א    🔗

היה זה באחד מאותם הימים המעטים שבהם מזדמן אני לתל-אביב לרגל תפקידי. מספרם של ימים אלה אינו עולה על תריסר בשנה, לפיכך מנסה אני לדחוס בהם עד כמה שאפשר יותר פגישות, דיונים, ישיבות וביקורים, כדי לחזור ירושלימה בהרגשה נעימה שלא אזדקק לנסיעה הבאה, אלא לכל המוקדם בעוד חודש ימים.

באותו יום, בשעה אחת ושלושים אחר הצהריים הצצתי בפנקסי ונתברר לי כי שעתי פנויה עד לשעה שלוש, ורשאי אני לעשות בה ככל העולה על רוחי. מיד טילפנתי לידידי הותיק שמואל דביר, עורכו של כתב-עת רב-כמות וגבה-איכות כאחד.

ענתה לי מזכירתו:

– מערכת כתב עת פלוני.

– רצוני לדבר עם מר שמואל דביר.

– מי מדבר, בבקשה?

אמרתי לה.

– רגע אחד, אדוני.

לאחר צליל מתכתי קצר נשמע קולו של דביר בתוך השפופרת:

– ליצחק שלום, מה בשורות בפיך?

– לא איש בשורות אני.

– שמא משהו מתנובת רוחך טמון בחיקך?

– לא כלום. עסוק מאד בתקופה האחרונה. לעומת זאת מציע אני שנסעד היום פת צהריים בצוותא. פנוי אני מעתה ועד לשעה שלוש.

– נפלא. היכן אתה מציע?

– בכל מקום שתקבע.

– היכן אתה נמצא?

אמרתי לו.

– אם כן, רד אל שפת הים והתקדם צפונה בואכה שורת בתי הקפה. פסח עליהם עד הגיעך אל מסעדה עם מרפסת פתוחה. היכנס למסעדה זו, שב ליד אחד השולחנות שבמרפסת ובעוד שעה קלה אגיע גם אני. אני מקווה כי אבוא ברגע הנכון.

נהגתי על פי הוראותיו. היה יום חם. התיק המלא ניירות הכביד על ימיני עד כדי כאב בעצם הבריח. חולצתי נסתפגה בזיעתה של תל-אביב. הלכתי על שפת הים. הרוח ציננה קמעה את חולצתי הרטובה ויש שהיה נדמה לי כי נתפתיתי ליצרי וטובל אני בימה של תל-אביב.

הגעתי אל שורת בתי הקפה, פסחתי עליהם וראיתי מרפסת פתוחה מלאה שולחנות מכוסים מפות לבנות. חיפשתי את הכניסה לאותה מרפסת ולא מצאתיה, על כל פנים לא מצד הים. היקפתי אותה ופניתי לרחוב צדדי. ראיתי מבוי משמאלי, נכנסתי לתוכו ונמצאתי עומד בפרוזדור צר רווי ריחות בישול ומאפה. הלכתי לארכו של הפרוזדור, וככל שהלכתי גברו הריחות ועוררו בי תיאבון. עם גבור הריחות גבר גם החום ועמו בא המחנק. רוחו של הים לא נשבה כאן.

עד מהרה נמצאתי עומד במטבח. היה זה מטבח מודרני וממוכן שכל מעשי הטבחות נעשו בו על-ידי מכונות, ואף אדם אחד לא נמצא בו. זמזמו תנורי ענק עטויים זכוכית שקופה ובתוכם העלו אדים סירי מתכת שתבשילים מכל המינים נתבעבעו בהם. ריחשו מכונות אדירות לרחיצת כלים ומבעד לזכוכיותיהם נראו צלחות, ספלים וכוסות, שנעו בקצב ומשטר כחיילים הצועדים בסך.

נפתלתי במעברים צרים שהיו דומים לסמטאות בכרך עד שיצאתי אל המרפסת, שאליה רציתי להגיע מתוך שסבור הייתי כי זו היא המרפסת של אותה המסעדה שאליה כיון את פעמי ידידי שמואל דביר.

המרפסת היתה גדולה ומרווחת. השולחנות מרובעים היו, מהם ריבועיהם גדולים, מהם קטנים ומהם בינוניים. ריווח ניכר הפריד בין שולחן לשולחן. השעה היתה שעת ארוחת צהריים, אף-על-פי-כן לא נמצא מלצר במרפסת. אשר לסועדים הרי מלבדי היה רק איש אחד ויחיד ישוב ליד אחד השולחנות. לא השגחתי בו אלא לאחר שבחרתי לי שולחן וישבתי לידו. האיש ישב לפני, בשורת השולחנות הסמוכה, פניו אל הים וגבו מופנה אלי. ואף כי לא ראיתי אלא את גבו בלבד, היה לבי סמוך ובטוח כי אדם זה מוכר לי מתמול שלשום. מוכר עד כדי קרבה… קרבה מיוחדת במינה… שארה מופלאה שאין לזמן שליטה עליה והיא ממלאה את כל החלל ביני ובינו עד כדי כך שלוא היה לו לחלל צבע אדום, היה כל הרואה אותנו ואת החלל דחוס-הקרבה שבינינו מתפתה בשל האודם לקרוא לקרבה שבינינו בשם קרבת דם.

אני ידעתי בבירור כי אין זו קרבת דם. סקרתי את ערפו ואת גבו של האיש והגעתי לידי מסקנה כי נמנה הוא עם אותם האנשים שכל רואם סבור שבעלי קומה הם וכבדי משקל יותר משהם בעלי קומה וכבדי משקל למעשה. ברגע שניסחתי לעצמי מסקנה זו בו ברגע נראתה לי כחזרה על דברים שכבר נאמרו. דברים שנאמרו על אדם זה, ולא עוד אלא אני הוא שאמרתים. ואם אמנם אמרתי על אדם זה מה שאמרתי אות הוא כי הכרתיו. ולאו דוקא את ערפו ואת צווארו ואת גבו, כי אם את קלסתר פניו.

מיד ניסיתי להעלות את דמות דיוקנו לנגד עיני רוחי ולא עלה בידי. אימצתי מוחי להיזכר במראה פניו, בגון עיניו… ולא יכלתי. גוש ערפילי, מטושטש, גדול, נרחב, צללי ניצב לנגד עיני, ועל אף מאמצי לא נתגבש לגוף חי. אף לא לחומר דומם ממשי. איש זה שישב ליד השולחן לא היה ולא נברא כי אם משל היה.

ושוב ידעתי כי איני אלא מצטט את עצמי ואולי לאו דוקא את עצמי, ושמא את עצמי ולא את עצמי בעת ובעונה אחת, שכן דמות אחת, דמות של אשה שנתקראה בשם אהובה, ושהיתה קרובה אל אותו אדם קרבה הרבה יותר אינטימית ממני, אף היא ניסתה להעלות את קלסתר פניו לעיני רוחה ולא יכלה. ואלמלא אני שנתתי לבוש מילולי למאמציה, ואת המלים העליתי על הכתב, לא היה איש יודע כי אשה זו כמוה כמוני העלתה חרס בידה משניסתה לעצב את דיוקנו של זה ואף היא גמרה אומר כי אדם זה לא היה ולא נברא אלא משל היה, אף שהרתה לו ועמדה ללדת ילד.

פתאם הפנה האיש את פניו אלי ואמר:

– שמי מיכאל אגרוב. אני מצטער על מאמציך. כשאני לעצמי הריני מיעץ לך להיזכר בדברים ששמת בפיו של אחד משופטי. שופט זה ניסה לתארני בזכרונו בהפסקות שבין ישיבותיו של בית המשפט, שבפניו הועמדתי לדין. תוך כדי כך זיכני בכמה תארים לאמור: בר-נש מוזר, עבדקן וגבה-קומה, שעיניו התכולות מבהיקות כעיני תינוק והוא עצמו נראה כז’אן וולז’אן של ויקטור הוגו. כך נראיתי בימי המשפט וכך נראה אני עד היום הזה.

הקרבה המיוחדת שמילאה את המרחב ביני ובינו נתמסמסה מדבריו כהימוס קרח בקרני השמש, והחלל שבינינו נתרוקן.

נתתי מבט בוחן בפניו של מיכאל אגרוב ונזכרתי כי אכן שמתי מלים אלה בפיו של השופט מנור, יושב ראש בית המשפט שדן אדם זה למה שדן. ואף נוכחתי לדעת כי הדברים ששמתי בפיו של השופט דברים נכונים היו.

 

ב    🔗

לאחר שנודעה לי זהותו של הלקוח השני שבאותה המסעדה חדל הלה לעניינני. דומה שגם אני חדלתי לעניינו, שכן שוב הפך ראשו ממני ושקע בקריאת התפריט שעל שולחנו.

אותה שעה גיליתי שגם על שולחני מונח נרתיק עור. סבור הייתי כי בנרתיק עור זה היה נתון התפריט. התיאבון שעוררו בי ריחות המטבח הממוכן בעברי בין נתיבותיו הפך לרעב. החלטתי לבחור לי את ארוחתי ולהזמינה ברגע שמלצר יגש אל שולחני אף אם לא יגיע עוד ידידי העורך שמואל דביר. אולם משפתחתי את הנרתיק מצאתי בו שלושה גליונות נייר לבן, מבריק, ממין משובח, ועליהם מודפסים תמונות ומלים באותיות זהב מתויגות. כל אלה על צדו האחד של כל דף. צדו השני היה חלק.

בראש הדף הראשון התנוססה תמונתו המפורסמת של פיטר ברויגל “איקארוס הנופל” ומתחתה דברי הסבר וסיפור מעשה כתוב בסגנון נאראטיבי תמים ובלשון האנציקלופדיות לבני הנעורים לאמור:

"אתם רואים לנגד עיניכם את איקארוס – הטייס הראשון בעולם. איקארוס הוא בנו של דידאלוס, שהיה מגדולי האדריכלים הידועים לנו בעולם העתיק. הוא שתכנן את המבוך בכריתה, שבו נכלאה החיה-המפלצת מינוטאורס, והוא שהורה לאריאדנה את הדרך, שבה יכול היה הורגו של המינוטאורס תיסאוס הגיבור להימלט מאותו מבוך. כשנודע למינוס מלך כריתה כי האתונאים מצאו את דרכם מן המבוך החוצה הבין כי ידו של דידאלוס במעל. הוא כלא את דידאלוס ואת איקארוס בנו באותו המבוך, שאפילו מתכנו ובונהו לא ידע למצוא את פתח היציאה מתוכו אלא אם כן היתה בידו התכנית. מכאן למדים אנו עד מה השכיל דידאלוס לבצע את משימתו. ואכן, הממציא הגדול לא נפל ברוחו. הוא אמר לבנו: המלכים, על צבאותיהם, עבדיהם ועושי דברם יש לאל ידם לחסום לנו את הדרך בים וביבשה, אך קצרה ידם לפגוע באויר, כי האויר חפשי הוא.

