיר ונעלם, מוּנח האוֹלָר הלָבן, מוּנח וּמַחריש.

– לָמה אַתּה מטפּס שם על־גבּי עלייוֹת? – צוֹוחַ אֵלי אַבּא מלמַטה. – מה אַתּה עוֹשׂה שם, ריקן שכּמוֹתךָ, בּחוּר בּר־מצוָה, ראש־בּריוֹנים?

– מבקש אני פּה מין דבר… – עוֹנה אני ונוֹפל כּמעט לאָרץ מגוֹדל הפּחד.

– מין דבר? מַהוּ מין דבר? אֵיזהוּ מין דבר?

– מין ספר… מין… מין גמרא ישנה…

– הא? ספר? גמרא? בּעליית־הגָג? אִי לךָ, פּוֹחז שכּמוֹתךָ! רד משם, מַהר ורד, וידעתּ אֶת תּנוּאָתי, ראש־בּריוֹנים, עוֹרף־כּלָבים, רוֹעֵה־חזירים שכּמוֹתךָ!

אבל הפּעם אֵין אני חוֹשש כּל־כּךְ לכעסוֹ של אַבּא, כּשם שחוֹשש אני, שמא יִמצאוּ אֶת האוֹלָר. מי יוֹדע? הן אֶפשר, שעוֹד בעֶצם היוֹם הזה יעלוּ אֶל העלייה לתלוֹת שם אֶת בּגדי־הלָבן אוֹ לָטוּחַ אֶת ארוּבּת העשן ההרוּסה?… צריךְ אני להוֹציא משם אֶת האוֹלָר ולהצניעוֹ בּמקוֹם אַחר, בּטוּח יוֹתר. בּין כּה וָכה, ואני שרוּי בּחרדה גדוֹלה.

מכּל מַבּט עֵיניו של אַבּא נראֶה לי, כּאִילוּ הכּל כּבר נוֹדע לוֹ, כּי עוֹד מעט ויִתפּסני ויִשאַל אוֹתי לאוֹלָרוֹ של האוֹרח. לבסוֹף מצאתי מַחבוֹא חָדש, מקוֹם שאֵין דוּגמתוֹ. היכן? בּקרקע. גוּמה חָפרתּי לאוֹלָר, ושם הוּא מוּנח, כּשהוּא מכוּסה יפה בּתבן מלמַעלה, לשם סימן. בּחזירתי מבּית־רבּי אני ממַהר אֶל החָצר. מוֹציא אני בּלָאט אֶת האוֹלָר מתּוֹךְ הגוּמה, ועוֹד לא הספּקתּי לָזוּן בּוֹ אֶת עֵינַי כּל־צרכּי, והנה הגיע לאָזני קוֹל גערתוֹ של אַבּא:

– היכן אַתּה שם? לָמה אֵינךָ הוֹלךְ להתפּלל, חוֹטב־עֵצים, שוֹאֵב־מַיִם שכּמוֹתךָ?

ואוּלָם כּל אשר יִרדפני אַבּא ויציק לי, וכל אשר ייסרני רבּי ויפליא מַכּוֹתי – כּאַיִן וּכאֶפס הוּא בּעֵיני. יפה לי שעה אַחַת של תּענוּג, כּשאני שב מן החדר וּמתיחד עם חברי היקר לי, חברי היחיד לי בּעוֹלָמי, זה אוֹלָרי, מכּל תּענוּגוֹת העוֹלָם הזה. אַךְ אוֹי ואבוֹי! תּענוּג זה כּרוּךְ בּיִסוּרים וּפגָעים רעים ואֵינוֹ בּא לי אֶלָא מתּוֹךְ אֵימַת־מות וּמוֹראִים גדוֹלים!

ד    🔗

הימים ימי קיץ. החַמה שוֹקעת, האַויר הוֹלךְ ונַעשׂה צוֹנן, החָציר נוֹתן ריחוֹ, הצפרדעים מקרקרוֹת בּנַחַל, וקרעֵי־עננים מרחפים ממַעל, עוֹברים על־יד הלבנה וּמתכּוונים לבלוֹע אוֹתה. הלבנה החיורת פּעמים מסתּתּרת וּפעמים חוֹזרת ונגלית. דוֹמה, כּאִילוּ שטה היא וּמרחפת בּמהירוּת ועוֹמדת בּמקוֹם אֶחָד. אַבּא יוֹשב על הדשא, לָבוּש גלימה ותחתּוֹנים עם טלית קטנה לבנה, ידוֹ האַחַת מוּנחת בּחיקוֹ והשניה מחַטטת בּעפר. מרים הוּא אֶת ראשוֹ אֶל הכּוכבים אשר בּרקיע־השמים, מַבּיט וּמשתּעֵל. לאוֹר הלבנה פניו מַכסיפים ונראִים כּפני מת. יוֹשב הוּא באוֹתוֹ מקוֹם מַמש, שהאוֹלָר טמוּן שם, יוֹשב ואֵינוֹ יוֹדע כּלוּם. אֵינוֹ חָש ואֵינוֹ מַרגיש בּזה שמתּחת לרגליו. הוֹי, אִילוּ ידע אֵת כּל זאת!

