רקע
שלום עליכם
בת טוביה שנשבתה לבין הגויים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: מהד' מתוקנת, תל אביב: דביר; תשט"ז

מעשׂה־פגעים שסח לי טוֹביה החוֹלב, כּיצד נכשלה בּתּוֹ השלישית בשאֵינוֹ בּן־בּרית, בּגדה בּעמה וּבאלוֹהיה ואיבּדה עוֹלמה בּשעה אָחת.


הוֹדוּ ליי כּי טוֹב – כּךְ, אדוֹני שלוֹם־עליכם, אָנוּ אוֹמרים בּהלל בּכל ראש־חוֹדש, ואָנוּ מפרשׁים לעצמנוּ מקרא זה לפי תּרגוּם אוּנקלוֹס: כּל דעביד רחמנא לטב עביד. הכּל עשׂה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא יפה ותיקן עוֹלמוֹ בּחסד, ללמד לבני־אנוֹש מוּסר וּלחַנכם בּיִסוּרים, להפליא מכּוֹתיהם וּלהעמיק פּצעיהם, למען ידעו ויִתּנוּ אֶל לבּם עֶרב ובוֹקר וצהרים, כּי יש אלוֹהים שוֹפטים בּאָרץ. אני טוֹביה, אָדם ילוּד־אִשה, קצר־ימים ושׂבע־רוֹגז, מבּשׂרי אֶחזה זאת וּמפּגעי הרבּים, המתרגשים וּבאים עלי בּזה אַחַר זה ולא יִתּנוּני להשיב רוּחי. לא תּוֹעיל לי חָכמתי לעוות את הכּתוּבים וּלהטוֹתם כּחפצי וכישר בּעֵיני. שבתּי וראיתי, כּי הכּל הבל, וייאַשתּי את לבּי על כּל העמל תּחת השמש ואָמרתּי לנפשי: אִי לךָ, טוֹביה, הרף ידיךָ! לא עליךָ המלאכה לתקן עוֹלם בּמלכוּת שׁדי. הלא אלוֹהים הוּא – יתקן לוֹ כּאַוַת־נפשוֹ!… להוֹדיעךָ, שחמדה גנוּזה יש לוֹ להקדוֹש־בּרוּך־הוּא וצער גידוּל בּנים שמה, ואוֹתה נתן לבני־אָדם לענוֹתם וּלמרק עווֹנוֹתיהם בּעוֹלם הזה. לפיכךְ חַייבים אנחנוּ לקבּלה מידוֹ בּאהבה וּלחָבּב עלינוּ את היִסוּרים. הנה, למשל, צייטיל בּתּי הבּכירה, זוֹ שדבקה בשעתּה בּאוֹתוֹ חַייט, בּמוֹטיל מַלבּיש־ערוּמים, – כּלוּם יש לי הצדקה לבוֹא עמה בּטרוּניה? אמת, בּעלה עם־האָרץ הוּא, לא עלינוּ, בּן־אָדם פּשוּט, שאֵינוֹ מהלךְ בּגדוֹלוֹת ואֵינוֹ מבין בּאוֹתיוֹת הקטנוֹת. אם כּן, מַה בּכךְ? וכי כּל העוֹלם כּוּלוֹ חַייב לעסוֹק בּתּורה?

והלא כּנגד זה בּרנש ישר הוּא, עוֹשׂה מלאכתּוֹ בּאמוּנה וּבזיעת־אַפּיו יֹאכל לחם. וצייטיל זוֹ, לוּא ראית, כּבר העמידה לוֹ, בּלא עַין־הרע, בּית מלא פּעוּטוֹת, וּשניהם, בּרוּך השם, פּניהם מַשחירים בּעוֹשר וּבכבוֹד.

ואִם תּשאַל את פּיה, ואָמרה לךָ, כּי טוֹב לה וטוֹב חלקה, כּי כּל העוֹלם אֵינוֹ כּדאי לה אֶלָא בּשבילוֹ, בּשביל בּעל־נעוּריה. אֶלא מה? קצת חסרוֹן בּדבר, שאֵין לחם בּבּיִת לפי הטף, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּקריאַת־התּוֹרה: לא על הלחם לבדו יִחיֶה האָדם… עד כּאן הקפה ראשוֹנה, כּלוֹמַר, אֵלה תּוֹלדוֹת בּתּי הבּכירה. ועל בּתּי השנית, היא הוֹדיל, אֵין אני צריךְ לספּר לךָ. יוֹדע אַתּה מכּבר, עד היכן הגיעה. זוֹ נגזלה ממני בּחזקת היד ואָבדה, אָבדה לעוֹלמים! אלוֹהים יוֹדע, אם עוֹד אָשוּב לראוֹת פּניה בּעוֹלם הזה – אֶלָא אִם כּן אחַכּה לעוֹלם הבּא, לאַחַר מאָה ועשׂרים שנה.

וּמדי דבּרי בּה, בּהוֹדיל בּתּי, נפשי תּצא אַחריה, זכוֹר אֶזכּרנה ולא אוּכל לשכּוֹחַ אוֹתה עד היוֹם הזה. היִשכּח טוֹביה את הטוֹבה בּבנוֹתיו, את הוֹדיל ילדת־שעשוּעיו? לוּא ראית את המכתּבים שהיא כּוֹתבת אֵלי ממרחַקים, מעֵבר להרי־חוֹשך, – לב מי לא יִתמוֹגג לדבריה? חַיים הם שם, כּוֹתבת היא לי, בּטוֹב וּבנעימים. הוּא יוֹשב בּבית־האסוּרים, והיא משׂתּכּרת לפת־לחמה, כּוֹבסת לבנים וקוֹראת בּספרים ורוֹאָה את פּניו פּעם אַחַת בּשבוּע. אבל אֵין בּכךְ כּלוּם. תּקוָתה חזקה, היא אוֹמרת, כּי עוֹד יגיעוּ ימים טוֹבים גם להם. העננים יִתפּזרוּ ותזרח השמש, ואוֹר שבעתיִם יאִיר לכוּלנוּ, ואָז, היא אוֹמרת, ישיבוּ את שבוּתוֹ, כּלוֹמַר, את שבוּת פּילפּלת בּעלה, מַחמַל־נפשה, ועוֹד רבּים כּמוֹהוּ יִגָאלוּ ממצריִם ויבוֹאוּ אֵלינוּ לכלוֹת את המלאכה אשר החלוּ – להפוֹךְ את הקערה על פּיה וּלשנוֹת סדרי בּראשית… מה תֹּאמר אֵיפוֹא להשׂגתה של בּת טוֹביה?… וּבכן, מה עשׂה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא? הלא נאמר עליו, כּי אֵל רחוּם וחַנוּן הוּא, טוֹב וּמיטיב לכּל, – השקיף עלי ממכוֹן־קדשוֹ ואָמר לי: “חַכּה, טוֹביה, כּמעט־קט, עוֹד ידי נטוּיה להראוֹתך נפלאוֹת! הנה אָביא עליךָ צרה אַחרוֹנה, שתּשכּיחַ מלבּךָ את הראשוֹנוֹת”… ואַתּה, אדוֹני שלוֹם־עליכם, הטה אָזנךָ ותשמע את כּל התּלאָה אשר מצאַתני בּיוֹם אֶחד, יוֹם מַר ונמהר. לשוּם בּן־אָדם אַחר לא הייתי מסַפּר זאת, כּי גדוֹל הכּאֵב, וגדוֹל ממנוּ הבּזיוֹן! אבל כּלוּם ממךָ אַסתּיר דבר?