התקין איפוא שני זוגות כנפיים לו ולבנו. שניהם הרכיבו את כנפיהם, אך לפני שהמריאו הזהיר דידאלוס את איקארוס לבל יגביה עוף בעברם על פני הים, כי עלול הוא להתקרב אל השמש יתר על המידה, ואז בשל חום הקרניים ימס הדבק שעל גבו, הכנפיים ישרו והוא יפול הימה.

כדרך הצעירים גם איקארוס העלם לא שעה לעצת גדולים וטובים ממנו. בצאתם מכריתה דאו האב ובנו קלילות באויר. ואולם תחושת הכוח החדש, שלא ידעו איקארוס מתמול שלשום, נסכה בו שכרון והוא הגביה עוף מעלה מעלה על אף קריאות האזהרה של אביו. בקרבו אל השמש ניתקו כנפיו מגבו והוא צלל בים וטבע במימיו העמוקים".

בתחילה נדהמתי משראיתי את התמונה וקראתי את הכתוב, שהרי ציפיתי לתפריט. אלא שעד מהרה העליתי על דעתי כי להטוטי הפרסומת בימינו אין להם גבול ותכלה. לפני ימים מספר הלכתי לקונצרט של התזמורת הפילהרמונית וקניתי תכניה. משדפדפתי בה מצאתי לתמהוני הרב תצלום נאה של פריט מתוך ציור קיר בטרקיני מתקופת האטרוסקים מלווה כתובת מאלפת ביותר בזו הלשון:

"האטרוסקים מילאו תפקיד חשוב בהיסטוריה של רומי העתיקה לפני הכיבוש והאיחוד של הרומאים. הגיאות הכלכלית שלהם נבעה משפע מחצביהם ומתנובת אדמתם.

יחד עם התפתחות הסחר הימי נעשו האטרוסקים במאה השמינית עד המאה הששית לפני הספירה, הסוחרים הצליחים (במקור כתוב בפירוש צליחים – איני יודע אם חסרון זה של המי"ם הנו תוצאה של שגיאת דפוס או שהמילה מצליח הוחלפה בימינו בצליח כשם שהכינוס הפך לכנס, הפגישה למיפגש, והקשר להקשר, ושמא הכוונה היא להדגיש כי האטרוסקים היו מיטיבים לצלוח את הימים) כשהם עומדים בתחרות עם הפיניקים והיונים.

ברמת חיי התרבות הגבוהה שלהם תפסה המוסיקה מקום נכבד ביותר".

וסיומה של הכתובת באותיות קידוש לבנה ובמלים שאינן משתמעות לשני פנים:

“מוגש על-ידי בנק יפת תל-אביב – ירושלים – חיפה. הבנק עם הנסיון הבינלאומי בכל הקשור במסחר ובמימון”.

אמרתי בלבי: אם הבנק יפת מגיש לי ציור קיר אטרוסקי בתכניה של התזמורת הפילהרמונית מה פלא שחברת תעופה פלונית מגישה לי את איקארוס בתפריט מסעדה אלמונית?

הנחתי לו לאיקארוס, הפכתי את הדף והתחלתי מעיין בדף השני.

גם דף זה חלקו העליון היה כולו קודש לתמונה. מתוך דיוקן הנתון במסגרת מלבנית תלה בי עיניו נזיר פרנציסקני שתלתליו גולשים על צדעיו מתחת לכומתתו השחורה ופרצופו דומה במקצת לאחד ממנהיגי הפועלים בארץ, כפי שנראה זמן-מה לאחר הדחתו מכהונה חשובה בשל סכסוך עם מנהיג יותר גדול.

"לקוחות נכבדים – נאמר באותו דף – אתם רואים את רוג’ר ביקון, שכונה בשעתו בשם Doctor Mirabilis המלומד המופלא.

ואכן, מופלא היה האיש. מופלא בעיקר על שום שבמאה השלוש עשרה, בעצם ימי הביניים כתב לאמור:

“ראשית, אפשר לעשות על-ידי תחבולות מלאכה כלי שיט, שאינם צריכים לתופשי משוט וכן ספינות גדולות עוברות בים, שדיין באיש אחד תופש בהגה, וכל אלה יהיו נוסעים במהירות מרובה… וכן מרכבות מהלכות ברוח לא ישוער ואין שום יצור חי מניע אותן; וכן אפשר לעשות כלי לעוף בו, ואיש יושב באמצע הכלי וסובב מכונה, שבעזרתה בוטשות הכנפיים העשויות בידי אדם באויר כדרך העוף הפורח… וגדולה מזו: על-ידי תחבולות פיסיקליות אפשר לעשות משקפות ומראות שבהן דבר אחד נראה כהרבה, למשל איש אחד נראה כמחנה גדול, ושמש או ירח נראה כפול ומכופל. וכן אפשר לעשות משקפות, שבהן דברים רחוקים נראים קרובים אלינו מאד”.

אני מודה ומתוודה: מימי לא ידעתי כי דברים אלה או מעין אלה נאמרו או נכתבו במאה השלוש עשרה. קראתים איפוא בענין רב ובענין לא מועט מזה נחפזתי לתת עיני בדף השלישי של התפריט.

דף זה אף הוא נפתח בתמונה, אלא שתמונה זו לא היתה ציור כשתי קודמותיה, כי אם תצלום. ולא תצלום של אדם, אלא תצלום של מיתקן מורכב ומסובך ביותר, שאלמלא הכתובת שמתחתיו לא הייתי יכול מעולם לנחש מהו. הכתובת שמתחתיו הכריזה ברורות: החללית – ובסוגריים – ספינת חלל.

יתרת העמוד חולקה לשני טורים מקבילים. האחד הוכתר בשם טיסות מפתח בלתי מאוישות והשני בשם טיסות חלל מאוישות. כל טור נתחלק לעמודות. בראשון היו מצויים עמודות כאלה: תאריך, המדינה המשלחת, השם, גובה המסלול, הערות.

עיינתי בטור זה וקראתי בו כדלקמן:

4.10.57 – ברית המועצות, ספוטניק 1, 84 ק“ג, 230 – 924 ק”מ, הלוין הראשון של כדור הארץ; הקיף את הארץ במשך 92 יום 1400 פעמים.

3.11.57 – ברית המועצות; ספוטניק, 500 ק“ג, 225 – 1,660 ק”מ, בעל חיים (כלבה) ראשון בחלל, הלוין נפל ב-14.4.58.

1.2.58 – ארצות הברית, גילוי חגורות הקרינה של ואן-אלן. מוסיף להקיף את כדור הארץ. אורך חייו כנראה מאתיים שנה".

15 פריטים היו באותו טור. לאחר הפריט השלישי קצרה רוחי ועברתי אל הטור השני, שעמודותיו היו שונות במקצת. דהיינו: התאריך, שם הטייס, שם החללית, המדינה, משקל החללית, גובה המסלול, מספר ההקפות, הערות.

שוב עיינתי בשלושת הפריטים הראשונים.

12.4.61. גאגארין. ווסטוק. ברית המועצות. 4,700 ק“ג, 175 – 300 ק”מ. הקפה אחת. האדם הראשון בחלל. אורך המסלול 41,000 ק"מ.

5.5.61. שפרד. פרידום VII ארצות הברית. 180 ק"מ. ירי נסיוני ללא הכנסת החללית למסלול.

21.7.61. גריסוס. ליברטי בל VII ארצות הברית. 190 ק"מ…

דילגתי על שמונה הפריטים שלאחר הליברטי בל והצצתי בפריט התשיעי, האחרון ברשימת הטור:

“16.6.63. טרשקובה. ווסטוק VI ברית המועצות. האשה הראשונה בחלל”.

היה זה לפני ימיו של ליאונוב והבאים אחריו.

הרעב הציק לי כמעט עד כאב בבטן. התיאשתי מן הנרתיק שבו קיויתי למצוא תפריט של ממש וזקפתי עיני. המרפסת היתה ריקה כשהיתה ואיש לא בא עדיין: לא לקוח נוסף, לא מלצר ואף לא ידידי שמואל דביר. מיכאל אגרוב ישב כפי שישב בבואי: גבו מופנה אלי ופניו אל הים. אף אני נפניתי אל הים. היה משהו לא טבעי, מלאכותי, מוגזם בכחולו של הים, בתכלתם של השמים ובצהבו של החוף. דומה היה כי אין זו אלא תפאורה מצוירת ולא עוד אלא שכל אותה תפאורה החלה מתנודדת לפתע בתנודות משונות ביותר, ואם ניתן היה להסביר את תנודות הים בהיותו גלי או גבה-גלי באותו יום, הרי שום אדם לא היה יכול להמציא הסבר לתנודותיהם של הרקיע ושל רצועת החוף. תליתי את הקולר בי. סבור הייתי כי ראשי סחרחר בשל הצום משעה שש בבוקר ומתוך כך נדמה לי שהכל מתנודד סביבי. ברם, עד מהרה אנוס הייתי לפסול גירסה זו. לא הכל התגודד סביבי. אדרבה, הכל ניצב איתן במקומו פרט לים, לשמים ולחוף. השולחנות לא נעו. מיכאל אגרוב לא זע. ואלו תנודותיהם של הים, הרקיע והחוף גברו עד כדי כך ששוב לא נותר כל ספק כי אכן אינם אלא ציור מעשה ידי אמן שנעשה על גבי מסך כבד, נוסח התיאטראות מימים עברו; מסך המתקפל לאטו כלפי מעלה, מתרומם וחושף את הבימה. אף המסך שלנגדי, על הנוף המצויר עליו, התרומם וחשף בימה. היתה זו בימה רחבת ידיים שהשתרעה לעומק עד אין סוף.

בצד הימני של חזיתה עמד שולחן ולידו ישבו ששה בני אדם: שלושה גברים ושלוש נשים.

הגברים מצוחצחים היו, מעונבים, מגולחים למשעי ולבושים חליפות שחורות וחולצות לבנות. פניהם עגולים, לחייהם חכליליות ועיניהם ממושקפות. דומים היו זה לזה כאחים ואלמלא היה שערו של אחד מהם לבן, של השני כסוף ושל השלישי שחור היה כל רואם סמוך ובטוח כי אחים תאומים הם.

אשר לשלוש הנשים, הרי סימן זה, כלומר צבע השער, לא היה בו משום כוח הבחנה לגביהן, שכן כל שלשתן שערן עשוי היה כמין פקעת צמרירית וגונו צהוב-אדמדם. מתוך כך נראו כאשה אחת המשתקפת בשלוש מראות: אשה נפולת לחיים, זויתית, חלקת חזה, חדת גרם, שפניה כפני עוף דורס וגפיה טורפניים. רגע דימיתי כי נמצא אני בהצגת מקבת של שקספיר והללו שלוש המכשפות במהדורה מודרנית, אלא שכל שאר הנתונים לא אישרו השערה זאת.

