רקע
ישראל אפרת
עיון נוסף בשירה ואמת
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יחדיו – אגודת הסופרים העברים בישראל; תש"ם 1980

1

בעיית השירה מבחינה קוגניטיבית2, דהיינו מצד יחסה אל ערך האמת — ימיה, כנראה, כימי המחשבה העולמית. וכבר אפלטון דיבר על ״סכסוך קדום בין פילוסופיה ושירה״. ואמנם בהיות היוונים בעצם טבעם חשופים לרוחות העזות של שני סוגי יצירה אלו גם יחד, אין תימה שהתחילו במוקדם לתהות על ה״לא הרי״ ועל הצד השווה ונפלגו בתשובותיהם. אפלטון ההוגה, שהיה תכופות שבוי חזון, סבר ש״השירה מושכת אבל לא אמיתית״, שהמשורר מצוּיד במין ראי הלוכד את מראה הדברים, אבל לא את הדברים עצמם, שהוא מחקה את התופעות ולא את המהות, ועל כן אין מועיל ביצירתו וצריך לנעול בפניו את שערי הריפובליקה האידיאלית3. כך ניסה אולי לשכך, או לבלום, את לבטיו הפנימיים. ודווקא אריסטו, בעל ההגיון ויוצר חוקיו, סבר אחרת. ״ההבדל באמת״, אמר בהבחנתו החריפה בין היסטוריה לשירה, ״מונח בזה שההיסטוריה מתארת מה שקרה, ואלו השירה מתארת מה שיכול לקרות. לפיכך השירה היא יותר פילוסופית מההיס­טוריה וראויה ליתר תשומת לב. כי היגדיה הם אוניברסאליים, והיגדי ההיסטוריה פרטיים״.

ופילוג אפלטוני־אריסטואי זה התמשך בכל הזמנים. די להזכיר, מצד אחד, את קאנט4, שתפס את השירה כנטוּלת מטרה, כעין משחק הדמיון עם השׂכל (אבוי, רק משחק, ותו לא?), ומאידך, את טולסטוי, שראה באמנות ״ארשת הדת של הדור״. ואני בעל־כרחי מסתייג מדעתו של אפלטון שאין בשירה אלא תופעות, מראות־חוץ בלבד: אבל גם אצל אריסטו משהו טעון הסבר או תיקון. נדמה לי, שערך האמת הוא ממהותה של השירה, אלא שיש לאמת זו בחינות משלה, והן טעונות הבהרה.

 

א. אמת אנושית

פשיטא שאין אמת ושירה פוגעות זו בזו, שכן רבים מגדולי החזון — גדולתם שרויה באותם השירים, שבהם חתרו לאיזו אידיאה או אמת. אני מתכוון, למשל, לאסכילס וסופוקלס ואוּריפּידס, לדאנטה ושקספיר וגתה, לשאֶלי, וּווֹרדסווֹרת5 וּואלרי6, לרילקה ואֶליוט וּסטיבנס, שהשפעתם עדיין עצומה דרך היצירות ״הרעיוניות״ הללו. ואולם, אם אין שירה גדולה בלי אמת, הרי לא כל אמת היא שירה.

יפה אמר אריסטו: בעוד שההיסטוריה דנה במה שקרה, הרי השירה נתחמת במה שיכול לקרות. אבל יש להרחיב משמעותו של ״מה שקרה", שכן ביטוי זה כולל בעצם לא רק את ההיס­טוריה, אלא גם את המדע, ובמידה מסוימת את הפילוסופיה עצמה. כי כולם דנים בחומר המציאות, במה שקרה. ייחודה של השירה מונח בזה, שהיא שואבת לא כל כך מבאֵר המציאות כמו מבאר האפשר, מהאפשרות ההכרחית, ממה שהגם עוד לא התרחש יכול הוא לקרות תמיד בהכרח, ממה שנטוי כצל־תמיד על דרכו של אדם. אבן סינא7 הערבי חשב — ואחריו הרמב״ם ואחרים — שמציאותו של דבר איננה ממהותו של דבר, אלא מקרה שקרה לו, והמהות קודמת למציאות. ייתכן. אבל האפשרות למציאות, כלומר להימצא, לקרות, יש והיא נוקבת וחודרת אל תוך תוכה של המהות ונותנת לה אופי מיוחד, חריפות מיוחדת, עד שניתן לומר: המהות היא האפשרות עצמה. הנה לדוגמה המוות. זוהי מציאות מסוימת: היה אדם חי, והנהו שוכב מחוּדד־אף מתוח על מיטתו. ואילמלי רק כך, רק מציאות, לולא הקדימה לבוא הבשׂורה המרה־מתוקה ״מות תמות״, היינו עדיין מתהלכים בגן־עדן עם אריות ונמרים או צופים למרחקים בעיניים כעין כפתורים קטנים מתוך עפאיו הירוקים של עץ החיים הזקן. אבל ההודעה באה, והאפשרות התחילה מייד: ״כי ביום אכלך ממנו מות תמות״. והפחד הזה בגלוי ובסתר, במוח ובדם, האפש­רות התמידית הזאת, העלילוּת בכל רגע למות — זהו מה שמייחד את האדם. היכול לקרות הוא כאן יותר מהותי, יותר מתמיד ומתסיס מהחד־פעמי שקרה. ומהות זו היא תחום השירה.