כּמוֹ שכּתוּב בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה: המכסה אני מאַברהם?… כּל אשר שׂם אלוֹהים בּלבּי אוֹתוֹ אסַפּר לך. ורק אַחַת אבקש ממךָ: יד לפה! יהי־נא הדבר שמוּר וחתוּם בּלבּנוּ עד יוֹם אַחרוֹן, כּי עוֹד פּעם אני אוֹמר לךָ: גדוֹל הכּאֵב מאוֹד, והבּזיוֹן – הוֹי הבּזיוֹן גדוֹל ממנוּ שבעתיִם!…

בּקיצוּר, רצה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא לזכּוֹת את טוֹביה, לפיכךְ הרבּה לוֹ נקבוֹת, בּנוֹת בּמַשמע, שבע בּנוֹת יפוֹת־מַראֶה

וּבריאוֹת־בּשׂר, כּמה שנאמר: כּוּלם אהוּבים, כּוּלם בּרוּרים, כּוּלם גיבּוֹרים – אַרזי לבנוֹן ממש! הוֹי מַה טוֹב היה חלקי וּמַה נעים היה גוֹרלי, אילוּ נוֹלדוּ לי מכוֹערוֹת, רעוֹת־מַראֶה ודקוֹת־בּשֹר, כּי עתּה נַחתּי ושלותּי ולא ידעתּי רוֹגז! כי מה חפץ לאיש בּסוּס טוֹב, אִם עוֹמד הוּא בּאוּרוָתוֹ לבטלה? וּמה יִתּן לבנוֹתי יפין וּמה יוֹסיף להן זיו פּניהן, אם יוֹשבים אָנוּ בּפינה נדחת, בּקצה השמים, ואֵין אָנוּ רוֹאים תּמוּנת אָדם חַי, מלבד אַנטוֹן פּוֹפּירילי, זקן עדת האיכּרים, וחווידקי גאלאגאן, לבלר הכּפר, גוֹי בּעל קוֹמה, בּעל בּלוֹרית וּבעל מַגָפיִם,

וּשלישי להם הכּוֹמר, יִמַח שמוֹ וזכרוֹ. כּלכּל לא אוּכל את הכּוֹמר הזה וּשמוֹ תּוֹעֵבה לי. ולא משוּם שאני יהוּדי והוּא כּוֹמר, להבדיל. אַדרבּה, מכּירים אנחנו זה את זה משנים קדמוֹניוֹת, נפגשים לעתּים קרוֹבוֹת וּמדבּרים, משׂוֹחחים ארוּכּוֹת וּקצרוֹת על גוֹי ועל אָדם. אלא שזהיר אני מהיכּנס עמוֹ בּויכּוּחים יתירים על עניני אמוּנה ודת. כּי יוֹדע אני את זה ואת שׂיחו. כּיוָן שפּגעתּ בּוֹ, מיד הוּא מתחיל בּדברי־בלע: לא כּאלוֹהינוּ אלוֹהיהים ולא כּצוּרנו צוּרם… אָמנם אַף אני אֵיני טוֹמן ידי בּצלחת, עוֹנה אוֹתוֹ כּאִוַלתּוֹ וסוֹתר את כּל דבריו בּפסוּק אֶחָד מתּוֹרתנוּ הקדוֹשה. והרי הוּא מַפסיקני ואוֹמר לי בּגאוַת־רשע, כּי בּקי הוּא בּחדרי תּוֹרה כּמוֹני ויוֹדע לפסוֹק פּסוּק גם בּלעדי, ותוֹך כּדי דיבּוּר הוּא עוֹמד להריק עלי את כּל ידיעוֹתיו בּחוּמש שלנוּ, כּדרך הגוֹיים נלעגי־הלשוֹן: “בּאַראַשיט באַראַ אלוֹקים”… בּכל פּעם, בּכל פּעם אוֹתה החָכמה עצמה! אַף אני מזדיין נגדוֹ, כּיד השם הטוֹבה עלי, מַפסיקוֹ ואוֹמר לוֹ, כּי יש אֶצלנוּ לכךְ מקרא מלא בּמדרש. “אֵין מביאים ראָיה מן המדרש! – הוּא פּוֹסק ואוֹמר. – אֵין מדרש אלא תּלמוּד, והתּלמוּד פּסוּל לעדוּת, משוּם שהתּלמוּד, הוּא אוֹמר, כּוּלוֹ שקר וּמרמה ותעתּוּעים”… ממילא מוּבן, שגם אני יוֹדע להשיב חוֹרפי דבר, קם ושוֹפך על ראשוֹ קיתּוֹן של רוֹתחים, מכּל הבּא בּפי, לקיים מה שנאמר בּפרקי אָבוֹת: ודע מה שתּשיב. שמא סבוּר אתּה, שכּוֹמר זה נעלב מדברי? אֵינוֹ חוֹשש ולא כּלוּם! מסתּכּל בּי בּנעימותּ, כּתוֹהה על קנקני, שׂוֹחק לעצמוֹ וּמַחליק את זקנוֹ בּשעת מעשׂה. אֵין לך דבר רע בּעוֹלם מנימוּסיהם של אֵלוּ, הנעלבים ואֵינם עוֹלבים! הגע בּעצמךָ: עוֹמד אַתּה לפני בּעל־דברךָ וּמחָרפוֹ כּאַחַד הריקים, מבטלוֹ תּכלית בּיטוּל, וזה שוֹמע וּמַחריש.

