רקע
ישראל אפרת
מעמקים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יחדיו – אגודת הסופרים העברים בישראל; תש"ם 1980

“יֵשׁ יָם תַּחַת יָם תַּחַת יָם תַּחַת יָם”

ברצוני לסמן כאן בקוים ספורים מעגלו של הדחף היצירי למן האובייקט החיצוני או הפנימי ־ כי יש חוץ גם לפנים, ועל זה עוד להלן – דרך מעמקים פסיכיים עד היצירה על הנייר. להתעכב פה ושם תוך הרהור שני או שלישי, ובעיקר להציע מושג התוהו בתור מקור הברכה ופשרו של המאבק האמנותי.

נדמה שיש בדרך גילגולית זו שלושה עולמות, והיוצר מרחף בשלשתם בעת ובעונה אחת, כעין אותו המטוס שראיתי פעם מנגדי במרחק בטוּסי במרומי שמים וצלו וצלו של צלו שוטטו ברקיעים, רקיע למטה מרקיע, שלושה רקיעים בחלל המצוחצח כראי.

אלא שלא ידעתי אז ואין עיני בטוחות גם עכשיו מה מהם היה צל ומה ממש. הייתכן שמשהו יצליף את צלו אל ממעל?


 

א. האני המתרשם.

עיקר עניינה של יצירה איננו העולם החיצוני אלא הפנימי, הנפשי. אין נפש היוצר שואפת, למרות מימרתו של האמלט, לשמש ראי, ואף לא המלוטש ביותר, אל הטבע, אלא לגלות את עצמו לעצמו. האובייקט אינו אלא גירוי, להסרת הלוט מעל נתח של נפש. ועל כן אין תיאור של אובייקטים, של אילן וניר, מהווה שיר כשהם לעצמם. כל מראה נוף, אומר מספר מודרניסטי, Robert Pinget, מייגע, מלבד הלב האנושי.

יתרה מזו. הרושם שאובייקטים עושים על המשורר נתון לספירה ולמדידה ולתרשים דיאגראמאטי, ועל כן עניין למדע. ואילו מצד המשורר, הרושם שהוא מקבל מאותם האובייקטים עניין הוא לשירה. ואין שני הרשמים אותו הדבר. כי הנפש עצמה מחוננת בשני צדדים, מין ירח בתוך האדם: צד חיצוני בחינת נגלה וצד פנימי בחינת נסתר. והשירה – כל עולמה הוא האני הנסתר השרוי מצדה הפנימי של הנפש ומקבל רשמים משלו מהעולם. כי יש תופעת פאראלאקסה1 בשירה כמו בחכמת התכונה. קרן האור האוניברסאלית כשהיא חולפת על־יד נפש פיוטית מתכופפת קצת אל עבר הנפש, כמו בחלוף קרן אור פיזית על־יד פלאניטה פיזית, כך שהמשורר רואה את מקור צאתה של קרן אור זו במקום אחר, וממילא כל סדרי הכוכבים אחרים וכל האורלוגין השמיימי מראה על שעות אחרות. זהו פירושה של שירה לירית – פאראלאקסה פיוטית.

וזהו האני השירי הקולט את הרושם או הגירוי היצירי מן החוץ ויורד אתו אל מעמקים. לא כל עץ מסוגל להיות תיבה לכינור, ולא מכל מטיל ברזל חותכים קולן מדויק. היוצר הוא בעל אני שמעצם טבעו הוא נענה לגלים רוחניים הרוטטים בעולם.

מתי נכנס כוח זה, האני, אל תוך נפש האדם? פשיטא, לא עם תחילת הוויתה. הכלל האקזיסטנציאלי שמציאות קודמת למהות שריר וקיים גם כאן. לילד בעריסה הרי הווילאות על פני החלון הם המשך מבהונות־רגליו, וכל העולם רעב ברעבונו של ילד וכל העולם צועק בצמאונו של הילד, והשד הננעץ בין שפתיו עולם הוא המיניק ומשכך את עצמו. האני עוד איננו. וגם זמן־מה אחר־כך בהתהלכו בחדר ובשחקו משחקיו עדיין לא יידע את האני העמוק מן הגשמי, את הקרב המתמיד של אותו אני מטאפיסי עם העולם הזר הדוחק את רגליו. אכן יש וכל החיים עוברים ללא צאת מן העריסה של המשכיות. לא כן הפייטן, שאולי גם פסיכולוגית הוא שונה, שאולי כל מערכת עצביו מחושפת יותר, רגישה־רוטטת יותר, שאולי הוא גם חולני במקצת. העימות מתגלע אצלו במוקדם, והוא תוחש (מלשון “תחושה”) את האחר הזר המתרומם עליו בכל זרותו כמו צל כבד על הקיר. מי־מה הוא הצל הלז? למה הוא גוחן עליו? מה הוא מבקש ממנו? והוא נפחד ונרתע. ופחד זה הוא תחילת הרגשת העולם, דהיינו תחילת האני. את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנכי ואחבא – אחד הפסוקים הנצחיים בפרשיות בראשית.