ומכל זה יוצא, ששירת האדם היא על האדם, שכן אפשרויות הכרחיות אלו אין מציאותן מבחוץ, אלא בהכרת האדם וברגשותיו. הן מלווֹת כצל רק את צעדיו של אדם. השירה היא איפוא תמיד אנתרוֹפּוֹצנטרית8. היא איננה אספקלריה מוצגת כלפי חוץ אלא פנימה. שירי טבע? כן. אבל הם צריכים תמיד לנגוע אי־שם בקצה הקשת המגוּונת של נפש האדם. הטבע צריך להופיע כהתגלוּת, והציור כריתמוס של התרגשות למראה ההתגלות. ואז הרי חוץ ופנים מתמזגים. ונאיביות יתירה היא מצד מבקר הקובע מחיצה בין שירי טבע לשירת האדם. יש שירים שכולם אילן וניר וכולם אדם. לא, יתירה מזו. תחיבת העצב והכאב אל תוך סדקים וחרכים של דומם, תליית הכינורות על ערבים, הופכת את הליריקה האנושית לקוסמית. השירה היא איפוא גילוי אנושי פנימי על־ידי הסתכלות בעולם כעין משל, ותמיד ללא יכולת להביע את הנמשל — עולם כעין ראי, או יותר נכון כעין ראי שני. כי החיים הם הראי הראשון שבלב, ראי אל מול העולם, והראי השני, הצופה אל תוך הראשון, המשקף את האדם לנוכח העולם, ה״חוטף״ אותו ברגע של היסח־הדעת (ומכאן זרם האי־ תודעה…) — שם השירה, כי שם דמות האדם, שם המשמעות האנושית. משמעות זו מוסיפה איפוא מיפלס שני לחוויה השירית — מיפלס ההסתכלות בחוויה ותהייה עליה, חוויה של חוויה.

ובלי אמת זו, בלי ממד העומק האנושי, אין שירה גדולה. יש דורשים מהספרות משמעות סוציאלית, שיקוף החברה, ביקורת החברה. ייתכן. אבל רק כעין אות ודגם לגורל האדם בכלל, לשׂפוני הכוחות שמסביב לו ובפנימו, שלגביהם אין מדע. המדע בורח ממסתורין וממעמקים. גם פסיכולוגיה פרוֹידיאנית אינה אלא חיצונית לגבי הרחשים הנפשיים, שהם תת־תת־הכרה, מפני שיסודם לא ברפּרסיה, לא במה שהיה למעלה והודחק מטעמים שונים לתחתית, אלא במה שהיה תמיד טמון באפילת אי־הבעה, באפילת הבשר והדם, אולי עוד מעידנים טרוּם־אנושיים. המדע, אמרתי, בורח מהרחשים הנפשיים העמוקים? ושמא הם מתעלמים מאור פנסו המוגבה. אמנם גם אנתרופולוגיה ופסיכולוגיה וסוציו­לוגיה וכיוצא בהן חותרות אל האמת האנושית, אבל האדם לגביהן הוא אובייקט, מוּשׂא לחקר. אפילו בפסיכולוגיה אינטרוספקטיבית9, ברגע שאני מסתכל בעצמי, הרי נהפך עצמי לאובייקט מפני שנעשה מוּשׂא להסתכלות, ולעולם אין האני מגיע אל האני. ואילו השירה היא בשורש שרשיה כוח מיוחד לצנוח אל תוך האני של האני, מתוך זהות שלימה עם האני, וכך לגלות תגליות נפשיות, שעינו של הפסיכולוג טרם שזפתן. כך קרה, לפי עדות פרויד עצמו, לפסיכואנאליזה: ״המשוררים ידעו את כל זאת משכבר״.

רחשים טמירים אלה, שהם תכניה של האמת השירית, מוגב­לים מאד במספרם: מוות, פחד, הישׂג, כשלון, קשירות ותלישות, משמעות ואבסורד — אפשר לאדם לשבת ולעבד רשימה פחות או יותר ממַצה של גופי הגלגלים בשירה או בספרות בכלל. אמנם גילוייהם של אלה — שפינוזה היה אומר ״אופניהם״ — הם ללא סוף כמו עוצבותיהם של הגלים בים. כך שהשירה במהלך ההיסטוריה היא משהו נזיל מאד; מתחדשת תמיד, פולטת קול ויורדת מעל הבימה, מפנה זמן לשירה אחרת. ואולי כבר חשו חז״ל תכונתה זו של השירה במימרתם, שמלאכים חדשים נוצרים בכל יום מנהר־די־נור ואומרים שירת השחר וכלים10. חבל, הימים קצרים כל כך בעולם השירה. ויהי שחר ויהי ערב יום אחד. ואולם שחרים אלה אינם אלא גילויים והמחשות, אורות זמניים הנופלים על אותן האמיתות המוגבלות במספרן, שהן הקואורדינאטות הנצחיות, וביניהן מפרפרת העקומה השירית על המשבצות הקט­נות בחלל העולם.