אַתּה מתקצף ורוֹתח וּמררתךָ נשפּכת לאָרץ, והוּא כּאילם לא יפתּח פּיו, יוֹשב וצוֹחק צחוֹק צדיק תּמים. בּעֵת ההיא לא ירדתּי לעוֹמקוֹ של דבר, אבל עכשיו, אוֹי ואבוֹי לי, יוֹדע אני וּמבין פּירוּשוֹ של צחוֹק זה!…

בּקיצוּר, וַיהי אַחַר הדברים האֵלה – בּשעה שבּין השמשוֹת היה מעשׂה, ואני טוֹביה שב כּפעם בּפעם מדרכּי אל בּיתי אשר בּכּפר. נכנסתּי לחצרי – והנה פּנים חדשות לנגדי: חווידקי הלבלר עוֹמד ליד מפתּן הבּית וּמסַפּר עם חַוָה בּתּי השלישית, היא הבּת השניה להוֹדיל. כּיוָן שראַני בּחוּר זה, מיד הפךְ פּניו אֵלי, הרים כּוֹבעוֹ והשתּחוָה וּפנה והלךְ לוֹ. נגשתּי אל חַוָה בּתּי ואָמרתּי לה: “בּתּי, מה לחווידקי בּכאן?” אָמרה לי: “לא כּלוּם”. אָמרתּי לה: “מה פּירוּש לא כּלוּם?” אָמרה לי: מסיחים היִינוּ“. אָמרתּי לה: “מה שׂיח ושׂיג בּינךְ וּבין חווידקי?” אָמרה לי: “מכּירים אנחנוּ זה את זה מכּבר”. אָמרתּי לה: “מַזל טוֹב לךְ בּהתחַבּרךְ עם עֵשׂיו! חווידקי חָבר נאֶה לךְ!”… אָמרה לי: “כּלוּם יוֹדע אַתּה מי וּמה הוּא?” אָמרתּי לה: “אָמנם אֵיני יוֹדע עדיִין, מי הוּא ואֵיזה הוּא, את ספר־היִחוּס שלוֹ לא זכיתי לראוֹת בּעֵיני, אֶלָא שמשעֵר אני לעצמי, אני אוֹמר, שבּוַדאי בּן־טוֹבים הוּא, נצר מגזע גדוֹלים. חוֹששני, אני אוֹמר, שאָביו של זה היה רוֹעֵה־בקר, אוֹ שוֹמר בּלילה, אוֹ אוּלי סתם שיכּוֹר, המתגוֹלל בּקיאוֹ”… אָמרה לי: מי היה אָביו של פיוֹדוֹר – אֵין אני יוֹדעת ואֵין חפצי לדעת. כּל בּני־האָדם שוים בּעֵיני. אבל אֵין שוּם ספק בּדבר, היא אוֹמרת, כּי הוּא עצמוֹ אָדם המַעלה הוּא”. “למשל, אני אוֹמר, בּמה הוּא מצוּין כּל־כּך וּבמה נַעלה הוּא בּעֵינַיִךְ? השמיעיני, אני אוֹמר, ואֵדע גם אָני!” “מה אוֹמַר לךָ, היא אוֹמרת, וּמה אדבּר לךָ, ואַתּה לא תּבין לדברי. פיוֹדוֹר, היא אוֹמרת, הרי זה גוֹרקי השני”. “גוֹרקי השני? – אני אוֹמר. – מי היה אֵיפוֹא, אני אוֹמר, גוֹרקי הראשוֹן?” “גוֹרקי, היא אוֹמרת, הרי זה עכשיו גדוֹל־הדוֹר, ראשון בּכל האָרץ”." אַיה, אני אוֹמר, מקוֹם כּבוֹדוֹ של תּנא קמא זה שלךְ, מה מעשׂהוּ וּמה חידש בּדברי הלכה?" אָמרה לי: גוֹרקי זה אָדם גדוֹל הוּא, סוֹפר מפוּרסם, כּלוֹמר, מחַבּר חיבּוּרים וּספרים, ואיש טוֹב וישר, בּעל נפש עדינה. אַף הוּא מוֹצאוֹ מבּני־עניים, מסתר המדרגה עלה, לא קרא ולא שנה בּבתּי־ספר, ורק בּשׂכלוֹ וּבחריצוּתוֹ עשׂה את כּל החַיִל הזה. הרי תּמוּנתוֹ לפניךָ“. כּך היא אוֹמרת לי, חַוָה עצמה, עוֹמדת וּמוֹציאה מכּיסה מין פּרצוּף מצוּלם וּמראָה אוֹתוֹ לנגד עיני. “הזה הוּא, אני אוֹמר, קלסתּר־פּניו של אוֹתוֹ צדיק, מוֹרנו הרב רב גוֹרקי? מַה נחמד הוּא למַראֶה! אֶראֶה בּנחָמה, אני אוֹמר, אִם לא ראִיתיו מכתּף ליד מסילת־הבּרזל, אוֹ מַסיע קוֹרוֹת בּיער”. אם כּן, היא אוֹמרת, לדידךָ חסרוֹן הוּא זה, שאָדם עמל ונהנה מיגיע כּפּיו? וכי אַתּה אֵינךָ עמל ללחמךָ? ואנחנוּ כּוּלנוּ כּלוּם אֵין אָנוּ עמלים כּל ימינוּ?” “נַעניתי לךְ, אני אוֹמר, כּדבריִךְ כּן הוּא. וכן מצינוּ, אני אוֹמר, מקרא מפוֹרש גם בּשיר־המַעלוֹת: יגיע כּפּיךָ כּי תאכל – פּירש רש”י: כּפי עבוֹדתךָ כּךְ אכילתךָ. ואַף־על־פּי־כן, אני אוֹמר, עדיִין לא נתחַוור לי, מה ענינוֹ של חווידקי בּכאן? נוֹחַ היה לי, אני אוֹמר, אילוּ הכּרתּ אוֹתוֹ מרחוֹק, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּפרקי אָבוֹת: דע מאַיִן בּאת וּלאָן אַתּה הוֹלךְ – אַל תּשכּחי, בּתּי, מי אַתּ וּמי הוּא!“… אָמרה לי: האלוֹהים עשׂה את כּל האָדם ישר”… אָמרתּי לה:" בּוַדאי, שאלוֹהים בּרא את אָדם הראשוֹן בּצלמוֹ וכדמוּתוֹ, ואַף־על־פּי־כן, אני אוֹמר, חַייב כּל אֶחָד לבקש לוֹ את בּן־מינוֹ, כּמוֹ שכּתוּב בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה: אִיש על מַחנהוּ ואִיש על דגלוֹ“… “נפלא הדבר, היא אוֹמרת, שלכל ענין וחפץ יש לךָ פּסוּק בּצדוֹ! אֶפשר, היא אוֹמרת, תּבקש ותמצא לי פּסוּק גם לזה, שבּני־האָדם עמדוּ ונתחַלקוּ למשפּחוֹתיהם וּלגוֹייהם – ליהוּדים וּלנכרים, לאדוֹנים ולעבדים, לעשירים וּלקבּצנים?” “טֶה־טֶה־טֶה! – אני אוֹמר. – רוֹאֶה אני בּךְ, בּתּי, אני אוֹמר, שקפצה לך הדרךְ וּכבר הגעתּ לאֶלף הששי!” ואני עוֹמד וּמסבּיר לה סיבּת כּל הסיבּוֹת, מלמדה פּרק בּמעשׂה מרכּבה, שכּךְ מנהגוֹ של עוֹלם מששת ימי בּראשית. אָמרה לי: לָמה מנהגוֹ של עוֹלם כּךְ?” אָמרתּי לה: “לפי שכּךְ בּרא הקדוֹש־בּרוּך־הוּא את עוֹלמו”. אָמרה לי: לָמה בּרא הקדוֹש־בּרוּך־הוּא את עוֹלמוֹ כּך?" אָמרתּי לה: “אִי, בּתּי! אִם נדרוֹש בּמוּפלא ממנוּ ונשאַל שאֵלוֹת משוּנוֹת, לָמה כּךְ ולָמה כּךְ, הרי אֵין לדבר סוֹף!” אָמרה לי: “והלא לכךְ ניתּנה לנוּ בּינה יתירה, שנשאַל שאֵלוֹת!” אָמרתּי לה: מנהג קדמוֹני יש לנוּ, דין מפוֹרש בּעֵין־יעקב: תּרנגוֹלת ששינתה טעמה והתחילה קוֹראת כּתרנגוֹל, מיד כּוֹפתים כּרעיה ומביאים אוֹתה אל השוֹחט, לקיים מה שנאמר בּתפילת שחרית: אשר נתן לשׂכוי בּינה"… “הקץ לדברי פּילפּוּל? אוּלי תּשׂימוּ שם מַחסוֹם לגרגרוֹתיכם? – קוֹראת אֵלינו גוֹלדה אִשתּי מתּוֹך הבּית. – מעשׂה־ידי, תּבשיל־הסלקים, עוֹמד כּאן על השוּלחן זה כּשעה, והוּא אוֹמר שם שירה!” “פּיה פּתחה בּחָכמה! – אני אוֹמר. – לא לחינם, אני אוֹמר, שנוּ חכמים בּפרקי אָבוֹת: שבעה דברים בּגוֹלם – תּשעה קבּים שׂיחה ניתּנוּ לנשים. אָנוּ מדבּרים כּאן דברים של טעם, וזוֹ בּאה בּמעשׂה ידיה, בּחמיצת־החָלב שלה!” ענתה גוֹלדה ואָמרה: “חַיֶיךָ וחַיי ראשךָ, היא אוֹמרת, שחמיצת־החָלב שלי עוֹלה בּטעמה על כּל הדברים של טעם שלך!” “מַזל טוֹב, אני אוֹמר, הרי לכם פּילוּסוּף שלישי לגוֹרקי, שמאחוֹרי התּנוּר והכּיריִם יצא לדרוֹש! לא די, אני אוֹמר, שבּנוֹתי הציצוּ ונפגעוּ, אלא שגם אשתּוֹ של טוֹביה הרימה כּנפיה לעוּף דרךְ ארוּבּת־העשן, כּציפּוֹר־דרוֹר תּחת השמיִם!” “מכּיוָן שכּךְ, אוֹמרת גוֹלדה שלי, מאַחַר שנתגלגלוּ והגיעוּ הדברים לשמַיִם, שכוֹב תּשכּב בּמעמקי האָרץ!”… מַה תֹּאמר אֵיפוֹא לברכה זוֹ על לב ריק ונפש שוֹקקה?…

