מעשׂה שסח לי טוֹביה החוֹלב, כּיצד מאסה בּתּוֹ הבּכירה בּקצב עשיר וּבחרה בּחַייט עני והלכה והיתה לוֹ לאִשה.

– ילמדנוּ רבּינוּ שלוֹם־עליכם פּסוּק אֶחָד, שהוּא

כּוּלוֹ מוּקשה ואֵין אני יכוֹל לעמוֹד על פּשוּטוֹ. כּתוּב בּהפטרה: בּנים גידלתּי ורוֹמַמתּי. כּלוֹמַר, חַייב אָדם להתגלגל בּיסוּרים עם בּניו ולָשׂאת טרחם וּמַשׂאָם; והלא יש להקשוֹת: כּלוּם מידת היוֹשר היא זוֹ וכךְ נאֶה סדר העוֹלם? הגע בּעצמךָ: כּל ימַי אני מוֹשך בּעוֹל וּמתענה תּחת סבלי, מַפקיר עצמי וּמַשחיר פּני כּשוּלי קדירה, והכּל בּשביל מי? הוה אוֹמר, בּשביל בּנוֹתי, שעליהן מַחשבוֹתי וכל דאגוֹתי מיוֹם גיחָן מבּטן, להטריפן לחם־חוּקן וּלסַפּק להן כּל צרכיהן, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתפילת מוּסף של יוֹם טוֹב: אִיש כּמַתּנַת ידוֹ – כּל אֶחד לפי מַעמדוֹ וּפרנסתוֹ. רוֹטשילד, שעשיר הוּא וידוֹ משׂגת, רשאי לשׂאת עֵיניו למַעלה, ואני טוֹביה, שילוּד־אִשה אני, דל בּאַלפּי וקבּצן בּמחילה, אֵין לי אלא מה שעֵיני רוֹאוֹת בּאָרץ מתּחת. אָמנם גם אני אֵינני, חַס ושלוֹם, אסוּפי מן השוּק, וּלפי דברת אִשתּי מרת גוֹלדה שתּחיה לא מגזע של חַייטים וסנדלרים מוֹצאֵנוּ, וּלפיכךְ מימי לא נצטערתּי על בּנוֹתי ולא דאַגתּי לאַחריתן. מַאמין הייתי, שזיווּגן לא יהיה קשה, אִם יִרצה השם, בּבוֹא עֵת פּקוּדתן. על שוּם מה? ראשית, על שוּם יפין. בּבנוֹת יפוֹת בּירכני אלוֹהים, וקבּלה היא בּידינוּ, שבּת יפה שקוּלה כּנגד חצי נדוּניה. ושנית, הרי אף אני עצמי כּבוֹדי בּמקוֹמוֹ מוּנח. הכּל יוֹדעים את טוֹביה, שבּעל בּעמיו הוּא כּיוֹם הזה ויכוֹל להגיע בּעֶזרת השם יִתבּרךְ לשידוּך הגוּן אפילוּ מיהוּפּיץ. ואוּלם הלא אָב לנוּ בּשמַיִם, אֵל רחוּם וחַנוּן, העוֹשׂה גדוֹלוֹת עד אֵין חקר, הוֹלךְ עמי תּמיד בּקרי וּמבטל רצוֹני מפּני רצוֹנוֹ, עמד ורמז לי: “טוֹביה, דע מַה למַעלה ממךָ – אל תּהלךְ בּגדוֹלוֹת ואַל תּשׂא את נפשךָ לשוא. גזירה היא מלפנַי מששת ימי בּראשית, שיהא עוֹלם כּמנהגוֹ נוֹהג!”… ואַתּה, אדוֹני, שׂים־נא את אָזנךָ כּאפרכּסת ותקשיב ותשמע את אשר קרה את טוֹביה בּימים האֵלה, בּזמן הזה.

בּקיצוּר, לָמה אַאריך למַעלתוֹ בּדרוּש? הלא אֵין שכחָה לפני כּבוֹדךָ וּבוַדאי תּזכּוֹר עוֹד את המעשׂה אשר עשׂה לי קרוֹבי מנחם־מנדל, בּעל־החלוֹמוֹת הלזה, יִמַח שמוֹ וזכרוֹ, שסחר עמי מסחָר יפה בּיהוּפּיץ, עֵסק רב של אלף אלפים דינרי־זהב וּפוּטיבילוֹב ואַקציוֹת וּשאָר צרוֹת וּפוּרענויוֹת, יחוּלוּ על ראש שׂוֹנאָי! בּימים ההם התהלכתּי אָבל וַחפוּי־ראש וּמיאַנתּי להתנַחם. כּסבוּר הייתי, קץ כּל בּשׂר בּא, אָבד טוֹביה וּבטל חלָבוֹ ואֵין לוֹ עוֹד תּקנה עוֹלָמית. “שוֹטה שכּמוֹתךָ, אוֹמרת לי פּעם אחת גוֹלדה אִשתּי וּמתכּוונת להפיס את דעתּי, הסר דאָגה מלבּךָ, כּי לא תּוֹעיל לך זאת. רק מַכאוֹב, היא אוֹמרת, תּוֹסיף על מַכאוֹבךָ והצל לא תּציל כּלוּם. ואַתּה, היא אוֹמרת, מוּטב שתּלך לאַנאטיבקה ותיכּנס שם אצל ליזר־ווֹלף הקצב, כּי דבר נחוּץ לוֹ אֵליךָ”. “מה לי, אני אוֹמר, ולקצב? וּמה הדבר הנחוּץ לוֹ? אִם כּוונתוֹ, אני אוֹמר, להפּרה האדוּמה שלנוּ, שנתן עֵינוֹ בּה, יִכּבד וישב בּביתוֹ ויסיח דעתּוֹ ממנה”. “וכי מה, אוֹמרת לי אִשתּי, כּלוּם חָס אַתּה על שפע החָלב ועל החמאָה והגבינה, שזוֹ משפּיעה עלינוּ?” “אַל־נא, גוֹלדה, אני אוֹמר, הלא כּדבּר אַחַת הנשים תּדבּרי. ראשית, פּרה אדוּמה זוֹ, אני אוֹמר, מַתּנה היא בּידנוּ מאוֹתה הגבירה היהוּפּיצית, זכוּרה לטוֹב, שהצלתּי את נפשה ממות בּאפלת הלילה בּיער, ולפיכך קוֹדש היא לי, אֵין לי רשוּת להתעמר בּה ולמכּוֹר אוֹתה לשחיטה, כּכּתוּב בּמַחזוֹר: זכרתּי לָךְ חסד נעוּריִךְ – פּירש רש”י: אל תּהא כּכפוּיי־טוֹבה. ושנית, אני אוֹמר, גדוֹלה מצוַת צער בּעלי־חַיים מכּל תּרי“ג מצווֹת, שכּן מצינוּ גם בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה…” "אבל רב לך, בּעלי, היא אוֹמרת, להשפּיע עלי רוּבּי תּוֹרתךָ היוֹם! הכּל־יוֹדעים, היא אוֹמרת, שיהוּדי למדן אתּה ותוֹרתךָ בּתוֹך מעֶיךָ. חַיֶיךָ, טוֹביה, שמע הפּעם בּקוֹל אִשתּךָ, קוּם לךְ לאַנאטיבקה וסוּר שם את ליזר־ווֹלף ודע מה בּפיו. בּכל יוֹם חמישי, היא אוֹמרת, כּשצייטיל שלנוּ בּאָה אל האיטליז לקנוֹת בּשׂר לשבּת, הרי קצב זה מציק לה בּדבריו: “אִמרי־נא לאָביךְ, הוּא אוֹמר, שיִכּנס אֶצלי, דבר נחוּץ לי אֵליו”.

בּקיצוּר, חַייב אָדם לעשׂוֹת פּעם גם את רצוֹן אִשתּוֹ. נמלכתּי ונפתּיתי לה, וקמתּי והלכתּי לאַנאטיבקה, מַהלך שלוֹש פּרסאות ממקוֹמנוּ, נכנסתּי אֵצל ליזר־ווֹלף ולא מצאתיו מסתּמא בּביתוֹ. “אַיהוּ?” שוֹאֵל אני את פּי אִשה יהוּדית חרוּמַת־אַף, העוֹשׂה מלאכתּה בּבּיִת. “בּבית־הטכסה, אוֹמרת חרוּמַת־האַף, שוֹר הוּבל לטבח מאָז הבּוֹקר, בּוַדאי ישוּב מהרה”. אני סוֹבב יחידי בּבּית, מתבּוֹנן אֶל מַעמַד שוּלחנוֹ וכליו של הקצב – בּיִת מלא כּל טוּב, בּלא עֵין־הרע, הלוַאי יהי חלקם של כּל אהוּבי־נפשי בּכך! הלא אָרוֹן זה בּלבד, המלא כּלי־נחוֹשת, מחירוֹ בּערכּךָ ק"ן קרבּוֹנים, בּלא שוּם ספק! והנה גם מיחַם, ועוֹד מיחַם שני לוֹ, וקערת־נחוֹשת אחת, ועוֹד קערה שנית לה, מלאכת ווארשה, וּמנוֹרוֹת־כּסף שתּים, וכוֹסוֹת מוּזהבוֹת, גדוֹלוֹת וּקטנוֹת, וּמנוֹרת־חנוּכּה אחת, כּוּלה מקשה, וכלים מכּלים שוֹנים, וּפכּים קטנים לרוֹב. “ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, אני מהרהר בּלבּי, מי יִתּן וזכיתי לראוֹת את בּנוֹתי בּטוּב אשר כּזה!… אָכן בּר־מזל הוּא ליזר־ווֹלף הקצב! בלבד שעשיר הוּא כּקוֹרח ואת שני בּניו כּבר שילח החוּצה, הנה צדקה עשׂה עמוֹ הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, שגם נתאַלמן מאִשתּוֹ הראשוֹנה!”…

בּקיצוּר, הדלת נפתּחה לבסוֹף וליזר־ווֹלף בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ פּרץ אל בּיתוֹ בּחרי־אָף, כּוּלוֹ מתמַרמר וּמלא חימה על השוֹחט, שהביא עליו רעה היוֹם וטרף לוֹ את שוֹרוֹ הטבוּח, שוֹר־הבּר ממש, תּפּח רוּחוֹ, בּשביל דבר של מַה־בּכךְ, בּשביל סרכה קטנה כּחוּדה של מַחַט, שמצא בּריאָתוֹ – תּפצה האָרץ את פּיה ותבלע את הרוֹצח הזה, המכלה ממוֹנם של ישׂראל!