“כּך נאֶה לָךְ! – אני מהרהר בּלבּי. – אַתּה עמדתּ ואִיבּדתּ ממני אֶת אוֹלָרי הגבנוּני, בּא הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא וזימן לי אוֹלָר אַחר, נאֶה ממנוּ! והרי אַתּה יוֹשב עליו ואֵינךָ יודע כּלוּם. הוֹי, אַבּא, אַבּא!”…

– לָמה אַתּה לוֹטש אֵלי אֶת עֵיניךָ, כּחָתוּל זה? – גוֹעֵר בּי אַבּא פּתאוֹם. – לָמה תּשב בּחיבּוק־ידים, כּחָתן בּיוֹם חוּפּתוֹ? וכי אֵין לךָ עוֹד שוּם עבוֹדה? וּמקריאַת־שמַע פּטוּר אָתּה? אִי לךָ, ריקן, להבה לא תּבער בּךָ, מיתה משוּנה לא תּבוֹא עליךָ!

כּשאַבּא אוֹמר: “להבה לא תּבער בּךָ, מיתה משוּנה לא תּבוֹא עליךָ”, סימן הוּא לוֹ, שכּעסוֹ אֵינוֹ גָדוֹל כּל־כּךְ. אַדרבּה, מכּאן אני לָמד, שדעתּוֹ נוֹחָה עליו. וּבאמת, כּלוּם אֶפשר לוֹ לאָדם חַי, שלא תּהא דעתּוֹ נוֹחָה עליו בּלילה הזה, ליל־קיץ יפה ונעים, בּשעה שכּוֹחַ מיוּחָד, כּוֹחַ טמיר ונעלם, דוֹחפוֹ וּמוֹשכוֹ לחוּץ, אֶל אַויר העוֹלָם הרךְ, הצח והרענן? הכּל, הכּל יצאוּ עתּה מן הבּית. אַבּא, אִמא וכל הילָדים, המפשפּשים בּחוֹל וּמשׂחקים בּחלוּקי־אבנים. האָדוֹן האֶרץ האֶרצנהאֶרץ אַף הוּא כּאן. מטייל הוּא להנאָתוֹ על־פּני החָצר בּראש מגוּלה, מעשן סיגָרה וּמזמר מין זמר אַשכּנַזי, מסתּכּל בּי פּעם בּפעם, מסתּכּל ושׂוֹחק. ניכּר, שלוֹעֵג הוּא לי על שאַבּא טוֹרדני מכּאן. ואני לָעוֹג אֶלעג לכוּלָם. עוֹד מעט וכוּלָם יֵלכוּ לישוֹן, אָז אֶתגנב לָצאת אֶל החָצר (ישן אני בּפּרוֹזדוֹר על הקרקע, מפּני החוֹם הנוֹרא בּבּית), ואֶשתּעשע בּאוֹלָרי, אֶתענג עליו כּכל אַוַת נַפשי.

הכּל ישנים. דממה והס מסביב. אֵין קוֹל ואֵין קשב. קם אני וזוֹחל בּלָאט על ידי ועל רגלי, מתגנב חרש, כּחָתוּל המתגנב לטרף, ויוֹצא לחָצר. הלילה שוֹקט. האַויר צח וּמשיב נפש. בּחשאי וּבזהירוּת אני זוֹחל וּבא לאוֹתוֹ המקוֹם, שהאוֹלָר טמוּן שם. בּחשאי וּבזהירוּת אני חוֹפר בּעפר, מוֹציא אֶת האוֹלָר מן המַחפּוֹרת וּמסתּכּל בּו לאוֹר הלבנה.

האוֹלָר מַבריק ונוֹצץ כּעֵין הזהב, כּאֶבן טוֹבה. נוֹשׂא אני אֶת עֵינַי למרוֹם ורוֹאֶה אֶת הלבנה, והנה היא מציצה אֵלי, אֵלי מַמש, אֵלַי ואֶל אוֹלָרי. לָמה היא מציצה אֵלי כּכה? אני הוֹפךְ אֶת פּני – והיא מַבּטת אַחרי. אני מכסה אֶת האוֹלָר בּכוּתּנתּי – והיא מַבּטת אַחרי. וַדאי יוֹדעת היא, מַה טיבוֹ של אוֹלָר זה ואֵיפה לקחתּיו! לקחתּיו?… הלא גנבתּיו!