בצד הימני של הבימה, לא בחזיתה כי אם במרכזה, ישב בכסא נכים גברתן ענקמוני נתון בלבוש מימי הביניים. פניו מגושמים, עינו האחת בוהה ומפלבלת והאחרת כבויה ועיוורת, פיו פעור ומשפתו התחתונה המשורבבת כלפי מטה מטפטף הריר. ברור היה כי בר-נש זה לא זו בלבד שהוכה בשיתוק אלא גם לקה במוחו. מעליו תלויה היתה על כלונס תמונתו של ליאונרדו-די-וינצ’י – דיוקן עצמי מפורסם מימות זקנתו של האמן, שבו פניו חרושות קמטים, שפתיו הדוקות משל מנסות הן לכסות על סבל ויסורים, מצחו חטיבה אחת עם קרחתו ושרידי שערו האדמדם-לבן חטיבה אחת עם קווצות זקנו היורד על פי מידותיו.

סמוך לגברתן המשותק ניצב איקארוס משל עתה זה ירד מן התמונה שבתפריט. הוא נאם. אך בשאתו את דברו לא אלינו הצופים פנה (ואכן, לא כדאי היה לבזבז כשרונות ריטוריים על אולם כמעט ריק), אף לא אל הששיה (שלושת הגברים ושלוש הנשים) אלא לכיוון הפוך, למרחק, לעומקה של הבימה.

צמצמתי עיני והסתכלתי באותו מרחק. נתגלה לי כי גדוש הוא בני אדם. כולם פרקיהם נאים, מהם זקניהם מגודלים ועשויים ומהם מגולחים חלקלקות. ישובים היו בכורסאות, שמסעדיהן גבוהים ורכים ומושביהן מרופדים ועמוקים, והן ערוכות שורות שורות, ואין קצה לשורות ואין תכלה לכורסות, שבכל אחת מהן אדם מכובד ונשוא פנים, עטוף גלימה וכל כולו אומר כבוד וכובד ראש ואינו גורע מבטו מן הגברתן רפוס המוח שבכסא הנכים ומאיקארוס המורה עליו בידו עם שפיו חוצב להבות אש.

 

ג    🔗

עבר פרק זמן ניכר עד שתפסתי את המתרחש על הבימה, בחזיתה, במרכזה ובעמקה, ועד שלמדתי לקשר בין הדברים. ניסיתי לרכז את תשומת לבי על כמה וכמה דברים בעת ובעונה אחת כדי להקיף את התופעות בכללותן: כריתי אזני לנאומו של איקארוס, לא המשתי מבטי מתנועותיו של הגברתן רפה השכל, בחנתי את ארשת פניהם של אנשי הששיה שליד השולחן ונשותיה ועם זאת עקבתי במידת יכולתי אחרי תגובותיהם של יושבי הכורסות שבעומק: אישים נשואי פנים עטויים גלימות, קהל רב ועצום שרק אפס קצהו, דהיינו יושבי השורות הראשונות, נתונים היו בטווח ראייתי.

ייגעתי מוחי לפתור את חידותיה של ההצגה שהוצגה לעיני, לפענח את צפונותיה ולפרש את סתומותיה. על-יד על-יד ולאחר עמל רב נתקשרו התופעות זו בזו כדי מכלול הנושא את עצמו מבחינת ההגיון הפנימי שבו, אם כי לאו דווקא מתקבל על דעת הכל.

הסתבר כי לעיני נערך משפט או לפחות בירור מעין-משפטי שנסב על הנושא: האם ראוי ליאונרדו די-וינצ’י להיכלל בתפריט של מסעדה זו ביחד עם איקארוס, רוג’ר ביקון וטייסי החלל. ששת היושבים ליד השולחן ששת הקטגורים הם: סנגורים לא ראיתי. מכל מקום, על הבימה לא נמצא אף סנגור אחד. הגברתן שבכיסא הגלגלים – משותק בגופו, סומא בעינו ולקוי בשכלו – היה עד הקטגוריה. נפח היה ושמו זורואסטרו או אסטרו די-פארטולה, אחד ממשרתיו ומעריציו של ליאונרדו די-וינצ’י. על פי הוראותיו ונוסחותיו של אדונו התקין אסטרו את מכונת התעופה בעלת הכנפיים ומתוך אמונה עיוורת בכליכולתו של רבו ניסה מכונה זו על עצמו וגופו והתרומם בה עד לגבול שהתרומם. המכונה נפלה והתרסקה וטייסה נחבל והפך למה שהפך: עדות נצח לכשלונו של האמן-המכונאי.

ששת הקטגורים לא יכלו לבחור להם עדות מרשיעה יותר מעדותו האלמת של אסטרו נגד הצייר הפסל, האדריכל, המתימטיקאי ואיש החזון הגדול. עדותו של אסטרו היתה אלמת כיון שכוח הדיבור ניטל ממנו. כפי הנראה מתוך כך נטל על עצמו את תפקידי הדובר איקארוס, אותו איקארוס שאף הוא נפל ממרומים בעטיו של אמן-אדריכל, אך שכלו לא לקה, כוח דיבורו לא נפגם אף כהוא זה וגופו היה כולו אומר בריאות וחוסן.

זבוב נח על מצחו של אסטרו. הוא הגביה את ידו השמאלית – מכאן ששלט ביד זו – וגירשו. הזבוב התעופף בזמזום רעשני (האקוסטיקה באולם המסעדה מעולה היתה). אסטרו הורה על הזבוב באצבעו, נשתופף כלפי מטה וליטף בידו את קרשי הבימה. אחר כך נתן מבט בוהה באיקארוס מתוך עינו הפיקחת, המתין שעה קלה ופרץ בגעיה משונה. בתחילה לא ידעתי אם געיה זו פירושה צחוק או בכי. אך עד מהרה נתחוור לי כי אינה אלא בכי, ולא עוד אלא נדמה היה לי כי גם את סיבתו של הבכי ניחשתי.

ניחשתיה משום שידעתי לפענח את משמעות מחוותיו של אסטרו לאחר גירוש הזבוב ולעמוד על כוונת תנועותיו. וידעתי לפענח את משמעות מחוותיו משום שנזכרתי בדברים שקראתי באחד הספרים על ליאונרדו, דברים שאסטרו זה אמר לרבו לפני שערך את הניסוי הגורלי במכונת התעופה, לאמור: כל שרץ יש לו כנפיים, ואלו האדם נגזר עליו כל ימיו לזחול כתולעת עלובה. אז, לפני ארבע מאות וחמישים שנה, הגה אסטרו דברים אלה בפיו, עתה ביטאם בתנועות. ציפיתי כי איקארוס יפרשם לשופטים. אבל הוא התעלם מהם. אז נתגלה לי כי עדיין מעריץ אסטרו את רבו כפי שהעריץ וכי הובא לכאן בעל כרחו ולמרות רפיון שכלו מבין הוא את מצבו, אך נבצר ממנו לשנות את הדברים. גופו מרותק לכיסא גלגלים, לשונו אינה נשמעת לו ומי שנועד להיות לו לפה הריהו מעין בלעם בהיפוכו. הוא נקרא על-ידי ששת הקטגורים לקוב את ליאונרדו די-וינצ’י ואכן קבהו במלוא עצמת משטמתו. שום מלאך לא עמד לו לשטן בדרך ומצבו של העד איפשר לו לקוב מה שלא קבה אסטרו.

– אינני סבור, גבירותי ורבותי, – נאם איקארוס – כי ראוי הוא ליאונרדו די-וינצ’י להיכלל בתפריט. הבה וניוכחה מי הם האישים שחברת התעופה מוכנה היתה עד כה להכלילם בפרסומיה ובפרסומתה?

א) יצירי דמיון בטהרתם, כמוני, למשל, גבירותי ורבותי. אנשי מיתוס, אנשי פרי רוח, אשר שבע יפלו ואף אם יטבעו בים או יתרסקו על צוקי סלעים, קום יקומו ולא יאונה להם כל רע. כי רוח הם ולא בשר.

ב) אנשי חזון, שהמציאות אישרה את אמיתות חזונם, ואולם הם עצמם, אף-על-פי שבישרו חזון זה, הצניעו לכת ולא הרהיבו עוז לנקוף אצבע להגשמת חזונם הלכה למעשה כל עוד לא מלאו הימים, לא בשלו התנאים ולא נוצרו הכלים הדרושים. רוג’ר ביקון הוא נציגם המובהק של אנשי חזון אלה.

ג) אנשי ביצוע, רבי פעלים, מגדילי תושיה. גיבורי מעש מגאגארין ועד טרשקובה.

מי הוא ליאונרדו די-וינצ’י? ליאונרדו די-וינצ’י הוא מעין אלכימאי – על אף התנגדותו לאלכימיה שפרחה דוקא בזמנו – המערבב מין בשאינו מינו. אין הוא פרי דמיון, שהרי היה ונברא ולא משל היה כי אם ילוד אשה חי וקיים.

כלום איש חזון הוא? ייתכן. אך אם גם איש חזון הוא, הריהו איש חזון מסוכן, איש חזון המנסה להגשים את חלומותיו בטרם עת ודינו כדין כל דוחק קץ, נביא שוא ומשיח שקר. אדם המערבב אמנות במדע, דמיון במעשה, חזון במציאות ומיתוס בממשות אין לו מקום בתפריט כלשהו, על אחת כמה וכמה שלא בתפריטה של מסעדה מכובדת, שקנתה לה מבין כל המסעדות זכות פרסומת יחודית לשירותיה של אחת מחברות התעופה החשובות ביותר בעולם.

היצור היושב לפניכם הוא חניכו של ליאונרדו, פרי הביאושים של אותה ערבובית הדמיון במציאות. אין צורך להרבות מלים כדי להוכיח עד מה אומלל ילוד אשה זה. אך לא פחות אומללים הם ילידי הרוח של ליאונרדו די-וינצ’י. כשאני לעצמי הריני מבין לרעה של מונה ליזה ג’אוקונדה שהלכה לעולמה בעוד די-וינצ’י שרוי בעיצומו של תהליך הציור המתיימר להעלות על הבד את דמות דיוקנה. מתוך גישה זו איני סבור כי אך מקרה הוא כי תמונת הסעודה הקדושה, גולת הכותרת שביצירתו של ליאונרדו, צבעיה הולכים ודהים, וחמריהם מתפורים ומתגוונים; שהרי תמונה זו דוגמה מובהקת היא לערבוב פרשיות, לבלבול יוצרות ומהילת האמנות במדע לכדי מי-רוש מרים ומאוררים. אין זו סעודה של ישו החי עם שנים-עשר תלמידיו, שליחיו הקיימים. אין בה אלא מעשה מרכבה של ארבעה משולשים גיאומטריים: שניים מהם מסמלים הויה ושלוה ושניים התהוות ופעילות. משולש ההויה הימני צלעותיו הן: הטוב המוחלט המגולם ביוחנן, הרע המוחלט – יהודה איש קריות, ובסיס המשולש המאזן את הטוב והרע הוא הצדק הגלום בפטרוס השליח. משולש ההויה השני מורכב מן האהבה המוחלטת שבפיליפוס, האמונה המוחלטת שביעקב והחכמה המוחלטת שבתומאס. הכל מדוד שקול ופרוס. גיאומטריה בנעלי האסתטיקה, החישוב בלבוש היופי… ובמרכז ישו, אותו ישו הרך הנולד שבאחד מרישומיו של ליאונרדו נתון בזרועותיה של המאדונה שנמלטה עם בנה אל המדבר מפחד עריץ, והוא מצייר על גבי החול משולשים, ריבועים ומעגלים. המשיח בן האלהים לומד את תורת הגיאומטריה במדבר בעודו תינוק בן-יומו.