“בּרוּךְ הבּא, רב טוֹביה, נפנה הוּא ואוֹמר אֵלי בּסבר פּנים יפוֹת, מה זה היה לך, ידידי, שאַתּה מוֹקיר רגליךָ מבּיתי? מה שלוֹמוֹ של יהוּדי וּמה מַעשׂיךָ?” “מה אָנוּ וּמה מעשׂינוּ? – אני אוֹמר. – עוֹשׂים אָנוּ ועוֹשׂים, וכל מעשׁינוּ כּאָיִן, כּל עסקינוּ רוּח יִשׂאֵם, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּפרקי אָבוֹת: מַעשׂה ידי להתפּאֵר – אוֹי לי ממעַשׂי ואוֹי לי מעסקי!” “לָמה תּחטא לאלוֹהים, רב טוֹביה? – הוּא אוֹמר לי. – כּל העוֹלם יוֹדע, שלפי מַעמדךָ לפנים הרי אַתּה כּיוֹם הזה גביר, בּלא עֵין־הרע!” “הלוַאי, אני אוֹמר, יהי חלקי וחלקךָ גם יחד בּמה שחָסר לי עדיין. אַך אֵין בּכךְ כּלוּם. בּרוּך השם יוֹם יוֹם. וכן מצינוּ, אני אוֹמר, מקרא מפוֹרש גם בּמסכת בּבא בּתרא: אַסכּקוּרדא דמַסכּנתּא דקוּרנסא דפרסמַכתּא”…

וּבלבּי אני אוֹמר: “תּראֶה את חוֹטמךָ, קצב שכּמוֹתךָ. אִם ראיתי מימי מקרא כּזה בּגמרא”… “אִי, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר לי, עד מתי אַתּה מעוות עלינוּ את הכּתוּבים? זה דרכּךָ תּמיד, הוּא אוֹמר, שאתּה בּא אֵלינוּ בּעב־הענן של דברי־תּורה. אַשריךָ, מה טוֹב חלקךָ, שנהירים לך שבילי הגמרא ואַתּה בּקי בּאוֹתיוֹת הקטנוֹת. אבל לפי־שעה, הוּא אוֹמר, נַניח את כּל החָכמוֹת ואת כּל הגמרוֹת וּנדבּר בּעניננוּ. שב, רב טוֹביה”. ותוֹך כּדי דיבּוּר הוּא עוֹמד ונוֹתן קוֹל בּבּית: “יהי תּה!” וּמיד מתגלית, כּעוֹלה מן האָרץ, האִשה חרוּמַת־האף, חוֹטפת את המיחַם ונוֹשׂאת אוֹתוֹ אל חדר־הבּישוּל. "עכשיו, הוּא אוֹמר לי, ששנינוּ לבדנוּ פּה ואֵין איש בּינינוּ, יכוֹלים אָנוּ לדבּר את דברינוּ בּמנוּחה. המעשׂה, רב

טוֹביה, כּך הוּא: זה כּבר, הוּא אוֹמר, רוֹצה הייתי להשמיעךָ על ענין זה, וכמה פּעמים ציויתי את בּתּךָ הבּתוּלה וביקשתּי ממנה למסוֹר לך דבר מפּי, שתּטריח עצמךָ לבוֹא אֵלי. להוֹדיעךָ, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, שבּימים האחרוֹנים נתתּי עֵיני…" “יוֹדע אני, אני אוֹמר, שבּימים האחרוֹנים נתתּ עֵינךָ, אבל לשוא טרחָתךָ שאַתּה טוֹרח, רב ליזר־ווֹלף, והיא לא תצלח. העֵסק הזה, אני אוֹמר, לא יקוּם ולא יִהיֶה”. “מפּני מה?” הוּא אומר וּמציץ בּי כּנבהל. “מפּני חטאֵינוּ, אני אוֹמר, יכוֹל אני להמתּין קצת, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּברכי נפשי: עוֹד היוֹם גדוֹל וּרחַב־ידיִם”. “לָמה לךָ להמתּין, הוּא אוֹמר, אִם יש בּידךָ להוֹציא את הדבר לפוֹעל מיד?” “עד כּאן, אני אוֹמר, הקפה ראשוֹנה. והשנית, יש בּזה גם טעם אַחר: גדוֹלה הרחמנוּת, אני אוֹמר, צער בּעלי־חיים”. “ראוּ־נא את האיש הזה ואת שׂיחוֹ! – אוֹמר לי ליזר־ווֹלף בּבת־צחוֹק רכּה מחמאָה. – הבּיטוּ וּראוּ, כּיצד הוּא עוֹשׂה כּוָנים וּמיני עוָיוֹת! כּסבוּר אָדם, שיחידה היא לוֹ ואֵין בּלתּה. כּמדוּמה לי, הוּא אוֹמר, שיש לך רב, רב טוֹביה. לָמה לךָ כּל המַחנה הזה, בּלא עֵין־הרע?” “תּעמוֹדנה אֶצלי לאוֹרךְ ימים, אני אוֹמר, מי שמקנא בּי ועֵינוֹ צרה בּשלי, אַל יִראֶה טוֹב בּשלוֹ”. “חַס ושלוֹם, הוּא אוֹמר, מה ענין קנאָה לכאן? אַדרבּה, הוּא אוֹמר, יהי לךָ אשר לךְ, רב טוֹביה. ורק מכּיון שכּוּלן יפוּת אֶצלךָ ונחמדוֹת למַראֶה, לפיכך חָשקה נפשי, רב טוֹביה, – המבין אַתּה עד היכן הדברים מַגיעים?… זכוֹר ואַל תּשכּח, הוּא אוֹמר, את הטוֹבה אשר תּצמַח לךָ מזה!” “בּוַדאי, אני אוֹמר, בּוַדאי לא אֶשכּח. זוֹכרים אָנוּ, רב ליזר־ווֹלף, את טוֹבוֹתיךָ משנים קדמוֹניוֹת, וגם את חסדיך, אני אוֹמר, עדיין לא שכחנוּ, כּמוֹ ששנינוּ בּמדרש: לא מעוּקצךְ ולא מדוּבשךְ – פּירש רש”י: לא תּוֹרה ולא עבוֹדה ולא גמילוּת חסדים". “אִי, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר לי בּמתק־שׂפתים, מה דמוּת תּדמה לי מאָז וּמשנים קדמוֹניוֹת? מה שהיה אָז לא יִהיֶה עתּה, ומה שיִהיֶה עתּה לא היה לעוֹלָמים. הלא מחוּתּנים נהיֶה, אִם יִרצה השם, קרוֹבים קרבת־משפּחה!” “מה ענין מחוּתּנים לכאן? – אני אוֹמר. וּמה פּירוּשה של קרבת־משפּחה?” “בּוַדאי, הוּא אוֹמר, מחוּתּנים, כּדרך הטבע”. “מה כּוונתךָ, אני אוֹמר, רב ליזר־ווֹלף? בּמה אָנוּ סחים כּאן?” “אַדרבּה, הוּא אוֹמר, אמוֹר אַתּה לי, רב טוֹּביה, ואֶשמע מפּיךָ, בּמה אנוּ סחים כּאן?” “מה פּירוּש, אני אוֹמר, הלא בּפרתי הכּתוּב מדבּר, בּפּרה האדוּמה שלי, שאתּה רוֹצה לקנוֹתה לשחיטה!” “חַה־חַה־חַה, הוּא אוֹמר וּממַלא שׂחוֹק פּיו, יפה פּרה זוֹ, וגם אדוּמה היא, ולא עוֹד אלא שעוֹמדת היא לשחיטה, חַה־חַה־חַה!” “וכי למַה נתכּוונתּ אַתּה רב ליזר־ווֹלף? אַדרבּה, אני אוֹמר, השמיעֵני ואֶצחַק גם אָני!” "בּבתּךָ, הוּא אוֹמר, בּצייטיל בּתּךָ הבּכירה אָנוּ מדבּרים כּל העֵת! הלא כּפי שידוּע לךָ רב טוֹביה, נתאַלמַנתּי לא עליכם, מאִשתּי, וּלפיכך, הוּא אוֹמר, נמלכתּי ואָמרתּי לעצמי: לָמה לי לכתּת את רגלי וּלבקש את אָשרי בּמרחַקים? מוּטב שאני עצמי אֶהיֶה עוֹשׂה שליחוּת זוֹ, לבלתּי לכת אחרי השדכנים, שדים ורוּחוֹת אֵלוּ, שכּוּלם שקרנים ורוֹדפי־בצע, אֵין בּהם גם אֶחָד. והנה, הוּא אוֹמר, אָנוּ יוֹשבים שנינוּ כּאן כּיוֹם הזה, אני מַכּיר אוֹתךָ ואַתּה מַכּיר אוֹתי, והקרן אַף היא קרן קיימת. רוֹאֶה אני את בּתּךָ בּאיטליז בּכל יוֹם חמישי בּשבּת, וגם ניסיתי לדבּר עמה פּעם וּשתּים. נראֶה שבּתוּלה נוֹחָה היא, מפיקה רצוֹן. ואני, כּפי שעֵיניךָ רוֹאוֹת, בּעל־הבּית אני, בּלא עֵין־הרע, בּירכני אלוֹהים ויש לי דירה שלי, וחנוּיוֹת אחדוֹת, ומעט עוֹרוֹת תּלוּיים לי בּעליתי, וּמעט כּסף מוּנח בּקוּפסתי. אִם כּן, רב טוֹביה, הוּא אומר, לָמה לנוּ לעשׂוֹת כּמעשׂה צוֹענים, להערים ולהתחכּם ולבחוֹר דרכים עקלקלוֹת?

הבה נקוּם שנינוּ ונתקע כּף איש לאָחיו, אַחַת וּשתּים ושלוֹש – המבין אַתּה, עד היכן הדברים מַגיעים?"…

