א    🔗

אֶפתּח בכינוֹר שׂיחָתי – מַעשׂה בּכינוֹר אסַפּר לָכם היוֹם.

אֵין לךָ דבר בּעוֹלָם, כּךְ נדמה לי, נאֶה נעים מכּינוֹר, מנגינוֹת עלי־כינוֹר. אֵיני יוֹדע, מַה דעתּכם בּכךְ, ואוּלָם אני, מיוֹם שעמַדתּי על דעתּי, כּלתה נַפשי לכינוֹר ואָהבתּי נגינַת כּל מיני כּלי־זמר אַהבת־נפש. בּאשר חתוּנה, שם היִיתי הראשוֹן לקדם אֶת פּני המנַגנים, להתגנב אֶל הפּנדוּרה מאחוֹריה, מתגנב וּמַכּה בּאֶצבּע על הנימה הגסה: בּוּם! – וּבוֹרח, ושוּב בּוּם! וּבוֹרח. בּשל אוֹתוֹ “בּוּם” קיבּלתּי פּעם אַחַת נזיפה נמרצה מאֵת בּרל בּאס. היה מַעשׂה וּברל בּאס, יהוּדי זוֹעֵם, חרוּמַף וחַד־עֵינים, ראני, שאני מתגנב לָבוֹא אֶל הפּנדוּרה. העמיד פּני תּם, כּאִילוּ אֵינו מַשגיח בּי ולא כלוּם, וכאשר אַךְ פּשטתּי אֶת ידי אֶל הנימה הגסה, עמד ותפס לי בּאָזני, הוֹליכני בּכבוֹד גָדוֹל והגישני אֶל הדלת:

– הא לָךְ, מַמזר, שקה להמזּוזה!

ואוּלָם לקח טוֹב זה, שנתן לי בּרל בּאס, לא הוֹעיל לי כּלוּם, ולא זזתּי ממקהלת המנַגנים כּחוּט השׂערה. אָהבתּי אֶת כּוּלָם,

מישעיקה הכּנר, שפּרקוֹ נאֶה וּזקנוֹ שחוֹר ואֶצבּעוֹתיו דקוֹת וּלבנוֹת,

ועד גצי המתוֹפף, שחטוֹטרה נאָה על גבּוֹ וּפרח מהוּדר מַבהיק, בּמחילה מכּבוֹדכם, על ראשוֹ. כּמה פּעמים היִיתי מתחַבּא ושוֹכב תּחת הסַפסל,

צוֹפה וּמַבּיט ממַחבוֹאִי אֶל אֶצבּעוֹתיו הדקוֹת של ישעיקה, כֹּשהן

מרקדוֹת על־גבּי הנימים, שוֹמע וּמַאזין אֶל הקוֹלוֹת הערבים, שהוּא מוֹציא בּכשפים מתּוֹךְ כּינוֹרוֹ.

לאַחַר זה היִיתי מתהלךְ ימים אחָדים תּוֹהה וּמבוּלבּל,

וישעיקה עם כּינוֹרוֹ לא סר מנגד עֵיני. הירהרתּי בּוֹ כּל הימים וּראִיתיו בּהקיץ וּבחלוֹם. מצייר היִיתי בּדמיוֹני, כּאִילוּ אני הוּא ישעיקה הכּנר, והיִיתי מעקם אֶת ידי השׂמאלית כּנגד הלב וּמַרקיד אֶצבּעוֹתיה, מַעביר עליה אֶת ידי הימנית, כּמַעביר קשתּנית על־גבּי כּינור, מַפשיל בּשעת מַעשׂה ראשי לאחוֹרי ועוֹצם עֵיני קצת – הכּל כּמנהג ישעיקה, לא נפל דבר!

ראה רבּי רב נתּי־לייבּ, – בּעֶצם לימוּדי היה מַעשׂה – שאני עוֹשׂה מיני נַענוּעים בּידי, מַפשיל ראשי לאחוֹרי ועוֹצם עֵינַי, עמד וחָלק לי מַכּת־לחי נאמנה:

– הראִיתם עבריין זה? עוֹסקים עמוֹ בּתּוֹרה, והוּא צד זבוּבים בּאַויר!

ב    🔗

נדרתּי נדר בּלבּי לאמוֹר: יחזוֹר העוֹלָם לתוֹהוּ

וָבוֹהוּ, וכינוֹר יִהיֶה בּידי! אבל מאַיִן אֶקח לי כּינור? הכּל יוֹדעים,

שאֵין כּינור בּא אֶלָא מעצי שיטים, וּמאַיִן אֶקח לי עצי שיטים, והם גדלים רק בּאֶרץ־יִשׂראֵל? מה עשׂה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא? האִיר אֶת עֵינַי ונתן מַחשבה טוֹבה בּלבּי. בּביתנוּ היה עוֹמד דרגָש, דרגָש ישן־נוֹשן, שנפל לָנוּ בּירוּשה מזקננוּ רב אַנשיל. דרגָש זה גָרם בּשעתוֹ למַחלוֹקת בּין

שני דוֹדי וּבין אַבּא, עליו השלוֹם. דוֹדי בֶּני טען, כּי הוּא הבּן הבּכוֹר, וּלפיכךְ הדרגָש כּוּלוֹ שלוֹ; ודוֹדי סנדר טען, כּי הוּא הבּן הצעיר, וּלפיכךְ הדרגָש כּוּלוֹ שלוֹ. בּא אַבּא, עליו השלוֹם, והכריע בּין שניהם ואָמַר, כּי אָמנם הוּא אֵינוֹ אֶלָא חָתן לזקני, ודין הוּא, שאֵין לוֹ חלק בּדרגָש, ואוּלָם מאַחַר שאִשתּוֹ, היא אִמי, בּת

יחידה היתה לאָביה, לפיכךְ הדרגָש כּוּלוֹ שלָה. עד כּאן טענה ראשוֹנה. והשנית, הלא הדרגָש עוֹמד כּל ימיו בּביתנוּ, וּלפיכךְ הדרגָש כּוּלוֹ שלָנוּ. התערבוּ בּדבר שתּי דוֹדוֹתי, דוֹדתי מרת אִיטקה ודוֹדתי מרת זלאטקה, וסיכסכוּ אֶת שני דוֹדי אִיש בּאָחיו ושׂמוּ אֵת כּל העיר כּמרקחה. וכךְ היוּ בּני־המשפּחה מדיינים וּמתנַגחים זה עם זה וּבדרגָש מדרגשים, עד שנשתּקע הענין והדרגָש נשאַר בּביתנוּ, כּוּלוֹ שלָנוּ.

אוֹתוֹ הדרגָש היה דרגָש פּשוּט, עשׂוּי עֵץ, אֶלָא

שמגבּוֹ היה מחוּפּה קליפּה דקה, אַף היא של עֵץ, שנפרדה ממקוֹם חיבּוּרה ותפחה כּעיסה והעלתה כּעֵין אבעבּועוֹת בּמקוֹמוֹת הרבּה. קליפּה זוֹ – היא היא מאוֹתם עצי השיטים, שמהם נוֹטלים לכינוֹרוֹת. כּךְ שמַעתּי מפּי חברי בּבית־רבּי. אמת, חסרוֹן אֶחָד נמצא בּדרגָש: אָדם שישב עליו, לא היה יכוֹל עוֹד לָקוּם ממנוּ, מפּני עמידתוֹ המשוּנה, שהיה עוֹמד בּמקוֹם מדרוֹן,

צדוֹ האֶחָד משוּפּע כּלפּי הקיר וּבאֶמצעיתוֹ כּעֵין משקע. אבל בּמקוֹם שאַתּה מוֹצא חסרוֹנוֹ של הדרגָש, שם אַתּה מוֹצא מַעלָתוֹ: בּשביל עמידתוֹ המשוּנה לא היה אָדם רוֹצה לישב עליו. לקחוּהוּ והעמידוּהוּ בּקרן־זוית ונתנוּ לוֹ גט־פּיטוּרים.

וּבדרגָש זה נתתּי אֶת עֵיני. קשתּנית לכינוֹר היתה מוּכנת

בּשבילי מכּבר. חָבר היה לי ושימלי שמוֹ, בּנו של יוּדיל בּעל־העגָלה, והבטיחַני שימלי לָתת לי כּמה שׂערוֹת מזנב סוּסוֹ של אָביו. כּוֹפר למשוֹחַ בּוֹ אֶת הקשתּנית אַף הוּא היה מזוּמן אֶצלי. זריז היִיתי להכין כּל דבר בּזמַנוֹ ולא סמַכתּי על הנס. אֶת הכּוֹפר קיבלתּי מידי חברי מאִיר־בּן־ליפּה־אִיש־שׂרה בּמחיר רצוּעת־פּלד, שהוֹצאתי מתּוך הקרינוֹלינה של אִמא בּעליית־הגָג. רצוּעת־פּלד זוֹ השחיז מאיר־בּן־ליפּה־אִיש־שׂרה השחז היטב ועשׂה לוֹ אוֹלָר. כּשראִיתי אֶת האוֹלָר, תּקף עלי יִצרי, וּביקשתּי לפדוֹתוֹ מידי חברי בּכפתּוֹר־נחוֹשת אֶחָד, המתנוֹצץ כּעֵין הזהב. ולא אָבה מאיר־בּן־ליפּה־אִיש־שׂרה והרים עלי קוֹל־זוָעוֹת:

– הראִיתם יהוּדי חָכם כּמוֹתוֹ? נפש רחָבה לוֹ! אני עוֹמד

שלוֹשה לילוֹת רצוּפים וטוֹרח וּמַשחיז אֶת האוֹלָר וּפוֹצע אֵת כּל

אֶצבּעוֹתי עד זוֹב דם, והנה זה בּא ורוֹצה להוֹציאוֹ מידי!

