רקע
שלום עליכם
בת טוביה שהלכה אחרי בעלה

מעשׂה שסח לי טוֹביה החוֹלב, כּיצד דבקה בּתּוֹ השנית בּברנש משוּנה, חָבר לחברת מתקני־עוֹלם, ונישׂאָה לוֹ וגָלתה עמו לעֵבר מהרי־חוֹשך.


– הקוֹלךָ זה, אדוֹני שלוֹם־עליכם? תּמהני עליךָ, שהכּרתּני בּטביעוּת־עיִן ראשוֹנה של תּלמיד־חָכם. ראֵה־נא גם ראֵה את טוֹביה זה, שנשתּנוּ עליו בּימים האחרוֹנים סדרי בּראשית: נתכּרכּמוּ פניו וזרקה בּוֹ שׂיבה וקפצה עליו זקנה בּמיטב שנוֹתיו. שוֹאֵל אַתּה מה טעם? אִי, ידידי שלוֹם־עליכם, לא עליכם מַכאוֹב כּמַכאוֹבי! לוּא ידעתּ, כּמה צרוֹת עברוּ על טוֹביה, כּמה רוֹגז ויִסוּרים מצאוּ להם קן בּלבּוֹ בּימים האֵלה, וענית ואָמרתּ, כּי אֵין כּטוֹביה אַמיץ בּגיבּוֹרים. אֵין זאת כּי־אִם כּוֹח־אבנים כּוֹחוֹ ונשמתוֹ נחוּשה, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּפרקי אָבוֹת: קל כּצבי וגיבּוֹר כּארי. הגע בּעצמךָ: הלא אֵין זה אֶלָא מַעשׂה־כשפים, מין שד אוֹ לץ אוֹ סתם מכשף דבק אלי לשׂחק בּי, להרעימני ולהתעלל בּי כּל ימי חיי! כּל נגע וכל פּגע, כּל משלחת מלאכי־רעים, כּל צרה שלא תּבוֹא – עלי היוּ כּוּלם, עלי ועל בּיתי! בּמה זכיתי לכךְ ועל מה הגיע אֵלי כּכה – אֵיני יוֹדע. אֶפשר שכּדאי אני והגוּן לכךְ, משוּם שבּטבעי שוֹטה אני, פּתי מַאמין לכל דבר, ואֵינני בּוֹדק בּבני־אָדם למוּמיהם, כּמוֹ ששנוּ חכמים בעֵין־יעקב: אֵין בּוֹדקים למזוֹנוֹת. ואֶפשר שאני מקבּל את ענשי בּעוֹלם הזה על שנתעלמה ממני הלכה מפוֹרשת בּפירוּש רש"י: זכּרהוּ ונַקבהוּ, כּלוֹמַר, כּלב שפּגעתּ בּוֹ כּבּדהוּ וחָשדהוּ. אבל מה אֶעשׂה, וטבעי הוּא בּכךְ מיוֹם גיחי מבּטן אִמי, בּעל־בּטחוֹן גדוֹל אני, כּידוּע למעלתוֹ מכּבר. מעוֹלם לא היוּ לי תּרעוֹמוֹת על הקדוֹש־בּרוּך־הוּא ולא הירהרתּי חָלילה אַחַר דרכיו. כּי מַה יִתאוֹנן אָדם חַי וכל תּלוּנוֹתיו רוּח יִשׂאֵן, כּל טענוֹתיו הבל וָריק, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתפילת שחרית: מה חַיינו, מה חַסדנוּ – מי הוּא בּשׂר ודם וּמה כּוֹחוֹ, שיבוֹא לזעוֹק אל מלךְ מַלכי המלכים? וכדברים האלה אני מדבּר תּמיד גם אֵליה, אֶל אִשתּי גוֹלדה שתּחיֶה: “גוֹלדה, אני אוֹמר לה, אַל תּחטאִי לאלוֹהים. יש לנוּ, אני אוֹמר, מקרא מלא בּמדרש…” “מַה יִתּן לי מדרשךָ, היא אוֹמרת, וּמַה תּוֹסיף לי תּוֹרתךָ – בּת בּוֹגרת לנוּ שהגיעה לפרקה, ואַחריה כּרוּכוֹת עוֹד שתּי בּנוֹת, ואַחרי השתּיִם – עוֹד שלוֹש, אַל תּשלט בּהן עֵין־הרע”… “אֶט, אני אוֹמר, הבל הבלים, גוֹלדה! חכמינוּ, אני אוֹמר, גם לזאת כּבר קידמוּךְ, שכּן מצינוּ, אני אוֹמר, הלכה מפוֹרשת בּמסכת בּבא בּתרא”… “הקץ לדברי הלכה? – היא אוֹמרת. – דע לך, טוֹביה, היא אוֹמרת, שבּת בּוֹגרת, כּיון שהגיעה לפרקה, הלכה בּפני עצמה היא”… ועכשיו צא וּלמַד תּוֹרה עם אִשה!

בּקיצוּר, מכּאן אַתּה רוֹאֶה, שיש לי רב, בּרוּך השם. האֵל הטוֹב לא הסיר חַסדוֹ מאֵת טוֹביה ונתן לוֹ מטל השמַיִם וּמשמַני האָרץ – כּל מיני בּנוֹת, בּלא עֵין־הרע. והסחֹורה סחוֹרה נאָה מאֵין כּמוֹה. כּל אַחַת יפה מחברתּה וכל אַחַת חוּט של חן מיוּחד משׁוּךְ על פּניה. אָמנם אֵין זוֹ מידת דרך־ארץ, שיהא אָב מעיד על בּנוֹתיו, אבל כּךְ שמעתּי בּני־אָדם מסַפּרים בּשבחָן: “בּנוֹת טוֹביה יפוֹת הן!” ועל כּוּלן עלתה הגדוֹלה, הוֹדיל שמה, הבּת השנית לצייטיל, זוֹ צייטיל הבּכירה, שדבקה בּשעתּה בּאוֹתוֹ חַייט, בּמוֹטיל מַלבּיש־ערוּמים, כּפי שסיפּרתּי למעלתוֹ מכּבר. ויפה היא, הוֹדיל זוֹ – מה אוֹמַר וּמה אדבּר? מַמש כּמוֹ שכּתוּב בּמגילת אֶסתּר כּי טוֹבת מַראֶה היא – מַזהירה כּזוֹהר הרקיע. ואִם מעט לך זה, הנה חננה אלוֹהים גם בּינה יתירה, יוֹדעת כּתב ולשוֹן, וּבקיאה בּשבע חָכמוֹת, וּבוֹלעת ספרים כּביכּוּרה בּטרם קיִץ – כּלביבוֹת מבוּשלוֹת בּחמאָה. ואִם תּשאָלני: זוֹ מנַיִן לה? טוֹביה שמלאכתּוֹ בּחלב, מה ענין בּתּוֹ אֵצל ספרים? מַכּת מדינה היא. שאַל את צעירי הדוֹר ויגידוּ לך. גמוּלי־מחָלָב אֵלוּ, בּניהם של בּעלי־מלאכה, של חַייטים וסַנדלרים, מכנסַיִם, בּמחילה מכּבוֹדם, אֵין להם, ונַעליהם אשר בּרגליהם אַף הן פּוֹצוֹת פּה וּמבקשוֹת אוֹכל, – ואַף־על־פּי־כן כּוּלם נפשם חָשקה בּתּוֹרה, כּוּלם מתאַוים לכתרם של דוֹקטוֹרים, כּמוֹ שנאמר בּהגדה של פּסח: כּוּלנוּ חכמים, כּוּלנוּ נבוֹנים. מתכּנסים ליהוּפּיץ אוֹ לשאָר כּרכּי הים, פּוֹרשׁים לעליה קטנה מתּחת לגג וּממיתים עצמם בּאָהלה של תּוֹרה, אוֹכלים מַכּוֹת וּמקנחים סעוּדתם בּקדחת, ואֵינם מריחים ריח של בּשׂר אפילוּ בּשבּתוֹת וימים טוֹבים. והחזיקוּ שבעה בּחוּרים בּדג מלוּח אֶחָד, וככה יֹאכלו אוֹתוֹ על ראשוֹ ועל עצמיו ועל זנבוֹ, לקיים מה שנאמר: ושׂמַחתּ בּחַגךָ – פּירש רש"י: שׂמַח, בּחוּר, בּימי רעבוֹנךָ!…

בּקיצוּר, בּעֵת ההיא נזדמן למַחננוּ אֶחָד מבּחוּרי־חמד אֵלוּ, מין בּרנש משוּנה, מוּפלא בּכל דרכיו, וּמוֹצאוֹ מן המקוֹמוֹת אשר בּסביבתנוּ. מַכּיר היִיתי את אָביו, שהיה בּשעתּוֹ מגלגל־סיגריוֹת ועני כּפוּל שמוֹנה, בּמחילה מכּבוֹדוֹ. אֵין כּוונתי חלילה לגנוֹתוֹ בּכךְ, שהרי אִם נאֶה היה לאוֹתוֹ תּנא רבּי יוֹחָנן הסַנדלר להיוֹת מַטליא נעלים, כּל־שכּן שנאֶה לילוּד־אִשה זה, שתּהא מלאכת אָביו בּגילגוּל סיגריוֹת. אֶלָא על דבר אֶחָד היִיתי תּמה: קבּצן בּן קבּצן שכּמוֹתךָ, לָמה תּהלךְ בּגדוֹלוֹת? מַה לךָ וּלחָכמת יוָן? כּלוּם שכחתּ, שכּבר לימדה תּוֹרה דרך־אֶרץ לבני עניים: וּבחוּקוֹתיהם לא תלכוּ – תּרגוּם אוּנקלוֹס – סחוֹר סחוֹר, שוּנרא, לחמאָה לא תקרב?… אמת, חַייב אני לאמוֹר מקצת שבחוֹ שלא בּפניו: בּין בּני יהוּפּיץ העשירים לא תּמצא זריז וּממוּלח כּמוֹתוֹ. פּרציק – כּך קוֹראים לוֹ לברנש זה, ואנחנוּ יִהדנוּ את שמוֹ וקראנוּ לוֹ פּילפּלת. ואָמנם כּשמוֹ כּן הוּא, כּוּלוֹ כּפילפּלת: קטן ושחוֹר, לא תּוֹאַר לוֹ ולא הדר, אַך חריף וּבקי, מלא וגדוּש, וּפיו גחָלים ילהט, אֵש וגָפרית תּחת לשוֹנוֹ!