בּפּעם הראשוֹנה, מיוֹם שנזדמן האוֹלָר לידי, עוֹלָה על לבּי המלה הנוֹראה הזאת. גָנבתּי? אִם כּן, גנב אָני? גנב מַמש, פּשוּטוֹ כּמַשמעוֹ? כּתוּב בּתּוֹרה, בּעשׂרת הדיבּרוֹת, באוֹתיוֹת גדוֹלוֹת: לא תּגנוֹב! – ואני הלכתּי וגָנבתּי! וּמַה יִהיֶה ענשי בּגיהינוֹם? אוֹי ואבוֹי! אֶת ידי יקצצוּ, אֶת היד שגָנבה. בּשבטי־ברזל ידוּשוּ אֶת בּשׂרי. על מַחבת קלוּיה בּאֵש יִצלוּני ויִשׂרפוּני. בּאֵש־עוֹלָם אֶהיֶה נדוֹן בּגיהינוֹם… לא! צריךְ אני להשיב אֶת הגנבה, להחזירה לבעליה. אֵין לי חפץ בּאוֹלָר גָנוּב. מחר אַחזיר אֶת האוֹלָר למקוֹמוֹ!

כּךְ אני מהרהר בּלבּי ונוֹתן אֶת האוֹלָר לתוֹךְ חיקי, ואני מַרגיש, כּאִילוּ גחלת בּוֹעֶרת מוּטלת בּחיקי. לא, צריךְ לחזוֹר וּלהצפּינוֹ, לטמנוֹ בּקרקע עד יוֹם מחר. והלבנה עדיִין מציצה אֵלי ממרוֹמים. לָמה תּבּיט בּי כּכה? הלבנה רוֹאָה הכּל, עֵדה היא… ואני חוֹזר וזוֹחל בּלָאט לתוֹךְ הפּרוֹזדוֹר, שוֹכב על משכּבי לישוֹן, וּשנתי נוֹדדת. מתהפּךְ אני מצד אֶל צד, עוֹצם עֵינַי, ואֵיני יכוֹל לישוֹן. ורק לפנוֹת בּוֹקר נרדמתּי וראִיתי בּחלוֹמי אֶת הלבנה, וראִיתי שבטי־ברזל, וראִיתי אֹולָרים… בּבּוֹקר הקיצוֹתי, התפּללתּי בּכוונה עצוּמה, אָכלתּי פּת שחרית וּמיהרתּי אֶל החדר.

– לָמה אַתּה נחפּז כּל־כּךְ אֶל החדר? ־ גוֹעֵר בּי אַבּא. – מי רוֹדף אוֹתךָ? התּוֹרה שלךָ, שאַתּה לוֹמד שם, לא תּברח מפּניךָ. ואַתּה מוּטב לךָ שתּברךְ בּרכּת־המזוֹן כּראוּי ולא תּדלג על המלים! עוֹד תּספּיק אַחַר־כּךְ לָצאת לתרבּוּת רעה, בּן־בּליעל, כּוֹפר בּעיקר, אוֹכל־טרפוֹת שכּמוֹתךָ!

ה    🔗

– לָמה אֵיחַרתּ היוֹם? הבּט לכאן וּראֵה! – כּךְ מקדם רבּי אֶת פּנַי וּמַראֶה לי בּאֶצבּעוֹ על חברי בּרל בּן האַדמוֹני, העוֹמד בּקרן־זוית וראשוֹ כּבוּש בּקרקע. – הרוֹאֶה אַתּה, בּן שוֹבב? לָכן תּדע, כּי מכּאן וּלהבּא לא יִקָרא עוֹד שמוֹ “בּרל בּן האַדמוֹני”, כּשם שנקרא עד עכשיו. יֶש לוֹ עתּה שם אַחר, נאֶה ממנוּ: “בּרלי הגנב” – זה שמוֹ מעתּה ועד עוֹלָם! וּבכן, ילָדים, קראוּ בּקוֹל: “בּרלי ה־ג־נ־ב! בּרלי ה־ג־נ־ב!”

אֶת הדברים האֵלה קוֹרא רבּנוּ בּקוֹל ממוּשךְ וּבניגוּן, וכל התּלמידים עוֹנים אַחריו, כּמשוֹררים העוֹנים אַחרי החַזן: “בּרלי ה־ג־נ־ב! בּרלי ה־ג־נ־ב!”

אני נצב דוּמם כּאֶבן ובשׂרי נַעשׂה חידוּדים־חידוּדים. אֵין אני מבין, מה המַראֶה הזה, אשר אני רוֹאֶה, וּמַה פּירוּשוֹ?

– לָמה תּחריש, שקץ שכּמוֹתךָ? – קוֹרא אֵלי רבּי וחוֹלק לי פּתאוֹם מַכּת־לחי אֶחָת. – לָמה תּפרוֹש מן הציבּוּר, גוֹי שכּמוֹתךָ? הלא שוֹמע אַתּה, שהכּל מזמרים. זמר גם אַתּה עמהם יחד: “בּרלי ה־ג־נ־ב! בּרלי ה־ג־נ־ב!”

ידי ורגלי רוֹעדוֹת. שינַי נוֹקשוֹת זוֹ לזוֹ. ואַף־על־פּי־כן אני מזמר עם כּל התּלמידים יחד: “ברלי ה־ג־נ־ב!”