בּקיצוּר, הכּל היה מוּכן בּידי. כּלוּם היִיתי חָסר אֶלָא

כּינוֹר. לפיכךְ אֵין לי מעתּה אֶלָא לישב וּלקלף אֶת עצי השיטים מעל־גבּי הדרגָש – ויִהיֶה לי גם כּינוֹר. כּיוונתּי לי שעה יפה, עֵת אִמא יצאה לחָנוּת ואַבּא ישן שנת־הצהרים, לָקחתּי מַסמר בּידי, פּרשׁתּי לקרן־זוית, למקוֹם הדרגָש, וקרבתּי אֶל המלָאכה בּשקידה עצוּמה. שמע אַבּא מתּוֹךְ

שנתוֹ קוֹל גרידה, סבוּר היה שעכבּרים מגָררים בּבּית, והתחיל קוֹרא מחַדרוֹ: “קיש־קיש!” וּפרחה נשמתי. ואוּלָם פּחדי היה פּחד־שוא. אַבּא התהפּךְ על צדוֹ השני והתחיל נוֹחר שוּב. קרבתּי שוּב אֶל המלָאכה. אני מקלף, והוּא נוֹחר. הוּא נוֹחר, ואני מקלף. וּפתאוֹם – והנה אַבּא עוֹמד עלי ולוֹטש לי אֶת עֵיניו. ניכּר, כּי מתּחילה לא ידע מַה שעֵיניו רוֹאוֹת. ואַחַר־כּךְ, כּשראה אֶת הדרגָש מרוּסק וּמפוּצל, שמטני משם בּאָזני והפליא מַכּוֹתי כּל־כּךְ, עד כּי התעלפתּי ולא ידעתּי אֶת נַפשי.

– בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל! מַה זה עשׂית ליֶלד? – בּכתה אִמא בּדמעוֹת עֵינִַים וזרקה על פּנַי מַיִם צוֹננים להשיב רוּחי.

– שׂמחי בּקדיש שלָךְ! בּן יקיר זה יוֹרידני חַיִים

שאוֹלה! – אוֹמר אַבּא, כּשפּניו לבנים כּפני מת, והוּא סוֹמךְ אֶת לבּוֹ

בּשתּי ידיו וּמשתּעֵל שעה ארוּכּה.

– אִם כּן, כּלוּם צריךְ אַתּה להצטעֵר כּל־כּךְ? – מדבּרת

אֵלָיו אִמא רכּוֹת. – הלא חוֹלה אַתּה גם בּלא זה! הבּיטה וּראֵה אֶת פּניךָ, אוֹי, מה היה לי!

ג    🔗

ותאוָתי לנַגן בּכּינוֹר הלכה וגָדלה עמי יחדיו. כּכל אשר הוֹסַפתּי ימים, כּן גָדלה תּאוָתי זוֹ. ולא עוֹד, אֶלָא שבּכל יוֹם ויוֹם

עמד עלי יִצרי להתגָרוֹת בּי וּלהרעימני: בּאֶמצע הדרךְ בּין בּית־אַבּא וּבין בּית־רבּי עמד בּית קטן, שגגוֹ מכוּסה עפר, וּבכל פּעם, שהיִיתי עוֹבר לפני בּית זה, היוּ מַגיעים לאָזנַי מתּוֹכוֹ קוֹלוֹת שוֹנים של כּלי־זמר למיניהם, וקוֹל הכּינוֹר עוֹלה על כּוּלָם. בּאוֹתוֹ בּית דר המנַגן נַפתּלצי בּליזקן, יהוּדי שקפּוֹטתוֹ קצרה וּפאוֹתיו מוּפשלוֹת לוֹ

לאחוֹרי אָזניו וצוארוֹן כּוּתּנתּוֹ מגוּהץ. חוֹטמוֹ של נַפתּלצי חוֹטם

הגוּן היה, חתיכה הראוּיה להתכּבּד, שנראֶה כּמוּדבּק לוֹ בּידי אָדם,

וּשׂפתיו עבוֹת, ושיניו שחוֹרוֹת, וּפניו מחוּטטים, בּלא חתימת־זקן, שעל כּן קראוּ לוֹ “נַפתּלצי בּליזקן”. ולוֹ אִשה גדוֹלה וּבעלת־בּשׂר, שקראוּ

לָה “חַוַה אִמנוּ”. ולָהם ילָדים וילָדוֹת הרבּה, עד אֵין מספּר, כּוּלָם

ערוּמים, כּוּלָם יחפים וכוּלָם, למקטוֹן ועד גָדוֹל, יוֹדעֵי נַגן

בּכלי־זמר: מי בּכּינוֹר וּמי בּעוּגָב, מי בּחָליל וּמי בּחצוֹצרה, מי בּמינים וּמי בּמצלתּים, מי בּעשׂוֹר וּמי בּנבל, מי בּתּוֹף וּמי

בּפּנדוּרה. ויֵש מהם, שידעוּ לנַגן כּל מיני ניגוּנים קשים בּפעית־שׂפתים, בּשריקת־שינַיִם, על־פּי צלוֹחית ועל־פּי שפוֹפרת של זכוּכית, על כּפיס של עֵץ אוֹ בּטפיחת לחָיים בּלבד –– אַךְ שדים הם, רוּחוֹת ולא בּשׂר!

אֶל בּני המשפּחה הזאת התוַדעתּי בּהיסַח־הדעת. פּעם אַחַת עמַדתּי לפני חַלוֹן בּיתם, עוֹמד וּמַטה אוֹזן לקוֹל נגינתם. ראַני אֶחָד

מן הבּנים הגדוֹלים, פּיני החַלָל, בּחוּר כּבן חמש־עֶשׂרה שנה, ההוֹלךְ יחף. יצא אֵלי וּשאָלני, אִם יפה עלי נגינתם?

– הלוַאי – אני אוֹמר – אֵדע בּעוֹד עֶשׂר שנים לנַגן כּמוֹכם!

– בּידךָ הוּא! – אוֹמר אֵלי פּיני וּמַשמיעֵני, כּי

בּשׂכר עשׂרה זהוּבים לחוֹדש ילמדני אָביו פּרק בּנגינה. ואִם רצוֹני

בּכךְ, ילמדני הוּא, הבּן עצמוֹ.

– אֵיזהוּ כּלי־זמר, שהיִית רוֹצה לנַגן בּוֹ? – שוֹאלני פּיני.

– כּינוֹר, – אני אומר.

–כּינוֹר? – אוֹמר הוּא. – אִם כּן, אֵיני נוֹטל ממךָ

אֶלָא חמשה זהוּבים לחוֹדש. אַבּא לא יִטוֹל פּחוֹת מעשׂרה זהוּבים, ואֶפשר

שיבקש עֶשׂרים זהוּבים. יכוֹל אַתּה לשלם חמשה זהוּבים לחוֹדש? אוֹ שמא מן הכּתריאֵלים אַתּה, עני ואֶביוֹן כּמוֹני?

– לשלם – אני אוֹמר – יכוֹל אָני. אֶלָא מה? יהי הדבר הזה כּמוּס עמנוּ ואַל יִוָדע לא לאָבי, ולא לאִמי, ולא לרבּי.

– חַס וחָלילה! – אוֹמר הוּא. – וכי מי פּתי ויפרסם אֶת הדבר בּרבּים? אוּלי יֵש עמךָ סיגָרה אוֹ סיגָריה לעשן? אֵין לָךְ? אִם

כּן, הלוני חָמש פּרוּטוֹת, ואֶקנה לי בּעצמי סיגָריוֹת, ורק אַל־נא תּגלה לאִיש. כּי אִם יִשמַע אַבּא, שמעשן אני, וַהרגָני. ואִמא כּי תּשמע, ולקחה מידי אֶת חמש הפּרוּטוֹת לקנוֹת כּעכים לפת שחרית. בּוֹא ונבוֹא הבּיתה. לָמה נַעמוֹד פּה בּחוּץ?

ד    🔗

בּרתת וּבזיע, בּלב דוֹפק וּפיק־בּרכּים עברתּי אֶת מפתּן הבּית ונכנַסתּי לגן־עֵדן קטן זה.

חברי החָדש פּיני הציגני לפני אָביו ואָמר:

– שלוֹם בּן נַחוּם הוּא זה, בּנוֹ של נגיד. נַפשוֹ חָשקה ללמוֹד נגינה עלי־כינוֹר.

נַפתּלצי בּליזקן הפשיל פּאוֹתיו לאחוֹרי אָזניו, תּיקן

אֶת צוארוֹן כּוּתּנתּוֹ, רכס אֶת כּפתּוֹרי קפּוֹטתוֹ וּפתח עמי בּשׂיחָה

ארוּכּה על נגינה בּכלל ועל נגינַת כּינוֹר בּפרט. הסבּר הסבּיר לי, כּי הכּינוֹר הוּא היפה והמשוּבּח שבּכל כּלי־הזמר, לפי שקדם לכוּלָם והוּא החָשוּב מכּוּלָם. וּראָיה לדבר: מי דרכּוֹ לנַצח בּמַקהלת־מנַגנים? הוה אוֹמר: לא המחַצצר בּחצוֹצרה ולא המחַלל בּחָליל, אֶלָא המנַגן עלי־כינוֹר, הוּא ולא אַחר! מּכּאן לָמַדתּ, שהכּינוֹר הוּא אבי־אבוֹת כּל הכּלים שבּעוֹלָם.