בּקיצוּר, וַיהי היוֹם, ואני נוֹסע כּפעם בּפעם בּדרךְ־המלךְ, חוֹזר לביתי מבּוֹיבּריק עם כּדי וקדירוֹתי שנתרוֹקנוּ מתּוֹכנם, ממַעשׂי חָלב וחמאָה וּגבינה ושמנת וּשאָר ירקוֹת.

וכךְ אני יוֹשב על דוּכני, כּוּלי מרחף בּעוֹלמוֹת העליוֹנים, מהרהר הירהוּרים, פּעם בּכה וּפעם בּכה, פּעם על עשירי יהוּפּיץ, שלהם ניתּנה הארץ, וּפעם על טוֹביה חדל־האישים ועל סוּסוֹ העלוּב, המתענים שניהם יחד בּעוֹלמם, וכיוֹצא בּאֵלוּ מחשבוֹת וּמיני דמיוֹנוֹת. היוֹם יוֹם קיִץ.

הקדוֹש־בּרוּך־הוּא הוֹציא חַמה מנַרתּיקה, הזבוּבים פּוֹרחים בּאַויר ועוֹקצים, וַחלָלוֹ של עוֹלם מסביב גדוֹל וּרחב־ידים, כּוּלוֹ פּתוּח לפניךָ וקוֹרא לךָ מאַרבּע רוּחוֹת השמים: קוּם, בּן־אָדם, הרימה כּנפיךָ כּנשר וּדאֵה וּשׂחה במרחַביה!… עוֹד אני מסתּכּל בּזיו העוֹלם וצוֹפה נפלאוֹתיו של הבּוֹרא יתבּרךְ, והנה נוֹשׂא אני עֵינַי ורוֹאֶה – כּמין בּחוּר צעיר אוֹחז דרכּוֹ ליד עֶגלתי, צוֹעֵד בּתוֹךְ החוֹל בּרגליו, צרוֹרוֹ מתּחת לזרוֹעוֹ, והוּא עצמוֹ מזיע, נוֹשם ושוֹאֵף. “יעמוֹד החתן אָקה בֹן יקה! – אני קוֹרא ואוֹמר לוֹ. – שמע־נא, בּחוּר, היכּבד ועלה לעֶגלתי, וּנשׂאתיך מעט, כּמוֹ שכּתוּב, אני אוֹמר, בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה: כּי תראֶה חמוֹר רוֹבץ תּחת מַשׂאוֹ, עזוֹב תּעזוֹב. ואִם בּהמה כּךְ, אני אוֹמר, בּן־אָדם על אַחַת כּמה וכמה!” והרי הוּא צוֹחק, שלוּמיאֵל זה, ואֵינוֹ מסרב הרבּה, מטפּס ועוֹלה על עֶגלתי. “מהיכן, אני אוֹמר, רגליו של בּחוּר, למשל?” “רגליו של בּחוּר, הוּא אוֹמר, מיהוּפיץ”. “וֹמַה, אני אוֹמר. מַעשׂהוּ של בּחוּר שכּמוֹתךָ בּיהוּפּיץ?” “בּחוּר שכּמוֹתי, הוּא אוֹמר, לוֹמד בּיהוּפּיץ, עוֹמד לבחינוֹת”. לשם מה, אני אוֹמר, לוֹמד בּחוּר שכּמוֹתךָ?" “בּחוּר שכּמוֹתי, הוּא אוֹמר, אינוֹ יוֹדע עדיין בּעצמוֹ לשם מה הוּא לוֹמד”. “אִם כּן, אני אוֹמר, למה יבלבּל בּחוּר שכּמוֹתךָ את מוֹחוֹ לבטלה?” “אַל תּתעצב, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, יהי לבּךָ סמוּך וּבטוּח, שבּחוּר שכּמוֹתי יוֹדע אֵת אשר לפניו”. “מכּיון שקראת בּשמי, אני אוֹמר, סימן הוּא שאַתּה מַכּירני. אמוֹר לי אֵיפוֹא, מי אָתּה?” “הלא עֵיניךָ הרוֹאוֹת, הוּא אוֹמר, מי אני – אָדם אָני”. “אָמנם כּן, אני אוֹמר, עֵיני הרוֹאוֹת, כּי אָדם אַתּה ולא סוּס. כּוונתי: בּן מי אָתּה?” “בּן אני, הוּא אוֹמר, לאָבינוּ שבּשמים”. “גם ממני, אני אוֹמר, לא נעלם שבּן אַתּה לאָבינוּ שבּשמים. וכן מצינוּ, אני אוֹמר, כּתוּב מפוֹרש גם בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה: כּל החַיה וכל הבּהמה – פּירש רש”י: מבּיצי ראֵמים ועד קרני כּינים. אבל הגידה לי, מַחמַל־נפשי, אני אוֹמר, מאֵיִן בּאת? האם ממקוֹמנוּ אַתּה, אוֹ ממדינת ליטה מוֹצאָךָ?" “מוֹצאִי, הוּא אוֹמר,ממשפּחה עתּיקה, ממשפּחת אָדם הראשוֹן, ואני עצמי יליד המקוֹם הזה. כּסבוּר אני, הוּא אוֹמר, שיוֹדע אַתּה אוֹתי”. “אִם כּן, אני אוֹמר, מי הוּא אָביךָ? השמיעֵני ואֵדע גם אָני!” “שם אָבי, הוּא אוֹמר, היה פּרציק”. “טפוּ, אני אוֹמר, למה זה עינית לשוא נפשי? הרי אַתּה, אני אוֹמר בּנוֹ של פּרציק הסיגָרוֹני?” “הרי אני, הוּא אוֹמר, בּנוֹ של פּרציק הסיגָרוֹני”. “ואַתּה לוֹמד, אני אוֹמר, בּאַסכּוֹלוֹת?” “ואני לוֹמד, הוּא אוֹמר, בּאַסכּוֹלוֹת”. מכּיון שכּךְ, אני אוֹמר, ניצחתּני. לךְ בּכוֹחךָ זה והיִית קבּצן בּיִשׂראֵל. אבל אמוֹר לי, אני אוֹמר, תּכשיטי היקר, על מה אַתּה חָי?" “חַי אני, הוּא אוֹמר, על אכילתי שאני אוֹכל”. "נַעניתי לךָ, אני אוֹמר, יפה אָמרתּ. וּמה, דרך משל, אַתּה אוֹכל? “כּל מאכל, הוּא אוֹמר, אשר יִנתן לי”. “עתּה, אני אוֹמר, נתבּרר לי הדבר כּשמש בּצהרים: אֵין אַתּה מן המפוּנקים חָלילה. כּשיש לך מַה לאכוֹל, אַתּה אוֹכל, וִאם אַיִן, אני אוֹמר, אַתּה נוֹשךְ בּשׂרךָ בּשיניךָ ועוֹלה על משכּבךָ בּלב ריק וּבנפש שוֹקקה. כּל זה, אני אוֹמר, כּדאי לךָ, וּבלבד, אני אוֹמר, שתּלמַד בּאַסכּוֹלוֹת. מדמה אַתּה את עצמךָ, אני אוֹמר, לבני העשירים היהוּפּיציים והוֹלךְ בּדרכיהם, כּמוֹ שאָמר דויד המלך עליו השלוֹם: קטוֹן וגָדוֹל שם הוּא – תּרגוּם אוּנקלוֹס בּתר רישא זנבא אָזיל”… כּסבוּר מַר, שפּרציק זה עבר על דברי בּשתיקה? “אַל יִזכּוּ, הוּא אוֹמר, עשירי יהוּפּיץ לכךְ שאני אֵלךְ בּדרכיהם! בּוֹז אָבוּז להם ולבניהם!” “רוֹאֶה אני בּךָ, אני אוֹמר, שאֵין דעתּך נוֹחָה מן העשירים. חוֹששני, אני אוֹמר, שחָלקוּ בּיניהם את ירוּשת אָביךָ הסיגָרוֹני!” “לָכן תּדע, הוּא אוֹמר, שגם אני וגם אַתּה ועוֹד רבּים כּמוֹנוּ יש לנוּ חלק בּירוּשתם!” “כּמוֹ ששנוּ חכמים, אני אוֹמר, בּפרקי אָבוֹת: כּל יִשראֵל יש לָהם חלק. ואַף־על־פּי־כן, אני אוֹמר, מעקימת פּניךָ ניכּר, שנער חרּוץ אַתּה וּלשוֹנךָ מדבּרת גדוֹלוֹת. אִם תּהיה שעתּךָ פּנוּיה, אני אוֹמר, סוּר העֶרב לביתי וּנשׂוֹחחַ יחד וּנדבּר דברינוּ, וּבשׂכר הליכה, אני אוֹמר, תֹּאכל אִתּנוּ ארוּחת־ערב”.

בּקיצוּר, הבּחוּר שלי לא סירב להזמנתי ונכנס אֶצלי לבקרני, ולא עוֹד, אֶלָא שכּיוון את השעה וּבא בּוֹ בּרגע, שהחמיצה כּבר עמדה על השוּלחן והלביבוֹת עדיִין נצטמקוּ בּתּנוּר. “יש לךָ, אני אוֹמר, חוּש הריח, בּאת בּשעה יפה. לךְ, אני אוֹמר, טוֹל ידיךָ, אוֹ אֶפשר, אני אוֹמר, אֵינךָ זהיר בּנטילת ידים – אֵין אני כּוֹפה עליךָ הר כּגיגית חָלילה, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּסליחוֹת: הנשמה לָךְ והגוּף שלָךְ”… כּךְ אני משתּעתע עמוֹ בּשׂיחה נאָה, ואני מַרגיש, כּי דבקה נפשי בּברנש זה, אֵיני יוֹדע על שוּם מה, אַךְ לבּי נמשךְ אַחריו. להוֹדיעך, שטבעי בּכך לחַבּב מיני בּני־אָדם אֵלוּ, המבינים דבר מתּוֹךְ דבר, שאֶפשר לנַצחָם בּמאמר חכמים, להשמיעם פּעם בּפעם דברי מדרש, הלכה ואגדה, משל וּמליצה, עניני מחקר וּשאָר ירקוֹת. זה טוֹביה וכה דרכּוֹ כּל הימים!