– הרם אֶת קוֹלךָ, שקץ שכּמוֹתךָ! – מזרזני רבּי. – קרא בּגָרוןֹ! בּחָזקה! בּחָזקה!

ואני עם כּל המַקהלה משוֹררים בּכל מיני קוֹלוֹת: “בּרלי ה־ג־נ־ב! בּרלי ה־ג־נ־ב!”

– הסוּ, שתיקה יפה! – קוֹרא רבּנוּ וטוֹפח בּידוֹ על השוּלחָן. – הסוּ! עכשיו נגש אֶל המשפּט. עמוֹד, עמוֹד, בּרלי גנב, קרב־נא הנה, בּני! מַהר וּקרב, מַהר, אַל תּעמוֹד! הגידה לי, בּני שאָהבה נַפשי, מַה שמךָ אשר יִקראוּ לךָ?

– בּרל.

– ועוֹד?

– בּרל… בּרל…ה…הגנב!

– כּךְ, הבּן יקיר לי! כּךְ, כּךְ, יֶלד שעשוּעים! ועתּה, בּרלי, חביבי וּמַחמַד בּת־עֵיני, הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יאריךְ ימיךָ, הטריחה־נא אֶת עצמךָ וּפשוֹט בּמחילָה מכּבוֹדךָ אֶת מַלבּוּשיךָ. כּךְ, כּךְ, בּרלי. מַהר, מַהר, בּני. בּבקשה ממךָ, אַל תּתמַהמה ואַל תּחמיץ אֶת השעה. מַהר, חוּשה. כּךְ, כּךְ, הבּן יקיר לי, בּרלי מַחמַל־נפשי!

בּרל עוֹמד ערוֹם כּביוֹם היוָלדוֹ. פּניו לבנים, וטיפּת דם אֵין בּהם. עוֹמד הוּא, כּוֹבש פּניו בּקרקע, ואַף אֵבר לא יניע. כּוּלוֹ מת, מת מַמש!

רבּנוּ קוֹרא לאַחַד התּלמידים הגדוֹלים בּניגוּן של שׂמחת־תּוֹרה:

– עמוֹד, עמוֹד, הרשלי הגָדוֹל, סוֹב וּבוֹא לכאן, קרב אֵלי, מַהר־חיש! כּךְ, כּךְ! עמוֹד וסַפּר לָנוּ אֶת המַעשׂה כּהוָיתוֹ, מתּחילָתוֹ ועד סוֹפוֹ, כּיצד נתגלגל בּרלי זה ונַעשׂה גנב. ואַתּם, ילָדים, הטוּ אוֹזן ותשמעוּ.

והרשלי הגָדוֹל עוֹמד וּמסַפּר מַעשׂה נאֶה. מַעשׂה בּברל, שנזדמן לקוּפּת רב מאִיר בּעל־הנס, קוּפּה זוֹ, שאִמוֹ זוֹרקת לתוֹכה בּכל עֶרב שבּת עם חשכה, קוֹדם הדלָקת הנרוֹת, פּרוּטה אַחַת לצדקה. מצא בּרל את הקוּפּה סגוּרה וּמַנעוּל תּלוּי עליה. מה עשׂה? הלךְ והביא קנה של קש, שקצהוּ זפוּת, והתחיל מוֹציא על־ידיו בּמשיכה דרךְ חוֹר הקוּפּה אֵת כּל הפּרוּטוֹת, אַחַת אֶחָת, עד תּוּמן. לימים עמדה אִמוֹ, היא זלטה הצרוּדה, לפתּוֹחַ אֶת הקוּפּה לגוֹבי הצדקה. לא מצאוּ שם אֶלָא קנה אֶחָד של קש משוּח בּזפת. בּאה זלטה הצרוּדה וסיפּרה אֶת הדבר לפני רבּנוּ. עמד רבּנוּ והשכּיב אֶת בּרל על־גבּי הסַפסל והצליפוֹ כּדת וּכדין. הוֹדה בּרל על חַטאתוֹ וסיפּר, כּי שנה תּמימה היה הוֹלךְ ומוֹשךְ פּרוּטוֹת מתּוֹךְ הקוּפּה וקוֹנה לוֹ בּכל יוֹם ראשוֹן בּשבּת שני דוּבשנים וחָרוּב אֶחָד.

– ועתּה, ילָדים, עמדוּ ושפטוּהוּ! הלא בּקיאִים אַתּם בּסדר המשפּט. לא הפּעם הראשוֹנה זאת לָכם. יעמוֹד כּל אֶחָד מכּם וישמיע אֶת דעתּוֹ, כּדת מַה לעשוֹת לגנב, המוֹשךְ פּרוּטוֹת מתּוֹךְ קוּפּה של צדקה? הרשלי הקטן, פּתח פּיךָ ואמוֹר אַתּה, מה דינוֹ של גנב, המוֹשךְ פּרוּטוֹת בּקנה של קש מתּוֹךְ קוּפּה של צדקה?