גבירותי ורבותי! עצם הופעתה של העדות החיה היושבת כאן לפניכם בכיסא נכים, עצם התפוררותה ההדרגתית והמתמדת בצבעיה של תמונת הסעודה הקדושה – התפוררות שהיא לכאורה חיצונית בלבד אך לאמיתו של דבר מביעה היא את התהליך הפנימי של התפרקות ורקבון הטמונים בהכרח בזרע כלאים המהווה שני הפכים בנושא אחד – מובטחני שכל אלה די בהם כדי לשכנע אתכם מעבר לכל ספק כי ליאונרדו די-וינצ’י אינו ראוי להיכלל בתפריט. אולם, רצוני לסיים בהבאת דוגמה נוספת מיצירתו של האיש הזה. כידוע לכם, ראה די-וינצ’י את עצמו כמבשר. מבשר האמנות והמדע של העתיד, היצירה והטכנולוגיה של הדורות הבאים. לפיכך בסוף ימיו צייר את דמותו של יוחנן המטביל, שהמסורת הנוצרית רואה אותו כמבשרו של ישו משיחם. והנה יוחנן של ליאונרדו הנו דמות מובהקת של אנדרוגינוס, ספק גבר, ספק אשה, ממש כבשורתו של ליאונרדו עצמו, שהיא ספק מדע, ספק אמנות, אך אין ספק כי בסופו של דבר אינה אלא אנדרוגינוס. התרשו לאנדרוגינוסים ויוצריהם לחלל את דפי התפריט המכובד?''

כאמור, עקבתי אחרי המתרחש בתשומת לב רבה: אחרי איקארוס ואחרי אסטרו, אחרי הקטגוריה ואחרי השופטים. אלא שכל אותו הזמן הסחתי דעתי מתמונתו של ליאונרדו. עתה נתתי עיני בה, ונדמה היה לי כי שפתיו ההדוקות בעצבון מר נתפשקו ופניו נתעוותו בחיוך.

קמתי ממקומי והלכתי אל הבימה. התייצבתי ליד התמונה, הוריתי באצבעי על דיוקנו של האדם הגדול שקיתון של שופכין נשפך עליו עתה זה מפיו של אחד שלא היה קיים כלל ועיקר, ובפנותי אל השופטים ואל הקטגורים שאלתים:

– האוכל להיות לו לפה כשם שאיקארוס היה כביכול לפה לאסטרו?

שאלה פשוטה והגיונית זו, שנשאלה בתום-לב וללא כוונות נסתרות, עוררה לתדהמתי סערה גדולה. ששת הקטגורים קמו מכסאותיהם. המוני השופטים התרוממו מכורסותיהם. איקארוס נטל את תמונת דיוקנו של ליאונרדו וגוללה כגולל שטיח. מיד לאחר מכן נתנה מתחת לזרועו השמאלית ובימנית דחף בזריזות מופלאה את מסעד כיסא הנכים של אסטרו ויחד עמו נעלם במהירות כה רבה עד שכמעט מוכן הייתי להאמין כי הכנפיים שהתקין דידאלוס לבנו לפני שנים כה רבות יש בהן ממש עוד בימינו. עתה עמדתי אני היחיד במקומם של כל השלושה: איקארוס, אסטרו ודיוקנו העצמי של ליאונרדו.

הקטיגור ששערו שחור קם ממקומו ופנה אל השופטים:

– רבותי! איש זה נפתח לו תיק במוסדנו זה מכבר. כל אחד ואחד מאתנו – הוא הורה על חבריו וחברותיו שליד השולחן – ערך בנפרד את כתב האשמה נגדו, ואם אנו באים להקריאם לא יהיה לדברים שיעור. לפיכך הוסכם בינינו כי התביעה המוגשת בזה תנוסח בקיצור נמרץ, לאמור: איש זה שואף, במישרין או בעקיפין, להיות בן-אלמות. וכידוע לכם, כלל גדול נקוט בידי המחוקק בענין זה: המוות תנאי מוקדם הוא לאלמות. מודים אנו כי אין קשר של סיבה ומסובב בין המות לאלמות, שהרי לא כל מי שמת זוכה לאלמות. אכן, קשר של סיבה ומסובב אין, קשר של היקש יש ויש, דהיינו: כל השואף לזכות באלמות דין הוא כי ימות תחילה. מכאן שבן מוות האיש.

– בן-מוות! – החרו אחריו השופטים במאותיהם, אלפיהם או רבבותיהם.

שאר הקטגורים – זה ששערו כסוף וזה ששערו שיבה – שניהם עיינו בתיקים, כל אחד בתיק שהיה מונח לפניו. אשר לשלוש הנשים הרי שוב עלה בזכרוני מקבת או ביתר דיוק ידידו באנקו, שאמר בראותו את שלוש המכשפות: “האדמה כמוה כמים יש בה בועות. אלה היו בועות האדמה”.

לאמיתו של דבר הבועות, שהופיעו על שפתיהן של הנשים שנעצו בי את מבטיהן הטורפים, לא היו בועות מים ואף לא בועות אדמה, כי אם בועות של קצף על שפתיים, שבעטיין הפכה בשעתה המלה קצף שם נרדף לכעס בלשון העברית כשם שהחרחורים שהשמיעו חטמיהן הארוכים והחדים אף הם היו מסוג הקולות שבעטיים הפכה המילה חרון-אף שם נרדף לזעם.

שוב פנה הקטיגור בעל השיער השחור אל השופטים ושאלם:

– סקילה?

– סקילה! – השיבו השופטים פה אחד.

אם בשל רעם קולותיהם של השופטים ואם בשל המהירות שבה התרחשו הדברים והדהימוני, לא הייתי מסוגל לקלוט את משמעות הדברים שיתארעו ולהבין את הסכנה שאיימה עלי. אך לעומת זאת קלטתי בבירור את דמותו של ידידי העורך שמואל דביר, שהופיע ברגע זה. ומשקלטתי את דמותו חשתי משום מה כי בא הגואל. ואכן, תחושתי לא הכזיבתני. בתחילה הציץ על שעונו ולאחר מכן הקיף במבטו את האולם. רגע נחו עיניו על מיכאל אגרוב, אך מיד המישן ממנו, סקר בשניה את השולחנות הריקים ונפנה אל הבימה. מבטינו נפגשו. הוא חש אלי במרוצה ובעודו מתנשם הכריז בפנותו אל האולם:

– יצחק בן יחזקאל יוצא ליסקל על שכביכול שאף לאלמות. כל מי שיודע לו זכות יבוא ויילמד עליו.

למעשה הופנתה קריאה זו רק לאדם אחד ויחיד: למיכאל אגרוב. ואמנם, מיכאל אגרוב קם ממקומו ופסע לאטו אל הבימה. נעליו המסומרות השמיעו הד כבאותו יום שפסע בהן בין ההר לבין השמש. ממש כשם שפסע אז בשובו מן המדבר אל טרשי סביבותיה של ירושלים כן פסע עתה על רצפת הפארקט של המסעדה. לבושו חולצה כחולה ומכנסי חאקי קצרים, שערו מגודל פרע, זקנו צימח איים איים שגבחות מפרידות ביניהם, ובעיניו אש אדמומית. רק השיבה שהלבינה ברקותיו ריככה קמעה את רושם הפראות וההזנחה.

הוא עלה אל הבימה, גהר על קרשיה בשטח שבינינו (ביני ובין שמואל דביר לבין שולחן הקטגורים), גבו אל אולם המסעדה ופניו אל השופטים. כרך את ברכיו בזרועותיו, נתן כף ידו האחת באחרת, השפיל ראשו והיה מנענע קצובות את גופו לימין ולשמאל.

בכל רחבי הבימה השתררה דומיה עמוקה.

מיכאל דיבר בקצב התנועות של גופו.

 

ד    🔗

גבירותי ורבותי! משרואה אני לנגד עיני כמות כה גדולה של שופטים ומספר ניכר למדי של קטגורים ללא סניגור אחד ויחיד, עולה וצפה ברוחי דמותו של סוקרטס שעמד לפני בית דינה של אתונא. ומי מאתנו אינו מתמוגג מנחת כל אימת שהוא מגלה כי פלוני – ויהא פלוני זה אפילו הוא עצמו – מצא דמיון בינו לבין אדם דגול, מענקי הרוח ומגדולי הנפש, שמתו על קידוש שמה של המחשבה האנושית ועיצבו את דפוסי היסוד לתרבותו של המין האנושי. הייתי איפוא גם אני מתמוגג מנחת היום, אלמלא טבע זה שלי האונסני להשקיף על עצמי מבחוץ ולראות דברים כהוייתם. וכשאני משקיף על עצמי מבחוץ ורואה דברים כהוייתם, נוכח אני לדעת כי המבדיל ביני לבין סוקרטס מרובה לאין שיעור על המשותף בינינו. לא אמנה לפניכם, גבירותי ורבותי, אלא שלוש מתוך הרבה נקודות חילוק.

ראשית, עד כמה שידוע לי, הרי אותו בית משפט שהיה מורכב ממאות שופטים ושדן את סוקרטס למיתה, היה משפטו הראשון של סוקרטס, ואלו אני עמידתי זו בפני השופטים קדמו לה שלוש הופעות בפני בתי דין אחרים.