בּקיצוּר, מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ התחיל בּחוּר זה לבוֹא לביתי כּמעט בּכל יוֹם. כּיון שנפטר ממלאכת “השעוֹת”, זוֹ פּרנסתוֹ, מיד היה נכנס אֶצלי לנוּח מעט וּלשׂוֹחח, ודרך־אגב גם לסעוֹד את לבּוֹ, למַלא בּביתי מה שהחסירוּהוּ אחרים. לפי שמנהג המקוֹם אֶצלנוּ, שאפילוּ העשיר שבּעשירים, המבזבּז להשׂכּלת בּניו, אֵינוֹ מבזבּז יוֹתר מחַי זהוּבים לחוֹדש, וּבשׂכר זה חַייב המוֹרה לקרוֹא לוֹ את הטלגרמוֹת ולכתּוֹב לוֹ את האַדרסים ולהיוֹת משרתוֹ עוֹשׂה־רצוֹנוֹ בּכל מיני שליחוּת, לקיים מה שנאמר בּקריאַת שמע: בּכל לבבךָ וּבכל נַפשךָ. עכשיו היתה לוֹ הרוָחה, שהיה סמוּך על שוּלחָני ואוֹכל מפּתּי, וּבלחם שהיה אוֹכל לימד את בּנוֹתי פּרק בּכתב ולָשוֹן, כּכּתוּב: עיִן תּחת עיִן – פּירש רש“י: סטוֹר לי ואֶסטוֹר לָךְ. וכךְ נַעשׂה בּן־בּית אֶצלנוּ, הילדוֹת מַגישוֹת לוֹ כּוֹס חָלב ואִשתּי שתּחיה מַשגיחה על כּוּתנתּוֹ וּפוּזמקאוֹתיו, – וּבימים ההם קראנוּ לוֹ שם חדש פּילפּלת, כּלוֹמַר, שינינוּ את שמוֹ פּרציק לשם יהוּדי, וכל זה מתּוֹך חיבּה יתירה, שכּוּלנוּ היִינוּ חוֹבבים אוֹתוֹ בּאמת וּבתמים, כּרוּכים אַחריו וּדבקים בּוֹ, כּאִילוּ עצמנוּ וּבשׂרנוּ הוּא. כּי אָמנם איש לא־רע היה מטבע בּריאָתוֹ, בּרנש פּשוּט, נוֹחַ לבּריוֹת, כּמה שנאמר: שלי שלךָ, שלךָ שלי – כּיס אֶחָד לכוּלנוּ. ורק על דבר אֶחָד הייתי עוֹין אוֹתוֹ: על מנהגוֹ להתעלם מו העיִן. לפתע פּתאוֹם הוּא קם והוֹלךְ – והילד אֵיננוּ, אָבד פּילפּלת! “היכן היית, בּחוּר נאה?” אֵין קוֹל ואֵין עוֹנה, כּאילם לא יִפתּח פּיו! אֵין אני יוֹדע, אִם דעתּךָ כּדעתּי – אני טבע הוּא בּי, שאני שׂוֹנא בּני־אָדם מכסי־דבר וּמַסתּירי־סוֹד. אוֹהב אני את הגָלוּי לעיִן וּמתרגם פּסוּק כּצוּרתוֹ: וַידבּר – דברים בּרוּרים, וַיֹאמר – אמירה שיש בּה מַמש. ואַף־על־פּי־כן, בּמקוֹם שאַתה מוּצא חסרוֹנוֹתיו של בּרנש זה, שם אַתּה מוֹצא גם מַעלוֹתיו. כּיון שפּתח את פּיו והתחיל לדבּר, שוּב אֵין מַעצוֹר ללשוֹנוֹ, כּמה שנאמר: מי בּאֵש וּמי בּמים – דבריו כּאֵש ולשוֹנוֹ כּמַעין המתגבּר. פּה קדוֹש לוֹ – הלוַאי ויִסכר! מדבּר על השם ועל משיחוֹ ועל ננַתּקה, והעיקר הוּא אֶצלוֹ פּסוּק זה של “ננַתּקה”… וכל מחשבוֹתיו מחשבוֹת משוּנוֹת, וּדרכיו דרכים עקלקלוֹת. והעוֹלם עוֹלם הפוּךְ, עליוֹנים למַטה ותחתּוֹנים למעלה. העשיר, דרךְ משל, כּוּלוֹ חַייב, לפי דעתּוֹ המטוֹרפת, וּכנגדוֹ העני כּוּלוֹ זכּאי, וּבפרט בּעל־המלאכה הוּא למַעלה מכּל תּשבּחוֹת, השמנת שעל־גבּי החָלב, נוֹפת צוּפים, מתוֹק מזפת – מי יִדמה לוֹ וּמי יִשוה לוֹ? “גדוֹל, הוּא אוֹמר, יגיע־כּפּיִם, שעליו העוֹלם קיים!” “ואַף־על־פּי־כן אני אוֹמר, הממוֹן גדוֹל ממנוּ!”… והרי זה מתמַלא חימה, עוֹמד וּמוֹכיח לי, שהממוֹן קשה לעוֹלם כּספּחת. הממוֹן, הוּא אוֹמר, הוּא מקוֹר השקר והתּרמית, וכל הנעשׂה, הוּא אוֹמר, בּעוֹלמוּ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא – רק רע הוּא, אין בּוֹ ממידת הצדק והיוֹשר”… וּכדי לשׂבּר לי את האוֹזן, הריהוּ מביא תּלי־תלים של ראָיוֹת וּמשלים, מיני פּיטוּמי מלים, שאֵין הדעת סוֹבלתּם. “אִם כּן, אני אוֹמר, אִם על־פּי שׂכלךָ המטוֹרף יקוּם דבר, הלא בּהמתּי הנחלבת בּכל יוֹם וסוּסי המוֹשךְ בּעֶגלתי, אני אוֹמר, אַף הם רשאים לקרוֹא תּגר על סדר העוֹלם, כּמוֹ שמצינוּ, אני אוֹמר, מקרא מפוֹרש בּהפטרה: שאַל בּהמה ותוֹרךָ, סוּסי ויגיד לָךְ”… וכיוֹצא בּקוּשיוֹת אֵלוּ אני מַקשה לוֹ, מפרךְ את ראיוֹתיו וסוֹתר את משליו על כּל דברי שירוֹת ותשבּחוֹת, כּלוֹמַר, על כּל פּסיעה וּפסיעה כּיד הלשוֹן הטוֹבה על טוֹביה. אבל גם פּילפּלת שלי אֵינוֹ טוֹמן ידוֹ בּצלחת. יכוֹל הוּא, לכשיִרצה! וטבע משוּנה יש בּוֹ, שכּל מחשבה העוֹלה על לבּוֹ, מיד הוּא מַשמיעה לאחרים, ודווקא בּקוֹל רם. פּעם אַחַת לפנוֹת ערב ישבנוּ שנינוּ על מפתּן בּיתי, יוֹשבים וּמנַצחים זה את זה בּדברי מחקר וּפילוּסוּפיה, כּדרכּנוּ תּמיד בּשעת הפּנאי, והרי הוּא אוֹמר לי פּתאוֹם “היוֹדע אַתּה, רב טוֹביה? בּנוֹתיךָ בּנוֹת־חַיִל הן”. “הבאמת? – אני אוֹמר. – רב תּוֹדוֹת לך על הבּשׂוֹרה הטוֹבה שבּישׂרתּני. הלא בּנוֹת טוֹביה הן!” “אַחַת מהן, הוּא אוֹמר, זוֹ הבּכירה, מצוּינת בּיוֹתר, חכמה וּנבוֹנה, הוּא אוֹמר, אָדם בּר־דעת!” “גם בּזה, אני אוֹמר, לא חידשתּ לי כּלוּם, שכּן מצינוּ בּמדרש כּעֵץ כּן פּריוֹ – תּרגוּם אוּנקלוֹס בּרא כּרעא דאבוּה” … כּךְ אני משיב לוֹ בּדברי חכמים וּבחידוֹתם, ולבּי עוֹלץ בּי מרוֹב נחת. וכי ראִית מימיךָ אָב, שיֶאטוֹם אָזנוֹ משמוֹע דברי שבח לבניו?… אבל מי נביא וידע, כּי דברי שבח אֵלוּ ייהפכוּ לי למרוֹרוֹת וסוֹפם מין קליפּה של אהבה, שתּדבּק בּבתּי לעכוֹר את חַיֶיה! ואַתּה, ידידי שלוֹם־עליכם, הסכּת ותשמע מַעשׂה שהיה.

בּקיצוּר, וַיהי עֶרב וַיהי בּוֹקר – בּשעה שבּין השמשוֹת

היה מַעשׂה, ואני עוֹשׂה בּרחוֹבה של בּוֹיבּריק, עוֹבר בּעֶגלתי כּפעם בּפעם מבּיִת לבית עם סחוֹרתי וּמַעשׂי־חלָבי, והנה קוֹל אָדם קוֹרא לי בּשמי. נפנה אני לאחוֹרי להתבּוֹנן – הקוֹל קוֹל אֶפריִם השדכן. מי הוּא אֶפריִם השדכן? אֶפריִם השדכן יהוּדי שדכן הוּא, כּכל השדכנים שבּעוֹלם, כּלוֹמר, עוֹסק בּשידוּכים וּמזווג זיווּגים בּיִשׂראֵל. וכיון שראַני בּבוֹיבּריק, עצרני: עמוֹד, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, בּמחילה מכּבוֹדךָ, דבר לי אֵליךָ“. “אַדרבּה, אני אוֹמר לוֹ ועוֹצר את סוּסי, דבּר כּי שוֹמע עבדךָ, וּבלבד שתּשמיעֵני טוֹבוֹת”. “יש לך, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, בּת”. “יש לי, אני אוֹמר, בּלא עֵין־הרע, שבע בּנוֹת”. “יוֹדע אני, הוּא אוֹמר, שיש לך שבע בּנוֹת, גם לי שבע”. “אִם כּן, אני אוֹמר, יעלה החשבּוֹן יחד לאַרבּע עֶשׂרה”. “בּקיצוּר, הוּא אוֹמר, מַניחים אָנוּ דברי ליצנוּת. המעשׂה, הוּא אוֹמר, כּך הוּא. כּפי שידוּע לךָ, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, הרי אני יהוּדי שאוּמנוּתי בּשדכנוּת, וּלפיכךְ, הוּא אוֹמר, יגעתּי וּמצאתי בּשבילךָ, רב טוֹביה, חָתן מהוּדר, הטוֹב שבּחתנים, עידית שבּעידית!” “למשל, אני אוֹמר, מַה נקרא בּלשוֹנךָ עידית שבּעידית? אִם אוֹתוֹ בּעל־דבר, אני אוֹמר, חַייט הוּא, אוֹ סַנדלר, אוֹ אפילוּ מלמד, יכּבד, אני אוֹמר, וישב בּביתוֹ, ואני אפנה על ימין או על שׂמאל, כּמוֹ ששנינוּ, אני אוֹמר, בּמדרש תּנחוּמא”… אִי, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר לי, אני לא הספּקתּי עדיין להשמיעךָ דבר וחצי דבר, ואַתּה כּבר פּתחתּ בּמדרש תּנחוּמא! אָכן, הוּא אוֹמר, קשה שׂיחתו של אָדם עמךָ, רב טוֹביה, כּקריעת ים־סוּף! אין שוּם בּריה יכוֹלה לעמוֹד בּפני המדרשים שלךָ! מַבּוּל של מדרשים, הוּא אוֹמר, אַתּה מביא לָעוֹלם!… ואַתּה, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, מוּטב שתּחריש הפּעם ותשמע אֵת אשר ישׂים אֶפרים השדכן לפניךָ”. כּך הוּא אוֹמר לי, אֶפרים זה, וּפוֹרשׂ לפני מגילה – מה אוֹמַר וּמה אדבּר? יין קפריסין! “ראשית, הוּא אוֹמר, בּן־טוֹבים הוּא, בּר־אבהן וּבעל משפּחה מיוּחסת, לא חלילה מפּחוּתי־המַעלה”… וזאת למד לדעת, כּי יִחוּס־אָבוֹת עיקר גדוֹל הוּא לי, לפי שגם אני עצמי אֵינני אסוּפי מן החוּץ. בּמשפחתּי אַתּה מוֹצא מכּל המינים, עקוּדים נקוּדים וּברוּדים. יש בּינינוּ הדיוֹטוֹת, ויש בּעלי מלאכה, ויש גם בּעלי־בתּים. “והשנית, הוּא אוֹמר, יוֹדע נַגן הוּא, מבין באוֹתיוֹת הקטנוֹת”… ואַל יהא גם הדבר הזה קל בּעֵינינו! את הבּוּר שׂנאתי תּכלית שׂנאָה! עם־הארץ תּוֹעבת־נפשי הוּא! רשאי אַתּה לילךְ בּגילוּי־הראש, ואפילוּ רגליךָ למַעלה וראשךָ למַטה, אבל כּיון שיוֹדע אַתּה להשמיעֵני פּרק אֶחָד, אוֹ הלכה אַחַת, אוֹ אפילוּ פּסוּק אֶחָד, צריךְ אני לנהוֹג בּךָ כּבוֹד, לפי שאנוֹש כּעֶרכּי אָתּה.

זה טוֹביה וכה דרכּוֹ תּמיד!… ולא עוֹד, הוּא אוֹמר, אֶלָא שאיש עשיר הוּא, מטוּפּל בּממוֹן הרבּה, יוֹצא בּכרכּרה מרקדה, רתוּמה לסוּסים שנַיִם, שמנחיריהם עוֹלה עשן“… “אַדרבּה, אני אוֹמר בּלבּי, אַף זוֹ מַעלה היא. מוּטב שיִהיֶה עשיר משיִהיֶה קבּצן, שנאמר: עם עשיר תּתּעשר”…”וּמה עוֹד תּשמיעֵני?" אני אוֹמר לוֹ. “ועוֹד אַשמיעךָ, הוּא אוֹמר, שחָפץ הוּא מאוֹד להתחתּן בּךָ, נכספה, הוּא אוֹמר, גם כּלתה נפשוֹ אֵליךָ, כּלוֹמַר, לא אֵליךָ, הוּא אוֹמר, כּלתה נפשוֹ, אֶלָא אל בּתךָ1 הבּוגרת, מתאַוה הוּא לנערה יפה הוּא מתאַוה”… “האוּמנם? – אני אוֹמר. – הלוַאי יהא כּפּרתה! מי הוּא, אני אוֹמר, ואֵי־זה הוּא, כּלי־חמדה זה שלךָ? הבחוּר הוּא, אני אוֹמר, אִם אַלמן, אוֹ גָרוּש, אוֹ שד משחת?” “בּחוּר הוּא, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, בּחוּר כּהלכה, בּחוּר שהזקין בּבחרוּתוֹ, ואַף־על־פּי־כן בּחוּר הוּא”. “אִם כּן, אני אוֹמר, מַה שמוֹ הקדוֹש כּי אֵדע?” אבל את שמוֹ אֵינוֹ רוֹצה לגלוֹת לי בּשוּם ענין ואוֹפן. “הבא תּחילה, הוּא אוֹמר, את בּתךָ לבוֹיבּריק, ואגלה לך את שמוֹ”. “מַה פּירוּש, אני אוֹמר, שאָביא לך את בּתּי לבוֹיבּריק? מביאים, אני אוֹמר, סוּס לשוּק וּפרה למכירה”…

בּקיצוּר, הלא ידעתּ כּוֹחָם של שדכנים, שמשדלים הם בּדבריהם גם אֶבן מקיר. פּיתּני וָאֶפּת. נמנינו וגָמרנוּ, שתּיכף לאַחַר השבּת, אִם יִרצה השם, אָביא את בּתּי לבוֹיבּריק. וכאן עמד דמיוֹני לשׂחק לפני כּפעם בּפעם, ואני מצייר לי את הוֹדיל בּתּי, כּשהיא יוֹצאת בּכרכּרה רתוּמה לשני סוּסים אַבּירים, שמנחיריהם עוֹלה עשן, והכּל מקנאים בּי – לא על הסוּסים האַבּירים, אֶלָא על הטוֹבוֹת שאני עוֹשׂה עם הבּריוֹת על־ידי בּתּי העשירה, גוֹמל חסדים בּיד רחבה, נוֹתן לזה מאָה, לזה מאתיִם ולזה שלוֹש מאוֹת, עוֹזר דלים וסוֹמךְ נוֹפלים, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּברכוֹת השחר: המחזיר נשמוֹת לפגָרים מתים… כּךְ אני משעשע את נפשי בּרעיוֹנוֹת וּבדמיוֹנוֹת בּחזירתי לביתי לפנוֹת עֶרב, ואני מרים שוֹט על סוּסי, דוֹפקוֹ וּמזרזוֹ בּדברים רכּים “לסוּסתי, אני אוֹמר לוֹ, נהג וָלךְ, מַחמַל־נפשי! שוה רגליךָ כּאַילוֹת, ותבוֹא על שׂכרךָ, תּקבּל שיבּלי־שוּעל לפת ערבּית, כּמוֹ שאָמר בּלעם לאתוֹנוֹ בּשעתּה: ההסכּן הסכּנתּ – פּירש רש”י: כּפי הליכתךָ כּך תּהיה אכילתךָ"…