בּקיצוּר, הבה נַעזוֹב, כּמַאמרם, את בּן־המלךְ ונַחזוֹר את בּת־המלכּה, כּוונתי להכּוֹמר, יִמַח שמוֹ וזכרוֹ. פּעם אחת לפנוֹת ערב עשׂיתי את דרכּי מבּוֹיבּריק לביתי עם כּדי וקדירוֹתי הריקים. אני בּדרךְ, לפני כּניסתי לכּפר – והנה הדבּיקני כּוֹמר זה, כּשהוּא יוֹשב בּכּרכּרה שלוֹ המחוּשקה בּרזל, נוֹהג בּסוּסים בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ וּזקנוֹ המסוֹרק מתבּדר לרוּח. “על גחוֹנךָ תּלךְ, אני מברכוֹ בּלבּי, פּגיעה יפה היא לעוֹברי דרכים!”… “עֶרב טוֹב, הוּא אוֹמר לי, וכי לא הכּרתּני?” “סימן הוּא לךָ, שתּתעשר בּקרוֹב”. אני אוֹמר לוֹ, מרים כּוֹבעי וּמזרז את סוּסי לעבוֹר ממנוּ והלאה. והרי הוּא אוֹמר לי: “המתּן, טביל, לָמה תּמַהר? עמוֹד רגע ואַשמיעךָ דבר”. “אָח, אני אוֹמר, דבּר כּי שוֹמע עבדךָ, וּבלבד שתּשמיעֵני טוֹבוֹת, שאִם לא כּן, אני אוֹמר, מוּטב שיהא הדבר מוּנח אֶצלךָ עד שיבוֹא אֵליהוּ”. “אֵימתי, הוּא אוֹמר, יבוֹא אֵליהוּ?” “אֵליהוּ הנביא, אני אוֹמר, אֵליהוּ התּשבּי, אֵליהוּ הגלעדי בּמהרה יבוֹא אֵלינוּ עם משיח בּן דויד”. “בּן דויד, הוּא אוֹמר, הלא כּבר בּא!” “הדברים האֵלה, אני אוֹמר, עתּיקים הם, וּכבר שמַעתּים מפּיךָ כּמה וכמה פּעמים; ואַתּה, אדוֹני, אָבי, אני אוֹמר, לוּא יש את נפשךָ ותשמיעֵני היוֹם חדשוֹת!” “הלא זה חפצי, הוּא אוֹמר, להשמיעךָ הפּעם חדשוֹת; רוֹצה אני, הוּא אֹומר, לדבּר עמך בּךָ בּעצמךָ, כּלוֹמַר בּבתּךָ”… הדבר יצא מפּיו, ולבּי נתר ממקוֹמוֹ: מה מחוּתּן הוּא לבתּי? ואני עוֹנה ואוֹמר לוֹ: “בּנוֹתי, אני אוֹמר, כּבר גדלוּ ואֵינן זקוּקוֹת עוֹד למליץ־יוֹשר; שׂפתן אִתּן, אני אוֹמר, ויכוֹלוֹת הן בּעֶזרת השם יִתבּרךְ לדבּר בּעדן”… “אבל הענין הזה, הוּא אומר, העוֹמד לפנינוּ, ענין נכבּד הוּא לבתּךָ מאוֹד, ועל־כּרחה היא זקוּקה לעֶזרת אחרים, לפי שמזה, הוּא אוֹמר, תּוֹצאוֹת גדוֹלוֹת לה לתכלית חַיֶיה”… “מַה לבני־אָדם מן החוּץ, אני אוֹמר, וּלתכלית חַיֶיה של בּתּי? כּמדוּמה לי, אני אוֹמר, כּיוָן שהגיעוּ הדברים לידי תּכלית, הרי אני אָביה והיא בּתּי, עצמי וּבשׂרי, עד מאָה ועשׂרים שנה! הכן דברי אִם לא?”… “אמת, הוּא אוֹמר, מוֹדה אני לךָ, כּי אָב אַתּה לבתּךָ; אבל זוֹ רעה חוֹלה, הוּא אוֹמר, שהוּכּית בּסַנורים. עֵינים לךָ, הוּא אוֹמר, ולא תּראֶה, כּי בּתּךָ שוֹאֶפת לעוֹלם אַחר, לעוֹלם שכּוּלוֹ טוֹב!”… אִם עֵינים לי ולא אֶראֶה – זוֹהי, אני אוֹמר, הלכה בּפני עצמה, שלא כּאן המקוֹם לבררה. ואוּלָם, אני אוֹמר, ילמדני־נא אדוֹני אָבי, מה ענינךָ לכאן ולָמה נגע הדבר אל לבּךָ?" “הדבר הזה, הוּא אוֹמר, נגע אל לבּי מאוֹד, לפי שבּתּךָ נתוּנה עכשיו בּרשוּתי”. “מַה מַשמע, אני אוֹמר, כּיצד נתוּנה בּתּי בּרשוּתךָ?” מַשמע, הוּא אוֹמר, שאני הכנסתּיה לרשוּתי והשגָחתי עליה“… כּךְ הוּא אוֹמר לי, מציץ לתוֹךְ עֵינַי וּמַחליק בּשעת מעשׂה את זקנוֹ המהוּדר והמבוּדר. אני קוֹפץ ממקוֹמי כּנשוּךְ־נחש: “אֶת מי? אֶת בּתּי הכנסתּ לרשוּתךָ? אֵיךְ מלָאךָ לבּך?!” כּךְ אני אוֹמר לוֹ וּמַרגיש בּעצמי, כּי אני מתמַלא חימה. והרי הוּא משיב לי בּמתינוּת וּבבת־צחוֹק מתוּקה: אַל־נא בּאַפּךָ, טביל. הבה, הוּא אוֹמר, נדבּר דברינו בּמנוּחה וּביִשוּב־הדעת. גָלוּי וידוּע לפניךָ, הוּא אוֹמר, שאֵין אני שׂוֹנא לךָ ואֵיני מבקש רעתךָ חלילה, אַף־על־פּי שיהוּדי אָתּה. יוֹדע אַתּה גם יוֹדע, הוּא אוֹמר, שמכבּד אני מאוֹד את היהוּדים ולבּי כּוֹאֵב ומיצר עליהם, שעם קשה־עוֹרף הם ועדיִין הם עוֹמדים בּמרדם, אֵינם מַכניעים את לבּם העיקש ואֵינם רוֹצים להבין, כּי כּל כּוונתנוּ אֵינה אֶלָא לטוֹבתם”… “אַל־נא, אדוֹני אָבי, אני אוֹמר לו, אִם נא מצאתי חן בּעֵיניךָ, אַל תּזכּיר עתּה אֶת טוֹבוֹתיךָ לפנַי, כּי כּל מלה וּמלה, שאני שוֹמע עכשיו מפּיךָ, כּמַחַט בּבּשׂר החַי היא ללבּי, כּחוֹמץ לעֵינים וּכעשן לשינים… ואַתּה, אני אוֹמר, אִם לבּךָ טוֹב עלי בּאמת וּבתמים, עשׂה־נא עמדי רק את החסד האַחרוֹן הזה וּתברכךָ נפשי: הניחה לבתּי, אני אוֹמר, ואַל תּגע בּה”… “אִיש בּער אַתּה, טביל, הוּא אוֹמר, ולא תבין! כּל רעה לא תאוּנה חָלילה אֶל בּתּךָ! אַדרבּה, הוּא אוֹמר, רק אוֹשר נכוֹן בּשבילה. כּי הנה נמצא לה, הוּא אוֹמר, חָתן הגוּן בּמַחננוּ, בּחוּר נאֶה וָטוֹב, כּה יִתּן לי אלוֹהים וכה יוֹסיף”…“אָמן כּן יהי רצוֹן! – אני אוֹמר לוֹ בּעקימת פּנים שׂוֹחקוֹת וּבלבּי אֵש הגיהנוֹם בּוֹעֶרת. – מי הוּא זה, למשל, אוֹתוֹ חָתן?השמיעֵני, אני אוֹמר, ואֵדע גם אני, אִם זכיתי לכךְ!”… "מסתּמא, הוּא אוֹמר, מַכּיר אַתּה אוֹתוֹ.