ואחבא – איפה הוא נחבא? איפה יש להיחבא מפחד העולם אם לא יותר ויותר תוך האני. כך נוצר המירווח המרירי והמבורך של אמן, ומתחילה הקאריירה השירית בצעד של נסיגה והתנזרות, בהקדשה עצמית לחיים במעמקים, לעינים הפוכות פנימה, להרגשה של הרגשה, לראייה של ראייה, כלומר למישור נוסף של חוויה, מישור של הסתכלות בחוויה עצמית, לחוויה של חוויה, דהיינו לעיצובו של אנוכי.

כי שאלה אחת מלווה את הפייטן כל חייו כמו ספינקס אילם: מי אנוכי? לשם מה נוצרתי? מה שליחותי בעולם? כל שיר הוא דרגה בהתעמקות ובתגלית עצמית. זאת היא האודיסיאה2 של אדם בדרך שובו לאיתאקה לאחר הניצחון על טרויה3 או על תאוות טרויה. השאלה היא למה בכלל יצאתי לקרב, ולשם מה? חשבון נפש זה הוא דורש מעצמו בסוף טרויה ובאמצעה ובתחילתה. אזהרתו של סוקראטס: “חיים שאינם נבדקים – לא כדאי לחיותם” חותכת כסכין בנפש המשורר. תמצא לומר שהמשורר הוא מין אדם שחידת היותו חדה אצלו ביותר.

אולי נפתח כאן פתח השקפה בסוגיית אישיותו של יוצר, כי יש סבורים שלמשורר אין אישיות כלל. השאלה הועלתה על ידי המשורר קיטס במכתביו. אופיו של פייטן, חשב, הכול הוא ולא כלום. הוא שש לקראת יצירת יאגו כמו לקראת אימוגן4. הפייטן הוא פחות פייטני מכל יצורי עולם הואיל ואין לו זהות5. ונדמה לי שממנו קיבל ת. ס. אליוט שפסק: השירה איננה ביטויה של אישיות אלא בריחה מאישיות. למשורר אין בכלל אישיות אלא צינור מסוים, “מדיום”6. ולכאורה הרי צדקו במקצת, כי יש מומנטים של בריחה מעצמו בתהליך היצירה, כפי שנראה להלן. ואולם האישיות איננה כלל נטייה חד־כיווּנית כזאת, אם לטוב או לרע, שעל כרחנו אנו חייבים לשלול אותה מטבעו של יוצר. המשורר איננו מין אבסטראקט מוסרי. האישיות היא תמיד מורכבת ומסוכסכת אצל כל אדם, ואצל משורר לא כל שכן. וחז"ל ראו באספקלריה פסיכולוגית מאירה: כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו7. אלא שאישיותו המיוחדת של משורר, או זהותו, היא תהייה על אישיותו, תהייה כבדה ומתמדת, העינים ההפוכות פנימה. הוא יודע היטב גם את יאגו וגם את אימוגן, את המלך ליר ובנותיו גם יחד. מבשרו, הבשר היסודי־אנושי, יחזה את הרשע ואת הטוב בצורתם הקיצונית ביותר, ובהתנגחם אהדדי. והוא מבקש את המוטיב הכללי, שהוא המוטיב שלו הפרטי, המתנגן בתזמורת כל הכלים יחדיו. והסוף תמיד טראגי, מי שלא ינצח, השד או המלאך, אבל אמת, אמיתו האישית, אישיותו. כך שכל ליריקה דראמה היא בראשית דחיפתה, וכל דראמה במליאוּתה אינה אלא ליריקה אישית.

והאדם העירום, הנחבא, אינו זוכה לכיסוי, רק לביטוי שאלתו, ובזה הוא יוצא ממחבואו בכל מערומיו ובלי פחד.