ולשירה זו, שירת האמת האנושית, אנו שואפים, לא רק לשירה טובה. הגענו כבר לזמן, שגם שיר טוב יכול להיות שיר רע, כי יש שלמדו כבר את המלאכה לאשורה. צא וראה, מה רבו פתאום בכל הלשונות מפרסמי שירה, בעוד שרק תמול־שלשום היה אחד בעיר ושניים בעם. האומנם נתרחשה פתאום איזו תמורה ביולוגית? אולי לרגל המאורעות הגלובאליים נצטללו אצל האדם עיני נפשו? האם עומדים על סף אדם חדש Homo poeticus? ואין לכחד, יש גם שירים טובים. הנה פה להטוטי לשון, ושם להבובי דמיון, מין ״משחק הדמיון עם השכל״ הקאניטיאני. ושוב פה ציור על גב ציור, מין אמנות לשמה, ושם בכלל חכמות. ואולם שפע חכמות אינן מהוות חכמה אחת, כי כל החכמות אגואיסטיות הן מאד; כל אחת מושכת את העין אל עצמה; כל אחת מכלה ומשמידה מתוך רוע לב את הקודמת. ולבסוף לא נשאר שום דבר מלבד טשטוש. ואילו שירת האמת אולי יותר גלמית ומשתפכת ממעמקים מתוך סחף חצץ חורק, חריקת גילוי או תביעה. משורר גדול הוא קודם כול אדם גדול, כלומר רציני מאד וכן מאד. וכמה צדקה המשוררת מאריאנה מוּר, כשכתבה: ״המקוריות, על־כל־פנים, אינה אלא ילידת הכנוּת״11. המשורר צריך להיות נתון בשבייתה של איזו אמת או אידיאה חובקת עולם כדי להאזין סוד שיח של חוט דשא אחד, אילן אחד וניר; צריך להיות מלא איזו אהבה גדולה או מרירות רבה. אחרת אין מקום לשכינה. לעומת כל טיפה היורדת מלמעלה צריכות כמה טיפות לעלות מן הלב. ניתן לשנות קצת: לית אתר לשכינה באתר דפנוּי מינה. רק המליאוּת, מליאות עד גדות, פותחת פיה לקלוט עוד. זהו הפאראדוקס של השראה וחידתה עד שכמעט־כמעט ונדמה שאין צורך בה, בהשראה, כלל12. כך היה המשורר שאֶלי מלא הומאניזם, כך היה דאנטה מלא אקווינאס13, כך היה ביאליק מלא תחייה. אין השראה על לב ריק. דור ניהיליסטי איננו דור יוצר. או, בלשונו של ווייטהאד14: ״להצביע על לא כלום הרי זה לא להצביע״15.

השירה תמלא מקום יותר מרכזי בחיינו, בהדגישה תוך חרוזיה התפעמות של אחריות וחובה, בשאפה להיות שוב מה שהיתה פעם ביוון, כשהפילוסופיה והדת והשירה היווּ צורך אנושי אחד, מה שבעצם היתה פעם גם בישראל.

 

ב. אמת מוחלטת

והאמת השירית מתייחדת לא רק בצמצום היקפה, בתחומה העמוק־אנושי, אלא גם בטיב סמכותה. כי גם מבחינת השפעתה וגם מבחינת מקורה הריהי מתגלית לא כאוניברסאלית, כמו שסבר אריסטו, אלא כמוחלטת, כדוּ־שׂיח סגור ומסוגר בין שיר לבין קורא, ללא אחר בחדר כלל.

מבחינת השפעתה השירה היא טוטאלית. היא כובשת כל כוחות הנפש של האדם. משהו מהיסוד האינטלקטואלי מוכרח להתרשם על אותן משבצות קטנות שבין הקואורדינאטות הגורליות, שכן בלעדיו עלולה החוויה להיות סנטימנטאלית, דהיינו נטולה מן הקורא. אדם בוכה לעצמו, נהנה לעצמו, והעולם איננו לכוּד. רק אדווה תוך הים. ומאידך, צרבראליות16 גרידא עלולה להיות דידאקטיקה. מה בין דידאקטיקה לשירה אינטלקטואלית? שהאמת הדידאקטית מתבטאת במלים החופפות את כל תוכנה, שמתמצית כולה — בעצם מתוך עניות — בביטוּיה. ואילו האמת השירית מחוסרת מלים, דהיינו מחוסרת יכולת לתפוס בשלימות את כל עצמותה, ומה גדולה שׂמחתה כשהיא מצליחה לירות רמזים, רק רמזים. האמת הדידאקטית היא בורגנית, מטפּחת על בטנה, ואילו האמת השירית מתנצלת ומגמגמת: חבל, איני יכולה יותר. אין מלים.

ותכונה זו, חוסר־היכולת לתת ביטוי ממַצה משמש דלק לאֶמוציה (כאמור, כל המגמגמים אֶמוציונאליים הם), לריגוש המלווה את האדם מעֵבר להבנה, כשאדם מתחיל לפרפר בין חוש לתחושה. וכאן הלא ההבדל גם בין רגש לריגוש. הראשון, כמו הדידאקטיקה, מתרוקן כולו דרך ביטויו, וחסל; והשני נשאר תמיד לא מוּבע, שוקע ועולה גם בהפרש זמנים ודורות, תמיד תובע מחדש את הבעתו, ולעולם אין פורקן, אין חסד ההבעה השלמה, או שמא קללתה. אין היקבעות במסגרת של מוגמר.