בקיצור, כּיון שהשמיעני כּךְ, נשאַרתּי יוֹשב בּמקוֹמי בּאֵין אוֹמר וּדברים, כּאָדם שהבהילוּהוּ פּתאוֹם וּבישׂרוּהוּ בּשׂוֹרה טוֹבה. אָמנם מתּחילה חָלפה מַחשבה בּמוֹחי: ליזר־ווֹלף וצייטיל… הכיצד?… הלא יש לוֹ בּנים גדוֹלים כמוֹה!… אבל תּוֹך כּדי דיבּוּר שבתּי ואָמרתּי אל לבּי: הלא מאוּשר יִהיֶה חלקה! כּל טוּב האָרץ נכוֹן אֶצלוֹ בּשבילה!… שמא תּאמר: קצב זה מוּחזק קמצן בּעֵינֵי הבּריוֹת? אַדרבּה, בּימינוּ אֵלה מַעלה היא זוֹ, כּמוֹ שאָמרו חכמינוּ: אָדם קרוֹב לעצמוֹ – פּירש רש“י: כּל שאֵין רוּח הבּריוֹת נוֹחָה הימנוּ, רוּח אִשתּוֹ נוֹחָה הימנוּ. אָמנם קצת חסרוֹן יש בּו, שאיש גס הוּא ועם־האָרץ. וּבכן? כּלוּם כּל העוֹלם חַייב למַלא כּרסוֹ בּגמרא וּפֹוסקים? וכי מעט לנוּ עשירים וּבעלי־בתּים חשוּבים בּאַנאטיבקה וּבכתריאֵליבקה, ואפילוּ בּיהוּפּיץ עצמה, שאֵינם יוֹדעים תּמוּנת אוֹת ואֵינם מכּירים לתרגם פּסוּק כּצוּרתוֹ? ואַף־על־פּי־כן, אֶראֶה בּנחָמה, אִם לא ראיתי בּעֵיני, כּיצד חוֹלקים להם כּבוֹד וּשמם ידוּע לתהילה וּלתפאֶרת, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּפרקי אָבוֹת: לא כל המַרבּה בּתּוֹרה מַחכּים… “וּבכן, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר לי, לָמה אַתּה מַחשה?” “ולָמה אֶצעק? – אני אוֹמר וּמעמיד פּנים כּאילוּ מהסס אני בּדבר. – להוֹדיעךָ, רב ליזר־ווֹלף, אני אוֹמר, שהלכה זוֹ צריכה עיוּן והתבּוֹננוּת רבּה. לא דבר קל הוּא, אני אוֹמר, להשׂיא בּת ראשוֹנה!” “אַדרבּה, הוּא אומר, מפּני שבּת ראשוֹנה היא לך, חַייב אַתּה להיוֹת זריז בּיוֹתר. לפי שאַחריה, הוּא אוֹמר, תּוּכל, אִם יִרצה השם, להשׂיא את השנית, ואחר־כּך בּרבוֹת הימים, תּשׂיא גם את השלישית – המבין אתּה, עד היכן הדברים מגיעים?”… “אָמן, גם אַתּם, אני אוֹמר, יוֹדע אני בּעצמי, כּיצד מרקדים לפני הכּלה, וּבלבד, אני אוֹמר, שיִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא לכל אַחַת מבּנוֹתי את בּן־זוּגה הראוּי לה”. “לא, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, לא לכך נתכּוונתּי. כּוונתי אַחרת היתה: מאַחר, הוּא אוֹמר, שפּרקתּ ריחַיִם מעל צוָארךָ ואֵינךָ צריך עוֹד, בּרוּך השם, ליתּן נדוּניה לצייטיל בּתּךָ הבּכירה, וגם הלבּשת הכּלה קוֹדם החתוּנה וכל צרכיה כּמשפּט הבּתוּלוֹת עלי יִהיוּ, ולא עוֹד, הוּא אוֹמר, אלא שגם שׂכרךָ לא יקוּפּח, מוּבטח לך, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, שגם בּחלקךָ תּפּוֹל עצם שמנה…” “פֶה, רב ליזר־ווֹלף, אני מפסיקוֹ ואוֹמר לוֹ, סלח־נא לי, הלא כּדבּר אַחַד הקצבים תּדבּר אֵלי! עֶצם שמנה זוֹ מה פּירוּשה? חַס לה לצייטיל בּתּי, שתּהא נקנית לבעלה בּכסף! הלא בּת טוֹביה היא, וּכדי בּזיוֹן וָקצף! פֶה, פֶה!”… “אם פֶה היא זוֹ, הוּא אוֹמר, נעניתי לךָ, רב טוֹביה. כּסבוּר הייתי – אַדרבּה ואַדרבּה, לטוֹבתךָ נתכּוונתּי. עכשיו שאַתּה דוֹרש את דברי לגנאי ואוֹמר פֶה – יהא פֶה. מבטל אני רצוֹני מפּני רצוֹנךָ. וּבלבד, הוּא אוֹמר, שייעשׂה הדבר לאַלתּר, תּיכף וּמיד, כּי לא טוֹב היוֹת האָדם לבדוֹ, שרוּי בּלא בּעלת־הבּית – המבין אַתּה, עד היכן הדברים מגיעים?”… “לוּא יהי כּדבריךָ, אני אוֹמר, אני לא אֶמנע את הטוֹב מבּעליו. אלא מה? צריךְ אני להתישב בּדבר עם אִשתּי שתּחיֶה, לפי שבּענינים אֵלוּ דעתּה קוֹדמת ועל־פּיה יקוּם דבר, כּמוֹ שכּתוּב בּתּוֹרה: רחל מבכּה על בּניה – תּרגוּם אוּנקלוֹס: רחלָא בּתר רחלָא אָזלָא. וגם היא עצמה, זוֹ צייטיל, להסכּמתה אָנוּ צריכים, כּמוֹ שאָמר לבן הארמי לתרח אבי אַברהם: נקרא לנערה ונשאלה אֶת פּיה”… “הבל הבלים, הוּא אוֹמר, כּלוּם לשאוֹל את פּיה אָנוּ צריכים? להשמיעה, רב טוֹביה, לבוֹא הבּיתה וּלהשמיעה כּך וכך, דברים כּהויתם, וּלהכניסה לחוּפּה לאַלתּר, תּיכף וּמיד, אַחַת וּשתּים ושלוֹש”… “אַל־נא, רב ליזר־ווֹלף, אני אוֹמר לוֹ, אַל תּהי אָץ בּרגליִם. דין בּתוּלה, אני אוֹמר, לא כּדין אַלמנה חלילה”. “בּידוּע, הוּא אוֹמר, שלא הרי הבּתוּלה כּהרי האַלמנה, וּמטעם זה גוּפוֹ, הוּא אוֹמר, צריכים אָנוּ למַהר וּלהחיש מעשׂינוּ, כּדי שנהיֶה נכוֹנים ליוֹם־הכּסא בּהלבּשה וּבצרכי החתוּנה וּבשאָר ירקוֹת. וּלעֵת־עתּה, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, כּיון שהגענוּ לכך, הבה נקח מעט ייש ונשתּה לחַיים, הכן דברי אִם לא?” “סלחתי כּדבריךָ, אני אוֹמר לוֹ, נקח מעט, כּמוֹ ששנוּ חכמים בּפרקי אָבוֹת: אַל תּפרוֹש מן הציבּוּר – פּירש רש”י: כּל מַה שיֹאמַר בּעל־הבּית – שתה. וכן מצינוּ, אני אוֹמר, גמרא מפוֹרשת גם בּמסכת בּבא בּתרא…” ואני משנן לוֹ פּרק בּגמרא, מגבּב עליו דברי משנה, הלכה ואגדה, מיני פּסוּקים וּפזמוֹנוֹת משיר־השירים וּמחַד־גדיא וּמיוֹם אֶתמוֹל כּי עבר…

בּקיצוּר, טעמנוּ מעט ייש כּדת היוֹם, כּאשר ציוה אלוֹהים. בּין כּה וכה והאִשה חרוּמַת־האַף הביאה את המיחַם אל השוּלחן – וַיהי תּה. וכךְ אָנוּ יוֹשבים שנינוּ על כּוֹס פּוּנש, משתּעים בּינינוּ בּאַהבה וּבאַחוָה וּבריעוּת, מברכים זה את זה בּרכוֹת מאליפוֹת, מסיחים וּמפטפּטים וּמַרבּים להג, זה בּכה וזה בּכה, וכל עיקר שׂיחָתנוּ סוֹבב על ענין אֶחָד הקרוֹב ללב שנינוּ – על השידוּךְ. “כּלוּם יוֹדע אַתּה, רב ליזר־ווֹלף, אני אוֹמר לוֹ, מה טיבה של חמדה גנוּזה זוֹ, שאני מוֹסר לידיךָ?” “יוֹדע אני, הוּא אוֹמר, האמינה לי, רב טוֹביה, שיוֹדע אני. אילמלא ידעתּי, הוּא אוֹמר, לא הייתי מַתחיל בּדבר!”… וכך אָנוּ נדבּרים איש אל רעֵהוּ, שנינוּ מתחַממים וּמתרגשים וּמרימים קוֹל האֶחָד על השני, כּטוֹב לבּנוּ בּיין. אני לוֹ: “ראֵה, אני נוֹתן לפניךָ היוֹם חמדה גנוּזה! אֶבן טוֹבה וּמַרגלית! שמוֹר וזכוֹר רב ליזר־ווֹלף! אַל־נא תּראֶה לה אֶת הקצב שבּך!”… והוּא לי: “אַל תּירא, רב טוֹביה! יהי לבּךָ סמוּךְ וּבטוּח, שבּתּךָ תֹּאכל בּביתי בּימי החוֹל מה שלא אָכלה בּביתךָ בּשבּתוֹת וימים טוֹבים”… אני לו: “אֶט, אֵין משגיחים בּאכילה! כּשם שהעשיר אֵינוֹ ממַלא כּרסוֹ בּדינרי־זהב, כּךְ העני אינוֹ ניזוֹן בּאבנים. אָדם גס אַתּה, רב ליזר־ווֹלף, אני אוֹמר, וּלפיכך לא תּדע לערוֹךְ את חין עֶרכּה, את חַלוֹתיה ודגיה, שתֹּאפה וּתבשל לךָ לכבוֹד השבּת! זכרתּי, אני אוֹמר, את הדגים שלה, רב ליזר־ווֹלף, את הדגים שלה! לא כּל אדם זוֹכה!”… והוּא לי: “רב טוֹביה, סלח־נא לי, כּבר פּג טעמךָ! רב טוֹביה, אִי אַתּה מַכּיר בּבני־אָדם! רב טוֹביה, אִי אַתּה יוֹדע מי אני וּמה אני!”… אני לוֹ: “אִם יהיה כּל זהב האָרץ בּכף מֹאזנַיִם, וצייטיל בּכף שניה – צייטיל מַכריעה!… השוֹמע אַתּה, אני אוֹמר, רב ליזר־ווֹלף? לוּא גם רישׁ אלפים יִהיוּ בּאוֹצרוֹתיךָ, אֵין אַתּה כּדאי והגוּן אפילוּ לכף־רגלה!”… והוּא לי: “האמינה לי, רב טוֹביה, שטיפּש גדוֹל אַתּה, אף־על־פּי שזקן אַתּה ממני לימים”…

בּקיצוּר, צוֹוחים היינוּ, כּפי הנראֶה, זה לזה אֵצל השוּלחן שעה ארוּכּה, עד שנתבּסַמנוּ כּל־צרכּנוּ, וזה לי האוֹת, שחָזרתּי לביתי עם חצוֹת הלילה ורגלי כּאִילוּ כּפוּתוֹת היוּ. אִשתּי שתּחיה הכּירה בּי מיד, שפּני אֵינם כּתמוֹל שלשוֹם, וחָלקה לי מנה אַחַת אַפּים, כּדרכּה. “לאַט לךְ גוֹלדה, אַל תּרגזי! – אני אוֹמר לה מתּוֹך חדוַת־הלב וּמתאַוה לרקד מרוֹב רגשוֹתי. – אַל תּשתּוֹחחי, יוֹנתי, ואַל תּהמי, שׂמחה לנוּ היוֹם! מַזל טוֹב לנוּ!”