בפעם הראשונה עמדתי בפגי בית דין של בדוים שדנוני לקטיעת יד, אך נערה בידוית צעירה שיטחה תחינתה בפני השופטים וביקשה רחמים עלי. השופטים נענו לה ופסק הדין בוטל. איני יודע על שום מה נענו לה השופטים. אך יודע אני כי הנערה הבידוית ביקשה רחמים עלי משום שרחצתי במי מעין את עיניה שהיו מלאות מורסה וזבובים נדבקו אליה. כאלה היו עיניה לפני שרחצתין במי מעין ואלו אחרי שרחצתין נעשו זכות וצלולות. ואל נא תדונוני אתם לכף חובה על ששטפתי מורסת דורות מעיניה של נערה ערביה כדי שתראה נכוחה את העולם שמסביבה, שהרי לא נבראתי אלא לעשיית מעשים מסוימים ושטיפה זו היתה אחד מהם. על-כל-פנים, יפה עשתה הנערה שמנעה את קטיעת ידי, שאלמלא כן לא הייתי יכול לנגן בכינור ולבצע את הניגון שנולד בי ביום, שבו גיליתי כי עוד בשחר ילדותי נועדתי להשמיע לציבור את מנגינתי מעל מיתריו של כינור. מנגינה זו היא שהביאתני למשפט בפעם השניה. זאת הפעם היה זה משפטו של הקהל, קהל הצרכנים של תרבות ואמנות, קוראי ספרים, צופי מחזות, מאזיני קונצרטים. לאמיתו של דבר מדובר רק במאזיני קונצרטים, שלפניהם ביצעתי את מנגינתי. פסק דינו של קהל זה קטלני היה, אכזר וחד-משמעי, אף-על-פי-כן לא הרפה ממני ניגוני. הוא התגלגל אל יוצא חלצי ואותי גלגל בערים ובכפרים, בקיבוצים ובמעבדות עד שהביאני לידי רצח של שוטר ובפעם השלישית העמידני בפני בית משפט. כיון שעונש המות בוטל במדינתנו ולא עוד אלא שבתי המשפט מתחשבים במצבו השכלי של הנאשם בכלל ובמצבו הנפשי בשעת ביצוע הפשע בפרט ואף נוהגים לתת את דעתם על דברי עדותם של פסיכולוגים ופסיכיאטרים, בבואם לגזור את דינו, נדונותי למה שנדונותי. פסק הדין אין לו חשיבות, אבל חשיבות רבה נודעת לעובדה שהשופט, שישב בראש בית המשפט שדנני למה שדנני, מששמע פעם אחת את ניגוני, שוב לא נעקר הניגון מקרבו ובכל אשר הלך חש את מקצבו: ברחוב ובחדר, בבתי חרושת ובבתי משפט, בשדות ובאוניברסיטאות. ונאמנים עלי דבריו של אותו שופט שאמר לי כי עד היום הזה נדמה לו שכל הנעשה בארץ הזאת אינו נעשה אלא על פי מיקצב מסוים, מיקצב מיוחד במינו של מנגינה משונה, דלה ועלובה מבחינה מוסיקלית, אשר נולדה ברוחו של אדם שביצע פשע ולא נידון למות אך ורק משום שעונש המוות בוטל במדינת ישראל ושופטיה מתחשבים במצבו הפסיכי של אדם בישראל בבואם לקצוב לו את מידת העונש. על כל פנים השופט מנור, שישב בראש בית המשפט בן שלושה שופטים אשר דן את דיני, התחשב בכך במידה רבה מאד, עד קצה גבול האפשרות.

אפשר משום שמלבד חוקים חרותים וכתובים, מנוסחים ומאושרים, הכיר לדעת עוד חוק אחד בהיסטוריה, חוק בלתי-כתוב ובלתי-מאושר כל עיקר, אשר לוא היה נכתב היה ודאי מנוסח בזו הלשון:

“נמצא אדם, שהניגון המחלחל בקרבו מביע את קצבו של דופק חייה ופעלה של חברה מסוימת, גזרה היסטורית דיאלקטית היא שאדם זה יגיע לידי התנגשות עם ההברה האמורה, שאת קצבו של דופק חייה ופעלה מביע ניגונו של האדם האמור”.

כמשפטן מעולה רגיל השופט מנור בסרבולו של סגנון החוקים ויודע להיכנס לעבי הקורה המהוקצעת, לפיכך ירד גם לעומקו של חוק בלתי כתוב זה, וכיון שנתגלה לו כי איני אלא קרבן של גזרה קדומה לא החמיר בדיני והקל בענשי. דרך אגב, כל המעיין בחוק זה הדן בהתנגשות בין חברה פלונית לאדם אלמוני הנושא בחובו את סוד הביטוי לתמצית הויתה של אותה חברה, כל המעיין בחוק זה, אשר לוא נכתב היה וודאי מנוסח כפי שניסחתיו לפני שעה קלה, כל הקורא בו מתוך כוונה טובה עשוי למצוא דוקא בחוק זה נקודת דמיון ביני לבין סוקרטס, ואלו אני מוסיף לצעוד בדרכי ולהצביע דוקא על השוני שבינינו. אזניכם שומעות, איפוא, כי זה לי משפטי הרביעי, ומי יודע כמה משפטים עוד צפויים לי בשארית ימי, ואלו משפטו הראשון של סוקרטס היה גם משפטו האחרון.

עד כאן נקודת החילוק הראשונה מתוך השלוש שהתחייבתי לפרטן. ייתכן כי נקודה זו אינה מהותית בעיניכם, אך בעיני חשובה היא עד מאד. אשר לנקודה השניה, הרי לגביה לא יחלוק איש עלי, כי אכן מהותית היא. סוקרטס שתה את הרעל ומת. ואלו אני אף אם תשקוני סם מוות בשיעור של חבית ועל מיתת בית דין אתונאי תוסיפו ארבע מיתות בית דין שלנו – דהיינו סקילה, שריפה, הרג וחנק, ואם לא נחה דעתכם בכל אלה תשלימו את הרשימה בצליבה – אם לא בשל אסוציאציות אחרות הרי לפחות בשל כך שמיתה זו נודעה לה השפעה ניכרת על מהלך ההיסטוריה – אף אם את כל אלה תעשו לי, לא אמות כי אחיה ואספר… שהרי מבחינה זו כמוני כאיקארוס שעמד במקום זה לפני. לפני שעה קלה גרסו כאן – ובצדק – שכדי לזכות באלמות חייב אדם למות תחילה. כלל זה, בשינוי נוסח, ניתן להרחבה לאמור: כדי למות חייב אדם להיוולד תחילה. ואני… איכה אמותה ואנכי לא נולדתי! אין אני פרי בטן אלא פרי רוח. פרי רוחו של זה הניצב על ידי, אשר נידון לסקילה, ואני שיודע אני זכות לו, באתי להעיד עליו. הגיע איפוא הזמן שתדעו, גבירותי ורבותי, כי איני אלא גיבורו של ספר, שאיש זה הגה והעלה על הכתב¹. לפיכך מכאן ואילך אקראנו בשם אבי-יוצרי להבדיל מאבי הורי, שכן אף אם נניח כי היה לי אב-הורה, לא אדם זה הוא האיש, ולהבדיל מאבי-מורי, שייתכן כי כמה ילודי אישה ויצירי רוח ראויים לכינוי כבוד זה, אך איש זה שבאתי ללמד עליו זכות אינו נמנה עמהם.

וכאן מגיע אני להבדל השלישי שביני לבין סוקראטס, האחרון מבין ההבדלים שהבטחתי לכם לפרטם, הבדל זה נעוץ בתפקידים שנועדו לכל אחד מאתנו במשפט, תפקידים השונים זה מזה תכלית שינוי: סוקרטס נאשם היה ואלו אני איני אלא עד שבא להעיד. לפיכך לא דברי התנצלות בפי כי אם דברי סנגוריה. ובדברי סנגוריה אלה נעוץ פאראדוכס גדול, שהרי דוקא הקטגוריה היא שעד כה ניצלה אותי למטרותיה בבואה להאשים את אבי יוצרי, והיא שהשתיתה את כל בנינה על עצם קיומי שלי ועל כל מה שאירע לי בימי חלדי וניסתה לנגח בי את אבי יוצרי כשם שעתה זה הסתמכה על אסטרו הנפח והסתייעה בו ובכל אשר אירע לו למסכן עלוב זה בעטיו של רבו בנסותה לפסול את ליאונרדו די וינצ’י ולקטול את דמותו.

תיקים אלה המונחים על שולחנם של ששת הקטגורים נהירות לי ההאשמות הכלולות בהם, האשמות ההופכות אותי לעד מלך נגד אבי יוצרי, אף שאני עצמי מימי לא פציתי פי לדבר בגנותו. אדרבה, עיניכם הרואות כי באתי ללמד עליו זכות. ולא אזוז מללמד זכות זו אף שיודע אני שכל ששת הקטגורים (ממיז זכר וממין נקבה) רחמיהם נכמרים עלי כשם שלפני שעה קלה נכמרו על אסטרו שתוק האברים ורפוס המוח. שיחק לו מזלו לאבי יוצרי ואין אני זקוק לאיקארוס שיבוא ויהיה לי לפה, ופי שלי יענה את הכל.

קטגור זה ששערו לבן רכון עתה מעל לתיק הגדוש ניירות, שהוא עצמו כתב או הכתיב את הכתוב על גביהם, מעיין הוא בתיק ולבו מתמלא רחמים גדולים עלי בשל הנטל שהעמיס עלי אבי יוצרי, נטל שאני כורע תחתיו כביכול. ולא עוד אלא שכותב הוא בכתב האשמה שלו כי אבי יוצרי דוחקני לעמדות קיצוניות בהן מתרחש הפרפור שבין חיים למוות, מוכרעות אידיאולוגיות הנאבקות זו בזו, מתבצעים המעשים הגדולים החד-פעמיים. ועוד כותב הוא כי הכנסת הסמל ומתיחות של פרשת דרכים לתוך תבנית עלילתית מודרניסטית מציינת את דרך העיצוב של דיוקני. אולם – מוסיף הוא – כיון שרק אני וכרמי בני נדחפים לתוך אוירה סוריאליסטית, בעוד ששאר הדמויות בספרו של אבי-יוצרי מעוצבות בדרך ריאליסטית, הריני גרוע עשרת מונים מאסטרו זה שישב לפניכם בכיסא גלגלים, שכן אסטרו, שהוא פגום גוף ורפה מוח באשמת אביו מורו, נשאר למרות כל אלה בשר ודם, ואלו אני נשארתי דמות רפויה, חסרת בשר ודם, מעין אורח מממלכת רפאים, דמות שאבד האימון בקיומה, ועל כן יש בה רק כדי לעורר חיוך או משיכת כתף, וכמובן גם רחמים, ביחוד בשל טלטלות ממושכות למרחקים גדולים – בחלל, בזמן, ברוח – שהשפיעו לרעה על עיצובה הפנימי של נפשי.

זו תמצית כתב האשמה אשר בתיקו של לבן השיער. אם תתבוננו בתיקיהם של כסוף השיער ושל שחור השיער, מצוא תמצאו שאין בהם אלא חזרה, בשינויי נוסח קלים, על דבריו של הקטגור ששערו שיבה.

גלגולי וטלטולי מעוגנים במציאות היסטורית-קונקרטית – כותב, למשל, כסוף השיער – ובממשות חברתית ריאליסטית, לפיכך חייב היה אבי-יוצרי לעצבני בדרך אחרת מזו שבה עיצבני ולהימנע מניתוחים אינטלקטואליסטיים, ואלו שחור השיער אף שלכאורה מעריך הוא את אבי-יוצרי המחפש לדבריו לוחות חדשים (“ואל יהא הדבר קל בעינינו!” – אומר הוא בפירוש בכתב האשמה שלו) הרי הפעם, טוען הוא, לא העלה אלא שברי חרס, שכן אני כפי שאתם רואים אותי, גבירותי ורבותי, איני אלא דמות של נייר, ומתוך כך אף כל שאר הדמויות ועמן גם ההתרחשויות הממשיות והריאליות ביותר דומה עליהן כי לא היו ולא נבראו. להד"ם ותו לא. נמצא כי אבי-יוצרי היפוכו של קפקא הוא, שבכתביו אף הדברים התמהוניים והדמיוניים ביותר נראים לנו כמציאות וממשות. כללו של דבר: שוב ראוי אני לרחמים שהרי כמוני כחרס הנשבר.