 

ב. מתחת לאני

ואולם בעולם האני בלבד עדיין אין שירה. הכל בהיר כאן ומוגדר, ואין די רמז למרחב. עמוק עמוק בנפש – ראה, ידידי, הנפש עצמה כמוה כאין מבחינת מקום, ובכל זאת כמה עולמות של עומק אנו מבחינים באַין זה! – יש עולם של חוויות, טמונים כל האובייקטים שהתסיסו אותנו מאז היותנו. “הטבע אוהב להסתיר”, אמר הראקליטוס האפל 8, וצא בן אדם וחפש וחזקת תוך כדי חיפוש.

ולא רק חוויותינו אנו אלא של כל הדורות, ואף של דורות שקדמו לאדם, כי אם אמת בפי האנתרופולוגיה שמה שנרגיש לפעמים בתחילת שינה כאילו נשמטה פתאום המיטה מתחתינו ואנו נופלים תוך עומק תהומי אינו אלא שריד מחיי אבותינו הקדומים, שוכני יערות, כשנרדמו על בדי העצים, האם תימה אם הרבה חוויות כאלה שמורות בתוכנו, ואדם צריך רק לתת לעצמו – וכמה קשה נתינה עצמית זו! – לצלול אל תוכו כדי לבוא במגע עם תוהו קמאי זה של תרבות וטרם תרבות, אשר שם צנופים כל האובייקטים שגירו וזעזעו, וחקוקים בפאלימפססטים כל הנסיונות והלקחים שנלמדו, אשר שם כל הזמנים צניפה אחת ופיך נעוץ באזני ופי באזניך, אחי, תוך לחש נצחי של דממת אינסוף, אשר שם הולך היצור האנושי וגדל. ואולם ענין צלילה זו דורש מסגרת מיוחדת.

תוהו זה איננו איפוא משהו הטעון כיבוש והדברה אלא שד ליניקה, שדה השוקק של אם טובה. שום דבר שם לא מודחק כמו בתת־מוּדע של פרויד אלא הולך ונערם. שום שוטר מזוין אינו רובץ שם ליד הדלת. התהליך הפסיכי־עמוק איננו מוסרי אלא היסטורי. התוהו איננו חיה רעה חלילה, אינו גורם מחלות והפרעות, אלא מוזיקה חרישית שצריך ללמוד ולדעת איך להטות אליה אוזן ולקבל ממנה חומר ליצירה ודרכים למפעלים גדולים.

ולאותו עולם הדממה צולל האני כמו אורפיאוס היווני בחפשו את רעיתו אירידיצה. משהו גורה בו על ידי אובייקט חיצוני, ומשהו בדומה לזה גורה בו בשכבר הימים הנענה כמו הד, כמו אותו צל שראיתי פעם בחלל המרומים המצוחצח, המושך אותו בחזקת יד אל מעמקיו. איזו מתיחות־פתאום משתלטת בקרבו, איזו עצבנות עוברת עליו. אלפרד נורת וייטהאד הפילוסוף מדבר על “מצב של מתח עכור דמיוני הבא לפני כל הכללה אינדוקטיבית מוצלחת”9. והלך זה מצוי גם אצל משורר בהרגישו קירבת יצירה. אליוט סבור שיש והשיר מבשר את בואו על ידי ריתמוס גרידא שייהפך אחר כך לרעיון ודימוי10. יש איפוא מעין כרטיס הזמנה למשתה, מעין משב רוח קלה שניתן בנקל שלא להבחין בה ולהפסיד לעולמים כל כך הרבה.

כאן הכל מתנועע ללא יד מנחה ומנצחת. אובייקטים קורצים אהדדי ככוכבים מחוץ לכרך, ומחשבות ושירים מתרקמים מאליהם. כאן נבקע האני לשני חצאים: האחד שומע והשני מספר. לא קול דממה אלא דממה גמורה, ובכל זאת יש כעין שמיעה פיזית. כאן העונג של ייחוד האדם עם עצמו באופן מילולי ממש, החצי עם החצי, השלימות העריסתית, אלא שכאן איננה של העולם אלא של האני החולץ שד אל שפתי עצמו. ובה בעת יש גם אימון מוחלט. כי כל מה שאנחנו בעצמנו הוגים, כל מה שמחשבתנו דוחפת כמו גוּלות שחורות ולבנות על חשבוניה, מוטל בסימן שמא וספק. אין להגיון בטחון עצמי מוחלט. מתחת לכל מחשבה מנקרת הרגשת העלילוּת האנושית לטעות. ואולם מה שנהגה מאליו, כל פירור שמוענק לנו מן החוץ – את זה אנו מקבלים בהודיה רליגיוזית.