רבּנו כּוֹפף אֶת ראשוֹ הצדה, עוֹצם עֵיניו וּמַטה אֶת אָזנוֹ הימנית אֶל הרשלי הקטן. והרשלי הקטן עוֹנה בּקוֹל:

– גנב, המוֹשךְ פּרוּטוֹת מתּוֹךְ קוּפּה של צדקה, אַחַת דתוֹ… להכּוֹתוֹ ולָדוּש אֶת בּשׂרוֹ עד זוֹב דם.

– משׁהלי, מַה דינוֹ של גנב, המוֹשךְ פּרוּטוֹת מתּוֹךְ קוּפּה של צדקה?

– גנב, – עוֹנה משׁהלי בּקוֹל־בּוֹכים – המוֹשךְ פּרוּטוֹת מתּוֹךְ קוּפּה של צדקה, דינוֹ – שיֵשבוּ שנַיִם על ראשוֹ, שנַיִם על רגליו וּשנַיִם ילקוּהוּ בּשבטים מלוּחים.

– טופּילי טוּטוּריטוּ, מַה יֵעשׂה לגנב, המוֹשךְ פּרוּטוֹת בּקנה של קש מתּוֹךְ קוּפּה של צדקה?

קוֹפּילי קוּקוּריקוּ, נַער שאֵינוֹ יכוֹל להגוֹת כּהלכה אֶת האוֹתיוֹת גימל, כּף וקוֹף, מקנח אֶת חוֹטמוֹ וּמזמר את פּסק־דינוֹ בּקוֹל ציפצוּף דק:

– דנב, המוֹשךְ פּרוּטוֹת בּטנה של טש מתּוֹךְ טוּפּה של צדטה, דינוֹ – שטל התּינוֹטוֹת יִטרבוּ אֵלָיו ושלוֹש פּעמים יִטראוּ לוֹ בּפניו בּטוֹל דדוֹל: דנב! דנב! דנב!

כּל התּלמידים צוֹחקים בּקוֹל. רבּנוּ נוֹתן אֶת בּוהן ידוֹ תּחת הפּיקה של גרגרתּוֹ, כּדרךְ החַזנים העוֹברים לפני התּיבה, וקוֹרא לי בּקוֹל ממוּשךְ וּבניגוּן, כּמוֹ שקוראִים אֶת החָתן לעלוֹת לתּוֹרה:

– י־ע־מוֹד החָתן שלוֹם בּרב נַחוּם מַפ־טיר! אמוֹר־נא אַתּה, שלוֹם יקירי, מַה משפּטוֹ של גנב, המוֹשךְ פּרוּטוֹת מתּוֹךְ קוּפּה של צדקה?

רוֹצה אני להשיב – וּלשוֹני אֵינה נשמַעת לי. רוֹעֵד אני ורוֹתת כּאחוּז־קדחת. מַרגיש אני כּעֵין מַחנק בּגרוֹני. זיעה קרה מכסה אֵת כּל גוּפי, מכּף רגלי ועד ראשי, וּבאָזנַי כּמין קוֹל שריקה הוֹמה. עֵינַי אֵינן רוֹאוֹת עוֹד לפנַי לא את רבּי, לא אֶת בּרל הגנב, העומד ערוֹם, ולא אֶת שאָר החברים. רוֹאֶה אני לפנַי רק אוֹלָרִים רבּים, אוֹלָרים לאֵין מספּר, אוֹלָרים לבנים, פּתוּחים, בּעלי כּמה וכמה להבים. ושם, אֵצל הדלת, תּלוּיה הלבנה. שׂוֹחקת היא וּמסתּכּלת בּי כּאַחַד האָדם… ראשי סחַרחַר והכּל סוֹבב־הוֹלךְ לפנַי: החדר, והשוּלחָן, והספרים, וכל החברים, והלבנה התּלוּיה ממַעל לדלת, וכל האוֹלָרים. רגלי כּוֹשלוֹת. עוֹד רגע – ואני נוֹפל. אבל מתאַמץ אני בּכל כּוֹחי וּמתחַזק, שלא אֶפּוֹל לאָרץ.