כּךְ דרש לפנַי נַפתּלצי בּליזקן בּהלכוֹת נגינה, כּשהוּא

מנַענע בּשעת מַעשׂה בּידיו וּבחוֹטמוֹ. ואני היִיתי עוֹמד לפניו, כּתלמיד

לפני רבּוֹ, מַבּיט אֶל תּוֹך פּיו, מסתּכּל בּשיניו השחוֹרוֹת ושוֹתה

בּצמא אֶת דבריו.

– הכּינוֹר, שוֹמע אַתּה, – דוֹרש נַפתּלצי עוֹד ונהנה

הנאה מרוּבּה מדרשתוֹ, – הכּינוֹר, עליךָ לָדעת, הוּא אבי־אבוֹת כּל כּלי־הזמר שבּעוֹלָם. הראשוֹן לכל תּוֹפשׂי־כינוֹר היה תּוּבל־קין אוֹ מתוּשלח – אֵיני זוֹכר בּבירוּר. דבר זה עליךָ לָדעת יפה ממני, הלא לוֹמד אַתּה מסתּמא בּחדר. בּעל הכּינוֹר השני היה דויד המלךְ. ועוֹד שלישי היה להם, פּאגאניני שמוֹ, אַף הוּא יהוּדי. כּל גדוֹלי הכּנרים, שעמדו לָעוֹלָם, מן היהוּדים יצאוּ, כּגוֹן סטמפּניוּ, פּדהצוּר ודוֹמיהם. בּי

בּעצמי אֵיני מדבּר. אוֹמרים, אַף אני מיוֹדעֵי־נַגן אָני. אבל מי אני, שאֶדמה לפאגאניני? אֵיני מַגיע אפילוּ עד קרסוּליו. אָמרוּ עליו על פּאגאניני, שמכר אֶת נשמתוֹ לאַשמדאי בּעבוּר כּינוֹרוֹ. פּאגאניני לא רצה לנַגן לפני מלכים ושׂרים ואַפּיפיוֹרים, אַף־על־פּי שנתנוּ לוֹ אַלפי אלָפים דינרי זהב וכסף, אֶלָא היה בּוֹחר לנַגן לפני עניִים ואֶביוֹנים, בּבתּי־מַרזח וּבכפרים. וּפעמים היה בּוֹרח ליערים, מתבּוֹדד שם עם חַיוֹת ועוֹפוֹת וּמנַגן לפניהם. עתּה בּוֹא וּראֵה, כּמה גָדוֹל כּוֹחוֹ של

פּאגאניני!… הוֹי, אִיש לכליו, חבר־לצים!

כּךְ גָזר נַפתּלצי בּליזקן על בּני־החבוּרה שלוֹ, וּמיד

התכּנסוּ כּוּלָם וּבאוּ אֶצלוֹ, אִיש וכליוֹ בּידוֹ. נַפתּלצי עצמוֹ עמד

בּמקוֹמוֹ, דפק בּקשתּניתוֹ על השוּלחָן, העיף עין חַדה בּכל אֶחָד ואֶחָד מבּניו וּבחבוּרה כּוּלָה יחד, – וּפתאוֹם נזדעזע הבּית ורעשוּ הכּתלים

לקוֹל תּרוּעת המַקהלה, עד כּי נפלתּי כּמעט לאָרץ בּכוֹח הנגינה הזאת. כּל אֶחָד מן החבוּרה התגבּר בּכל כּוֹחוֹ והתכּוון להגבּיה קוֹלוֹ על קוֹל

אָחיו, ויוֹתר מכּוּלָם ניסרה בּאָזנַי תּרוּעת חֶמילי הקטן, נַער צנוּם,

שחוֹטמוֹ זב ורגלו יחפוֹת וּבצקוֹת. חמילי זה ניגן בּמין כּלי משוּנה, מין נאֹד נפוּח, שתּוקעים בּוֹ, והוּא מתנַפּח והוֹלךְ וּמוֹציא לבסוֹף מבּטנוֹ

קוֹל משוּנה, מין ילָלָה דקה, כּיללת החָתוּל בּשעה שדוֹרכים על זנבוֹ. חמילי תּקע, וּלכל תּקיעה וּתקיעה רקע בּרגלוֹ היחפה על הקרקע, כּנוֹתן קצב לנגינתוֹ, וכל אוֹתה השעה היה מסתּכּל בּי בּעֵיניו הקטנוֹת מתּוֹך ערמוּמית, כּמרמז ואוֹמר: “הרוֹאֶה אַתּה, כּמה מיטיב אני לתקוֹע?” ואוּלָם יוֹתר מכּל בּני־החבוּרה טרח נַפתּלצי בּעצמוֹ; הלָה היה מנַגן וּמנַצח כּאֶחָד, מנַענע בּידיו וּברגליו, בּחוֹטמוֹ ובעֵיניו וּבכל אֶברי גוּפוֹ.

וּכשנכשל אֶחָד מן החבוּרה וטעה בּנעימה, חָרק נַפתּלצי אֶת שיניו וקרא בּחימה שפוּכה:

– פוֹרטוֹ, מצוֹרע! פוֹרטוֹ – פוֹרטיסימוֹ!… קֶצב, מַמזר, קֶצב שמוֹר!… אַחַת, שתּים שלוֹש! אַחַת, שתּים, שלוֹש!

ה    🔗

לאַחַר שהתנינוּ וגָמַרנוּ אני ונַפתּלצי בּליזקן, כּי

הוּא ילמדני פּרק בּנגינה שלוֹש פּעמים בּשבוּע, שעה וחצי בּכל פּעם, בּשׂכר עשׂרה זהוּבים, אני חוֹזר וּמבקש ממנוּ עוֹד פּעם בּכל מיני לָשוֹן

של בּקשה, כּי יִהיֶה הדבר הזה כּמוּס עמוֹ בּסוֹדי־סוֹדוֹת, שאִם לא כּן, אָבדתּי. נַפתּלצי מַבטיחני בּהן־צדקוֹ לכסוֹת דבר, ואפילוּ עוֹף־השמַיִם לא יֵדע כּלוּם.

– אָנוּ הרי אָנוּ מבּני־אָדם הלָלוּ, – אוֹמר לי נַפתּלצי בּגאוה וּמתקן אֶת צוארוֹן כּותּנתּוֹ – שכּסף אֵין לָהם, אבל יוֹשר

ונאמנוּת יֵש לָהם, בּרוּךְ השם, יוֹתר משיֵש לאַחַד הגבירים שבּעיר! אוּלי

יִמָצא תּחת ידךָ מספּר פּרוּטוֹת?

קפצתּי ונתתּי לוֹ רוּבּל אֶחָד. נַפתּלצי נוֹטל מידי אֶת

הרוּבּל בּשתּי אֶצבּעֹות, מַעשׂה פּרוֹפיסוֹר, קוֹרא אֵליו אֶת חַוָה

אִמנוּ וּמוֹסר לָה אֶת הכּסף כּלאַחַר־יד, מַבּיט לצד צפוֹן ואוֹמר:

– קחי וּקני פּת שחרית.

חַוָה אִמנוּ נוֹטלת ממנוּ אֶת הרוּבּל בּשתּי ידים דווקא

וּבכל עֶשׂר אֶצבּעוֹתיה, מתבּוֹננת בּו מכּל צדדיו ושוֹאֶלת אֶת בּעלה,

מַה תּקנה?

– קני מַה שתּקני! – משיב הוּא לָה כּאִילוּ דרךְ־אַגב, כּמשיב על שאֵלה של מַה־בּכךְ. – קני שם אַרבּע וחָמש גלוּסקאוֹת, שנַיִם־שלוֹשה דגים מלוּחים, וּמעֵין נַקניקים מצוּמקים, ואַל תּשכּחי שם בּצלים, חוֹמץ ושמן וּשאָר ירקוֹת, וכן מעט ייש, דרךְ משל…

כּשעלוּ כּל אוֹתם הדברים על השוּלחָן, התנַפּלוּ עליהם בּני־החבוּרה והתחילוּ חוֹטפים ואוֹכלים לתיאָבוֹן, כּמוֹ לאַחַר תּענית.

סעוּדה חטוּפה זוֹ הרגיזה אַף עלי יֵצר־הרע של אכילה, וּכשהזמינוּ אוֹתי להיוֹת מסב עמהם אֶל השוּלחָן, לא יכוֹלתּי לעמוֹד בּנסיוֹן ועשׂיתי רצוֹנם. ודוֹמה, שמעוֹלָם לא נהניתי בּאכילָתי, כּמוֹ שנהניתי מסעוּדה זוֹ.