בּקיצוּר, עד שאני מסּפר עם סוּסי, והנה מן היער זוּג יוֹצא לקראתי, שני בּני־אָדם מטיילים, נראים כּזכר וּנקבה. הוֹלכים הם סמוּכים זה לזה, אחוּזים וּדבוּקים, וּמדבּרים בּיניהם בּהתלהבוּת. מי הם אֵלה כּאן לפתע פּתאוֹם? – שוֹאֵל אני את עצמי וּמַבּיט לפני בּעד שביבי־האֵש של החַמה השוֹקעת. – נכוֹן אני להישבע, כּי האֶחָד מהם הוּא פּילפּלת! ועם מי הוּא הוֹלךְ אֵיפוֹא, שלוּמיאֵל זה, בּשעה מאוּחרת בּין השמשוֹת? מַאהיל אני בּידי על עֵיני וּמתבּוֹנן יפה: מי היא ריבה זוֹ? כּמדוּמה לי, שפּניה כּפני הוֹדיל? כּן, היא היא, הוֹדיל היא זוֹ, כּשם שאני יהוּדי!… כּך הוּא אֵיפוֹא הדבר? לשם זה שקדוּ שני אֵלה על הגראמאטיקוֹת ועל הספרים?… אִי לךָ, טוֹביה, אני אוֹמר, שבּהמה אָתּה!" כּך אני מהרהר בּפני עצמי, עוֹצר את סוּסי וּפוֹנה ואוֹמר לצמד־חמד זה: “עֶרב טוֹב לכם, אני אוֹמר, בּרוּכים הבּאים! מה חדשוֹת בּפיכם? אֵיזה הדרך, אני אוֹמר, בּאתם לכאן לפתע פּתאוֹם? אַחרי מי יצאתם לרדוֹף פּה? אַחרי יוֹם אֶתמול כּי עבר?”… כּיון ששמעוּ השנַיִם בּרכה זוֹ מפּי, נתבּלבּלוּ ועמדוּ בּמקוֹם עמדם, לא בּשמַיִם ולא בּארץ, שניהם נבוּכים, הדיבּר אֵין בּפיהם וּפניהם מַסמיקים. לאַחַר שעמדוּ כּךְ רגעים אחדים, כּבשוּ עֵיניהם בּקרקע, חָזרוּ והרימוּ אוֹתן והציצוּ בּי. אַף אני יוֹשב בּעֶגלתי וּמציץ בּהם. וכךְ אָנוּ מציצים זה בּפני זה בּאֵין אוֹמר וּדברים. “וּבכן, אני אוֹמר, למה אַתּם מַבּיטים בּי, כּאילוּ לא ראיתם את פּני רבּוֹת בּשנים? דוֹמה, אני אוֹמר, שטוֹביה אני, אוֹתוֹ טוֹביה כּשהיה, לא כהתה עֵינוֹ ולא נס ליחוֹ”. כּךְ אני אוֹמר להם בּמשל וּבמליצה, חציי רוֹגז וחציי שׂוֹחק. פּתחה בּתּי, זוֹ הוֹדיל, הסמיקה כּוּלה ואָמרה לי: “אַבּא, היא אוֹמרת, בּרכנוּ בּרכּת מַזל טוֹב!” “מַזל טוֹב לכם, אני אוֹמר, בּמזל טוֹב תּחיוּ כּל ימי חַייכם על האָרץ. ואוּלם, אני אוֹמר, למַזל טוֹב מַה זה עוֹשׂה? כּלוּם מצאתם אוֹצר בּיער? אוֹ שמא נצלתּם פּה מן הסַכּנה?” “מַזל טוֹב לנוּ, הוּא אוֹמר, משוּם שחָתן וכלה אנחנוּ”. “מַה מַשמע, אני אוֹמר, שחָתן וכלה אַתּם?” “מַשמע, הוּא אוֹמר, שאני חתנה והיא כּלתי”. כּך אוֹמר לי פּילפּלת וּמַישׁיר עֵיניו נגדי. אַף אני מַישׁיר עֵיני נגדוֹ ואוֹמר לוֹ: “אִם כּן, אֵימתי היתה אֶצלכם שׂמחת האֵירוּסין? ולָמה לא קראתם גם לי ליוֹם שׂמחַתכם? דוֹמה, אני אוֹמר, שאַף אני מחוּתּן בּמקצת, הכן דברי אם לא?”… המבין אַתּה, עד היכן הדברים מַגיעים? אני מַראֶה להם פּנים שׂוֹחקוֹת, ולבּי סוֹעֵר וּבשׂרי נַעשׂה חידוּדים חידוּדים. אבל לא אִשה טוֹביה ויבהל בּרוּחוֹ. יוֹדע טוֹביה לכלכּל דבר בּמשפּט. והרי אני פּוֹנה אליהם ואוֹמר: “הלכה זוֹ, אני אוֹמר, שנתחַדשה לכם פּתאוֹם, אֵינה מחוּורת לי כּל־צרכּי. הכיצד? שידוּך, אני אוֹמר, בּלא שדכן וּבלא תּנאים?” “לָמה לנוּ, הוּא אוֹמר, שדכנים? מַה יִתּנוּ וּמַה יוֹסיפוּ לנוּ אֵלה, אַחרי שחָתן וכלה אנחנוּ מכּבר?” “האוּמנם? – אני אוֹמר. – מַעשׂי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא ונפלאוֹתיו! אִם כּן, אני אוֹמר, לָמה החרשתּם עד כּה?” “אֶלָא מה, הוּא אוֹמר, כּלוּם צריכים היִינוּ להכריז בּרבּים? גם היוֹם, הוּא אוֹמר, לא היִינו מסַפּרים לך כּלוּם, אֶלָא מכּיון שאָנוּ עוֹמדים להיפּרד בּקרוֹב זה מזה, לפיכךְ, הוּא אוֹמר, החלטנוּ להיכּנס תּחילה לחוּפּה”… לדברים האלה רגזתּי תּחתּי, כּי כּבר בּאוּ מַיִם עד נפש! מילא, חָתן וכלה – דבר זה עדיִין הדעת סוֹבלתּוֹ, כּכּתוּב: אָהבתּי את אדוֹני – הוּא רוֹצה בּה והיא רוֹצה בּוֹ. אבל מה פּשר הדברים, שהחליטוּ להיכּנס לחוּפּה על־מנת להיפּרד אַחַר־כּךְ איש מאִשתּוֹ? תּרגוּם־לָשוֹן זה מַה פּירוּשוֹ?… כּפי הנראֶה, הכּיר בּי החָתן שלי, שאני מבוּלבּל קצת מתּוֹך ענין זה, ולכן נזדרז ואָמר לי: “המבין אַתּה, רב טוֹביה? המעשׂה כּך הוּא: צריךְ אני לנסוֹע מכּאן”. “מתי אַתּה נוֹסע בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת?” “בּמהרה בּימינוּ”. “וּמַה מחוֹז־חפצךָ כּי אֵדע?” “דבר זה, הוּא אוֹמר, אֵיני יכוֹל לגלוֹת לךָ, סוֹד הוּא”… השמעתּ? סוֹד הוּא! מה הדבר הזה בּעֵיניךָ? בּא לביתך בּרנש, מין פּילפּלת קטנה וּשחוֹרה, נבזה וַחדל־אישים, והריהוּ מתחַפּשׂ כּחָתן, רוֹצה להיכּנס עם בּתּךָ לחוּפּה, להיפּרד ממנה מיד וּלהיעלם – וכל הענין סוֹד כּמוּס הוּא עמוֹ!… כּיון, אני או­מר, שסוֹד הוּא, נסתּתּמוּ טענוֹתי. ידעתּי, אני אוֹמר, שכּל דבריךָ וכל מַעשׂיךָ סוֹדוֹת הם. ואַף־על־פּי־כן הבינני־נא, אָחי, אני אוֹמר, את דרכּךָ המשוּנה, למַען אֶחכּם גם אָני: הלא איש היוֹשר אַתּה, טוֹבל כּל ימיךָ בּצדק וּבמשפּט וּבמישרים – מה ראית אֵיפוֹא, אני אוֹמר, שבּאת פּתאוֹם אל בּית טוֹביה לגזוֹל ממנוּ את כּבשׂת הרש – לקחת את בּתּוֹ ולעגן אוֹתה בּעֶצם ימי עלוּמיה? וכי כּךְ היא דרכּם וזוֹהי מידת היוֹשר של צדיקי הדוֹר הזה? נס נַעשׂה לי, אני אוֹמר, שחָמלתּ ולא גָנבתּ את כּל אשר לי ולא הבערתּ את בּיתי בּאֵש!"… “אבּא, אוֹמרת היא לי, כּלוֹמר הוֹדיל שלי, אֵין אַתּה יוֹדע, היא אוֹמרת, כּמה מאוּשרים אנחנוּ, אני והוּא, שגילינוּ לךָ את סוֹדנוּ! אֶבן־מעמסה, היא אוֹמרת נגוֹלה מעל לבּנוּ. הבה, אַבּא, היא אוֹמרת, ואֶשק לךָ!” עוֹד היא מדבּרת, והנה סַבּוּני שניהם ואָחזוּ בּי, זה מכּאן וזוֹ מכּאן, חוֹבקים ונוֹשקים לי מנשיקוֹת פּיהם, הם נוֹשקים לי ואני נוֹשק להם, וּלהרבּוֹת השׂמחה, התחילוּ שניהם לנַשק גם זה לזה – חוּכא וּטלוּלא! “שמא תּאמרוּ די, אני אוֹמר, לחיבּוּקים ונישוּקים? מוּטב שנדבּר על תּכלית!” "על אֵיזוֹ תּכלית?

“הם אוֹמרים. “על נדוּניה, אני אוֹמר, על מַלּבּושים והוֹצאוֹת החתוּנה וּשאָר ירקוֹת”. “אֵין אָנוּ צריכים, הם אוֹמרים, לא לנדוּניה, לא למַלבּוּשים, לא להוֹצאוֹת החתוּנה ולא לשאָר ירקוֹת”. אֶלָא למַה, אני אוֹמר, אַתּם צריכים?” “צריכים אָנוּ, הם אוֹמרים, רק לחוּפה וקידוּשין”…