לפנוֹת עֶרב אני בּא הבּיתה וּמַרגיש, כּי פּנַי פּני־להבים, לחָיי לוֹהטוֹת וּבאָזנַי קוֹל שאוֹן. שוֹמע אני קוֹל מדבּרים אֵלָי, ואֵין אני יוֹדע מה. אַבּא מדבּר אֵלי, מתרגז, גוֹעֵר בּי, רוֹצה להכּוֹתני לחי. אִמא מגינה עלי בּידיה, פּוֹרשׂת אֶת סינרה, כּתרנגוֹלת זוֹ, שפּוֹרשׂת אֶת כּנפיה להגן על אֶפרוֹחיה, לבל יִגעוּ בּהם לרעה. אני אֵיני שוֹמע כּלוּם, אֵיני רוֹצה לשמוֹע כּלוּם. אַחַת שאלה נַפשי: כּי יגיע מהרה הלילה, ואוּכל לָשׂים קץ לאוֹלָר. מה אֶעשׂה בּוֹ? אוֹדה בּגָלוּי ואַחזירוֹ? הלא סוֹפי יִהיֶה כּסוֹפוֹ של בּרל. אַחזירוֹ בּצינעה ולא אוֹדה? שמא אֶתּפס בּיד. אאַבּדוֹ מן העוֹלָם? כּיצד מאַבּדים אוֹלָר? אטילהוּ לגָג? יהא נשמע קוֹל דפיקתוֹ. לתוֹךְ הגָן? שם בּוַדאי יִמָצא. אהה! מצאתי עֵצה: אֶזרקהוּ המימה! אָכן, עֵצה טוֹבה היא זוֹ, חי נַפשי! המַימה אֶזרקהוּ, אֶל תּוֹךְ הבּאֵר, כּאן בּחצרנוּ! מַחשבה זוֹ טוֹבה בּעֵינַי כּל־כּךְ, שאֵיני רוֹצה לשהוֹת עוֹד וּלהחמיצה. נוֹטל אני אֶת האֹולָר וּממַהר לָרוּץ אֶל הבּאֵר, ונדמה לי, כּאִילוּ לא אוֹלָר בּידי, אֶלָא מין דבר מזוּהם, מין שרץ, שאני רוֹצה למַהר וּלהיפּטר ממנוּ. ואַף־על־פּי־כן צר לי, צר לי מאוֹד על אוֹלָר יקר זה, שיֵלךְ לטמיוֹן. שעה קלה אני עוֹמד וּמהרהר, ונדמה לי, כּאִילוּ בּעל־חי אני אוֹחז בּידי. לבּי מיצר וכוֹאֵב: היִתּכן? היִתּכן? כּמה טרחוֹת טרחתּי בּשבילוֹ, כּמה עמל מינה לי, ועתּה אני עוֹמד וּמאבּדוֹ בּידים! ואוּלָם מַקשה אני אֶת לבּי ושוֹמט פּתאוֹם אֶת האוֹלָר מתּוֹךְ ידי. שְכָךְ! המים שיכשכוּ פּעם, ושוּב דממה. הס! אֵין אוֹלָר עוֹד! עוֹמד אני עוֹד רגע ליד הבּאֵר וּמַקשיב – שקט וּדממה, לא נשמע כּלוּם. בּרוּךְ שפּטרני! ואַף־על־פּי־כן לבּי הוֹמה וכוֹאֵב: צר לי על כּלי־חמדה זה, על אוֹלר־שעשוּעי, שהלךְ ממני ולא ישוּב עוֹד!

ואני חוֹזר אֶל משכּבי ורוֹאֶה אֶת הלבנה מַבּיטה אַחרי, ונדמה לי, שהיא השגיחה אֶל כּל המַעשׂה אשר עשׂיתי, וּכאִילוּ קוֹל אני שוֹמע מרחוֹק: “ואַף־על־פּי־כן גנב אַתּה! תּפסוּהוּ! הכּוּהוּ! גנב הוּא! ג־נ־ב!”… אני מתגנב לָצאת לפרוֹזדוֹר בּיתנוּ ושוֹכב לישוֹן. ואני רוֹאֶה בּחלוֹמי, והנה אני רץ, מרחף וטס בּאַויר, אני והאוֹלָר בּידי, והלבנה מַבּיטה אֵלי וקוֹראת: “תּפסוּהוּ! הכּוּהוּ! גנב הוּא! ג־נ־ב!”…

 

ו    🔗

שינה ארוּכּה, ארוּכּה מאוֹד! חָזוּת קשה, קשה מאוֹד! אֵש לוֹהטת בּקרבּי, וּבמוֹחי המוּלה רבּה. כּל מַה שעֵינַי רוֹאוֹת אָדוֹם כּדם. שבטים של אֵש דשים אֶת בּשׂרי, ואני מתבּוֹסס בּדם. מסביב לי מתפּתּלים נחָשים ועקרבּים, פּוֹערים פּיהם ושוֹאפים לבלעֵני. אָזנַי שוֹמעוֹת קוֹל שוֹפר: תּקיעה – טוּ! שברים – טוּ־טוּ! תּרוּעה – טוּ־טוּ־טוּ! וּפלוֹני עוֹמד על־גבּי וקוֹרא בּקוֹל וּבניגוּן: “הלקוּהוּ! הלקוּהוּ! הלקוּהוּ! הוּא ג־נ־ב!!!” ואני עצמי צוֹרח בּקוֹל מר: “הוֹי, קחוּ מעם פּנַי אֶת הלבנה! החזירוּ לָה אֶת האוֹלָר! מַה לָכם וּלברל העלוּב? נקי הוּא מעווֹן – אני ה־ג־נ־ב! ה־ג־אַ־אַ־נ־ב!”…