בּחוּר הגוּן הוּא מאוֹד, תּם וישר, גם יוֹדע לָשוֹן וספר, אַף כּי לָמד מעצמוֹ. והנה, הוּא אוֹמר, דבקה נפשוֹ בּבתּךָ, והוּא רוֹצה לישׂא אוֹתה כּדת וּכדין ואֵינוֹ יכוֹל, משוּם שלא מבּני אוּמתך הוּא"… “חווידקי!” ניצנצה מחשבה בּלבּי, וחוֹם משוּנה חוֹלף את מוֹחי וזיעה קרה מכסה את בּשׂרי, ואני יוֹשב בּעֶגלתי נרעש ונדהם. ואוּלָם מתאַפּק אני בּכל מאמצי כּוֹחי, לבל תּיגָלה סערת־לבּי לעֵיני אִיש צר ואוֹיב. ואני נוֹטל את המוֹשכוֹת בּידי ודוֹפק את סוּסי דפיקה קלה מאחוֹריו וּלמַעלה ונוֹסע לדרכּי בּלא בּרכה. בּאתי לביתי – אוֹיה לי, מַהפּכת אלוֹהים! בּנוֹתי פּרשׁוּ כּל אַחַת לקרן־זוית שלה, כּוֹבשוֹת פּניהן בּכּרים וּבוֹכוֹת, וגוֹלדה שלי – חציה כּאן וחציה בּעוֹלם־האמת. מבקש אני את חַוָה: אַיה חַוָה? אֵין חַוָה, נעלמה ואֵיננה!… לשאוֹל עליה אֵיני רוֹצה. מה אֶשאַל וּמה אֶחקוֹר – ושדי המר לי. אוֹי לי ואוֹי לנַפשי, שהגעתּי ליוֹם־תּוֹכחה זה, יוֹם מַר ונמהר! ואני טוֹעֵם טעמוֹ של חיבּוּט־הקבר, ואני מַרגיש, כּי אֵש יוֹקדת תּוֹכי וּתלהט לבּי. וגדוֹל כּעסי וּגדוֹלים יִסוּרי, ואֵין מוֹצא להם. ואני מתאַוה לתת את גוי למכּים ואת לחָיי למוֹרטים. ואני מרים את קוֹלי על בּנוֹתי ושוֹפךְ את כּל מרי לבּי על ראש אִשתּי. ואֵין מנוֹס לי ואֵין מפלט לעצמי. לאָן אֶברח ואָנה מפּני אֶסתר מעוֹצר רעה ויגוֹן?… ואני נכנס לאוּרוָה ונגש אל סוּסי לתת אוֹכל לפיו, וּמוֹצא אוֹתוֹ בשעת קלקלתוֹ, חציוֹ עוֹמד וחציוֹ רוֹכב על־גבּי קוֹרת האֵבוּס. ואני חוֹטף מַקל וּמַתחיל להכּוֹתוֹ, הכּה וּפצוֹע, על ראשוֹ ועל גבּוֹ ועל ירכוֹ ועל רגליו, מַכּה ואוֹמר: “כּל מַגפוֹתי אֶל לבּךָ, שלוּמיאֵל שכּמוֹתךָ, רע־המזל שלי! כּה תּחיה וכה תּאריךְ ימים על האָרץ, אִם יש לי בּשבילךָ אפילוּ שיבּוֹלת־שוּעל אָחָת! צרוֹת אֶתּן לךָ, אִם רצוֹנךָ בּכךְ, פּגעים וּנגעים ויִסוּרים וּמַכּוֹת וּבכוֹרוֹת!”… כּךְ אני מדבּר אל סוּסי בּחמת־רוּחי, וּמיד אני ניחָם ולבּי כּוֹאֵב וּמתַמלא רחמים על בּהמתּי האוּמללה. צער בּעלי־חַיִים!… בּמה חָטא עלוּב־נפש זה כּי הרימוֹתי ידי עליו? “אִי לךָ, זקן שוֹטה, אני אוֹמר לעצמי, שנתבּלבּלוּ חוּשיך ונטרפה דעתּךָ עליךָ מגוֹדל הכּאֵב והחרפּה!”… ואני חוֹזר ונכנס לבּיִת, נוֹפל מלוֹא קוֹמתי על המיטה, כּוֹבש פּני בּכּר, וראשי – ראשי עלי כּגלגל לפני סוּפה מרוֹב מחשבוֹת והירהוּרים וּשאֵלוֹת וּספקוֹת, האוֹכלים כּרקב לבבי. “מַה פּשעי וּמה חטאתי – לָמה, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, שׂמתּני למפגע לך? המעט לךָ יהוּדים בּעוֹלָמךָ, כּי רק בּי בּחַרתּ מכּוּלם להכבּיד עלי ידךָ וּלהכריעֵני לאָרץ? הוֹי, אֵלי, אֵלי! מה אָנוּ וּמה חַיינוּ – מי אני טוֹביה וּמַה כּוֹחי, כּי תּזכּרני תּמיד וכי תּשית אֵלי לבּךָ, ולא תּתּנני להשיב רוּחי, ולא תּרפּני אַף לרגע, ותפקדני בּכל עֵת וּבכל שעה לכלוֹת בּי חמתךָ וּלהוֹרידני בּיגוֹן שאוֹלה, לפרפּרני וּלפצפּצני ולשלוֹח בּי את כּל מכּוֹתיךָ, עֶברה וזעם וצרה?”… וּבעוֹד אני שוֹכב על גחלים לוֹהטוֹת וּמענה את עצמי בּמחשבוֹת אֵלוּ, והנה שוֹמע אני, כּי אִשתּי העלוּבה נאנחת אַף היא בּפינתה האפלה, וכל אַחַת מאַנחוֹתיה שוֹברת חצי גוּפי. “גוֹלדה, אני אוֹמר, הישנה אָתּ?”… “לא, היא אוֹמרת, וכי מה?”… "לא כּלוּם, אני אוֹמר, אוֹי ואבוֹי לנפשנוּ, שכּךְ עלתה לנוּ!