בּקיצוּר, לָמה אַאריך את נַפשךָ, ידידי? לא הוֹעילה לי חָכמתי ולא עמדה לי תּוֹרתי – הזוּג שלי נכנַס לחוּפּה בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת. אָכן, גם לזאת יִקרא חוּפּה! חוּפּה חשאית וחטוּפה, אוֹי ואבוֹי, לבוֹשת טוֹביה וּלחרפּתוֹ!… ואִם מעט לך כּל זה, הנה אִשתי שתּחיה אַף היא מציקה לי בּדבריה יוֹם יוֹם וּמאַלצת אוֹתי להגיד לה: מה החפּזוֹן הזה והבּהילוּת הזאת? עמוֹד אֵיפוֹא וסַפּר לאִשה בּיציאַת מצריִם! על־כּרחי בּדיתי לה, מפּני דרכי שלוֹם, את השקר הגדוֹל הגיבּוֹר והנוֹרא, מעשׂה בּירוּשה, בּדוֹדה עשירה מיהוּפּיץ, דברים שלא היוּ מעוֹלם – וּבלבד שתּעזבני לנפשי. ועוֹד בּאוֹתו יוֹם, כּשתּי שעוֹת לאַחַר החוּפּה, אָסרתּי את סוּסי בּעֶגלתי ויצאנוּ שלָשתּנוּ לדרך, אני וּבתּי והוּא, כּלוֹמר חתני מַחמַל־נפשי, וַילךְ חָרנה – שׂמנוּ פּנינוּ למסילת־הבּרזל אשר בּבוֹיבּריק. וכךְ אני יוֹשב בּעֶגלתי, מעיף עיִן מן הצד בּזוּג נחמד זה וּמהרהר בּפני עצמי: כּמה גדוֹלים מַעשׂי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, וּמַה נפלאים דרכיו, וּמה משוּנים בּריוֹתיו אשר בּרא בּעוֹלמוֹ! הרי לךָ בּריאה חדשה בּמעשׂה בּראשית, צמד־חמד, שזה־עתּה ירד מעל האָבניִם: הוּא הוֹלך אל אשר יִשׂאֵהוּ הרוּח, והיא נשאֶרת כּאן בּוֹדדה לנפשה – ואַף־על־פּי־כן אֵין הללוּ מוֹרידים אף דמעה אֶחָת, אַף כּדי לצאת ידי חוֹבתם!… אַךְ אֵין בּכך כּלוּם – לא אִשה טוֹביה ויִשאַל שאֵלוֹת. יש לוֹ לטוֹביה פּנאי לישב וּלהמתּין, להבּיט ולראוֹת, מַה יעשׂה לוֹ אלוֹהים… בּין כּה וכה הגענוּ עד מסילת־הבּרזל, ואני רוֹאֶה שני אַברכים משוּנים שנַעליהם המרוּפּטוֹת מעידוֹת עליהם, כּי ממשפּחת הכּתריאֵלים הם, בּאים אַף הם ללווֹת את פּילפּלת לעוֹלמוֹ. אֶחד מהם, בּמחילה מכּבוֹדוֹ, לָבוּש כּוּתּנתּוֹ ממַעל למכנסיו, כּדרךְ הגוֹיים ילידי הכּפר, והוּא פּוֹרשׁ עם התּכשיט שלי וּמתלחש עמוֹ כּל אוֹתה השעה. “ראֵה־נא, טוֹביה, אני אוֹמר לעצמי, אִם לא בּאת כּאן חָלילה בּסוֹד גוֹנבי־סוּסים וחַמסני־כּיס, חוֹתרי־בתּים וּמזייפי־שטרוֹת?”… בּחזירתי מבּוֹיבּריק עם הוֹדיל בּתּי לא יכוֹלתּי להתאַפּק והבּעתּי לה את מחשבתּי זוֹ בּגָלוּי. צחקה הוֹדיל וּביקשה להוֹכיחַ לי, כּי בּני־אָדם אֵלוּ כּוּלם כּנים וישרים מאֵין כּמוֹהם. “ולא עוֹד, היא אוֹמרת, אֶלָא שכּל חַייהם נתוּנים לאחרים, לטוֹבת הכּלל, וּלפיכך הם מַסיחים דעתּם מטוֹבת עצמם וּמצרכי גוּפם. הנה, היא אוֹמרת, אוֹתוֹ בּחוּר עצמוֹ, בּעל הכּוּתּוֹנת, בּן־טוֹבים הוּא, ממשפּחת עשירים ביהוּפּיץ; ועמד, היא אוֹמרת, ועזב את אָביו ואת אִמוֹ עם כּספּם וּזהבם ודבק בּחבריו”. “האוּמנם? – אני אוֹמר. – מעשׂי אלוֹהינו ונפלאוֹתיו! אָכן בּחוּר נאֶה הוּא זה! אִילוּ הזמין לוֹ הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, אני אוֹמר, לכוּתּנתּוֹ זוֹ היוֹרדת על מכנסיו וּלשׂערוֹתיו אֵלוּ הארוּכּוֹת גם חָליל לחַלל בּוֹ, אוֹ כּלב שירוּץ אַחריו, כּי־עתּה, אני אוֹמר, גדל חנוֹ שבעתיִם!”… כּךְ אני מתנַקם בּה, נפרע ממנה על חַטאוֹתיה ועל חַטאוֹת בּעלה גם יחד ושוֹפךְ את כּל שׂיחי וכעסי על עלוּבת־נפש זוֹ. והיא, כּלוֹמר הוֹדיל, לא כּלוּם. אֵין אֶסתּר מַגדת – עוֹשׂה עצמה כּלא שוֹמעת. אני לה: פּילפּלת, והיא לי: טוֹבת הכּלל, עבוֹדה לשמה, יוֹם אֶתמוֹל כּי עבר… "מַה תּתּן לי, אני אוֹמר, עבודה לשמה וּמַה תּוֹסיף לי טוֹבת הכּלל שלכם, וכל מעשׂיכם נַעשׂים בּצִנעה וּבמַחשׁכּים, בּאֵין רוֹאֶה וּבאֵין יוֹדע?

כּל דבר שבּצנעה, אני אוֹמר, דינוֹ כּגנבה, כּמה שנאמר בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה: בּמחתּרת יִמצא הגנב. ואַתּ, בּתּי, אני אוֹמר, אִם שמוֹע תּשמעי לקוֹלי, סַפּרי־נא לאָביךְ דברים כּהויתם: לאָן נסע פּילפּלת וּלשם מה נסע?"… “שאַל אוֹתי, היא אוֹמרת, כּל אשר תּשאַל, ורק על שאֵלה זוֹ לא אָענךָ. האמינה לי, אבּא, היא אוֹמרת, שבּקרב הימים, אִם יִרצה השם, הכּל יִתבּרר לךָ. יעברוּ ימי החירוּם, היא אוֹמרת, וּנבשׂרךָ בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחָמוֹת!”… “אָמן, כּן יהי רצוֹן, אני אוֹמר, מי יִתּן, אני אוֹמר, וייאָמנוּ דבריִךְ. ואוּלם לעֵת־עתּה, אני אוֹמר, פּרשׁה סתוּמה היא לי, מדרש־פּליאָה, שאֵין אני מבין פּירוּשוֹ”. “אָכן זוֹ רעה חוֹלה, היא אוֹמרת, שלא תּבין את הדברים האֵלה”. “האוּמנם, אני אוֹמר, נשׂגָבים הדברים מבּינתי? כּמדוּמה לי, אני אוֹמר, שלא תּמוֹל חַיי על האָרץ ואני מבין בּעֶזרת השם יִתבּרךְ ענינים עמוּקים מאֵלה!” “אבל הענין הזה, היא אוֹמרת, לא ניתּן לבינת האָדם בּלבד, אלא גם להרגָשתוֹ, להרגָשת לבּוֹ”…. כּךְ אוֹמרת לי הודיל וּפניה מתלהבים בּשעת מַעשׂה ועֵיניה בּוֹערוֹת כּגחלי־אֵש. זה טבען של בּנוֹת טוֹביה, אַל יִזכר שמן לטוֹבה! אִם דבקוּ בּדבר – ודבקוּ בּוֹ בּכל לבבן וּבכל נפשן, בּגוּפן וּבנשמתן גם יחד!

בּקיצוּר, עבר שבוּע, ועברוּ שני שבוּעוֹת, וּשלוֹשה ואַרבּעה וַחמשה וששה ושבעה שבוּעוֹת עברוּ – אֵין קוֹל ואֵין כּסף, אֵין מכתּב ושוּם ידיעה אָיִן! “אָבד פּילפּלת!” כּךְ אני אוֹמר וּמעיף עיִן בּהוֹדיל בּתּי. עלוּבת־נפש זו פּניה שוּנוּ, אֵין בּהם טיפּת דם. מתהלכת היא בּבּית אָנה ואָנה, מבקשת וּמוֹצאת לעצמה כּל מיני מלאכוֹת שוֹנוֹת, להשקיט, כּפי הנראָה, את סַערת לבּה וּלהשכּיח את צרוֹת נפשה. שמא תּאֹמַר: מַעלה היא לפעמים את שמוֹ בּבּיִת? הס מלהזכּיר, כּאילוּ לא היה שוּם פּילפּלת בּעוֹלם, לא היה ולא נברא! ורק פּעם אַחַת היה מעשׂה, ואני חזרתּי לביתי כּפעם בּפעם וּמצאתי את הוֹדיל שלי בּפנים חמַרמרים מבּכי וּבעֵיניִם צבוֹת. חָקרתּי ודרשתּי בּבּיִת, והנה נוֹדע לי, כּי היה כּאן מין בּרנש מוּפלא, בּעל בּלוֹרית ארוּכּה, והמתּיק עמה סוֹד. “אהה, אני אוֹמר בּלבּי, אוֹתוֹ בּחוּר הוּא, אשר עזב את אָביו ואת אִמוֹ העשירים והוֹריד את כּוּתּנתּוֹ על מכנסיו”… וּבלי חשוֹב מחשבוֹת הרבּה קראתי להוֹדיל החוּצה וּמיד העמדתּיה לחקירה וּדרישה: “הגידי לי, בּתּי, האִם הגיעה לךְ שמוּעה ממנוּ?” אָמרה לי: “הן”. אָמרתּי לה: “ואַיה מקוֹם כּבוֹדוֹ?” אָמרה לי: “תּפוּס הוּא”. אָמרתּי לה: “תּפוּס?” אָמרה לי: “תּפוּס!”… אָמרתּי לה: “היכן נתפּס? ועל מה נתפּס?” החרישה ולא ענתה דבר. אָמרתּי לה: “הגידי לי, בּתּי, את האמת ואַל תּכסי ממני דבר, מאַחַר שהגענוּ לכךְ. הלא לפי שׂכלי וּבינתי, אני אוֹמר, לא נתפּס זה בּדבר גנבה אוֹ מעשׂה־תרמית; אִם כּן, אני אוֹמר, מכּיון שאֵינוֹ לא גנב ולא רמאי, לָמה אֵיפוֹא תּפסוּהוּ? בּשל אֵילוּ מעשׂים טוֹבים?” החרישה ולא ענתה דבר. אֵין אֶסתּר מַגדת!… נמלכתּי ואָמרתּי בּלבּי: “אֵין אֵתּ רוֹצה לדבּר – אַל תּדבּרי! הלא פּגע זה שלךְ הוּא ולא שלי. יהי אלוֹהיו עמוֹ!” ואַף־על־פּי־כן גדוֹל הכּאֵב מאוֹד, שהרי אָב אני וּגדוֹלים רחמי על בּתּי, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתפילת שחרית: כּרחם אָב על בּנים – אוֹי לוֹ לאָב מצרת בּניו!…