וכך מופעל גם איזור שלישי בתוך החוויה של אמת שירית, איזור התת־הכרה — אבל עוד פעם, לא זו הפרוידיאנית שמת­פתחת וגדלה עם כל הדחקה, אלא זו שמעולם לא היתה הכרה, המעמקים שלפני לשון ועמוקים ממנה. כך שבכל שיר אנו צרי­כים להקשיב למשהו מלמטה למובן. משהו ימי ההומה כבקונכית, והמשהו הימי — יורשה לי לומר: הבטני, של נפש האדם מנהל דו־שיח ללא אומר ודברים עם המשהו הימי־בטני של השיר, או, טוב יותר, של העולם. אלה הם המעמקים של האמת השירית. שבלעדיהם אין שיר ושדורשים רק אוזן, אוזן.

וכל האזורים הללו אינם פועלים בנפרד: הראש לחוד והריגוש לחוד, הדמיון לחוד והתת־תת־הכרה לחוד, ועוד ועוד לחודים, אלא כולם מצטרפים לקול אחד וטהור, לנפש אחת שהיא שלימה ללא שבר וללא קטע של עצמה. וכאן אולי סוד החדווה היציר­תית, מליאוּת הנפש שכולה נוכחות בשיר, ללא שייר. אמת כזאת המפעילה את הנפש כולה על כל כוחותיה, גם אותם העמוקים מהגעת השכל — ודאי שאין סמכוּתה אוניברסאלית, אינדוקטיבית־ראציונאלית, אלא מוחלטת, מעֵבר להגיון, אמת של יחיד.

ואבסולוטיות זו עולה גם מבחינת המקור הנעלם.

האדם ניגש אל המדע בתור פרט אחד, ונכסף לדעת מה יש לחייב ביחס לכל הפרטים כדי ללמוד גזירה שווה גם על עצמו. ולכן האמת המדעית אוניברסאלית, ומה שאיננו אוניברסאלי איננו אמת מדעית לגביו. ולא כן גישתו אל השירה. כאן הוא ניגש כמשהו שלם, כהכול, כאדם בכלל. ואם השיר אומר משהו המעורר הד בחייו, הרי זה אמת מוחלטת, ואיננו שואל אם זוהי גם אמיתם של אחרים. די לו שזוהי אמיתו, שהיא זורעת אור על חלקות חייו המכוסות בערפל. הוא מבקש לא את ממד המרחב, אלא את ממד העומק. נתקיים בו פסוקו של פרוטאגוראס17: האדם הוא קנה־המידה של הכול, דהיינו האדם הפרטי, שאיננו רואה את עצמו כפרט, אלא כעולם מלא. כך מרגיש האדם תמיד עמוק בנפשו (המדע, מבחינה זו, אינו אמת פסיכית ועומד בסתירה אתה; וזהו אולי סוד היגון בעומק־עומקו של האדם דהאידנא). וכך הוא ניגש אל השירה, לא כתשבורת ותחלוקת, אלא כאדם שלם, תובע אמת שלימה. ניתן לומר, מצד אחד, שהמדע אינו מבוסס על אמת פסיכולוגית, ומצד שני, שקרקע השירה הוא הסוֹפיזם.

כי האמת האוניברסאלית איננה שלימה. היא מותנית ותלוּיה בפרטים, וכיוון שאין לבדוק את כל הפרטים באוּניברסום, ממילא היא תמיד רוטטת כעלה־זהב בשׂדה חשמלי בין ודאי לספק. ואילו האמת המוחלטת איננה תלויה בבדיקות אחרות, היא עצמה, על־ידי סגולותיה המיוחדות, כל האמת והוודאות. היא אימאננטית, בלתי זקוקה לסימוכין, בלתי מעוררת דרישה לסימוכין. היא בעלת סיפוק עצמי ושלימת השכנוע, ואין בה יחסיות כלל. היא כופה את עצמה על הקורא הרגיש בלי הוכחות, רק בבהירותה. ועל־כן ההיכנעות בפני אמת זו אמונה היא בטבעה, וכל חוויה שירית יש בה מעין חוויה דתית. היא איננה בנוּיה על אינדוקציה18. היא לפעמים מתפרעת וקופצת אל תוך היקש ומקרעת את חוטי ההגיון. כל האנשים הם בני־תמותה — נכון. סוקראטס הוא אדם — נכון. לכן סוקראטס הוא בן תמותה — כאן נכנס משהו שלא היה קודם בסילוֹגיזם19 זה, הרגש והצער: אפילו כל בני־אדם בני־תמותה הם, מה צר שסוקראטס זה ימות! הפרט החי מסרב להיכלל בתוך האוניברסאלי, מפני שהוא עצמו עולם מלא ומיוחד. כך שהמדע הוא תמיד תהליך של הכנסת הפרט לתוך הכלל והעלמתו, ואילו האמת השירית היא גילוי היחיד הנאבק נגד שבירתו וחילוּלו. היא אנטי־לוגית בכל הווייתה. עכשיו צא וראה: המחשבה השירית שאפשר לקרוא לה מחשבה אטו­מית פניני תפיסה קטנות־קטנות רצות בה תוך הריקות — ובכל זאת הלב מתהלך על הריצות האלה כעל ריקוע ברזל, כעל מוחלט. ואילו המחשבה המדעית — זרועות מחשבה אחת אחוזות ודבוקות בכפות רגליה של מחשבה אחרת, זרועות בקצות רגליים, הדק היטב היטב, ממש גשר ברזל. ובכל זאת אתה מתהלך בלי בטיחות, כאילו בתוך איתנוּת זו משהו חרד ורוטט, שמא פתאום תיעף, חלילה, זרוע אחת, והכול יתמוטט.