ואולם נדמה שהתרקמות זו של שירה או מחשבה חלה רק ברגע דמדומים של אחרי הצלילה ולפני העלייה, ברגע של התעוררות ראשונה. כך גם בחלום. כי – למרות שזה נראה כה פאראדוקסאלי – החלום בעל כרחנו איננו כהופעתו אחר כך על סף היקיצה, כעין השלכה לאחור, כעין ניסוח חוויתנו הרגעית בשעת שינה. שכן החלום בעת היחלמו איננו בסדר זמנים כלל אלא צניפה היולית. וכבר ניסו והצליפו קרן אור על עיניו העצומות של ישן ומיד העירוהו, ואז סיפר האדם חלום ארוך על פריצת תבערה שאי־אפשר שחלם על כל מוקדמיו ומאוחריו בתוך שבר הדקה האובייקטיבית של הזרקור. והוא הדין להשראה המכונסת כולה בנקודה אחת של זמן, “נקודה סתימא”, המתפצחת עם יקיצתנו ומתמשכים מתוכה מאליהם סרטים של מחשבה ושיר. היקיצה עצמה משתתפת ברקמת החלום שלפניה.

הרגשות עמוקות אלה – האמנם היו אנשים שחיו אותן, שהן עברו עליהם במציאות ממש, או דברי ספרות הן בלבד כדי לשבר את האוזן? מי יוצר שלא נתנסה פעם בהשראה אוטומאטית, שלמה או – כשהיא מציקה יותר – חלקית, קטעית, גירויית.

אולי זהו הטירוף הקדוש שבלעדיו לפי אפלטון אין כניסה לאדם אל תוך היכל השירה. ואולי זהו העונג העילאי שרשם תורו במלים נפלאות: “עתים כשאני מתנהל לאטי על אגם וואלדן, אני חדל לחיות ומתחיל להיות”11. כי אמנם יש והאדם מתעייף מלהיות סובייקט, רַשָמוֹ של עולם, ונכסף להיות אובייקט גם הוא, דומם, תוך עצמו, כלומר תוך הכול, כעין שיח או חוט דשא שאין קיר ביניהם לבין הכול, שקולם נבלע בדממה.

הוויה (וו חרוּקה) טהורה ויסודית זו היא באר השירה, אפיסת האני – כוחו הגדול ביותר של האני, צלילה אל תוך כלל.


 

ג. חתירה אל לשון

שרויה וספוגה חוויות מימים משכבר, הקשורות באילו נימים טמירות של מוחש או מופשט לאובייקט החיצוני שחולל כל התסיסה הפסיכית, נרעדת ההשראה מכוח מושך אל על. וכאן בדרך מן הדממה אל לשון, מן התוהו אל תיקון, אל סידור ותכנית, מתחילים נפתוליו של יוצר. עד כה לא היה אלא עד להתרחשויות עמומות בנפשו, עכשיו הוא מתחיל להיאבק. עם מה הוא נאבק?

ראשית, עם החומר עצמו. בעצם לא כפי שסבורים שמאבקו של יוצר מתחולל עם החומר, עם השיש, למשל, הממאן לקבל צורה, אלא להיפך עם חומר החוויה שהוא הצורה הממאנת לקבל חומר. המלאך ממאן להיכנס אל תוך אבן. כי בעוד שיוצר חורג לביטוי, לספר לזולת, או לתפוס בזכרונו, את חלומו, מתעוררת תוך החלום עצמו התמשכות חזרה לשינה, התמשכות האני אל אפיסה. משל לגלים הלבנים על שפת ים הרצים אל החולות החמים בעוד תחתיהם סוחב זרם עז ואפל אל הים. כי עוד פעם, התוהו כמוהו כחלום, וכל מאמץ להעלות משהו מורידו עוד יותר אל הנשייה, כך שמורגשת מין גראוויטאציה12 אחרת, כבדוּת מיוחדת לעצמים על סף היקיצה. העמוק מסרב לעלות. דומה היוצר בשלב זה לשואב מים מן הבאר: קודם סירב הדלי הריק להיכנס אל תוך המים והתכופף מעל הקרס של הכלונס לכל הצדדים על השטח; עכשיו כשנכנס ונתמלא הריהו מתחיל להתמשך מטה ולהתמרד במשיכת הדלאי אל על. רק מכוח לחצה של כל הוויתנו מקבלת הדממה ניב, וגם אז כלל וכלל לא לגמרי.