ואם ראוי אני לרחמים כה גדולים מי לנו רחמניות כבנות ישראל הכשרות והצנועות. טלו את תיקה של אחת המסובות על שולחן הקטגוריה (נבצר ממני להצביע לפניכם מי היא אותה “אחת”, משום ששלושתן דומות זו לזו עד כדי כך שאין לאל ידי להבחין ביניהן) טלו איפוא את תיקה של אחת מהן ועיינו בו. אַמן אני אומר לכם כי לבכם לב צור ונפשכם נפש חלמיש אם אין עיניכם זולגות דמעות למקרא הדברים המוסבים עלי לאמור:

“הגיבור ששמו מיכאל אגרוב הנו דמות של חלוץ יוצא רוסיה שכולה נפתולים עם נפשו השסועה שאינה יודעת מרגוע. אפוף הוא תעלומה, שכן נפגם זכרונו אי שם בסערת המלחמות של המהפכה הרוסית שלתוכן הוא נקלע בימי בחרותו. אבל במקום שהמחבר יעזור לגיבורו לפתור את חידת חייו, מוסיף הוא תעלומות על גבי תעלומות… לרגע קט מופיע לפנינו אותו מיכאל אגרוב כחלוץ תמים ובר-לבב ובפרק אחר הריהו מתגלה כהרפתקן, שהפסיכולוגים עשויים לגלות בו מידה רבה של הפרעה נפשית, אדם שאינו מסוגל לחיות אפילו ימים ספורים בלי להתנגש עם סביבתו ועם החוק. החלק הציוני שבספר מוטעם בקטעים מן ההיסטוריה של הישוב בשלושים השנים האחרונות, שאותם משלב המחבר בעלילות גיבורו, והם משמשים כעין צידוק והסבר למעשיו, שאינם עשויים להתקבל תמיד על הדעת”.

עד כאן דבריה של אחת מנשי הקטגוריה המרחמת עלי, בעוד שרעותה-תאומתה השניה (ואולי השלישית, שהרי דומות הן כאמור זו לזו עד אין להבחין ביניהן) מרחמת לא עלי כי אם על עצמה (זו דרכן של נשים שהן ניזונות מן הרחמים. צדיקות שבהן מרחמות על זולתן, מרשעות שבהן מרחמות על עצמן), ומרחמת היא על עצמה על שום שאותם פרקי ההיסטוריה שאני, מיכאל אגרוב, חייתי בהם את חמישים שנות חיי הראשונות מסתבכים כביכול מעבר לכוח תפיסתה וקליטתה. לפיכך מסיימת היא את כתב האשמה שלה, הכתוב, דרך אגב, בלשון האנגלית בקריאה היוצאת מן הלב: I like my history plain! שתרגומה: אוהבת אני שההיסטוריה שלי תהא פשוטה. מי יתן ואהבתה תבוא על סיפוקה וההיסטוריה של עם ישראל ושל כל המין האנושי, וכן דברי ימיהם של כל החי והצומח ואף הקוסמוגוניה כולה, תהיה פשוטה, ברורה ומובנת עד כדי כך שאפילו אשה מנשי שולחן הקטגוריה תהא מסוגלת לתפסה, להבינה ולעכלה.

אך מכולם הגדילה לעשות אשת הקטגוריה השלישית (השניה או הראשונה, הכל לפי כיוון הספירה אם מן השופטים אל השולחנות שבאולם ואם מן השולחנות שבאולם אל השופטים). גם היא, כמובן, שופכת עלי קיתון של רחמים בשל בדידותי, בשל הניכור שלי כלפי כל הסובב אותי עקב עברי הנעלם וחיי נטולי שרשי האתמול. בשל תלישותי זו איני מוצא אחיזה כביכול אלא ברגש של קרבה אל עצמי ובשרי בלבד. ומן הרחמנות אל התוקפנות. לאחר שסיימה את פרשת הרחמים עלי פתחה בהתקפה על אבי יוצרי, שכן כתב האשמה שלה הוא הארוך שבכל ששת הכתבים וכולו אבני בליסטראות. נוטלת היא פסוקים מתוך סיפורו של אבי-יוצרי, מנתקתם מהקשרם, ושולחת בהם את חצי לעגה וזעמה בזה אחר זה: פסוק זה סטריוטיפי ונדוש וזה אינו אלא משפט מתוך אוסף גלויות צבעוניות ועוד כהנה וכהנה עד אין-ספור. ולעומת משפטיו השדופים, הנדושים, השטחיים ונטולי כל כושר ההבעה של אבי יוצרי מעמידה היא את משפטה שלה, משפט שכולו טוב-טעם וכליל תפארת הוא לאומרתו המסיימת בו את כתב האשמה שלה לאמור: “גם המדומה כידוע רכוב ברוב כנותו ברגלו האחת על סוס של ממש”.

אם אני בא למנות לפניכם את כל אבני הבליסטראות שבאותו כתב האשמה המעיד על מחברתו כי אכן רכובה היא ברגל אחת על סוס הדמיון החפשי שלה, איני מסיים את נאומי לעולם. אסתפק איפוא בחמש מובאות בלבד. שתיים מהן מוכיחות כי מפאת רכיבה על רגל אחת על סוס הדמיון שולח הרסן מפניו של הסוס (ואכן, מזהיר אני את הנשים לבל תרכבנה ברגל אחת על כל סוס שהוא, שכן, כפרש מנוסה יודע אני כי מסוכן הדבר ביחוד לנשים). ושלוש על שום חשיבותן לגבי מה שייאמר בהמשך דברי.

מובאה א'

“המחבר מתאר את שנות העשרים, השלושים והארבעים בארץ, אחר שהוא נוטש את רוסיה, שכפי הנראה ידע עליה מפי השמועה או מפי אבותיו, ומגיע לארץ ישראל, נעשית האוירה מעט חמה וחיה יותר”.

לו הטריחה הקטגוריה את עצמה לבדוק את הדברים בדרך של חקירה שטחית ביותר (והרי החקירה היא חובתו הראשונית של כל קטיגור) היתה נוכחת לדעת בנקל, כי לא מפי השמועה ולא מאבותיו שמע אבי-יוצרי על רוסיה, כי אם נולד בה וחי את שנות ילדותו בגבולותיה ואת שנות בחרותו סמוך לגבולותיה.

מובאה ב'

“ואל הניקרה נכנס האיש לא כדי למצוא מחסה מן המטר הסוחף (מדוע לא?) אלא כדי להסתתר מלהטה של חמה. מה העניינים? זה עתה שכשכו, איוושו, זינקו, געשו, התערבלו התאשדו ו… ניגנו מים רבים, וזה מחפש מסתור מיקוד החמה! ובכן, על המחבר להחליט מה היה – באותו הרגע – גשם סוחף או יקוד חמה”.

לוא קראה הקטיגורית המלומדת את הספר בקורטוב של עיון, היתה רואה כי נכנסתי לניקרה לפני שהתחיל הגשם. ולוא שהתה הפרקליטה הנכבדה בנגב תקופה קצרה בעונת החורף, היתה יודעת – ואולי אף חוזה מבשרה – היאך מתחלף שם יקוד החמה במטר סוחף וחוזר חלילה במפתיע ולעתים בדקות ספורות.

אלה הן מובאות המעידות על סוס הדמיון ששולח רסן מפניו בשל זעמה וחרון אפה של הלוליינית הרוכבת עליו ברגלה האחת.

ועתה אקרא באזניכם, בזו אחר זו, אותן שלוש מובאות שיש בהן ענין לגבי המשך דברי:

א) "ממש כך גם תיאור הבידואי, ובפרט האשה הבידואית, הוא מסקראדי מאין כמוהו על דרך הוראות התופרת המעולה: “בד שחור על הכתפיים, בד שחור על החזה, בד שחור על הבטן, בד שחור על הראש – רבידי מתכת נחו על החזה”.

ב) "גם הטבע בארץ זוכה לתיאור עתונאי-לבלרי מאין כמוהו: “ניקרת סלע שנתהוותה באלפי שנות פעילות (ההדגשה של הקטגורית) עקשנית של גשמים ורוחות. הגשמים והרוחות מופיעים במשפט זה כעסקנים מפלגתיים הלהוטים אחר מעשה ואחר פופולאריות יתירה בקרב עדת הסלעים והצוקים”.

ג) “תיאור לידת גורי הכלבה מעיד עליו (כלומר, על אבי יוצרי) כי הוא יודע לראות ולתאר”.

בין שאבי יוצרי יודע לראות ולתאר ובין שאינו יודע לראות ולתאר (כשלעצמי סבור אני, כי רבים רבים מאד מסופרי ישראל והעמים מיטיבים ממנו לראות ולתאר) הרי בחירת ההמלטה כדוגמה לתיאור נאה מתוך כל הספר כולו היא שעוררה ברוחי את שרשרת האסוציאציות שאני עומד לשטחן לפניכם.

גבירותי ורבותי! איסור חמור מצוי בתורה: “לא תבשל גדי בחלב אמו!” פסוק זה דומני נמצא במקרא שלוש פעמים והוא משמש אסמכתא לכל אותם הדינים החלים על אכילת מאכלי בשר ומאכלי חלב. ואף כי לא אסרה התורה אלא בישול גדי בחלב אמו דוקא, הרי המסורת רואה כל תערובת של בשר כאסורה מן התורה. ועל פי ההלכה חמור איסור זה משאר האיסורים, שלא את האכילה בלבד של בשר וחלב אסרה תורה, אלא גם בישולם יחד אסור בהנאה. אסור למכרו לנכרי ולא לתת אותו לו במתנה. וכן אסור להאכילו לכלבים, ולא לעשות בו שום מלאכה או ליהנות ממנו על-ידי כל תשמיש אחר, אלא שורפו או מאבדו בדרך אחרת שאין בה הנאה כלל.

כמה ריר סנטימנטלי שפכו הפרשנים הרואים ביהדות תורת מוסר ואהבה בלבד, על איסור זה לבשל גדי בחלב אמו, זו האם המסכנה שלא רק משכלת פרי בטן כי אם תורמת מחלבה כדי שאוכליו ייהנו מבשרו. עד שבא פרופיסור קסוטו והעמיד את הדברים על מקומם. וכך הוא אומר בספרו “האלה ענת”:

“בלוח האוגריתי מצוי רמז למנהג כנעני של בישול גדי בחלב: “טבח גדי בחלב, טלה בחמאה”. המדובר הוא כנראה בטכס פולחני שהיה מכוון למשוך את ברכת הפריון לאדמה, ומתוך כך מתברר גם הקשר שבכתובים המקראיים בין הבאת הביכורים ובין האיסור הנ”ל. ראשית ביכורי אדמתך תביא בית יהוה אלהיך (להביע לו את תודתך על תבואת האדמה, אשר הוא נותן לך, אבל הישמר לך פן תעשה כמעשה ארץ כנען ולפיכך) לא תבשל גדי בחלב אמו".