והשאלה נשאלת: מאיִן בטיחות זו, אמת כובשת זו? אותו רעיון או פסוק העולה פתאום על תודעתו של אדם בלי קשר, בלי הקשר — מאין הוא בא? ממה מקור? המשורר ו. ב. ייטס הצהיר, שרוחות טובות באות אליו ומוסרות לו מטאפורות בשביל שירתו. המשורר והמסאי ראלף ואלדו אֶמרסון20 האמין שיש שׂכל אחד במשותף לכל האנשים ושהשׂכלים הפרטיים מיפרצים קטנים הם בתוך האוקיינוס של השכל הכללי. והיו עוד יוצרים שרמזו על איזה מחסן של מידע, שלא כולו זכרונות ונסיונות פרטיים, אלא של כל המין האנושי, אם לא למעלה מזה, של טרם־היות־אדם. אבל כל זה דורש עיון מיוחד.

נדמה איפוא, שניתן לזהות מאגר קדום21 זה עם התוהו, או ההכול־במחוּבר שמבראשית, והמשורר הוא אדם המחונן בכוח להצטנח אל החיבור הקמאי עם העולם טרם בוא ה״ויבדל״ של יצירה ותרבות, ושל סובייקט ואובייקט; אדם המסוגל להשתחרר משׂפה ודיבור ועקיפין ולהיכנס אל תוך הדממה והאי־אמצעיות. אנו חיים אמנם בתוך סדר, בתוך מסגרת של זמן ומקום, אבל אין מוקדם ומאוחר בהוויה עצמה הנוּמינאלית. עמוק עמוק בנפשנו אנו טובלים בתוך תוהו נוּמינאלי22 זה, שרק הוא האמת לאמיתה. ושיר מוצלח שולה משהו ממעמקים אלה. משהו הנשמט אמנם וחוזר מיד הימה, משום שלא ניתן להבעה. כי כולו דממה. ולכן כל שירה היא מטאפיסית במידה שהיא פורצת ובוקעת לה דרך אל מבעד המסך הקודר של תופעות כדי להגיע אל הנוּמינון או התוהו, והוא מעלה משם את המטאפורה, שיש בה הרבה מדמדומי המקום שבאה משם, שמגלה משמעות, מגלה ומסתתרת. וזאת היא סמכותה ומקור שיכנועה. ועל כן רושמה תמיד מוחלט, לא חלקי ומותנה ואינדוּקטיבי ורופף, אלא מוחלט ושלם כמו התוהו עצמו.

וכאן מתחשׂף לפנינו כל הפלא, ברצוני לומר כל המסתורין של השירה. בעצם אנו נפגשים עם פלא זה בכל תאי היצירה, גם המחשבתית. בפילוסופיה, למשל, העיקר הוא התיאור המדוּיק של אידיאה, כלומר גילוף כל קוויה ושׂרטוטיה, ממש כמו פיסול במפסלת. אבל פיסול — תוך מה? תוך איזה חומר? תוך לא־­כלום, תוך מושג חמקמק. וכך בעיקר בשירה. הכול מבפנים, חריטה תוך התוהו, פיסול וגילוף בשיִש או בברונזה של הנפש, שהיא עצמה הפּסל והמַפסלת והמפוּסל, גידוד עצמי, דם תמצית.

לא, יותר מזה. הפלא הוא בכפייתו של הקו ההוא המגולף. כי כל קו בשרטוט דיוקן הוא אחד מאלפי אלפים אפשריים. והצייר או המשורר אינו מעביר את עינו על כולם ובוחר. קו אחד עולה מן התוהו ומתייצב לפניו, ואין אַמַת־מידה. המציאות? חבל, היוצר בא ליצור, לא לתאר. ואולי אין אמת־מידה כלל. רק הקו הזה שמלפניו. הוא נפשו, והצייר בוחר בו.

בעצם אין בחירה, כי אין השוואה עם אלפי הקווים האפשריים. משורר הבא להשוות אבוּד הוא. ובכן בעצם הכרח, אבל לא כפייה מן החוץ, רק הכרח פנימי שלמשורר אי־אפשר אחרת. ובכן בחירה שהיא הכרח, הכרח שהוא בחירה. כך שני הקטבים שאנו מפרפרים ביניהם בכל פעולה אנושית, מתקרבים ומזדהים בתהליך הצורה.