אֶפשר, אני אוֹמר, תּעוּצי אַתּ עֵצה מַה לעשׂוֹת?“… “וכי מפּי, היא אוֹמרת, תּשאַל עֵצה, אַללי לי? מי פּילל כּזאת, היא אוֹמרת, לתינוֹקת זוֹ, עֵת קמה בּבּוֹקר בּריאה וּשלמה ורעננה ולבשה שׂמלתה, וּפתאוֹם נפלה על צוָארי, מחַבּקת אוֹתי וּמנַשקת לי וּבוֹכה עלי בּאֵין אוֹמר וּדברים. כּסבוּרה הייתי, שיצאה מדעתּה חָלילה! שאַלתּי אוֹתה: “בּתּי, מַה לָךְ?” אָמרה לי: “לא כּלוּם”. ויצאַה לרגע מן הבּיִת לראוֹת את שלוֹם הפּרוֹת ונתעלמה מן העיִן. מחַכּה אני שעה וּשתּים ושלוֹש – אַיה חַוָה? אֵין חַוָה! אָמרתּי אל הילדוֹת: צאֶינה וּראֶינה, ילדוֹת, אוּלי מקוֹמה בּבית הכּוֹמר?”… “מנַיִן לָךְ, גוֹלדה, לדעת, אני אוֹמר, כּי מקוֹמה בּבית הכּוֹמר?”… “מנַיִן לי, היא אוֹמרת, לדעת? אוֹי לי ואבוֹי לנפשי! וכי עֵינַיִם לי, היא אוֹמרת, ולא אֶראֶה? אוֹ אֶפשר אֵינני אֵם לבתּי?”… אִם עֵינַיִם לָךְ לראוֹת, אני אוֹמר, ואִם אַתּ לבתּךְ, לָמה החרשתּ לעֵת כּזאת ולא הגדתּ לי דבר?”… “האִם לךָ אַגיד דבר? – היא אוֹמרת. – אֵימתי אַתּה מצוּי בּבּיִת? אוֹ לוּא גם אַגיד לךָ, השמוֹע תּשמע לקוֹלי? הלא זוֹ, היא אוֹמרת, דרכּךָ מעוֹלם: מכּיוָן שאוֹמרים לךָ דבר, מיד אַתּה פּוֹסק את פּסוּקךָ. מבלבּל אַתּה, היא אוֹמרת, את מוֹחךָ וּמוֹחַ אחרים בּפסוּקים וּבמדרשים, וטוֹב ויפה לךָ!”… כּך אוֹמרת היא לי, כּלוֹמר גוֹלדה, ואני שוֹמע, כּי בּוֹכה היא בּחשכה. “אָכן צדקה ממני, אני מהרהר בּפני עצמי, שהרי אֵם היא לבתּה”… נכמרוּ רחמי עליה וצר לי עליה מאוֹד, אֵיני יכוֹל לשמוֹע את בּכיה הכּבוּש בּכּר ואת אַנחוֹתיה הרצוּצוֹת. “בּוֹאי וּראִי, גוֹלדה, אני אוֹמר, מַה בּיני לבינךְ: שאַתּ מתמַרמרת עלי, שאני פּוֹסק פּסוּקים לכל דבר, ואילוּ אני גם על ענין זה אֶענךְ בּפסוּק. נאמַר בּתּוֹרה: כּרחם אָב על בּנים, כּלוֹמר גדוֹלה אַהבת אָב לבניו, ולא נאמַר: כּרחם אֵם על בּנים – גדוֹלה אַהבת אֵם לבניה. כּל־כּךְ לָמה? משוּם שלא הרי האָב כּהרי האֵם. האָב יוֹדע טעם וּמידה בּאַהבתוֹ לבניו, מכלכּל דבריו אִתּם בּחָכמה וּבישוּב־הדעת וּמַטה את רוּחם כּחפצוֹ וּבינתוֹ. מה שאֵין כּן, אני אוֹמר, האֵם, שדעתּה קלה וכל כּוֹחָה אֵינו אלא בּדמעוֹת. הנה תּראִי, אני אוֹמר, כּי מחר, אִם יִרצה השם, יִהיֶה האוֹת הזה, כּשאֶתראֶה עמה פּנים אֶל פּנים ואַשמיע אוֹתה דבר”… “הלוַאי, היא אוֹמרת, מי יִתּן וייאָמנוּ דבריךָ. לוּא יעלה בּידךָ לראוֹת את פּניה וּלדבּר עמה, וגם עמוֹ תּדבּר, כּי אֵין הוּא אָדם רע מטבעוֹ, ואַף־על־פּי שכּוֹמר הוּא, הרי לבּוֹ לב בּשׂר, ולָכן, היא אוֹמרת, תּפּוֹל לרגליו ותתחַנן לפניו, אוּלי יחוֹס, אוּלי ירחם”… “לפני מי אֶתחַנן? – אני אוֹמר. – לפני הכּוֹּמּר יִמַח שמוֹ? האני אֶכרע ואֶשתּחוה לפני טמא־נפש זה? וכי משוּגעה אַתּ, אני אוֹמר, אוֹ דעתּךְ נטרפה עליִךְ מעוֹצר רעה ויגוֹן? אַל תּפתּח פּה לשׂטן – אַל יִזכּוּ שׂוֹנאֵינוּ לכךְ!”…