לאַחַר הסעוּדה רמז בּליזקן לבני־החבוּרה, כּי יִקרבוּ שוּב אֶל הכּלים. בּפּעם הזאת כּיבּדני נַפתּלצי בּקוֹמפּוֹזיציה משלוֹ,

מַעשׂה ידיו להתפּאֵר. אֶת הקוֹמפּוֹזיציה הזאת ניגנוּ לפנַי בּקוֹל רעש גָדוֹל, אַדיר וחָזק כּל־כּךְ, עד כּי צללוּ שתּי אָזנַי וראשי נתבּלבּל כּוּלוֹ. בּיציאָתי משם היִיתי שיכּוֹר לא מייש, אֶלָא מהקוֹמפּוֹזיציה של נַפתּלצי בּליזקן. כּל אוֹתוֹ היוֹם נדמה לי, כּי רבּי וחברי וכל הספרים שבּחדר חוֹזרים לנגד עֵינַי כּגלגל וּמשמשים כּוּלָם בּעירבּוּביה,

וקוֹלוֹת הקוֹמפּוֹזיציה לא פּסקוּ מתּוֹךְ אָזני. בּלילה בּא אֵלי

פּאגאניני בּחלוֹם, כּשהוּא רוֹכב על־גבּי אַשמדאי, וחָבט לי בּכינוֹרוֹ על ראשי. הרימוֹתי אֶת קוֹלי והקיצוֹתי מתּוֹךְ בּהלה, ראשי כּוֹאֵב עלי וּפי מדבּר תּהפּוּכוֹת. מַה דיבּרתּי – אֵיני זוֹכר. ורק אחוֹתי הגדולה פּסיל

סיפּרה לי אַחַר־כּךְ, כּי בּחוּמי היִיתי מדבּר מתּוֹךְ טירוּף־הדעת מיני דיבּורים מקוּטעים וסתוּמים, שאֵין לָהם שחר, והיִיתי הוֹגה מיני שמוֹת

נלעגים וּמשוּנים, שאֵין שוּם בּריה יוֹדעת פּירוּשם, מעֵין קוֹמפּוֹזיציה,

פּאגאניני, סטמפּניוּ… ועוֹד סיפּרה לי אחוֹתי, כּי בּשעת מַחלָתי בּא

כּמה פּעמים לביתנוּ נַער יחף אֶחָד, בּנוֹ של נַפתּלצי כּלי־זמר, ושאל לשלוֹמי. עמדוּ וגירשוּהוּ והזהירוּהוּ, כּי לא יעיז עוֹד אֶת פּניו לחזוֹר

ולָבוֹא לכאן.

– מה ענינוֹ של בּן כּלי־זמר זה אֶצלךָ? – שוֹאֶלת אוֹתי אחוֹתי וּמציקה לי, כּי אגלה לָה אֶת האמת. אבל אני בּאֶחָת: אֵיני יוֹדע! חי נַפשי, כּי אֵיני יוֹדע. וכי נביא אני ואֵדע?

– אוֹי לאוֹתה בּוּשה! – אוֹמרת לי אִמא. – בּחוּר

שכּמוֹתךָ, בּלא עֵין־הרע, שמדבּרים בּו נכבּדוֹת, מתחַבּר אֶל יחפים, אֶל בּניהם של כּלי־זמר! אמוֹר לי, מַה לךָ ולכלי־זמר? מַה ראה בּנוֹ של נַפתלצי כּלי־זמר, שבּא אֶצלךָ?

– מי הוּא זה נַפתּלצי? – שוֹאל אני שאֵלת תּם. – ואֵי־זה הוּא כּלי־זמר?

– צאִי־נא וּראִי תּנא זה! – מתערב אַבּא בּדבר. – אֵינוֹ יוֹדע כּלוּם! תּינוֹק שנוֹלד, צדיק תּמים! אני, כּשהגעתּי לשנוֹתיךָ, כּבר

נַעשׂיתי חָתן, ואַתּה עדיִין משׂחק עם חברים בּשוּק! התלבּש ולךְ אֶל

החדר! וכי יִפגָשךָ הרשל בּעל־טכסה ויִשאַל למַחָלתךָ, תּאֹמַר לוֹ: קדחת! השוֹמע אַתּה אֶת דברי, שאני מדבּר אֵליךָ? קדחת!

דברי אַבּא תמוּהים בּעֵינַי מאוֹד: הרשל בּעל־טכסה זה מה ענינוֹ לכאן? ולָמה אני חַייב לאמוֹר לוֹ: קדחת?

לימים נתישבוּ לי תּמיהוֹת אֵלוּ.

ו    🔗

הרשל בּעל־טכסה (כּךְ קראוּ לוֹ על שם פּרנסתוֹ, שהוּא ואָביו ואבי־אָביו היוּ חוֹכרים אֶת טכסת־הבּשׂר בּעירנוּ כּל ימיהם) הוּא אִיש חָשוּב, בּעל כּרס רחָבה, זקן אדמדם, עֵינַיִם קטנוֹת ולחוֹת וּמצח

רחב ולָבן – סימן לחריפוּת המוֹח. ואָמנם בּמקוֹמנוּ יצא לוֹ שם כּאַחַד המַשׂכּילים, אַברךְ יקר, מוּשלם בּכל המַעלוֹת, בּעל־תּנךְ וכתבא רבּה, כּלוֹמַר, שכּתב־ידוֹ היה נאֶה וּמסוּלסל בּיוֹתר. לשעבר – כּךְ אָמרוּ על הרשל זה – היוּ כּתביו עוֹברים מיד ליד וּתהילתם מַגיעה למרחוֹק. ועל כּל זה אִיש עשיר היה, ולוֹ בּת יחידה, נַערה אדוּמַת־שׂער ולחת־עֵינַיִם, דוֹמה לאָביה מַמש, כּטיפּה לחברתּה. שם הבת אֶסתּרל, וּמשוּם חיבּה יתירה כּינוּ אוֹתה פּלסתּרל. ואֶסתּרל נַערה ענוּגה ורכּה, והיתה יראָה אוֹתנוּ,

אֶת נַערי החדר, יִראָה גדולֹה מאוֹד, לפי שהיִינו מתגָרים בּה תּמיד

וּמציקים לָה בּדברי־זמר:

אֶסְתֵּרְל,

פְּלֶסְתֵּרְל!

לָמָה אֵין לָךְ

לֹא אָחוֹת וְלֹא אָח?

דוֹמה, מַה גנַאי יֵש למצוֹא בּדברים אֵלוּ? אֵין בּהם

כּלוּם. ואַף־על־פּי־כן, כּשהיתה פּלסתּרל שוֹמַעת דברי־זמר אֵלוּ, היתה אוֹטמת אָזניה וּבוֹרחת אֶל בּיתה מתּוֹךְ בּכי, מסתּתּרת שם בחַדרי־חדרים ואֵינה יוֹצאת עוֹד לרחוֹבה של עיר כּמה ימים רצוּפים.

כּךְ היתה פּלסתּרל נוֹהגת לפנים, כּשהיתה קטנה עדיִין. לא כן עתּה. עתּה כּבר גָדלה והגיעה לפרקה, מַחלָפה אדוּמה קלוּעה לָה לערפּה, והיא יוֹצאת לבוּשה כּכלה, פּרוּפה וּרעוּלה, כּמנהג המוֹדה האַחרוֹנה.

בּעֵיני אִמי נשׂאה אֶסתּרל חן וחסד מכּל הנערוֹת, וּפיה היה מלא תּהילָתה תּמיד: “יוֹנה תּמה” – היתה אוֹמרת עליה אִמא וּמסַפּרת בּשבחה. פּעמים, בּימי שבּתוֹת, היתה אֶסתּרל נכנסת אֵצל אחוֹתי פּסיל לבקרה, וּכשראתה אוֹתי, היתה מַאדימה עוֹד יוֹתר מכּמוֹת שהיא וכוֹבשת עֵיניה בּקרקע.

ואחוֹתי פּסיל היתה מתכּוונת אוֹתה שעה וקוֹראת לי דווקא אֵליה, שוֹאֶלת אוֹתי שאֵלה של מַה־בּכךְ וּמַבּיטה בּשעת מַעשׂה אֶל תּוֹךְ עֵיני

שנינוּ.

וַיהי היוֹם, ואני יוֹשב בּבית־רבּי, והנה נפתּחה הדלת ונכנסוּ לתוֹךְ הבּית אַבּא והרשל בּעל־טכסה, ואחריהם נגרר וּבא רב שלוֹם־שכנא השדכן, יהוּדי בּעל זקן שחוֹר וּמסוּלסל ואֶביוֹן גָדוֹל, שצמחה לוֹ אֶצבּע ששית בּידוֹ. ראה רבּי, שאוֹרחים חשוּבים בּאוּ אֵלָיו, מיד קפץ ממקוֹמוֹ ולָבש בּחפּזוֹן אֶת הקפּוֹטה והכּוֹבע, וּמפּני בּהילוּתוּ

נתפּשלה לוֹ אַחַת מפּאוֹתיו לאחוֹרי אָזנוֹ, כּוֹבעוֹ נתקמט וגילָה

תּחתּיו אֶת הכּיפּה השמנה, ולחיוֹ האַחַת התחילה לוֹהטת. נראֶה היה, שכּניסה זו אֵינה כּפשוּטה. ורב שלוֹם־שכנא השדכן יוֹכיח. זה כּמה ימים שהתחיל רב שלוֹם־שכנא השדכן להיכּנס אֵצל רבּי לעתּים תּכוּפוֹת, נכנס ויוֹצא וחוֹזר ונכנס, פּוֹרש עמוֹ לקרן־זוית, אוֹ מוֹשכוֹ אַחריו לפרוֹזדוֹר הבּית, שוֹהה וּמתלחש עמוֹ שעה קלה, מנַענע בּשעת מַעשׂה אֶת

ידיו וּכתפיו וּמסַיים שׂיחָתוֹ בּאנחה:

– טַה, מַה־נַפשךְ, מַה שיִהיֶה יִהיֶה! אִם מאלוֹהים יצא הדבר, מסתּמא יעלה ויִפרח. כּי מי יוּכל לראוֹת סוֹף דבר מראשיתוֹ?