ועוד יותר מזה. רבה האפילה בתוהו. בכל עשייתו של אדם יש התמצאות על כל צעד. הכרת מה שנרצה, מה שמועיל, מה שמוליך אל המטרה. כגון עשׂיית שעון. קודם השעון האפלטוני. כזה ראה. המנורה. לא כן בשירה. כאן ההתחלה בחלל ריק. ואפילו חלל אין. אין הכרת השלם, הנרצה. אין כינוּנים להליכה. אין מזרח ומערב, ימין אu שמאל. רק נקודא סתימא, ותוך הנקודה הזאת מתייצב המשורר, וכל תנועה שלו, כל הנפת יד וכל צעידת רגל יוצרת מרחב. ועדיין לא יותר מהצעידה ההיא, מהנפת היד ההיא. אחרת אין יצירה.

Our knowledge is a torch of smoky pine

That lights the pathway but one step ahead

Across a void of mystery and dread.

(George Santayana)

כך צועד האדם בתוך עצמו עד שמתרקם משהו, חטיבה שלימה, מטאפורה זורעת אור. כך נעשה התוהו מקור אֶפּיסטמולוגי23, אבל לא של אמת אוניברסאלית כמו שסבר אריסטו — כי כולה בעצם תוהו, ולא הגיון ולא אינדוקציה — אלא של אמת מוחלטת, שסמכותה פנימית, זוהרה אימאננטי, דהיינו מיתי.

 

ג. אמת מיתית

השירה, כמו האמנות בכלל, התחרות היא עם היוצר, שלילת המציאות ויצירת עולם אלטרנאטיבי כדי להיחלץ מסגירות. כי המציאות היא מלכה רודנית, לא תתן לשום דבר לחרוג מטווח עיניה. היא אפילו בתוך תוכך: תוך עצבך ומשׂושׂך, תוך שאיפתך ויאושך, בכל אתר היא היא, ואין בלתה. רק האמן, הרגיש לגבי כל סוהר, מתמודד בכוח גבורתו להשתחרר משלטונה ואפילו להרגיזה. כך שכל שירה ביסודה עריגה היא למציאותה של איזו אי־מציאות, וכל ריאליזם — אפילו ריאליזם פנימי־לירי — הוא פרוזה. היוונים היו מהללים את הצייר זוכּסיס בזה שהציפרים ניסו לאכול את אשכלות הענבים שבתמונותיו. לא זאת היא שאיפתם של האמנים החדשים, לרמות את הציפרים

אך יש ונדמה שהמלכה משׂחקת עם האמן, והיא עצמה נותנת לו גירוי וסיוע ראשון. כי היצירה האנושית איננה מתבצעת ללא תלות לחלוטין. היא מתחילה בחוויה שדחיפתה המציאות: אילן זה וניר זה, סנה זה, הרג זה ואבדון זה. והחוויה נטמנת בלב, עד שכל עצמה נרקב ונעלם, והחוויה האישית צומחת ועולה בדמות אמת אנושית. המוחש נעשה מוּשג. זהו הצעד השני בתהליך. ואז הצעד השלישי — המושג יורד משמים ארצה ונעשה שוב מוחש, אבל מוחש שאין כמותו במציאות כלל. ומובן שתיאור זה אינו כרונולוגי, כי בתוהו או בנומינון של הנפש אין מוקדם ומאוחר, והתיאור אינו אלא קצת זמן כפוי על הנצח. אולי יש לתאר את התהליך קצת יותר.

תחילה צריך לציין שהאובייקטים חושבים, שכל אובייקט קשור עם חוג מסוים של מחשבות והרגשות קודמות בחיינו, והם מסתדרים יחד וקובעים משפטים והלכי־רעיון־ונפש. וכשהאדם נכנס אל תוך האווירה הזאת, הריהו חייב לומר: העולם הוא מחשבתי. זאת היא — יורשה לי לומר — המחשבה האובייקטית (להבדיל מאובייקטיבית). וגם זה סוד סמכותה האבסולוטית של האמת השירית: בטחון באדם אולי אין לנו, כי כמוהו כמוני, ומה עדיפותו? אבל כשהעצם עצמו מדבר, הרי העולם מדבר מתוך עמקות עצמו. וזהו גם סוד העונג של קריאת ספרות. אנו מסתכלים אז בחיים כמו תוך נהר או באֵר ונהנים הנאת הבבואה, משהו רך וענוג ורפרופי וצללי, רחוק מן החיים ובכל זאת חי ורוטט, משהו חמקמק שלא ניתן ללכדו בכף־יד, וכשאתה אוסף את ידך שוב הוא לפניך, מסתכל בך לראות אם אתה מסתכל בו. זהו הרמז, המשמעות, האידיאה האפלטונית. השירה היא קודם כול הטיול המהורהר ממוחש למוּשׂג, כניסה למחשבה האובייקטית.

אך יש גם דחף אל מעבר לאפלטון24, לחזור לעולם המוחש עם המושג ביד, לעצב אובייקט מופשט, אובייקט שאינו אלא אידיאה, עצם חדש וטהור, שלא היה ולא יהיה במציאות, מושג מומחש המפעיל איפוא, כאמור, לא רק את השׂכל, אלא גם את החוש והרגש, וזהו העולם השלישי, בו מתהלך האדם השירי, עולם סוראידיאליסטי.