שנית, מאבק האני עם עצמו לשם גילום הכל־אנושיות שבעומק החוויה. הסובייקטיביות אמנם נחוצה מאד אבל גם מפריעה מאד, נחוצה מצד זה של הטלסקופ וחוצצת מאד מצדו האחר. כי לוּ היתה השירה רק ביטוי להרגשות פרטיות הרי היתה כל אֵם שכוּלה משוררת להפליא, ובעתות הקרב והאש היתה היצירה בעיצומה, והמימרה הרומאית “ברעום תותחים המוּזות שותקות” היתה מתבדית. אבל האמת היא שלא כך השירה. היא הסתכלות מרחוק, היא עיני כפור כחול עם זיגזאגים של ברק. היא הפיכתם האלכימית13 של יסורים אישיים ליגון גורלי כללי־אנושי, והאיש הסובל והרוח היוצר מופרדים זה מזה. ובעייתו של יוצר היא איך לצאת שוב מתוך עצמו על סף הלשון, כיצד יצמיד עיניו אל החלון הקר מבלי להענין את השימשה בהבל פיו הפרטי.

ושלישית – ואולי זוהי ההתמודדות הקשה ביותר – עם הלשון, עם ברירותה ושקיפותה, דהיינו עם גבוליוּתה וסופיוּתה. בתורת הסמאנטיקה מבחינים בין אות ובין סמל. האות מדבר אל האינסטינקט, והפרופורציה בינו לבין התגובה היא אחת מול אחת. ריקוד הדבורים מאותת לדבורים אחרות שיש לברוח. הריקוד משמעותו בריחה, ללא משמעות אחרת. ודולפינים שולחים אותות מנחיל אל נחיל על ידי מלמול מיוחד. חיות ואנשים נמוכי דרגה יודעים רק אותות. ואילו הסמל עתיר הוראות. הוא מפנה את עצמו למחשבה ומעורר כמה וכמה אפשרויות של הגבה – בריחה או עמידת איתן, התקפה או התגוננות, ואולי קריאה לעזרה או פיוס והשלמה – דהיינו כמה וכמה משמעויות. והנה הלשון שואפת מטבע ברייתה להיות אותות, אותיות. היא כולה חדה ומחודדת, כּולה מילונית, אחת מול אחת. אבל חבל! בעולם אין שרטוטים חדים כלל. אין הטבע משתמש בסרגל. הכול, כל דבר ומשמע, צמרירי ומטושטש קווי, מצונף־מסונף, הולך ודוהה בשוליו עד היות הוא עצמו ללא הוא. ובעל כרחה חותרת החוויה השירית, הנגיעה הרגעית בצניפת התוהו, לסמלים ורמזים, למשמעויות דוקרות ומתנעצות באינסוף של החיים כעטרה זו של ליקוי חמה השולחת שפודי אור אל מרחקי הקוסמוס האפל. וכיצד להכניס אינסוף זה אל תוך הכלים הזגוגיים של לשון?

וכאן הרי ציון דרך לביקורת ספרותית. מגמתה של זו צריכה להיות לא רק לפענח ולהגביל, שכן זוהי דרך של גילוי סוד וכיווּצה וייבּושה של היצירה. יותר חשוב מגילוי סוד הוא הגילוי שיש סוד, שיש כאן סוד. יצירה אמיתית נושאת בתוכה רשרושה של סודיות עמוקה ללא פתרונים כמו ההוויה עצמה וזקוקה היא לביקורת השואפת לא לפרש ולסגור אלא לפתוח, לפתוח את האינסופיות שבה, למשש את דפקן של תהיות ושאלות. ולביקורת כזו יש והיא מחכה שנים רבות. דורות עברו עד שעמדו על המסתורין של מונה ליזה והתחילו תוהים על בת־חיוכה הנצחית.