משנכנסוּ האוֹרחים, לא ידע רבּי רב זרח, מה המַעשׂה אשר עליו לעשׂוֹת, והיכן יוֹשיבם. עמד וחָטף סַפסל בּידוֹ, אוֹתוֹ הסַפסל, שהרבּנית מוֹלחת עליו בּשר, והתחיל מחַזר עמוֹ אֵילךְ ואֵילךְ, לאוֹרךְ

החדר וּלרחבּוֹ, עד שנמלךְ לבסוֹף והעמידוֹ על הקרקע וישב עליו בּעצמוֹ. אַךְ מיד חָזר וקפץ, כּמי שנכוָה בּרוֹתחים, וּמפּני טירוּף־הדעת עמד למַשמש בּכיס־קפּוֹטתוֹ מאחוריו, כּאָדם שאָבד לוֹ מַטמון כּסף.

– הרי כּאן סַפסל, שבוּ־נא! – פּוֹנה הוּא ואוֹמר אֶל האוֹרחים.

– אֵין בּכךְ כּלוּם, שב לךָ, שב בּמקוֹמךָ! – אוֹמר לוֹ

אַבּא. – בּאנוּ אֵליךָ, רב זרח, רק לשעה קלה. כּבוֹדוֹ רוֹצה לבחוֹן אֶת הנַער שלי בּתנךְ.

ואַבּא רוֹמז בּידוֹ על הרשל בעל־טכסה.

–לבחוֹן? בּכל הדרת הכּבוֹד! אַדרבּה, לָמה לא? – אוֹמר

רבּי רב זרח, מזדרז ונוֹטל תּנךְ קטן וּמביאוֹ להרשל בּעל־טכסה וּמוֹסרוֹ לידוֹ מסירה זוֹ, שפּירוּשה כּךְ: “הילָךְ אֶת זה ועשׂה בּוֹ כּרצוֹנךָ!”

הרשל בּעל־טכסה נוֹטל אֶת התּנךְ הקטן בּידוֹ, כּאָדם הבּקי בּסחוֹרה זוֹ, מַטה ראשוֹ לצד כּתפוֹ, עוֹצם אַחַת מעֵיניו, מהפּךְ

וּמהפּךְ בּדפּים – ונוֹתן לפנַי אֶת הפּסוּק הראשוֹן בּשיר השירים.

– שיר השירים דווקא? – קוֹרא רבּי בּשׂחוֹק קל, כּאָדם האוֹמר: “פּישפּש ולא מצא דבר חָמוּר מזה!”

– דווקא שיר השירים? – חוֹזר אַחריו רב שלוֹם־שכנא ושׂוֹחק אַף הוּא.

– שיח השיחים – עוֹנה הרשל בּעל־טכסה (אֵין הוּא יכוֹל להגוֹת אֶת הריש כּהלכתה) – שיח השיחים אֵינוֹ דבח קל בּיותח, כּמו שנחאֶה לָךְ. שיח השיחים לא ניתּן אֶלָא לחחיפי־המוֹח בּלבד.

– בּוַדאי, לחריפי־המוֹח בּלבד! – חוֹזר רב שלוֹם־שכנא השדכן גם אַחרי דבריו של הרשל וּפניו מַבהיקים.

עמד רבּי ורמז לי, ואני קרבתּי אֶל השוּלחָן, התחלתּי מנַענע אֶת גוּפי וּפתחתּי בּקוֹל רם וּבנעימה יפה:

– שיר השירים – שיר זה יפה וּמשוּבּח מכּל השירים; שכּל השירים קוֹדש, ושיר זה קוֹדש־קדשים; שכּל השירים נאֶמרוּ על־ידי נביא, ושיר זה נאמר על־ידי נביא בּן נביא; שכּל השירים נאֶמרוּ על־ידי חָכם, ושיר זה נאמר על־ידי חָכם בּן חָכם; שכּל השירים נאֶמרוּ על־ידי מלךְ, ושיר זה נאמר על־ידי מלךְ בּן מלךְ!

בּשעת קריאָתי הסתּכּלתּי בּפניהם של שוֹמעֵי תּוֹרתי

וראִיתי, שכּל אֶחָד מהם סבר־פּניו משוּנה משל חברוֹ. פּני אַבּא הבהיקוּ וסימני גאוָה ונַחַת־רוּחַ היוּ רשוּמים בּהם. פּני רבּי הפיקוּ יִראָה

וָפחד. חוֹשש היה, שמא, חַס ושלוֹם, אֶכּשל בּלשוֹני ואֶטעֶה, וּלפיכךְ היה עוֹמד ולוֹחש אַחרי בּשׂפתיו כּל מלה וּמלה. הרשל בּעל־טכסה ישב ממוּלי, ראשוֹ כּפוּף לצד אֶחָד וּקצה זקנוֹ האדמדם נתוּן בּין שיניו, עֵינוֹ האַחַת עצוּמה והשניה נשׂוּאָה לתּקרה, יוֹשב ושוֹמע כּאַחַד המבינים

הגדוֹלים אשר בּאָרץ. רב שלוֹם־שכנא הבּיט אֶל פּניו ולא גָרע עין ממנוּ כּל אוֹתה השעה. הוּא ישב, ראשוֹ ורוּבּוֹ כּפוּף לפניו, והתנוֹעע אִתּי יחד, ולא יכוֹל להתאַפּק עוֹד, הפסיקני בּאֶמצע וקפץ ממקוֹמוֹ, שׂוֹחק וּמשתּעֵל כּאֶחָד, מנַענע בּידוֹ בּעלת שש האֶצבּעוֹת, מנַענע

ואוֹמר:

– אִם אָמרוּ: יכוֹל הוּא – תּאמין!

ולא היוּ ימים מוּעטים עד ששברוּ קערוֹת בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת, ואני נַעשׂיתי חָתן לבתּו היחידה של הרשל בּעל־טכסה, היא אֶסתּרל־פּלסתּרל.

ז    🔗

פּעמים שאָדם משתּנה בּיוֹם אֶחָד יוֹתר משחברוֹ משתּנה

בּכמה וכמה שנים. אַף אני, כּיוָן שנַעשׂיתי חָתן, מיד הרגשתּי בּעצמי, כּי מכּאן ואֵילךְ גָדוֹל אָני. לכאוֹרה, הרי אני כּתמוֹל שילשוֹם,

ואַף־על־פּי־כן אֵינני כּתמוֹל שילשוֹם. ואפילוּ שאָר הבּריוֹת, למן קטוֹן חברי ועד רבּי רב זרח, כּוּלָם התחילוּ נוֹהגים בּי כּבוֹד וּמנהג דרךְ־אֶרץ – על־כּרחם חָתן אני ויוֹצא בּשעוֹן! וגם אַבּא נזהר בּכבוֹדי וחָדל לגעוֹר בּי בּנזיפה. ואֵין צוֹרךְ לאמוֹר – מַכּוֹת־לחי. וכי ראִיתם מימיכם, שיעמדוּ על חָתן עם שעוֹן של זהב להכּוֹת בּחרפּה לחָייו? אמת, היה מַעשׂה והלקוּ בּבית רבּנוּ חָתן אֶחָד ואֶלי שמוֹ, משוּם שנתפּס בּשעת

קלקלתוֹ, כּשהיה מַחליק על־גבּי הקרח עם כּל השקצים. כּסבוּרים אַתּם, מה היה סוֹפוֹ של דבר? למחר שמעה העיר והיתה כּוּלָה כּמרקחה. וּכשהגיע הדבר לאָזני הכּלה, בּכתה כּל־כּךְ, עד שהחזירוּ להחָתן אֶת התּנאים. והחָתן

עצמוֹ, כּלוֹמַר אֶלי, בּיקש להפּיל אֶת עצמוֹ לתוֹךְ הנהר מגוֹדל החרפּה

והצער, ורק נס נַעשׂה לוֹ, שמצא אֶת המַיִם קפוּאִים.

ואַף עלי בּאה צרה מעֵין זוֹ, ולא בּשביל מַלקוּת, ולא בּשביל החלָקה על־גבּי קרח. אֶלָא בּשביל כּינוֹר.

וּמַעשׂה שהיה כּךְ היה:

בּבית־היין של אַבּא היה יוֹצא וּבא אוֹרח קבוּע אָחָד, טשאֶטשיק קאפּלמייסטר שמוֹ, ואנחנוּ קראנו לוֹ: “פּאן פּוּלקוֹבניק”.

והאִיש בּעל־גוּף וּבעל־קוֹמה, זקנוֹ מגוּדל ועגוֹל וגבּוֹת־עֵיניו אֵימה. והיה מדבּר בּלָשוֹן משוּנה, לשוֹן־תּערוֹבת, הבּלוּלָה מכּמה לשוֹנוֹת,

וּבשעת דיבּוּרוֹ היה מנַענע גבּוֹת־עֵיניו למַעלָה וּלמַטה. השפּיל

גבּוֹת־עֵיניו – חָשכוּ פּניו כּחשוֹךְ הלילה, הגבּיהן – אוֹרוּ כּאוֹר

היוֹם. וכל־כּךְ לָמה? משוּם שמתּחת לגבּות הלָלוּ היוּ קבוּעוֹת שתּי

עֵינַיִם כּחוּלוֹת וּבהירוֹת, יפוֹת וטוֹבוֹת ושׂוֹחקוֹת. והיה האִיש

ההוּא יוֹצא בּלבוּש שׂר־צבא עם כּפתּוֹרי־זהב, וּלפיכךְ קראנוּ לוֹ “פּאן פּוּלקוֹבניק”. והיה מצוּי בּבית־היין שלָנוּ לא משוּם שהיה שיכּוֹר ושטוּף בּשתיה חָלילה, אֶלָא מטעם אַחר: אַבּא היה מוּמחה לעשׂיית יין וידע להפוֹךְ צימוּקים פּשוּטים ליין ישן, מוּבחר מן המוּבחר, שטעם מבינים נוֹחַ ממנוּ. וּטשאֶטשיק היה נהנה מן היין הנאה משוּנה, משבּחוֹ וּמקלסוֹ, מַניח אֶת כּף־ידוֹ הרחָבה והאַמיצה על פּי הצלוֹחית ואוֹמר לאַבּא בּלשוֹנוֹ

הבּלוּלָה:

– אדוֹני שׂר־המַרתּף! יֵינךָ הוּא הטוֹב והמשוּבּח שבּכל

היֵינוֹת ההוּנגָריים, ואפילוּ בּבוּדאפּשט אֵין כּמוֹהוּ.