עולם זה, כל הנכנס בו חייב לוותר על דרישת המציאות ולפתוח את לבו להסתכלות אקסטאטית25 במשמעות בלבד. במש­מעות מוחשית. נבקע פתח קטן מן הטבע אל המחוץ, לאפשרות הבלתי אפשרית, שבכל זאת חובקת אותה איזו מציאות אחרת. משל להעולם המאתמאטי שכולו אידיאלי, כי בעולם המוחש אין נקודה טהורה, אין קו טהור, ואין משולש טהור, ובכל זאת חי בו המתמאטיקאי ובונה היכלות. כך עולם השיר. משהו במציאות מעורר ריגוּש של פחד או חמדה או שנאה. והריגוש מַצית את הדמיון, כדי שייצור משהו שאינו אלא נפחד או חמוד או שׂנוּא — תרכיזים בוערים כמו בחלום, ציוריו של ויליאם בלייק26. ובעצם הרי זהו העולם בו חי כל אדם בפנימיותו. אנו חיים מבפנים בעולם שונה לחלוטין מהגלוי, כך שכולנו תלושים מן המציאות. אלא שכל עוד שיש מחיצה חזקה בין שני העול­מות, הכול כתיקנו. אך כשפורץ העולם הפנימי אל תוך הגלוי, מתחיל השגעון, וכשהגלוי פורץ אל תוך הפנימי, מתחיל דחף היצירה, בצל חזון ואמת.

השירה היא איפוא סינתיזה פאראדוקסאלית של מושג ומוחש, של פנים וחוץ, של אמיתות נצחיות ובכל זאת חד־פעמיות, של רעיון וצורה העומדים לפנינו חבוקים ודבוקים ללא היפרד. כי האמת היא אימאננטית, בתוך הדמות ולא מחוץ לה. רצונך להפריד ולהכליל, אתה מקפח את האמת והיופי גם יחד. בתוך הדמות האמת היא אבסולוטית ונצחית, מחוץ לה היא מעוררת לגלוג. כי אם הדמות מרמזת על אמת שאפשר להפרידה, הרי אין הדמות שירה כלל. האמת השירית תמיד תוך בית־הולדתה, ללא צאת. אריסטו סבר, שבעוד שההיסטוריה מספרת דברים שקרו פעם, השירה מספרת מה שיכול לקרות, מה שהוא כללי ומסתבר. נכון. אבל יש לדקדק ולומר שגם השירה מספרת רק על הפארטיקולארי, על האמלט ועל המלך ליר, על מה שהוא כל־כולו פרטי וחד־פעמי, אבל בכוח של אמת הכרחית, שלעולם אין להפרידה מהדמות הפרטית שבה היתה הורתה ולידתה. השירה איפוא עושה שמות בכל תורת האפיסטמולוגיה היוונית, שראתה רק את האוניברסאלי כחומר לידיעה וחשבה שהפרט אינו מדע, אלא רק דעה, סברה. שכן השירה כמוּשג־מוּחש נותנת לנו את הפרטי מאד והאוניברסאלי מאד תוך ההיתוך והאיחוד של אמת אבסולוטית. כך נעשים המושגים מוחשים, והמוחשים מושגים, ואחד הם עץ־הדעת ועץ־החיים בתוך הגן של השיר.

ובזה מסתבר מה שאין אסכולות למשוררים27 כשם שיש לפילו­סופים כי אין הפשטות והכללות, ואין משורר שווה לחברו או גדול ממנו. ואין יחסים מאתמאטיים בשירה. כל משורר הוא מונאדה28, קוסמוס. תא חזי. כל יצירה היא אישית מאד ומרמזת לא רק על חיוב חדש, שהיוצר הרה והגה אולי משחר ילדותו, אלא גם על שלילה חדשה, ביטול אחרים ושירתם. היא צעקה של העזה והרס. היא האני המשתחרר מזרועות העוז של הלא־אני. ובכל זאת הרי גם הלא־אני כתב שירים והם טובים ומגרים, ואני נענה גם לגירוייו כשם שנעניתי לשיריו של אותו האני. מפני שבשירה כל מושג בא תוך מוחשו. הוא הוא מוחשו, ללא הפשטה וממילא ללא הכללה. ואם אין יחסים וגשרים אין גם ניגודים29, וההבנה השירית צריכה להיות תמיד — גם לגבי ערך האמת — פנימית־אסתטית.

מכל זה מתברר שהשירה יוצרת לא סמל, אלא מיתוס, דהיינו מה שדורש אמונה בו בעצמו ולא ברעיון חיצוני, שהוא, השיר, מסמל כביכול או מדגים. כשהתחילו בחוגי ההשכלה היוונית לפרש את המיתולוגיה שלהם כמערכת סמלים, כרמזים לרעיו­נות, התחילו ממילא לחתור תחת קיומה, למוסס אותה במים אליגוריים. המיתוס או השיר — כל קרינתו כלפי פנים, אצבעו דוקרת לב עצמו. הוא טוען חזקה אוֹנטוֹלוגיה. הספרות המדעית היא ראֶפאֶראֶנטית, ספרות של זכוכית. איננה מושכת את העין אל עצמה, אלא אל מה שיש מאחוריה, אל המהלך בחוץ, אל המטפס על הגג, אל הטס בעננים, או אל רחש היצורים הדקים בטיפה מוגדלת של מים. ואילו השירה היא חלונות של שאגאל: משהו בחוץ בא ומאיר, אבל העיקר, הם טוענים, הוא בנוּ. החוץ רק מדליק אותנו כדי שתיטיב לראותנו. אנחנו המחיצה המסתירה את החוץ לשם גילוי אור האמת אשר בתוכנו. האמת המדעית, ניתן לומר, היא תמציתה של מציאות, ואילו האמת השירית היא מציאותה של תמצית, דהיינו מיתוס.