“מַזל טוֹב? מַזל רע ושוֹמם, היא אוֹמרת, כּבר קיפּחתּ את הפּרה האדוּמה, מכרתּ אוֹתה לליזר־ווֹלף בּנזיד־עדשים?” “רע מזה עשׂיתי!” אני אוֹמר לה. “אוֹ החלפתּ אוֹתה, היא אוֹמרת בּאַחרת נאָה ממנה, רימית את ליזר־ווֹלף העלוּב?” “עוֹד רע מזה, נשמת־אפּי!” “אִם כּן, היא אוֹמרת, דבּר דברים ואֶשמע! ראוּ־נא את זה ואת שׂיחוֹ – מלה אֶצלוֹ בּדינר!” “מַזל טוֹב לךְ, גוֹלדה, אני אוֹמר לה שוּב, מַזל טוֹב לשנינוּ! צייטיל שלנוּ נתאָרסה היוֹם!” “מכּיון שכּךְ, היא אוֹמרת, וַדאי לי, שמלא אַתּה על כּל גדוֹתיךָ ויינך מדבּר מתּוֹך גרוֹנךָ. מעקימת פּניך ניכּר, היא אוֹמרת, ששתית כּוֹס לָרוָיה”. “כּנים דבריִךְ, אני אוֹמר, אָמנם טעמנוּ מעט ייש עם ליזר־ווֹלף, ואָמנם שתינוּ עמוֹ כּוֹס פּוּנש לָרוָיה, כֹּמה שנאמר: רבּים שתוּ ורבּים יִשתּוּ. ןאַף־על־פּי־כן, אני אוֹמר, דעתּי צלוּלה עדיין. ידוֹע תּדעי, גוֹלדה אָחי, אני אוֹמר, שצייטיל שלנוּ נתאָרסה היוֹם בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת לקצב זה העשיר, לליזר־ווֹלף בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ!” ואני עוֹמד וּמספּר לה את כּל המעשׂה מראשוֹ ועד סוֹפוֹ, כּיצד נדבּרנוּ שנינוּ, אני וליזר־ווֹלף, וכיצד נמנינוּ וגָמַרנוּ בּינינוּ – לא היה דבר מכּל הדברים אשר לא סיפּרתּי לה. “התאמין לי, טוֹביה, אוֹמרת לי אִשתּי, חַיֶיךָ וחַיי ראשךָ אִם לבּי לא נבּא לי מאָז הבּוֹקר, שקריאָה זוֹ שקרא לך ליזר־ווֹלף אל בּיתוֹ לא לשוא תּהיה! אלא מה? חוֹששת הייתי להרהר בּדבר, שמא אקלקל חָלילה בּמחשבתּי וחלוֹמי יִתבּדה. מוֹדה אני לךָ, היא אוֹמרת, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, אֵל טוֹב וּמיטיב! יהי רצוֹן מלפניךָ, אָבינוּ שבּשמַיִם, שיהא הזיווּג הזה עוֹלה יפה בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת, ויִחיוּ ויאריכוּ ימים בּעוֹשר וּבכבוֹד, ויִראוּ בּנים וּבני־בנים בּרוֹב טוּב ונַחַת, אָמן סלה! לפי שפרוּמה־שׂרה, אִשתּוֹ הראשוֹנה, אֶבּדל ממנה לחַיִים ארוּכּים, לא ראתה, היא אוֹמרת, טוֹבה אֶצלוֹ וימיה היוּ מעטים ורעים. אֵין מסיחים בּלילה, היא אוֹמרת, אבל זוֹ, תּמחל־נא לי שם, קנתּרנית היתה בּחַייה וּמעוֹלם לא השמיעה שלוֹם לאיש, לא כּצייטיל שלנוּ, תּחיה ותאריך ימים אחריה. מוֹדה אני לךָ עוֹד הפּעם, אֵל רחוּם וחַנוּן, על חַסדךָ הגדוֹל אשר עשׂית עמדי! ואַתּה, טוֹביה, היא אוֹמרת, מה אָמַרתּי לךָ, שוֹטה שכּמוֹתךָ? כּלוּם צריך אָדם חַי להתאוֹנן? בּוֹא וּראֵה, היא אוֹמרת, כּמה גדוֹלים מעשׂי אלוֹהינוּ, שמכּיון שהוּא רצה בּכךְ, בּאה הבּרכה אל בּיתנוּ מאֵליה”… הוּא אשר אָמרתּי, אני אוֹמר, הלא יש לנוּ לזה פּסוּק מפוֹרש…" “מה יִתּן לי, היא אוֹמרת, וּמה יוֹסיף לי פּסוּקךָ המפוֹרש? מוּטב שנתּן דעתּנוּ להיוֹת מוּכנים ליוֹם החתוּנה. קוֹדם כּל, היא אוֹמרת, חַייבים אנחנוּ להעמיד רשימה לליזר־ווֹלף ולמנוֹת לוֹ כּל אוֹתם הדברים, שצייטיל זקוּקה להם לחתוּנתה, מחוּט ועד שׂרוֹך נַעל, שהרי מלבד שׂמלתה לעוֹרה אֵין לה לעלוּבת־נפש זוֹ אפילוּ זוּג פּוּזמקאוֹת שלמים. ראשית, היא אוֹמרת, חַייב הוּא להספּיק לה מלבּוּשים שלוֹשה, אֶחָד של משי לחוּפּתה, אֶחָד של צמר לקיִץ, ועוֹד אֶחָד של צמר לחוֹרף. מלבד זאת, היא אוֹמרת, צריכה צייטיל לשׂמלוֹת אחָדוֹת, שׂמלות עליוֹנוֹת וּשׂמלוֹת תּחתּוֹנוֹת. וּמעילים, מעילי־חוֹרף, היא אוֹמרת, רוֹצה אני, שיִהיוּ לה שנַיִם: אֶחָד של עוֹר־חתוּלים לימי החוֹל, ואֶחָד של עוֹר־שוּעלים לימי השבּת. ואַחרי כּל אֵלה, היא אוֹמרת, עדיין יש לנוּ שוּרה שלמה של בּגדי־לבן וּבגדי־צבעוֹנים, הדרוּשים לָאִשה בּאשר היא אִשה, וּמגבּעת עם פּאֵרים, ונעלים עם קישוּרים, מלבד סוֹכךְ וּמחוֹךְ וּממחָטוֹת וּמטפּחוֹת והינוּמוֹת וּצעיפים וּשאָר מיני סַלסלָה וּמַלמלָה, הכּל כּמשפּט הבּתוּלוֹת בּזמן הזה”. תּמהני עליִךְ, גוֹלדה לבּתי, אני אוֹמר, מנַיִן לךְ בּקיאוּת זוֹ, בּלא עֵין־הרע, בּהלכוֹת תּמרוּקי הנשים?" “וכי מה, היא אוֹמרת, כּלוּם לא גוּדלתּי בּין הבּריות? אוֹ אֶפשר לא ראיתי אֶצלנוּ בּכתריאֵליבקה, כּיצד בּני־אָדם לוֹבשים בּגדי־כבוֹד לתפאָרה? הניחה לי, היא אוֹמרת, ואדבּר אני עמוֹ דבר דבוּר על אָפניו. חזקה, היא אוֹמרת, על ליזר־ווֹלף, שיהוּדי עשיר כּמוֹתוֹ לא יגלה קלוֹנוֹ בּרבּים, שיהא כּל העוֹלם מרנן אַחריו וּמספּר בּקמצנוּתוֹ. מאַחר, היא אוֹמרת, שאָנוּ אוֹכלים בּשֹר חזיר, יהא השוּמן, לכל הפּחוֹת, מטפטף על הזקן”…

בּקיצוּר, כּך היינוּ מספּרים כּל אוֹתוֹ הלילה, עד שעלה עמוּד השחר. “אִספי־נא לי, גוֹלדה, אני אוֹמר לאשתּי, את מעט החמאָה וחריצי־החָלב אשר אִתּךְ, ואֶסע לפי־שעה לבוֹיבּריק. אָמנם הכּל טוֹב ויפה ונחמד ונעים, אבל אֵין אָנוּ רשאים, אני אוֹמר, להניח ידנוּ גם מעֵסק, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּסליחוֹת: הנשמה לָךְ והגוּף שלָךְ – אסוּר לאָדם להסיח דעת גם מגוּפוֹ”… וכלחוֹךְ השוֹר, כּיון שהאיר הבּוֹקר, אָסרתּי את סוּסי בּעגלתי ויצאתי בּדרך־המלךְ לבוֹיבּריק. נכנסתּי לבוֹיבּריק וּבאתי לשוּק – והנה שׂשׂוֹן ושׂמחה: אָכן נוֹדע הדבר! הכּל בּאים אֵלי, נוֹתנים לי שלוֹם וּמברכים אוֹתי בּרכּת מַזל טוֹב מכּל העברים: מַזל טוֹב לך, רב טוֹביה, הם אוֹמרים, אֵימתי תּהיה החתוּנה, אִם יִרצה השם?" בּמַזל טוֹב, אני אוֹמר, תּחיוּ גם אַתּם. ואוּלם מה החרדה הזאת, אני אוֹמר, אשר חרדתּם עלי כּוּלכם? בּאמת אָמרוּ: אַבּא לא נשׂא עדיין את אִמא, והבּן כּבר רוֹעֶה חזירים“… הבל וָריק, רב טוֹביה, הם אוֹמרים, אַל־נא תּתנכּר אֵלינוּ ואַל תּתּמם, כּי לא יוֹעיל לךָ כּלוּם. על־כּרחךָ, הם אוֹמרים, תּכבּדנוּ היוֹם בּמַשקה, מאַחַר שהקרה אלוֹהים לפניךָ אוֹשר רב כּזה, בּוֹר־שוּמן מַמש!” “כּמוֹ ששנוּ חכמים, אני אוֹמר, בּלשוֹן המשנה: בּוֹר־שוּמן שאֵינוֹ מוֹציא טיפּה. ואַף־על־פּי־כן, אני אוֹמר, נַעניתי לכם, אַחַי, בּיֶדכם אני וכרצוֹנכם עשׂוּ בּי. הבה אֶגמוֹר תּחילה, אני אוֹמר, את מלאכתּי אֵצל בּני־בריתי, בּעלי־הּבּתּים היהוּפּיציים שלי, אָז נמזוֹג כּוֹס מַשקה וּנקנח בּקישוּאים חמוּצים, לקיים מה שנאמר בּשוֹשנת־יעקב: צהלה ושׂמחה – שׂמַח, קבּצן, בּקבּצנוּתךָ!”…