בּאלוֹהים!

ואַף לי היה טשאֶטשיק מַסבּיר תּמיד את פּניו, מהללני בּפנַי על שאני לוֹמד תּורה בּחדר, בּוחנני לפעמים בּמקרא ושוֹאלני מי היה אָדם? ואִיזאק מי הוּא? ומי היה דשוֹזף?

– יוֹסף– חוֹזר אני ושוֹאלוֹ. – יוֹסף הצדיק?

– דשוֹזף, – אוֹמר הוּא.

– יוֹסף, – מתקן אני שוּב אֶת טעוּתוֹ.

– אֶצלנוּ דשוֹזף, ואֶצלכם יוֹדשף, – אוֹמר הוּא וצוֹבט לי

בּלחָיי. – הוּא דשוֹזף, הוא יוֹדשף – אֵין בּיניהם ולא כּלוּם, שניהם שוים.

– קהי־הי־הי! – צוֹחק אני לתוֹךְ אֶגרוֹפי צחוֹק רב.

אבל מיוֹם שנַעשׂיתי חָתן, חָדל טשאֶטשיק לנהוֹג בּי

קלוּת־ראש, והתחיל מסיח עמי כּאָדם המסיח עם חברוֹ. מספּר היה עמי על גדוּד־הצבא שעבד בּו, ועל מקהלת־המנַגנים שהוּא היה המנַצח בּנגינוֹתיה. “פּאן פּוּלקובניק” זה היה דבּרן מטבעוֹ וּמַרבּה שׂיחָה כּאִשה, ואָדם

פּנוּי זוּלתי אֵין בּביתנוּ לשמוֹע שׂיחוֹתיו.

פּעם אַחַת נתגלגלוּ הדברים לעניני נגינה. שאַלתּי אוֹתוֹ:

– אֵיזהוּ כּלי־זמר, שאדוֹני הפּולקוֹבניק מנַגן בּו?

– בּכל מיני כּלי־זמר! – השיב לי וזקף עלי אֶת גבּות־עֵיניו.

– ואפילוּ בּכינוֹר?

ניענע לי בּראשוֹ: הן!

בּרגע הזה היה האָדוֹן הפּולקוֹבניק כּמַלאַךְ־אלוֹהים בּעֵיני.

– רצוֹנךָ לשמוֹע נגינתי? – אוֹמר הוּא אֵלָי. – בּוֹא פּעם לביתי, ואנַגן לפניךָ.

– וכי אֵין האָדוֹן יוֹדע, שאִי־אֶפשר לי לָבוֹא לביתוֹ אֶלָא בּיוֹם השבּת? – אוֹמר אָני. – אִם תּבטיחני, שלא תּגלה לאָדם דבר

ואָבוֹא אֵליךָ. מַבטיח אָתּה?

– בּאלוֹהים! – אומר הוּא וזוֹקף עלי אֶת גבּוֹת־עֵיניו.

ח    🔗

טשאֶטשיק דר מחוּץ לָעיר, הרחק ממנה מַהלָךְ רב, בּבית קטן ולָבן, בּעל חַלוֹנוֹת קטנים וּתריסים מאָדמים, שהיה מוּקף גינה של ירקוֹת. מתּוֹךְ הגינה זקפוּ קוֹמתן חַמניוֹת צהוּבּוֹת מגוּדלוֹת, המציצוֹת

בּגאוָה למַעלָה ממחיצת הקנים, ראשיהן כּפוּפים קצת וּמתנַענעים לאַט ונראִים כּרוֹמזים וקוֹראִים: "בּחוּר, שׂא עֵיניךָ וּראֵה – כּאן אוֹרה,

כּאן רוָחה, כּאן שפע נַחַת וחירוּת!" לאַחַר ישיבה בּתוֹךְ החוֹם והאָבק

שבּעיר, בּתוֹךְ הדחָק והמַחנק והצוָחה שבּבית־רבּי, כּל־שכּן שהלב ננהה ונמשךְ לכאן, למקוֹם אוֹרה וּרוָחה ושקט. וּכשאַתּה בּא לכאן, מיד נהפּךְ לךָ לב אַחר, ואַתּה מתאַוה לָרוּץ, לפזז, לזמר, לָעוּף, אוֹ להתנַפּל מלוֹא קוֹמתךָ לָאָרץ, לכבּוֹש פּניךָ בּתוֹךְ העשׂבים הירוּקים ולשאוֹף

אֶל קרבּךָ אֶת ריח האדמה.

בּכניסתי לחצרוֹ של טשאֶטשיק פּגע בּי כּלב שחוֹר שׂעיר,

בּעל עֵינַיִם אדוּמוֹת ולוֹהטוֹת, והשׂתּעֵר עלי בּחימה שפוּכה כּל־כּךְ,

שמרוֹב פּחד כּמעט לא נוֹתרה בּי נשמה. נס נַעשׂה לי, שהכּלב היה קשוּר בּשלשלת. שמע טשאֶטשיק את קוֹל זעקתי, יצא מבּיתוֹ בּאֵין מעיל עליו ועמד להוֹכיח אֶת הכּלב בּדברי־כיבּוּשים, עד שנשתּתּק. אַחַר־כּךְ אחָזני בּידי, הוֹליכני והביאני סמוּךְ לכּלב השחוֹר, עוֹדדני, לבל אִירא מפּניו,

כּי לא יִגע בּי לרעה. וּראָיה לדבר, הוּא אוֹמר, הבה אנַסה להחליק לוֹ על עוֹרוֹ. ותוֹךְ כּדי דיבּוּר הוּא נוֹטל אֶת ידי וּמַעבירה על עוֹרוֹ

השׂעיר של הכּלב, מדבּר אֵלָיו בּשעת מַעשׂה בּלשוֹן בּני־אָדם, מכנהוּ

בּמיני שמוֹת משוּנים וּמפייסוֹ בּדברי־חיבּה. והכּלב השחוֹר עוֹמד ושוֹמע

אֶת דברי אדוֹניו, משרבּב אֶת זנבוֹ למַטה וכוֹפף ראשוֹ, מלקק בּלשוֹנוֹ

אֶת שׂפתיו וּמציץ עלי בּאַחַת מעֵיניו הצצה מן הצד, כּמי שאוֹמר: “לוּלא פּני אדוֹני אני נוֹשׂא, חַיֶיךָ, בּן־אָדם, אִם היִית יוֹצא מזה בּשלוֹם”… לאַחַר שעברוּ עלי פּחָדים אֵלוּ, הכניסַני טשאֶטשיק לתוֹךְ

בּיתוֹ. משנכנַסתּי, עמַדתּי נבהל וּמשתּוֹמם: על־גבּי כּל הכּתלים כּוּלָם, מלמַעלָה וּמלמַטה, תּלוּיִים כּל מיני כּלי־זין, רוֹבים הרבּה לאֵין מספּר, ועל־גבּי הקרקע מוּנח שטיח של עוֹר ארי אוֹ נמר, ולוֹ ראש וּפה פּעוּר ושינַיִם חַדוֹת ואיוּמוֹת. מפּני הארי לא היִיתי מתירא כּל־כּךְ: סוֹף־סוֹף אֵינוֹ אֶלָא פּגר מת. מפּני מה היִיתי מתירא? מפּני הרוֹבים. וּלפיכךְ לא הלךְ לבּי אַחַר השזיפים הרעננים והתּפּוּחים היפים, שכּיבּדני בּהם בּעל־הבּית מעצי גנוֹ. עֵינַי היוּ משוֹטטוֹת מכּוֹתל אֶחָד

לשני, ולא ידעתּי מנוּחה. ורק אַחַר־כּךְ, כּשהוֹציא טשאֶטשיק אֶת הכּינוֹר מנַרתּיקוֹ, כּינוֹר יפה, עגלגל, בּעל כּרס משוּנה, והניח עליו אֶת כּפּוֹ הרחָבה ואֶת זקנוֹ המגוּדל, הכּה עליו בּקשתּנית אַחַת וּשתּים ושלוֹש

והתחיל לנַגן וּלהוֹציא ממנוּ קוֹלוֹת ערבים, מיד נשכּחוּ מלבּי הכּלב השחוֹר והארי האָיוֹם והרוֹבים הנוֹראִים, ולא ראִיתי עוֹד לפנַי אֶלָא אֶת

זקנוֹ המגוּדל והמפוּזר של טשאֶטשיק, אֶת גבּוֹתיו השׂעירוֹת, אֶת

כּינוֹרוֹ העגלגל והכּרסני ואֶת אֶצבּעוֹתיו המפזזוֹת על־גבּי הנימים בּמהירוּת רבּה, שאֵין אָדם יכוֹל להשׂיג בּשׂכלוֹ, מנַיִן לוֹ לבשׂר ודם אֶצבּעוֹת הרבּה כּל־כּךְ?