בּקיצוּר, עד שאני עוֹשׂה כּה וָכה הגיע ליל הוֹשענא רבּה. ואני, טוֹביה זה דרכּי בּימי החַג לתת מנוּחה לנפשי, גם לי וגם לסוּסי, כּכּתוּב בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה: לא תעשׂה כּל מלָאכה, אַתּה ושוֹרךָ, זוֹ אִשתּךָ, וַחמוֹרךָ, זה סוּסךָ. ואגב כּבר כּלתה עוֹנת קיִץ ואֵין לי עוֹד מלאכה בּבוֹיבּריק. משתּקעוּ בּשוֹפר, מיד קמוּ הקייטנים בּני יהוּפּיץ ונסוּ מנוּסת עכבּרים מן השׂדה אל העיר ועזבוּ את בּוֹיבּריק שוֹממה מאֵין יוֹשב. בּעֵת כּזאת מנהגי מימים ימימה לישב על מפתּן בּיתי וליהנוֹת מזיו החַמה. אֵין לךָ ימים טוֹבים מאֵלה, שמַתּנה הם לבני־אָדם ממרוֹמים, חלק אלוֹה ממעל. תּשש כּוֹחָה של חַמה ואֵינה מלהטת עוֹד כּאֵש הכּבשן, אֶלָא מלטפת בּחוֹם רךְ ונעים, מחַיה נפשוֹת. היער ירוֹק עדיִין, הארנים נוֹתנים ריח של זפת, ונדמה לי, כּי גם היער התקדש בקדוּשת החג וּמַרֵאהוּ כּסוּכּה, כּסוּכּתוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא. אָכן, אני מהרהר בּלבּי, רק פּה חוֹגג הקדוֹש־בּרוּך־הוּא את חַג הסוּכּוֹת, פּה בּיער ולא שם בּעיר, בּתוֹךְ השאוֹן וההמוּלה, המהוּמה והמבוּכה, בּמקוֹם שבּני־אָדם מתרוֹצצים רצוֹא

וָשוֹב, מחָרפים נפשם על פּת לחם, שוֹאפים לפרנסה ועֵיניהם רק לממוֹן, לממוֹן וּלממוֹן… וּבפרט בּהתקדש ליל הוֹשענא רבּה, אני טוֹעֵם פּה טעם גן עֵדן. כּיפּת השַמִים ממַעל לראשי כּוּלה תּכלת, כּוֹכבים נוֹצצים וּמהבהבים מתגלים וּמתעלמים, רוֹמזים וקוֹרצים, כּאָדם, להבדיל, הקוֹרץ בּעֵיניו. ויש אשר יחלוֹף כּוֹכב על־פּני רקיע השמַיִם כּחץ מקשת ועזב אַחריו לרגע אֶחָד פּס־אוֹר ירוֹק – כּוֹכב נוֹפל הוּא זה, סימן לאֶחָד מבּני־אנוֹש, ששקע מַזלוֹ פּתאוֹם. כּי כּמספּר הכּוֹכבים כּן מספּר המַזלוֹת, מַזלוֹת של יִשׂראֵל… “ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, אני מתפּלל בּלבּי, הלוַאי שלא יהא זה מַזלי השוֹמם!” ואני מַעלה בּמחשבתּי את הוֹדיל. זה ימים אחדים, שעלוּבת־נפש זוֹ התנערה משממוֹנה ורוּחה שבה אֵליה. בּן־אָדם אֶחָד הביא לה מכתּב, כּפי הנראה, ממנוּ, מפּילפּלת בּחירה. חָשקה נפשי מאוֹד לדעת, מה הוּא כּוֹתב אֵליה, אַךְ לשאוֹל את פּיה אֵיני רוֹצה. היא שוֹתקת ואני שוֹתק. יד לפה! לא אִשה טוֹביה ויִדחַק את הקץ… עוֹד אני מהרהר בהוֹדיל, והנה זוֹ בּאה, כּלוֹמַר הוֹדיל עצמה, יוֹשבת לידי על מפתּן הבּיִת, מַבּיטה כּה וכה, פּוֹתחת ואוֹמרת לי בּלחש: “שמעֵני, אַבּא, דבר לי אֵליךָ… הגיעה שעתּי להיפּרד ממך… להיפּרד לעוֹלמים”… כּך היא אוֹמרת לי בּקוֹל לוֹחש, שאֵינוֹ נשמע כּמעט לָאוֹזן, וּמַבּיטה בּי הבּטה משוּנה, שלא אֶשכּחנה עד עוֹלם. וּמַחשבה מנַצנצת בּמוֹחי: רוֹצה היא לטבּע עצמה בּמים… ולָמה עלתה מחשבה זוֹ בּמוֹחי? משוּם מעשׂה שהיה. מעשׂה בּבתוּלה מאַחַד המקוֹמוֹת הסמוּכים לנוּ, שדבקה, לא עלינוּ, בּשקץ מן השקצים שבּכּפר, ונטרפה דעתּה עליה והלכה ועשׂתה מה שעשׂתה. חָלתה אִמה מעוֹצר רעה ויגוֹן וָמתה, ואָביה בּיזבּז ממוֹנוֹ ונעשׂה קבּצן. נמלךְ אוֹתוֹ ערל ונשׂא אִשה אַחרת נאָה ממנה. הלכה הבּתּוּלה והטילה את עצמה אל הנהר וטבעה בּמיִם… “מַה כּוונתךְ, אני אוֹמר, שנפרדת אַתּ ממני לעוֹלמים?” כּךְ אני אוֹמר לה וכוֹבש עֵיני בקרקע, לבל תּראֵני בּחרדת־לבבי. “כּוונתי, היא אוֹמרת, שמחר עם עלוֹת השחר אני נוֹסעת מפּה, ולא נוֹסיף עוֹד לראוֹת איש את פּני רעֵהוּ עד עוֹלם… עד עוֹלם”… כּיון ששמעתּי מפּיה דברים אֵלוּ, מיד רוַח ללבּי. תּוֹדה לאֵל גם על החסד הזה, כּמאמרם: גם זוֹ לטוֹבה… “לאָן, דרך משל, אני אוֹמר, אַתּ נוֹסַעת, אִם יש לי זכוּת־אָבוֹת לדעת זאת?” “נוֹסַעת אני, היא אוֹמרת, אֵליו”. “אֵליו? – אני אוֹמר – והיכן הוּא עכשיו?” “לעֵת־עתּה, היא אוֹמרת, עדיִין תּפּוּס הוּא, אבל בּמהרה ישלחוּהוּ משם”. “אִם כּן, אני אוֹמר, נוֹסַעת אַתּ אֵליו לקחת ממנוּ בּרכּת הפּרידה?” כּךְ אני אוֹמר לה וּמַעמיד פּני תּם. “לא, היא אוֹמרת, אַף אני הוֹלכת אַחריו אל המקוֹם ההוּא” “מַה שם המקוֹם, אני אוֹמר, כּי אֵדע?” “שם המקוֹם, היא אוֹמרת, אֵינוֹ ידוּע עדיִין בּדיוּק, אבל רחוֹק הוּא מכּאן, היא אוֹמרת, רחוֹק מאוֹד”… כּךְ אוֹמרת לי הוֹדיל, ונדמה לי, שהיא מדבּרת זאת בּגאוָה וּבגוֹדל־לבב, כּאילוּ המעשׂה אשר עשׂה בּחירה מעשׂה רב הוּא, לא יסוּלא בּזהב. מה אֶענה לה, למשל, על דברים אֵלוּ? בּנוֹהג שבּעוֹלם, אָב השוֹמע מפּי ילדוֹ דברי שחצנוּת, גוֹעֵר בּוֹ בּנזיפה, אוֹ מכבּדוֹ בּמַכּת־לחי, אוֹ שוֹפךְ את כּל חמתוֹ על ראשוֹ. אַךְ לא כן טוֹביה. יוֹדע טוֹביה זוֹ ששנה רבּי: כּל הכּוֹעֵס על בּניו כּאִילוּ עוֹבד עבוֹדה זרה. והרי אני משיב לה בּמשל וּבמליצה, כּדרכּי תמיד: “בּתּי, אני אוֹמר, רוֹאֶה אני מדבריִךְ, שאַתּ הוֹלכת בּדרכי תּוֹרתנוּ הקדוֹשה, מקיימת את המצוָה אשר ציוָה לנוּ משׁה רבּינוּ: על־כּן יעזב – עוֹזבת אַתּ, אני אוֹמר, את אָביךְ ואת אִמךְ בּשביל פּילפּלת זוֹ והוֹלכת לנוּע, אני אוֹמר, בּאֶרץ אשר לא דרכה בּה רגל אָדם, בּמדבּר ציה, אני אוֹמר, מעֵבר לים הקרח, בּמקוֹם, אני אוֹמר, שעבר שם אלכּסנדר מוּקדוֹן בּשעתּוֹ על כּנפי נשרים, הפליג בּספינה עד שהגיע לאִי רחוֹק, למוֹשב פּראים, אני אוֹמר, אשר יִקראוּ להם זמזוּמים, כּמו שקראתי, אני אוֹמר, פּעם אחת בּסיפּוּרי־מעשׂיוֹת”… כּךְ אני אוֹמר לה, חציי מתלוֹצץ וחציי כּוֹעֵס, ולבּי בּוֹכה בּי בּשעת מעשׂה. אבל לא אִשה טוֹביה. יוֹדע טוֹביה להתאַפּק ולכבּוֹש רגשוֹתיו.

והיא, כּלוֹמַר הוֹדיל, אף היא אֵינה נוֹפלת מאָביה, והרי היא עוֹנה לי על ראשוֹן ראשוֹן, ודווקא בּחשאי וּבמתינוּת, בּבינה וּבהשׂכּל. בּנוֹת טוֹביה יוֹדעוֹת לכלכּל דבריהן"… ואַף־על־פּי שראשי מוּשפּל לאָרץ ועֵיני עצוּמוֹת, נדמה לי בּכל זאת, כּי רוֹאֶה אני את הוֹדיל, רוֹאֶה את פּניה העגוּמים והחיורים כּפני הלבנה, ושוֹמע את קוֹלה, קוֹל עמוּם ורוֹעֵד. אוּלי אָקוּם הפּעם ממקוֹמי ואֶפּוֹל על צוָארה, אבקש ואֶתחַנן לפניה, כּי תּרחם על אָביה הזקן ולא תּסע? אבל יוֹדע אני, כּי כּל בּקשוֹתי וּתחינוֹתי יִשׂא הרוּח. יִמַח שמן של בּנוֹתי ואָרוּר טבען כּי עז! בּנוֹת טוֹביה כּי דבקוּ בּאִיש – ודבקוּ בּוֹ בּכל לבבן וּבכל נפשן, בּגוּפן וּבנשמתן גם יחד!