בּקיצוּר, נזדרזתּי וּמכרתּי חלָבי על רגל אַחַת, כּדרכּי תּמיד, ונכנסתּי לישיבה עם אַנשי־שלוֹמנוּ, טעמנוּ מעט בּפינוּ וּבירכנוּ איש את אָחיו על הכּוֹס, כּמנהג העוֹלם, וישבתּי בּעֶגלתי ונסעתּי לביתי שׂמח וטוֹב־לב. בּנסיעתי דרךְ היער עם צהרי־קיִץ אני מפנה לבּי לבטלה ורוֹאֶה אִילנוֹת מלבלבים מימיני וּמשׂמֹאלי, צלליהם משׂתּרעים לצדי דרכים, החַמה בּוֹעֶרת בּרקיע השמים וריח הארנים לאַפּי מחַיֶה נפשוֹת, כּריח גן עדן. ואני מתמַתּחַ בּתוֹך עֶגלתי, כּמלך בּרהטים, שוֹכב פּרקדן להנאתי וּמַרפּה אֶת מוֹשכוֹת סוּסי. “לךְ־לךָ, אָחי, אני אוֹמר לסוּסי בּלשוֹן רכּה, לךְ, כּי לכך נוֹצרתּ. חזקה, אני אוֹמר, על חָבר שכּמוֹתךָ, שהדרךְ ידוּעה לךָ גם בּלעדי ולא תּגשש כּסוּמא בּארוּבּה, לקיים מה שנאמר: אַשרי תמימי דרךְ!… ואני עצמי נוֹתן קוֹלי בּניגוּן ומּסלסל גרוֹני בּזמר. רוּח של שׂמחה נחה עלי, וּכמוֹ מאליהם משתּפּכים ועוֹלים מגרוֹני ניגוּני ימים נוֹראים: “ויֶאתיוּ”, “וכל מַאמינים שהוּא” וּפסוּקים מ”הלל“. מרים אני עֵיני כלפּי מַעלה וּמַבּיט אל רקיע השמַיִם, וּמחשבוֹתי מכוּוָנוֹת כּלפּי מַטה. לאָרץ ולדרים עליה. השמיִם שמיִם ליי, – אני מהרהר בּלבּי, הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּחר לוֹ את השמַיִם למכוֹן שבתּוֹ והעמיד שם את כּיסא־הכּבוֹד, להתבּוֹדד עליו ולהיוֹת דן יחידי, והאָרץ – את האדמה השפלה נתן לנוּ, לבני־אָדם, שנתגלגל בּה בּיסוּרים ונתענה על פּת לֶחם. וַאנחנוּ, עניים ואֶביוֹנים, חַייבים להוֹדוֹת וּלהלל למי שנוֹתן בּנוּ כּוֹחַ לעמוֹד על רגלינוּ ולאמוֹר לפניו שירה בּכל יוֹם: אָהבתּי – הוֹי, מה אָהבתּי את אָבינוּ שבּשמַיִם, כּי יִשמַע אֶת קוֹלי – שהוּא מקבּל בּרחמים וּברצוֹן את תּפילתי, עת אפפוּני חבלי־מות – עוֹני ודלוּת וצרה וכל פּוּרעניוֹת למיניהן, פּעם בּכה וּפעם בּכה, פּעם נוֹפלת פּרה בּרפתּי, נוֹפחת נפשה וּפוֹשטת רגליה, וּפעם מביא הרוּח בּכנפיו מין פּגע רע וחדל־אישים, מין מנחם־מנדל, המקפּח את ממוֹני וּמכלה בּענין רע את יגיעי ועמלי. וַאני אָמַרתּי בּחָפזי – כּסבוּר הייתי בּשׂכלי הדל, שכּבר כּלוּ כּל הקצים ואֵין לי שוּב תּקוָה. כּל האָדם כּוֹזב – פּסוּ אמוּנים מבּני־אָדם ואֵין עוֹד יוֹשר בּעוֹלם. מה עשׂה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא? נתן מחשבה טוֹבה בּלבּוֹ של הקצב העשיר ליזר־ווֹלף, שיִשׂא את צייטיל בּתּי בּעֵירוֹם וּבחוֹסר־כּל, כּלה כּמוֹת שׁהיא, וּלפיכךְ אשלם לוֹ תּוֹדה בּשׂיח־שׂפתוֹתי ואוֹמַר הפּעם בּכוונה רבּה: אוֹדךָ כּי עניתני – אוֹדךָ על חַסדךָ הגדוֹל אשר עשׂית לטוֹביה עבדךָ בּן אמתךָ, שהשקפתּ עלי ממכוֹן־שבתּךָ ושלחתּ לי עֶזרתךָ בּעתּה, כּי אֶשׂבּע, לכל הפּחוֹת, נַחַת מבּתּי, עֵת אָבוֹא, אִם יִרצה השם, להתאָרח בּביתה ואֶראֶה אוֹתה בּכל טוּב, ארוֹנוֹתיה מלאים בּגדי־לבן, מזויה מפיקים שוּמן של פּסח וּמיני מרקחת שוֹנים, כּלוּביה מלאים עוֹפוֹת, אַוָזים וּברוָזים…” פּתאוֹם – הוֹוָה ושבר! סוּסי התגבּר כּארי, כּמנהגוֹ תּמיד בּזמן חירוּת, נשׂא רגליו והתחיל טס כּעל כּנפי נשרים בּמוֹרד ההר. ועד שאני מרים ראשי להבּיט על סביבוֹתי ולראוֹת את מקוֹמי בּין השמַיִם והאָרץ, והנה נהפכה עלי העגלה, ואני מוּטל תּחתּיה בּריסוּק־אברים, אני עם כּדי וּקדירוֹתי וּשאָר כּלי־חלָבי. בּעמל רב וּביִסוּרים גדוֹלים פּירכּסתּי לצאת מתּחת המַפּוֹלת ועמדתּי על רגלי מוּכּה וּמעוּנה, רצוּץ והרוּג, מפשפּש בּעצמוֹתי, אִם אַחַת מהן לא נשבּרה, ושוֹפךְ את כּל חמתי וּמרי־שׂיחי על ראש סוּסי האוּמלל. “אִי לךָ, לא־יִצלח, אני אוֹמר לוֹ מרוֹב כּעסי. תּפּח רוּחךָ! מי בּיקש מידךָ, אני אוֹמר, שלוּמיאֵל שכּמוֹתךָ, להראוֹתני נפלאוֹתיךָ, כּיצד אַתּה טס בּמוֹרד ההר? כּלוּם שכחתּ, אני אוֹמר, מקרא מפוֹרש בּתפילת שחרית: לא בּגבוּרת הסוּס – לא פּגר מוּבס כּמוֹךָ נוֹצר להיוֹת רץ כּצבי? הלא כּמעט רגע עכרתּני, אני אוֹמר, והבאת עלי רעה גדוֹלה, וחָטאת לנפשךָ כּל הימים!”… כּךְ אני מַטיף לוֹ מוּסרי וחוֹלק לו מנה אַחַת אַפּיִם. הבּחוּר שלי, כּפי הנראֶה, הרגיש בּעצמוֹ, כּי שגגה יצאָה מלפניו, לפי שכּל אוֹתה השעה היה עוֹמד בּמקוֹמוֹ כּתינוֹק שסרח, כּוֹבש פּניו בּקרקע ונראֶה כּמדבּר בּלשוֹן בּני־אָדם: “נַעניתי לךָ, רב טוֹביה, מחַל לי”… “לךְ לעזאזל!” אני מסיים לוֹ בּברכה, עוֹמד וּמתקן עֶגלתי, אוֹסף את כּלי וּקדירוֹתי המפוּזרים ונוֹסע לדרכּי. “סימן רע הוּא זה, אני אוֹמר לעצמי, חוֹששני, שמקרה לא־טוֹב קרה בּביתי”…

בּקיצוּר, כּךְ הוה. עוֹד לא הרחקתּי כּשתּי פּרסאוֹת ממקוֹם הקלקלה, והנה רוֹאֶה אני על אֵם הדרךְ בּן־אָדם בּדמוּת נקבה הוֹלך וּבא לקראתי. דוֹפק אני את סוּסי וּמתקרב להסתּכּל בּמה שלפני – צייטיל היא זוֹ!… אֵיני יוֹדע, מה היה לי בּאוֹתוֹ רגע, אַךְ כּיון שראיתיה, מיד נתר לבּי ממקוֹמוֹ. ממַהר אני וקוֹפץ מעל העגלה: “האַתּ היא, צייטיל? מה לךְ פּה?” והנה היא נוֹפלת על צוָארי ונוֹתנת קוֹלה בּבכי בּאֵין אוֹמר וּדברים. “מה זאת, בּתּי, אני אוֹמר לה, לָמה תּבכּי?” “אוֹי לי, היא אוֹמרת, אַבּא, אַבּא!”… וּממררת בּבּכי. אוֹר היוֹם חָשךְ בּעדי, המוֹן רחמי נתגלגלוּ בּי, וכוּלי כּנדהם. “אבל מה זה היה לךְ, בּתּי? הגידי לי, מה קרה? כּךְ אני אוֹמר לה, מחַבּקה וּמגפּפה, מַחליק על צוָארה וּמנַשק לה בּרחמים רבּים. והיא מתרפּקת עלי כּיוֹנה הוֹמיה, רק שׂפה אַחַת לה וּדברים אחָדים: “אַבּא, היא אוֹמרת, אָב רחוּם וחַנוּן, יִהיוּ־נא מזוֹנוֹתי מרוּרים כּזיִת, תּהי־נא פּתּי אַחַת לשלוֹשה ימים, וּבלבד שתּרחמני וּתרחם על ימי עלוּמי!”… וגוֹעה בּבּכי. “אוֹי לי ואבוֹי לנפשי, אני מהרהר בּלבּי, מבין אני בּשלמי הסַער הזה! בּוַדאי יד גולדה היתה בּאֶמצע, שנזדרזה לשׂמח את לב בּתּה בּמַזל טוֹב! הרוּח נשׂאַני היוֹם לבוֹיבּריק!”… “אִם כּן, אני אוֹמר לה וּמַחליק על ראשה, לָמה תּבכּי, פּתיה? מה־נפשך, אני אוֹמר, אִם אֵין רצוֹנךְ בּכךְ, אין כּוֹפין אוֹתךְ חָלילה! אַדרבּה, אני אוֹמר, הלא אנחנוּ לטוֹבתך נתכּוַנו: כּסבוּרים היִינוּ שכּךְ נאֶה לךְ וכךְ יאֶה לך. אלא נראֶה, אני אוֹמר, שאֵין לבּךְ הוֹלךְ אַחַר בּן־זוּגךְ? מה אֶעשׂה לךְ אֵיפוֹא? מסמתּא, אני אוֹמר, מן השמַיִם מעכּבים אוֹתנוּ”… תּוֹדה לךָ, היא אוֹמרת, אַבּא יקירי, מוֹשיעי וּמפּלטי!” והיא נוֹפלת שוּב על צוָארי, מנַשקת לי וּבוֹכה וּמוֹרידה דמעוֹת. “רב לךְ לבכּוֹת, אני אוֹמר, תּני פוּגה לעֵינַיִךְ, כּמוֹ שכּתוּב בּקינוֹת: עד אָנה בּכיה בּציוֹן?… טפּסי, אני אוֹמר, וַעלי לעגלה, וּנמַהר ונסע הבּיתה, פּן תּדאַג לנוּ האֵם, מַדוּע אֵיחַרנּו לבוֹא”.

בּקיצוּר, ישבנוּ שנינוּ בּעגלה, והתחלתּי לפייסה בּדברים,

לשדלה וּלדבּר על לבּה, כּדי להפיג צערה. “טבע הענין, אני אוֹמר לה, כּךְ הוּא. הלא אָנוּ הוֹריִךְ, אני אוֹמר, ואַתּ בּתּנוּ, ושוּם מחשבה זרה לא עלתה חָלילה על דעתּנוּ. גלוּי וידוּע, אני אוֹמר, לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, שכּל כּוונתנוּ לא היתה אלא להיטיב לךְ ולדאוֹג לתכליתךְ. ורק מַחשבתּנוּ הטוֹבה, אני אוֹמר, אלוֹהים חשבה לרעה. בּוַדאי, אני אוֹמר, כּךְ רצוֹנוֹ, ואֵין מהרהרים אַחַר מידוֹתיו. לא עמדה לךְ זכוּתךְ, בּתּי, אני אוֹמר, לבוֹא אֶל המנוּחה ואֶל הנַחלה, להיוֹת בּעלת־בּית בּפני עצמךְ וליהנוֹת מכּל טוּב בּבית–עשירים, כּדי לגרוֹם נַחַת־רוּחַ גם לנוּ לעֵת זקנה בּעד עמלנוּ, אני אוֹמר, שהיינוּ עמלים כּל ימינוּ, וּבעד עבוֹדתנוּ הקשה, שהיינוּ עוֹבדים בּפרךְ, כּשוֹר זה, אני אוֹמר, תּחת סבלוֹ, ולא ידענוּ מנוּחה לא בּיום ולא בּלילה, ולא ראִינוּ בּטוֹבה אפילו רגע אֶחָד, רק דלוּת ודחקוּת, אני אוֹמר, רק צרוֹת וּפוּרעניוֹת”… “אוֹי לי, אַבּא, אוֹמרת היא שוּב בּקוֹל־בּוֹכים, הניחה לי ואֵלךְ לשרת בּבתּי זרים, אֶעבוֹד בּחוֹמר וּבלבנים וּבכל עבוֹדה קשה!”… אִי, נַערה פּוֹתה, אני אוֹמר לה, מה הבּכי הזה? וכי יש לי תּרעוֹמת עליִךְ, שטיה שכּמוֹתךְ? אוֹ כּלוּם אני בּא עליִךְ בּטענוֹת חָלילה? לבּי מַר לי, אני אוֹמר, לפיכך אני שוֹפךְ שׂיחי וּמַגיש תּלוּנתי לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, שהנחַני עד כּה. אַב־הרחמים הוּא, אני אוֹמר, המרחמני כּרחם אָב על בּנים, הוֹלך עמי בּקרי וּמַפליא מַכּוֹתי שבע כּחַטאוֹתי. לוֹ העוֹז והגבוּרה, אני אוֹמר, כּי הוּא שוֹכן מרוֹמים, בּשמים ממַעל, ואנחנוּ קבוּרים בּאָרץ מתּחת, בּמעמקי האדמה. אלא מה? אֵין מַתריעים, אני אוֹמר, על מעשׂי אלוֹהינוּ, כּמוֹ שאָמַר דויד המלך עליו השלוֹם: קרא בּגָרוֹן, כּלוֹמַר, גם כּי תּזעק וּתשוע, רחקה ישוּעה ממךָ. חַייבים אנחנוּ, אני אוֹמר, להצדיק עלינוּ את הדין, להיכּנע ולאמוֹר לפניו: אַתּה אמת וּמשפּטךָ אמת. כּי אִם נבוֹא לחקוֹר בּדבר ולהתבּוֹנן בּמַטבּע מצדה השני, הלא עיִן בּעיִן נראֶה, כּי אָמנם שוֹטה אני. מה לי כּי נזעקתּי? מה הרעש הזה, שאני מרעיש עוֹלמוֹת? מי אני וּמה אני, תּוֹלעת ולא איש, שאָבוֹא לפני מלך מלכי המלכים הקדוֹש־בּרוּך־הוּא ללמדוֹ פּרק בּמעשׂה בּראשית? מסתּמא, אני אוֹמר, גזירה היא מלפניו ואֵין להשיב. אַרבּעים יוֹם, אני אוֹמר, כּך כּתוּב אֶצלנוּ בּספרים הקדוֹשים, – אַרבּעים יוֹם קוֹדם יצירת הולד בּת־קוֹל יוֹצאת ואוֹמרת: בּת פּלוֹני לפלוֹני, כּלוֹמַר בּת טוֹביה לגציל בּן זרח, וּבן פּלוֹני, כּלוֹמַר, ליזר־ווֹלף הקצב יכּבד ויטריח את עצמוֹ לבקש לוֹ את בּת־זוּגוֹ בּמקוֹם אַחר. חזקה, אני אוֹמר, על קצב שכּמוֹתוֹ, שלא יִהיֶה שרוּי חָלילה בּלא אִשה. וגם לךְ, בּתּי, אני אוֹמר, יִשלח אלוֹהים את בּן־זוּגךְ, הראוּי והנכוֹן לךְ, בּמהרה בּימינוּ, אָמן כּן יהי רצוֹן! וּבלבד, אני אוֹמר, שלא תּתקצף האֵם ולא תּשלח את כּל מגפוֹתיה אל לבּי, כּדת היוֹם!"…