לבסוֹף נתעלם ממני אַף טשאֶטשיק עצמוֹ, הוּא וּזקנוֹ

המפוּזר וגבּוֹתיו השׂעירוֹת ואֶצבּעוֹתיו הנפלָאות, ולא ראִיתי עוֹד דבר

לנגד עֵינַי, אֶלָא עמַדתּי והקשבתּי. שמַעתּי מין נגינה, מין תּפילה ותחנוּנים, מין נהימה ודיבּוּר מפוֹרש – קוֹלוֹת משוּנים ונפלָאים,

שכּמוֹתם לא שמעה אָזני מעולָם. הקוֹלוֹת הלָלוּ, מתוּקים מדבש ורכּים משמן, השתּפּכוּ מתּוֹךְ כּינוֹרוֹ אֶל לבּי בּאֵין מַעצוֹר, ונַפשי

נישׂאָה הרחק־הרחק מזה, לגן־עֵדן של קוֹלוֹת נפלָאִים, לעולָם אַחר, שכּוּלוֹ נגינה וָשיר.

– האֶרבּאטה חציֶש? כּלוֹמַר, רצוֹנךָ לשתּוֹת תּה? –

שוֹאלני טשאֶטשיק פּתאוֹם, מניח כּינוֹרוֹ מידוֹ וטוֹפח לי על כּתפי מתּוֹךְ חיבּה.

נפלתּי משמי־שמַיִם אָרצה.

מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ היִיתי נוֹהג לָבוֹא בּכל שבּת עם

צהרים לביתוֹ של טשאֶטשיק לשמוֹע אֶל הנגינה, וּכשהגעתּי לחצרוֹ, לא היִיתי מרתּת עוֹד כּבתּחילה, אֶלָא נכנס לתוֹכה ללא יִראָה וָפחד. ואפילוּ הכּלב

השחוֹר לא הפּיל עוֹד פּחדוֹ עלי. כּשהיה רוֹאֵני מרחוֹק, היה מכשכּש בּזנבוֹ לכבוֹדי, מתקרב ונמשךְ אֵלָי, מתכּוון לעשׂות לי נַחַת־רוּחַ וּמלקק בּלשוֹנוֹ אֶת ידי. ואוּלָם אני היִיתי מוֹשךְ ידי ממנוּ: “אָמנם ידידים אנחנוּ וּברית־אַהבה כּרוּתה בּינינוּ, ואַף־על־פּי־כן מוּטב שנהיֶה רחוֹקים זה מזה!”

בּבית אבּא לא ידעה שוּם בּריה, לאָן אני הוֹלךְ והיכן אני עוֹשׂה בּשבּת. ואֶפשר שלא היה הדבר מתגלה עד היוֹם, אִילמלא התרגשה וּבאה עלי צרה חדשה, מַכּה הכּתוּבה בּפּרק הבּא.

ט    🔗

לכאוֹרה, בּחוּר יהוּדי ההוֹלךְ לטייל קצת בּיוֹם השבּת

הרחק מחוּץ לָעיר, מי נפגָע מתּוֹךְ כּךְ וּמי מחוּיב ליתּן דעתּו על כּךְ? האוּמנם אֵין לָהם לבני־אָדם מַה לעשׂוֹת בּעוֹלָמם, אֶלָא להתערב בּעסקים שאֵינם שלָהם, לארוֹב לאחרים, לרַגל, להלשין וּלהזיק? אבל מַה יוֹעילוּ כּל הטענוֹת האֵלה, וטבע הוּא בּנוּ, כּלוֹמַר בּאָדם מיִשׂראֵל, להתבּוֹנן אֶל

מַעשׂיהם של אחרים, להשגיח אליהם בּשבע עֵינַיִם, לבדוֹק בּמוּמיהם וּלהשׂיא לָהם עֵצוֹת לצוֹרךְ ושלא לצוֹרךְ. למשל: לָגשת אֶל יהוּדי זר, לא מוֹדע ולא מַכּר, בּשעת תּפילתוֹ וּלתקן לוֹ תּפילה של ראש. אוֹ לעצוֹר אִיש בּעֶצם ריצתוֹ, כּשהוּא אָץ לדרכּוֹ, טרוּד וּבהוּל, ולהשמיעוֹ, כּי,

דוֹמה, אֶחָד ממכנסיו נתפּשל לוֹ למעלה. אוֹ לרמוֹז לפלוֹני רמיזה סתוּמה בּאֶצבּע, שזה לא יֵדע ולא יבין, על מה נרמז: על חוֹטמוֹ, על זקנוֹ, אוֹ על אֵבר אַחר מאֶברי גוּפוֹ? אוֹ לָקחת מידי פּלוֹני כּלי, אוֹ כּל

דבר־חפץ, בּשעה שזה טוֹרח בּו ועמל לפתחוֹ, ולאמוֹר לוֹ: אִי אַתּה יכוֹל, הנח לי! אוֹ להתיצב לפני בּית חָדש, שפּלוֹני בּוֹנה לעצמוֹ לפי רוּחוֹ וטעמוֹ, וּלבקש ולמצוֹא בּו חסרוֹנוֹת, כּי הסיפּון נראֶה גָבוֹה יֶתר על

המידה, החדרים מרוּוָחים בּיוֹתר והחַלוֹנוֹת רחָבים ללא שיעוּר, ואֵין אֵיפוֹא תּקנה אֶלָא להרוֹס אֶת הבּית ולבנוֹתוֹ מחָדש!… טבע הוּא בּנוּ

מקדמוֹנים, מששת ימי בּראשית, ולא אני ולא אַתּם נשנה מטבע זה. אֵין אָנוּ מצוּוים כּלל על כּךְ!…

אַחרי הקדמה כּזאת, הנוֹטה קצת הצדה, לא יִפּלא בּעֵיניכם, כּי אֶפרים בּוּל־עֵץ, יהוּדי זר וּמוּזר, לא קרוֹב לָנוּ ולא גוֹאֵל, נתן אֶל לבּוֹ להשגיח עלי, לארוֹב לי בּמסתּר, לעקוֹב אַחרי וּלהריח אֵת כּל צעדי, ולא נתקררה דעתּוֹ עד שהביא אֶת דיבּתי לפני אָבי, נשבּע לפניו בּכל קוֹדש, כּי בּעֵיניו ראה אוֹתי אוֹכל טריפוֹת בּבית האָדוֹן הפּוּלקוֹבניק

וּמעשן סיגָריה בּשבּת, הלוַאי, הוּא אוֹמר, כּה יִראֶה בּחַייו כּל טוּב,

ואִם לא כן, הוּא אוֹמר, אַל יִזכּה לָשוּב כּל־עוּמַת שבּא, ואִם מוֹציא הוּא מפּיו דבר־שקר כּל־שהוּא, הלוַאי יֵהפךְ לוֹ פּיו, הוּא אוֹמר, ויעמוֹד מצד ערפּוֹ, וּשתּי עֵיניו תּצאנה מחוֹריהן!…

מי הוּא אֵיפוֹא אֶפרים בּוּל־עֵץ זה, וּמַה טיבוֹ, וכיצד היה מַעשׂה?

מחוּץ לָעיר, מעֵבר לגשר, ישב יהוּדי אֶחָד וּשמוֹ אֶפרים

בּוּל־עֵץ. ולָמה נקרא בּוּל־עֵץ? על שם מסחָרוֹ, שהיה סוֹחר לפנים בּעֵצים. היוֹם אֵינוֹ סוֹחר עוֹד בּעֵצים – משוּם מַעשׂה שהיה, מַעשׂה

לא־מהוּגָן, שפּישפּשוּ וּמצאוּ אֶצלוֹ כּוֹרת של עֵץ זר עם תּו זר, ונכשל בּענין רע, וניתּן בּפלילים, וּכפשׂע היה בּינוֹ וּבין בּית־האסוּרים. מאָז משךְ ידוֹ מכּל המסחָרים ונתן דעתּוֹ על עניני העיר, התחיל מַשגיח אֶל עסקי הקהל, מריח בּטכסת הבּשׂר, נטפּל לצרכי בּית־המדרש. מתּחילה לא היתה תּפאַרתּוֹ על הדרךְ הזאת, ושׂבע קלוֹן מכּבוֹד; אַךְ לאַט־לאַט דחק ונכנַס לפנַי ולפנים, זוֹחל וּמתרפּס לפני גדוֹלים וּמזלזל ורוֹהב בּקטנים, ולא אָרכוּ הימים עד שכּבש לוֹ אֶפרים בּול־עֵץ אֶת מקוֹמוֹ בּעיר ונַעשׂה אָדם מוֹעיל בּכל מיני שליחוּת של ציבּוּר, שאִי־אֶפשר עוֹד לעשׂוֹת קטנה אוֹ גדוֹלָה בּלעדיו. כּךְ מתכּנסת התּוֹלעת לתוֹךְ התּפּוּח, מַעמיקה

וּמַמתּיקה משכּבה בּוֹ, וטוֹב ונוֹחַ ויפה לָה.