בּקיצוּר, כּךְ ישבנוּ שנינוּ על מפתּן הבּית זמן רב, כּמעט כּל אוֹתוֹ הלילה, יוֹשבים וּמדבּרים, אוֹ יוֹשבים ושוֹתקים. ויוֹתר שדיבּרנו שתקנוּ. וגם כּשדיבּרנוּ, לא היוּ דברינוּ אֶלָא מיני רמזים, פּסוּקים ושברי פּסוּקים. אני לה: הנשמע כּדבר הזה, שבּתוּלה תּינשׂא לבחוּר רק כּדי שתּוּכל לָלכת אַחריו לעֵבר מהרי־חוֹשך? והיא לי: עמוֹ, עם בּחירה רצתה נפשה בּוֹ, גם להרי־חוֹשך תּלך. אני מסבּיר לה את הדבר לפי שׂכלי וּמוֹכיחַ לה, כּי דרך כּסילים בּחרה לה. והיא מסבּירה לי את הדבר לפי שׂכלה, כּי אֵין אני מסוּגל להבין את הדרך אשר בּחרה לה. אני לה: “אֶמשוֹל לךְ משל. למה הדבר דוֹמה? לתרנגוֹלת שהיתה דוֹגרת על בּיצי בּרוָזים. יצאוּ הבּרוָזים לאַויר העוֹלם ועמדוּ על רגליהם, קפצוּ לתוֹך המים והתחילוּ שׂוֹחים בּנהר. עמדה התּרנגוֹלת על שׂפת הנהר והבּיטה אַחרי אֶפרוֹחיה, עוֹמדת וּמקעקעת בּמר־נפשה”. והיא לי: “אָמנם כּן, עלוּבה תּרנגוֹלת זוֹ וּראוּיה לרחמים. אבל בּשביל שהתּרנגוֹלת מקעקעת, לא יִשׂחוּ אֶפרוֹחיה בּמיִם?”… המבין אתּה בּטיב דיבּוּרים אֵלוּ? בּנוֹת טוֹביה מדבּרוֹת דברים של טעם!…

בּקיצוּר, בּין כּה וכה עלה עמוּד השחר. הזקנה שלי נרגנת בּבּית וּשנתה נגזלה ממנה. כּמה פּעמים שלחה להזכּיר לי, כּי אֶעלה על משכּבי, וּכשראתה, כּי אֵין שוֹמע לה, הוֹציאָה ראשה בּעד החַלוֹן וּפתחה פּיה בּברכּת־הבּוֹקר: “טוֹביה, מה זה היה לך? איזוֹ רוּח עברה עליךָ הלילה?” “הסי, גוֹלדה, אני אוֹמר, אַל תּשמיעי בּמרוֹם קוֹלךְ, כּדבר האָמוּר בּתהילים: לָמה רגשוּ?… כּלוּם שכחַתּ, אני אוֹמר, כּי הוֹשענא רבּה לנוּ היוֹם, והשעה הזאת שעת־חירוּם היא בּפמַליה של מַעלה, שעה של גמר חתימת הפּתקאוֹת, וּלפיכךְ, אני אוֹמר, חַייב יהוּדי להיוֹת עֵר כּל הלילה. ואַתּ, גוֹלדה, אני אוֹמר, אִם שמוֹע תּשמעי לקוֹלי, קוּמי־נא וּפחי בּמיחַם והכיני כּוֹס תּה, ואני אֵלךְ ואֶרתּוֹם את עֶגלתי ואָשוּבה עד כּה, לפי שנוֹסע אני עם הוֹדיל אל מסילת־הבּרזל”. ותוֹךְ כּדי דיבּוּר אני עוֹמד וּבוֹדה לה שקר חדש בּתכלית החידוּש, שוּב אוֹתוֹ מעשׂה בּירוּשה וּבדוֹדה העשירה. “הוֹדיל שלנוּ נוֹסַעת, אני אוֹמר, כּיוֹם הזה ליהוּפּיץ, וּבוַדאי תּישאֵר שם כּל ימי החוֹרף, ואֶפשר, אני אוֹמר, יעברוּ עליה שם גם ימי הקיִץ הבּא, ואַחרי ימי הקיִץ גם ימי החוֹרף הבּא. וּלפיכך, אני אוֹמר, תּכיני לה צידה לדרך מכּל אשר יעלה המַזלג, מחוּט ועד שׂרוּךְ נַעל – מעט בּגדי־לבן ושׂמלה, וכרים שנַיִם, וּשאָר ירקוֹת”. כּךְ אני מפקד בּביתי וּגזירה יוֹצאת מלפני, לבל תּבכּינה הנשים. “הוֹשענא רבּה לנוּ היוֹם, ואָסוּר לבכּוֹת, דין מפוֹרש הוּא, אני אוֹמר, בּשוּלחָן ערוּךְ!”… ממילא מוּבן, שהנשים אֵינן מַשגיחוֹת לא בּי ולא בּשוּלחן ערוּך וּבוֹכוֹת דווקא בּקוֹל. וּכשהגיעה שעת הפּרידה, גדלה היללה בּבּית. הכּל בּכו – גם האֵם, גם הבּנוֹת וגם היא עצמה, כּלוֹמַר הוֹדיל. וּבהגיע תּוֹר בּתּי הבּכירה, היא צייטיל (לימי החג היא בּאה אֵלי עם בּחירה, עם מוֹטיל מַלבּיש־ערוּמים), נפלוּ שתּי האחיוֹת אִשה על צוארי רעוּתה ודבקוּ זוֹ בּזוֹ כּל־כּךְ, עד שהפרידוּ בּיניהן בּעמל רב. ורק אני טוֹביה לבדי התחזקתּי והקשיתי את לבּי כּאֶבן. אָמנם לבּי המה בּי כּהמוֹת מיחַם רוֹתח, אבל לגלוֹת את הדבר בּרבּים – אָסוּר! לא אִשה טוֹביה!… וגם אַחַר־כּךְ, בּזמן נסיעתי בּעגלה עם הוֹדיל, שוֹתק היִיתי שתיקה יפה. ורק כּשהתקרבנוּ אל מסילת־הבּרזל וראיתי, כּי השעה דחוּקה לי, נזדרזתּי וּביקשתּי ממנה כּי תשיב לי אַךְ על שאֵלתי האֶחָת: מה המעשׂה אשר עשׂה פּילפּלת בּעלה? “הלא כּל דבר, אני אוֹמר, יש לוֹ טעם!”… נצתוּ פּני הוֹדיל בּאֵש, ונשבּעה לי כּל מיני שבוּעוֹת שבּעוֹלם, כּי חַף הוּא מפּשע ונקי מכּל עווֹן. “אָדם זה, היא אוֹמרת, אֵינוֹ דוֹאֵג לעצמוֹ ולא כּלוּם. כּל מה שהוּא טוֹרח, היא אוֹמרת, אֵינוֹ טוֹרח אלא לאחרים, לטוֹבת הכּלל, וּבעיקר, היא אוֹמרת, לבני העניים, להפּוֹעלים וּלבעלי־המלאכה, לאֵלה, היא אוֹמרת, העוֹבדים עבוֹדת־פּרךְ ואוֹכלים יגיע כּפּיהם”… “אִם כּן, אני אוֹמר, לָמה אֵין העוֹלם טוֹרח גם בּשבילוֹ, מכּיון שבּחוּר נאֶה הוּא כּל־כּךְ?… ואַף־על־פּי־כן, אני אוֹמר, תּפרשׂי שם בּגיני בּשלוֹם אלכּסנדר מוּקדוֹן שלךְ. אִמרי לוֹ, אני אוֹמר, כּי סוֹמךְ אני על יוֹשר־לבּוֹ, שהרי איש היוֹשר הוּא, אני אוֹמר, וּבוַדאי לא יִתעמר בּבתּי בּנכר, ואָז יזכּוֹר, אני אוֹמר, ויֵכתּוֹב מכתּב ממרחַקים גם לאָביה הזקן”… עוֹד אני מדבּר, והנה זוֹ נוֹפלת על צוארי בּבּכי: “אַבּא, היא אוֹמרת, הגיעה שעתּנוּ להיפּרד. חיה בּשלוֹם, אַבּא, אלוֹהים יוֹדע, היא אוֹמרת, אִם אוֹסיף לראוֹתךָ עוֹד!”… קץ כּל בּשׂר בּא! הפּעם לא יכוֹלתּי עוֹד להתאַפּק… המבין אַתּה ידידי?… זכרתּי לה, להוֹדיל זוֹ, ימים מקדם, אַהבת נעוּריה… עֵת פּעוּטה היתה… ילדה קטנה… נשׂאתיה על כּפּים… על כּפּיִם נשׂאתיה… אל תּראֵני, אדוֹני שלוֹם־עליכם, שאני נוֹהג מנהג אִשה… אילוּ ידעתּ את הוֹדיל זוֹ… הטוֹבה בּבנוֹתי… אילוּ ראית את מכתּביה, שהיא כּוֹתבת לי ממרחַקים… הוֹדיל זוֹ… בּמעמקי לבּי היא חקוּקה… פּה, בּמעמקים… אֵין מלים בּפי…

* * * * * * * * ואוּלם נַעזוֹב־נא, אדוֹני שלוֹם־עליכם, את בּת־המלכּה ונַחזוֹר אֶל בּן־המלך, הוּא סוּסי. הנה הוּא עוֹמד, פּיקח זה, אַחַר עֶגלתי, מציץ מן הכּדים, מרמז לי ואוֹמר: כּלה דרשתךָ, רב טוֹביה, וּבוֹא, כּי עוֹד מעט וּפנה יום"…



  1. “בּרךָ” במקור – הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!