גבירותי ורבותי, הפולחן הספרותי המקובל בימינו הוא פולחן בישול הגדי בחלב אמו. ראשון המבשלים, ולפי עניות דעתי אף הגאון שבהם, היה הסופר הגדול מארסל פרוסט. ואכן חדורים מטעמי תבשילו באינטרוורטיות חולנית, עדנדנות רכה-לטפנית כבשרו של טלה המבושל בחמאה, אגוצנטריות המתמצתת את העולם והופכתו תבלין ריחני לאני רכרוכי כתרביך של גדי בחלב, ולא בחלב סתם, כי אם בחלב אישי-ביאולוגי, בחלב-אם, משל מתוך רחם אמו משקיף הגדי על העולם ומנסה להמיסו בחלב עטיניה של הכבשה העתידה להמליטו. והנה ספרותו של עם ישראל מספר בראשית ועד “מתי מדבר” ומ“כתר מלכות” ו“ספר הזוהר” ועד “שירי מכות מצרים” ו“ספר הקטרוג והאמונה” הנה היפוכה הגמור של ספרות הגדי בחלב. לא יבושל הגדי בחלב וראשית ביכורי היצירה יובאו בית יהוה אלהי ישראל.

ואתם, גבירותי ורבותי, אנשי הקטרוג ללא אמונה אשר סרתם ועבדתם אלהים אחרים, אתם האמונים על מעשי הגויים בספרויותיהם הטובחות גדיים ומנתחות את נפשותיהם עד להפרדת הרקמות ואף משרות אותן בחלב אמותיהן עד בחילה, לעולם לא תסלחו לאבי יוצרי על שאני, מיכאל אגרוב, לא זו בלבד שאיני פועל על פי מסקנות ניתוחי נפשותיהם של הגדיים ולא זו בלבד שאין אני מתבשל בחלב אמי, אלא דומה אני לביכורי האדמה שקין הביא בשעתו מנחה לאדני. וכשם שאתם מעדיפים את הגדי בחלב כן העדיף אלהים את בכורות הצאן של הבל ולא שעה למנחתו של קין, אף-על-פי-כן קין שהיה נע ונד בעולם בתורו אחרי צורות חיים וציביליזציות חדשות, הוא שהחל לבנות עיר ראשונה, הוא שהיה אביהם של לוטש כל חורש נחושת וברזל ושל כל תופש כינור ועוגב, כי הרה עתיד היה קין מתוך שניסה להשתחרר מעברו. קין וזרעו כלה ועבר מן העולם, אך העיר שבנה על חרשי הברזל ותופשי הכינור שבה שימשה אות ודגם לכל אשר ייבנה וייעשה בעתיד.

אף אני, גבירותי ורבותי, עברי מת, ההווה שלי מעולם לא היה הווה של ממש ואיני חי אלא בעתיד. עתיד זה גלום בניגון שבקרבי. וכשם שכל המציאות הריאלית על מאורעותיה ותהפוכותיה, על התרחשויותיה ומעלליה ועל חילופי עתיה, אינה אלא תפאורה מאסקאראדית (כתלבושתה של הבידואית שפגשתיה במדבר) לבימה שאני מהלך על קרשיה, ומתוך כך דרגת ממשותה נמוכה הרבה מזו של ממשותי שלי, כך קיומי אני, לבטי וטלטולי אינם אלא הבהובי צלה של דמות מעולם הרפאים וכל עצמי איני אלא מאריונטה של נייר לעומת ממשותה העיקשת, האיתנה והעילאית של המנגינה הרנה בקרבי. וכל אלה התרים אחרי בשר ודם, הנועצים שיניהם בבשר וטובלים פתם בדם הגדיים המבושלים בחלב אמותיהם והסבורים כי מנגינה זו מנגינתי האישית היא אינם אלא טועים. לא אישית היא לי מנגינתי, שהרי כל כולי אך כלי אני, כלי נשיפה לרוח המייללת בעם הזה ונדחסת בארץ הזאת, רוח ראשית הבריאה ואחרית הימים, המתגלמת בפעילותם של הפרוטון והאלקטרון ובפעילותם של ישעיהו הנביא וישו הנוצרי, ליב טרוצקי וזאב ז’בוטינסקי. ובין פעילות הראשית לפעילות האחרית מצויה פעילות של גשמים ורוחות ושל עסקני מפלגות ופעילותו של אבי-יוצרי, שמודה אני לפניו על שלא עשני בשר ודם".

 

ה    🔗

כל אותה השעה הארוכה שבה נשא מיכאל את דברו גהור היה על רצפת הבימה, חובק ברכיו בזרועותיו ומתנענע ימינה ומשאלה; נענוע זה הוא שקבע את מיקצב דיבורו, אשר לא היה תואם כל עיקר את סגנונו, שהיה לדעתי פובליציסטי מובהק וגרם לי אכזבה רבה. ולא רק סגנון דבריו גרם לי אכזבה כי אם גם – ובעיקר – תכנם. הן לא עלה מיכאל על הבימה אלא כדי ללמד סנגוריה עלי על פי דיני הפרוצדורה הפלילית המפורטים במסכת סנהדרין. ידידי העורך ניצל דינים אלה לטובתי לאחר שנדונותי לסקילה באשמת השאיפה לאלמות. והנה לאמיתו של דבר לא לימד עלי זכות אף כהוא זה, ועל-כל-פנים לא לגבי אותו סעיף האשמה שעל פיו נחרץ דיני. ואף כי תימצת בתבונה וציטט בשום שכל את כתבי האשמה שהיו גנוזים בכל אחד מתיקי ששת הקטגורים – הגברים והנשים – וגם הוכיח את בקיאותו בתכולתם של התיקים הללו, הרי אשמה זו, אשמת השאיפה לאלמות, לא הפריך. אדרבה, כטוב לבו בנאום אמר דברים שאינם משתמעים לשני פנים: “גרסו כאן – ובצדק! – שכדי לזכות באלמות, חייב אדם למות תחילה”. משפט זה שהוציא מפיו מי שבא לסנגר עלי ולעקרני מצפרני המוות המאיים עלי, נחרת בזכרוני חרות היטב, וביחוד המלה “צדק”, שנהגתה בהדגשה מסוימת, אם כי ייתכן שרק אזני הרגישה והדרוכה קלטה הדגשה זו. מכל מקום, עם סיום נאומו, שלא היתה בו שום פניה אל השופטים לבטל או לרכך את גזר דיני, התחילה הדאגה כוססת בלבי. דאגה זו הפכה לחרדה משקם מיכאל לפתע, הזדקף ופסע פסיעות מספר לקראתי. הוא קרב אלי, נעצר ממולי, הורה עלי באצבעו ופתח לאו דוקא בארשת של מאור-פנים:

– עד כה דיברתי אל השופטים ואל הקטגורים ועתה, אבי יוצרי, פונה אני אליך. לא בבקשה פונה אני כי אם בדרישה, בתביעה…

– לא לתבוע באת אלא ללמד זכות – שיסעתיו – תובעים אינם חסרים גם בלעדיך.

הוא התעלם מהערתי והמשיך:

– ניגון זה – תהיה ממשותו אשר תהיה – ניגון זה שבעטיו הפכתי דמות-נייר וכלי נשיפה – הוא קמץ אגרופיו, הסמיכם זה לזה וקרבם אל פיו כמי שמחקה אדם המחלל בחליל – ניגון זה שנפחת בי כנשמה המכלה את הגוף, ניגון זה… – בפעם הראשונה מאז פתח את פיו נתקצרה נשימתו והתלעלע – ניגון זה… – סיים לאחר שנתאושש אחרי כמה כעכועים שנפלטו מגרונו – אני רוצה לראותו.

– לראות ניגון?

– לראותו, למששו, להריחו. למען יראו וידעו כי אכן עולה ממשותו על כל ממשות אחרת.

היה משהו מן הבראוורה שלאחר יאוש בחיוך שהעליתי על שפתי. ידוע ידעתי כי אפסה תקוה. מיכאל אגרוב הצטרף אל מחנה הקטגורים ואין אחר שילמד עלי זכות, שהרי כל המסעדה ריקה מאדם היתה. כלום כוריאוגרף אני כי אוכל להפוך ניגון למראה?

המלים שיצאו מפי לאחר מכן לא מראשי באו. דומה היה עלי כי מבטני נפלטו, מקרבי, מפנימיותי. מעמקי נבכי. בעוד פי מדבר כל עצמותי מקשיבה ומשתאה:

– אין קל מזה. – שמעו אזני קול דובר מתוכי – כדי לקיים את דרישתך אין לנו אלא לשוב ולהקים את המגדל אשר ראשו בשמיים, זה המגדל שלפני אלפי שנים נאלצנו לחדול מבנייתו משום שאלהים בלל את שפתנו. בלל פירושו היה אז בלבל, פיצל שפה אחת ללשונות רבות. עתה לא ייבצר מאתנו כל אשר ניזום לעשות, אלא שהפעם שומה עלינו להשתמש בשורש בלול במובנו ההפוך: כלומר ערבב, אחד, לכד (“סולת בלולה בשמן”). מאז דור הפלגה פרו ורבו השפות, הלכו ונתפלגו דרכי ההבעה ואפני הביטוי נתפצלו מדור לדור עד כי היו לרשויות נפרדות זו מזו, והנה אנו בבואנו לבנות בשניה את המגדל שראשו בשמים נצרפם, נאחדם, נלכדם. ניגונך יהיה לנו לחומר ודברים אלה – ניערתי את שרוולי כקוסם המפריח יונים מחפת שרוולו – יהיו לנו לאבן.

כשניערתי את שרוולי לא ידעתי לשם מה ניערתיו. לפני שעה קלה הופתעתי מן המלים שיצאו מפי. עכשיו הופתעתי שבעתיים מן הדברים שנשרו משרוולי במהירות הבזק ובזה אחר זה. היה זה ערב-רב, מגוון ומשונה ביותר: תוי נגינה ומספרים, אותיות והירוגליפים, אלים קדמונים ותיאורי פעליהם בציור ובפיסול, גלגלי אבן של האדם הקדמון ומוחות אלקטרוניים של האדם בימינו. עד מהרה נמצאתי טובע ברבבות, מיליונים ומיליוני-מיליונים דברים מפרי רוחו וממעשי ידיו של המין האנושי. עתה ידעתי כי הסכנה חלפה.

הפשלתי את שרוולי – אותם השרוולים שכל הדברים הללו נשרו מהם – וניגשתי אל מלאכת הבניה. הייתי דורך על תו וקובע ציור במסגרת, נאחז בנוסחה מתימטית ולוחץ על כפתור חשמלי, מתרומם על מספרים ערוכים סדרות סדרות ומאחה לוחות מתכת בדפי ספרים אשר נפרשו כחלקי מניפה שנמתחה מקצה אל קצה. המגדל גבה, צמח, התרומם בקצב דמיוני, ואני עוד ידי נטויה. כבנאי מנוסה מניח הייתי אבני בנין מיוחדות במינן אלה זו על גבי זו. קומות עד אין ספור בניתי ועדיין לא הגיע ראשו של המגדל אל השמים.

בנעורי פועל בנין הייתי. לא בנאי, כשם שאני בנאי של המגדל, לא טפסן ואף לא ברזלן – פועל פשוט, סבל, נושא הייתי את האבנים על גבי ומגישן לבנאי. זכור לי היאך מדי פעם בפעם יושב היה הבנאי על אחת האבנים, קובע לעצמו מנוחה ומעשן סיגריה.