בּקיצוּר, בּאנוּ הבּיתה, פּיתּחתּי את סוּסי וישבתּי על הדשא ליד מפתּן בּיתי לחשוֹב מחשבוֹת ולמצוֹא עֵצה, מַה לספּר לאִשתּי על־דבר צרת הבּת ואֵיך לצאת מן המיצר. השעה שעת בּין־השמשוֹת. החַמה שוֹקעת והצפרדעים מקרקרוֹת בּנַחַל עם ערבי קיִץ. סוּסי, ששתּי רגליו עקוּדוֹת לוֹ מלפניו, קוֹפץ לאִטוֹ וּמלחךְ עֵשׂב אַחרי עמל היוֹם. פּרוֹתי, ששבוּ מן המרעֶה, עוֹמדוֹת על אבוּסיהן וּמַמתּינוֹת לחליבתן. בּחללוֹ של עוֹלם מסביב ריח של חציר רענן נוֹדף, ריח גן עדן מַמש. וכךְ אני יוֹשב, צוֹפה בּמחזה וּמתעמק בּמעשׂי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא ונפלאוֹתיו, כּיצד יסד עוֹלמוֹ בּחָכמה ועשׂה יצוּריו בּתבוּנה, שכּוּלם יחד, גם אָדם וגם בּהמה להבדיל, חַייבים לעבוֹד ולעמוֹל, כּדי למצוֹא מחיתם, ואֵין אף אֶחָד מהם מקבּל טרף לפיהוּ חינם. פּרה זוֹ, שמאכלה תּבן וּבליל חָמיץ, תּבוֹא ותעמוֹד לחליבה וּתפרנס נפש יהוּדי ונפשוֹת בּיתוֹ. סוּס זה, שמתאַוה לשיבּוֹלת־שוּעל, ירוּץ לדרכּוֹ פּעם בּפעם ויסיע קדירוֹת חָלב לבוֹיבּריק. והוּא הדין בּבן־אָדם להבדיל, שעל הלחם יִחיֶה, – יעבוֹד בּזיעת אַפּיו, יחלוֹב פּרוֹת, יחַבּץ חמאָה, יגבּן גבינה, יאסוֹר סוּסוֹ ויִסע בּכל בּוֹקר לבתּי־הקיִץ בבוֹיבּריק, יִכרע וִישתּחוה שם לפני הגבירים היהוּפּיציים, ישפּיל עצמוֹ לפניהם, יתאַבּק בּעפר רגליהם, יחניף לנשיהם וּלשפחוֹתיהם וישׂבּיע את כּוּלם רצוֹן … ואִם תּשאַל: מַה נשתּנה – היכן מצינוּ כּתוּב בּתּוֹרה, שחַייב טוֹביה להתענוֹת בּשביל העשירים, להשכּים עם עלוֹת השחר, כּדי לסַפּק להם חמאָה וּגבינה לפת־שחרית? והיכן כּתוּב בּתּוֹרה, שאני חַייב להסתּפּק בּתבשיל של גריסים קלוּשים מעֶרב שבּת לעֶרב שבּת, והם, העשירים היהוּפּיציים, להם ניתּנוּ בּתּי־קיִץ בּבוֹיבּריק להחליץ עצמוֹתיהם בּימי החוֹם, להתענג על כּל טוּב וּלמַלא כּרסם בּכל יוֹם בּאַוָזים צלוּיים וּבלביבוֹת וּבתוּפינים וּבחביצותֹ שמנוֹת? וכי לא יהוּדי אני כּמוֹהם? וכי לא מן היוֹשר הוּא, שיהא גם טוֹביה יוֹשב פּעם אַחַת בּחייו בּבית־הקיִץ ונהנה מזיו העוֹלם? אלא מה? מי יחלוֹב את הפּרוֹת ויביא להם חמאָה וּגבינה אל בּתּיהם? הם עצמם, כּלוֹמר, המפוּנקים היהוּפּיציים בּכבוֹדם וּבעצמם!… וכאן אני ממַלא שׂחוֹק פּי על רעיוֹני המשוּנה. “בּאמת אָמרוּ – אני מהרהר בּלבּי – אִילוּ בּיד שוֹטים ניתּנה אָרץ, היוּ פּוֹרצים גָדר וגוֹדרים פּרץ”… “עֶרב טוֹב, רב טוביה!” שוֹמע אני קוֹל מדבּר אֵלי. נפנה אני לאחוֹרי להבּיט – פּנים ידוּעים לנגדי, פּני מוֹטיל מַלבּיש־ערוּמים, שוּליה של חַייטים מאַנאטיבקה. “בּרוּך הבּא, אני אוֹמר, קיוינוּ לביאַת המשיח, והנה בּאת! שב, מוֹטיל, על אַדמת אלוֹהינוּ, אני אוֹמר. כּיצד בּאת פּתאוֹם לכאן?” “כּיצד בּאתי? בּרגלי בּאתי. – הוּא אוֹמר לי, יוֹשב לידי על הדשא וּמבּיט אל המקוֹם, שבּנוֹתי עוֹשׂוֹת שם מלאכתּן, עוֹסקוֹת בּכדים ובקדירוֹת. – זה ימים רבּים, הוּא אוֹמר, שאני מכין את עצמי לבוֹא אֵליךָ, רב טוֹביה, אלא שעד עכשיו לא הספּיקה לי השעה לכךְ. היוֹם אָרוֹךְ והמלאכה מרוּבּה והפּוֹעלים אֵינם עצלים. בּוַדאי הגיעה השמוּעה גם לךָ, הוּא אוֹמר, שכּבר יצאתי מרשוּת בּעל־הבּית ונעשׂיתי חַייט בּפני עצמי. והקיִץ הזה, הוּא אוֹמר, קיִץ של חתוּנוֹת לנוּ באַנאטיבקה. הכּל משׂיאים את בּנוֹתיהם: בּרל חרוּמַף מַשׂיא את בּתּוֹ, יוֹסיל שרץ מַשׂיא את בּתּוֹ, מנדל כּבד־פּה מַשׂיא את בּתּוֹ, מאיר דרדר מַשׂיא את בּתּוֹ, חיִים מַהפּךְ־פּשטא מַשׂיא את בּתּוֹ, ואפילו סַלמַנדרא האַלמנה – אַף היא מַשׂיאָה את בּתּה!” “הכּל משׂיאים את בּנוֹתיהם, אני אוֹמר, חוּץ ממני. כּפי הנראֶה, עדיין לא זכיתי לכךְ”… “לא, הוּא אומר לי וּמבּיט לצד הנערוֹת, טעוּת היא בּידךָ, רב טוֹביה. אִם יש את נפשךָ, הוּא אוֹמר, תּוּכל גם אתּה להגיע לידי כךְ בּמהרה בּימינוּ. הדבר אֵינוֹ תּלוּי אלא בּך”. “כּיצד,למשל? – אני אוֹמר. – אֶפשר רצוֹנךָ לדבּר נכבּדוֹת בּצייטיל בּתּי הבּכירה?” “מצאת את המידה!” אוֹמר הוּא לי בּלשוֹן־חַייטים. “היש לךָ, לכל הפּחוֹת, אני אוֹמר, שידוּך הגוּן בּשבילה?” וּבלבּי אני מהרהר בּשעת מעשׂה: “חוֹששני שבּרנש זה מתכּוון אַף הוּא לליזר־ווֹלף הקצב”. “תּאוָה לעֵינים!” אוֹמר הוּא לי שוּב בּלשוֹן־חַייטים וּמוֹסיף להבּיט אל מקוֹם הנערוֹת. “דהיינוּ, אני אוֹמר, מהיכן הוּא שידוּך זה שלךָ, מאֵילוּ מקוֹמוֹת? אם ריח איטליז נוֹדף ממנוּ, אני אוֹמר, אַל תּזכּירהוּ לפני, כּי לא אוֹבה ולא אֶשמע לך!” “חַס וחלילה, הוּא אוֹמר, לא ריח לוֹ ולא איטליז! יוֹדע אתּה אוֹתוֹ, רב טוֹביה, וּמַכּיר את טיבוֹ מכּבר!” “האם דבר ישר הוּא, אני אוֹמר, לכל הפּחוֹת?” “ישר, הוא אוֹמר, להפליא, אָגיל ואֶשׂמַח – תּפוּר לפי מידתה!” “אִם כּן, אני אוֹמר, מי הוּא זה ואֵי־זה הוּא? השמיעֵני, אני אוֹמר, ואֵדע גם אָני!” “מי הוּא זה ואֵי־זה הוּא? – אוֹמר הוּא לי וּמוֹסיף להבּיט אל המקוֹם ההוּא. – השידוּך הזה, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, אני הוּא!”… כּיון שיצא הדבר מּפיו, מיד קפצתּי מן האָרץ כּנשוּך־נחש ועמדתּי על רגלי, ואף הוּא אַחרי, וכך עמדנוּ שנינוּ זה לעוּמת זה, כּשני תּרנגוֹלים הללוּ. “וכי משוּגע אַתּה, אני אוֹמר, אוֹ רוּח שטוּת נכנסה בּךָ, אוֹ דעתּךָ נטרפה עליךָ? הכיצד? הרי אַתּה, אני אוֹמר, בּעצמךָ השדכן, בּעצמךָ המחוּתּן וּבעצמך החתן, לקיים מה שנאמר בהגדה של פּסח: בּחוּר הוּא, גדוֹל הוּא, דגוּל הוּא, הדוּר הוּא!…מיוֹם שעמדתּי על דעתּי, אני אוֹמר, לא שמעתּי עדיין, שיהא בּחוּר משדך שידוּך לוֹ לעצמוֹ!” “תּנוּח דעתּךָ, הוּא אוֹמר, רב טוֹביה. הנה אָשיב לךָ על ראשוֹן ראשוֹן, ועל אַחרוֹן אַחרוֹן: מה שאָמרתּ, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, שמשוּגע אני – יִהיוּ־נא כּל שׂוֹנאֵינוּ משוּגעים ותיטרף דעתּם עליהם! אני, הוּא אוֹמר, רעיוֹנוֹתי צלוּלים, בּרוּך השם, וּבינתי לא נסתּתּרה עדיין. אילוּ משוּגע היִיתי, הוּא אוֹמר, לא היִיתי בּוֹחר בּצייטיל בּתּךָ. וזה לךָ האוֹת – הנה ליזר־ווֹלף הקצב, הוּא אוֹמר, שעשיר הוּא מכּל עשירי אַנאטיבקה, אף הוּא חָשקה נפשו בּה והוּא רוֹצה לישׂא אוֹתה כּמוֹת שהיא. כּסבוּר אַתּה, הוּא אוֹמר, שסוֹד הוּא זה? כּל העיירה יוֹדעת זאת!… וּמה שאָמרתּ, שאני משתּדךְ בּלא שדכן – פּלא הוּא בּעֵיני, הוּא אוֹמר, חידוּש רב: רב טוֹביה שפּיקח הוּא, כּלוּם צריךְ אני לפרוֹשׂ לוֹ אֶת הדבר כּשׂמלה וליתּן אֶצבּע בּין שיניו כּדי שיִשכנה?… אַךְ לָמה להאריךְ בּדיבּוּרים? המעשׂה, הוּא אוֹמר, כּך הוּא: אני וּבתּךָ צייטיל נדבּרנוּ בּינינוּ זה כּבר, לפני שנה ויוֹתר, להינשׂא זה לזה”… כּמַחַט בּבשׂר החַי היוּ לי דבריו אֵלוּ, שהלמוּ וּמחצוּ את ראשי: ראשית, מה ענין מוֹטיל החַייט אֵצל טוֹביה, שיִהיֶה חתנוֹ? ושנית, מה פּירוּש המלוֹת הללוּ: שניהם נדבּרוּ בּיניהם להינשׂא זה לזה?… “ואני היכן הייתי? – אני אוֹמר לוֹ. – הלא גם לי יש רשוּת בּמקצת להשמיע דעתּי בּדבר בּתּי, אוֹ אֶפשר, אני אוֹמר, את פּי לא תּשאלוּ כּלל?” “חַס וחָלילה, הוּא אוֹמר, הלא לכךְ בּאתי אֵליךָ לדבּר עמךָ היוֹם, אַחרי אשר שמעתּי, כּי ליזר־ווֹלף משדךְ את עצמוֹ אל בּתךָ, שאני אוֹהב אוֹתה זה כּשנה ויוֹתר”… “משל כּחרס הנשבּר! – אני אוֹמר. – אִם בּת יש לטוֹביה וצייטיל שמה, וחַייט יש בּעוֹלם וּמוֹטיל מַלבּיש־ערוּמים שמוֹ – מַה מצאת בּה עֶרוַת־דבר שתּשׂנא אוֹתה?”… “לא, הוּא אומר, לא לזה נתכּוונתּי – נתכּוונתּי לדבר אחר! רוֹצה הייתי, הוּא אוֹמר, לספּר לךָ כּי אני אוֹהב את בּתּךָ וּבתּךָ אוֹהבת אוֹתי, וזה כּשנה נדבּרנוּ בּינינוּ להינשׂא, וּלפיכך, הוּא אוֹמר, היה בּדעתּי זה־כּבר לסוּר אֵליךָ וּלדבּר עמך, אלא שדחיתי את הדבר לאַחַר זמן, כּשאצרף קרבּוֹנים אחדים לקנוֹת לי מכוֹנת־תּפירה וּלהלבּיש עצמי כּהוֹגן, כּי בּימינוּ אֵלה, הוּא אוֹמר, אפילוּ בּחוּר פּחוּת שבּפחוּתים יש לוֹ שתּי חליפוֹת בּגדים, מלבד מכנסַיִם כּפוּלים”… “טפוּ! – יוֹרק אני ואוֹמר. – אִי לכם ולשׂכלכם, גמוּלי־מחָלָב! וּמה תּעשׂוּ שניכם, אני אוֹמר, לאַחַר החתוּנה? כּלוּם בּנקיוֹן־שינַיִם תּחיוּ, אוֹ אֶפשר, אני אוֹמר, תּפרנס את אִשתּךָ בּמכנסַיִם כּפוּלים?”… “אִי, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, תּמהני עליךָ מאוֹד, שאַתּה מדבּר כּדברים האֵלה! כּמדוּמה לי, הוּא אוֹמר, שאַף אַתּה בּשעת חתוּנתךָ לא היוּ לךָ עדיין בּתּי־חוֹמה, וגם ספינוֹתיךָ, הוּא אוֹמר, לא הפליגוּ אָז בּים, ואַף־על־פּי־כן, הלא עֵיניך הרוֹאוֹת כּיוֹם הזה… מה־נפשך, הוּא אוֹמר, מי שעשׂה נסים לאבוֹתינוּ וּלכל יִשׂראֵל, הוּא יִדאַג בּקרוֹב גם לרב יִשׂראֵל! וּמלבד זאת, הוּא אוֹמר, הלא בּעל־מלאכה אני ויגיע־כּפּי אני אוֹכל”…