פּוֹקח אני אֶת עֵיני האַחַת, אֶת עֵיני השניה. היכן אני? כּמדוּמה לי, בּמיטה? מַה לי פּה? וּמי הוּא היוֹשב שם על הכּיסא, אֵצל המיטה? אָה, אַתּ היא זאת, אִמא? אִמא!… אֵין אִמא שוֹמַעת אֶת קוֹלי… אִמא! אִמא! אִ־מ־מא!!!… מַה זאת? דוֹמה, שצוֹעֵק אני בּקוֹל?… הס! מַקשיב אני ושוֹמע – אִמא בּוֹכה, בּוֹכה חרש. רוֹאֶה אני גם אֶת אַבּא ואֶת פּניו הצהוּבּים והחוֹלָניים. יוֹשב הוּא לפני הספר, קוֹרא בּלחש, משתּעֵל ונאנח. אֵין זאת כּי־אִם מַתּי, כּבר יצאה נשמתי! מת אָני?… וּפתאוֹם אני מַרגיש, כּי אוֹרוּ עֵינַי, וראשי קל עלי, וכל אברי קלוּ. קוֹל צליל הוֹמה בּאָזני האַחַת, וגם בּאָזני השניה: ציללל! מַרחיב אני אֶת נחירי אַפּי וּמזוֹרר: עטשי!

– לחַיִים וּלשלוֹם, לבריאוּת ולאריכוּת־ימים! סימן טוֹב! מַזל טוֹב! בּרוּךְ השם!

– בּאמת התעטש! בּרוּךְ אֵל עֶליוֹן!

– יֶש לָנוּ אֵל גָדוֹל! עתּה יקוּם ויֵרפא, אִם יִרצה השם. בּרוּךְ הוּא וּברוּךְ שמוֹ!

– ימַהרוּ ויִקראוּ הנה אֶת מינצי אֵשת השוֹחט ללחוֹש עליו מפּני עֵין־הרע! מוּמחית היא לאוֹתוֹ דבר!

– לרוֹפא צריךְ לקרוֹא! יִקראוּ לרוֹפא!

– לרוֹפא? על מה ולָמה? הבל הבלים! הוּא רוֹפא כּל בּשׂר! ריבּוֹן העוֹלָמים הוּא הטוֹב שבּרוֹפאִים! בּרוּךְ הוּא וּברוּךְ שמוֹ!

– הוֹציאוּ אֶת האנשים מעל החוֹלה. צאוּ, צאוּ! החוֹם גָדוֹל מנשׂוֹא! בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל, לכוּ לָכם לשלוֹם!

– הלא עֵיניכם הרוֹאוֹת! וכי לא אָמַרתּי לָכם, כּי אֵין לוֹ תּקנה אֶלָא להתּיךְ עליו שעוה? אִמרוּ מעתּה: כּלוּם לא יפה יעצתּי?

– בּרוּךְ אלוֹהים וּברוּךְ שמוֹ הגָדול? אֵל רחוּם וחַנוּן הוּא!

הכּל עוֹמדים עלי מסביב, הכּל מסתּכּלים בּי. כּל אֶחָד נגָש אֵלי וּממַשש אֶת ראשי. הכּל לוֹחשים עלי, מצפצפים וּמַהגים, מלקקים אֶת מצחי ויוֹרקים. הכּל מפנקים אוֹתי, יוֹצקים מרק רוֹתח לתוֹךְ פּי, מַלעיטים אוֹתי כּפּוֹת מלאוֹת מרקחת. הכּל עוֹטרים אוֹתי, שוֹמרים אוֹתי כּבבת־עין, מפטמים אוֹתי בּבשׂר עוֹפוֹת ואֵינם עוֹזבים אוֹתי לבדי אפילוּ רגע אֶחָד. אִמא יוֹשבת על־ידי תּמיד וּמסַפּרת וחוֹזרת וּמסַפּרת לי אֵת כּל הדברים כּהוָיתם: כּיצד הרימוּני מעל האָרץ כּמת והשכּיבוּני על המיטה, כּיצד שכבתּי שני שבוּעוֹת רצוּפים, כּוּלי אֵש לוֹהט, מקרקר כּצפרדע וּמדבּר מיני דברים על מַלקוּת ועל אוֹלָרים. כּבר נחשבתּי בּמתים. וּפתאוֹם זוֹררתּי שבע פּעמים ונרפּאתי וחָיִיתי!

– עכשיו רוֹאִים אנוּ, מַה גָדוֹל אלוֹהינוּ, בּרוּךְ הוּא וּברוּךְ שמוֹ! – מסַיימת אִמא אֶת סיפּוּרה בּדמעוֹת עֵינים. – קרוֹב הוּא לכל קוֹראָיו, רואֶה דמעוֹתינוּ וּמַקשיב לקוֹל תּחנוּנינוּ. הרבּה דמעוֹת שפכנוּ, אני ואַבּא, עד שראה אלוֹהים בּענינוּ וחָמל עלינוּ כּרוֹב רחמיו. כּמעט היִינוּ בּכל רע ואִיבּדנוּ בּחטאֵנו אֶת ילדנוּ חָלילה, אֶהיֶה כּפּרת עצמוֹתיךָ החביבוֹת! וּבשביל מי? בּשביל מה? בּשביל נַער גנב, בּשביל בּרלי זה, שרבּךָ הלקהוּ בחדר עד זוֹב דם. כּשחָזרתּ מן החדר, כּבר היִית כּמת. אַךְ זה רוֹצח, אַךְ זה גזלן, ישיב לוֹ אלוֹהים כּגמוּלוֹ, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! לא, בּני, כּאשר יחָננוּ אלוֹהים ואַתּה תּקוּם, אִם יִרצה השם, מחָליךָ – נמסוֹר אוֹתךָ למלמד אַחר, לא לקטלן כּמוֹתוֹ, למַלאַךְ־המות זה, יִמַח שמוֹ וזכרוֹ!