אף אני קבעתי לי מנוחה והדלקתי סיגריה. לבי היה טוב עלי. סקרתי בעיני את אבני הבנין שעדיין הקיפוני ונדמה היה לי כי מספרן לא פחת. ראיתי ביניהן אות אלף רבתי. נטלתי אותה בידי, הפכתי והפכתי בה, ליטפתי את זרועותיה ואת כרעיה, פתחתי ואמרתי:

– אלף זו שאתם רואים – הפעם לא היו הדברים שיצאו מפי הפתעה לי לעצמי. שקולים היו, ואף כי יצאו מלבי גם מוחי לא שבת בדברי, אדרבה, עבוד עבד במלוא יכולתו – אות ראשונה היא באלף-בית העברי. מאז ומתמיד היתה לה גם משמעות מספרית. במסורת שלנו מובנה היה המספר אחד. ואלו עתה לאחר שתורת המתימטיקה מיצתה את כל אותיותיה של יון ורומא, בא תורה של ה“אלף”, ובימינו מסמלת היא את עצמת הרצף. רבותיכם אמרו: זוהי המצאתו של מייסד תורת הקבוצות היהודי ג’ורג' קנטור, ואלו אני אומר מששת ימי בראשית נקבע הדבר. וכי ישנה עוד אות בעולם בכל האלפביתים למיניהם, אשר יש בכוחה לסמן את עצמת הרצף כאל“ף העברית. והרי אלף משמעו ראשית. ורצף פירושו שלאחר האלף תבוא הבי”ת ולאחר הבי“ת הגימ”ל. וכשם שמאותיות אלה נצטרפה התורה בעבר כך תשוב ותצטרף בעתיד. וכשרצה הקדוש-ברוך-הוא לברוא את העולם היה מסתכל בה בתורה בכל מלה ומלה ועשה כנגדה אומנותו של העולם, לפי שכל הדברים והמעשים של כל העולמות בתורה הם. ועל כן היה הקדוש-ברוך-הוא מסתכל בה וברא את העולם. לא שהתורה בראה העולם, אלא הקדוש ברוך הוא בהסתכלות בתורה ברא העולם. הסתכלות של הקדוש ברוך הוא מעין זה היתה: כתוב בתורה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ הסתכל במלה וברא את השמים. התורה כתוב בה: ויאמר אלהים יהי אור, הסתכל במלה זו וברא את האור. וכן בכל מלה ומלה שכתובה בה בתורה הסתכל הקדוש ברוך הוא ועשה אותו דבר. כך לכשירצה הקוסמוס להגות את האלהים יהיה מסתכל במגדל זה בכל תו או אות או בורג של מכונה שבו או כל פרי רוח האדם או מעשה ידיו, בכולו או בקצתו, ויצור כנגדם תואר מתאריו של האלהים ומידה ממידותיו, לפי שכל מהותו של האלהים במגדל זה שהוא ניגונו של עולם. ועל כן יהא הקוסמוס מסתכל בו והוגה את אלהיו. לא שהמגדל יהגה את האלהים, כי אם הקוסמוס בהסתכלות בו במגדל יהגה את האלהים. הסתכלות הקוסמוס במגדל מעין זו תהיה: ימצא הקוסמוס במגדל אותיות שיצטרפו כדי תארי אלהים שבשמות ל“ד י', בהגותו את האלהים ישוה לו מידות אלה: רחום וחנון, ארך-אפיים, רב חסד ואמת. יתלה הקוסמוס מבטו באילן הספירות שבספר הזוהר יוסיף לו לאלהים, בהגותו אותו, את הכתר ואת החכמה, את הבינה ואת הגבורה, את הנצח ואת ההוד, את היסוד ואת המלכות. והיה כי יצטרפו אותיות לשון יון במגדל כדי כתביו של אפלטון, יהא הקוסמוס הוגה באלהים כבאחדות של הטוב, היפה והאמת. וכך יהא הקוסמוס מסתכל במגדל ומוסיף מידות ותארים לאלהים עד לעצם החושב והמתפשט של שפינוזה ולטרנסצנדנציה של האכסיסטנציאליסטים”…

קול מוזר פלח בעצמה רבה את רצף נאומי. בתחילה סבור הייתי שקריאת ביניים היא שאין ביכולתי לקלוט את מילותיה, אך עד מהרה נוכחתי כי הקול אינו קול של קריאת-ביניים, שכן מסתלסל הוא בסלסולים מיוחדים. קול צחוק היה זה שהגיע לאזני מלמטה. השפלתי עיני וראיתי שליד בסיסו של המגדל עמד מיכאל אגרוב וצחק בקול גדול.

– האתה הוא, יצירי מיכאל? האתה הוא שממלא צחוק פיך למראה משאת נפשך? דרישתך נתמלאה במלואה, יציר רוחי, פרי טיפוחי! טפס ועלה על ניגונך שקרם עור חומר והעלה בשר לבנים. בעיניך ראה, באפך הרח ובידיך משש!

מיכאל לא השיב לי. בעודו מתפתל מצחוק שלח ידו והורה בה לעבר השופטים. אף אני הפניתי עליהם את מבטי. ממרומי המגדל ניתן לי להקיף במבטי מספר שורות הרבה יותר גדול מאשר מקרשי הבימה. אמנם, נבצר ממני ממרחק זה לראות את הבעת פניהם של השופטים, אך ראיתי בבירור כי תנוחתם השתנתה. דומה היה כי נתרופפה ישיבתם, משל גופותיהם התפרקו, נתמעכו או נתבטבטו, ושמא הוגיעם המשפט עד לטשטוש חושים ושוב לא ניתן לקבוע אם עדיין ישובים הם בכורסותיהם או שכובים בהן. הלהם צוחק מיכאל? לתנוחתם, לרפיונם, לליאותם?

לפתע נתחוור לי פשרו של הדבר עד כדי כך שתמה הייתי כיצד לא עמדתי על כך מיד. והרי הכל כה פשוט ומובן מאליו: כל אותן אבני הבנין, התווים, התגים, הציורים והברגים, הגילופים והפיסולים, התמונות, המכונות והאותיות – כל אלה אינם אלא תמצית הויתם וחיותם של השופטים הללו. עכשיו שחיותם והויתם נתמצו והושקעו במגדל, שוב אין הם שופטים אלא גלימות נבובות דוגמת פטרושקה של סטרבינסקי-דיאגילב שנתרוקן מתוכו ובסופה של ההצגה הפך לבובת בד ריקה מכל, אפילו מתבן וקש.

שרבבתי ראש וצעקתי כלפי מטה לעברו של מיכאל:

– אסוף אותם, מיכאל.

מיכאל חדל מצחוקו ואץ אל השופטים. היה תולה אותם אחד אחד על זרועו, כמי שתולה מכנסיים שהוא מביאם מן המכבסה, מקפלם ומניחם סביב המגדל ועורכם סוורים סוורים – ראשו של זה על רגליו של זה עם שהראשים משמיעים קולות של קליפת אגוז, שגלעינו הוצא, והרגליים משמיעות קול קבקבים במקלחת של קיבוץ, וכל הקולות הללו מגיעים אפילו לאזני.

מיד חזרתי אל בנין המגדל בקצב כפול ומכופל ובמשנה התלהבות עד שנתקרבתי אל התקרה ועיני הבחינו בציורים ובתמונות שעליה. היתה זו תקרה קמורה ועליה תמונת שמן ובה שנים עשר מזלות השרויים יחד עם המון עצום ורב של כוכבים במעטה ערפל לבן-כחלחל. מובן היה כי אין זה אלא שביל החלב.

המגדל שלי דומה היה לחרוט: הולך היה וצר כלפי מעלה עד שנסתיים במעין אנטינה חדת עוקץ. לא היה כל צורך בחישובים מסובכים כדי להיוכח שחודו של עוקץ זה עתיד להינעץ במזל גדי, מזל גדי השרוי ככל שאר המזלות בשביל החלב. גדי בחלב.

דבר זה היה ברור לי. אך כפי הנראה לא רק לי, כי אם גם לאנשי הקטגוריה, שכן כל הששה קמו ממקומותיהם ופתחו פה אחד במקהלה, בצעקה קצובה-תובענית, מבליטים כל הברה והברה שבשלוש מילותיה:

– רוצים גדי בחלב! רוצים גדי בחלב! רוצים גדי בחלב!

עכשיו, כשבניית מגדל-ניגונו של מיכאל, נתקרבה אל קיצה לא היה אכפת לי לספק את רצונם של ששה אלה ולמלא את מבוקשם. כשם שקודם נתייראתי מהם – והיו לי סיבות לכך – כך עתה ריחמתי עליהם, אף שלא היו לי סיבות לכך. אולם, ידידי העורך שמואל דביר הקדימני. הוא חש אל המטבח הממוכן, אותו מטבח שכה התפעלתי ממנו כשעברתי בין מיתקניו המשוכללים בדרכי אל המסעדה, וחזר משם כשבידיו שש קעריות חרסינה מצוירות נוסח סין. ריח תבשיל עלה באפי: תבשיל של גדי המבושל בחלב אמו. מעולם לא ראיתי אדם שאינו מלצר מקצועי, היודע לעשות בלהטיו בקערות וצלחות כפי שידע לעשות ידידי שמואל דביר: שש קעריות עגולות ללא ידיות ואזניים החזיק בשתי ידיו. שתיים באצבעותיו, שתיים על שורשי כפות הידיים ושתיים תלויות היו באויר, צמודות זו אל זו בכוח הלחץ של שאר הקעריות. באותה אמנות מופלאה הגיש ידידי את המאכל לששת הקטגורים. הללו עטו עליו כעורבים על טרפם. רעבים היו. כדרך הסינים קירבו את הקעריות אל פיותיהם, אלא שהסינים מסתייעים במקלות-אוכל והללו, באין מקלות-אוכל, הסתייעו באצבעותיהם. הרעב אינו מתחשב בגינונים של נימוס או היגיינה. על פניהם של הגברים נשתפכה הבעת סיפוק ושביעת רצון. בעיני הנשים נדלק אפילו זיק של חמדנות תאוותנית שבהמשך האכילה נתלקח כדי נצנוצים של זימה. ידידי העורך עמד עליהם לשמשם. מיכאל עדיין נושא היה גלימות נבובות על שכמו ועורכן סוורים סוורים. פתע חזר הרעב והתחיל מציק גם לי. משעת בוקר מוקדמת לא בא אוכל אל פי והרי עוד לפני שהורם המסך מעל בימה זו רעב מאד הייתי. אם אצנח מן המגדל אשקע באחד מסוורי הגלימות הרכות ולא יאונה לי כל רע. הקטגורים שקועים היו ראשם ורובם באכילת גדי שנותח בעזרת הכלים המודרניים ביותר ונתבשל בחלב אמו. אין כל ספק שלא יכהו בידי. הצצתי על שעוני: השעה היתה שלוש ושתי דקות. שוב לא היתה שעתי פנויה לסעוד פת צהריים בחברת ידידי העורך כפי שאמורים היינו לעשות. כבר אחרתי לישיבה שנועדה לשעה שלוש. לא היתה לי ברירה אלא להסתפק בכריכים המוגשים כרגיל בכל ישיבה.