והיה אֶפרים זה אָדם שקוֹמתוֹ נמוּכה, רגלָיו קצרוֹת, ידיו קטנוֹת וּלחייו אדוּמוֹת, הליכתוֹ פּזיזה, דרךְ רקידה ונַענוּעֵי־הראש, דיבּוּרוֹ שוֹטף מפּיו בּחפּזוֹן וּבצריחה דקה, וּשׂחוֹקוֹ קלוּש, מתפּוֹרר

וּמתגרגר בּגרוֹנוֹ, כּעדשים המידרדרוֹת. לא יכוֹלתּי נשׂוֹא אֶת

פּרצוּף־פּניו של זה – אֵיני יוֹדע על שוּם מה. בּכל שבּת עם צהרים, כּשהלכתּי אֶל טשאֶטשיק, אוֹ כּשחָזרתּי ממנוּ היִיתי נתקל בּוֹ על הגשר, כּשהוּא מטייל שם, לָבוּש מעיל־קיץ של שבּת, אָרוֹךְ וּמטוּלא, הנתוּן על־גבּי כּתפיו בּלבד. היה מתהלךְ שם, כּשידיו מסוּלָקוֹת לאחוֹריו, מזמר בּפני עצמוֹ מין זמר של שבּת בּנהימה דקה, והמעיל האָרוֹךְ טוֹפח לוֹ על עקביו.

– שבּת טוֹבה! – אני אוֹמר לוֹ.

– שבּת טֹובה! – אוֹמר הוּא לי. – להיכן הוֹלךְ לוֹ בּחוּר?

– הליכה סתם, – אני אֹומר לוֹ – לשם טיוּל.

– לשם טיוּל? ויחידי? – אוֹמר הוּא לי, מסתּכּל בּתוֹךְ עֵינַי ושׂוֹחק שׂחוֹק סתוּם זה, שקשה לעמוֹד על כּוונתוֹ הנכוֹנה: אִם הליכתי זוֹ בּיחידוּת חשוּבה בּעֵיניו כּמַעשׂה רב ודבר של תּמיהה, אוֹ דבר של חָכמה הוּא רוֹאֶה בּה, אוֹ כּל עצמה אֵינה אֶלָא שטוּת?…

י    🔗

פּעם אַחַת, כּשהלכתּי אֶל טשאֶטשיק, ראִיתי הנה אֶפרים

בּוּל־עֵץ מבּיט אַחרי הבּטה יתירה. נעצרתּי ועמַדתּי על הגשר, שוֹהה וּמַבּיט אֶל תּוֹךְ המים. עמד אַף הוּא והתחיל מַבּיט אֶל תּוֹךְ המים. חָזרתּי לאחוֹרי – חָזר אַף הוּא אחרי. פּניתי שוּב אֶל הגשר – אַף הוּא

כּן. פּתאוֹם אָבד אֶפרים ואֵיננוּ. אַחַר־כּךְ, כּשהיִינוּ אני וּטשאֶטשיק

מסוּבּים לשוּלחָן ושוֹתים תּה, שמַענו והנה הכּלב השחוֹר נוֹבח, מתמַרמר

וּמזנק מתּוֹךְ השלשלת. עמַדתּי והצצתּי מן החַלוֹן, והנה כּדמוּת בּריה ראִיתי, נמוּכה וּשחוֹרה וקצרת־רגלים, והיא אָצה־רצה וּמתעלמת מן העין. מתּוֹךְ הילוּכה של אוֹתה בּריה דנתּי ואָמַרתּי: אֵין זה אֶלָא אֶפרים בּוּל־עֵץ.

וכךְ היה. בּמוֹצאֵי־שבּת, לאַחַר זמַן הבדלה, חָזרתּי לביתי וּפנַי לוֹהטים, וּמצאתי שם אֶת אֶפרים יוֹשב אֶל השוּלחָן, מַמתּיק

שׂיחָה ושׂוֹחק שׂחוֹק קלוּש וּמתפּוֹרר, כּדרכּו. כּיוָן שראָה אוֹתי, מיד

נשתּתּק והתחיל מתוֹפף בּאֶצבּעוֹתיו הקצרוֹת על־גבּי השוּלחָן. אבּא פּניו פּני מת, יוֹשב כּנגד אֶפרים, מוֹלל בּידוֹ אֶת זקנוֹ, תּוֹלש ממנוּ שׂערה

– סימן לשעת כּעסוֹ.

– מאַיִן אַתּה בּא? – שוֹאלני אַבּא וּמַבּיט לצד אֶפרים.

– וכי מאַיִן – אני אוֹמר – עלי לָבוֹא?

– כּלוּם יוֹדע אני – הוּא אוֹמר – מאַיִן? אמוֹר אַתּה, ואֵדע.

– מבּית־המדרש, – אני אוֹמר.

– והיכן – הוּא אוֹמר – היִית כּל היוֹם?

– וכי היכן – אני אוֹמר – עלי להיוֹת?

– כּלוּם יוֹדע אני – הוּא אוֹמר – היכן? אמוֹר אַתּה, ואֵדע.

– בּבית־המדרש, – אני אוֹמר.

– וּמה עשׂית – הוּא אוֹמר – בּבית־המדרש?

– וכי מה עלי לעשׂוֹת – אני אוֹמר – בּבית־המדרש?

– כּלוּם יוֹדע אני – הוּא אוֹמר – מה עליךָ לעשׂוֹת שם?

– לָמַדתּי שם, – אני אוֹמר.

– וּמַה – הוּא אוֹמר – לָמַדתּ שם?

– וכי מה – אני אוֹמר – עלי ללמוֹד שם?

– כּלוּם יוֹדע אני – הוּא אוֹמר מה עליךָ ללמוֹד שם?

– גמרא – אני אוֹמר – לָמַדתּי שם.

– אֵיזוֹ גמרא – הוּא אוֹמר – לָמַדתּ שם?

– וכי אֵיזוֹ גמרא – אני אוֹמר – עלי ללמוֹד?

– כּלוּם יוֹדע אני – הוּא אוֹמר – אֵיזוֹ גמרא עליךָ ללמוֹד?

– מסכת “שבּת” – אני אוֹמר – לָמַדתּי.

כּאן לא יכוֹל אֶפרים להתאַפּק עוֹד ונתן אֶת קוֹלוֹ

בּצחוֹקוֹ הקלוּש והמתפּוֹרר. ואַף אַבּא לא יכוֹל לכבּוֹש כּעסוֹ, קפץ

ממקוֹמוֹ והכּני על הלחי אַחַת וּשתּים ושלוֹש – מַכּוֹת גדוֹלוֹת

ונאמנוֹת, עד כּי צללוּ שתּי אָזנַי לקוֹלָן וניצוֹצי אֵש ניתּזוּ מעֵיני.

שמעה אִמא וחָרדה מן החדר השני וצעקה בּקוֹל גָדוֹל:

– נַחוּם! זכוֹר אֶת בּוֹראֶךָ! מה אַתּה עוֹשׂה? הלא חָתן

הוּא לפני חוּפּתוֹ! תּן לבּךָ, שמא יִתגלה חָלילה הדבר למחוּתּן!…

ואָמנם פּחדה של אִמא לא היה פּחד־שוא. הדבר נוֹדע למחוּתּננוּ. אֶפרים בּוּל־עֵץ סיפּר לוֹ אֵת כּל המַעשׂה, לכל פּרטיו

ודיקדוּקיו, וניקם נקמתוֹ ממנוּ – שניהם היוּ אוֹיבים זה לָזה.

למחר החזירוּ לי אֶת התּנאִים בצירוּף הסבלוֹנוֹת, ששלחתּי

להכּלה, וחָדלתּי מהיות חָתן. הדבר הזה ציעֵר אֶת אַבּא כּל־כּךְ, שחָלה ונפל למשכּב ימים רבּים. כּל אוֹתם הימים היִיתי כּנזוּף לפניו. לא היה רוֹצה לראוֹת אֶת פּנַי ולא נתנַני לָגשת אֵלָיו. כּל טענוֹתיה של אִמא וכל השתּדלוּתה לזכּוֹתני לא הוֹעילוּ כּלוּם.

– הבּזיוֹן! – אָמַר אַבּא. – אוֹי לי מן הבּזיוֹן!

– יהי זה כּפּרתנוּ! – בּיקשה אִמא לנַחמוֹ וּלהפיס אֶת

דעתּוֹ. – הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יִשלח לָנוּ שידוּךְ טוֹב מזה. מַה יֵש לעשׂוֹת? וַדאי אֵין זה זיווּג מן השמים!

בּתוֹךְ הבּאִים לבקר אֶת אַבּא החוֹלה היה גם טשאֶטשיק המנַצח בּנגינוֹת. אַבּא, כּיוָן שראה אוֹתוֹ, מיד הסיר אֶת הכּיפּה מעל ראשוֹ, התחַזק וישב על המיטה, פּשט לוֹ אֶת ידוֹ הצנוּמה והיבשה, הציץ לתוֹךְ עֵיניו ואָמר:

– אוֹי, פּאן פּוּלקוֹבניק! פּאן פּוּלקוֹבניק!

ויוֹתר לא יכוֹל לדבּר, כּי הדמעוֹת שׂמוּ מַחנק לגרוֹנוֹ.

מימַי לא ראִיתי אֶת אַבּא מיצר וכוֹאֵב כּל־כּךְ. לבּי המה לוֹ ונַפשי יצאה למַראֵהוּ. עמַדתּי והבּטתּי בּחַלוֹן וּבלעתּי אֶת

דמעוֹתי. אוֹתה שעה הירהרתּי חרטה גמוּרה על כּל המַעשׂה אשר עשׂיתי, הכּיתי בּמחשבתּי בּאֶגרוֹף על לוּחַ לבבי והתוַדיתי בּאמת וּבתמים: “על חטא שחָטאתי בּכינור”… ונדר נדרתּי, לבל אוֹסיף עוֹד להרגיז אֶת אַבּא וּלצערוֹ בּמַעשׂי ילדוּת, וּלעוֹלָם לא יֵלךְ עוֹד לבּי אַחַר

הכּינוֹר!