וממילא אנו מבחינים את ההפרזה והחלקיוּת במימרתו המפור­סמת של מאקליש: ״השיר אסור לו להשמיע אלא רק להיות״30. כי בין משמעותו של שיר לבין הווייתו אין תחום כלל. המשמ­עות עצמה היא הוויה, וההוויה איננה הוויה של שום דבר בעולם, אלא גילוּמה של האמת. כך שהנאת השיר היא רחש נפשי אחד, שהוא אינטלקטואלי ואֶסתטי בבת אחת. ומעניין, שהרי כך נפתרת בעיה מטרידה זו של היחס בין ערך היופי לערך האמת, כי שני הערכים, או שתי ההנאות, מתמזגים בסוראידיאליזם כשתי טיפות של טל, וכל ההבדלות הן הגיוניות גרידא, כדי לשׂבר את האוזן.

ושמא גם הטוב אינו אלא הקרנת אמת יפה על בד ההתנהגות, וכל הערכים חד הם.


  1. ראה גם לעיל “השיר ואמיתו”.  ↩

  2. קוֹגניטיבי– של תפיסה, הכרה.  ↩

  3. *ראה גם לעיל “השיר ואמיתו”.

    אפלטון, רפובליקה, ספר י', 607־608.  ↩

  4. עמנואל קאנט – פילוסוף גרמני (1804־1724).  ↩

  5. ויליאם ווֹרדסוורֹת – משורר אנגלי (1850־1770).  ↩

  6. פּול ואלרי – משורר ומבקר צרפתי (1945־1875).  ↩

  7. אבן סינא – רופא ופילוסוף מוסלמי (1037־980).  ↩

  8. אנתרופוצנטרי – ברוח ההשקפה שהאדם הוא מרכזו ועיקרו של העולם.  ↩

  9. אינטרוספקטיבי – הקשור בהתבוננות פנימית.  ↩

  10. ״כל יומא ויומא נבראין מלאכי השרת מנהר־די־נור ואמרי שירה ובטלי. שנאמר חדשים לבקרים רבה אמונתך׳ — חגיגה י״ד, א. וביתר בהירות בבראשית רבה ע"ח, א: ״לעולם אין כת של מעלה מקלפת ושונה אלא בכל יום בורא הקב״ה כת של מלאכים חדשים והן אומרים שירה לפניו והולכין להם״.  ↩

  11. “Originality is in any case a product of sincerity”— Marianne Moore, “Predilections”.  ↩

  12. משהו מרעיון זה כבר מנצנץ בתלמוד, ברכות נה, א: ״אין הקב״ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה… דכתיב ובלב כל חכם לב נתתי חכמה״.  ↩

  13. דאנטה מלא אקווינאס – דאנטה היה מלא התיאולוגיה של תומאס איש אקווינו.  ↩

  14. 14  ↩

  15. “To point at nothing is not to point”.—Alfred North Wiitehead.

    .  ↩

  16. צרבראליוּת – מוחיות.  ↩

  17. 17  ↩

  18. אינדוּקציה –שיטת־לימוד, הקובעת כלל על יסוד הפרטים.  ↩

  19. סילוֹגיזם – היקש, גזירה שווה.  ↩

  20. ראלף ואלדוֹ אֶמרסון – משורר, מסאי והוגה־דעות אמריקני (1882־1803).  ↩

  21. אֶקסגזה – פירוש בלשני לטקסטים קדומים, ביחוד: פרשנות לכתבי־הקודש.  ↩

  22. נוּמנאלי – מה ששוכן בתוכו נוּמן או כוח אלוהי (ברומית: Numen).  ↩

  23. אֶפּיסטמולוגיה – שם נרדף לתורת ההכרה.  ↩

  24. ראה ספרי ספר המסות, ״מעבר לאידיאליזם״.  ↩

  25. אֶקסטאטי – שיש בו אֶקסטאזה, התלהבות.  ↩

  26. ויליאם בלייק – משורר אנגלי (1827־1757).  ↩

  27. פארנאסיאניזם – הכוונה לאסכולה של משוררים צרפתים במחצית המאה הי"ט (קראו לעצמם: “משוררי הפּארנאסוֹס”) שפנו עורף לעקרונות מסוימים של הרומאנטיקה.  ↩

  28. מוֹנאדה– כל אחת מיחידות־היסוד הקטנות, שמהן מורכב העולם (לפי השקפת הפילוסוף לייבניץ; (1716־1646).  ↩

  29. דלתתא – שלמטה; הניגוד: דלעילא – שלמעלה.  ↩

  30. “A poem should not mean but be” — Archibald MacLeish,.8

    “Ars Poetica”.  ↩

המלצות קוראים
תגיות