התבין, ידידי? המושג אינסוף איננו שלילי־כמותי. נהפוך הוא. המושג סוף הוא שלילי־כמותי: עד כאן, אין יותר. ואילו המושג אינסוף מסמן חיוב שלא שייך לדבר עליו במונחים כמותיים כלל. אינסוף הוראתו, כמו לפי חוקיו המאתמאטיים, מה שכל חלק ממנו וכל חלק של חלק הוא אינסוף. והסימפוניה שלא נגמרה היא זו שכל טוּר בה אומר אין גמר, אין יכולת לגמור. ומכאן הרי שני דברים שהם בעצם דבר אחד. ראשית, סוד האֶמוציה בין מצד המשורר בין מצד הקורא. אין זאת כאמור האמוציה ההמשכית של הסבל אלא של המאבק עם הסבל. עם מה שלא ניתן להבעה, כך שאיננה נובעת מן החוויה כלל אלא מן האמנות. העודף שלא בא לידי ביטוי הופך ונעשה אמוציה. האמוציה תמיד שרשה ופרחה גם יחד הגמגום. קשורים הם אהדדי קשר ספיראלי14. ושנית, הואיל וגירויו של השיר עודף על ההבעה ממילא מרחף עליו תמיד דוֹק דק של אי־מובן, של תמיהה. עכשיו צא וראה מה בין גישת פילוסוף לבין גישת משורר. שפינוזה אמר: “רעיונות שאינם קשורים סיבתית גורמים כאב”. ומאידך ג’ירארד אנלי הופקינס אמר: “יש שאנו נהנים ומתפעלים דווקא מאותן השורות שאי־אפשר להבינן”15. ויכול להיות ששניהם צודקים, והכאב תבלין חריף בהנאה אסתטית.

יש אמנם ונדמה שנפש האדם התוהו־ובוהית צנופת משמעויות ורזים הגיעה לשלב שהיא שואפת ללשון אחרת, בנויה על יחידות שונות מיחידות ההגיון של הלשון אשר בפינו, שהיא מפצירה בנו להתחיל מקרן זוית חדשה ולבנות מין לשון אי־אבקלידית16 כדי לקלוט יותר ולגלות יותר. האין כאן מקום לרימאן17 אחר שיבנה מין הנדסה חדשה של לשון? ובכל זאת שמא יכולת זו להביע את אי־יכולתה, ההבעה הדו־צדדית של גבול – היא עצמה כל כוחה ודרך התקדמותה של שירה?

ואירידיצה חוזרת אל הצללים, אל מעמקים. ואולם העריגה עליה והכמעט־כמעט־הישג מחלחלים בנגינתו של אורפיאוס, וחיות ואילנות עומדים מסביב ומאזינים.



  1. פאראלאקסה – באסטרונומיה: שינוי־כיוון של גרם שמימי.  ↩

  2. אוֹדיסאה – אֶפּוֹס יווני קדום המיוחס להוֹמרוס. בהשאלה: מסע ארוך, רב הרפתקאות.  ↩

  3. טרוֹיה – עיר קדומה בצפון־מערב אסיה הקטנה, שתושביה נלחמו נגד היוונים.  ↩

  4. אימוֹגן – נסיכה בריטית, סמל אהבה בלתי־מנוצחת, בחזיונו הרומנטי של שקספיר “סימבּלין”.  ↩

  5. The Letters of John Keats (1935), 227.  ↩

  6. T. S. Eliot, Selected Essays (1951), 18.  ↩

  7. סוכה נב, א.  ↩

  8. Hermann Diels, Die Fragmente, Fr. 123.  ↩

  9. Alfred North Whitehead: “The State of imaginative muddled suspense which precedes any suecessful inductive generalization”  ↩

  10. T. S. Eliot, The Music of Poetry (1942), 28; A Choice of Kipling`s Verse, ed. Eliot, 18.  ↩

  11. Henry David Thoreau: “Sometimes as I drift idly on Walden Pond, I cease to live and begin to be”.  ↩

  12. גראוויטאציה – כוח המשיכה, כוח הכובד.  ↩

  13. אלכימיה – תורה מימי הביניים על הרכב החומרים: הפיכת מתכות פשוטות ליקרות; גילוי סם להארכת חיו של האדם.  ↩

  14. קשר ספיראלי – מתפתל כסלילי הבורג.  ↩

  15. Letters of Gerard Manley Hopkins to Robert Bridges (1935), 50.  ↩

  16. אי־אבקלידית – שלא לפי אֶבקלידס, מאתמאטיקאי יווני מן המחצית השניה של המאה הרביעית לפני ספירת הנוצרים.  ↩

  17. ברנארד רימאן– מגדולי המאתמאטיקאים במאה הי"ט (1866־1826).  ↩

המלצות קוראים
תגיות