בשׂוֹרה זוֹ ערבה עלי בּיוֹתר. מחַבּק אני אֶת אִמא וּמנַשקה:

– אִמא, אִמא יקרה!

ואַבּא נגָש אֵלי בלָאט, מַניח אֶת ידוֹ החיורת והקרה על מצחי וּמדבּר אֵלי אַף הוּא רכּוֹת:

– הוֹי, שקץ, חרדה גדוֹלָה החרדתּנוּ!

גם היהוּדי האַשכּנַזי, אוֹ האַשכּנַזי היהוּדי, האֶרץ האֶרצנהאֶרץ, עם הסיגָרה שבּין שיניו, אַף הוּא גוֹחן אֶל מיטתי בּסַנטרוֹ המגוּלָח, מַחליק אֶת לחָיי בּחיבּה וּמדבּר אֵלי אַשכּנַזית:

– טוֹב, טוֹב! שלוֹם, שלוֹם!

ז    🔗

כּשבוּעיים לאַחַר שקמתּי ממשכּבי קרא לי אַבּא ואָמר:

– עתּה, בּני, קוּם ולךְ אֶל החדר ואַל תּהרהר עוֹד בּאוֹלָרים וּבשאָר דברי־הבלים. הגיעה שעתךָ, שתּשתּדל להיוֹת אִיש. אִם יִרצה השם, בּעוֹד שלוֹש שנים תּהיֶה בּר־מצוָה, עד מאָה ועֶשׂרים שנה!

בּדברים נעימים אֵלוּ שוֹלח אוֹתי אַבּא אֶל חדר מלמדי החָדש, רב חַיִים החָתוּל. בּפּעם הראשוֹנה אני שוֹמע מפּי אבּא הזוֹעֵם דברים טוֹבים ורכּים, ואני שוֹכח כּרגע אֵת כּל רדיפוֹתיו וקללוֹתיו וּמַכּותיו, כּאִילוּ כּל אֵלה לא היוּ מעוֹלָם. אִילמלא בּוֹשתּי מפּניו, היִיתי מחַבּקוֹ וּמנַשקוֹ. אבל, חי־חי־חי, אֵיך יִשק בּן לאָביו?…

אִמא נוֹתנת לי צידה לחַדרי – תּפּוּח שלם וּשתּי פּרוּטוֹת. גם האַשכּנַזי נוֹתן לי בּמַתּנה שתּי פּרוּטוֹת בּצירוּף מריטת־לחי וּמדבּר אֵלי בּלשוֹנוֹ:

– נַער יפה! טוֹב, טוֹב!

נוֹטל אני מַסכת בּיצה תּחת זרוֹעי, נוֹשק אֶת המזוּזה והוֹלך אֶל בּית־רבּי, כּולי כּחָדש, כּתינוֹק שנוֹלד, בּלב טהוֹר וּברוּח נכוֹן, בּראש בּהיר וצלוּל, בּמַחשבוֹת חדשוֹת וּטהוֹרוֹת, בּנפש נקיה וּכשרה. השמש נשקפת אֵלי ממרוֹמים ושוֹלחת לי אֶת בּרכתה שלוֹם בּקרניה החַמוֹת. הרוּח הקלה מנַשבת וּמסַלסלת פּאוֹתי. הציפּרים מצפצפוֹת “ציף־ציף־ציף”, וכל אברי כּאִילוּ מתרוֹממים מאליהם, מתנַשׂאִים בּאַויר. מתאַוה אני לָרוּץ, לרקד, לפזז וּלכרכּר – האָח, מַה טוֹב וּמה נעים לאָדם, כּשהוּא חַי וּכשהוּא תּם וישר, כּשאֵינו לא גנב ולא שקרן!

מאַמץ אני אֶת הגמרא אֶל לבּי בּכל כּוֹחי ורץ לבית־רבּי מתּוֹךְ שׂמחה וּמתּוֹךְ אוֹשר, ואני נשבּע בּנקיטת הגמרא, כּי לעוֹלָם לא אֶשלח עוֹד אֶת ידי בּדבר שאֵינו שלי, לעוֹלָם לא אֵגנוֹב, לעוֹלָם לא אשקר. תּם וישר אֶהיֶה כּל ימי חַיי, ישר, ישר, ישר…