בּקיצוּר, ניצחַני זה בּדבריו. כּי למה נעשׂה שקר בּנפשנוּ: כּיצד נוֹשׂאים לָהם שאָר בּני־יִשׂראֵל נשים? אילוּ מַקפּידים היִינוּ על דברים אֵלוּ וּמדקדקים כּחוּט השׂערה, לא היִינוּ מַניחים חַיִים לשוּם בּריה, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּשיר המעלוֹת: כּי כן יבוֹרךְ גבר – כּל גבר צריךְ למצוֹא לוֹ בּת־זוּגוֹ. ורק על דבר אֶחָד הייתי תּוֹהה וּמתקשה לעמוֹד על פּשוּטוֹ: מה פּירוּש, ששניהם נדבּרוּ בּיניהם להינשׂא זה לזה?… מה זה היה להם, לבני הדוֹר הזה, שהפכוּ את הקערה על פּיה ושינוּ סדרי בראשית? הכיצד? בּחוּר יוֹצא לשוּק, רוֹאֶה בּתוּלה נאָה ואוֹמר לה: הבה נתּנה יד להינשׂא זה לזה!… וכי בּנוֹת־ישׂראל קיטניוֹת הן אוֹ בּצלים, שכּל הרוֹצה זוֹכה בּהן מן ההפקר?… אבל כּשהסתּכּלּתי אוֹתה שעה בּפני מוֹטיל שלי וראיתי, כּיצד בּחוּר זה עוֹמד לפי תּוּמוֹ בּפנים כּבוּשים בּקרקע, כּמַמתּין לגזר־דינוֹ, וניכּר, שכּל מחשבוֹתיו טהוֹרוֹת וכוונתוֹ צרוּפה, – לא קמה בּי רוּח, וּמיד נמלכתּי ואָמרתּי לעצמי: "הבה נעיין עוֹד הפּעם בּפסוּק זה: לָמה אני חוֹכךְ בּדבר ועוֹשׂה כּוָנים לעוּמתוֹ? בּמה אני מתנַשׂא כּל־כּך על עלוּב־נפש זה? בּיִחוּס־אָבוֹת שלי, שנצר אני מגזע מוֹרנוּ רב צץ? אוֹ בּנדוּניה הרבּה, שאני מבזבּז לבתּי? אוֹ בּמלבּוּשים וּבגדי־החתוּנה, שהכינוֹתי לה בּיד רחָבה?… אָמנם מוֹטיל מַלבּיש־ערוּמים אֵינֹו אלא חַייט, אבל כּנגד זה בּחוּר כּהלכה הוּא, בּעל־מלאכה נאֶה, הנהנה מיגיע כּפּיו ויכוֹל ליתּן לחם לפי אִשתּוֹ, וגם נער ישר־דרךְ הוּא – וּמה לי עוֹד? טוֹביה, אני אוֹמר לעצמי, אַל תּתחַכּם הרבּה ואַל תּבקש לךָ גדוֹלוֹת, פּן תּישאֵר קרח מכּאן וּמכּאן.

ראֵה, אני אוֹמר, את אשר לפניךָ וַחכם, וקוּם ואמוֹר סלחתּי – בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת!… אָמנם כּן, אני חוֹזר ואוֹמר אל עצמי, נַניחַ, שהלָכה כּבית שמאי. אבל מה אֶעשׂה לזקנתי? הלא נכוֹנים לי מידה שפטים גדוֹלים, כּמה שנאמר: דם וָאֵשׁ ותימרוֹת עשן!… מה אוֹמַר לה וּמה אֶצטדק, ואֵיך אטהר לפניה את השרץ?“… “היוֹדע אַתּה, מוֹטיל? – פּוֹנה אני ואוֹמר אל החתן שלי. – אִם אַתּה לוּא שמעֵני, שׂא רגליךָ לעֵת־עתּה ולךְ שוּב הבּיתה לאַנאטיבקה, ואני אֶעמוֹד פּה על משמרתּי להכין את הדבר וּלישבוֹ בּדוֹחַק בּעֵיני הפּלוֹנית שלי, וּמחר, אם ירצה השם, אני אוֹמר, נתראֶה שנית, אם לא תּהרהר בּינתים חרטה”… “חרטה? – הוּא אוֹמר. – האני, רב טוֹביה, אהרהר חרטה? מוּטב לי, הוּא אוֹמר, שלא אָמוּש מן המקוֹם הזה, שאֶהיֶה נציב־מלח, שאֶתגלגל בּעֵץ וָאֶבן!”… לָמה לךָ, אני אוֹמר, להישבע שבוּעוֹת נמרצוֹת, ואני מַאמין לך גם בּלא שבוּעה! לךְ לשלוֹם, אני אוֹמר, ותערב לךְ שנתךָ ותחלוֹם חלוֹמוֹת טוֹבים וּנעימים”… ואני גם אני עליתי על משכּבי, אַךְ שנתי נדדה מעֵיני כּל אוֹתוֹ הלילה. ראשי עלי כּגלגל מרוֹב מחשבוֹת ותחבּוּלות שוֹנוֹת, שאני מבקש בּשביל אשתּי, להפיס את דעתּה. עד שריחם עלי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא ונתן בּלבּי מחשבה טוֹבה, עֵצה נכוֹנה מאֵין כּמוֹה, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּפרקי אבות: לי עֵצה ותוּשיה… ועתּה יקשיב־נא מר ויִשמע אֵת אשר עשׂה טוֹביה לגוֹלדה אֵשת־נעוּריו.

בּקיצוּר, וַיהי בּחצי הלילה, בּאַשמוֹרת התּיכוֹנה היה הדבר. כּל בּני־ביתי הוֹזים־שוֹכבים על משכּבוֹתיהם וּמַשמיעים קוֹלוֹת־נַחרה וּשריקוֹת משוּנוֹת מחוֹטמיהם, כּל אֶחָד לפי חוֹטמוֹ ועל־פּי דרכּוֹ. וּפתאוֹם הרימוֹתי קוֹל צעקה גדוֹלה ונוֹראה, קוֹל זעקת־שבר: “הוֹי, חוּשוּ, הצילוּ! הוֹשענא!”… דבר המוּבן מאֵליו, כּי לקוֹלי נתעוֹררו כּל בּני־הבּית, ויוֹתר מכּוּלם נבהלה גוֹלדה אִשתּי.

“בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל, מה זה היה לךָ, טוֹביה? – אוֹמרת היא לי וּמנַענַעת אוֹתי להעירני. – קוּם, היא אוֹמרת, וּפקח עֵיניךָ וּראֵה על מה אַתּה צוֹעֵק!” פּוֹקח אני את עֵיני וּמבּיט על סביבוֹתי ואוֹמר בּפחד וּרעדה: “אֵיפה היא? לאָן נעלמה?” “מי היא, אוֹמרת אִשתּי, את מי אַתּה מבקש, טוֹביה?” “את פרוּמה־שׂרה, אני אוֹמר, פרוּמה־שׂרה אֵשת ליזר־ווֹלף עמדה זה־עתּה ליד מיטתי!” “הוֹזה אתּה מתּוֹךְ שנתךָ, אוֹמרת לי אִשתּי, בּשם אלוֹהי ישׂראֵל, טוֹביה! הלא פרוּמה־שׂרה, ניבּדל ממנה לאוֹרךְ ימים, כּבר שבקה חַיים לכל חָי!” “גם אני יוֹדע, אני אוֹמר, כּי פרוּמה־שׂרה כּבר מתה, ואַף־על־פּי־כן עמדה זה־עתּה ליד מיטתי ודיבּרה אִתּי קשוֹת, ואַחַר־כּך, אני אוֹמר, קמה עלי ואָחזה בּגרגרתּי לחָנקני”… “בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל, טוֹביה, מה תּפטפּט דברי־להג? – אוֹמרת לי אִשתּי. – חלוֹם חָלמתּ ואֵינךָ יוֹדע מה הוּא. ירק, היא אוֹמרת, שלוֹש פּעמים וסַפּר לי את חלוֹמךָ, ואֶפתּרהוּ לךָ לטוֹבה”. "הקדוֹש־בּרוּך־הוּא יאריךְ ימַיִךְ וּשנוֹתיִךְ,

גוֹלדה, אני אוֹמר לה, שהחיִיתיני. אילמלא אַתּ שעוֹררתִּיני, הייתי מת מפּחד מיתה חטוּפה. הגישי לי, אִשתּי, מעט מַיִם, אני אוֹמר, ואספּר לךְ את חלוֹמי אשר חָלמתּי. ורק צריך אני לאמוֹר לךְ, גוֹלדה, אני אוֹמר, שלא תּיבּהלי ולא תּיראִי ולא תּחשבי את הדבר לרעה חָלילה, לפי שבּתרגוּם שני כּתוּב אֶצלנוּ, כּי אֵין חלוֹם בּלא דברים בּטלים. רק שלוֹשה חלקים ממנוּ מתקיימים, והחלק הרביעי, אני אוֹמר, אֵין בּוֹ ממש, הבל הבלים, שקרים וּכזבים ואחיזת־עֵינים… ראשית חָכמה, אני אוֹמר, ראיתי בּחלוֹמי, והנה שׂמחה בּביתנוּ. אֵיני יוֹדע, אם שׂמחת תּנאים אוֹ חתוּנה, ורק רוֹאֶה אני אֶצלנוּ המוֹן בּני־אָדם, יהוּדים רבּים נאספים, אנשים ונשים וטף, וּבתוֹכם גם הרב והשוֹחט והחַזן והמנַגנים בּכלי־זמר. בּין כּה וָכה נפתחּה הדלת ואֶל הבּית נכנסה וּבאה בּלאט גם זקנתךְ צייטיל, עליו השלוֹם…" שמעה אִשתּי את שם זקנתה צייטיל, מיד חָרדה חרדה גדוֹלה ואָמרה לי: “מה מַראֵה פּניה וּמה מלבּוּשיה אשר לבשה?” “כּמַראֵה פּניה, אני אוֹמר, כּן יִהיֶה מַראֵה פּני שׂוֹנאֵינוּ וכל הדוֹרשים רעה לנוּ. פּניה חמַרמרוּ, נתכּרכּמוּ ונצטמקוּ כּעֵין הקלף, וּמלבּוּשיה, אני אוֹמר, כּדרך הטבע, תּכריכים לבנים… מַזל טוֹב לךָ, טוֹביה, אוֹמרת לי הזקנה צייטיל, בּאתי אֵליךָ לשׂמוֹח בּשׂמחת בּתּךָ צייטיל, שהיא נקראת על שמי, ולשׂבּוֹע נַחַת מאוֹר פּני החָתן הנאֶה וההגוּן, אשר בּחרתּם לה. שמוֹ מוֹטיל מלבּיש־ערוּמים, היא אוֹמרת, על שם דוֹדי מרדכי הוּא נקרא, ואַף־על־פּי שבּעל־מלאכה הוּא ואוּמנוּתוֹ בּמַחַט, ישר־דרך הוּא בּמאוֹד מאוֹד”…" "מנַיִן לנוּ פּתאוֹם חַייט זה? – אוֹמרת לי גוֹלדה אִשתּי. –

בּמשפּחתּנוּ מוֹצא אַתּה מלמדים, חַזנים, שמשים, קבּרנים וּסתם עניִים ואֶביוֹנים, אבל אֵין אֶצלנוּ, היא אוֹמרת, לא חַייטים ולא סנדלרים חָלילה"… "אַל־נא, גוֹלדה, אני אוֹמר לה, אל תּפסיקיני בּאֶמצע! הלא פּי זקנתךְ צייטיל המדבּר אֵלי, וּמסתּמא, אני אוֹמר, בּקיאָה היא בּיִחוּס משפּחתּךְ יוֹתר ממךְ… וּבכן, כּיון ששמעתּי מַזל טוֹב זה מפּי הזקנה צייטיל, עניתי ואָמרתּי לה “סבתי, אני אוֹמר לה, חידה לי דבריִךְ. אֵיךְ אָמרתּ, שחתנה של צייטיל חַייט הוּא וּמוֹטיל שמוֹ, והלא בּסךְ־הכּל קצב הוּא וליזר־ווֹלף שמוֹ!”… “לא, אוֹמרת לי הזקנה צייטיל שנית, לא, טוֹביה, טעוּת היא בּידךָ! שם חתנה של צייטיל בּתּךָ מוֹטיל דווקא וחַייט הוּא מאַנאטיבקה, ורק עמוֹ תּאריךְ ימים, אִם יִרצה השם, בּעוֹשר וּבכבוֹד!”… “נַעניתי לךְ, סבתי, אני אוֹמר לה שוּב, לוּא יהי כּדבריִךְ, אבל מה אֶעשׂה לליזר־ווֹלף? הלא אַךְ אֶתמוֹל קיבּלנוּ קנין בּינינוּ ותקעתּי לוֹ את כּפּי בּהן־צדקי!”… הדבר יצא מפּי, והנה רוֹאֶה אני – נתעלמה הזקנה צייטיל מן העיִן. בּמקוֹמה נגלתה עלי פרוּמה־שׂרה, אִשתּוֹ הראשוֹנה של ליזר־ווֹלף, והיא פּוֹתחת פּיה ואוֹמרת לי בּזוֹ הלשוֹן: “רב טוֹביה, היא אוֹמרת, כּל ימי סבוּרה היִיתי, שיהודי ישר אַתּה, יהוּדי בּן־תּוֹרה. תּמהה אני עליךָ, אֵיך עשׂית את הרעה הגדוֹלה הזאת, כּי בּתּךָ תּירש אַחרי את בּיתי ואת כּל רכוּשי. תּשלט בּמַפתּחוֹתי, תּלבּש את בּגדי, תּתקשט בּתכשיטי ותענוֹד לצוָארה את מַחרוֹזת מַרגליוֹתי?”…

“אבל מה פּשעי וּמה חַטאתי, אני אוֹמר לה, והלא כּך רצה ליזר־ווֹלף בּעלךְ!”… “ליזר־ווֹלף? – היא אוֹמרת. – אוֹי לוֹ לליזר־ווֹלף, כּי מרה תּהיה אַחריתוֹ! וצייטיל בּתּךָ… לבּי, רב טוֹביה, היא אוֹמרת, לעלוּבת־נפש זוֹ! רק שלוֹשה שבוּעוֹת תּחיה עמוֹ, וּמקץ שלוֹשה שבוּעוֹת אָבוֹא אֵליה בּלילה ואוֹחַז בּגרוֹנה, כּאשר אַתּה מָראֶה בּזה”… וּבדברים האֵלה עמדה עלי פרוּמה־שׂרה ואָחזה בּגרגרתּי והתחילה חוֹנקת אוֹתי בּאֶצבּעוֹתיה כּל־כּך, שאילמלא אַתּ, גוֹלדה, אני אוֹמר, שקמתּ ועוֹררתּיני, וַדאי היִיתי בּכל רע ונשמתי היתה צרוּרה עכשיו בּצרוֹר החַיִים!"… “טפוּ! טפוּ! טפוּ! – אוֹמרת אִשתּי ויוֹרקת שלוֹש פּעמים. – תּפּוֹל עליהם אֵימתה וָפחד, יִדמוּ כּאבן, יִשקעוּ וירדוּ תּהוֹמוֹת, בּנהרים וּבנחָלים, בּהרים וּביערים, בּעמקים וּבבקעוֹת, ורק לנוּ וּלבנינוּ לא ירעוּ ולא ישחיתוּ! ריבּוֹנוֹ של עוֹלם! כּל חלוֹמוֹתינוּ הרעים שחָלמנוּ על עצמנוּ ושחָלמוּ אחרים עלינוּ יחוּלוּ על ראש הקצב הזה ועל ידיו ועל רגליו! הלוַאי יהא כּפּרת ציפּרנוֹ הקטנה של מוֹטיל מַלבּיש־ערוּמים, אַף־על־פּי שחַייט הוּא. כּי מאַחַר שנקרא על שם דוֹדי מרדכי, זכר צדיק לברכה, בּוַדאי אֵינוֹ חַייט מלידה וּמבּטן. וּמאַחַר שזקנתי צייטיל, עליו השלוֹם, הטריחה את עצמה לבוֹא אֵלינוּ מעוֹלם־האמת לברכנוּ בּרכּת מַזל־טוֹב, אוֹת לטוֹבה הוּא, כּי מאלוֹהים יצא הדבר. וּלפיכך, טוֹביה, הבה נֹאמר: בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת, אָמן סלה!”'

בּקיצוּר למה אַאריך רוּחַ למעלתוֹ? כּוֹח אבנים היה כּוֹחי, שלא נתפּקעתּי מצחוֹק בּלילה ההוּא, בּשכבי תּחת השׂמיכה. לא לחינם אנוּ מתפּללים בּכל בּוֹקר: בּרוּךְ שלא עשׂני אִשה!… דבר המוּבן מאֵליו, שלמחר קיבּלנוּ קנין עם מוֹטיל מלבּיש־ערוּמים, ותיכף לזה מיהרנוּ והכנַסנוּ את החתן והכּלה לחוּפּה, לקיים מה שנאמר: נַעליכם בּרגליכם – תּרגוּם אוּנקלוֹס: הא גברא והא טרסקא. ועכשיו, בּרוך השם, חַי הזוּג בּשלוֹם וּבשלוָה: הוּא עוֹבד בּמַחטוֹ וּמַחזיר על בּתּי הקייטנים בּבויבּריק לבקש עבוֹדה, והיא מוֹשכת בּעוֹל, מבשלת ואוֹפה וכוֹבסת וטחה ונוֹשׂאת מַיִם מן הבּאֵר – וכךְ הם מתפּרנסים שניהם בּצימצוּם גדוֹל. לוּלא אני, שאני עוֹמד להם בּשעת דחקם וּמביא לביתם פּעם בּפעם מעשׂי־חלב אוֹ מעט מעוֹת קטנוֹת בּמזוּמנים, היוּ אוֹבדים בּענים. ואִם תּשאַל את פּי בּתּי, ואָמרה לךָ, כּי חלקה נפל לה בּנעימים, בּלא עֵין־הרע, וּבלבד, היא אוֹמרת, שמוֹטיל שלה יִחיֶה לפניה. ועתּה צא וּלמד הלכוֹת דרך־אֶרץ עם בּני הדוֹר הזה! הוּא אשר אָמרתּי למעלתוֹ בּפתח דברי: בּנים גידלתּי ורוֹמַמתּי – גדוֹל צער גידוּל בּנים, וצער גידוּל בּנוֹת על אַחַת כּמה וכמה!… ואוּלם דוֹמה אני, שבּפּעם הזאת הגדשתּי את הסאָה וּבילבּלתּי את מוֹחךָ יוֹתר מדי, וַאּתּה, אדוֹני שלוֹם־עליכם, בּיוֹם פּקדךָ וּפקדתּ! ושלוֹם לאדוֹני, ושלוֹם לבני־ביתוֹ, הגדוֹלים עם הקטנים.