“הוּא אשר אָמרתּי, היא אוֹמרת, יוֹדעת אני את דרכּךְ מאָז מעוֹלם!” "אֶלָא מה סבוּרה היית, אני אוֹמר, שאֵלךְ אַחרי עצת אִשה כּסוּמא בּארוּבּה? אוֹ אֶפשר רצוֹנךְ, אני אוֹמר, שמפּיךְ אֶהיֶה חַי ואֶל בּינתךְ אֶשעֵן?… וכךְ עבר עלינוּ הלילה בּויכּוּחים וּבשׂיחוֹת של פּגעים, עד שקרא הגבר ועלה עמוּד השחר. משעלה עמוּד השחר והאיר הבּוֹקר, מיד קמתּי ממשכּבי והתפּללתּי תּפילת שחרית, ואני נוֹטל שוֹט בּידי וּפוֹנה ללכת אל בּית הכּוֹמר. בּאמת אָמרוּ: אֵין מַשגיחים בּאִשה. אבל מה אֶעשׂה ולאָן אֵלךְ? לכף־הקלע?…

בּקיצוּר, בּאתי לחצרוֹ של הכּוֹמר, יִמַח שמוֹ, והנה יצאוּ לקראתי כּלָביו הרעים והקבּילוּ פּני בּקוֹל תּרוּעה, נתכּוונוּ לפגוֹע בּקפּוֹטתי היהוּדית ולטעוֹם טעם של בּשׂר כּשר, שמתוֹק הוּא מאוֹד לחכּם של כּלבי הגוֹיים. נס אֵירע לי, ששוֹטי היה מוּכן בּידי, ושיננתּי להם מקרא שכּתוּב בּתּוֹרה: לא יֶחרץ כּלב לשוֹנוֹ – תּרגוּם אוּנקלוֹס: לָא אִיבּרא חוּטרא אֶלָא לכלבּא. לקוֹל נביחתם של הכּלבים פּרצוּ מבּיתם הכּוֹמר והכּוֹמרית גם יחד, הפיצוּ בּעמל רב את העֵדה הרעה, הכניסוּני לפנֵי ולפנים וקיבּלוּני בּסבר פּנים יפוֹת, ולא עוֹד, אלא שגם בּיקשוּ לשפּוֹת את המיחַם לכבוֹדי. אָמרתּי להם: “מיחַם לאו דווקא. אִם מצאתי חן בִעֵיניכם, אני אוֹמר, תּינתן לי הרשוּת לדבּר דבר בּאָזני אדוֹני אָבי בּאֵין איש בּינינוּ”. מיד הבין הכּוֹמר עד היכן הדברים מַגיעים, עמד ורמז לאֵשת־חיקוֹ, כּי תּסגוֹר, בּמחילה מכּבוֹדה, את הדלת מאַחריה, ואני קרבתּי את המלאכה בּדרך ישרה, בּלא הכנוֹת והקדמוֹת יתירוֹת: יהי־נא בּחסדוֹ להגיד לי קוֹדם כּל, אִם מַאמין הוּא בּאלוֹהים?… ואַחַר־כּךְ יוֹאיל ויגיד לי בּטוּבוֹ הגדוֹל, אִם כּשר וישר הדבר לפני האלוֹהים להפריד בּין הדבקים וּלהקים בּת בּאָביה אשר אהבה ונַפשוֹ קשוּרה בּנַפשה?… ושוּב ישמיעֵני ויאֹמר לי, מה היא מצוָה, לפי שׂכלו והשׂגָתוֹ, וּמה היא עבירה?… ועוֹד הלכה אַחַת ילמדני ויבאֵר לי בּאֵר היטב: מַה דינוֹ של אָדם, שפּרץ לבית חבירוֹ ועשׂה של מַהפּכה, שינה את סדר החדרים ואת מַעמד הכּלים עם השוּלחנוֹת והספסלים והמיטוֹת?… דבר המוּבן מאֵליו, שהכּוֹמר נשאַר יוֹשב בּמקוֹמוֹ כּנדהם, ורק כּעבוֹר רגעים אחדים התאוֹשש ואָמר לי: “טביל, הוּא אוֹמר, הלא יהוּדי פּיקח אַתּה, והנה עמדתּ פּתאוֹם ושאַלתּ אוֹתי כּמה וכמה שאֵלוֹת בּבת אַחַת, ואַתּה רוֹצה, הוּא אוֹמר, שאָשיב לך תּשוּבה אַחַת על כּוּלן? לאַט לךָ, הוּא אוֹמר, המתּן לי קצת ואָשיב לך על ראשוֹן ראשוֹן ועל אַחרוֹן אַחרוֹן”… “לא, אני אוֹמר, אַבּא רחימאי, על שאֵלוֹתי אֵלה לא תּשיב לי לעוֹלם, כּי כּל תּשוּבוֹתיךָ, אני אוֹמר, גלוּיוֹת לפנַי וכל מזימוֹתיך מראשית ידעתּי. ואַתּה, אני אוֹמר, לוּא חסד תּעשׂה עמי והגדתּ לי רק אַחַת: היש עוֹד תּקוָה להשיב לי את בּתּי, אִם לא?… והרי הוּא קוֹפץ ממקוֹמוֹ ואוֹמר לי: הלא השמעתּיךָ כּבר פּעם, כּי כּל רעה לא תאוּנה חָלילה אֶל בּתּךָ! אַדרבּה!”… ידעתּי, אני אוֹמר, כּי אוֹשר גדוֹל צפוּי לה שם אֶצלכם, גם בּזה וגם בּבּא! אבל לא בּענין זה, אני אוֹמר, אדבּר עמך הפּעם. בּאתי אֵליךָ, אני אוֹמר, לחקוֹר ולדרוֹש, אַיה מקוֹם בּתּי, ואִם אוּכל עוֹד לראוֹת את פּניה?"… “שאַל, הוּא אוֹמר, כּל אשר תּשאַל ממני, ורק את הדבר הזה לא אֶעשׂה לךָ”… “אִם כּן, אני אוֹמר, הלא כּה תּדבּר! דברים בּרוּרים!… היה שלוֹם, אני אומר, ואֵל־נקמוֹת ישלם לך כּפוֹעל ידיךָ כּפל כּפליִם!”… ואני חוֹזר לביתי אָבל וַחפוּי־ראש וּמוֹצא את גוֹלדה אִשתּי מוּטלת על מיטתה, כּוּלה כּפקעת שחוֹרה, יבש מקוֹר דמעוֹתיה ואֵין בּה עוֹד כּוֹח לבכּוֹת. ואני אוֹמר לה: "קוּמי, אִשתּי, אני אוֹמר, שלי נעליִךְ מעל רגליִךְ וּשבי אִתִי לאָרץ שבעה ימים, כּדת וּכדין, ונתאַבּל על בּתּנוּ כּהתאַבּל על המת. השם נתן והשם לקח – לא אָנוּ הראשוֹנים ולא אָנוּ האַחרוֹנים, יהי רצוֹן, אני אוֹמר, כּאילוּ לא היתה לנוּ חַוָה מעוֹלם. אוֹ לוּא יהא הדבר בּעינינוּ, אני אוֹמר, כּאילוּ קרה אוֹתה כּמקרה הוֹדיל אחוֹתה, שעזבה את אביה ואת אִמה והלכה לנוּע מעֵבר להרי־חוֹשך, אלוֹהים יוֹדע, אִם נוֹסיף ראוֹת פּניה עד עוֹלם… האֵל, אני אוֹמר, יעוות משפּט? אֵל רחוּם וחַנוּן הוּא, וּמי יֹאמַר אֵליו מַה תּעשׂה?… כּךְ אני משׂיח בּמַר־נַפשי ואני מרגיש, כּי הדמעוֹת חוֹנקוֹת אוֹתי, עוֹמדוֹת כּעֶצם בּגרוֹני. אבל לא אִשה טוֹביה. יוֹדע טוֹביה להתאַפּק וּלהחזיק מַעמד! אמת, לא היה לי יוֹם קשה כּיוֹם ההוּא. ראשית, מפּני הבּזיוֹן!… והשנית, העל זאת אֶתאַפּק ולא אמרר בּבּכי, כּי שכוֹלתּי בּיוֹם אֶחָד את הטוֹבה בּבנוֹתי, מַרגלית יקרה, שאהבנוּה אַהבת־נפש, גם אני וגם אִמה, יוֹתר מכּוּלן, אֵיני יוֹדע על־שוּם מה: אֶפשר על־שוּם שהיתה חוֹלָנית בּימי ילדוּתה ועשׂרה נסיוֹנוֹת נתנַסינוּ עמה לסעדה וּלהחלימה מכּל מיני פּגעים וחלָיים רעים? כּמה פּעמים לא נתַנוּ שינה לעֵינינוּ והיִינוּ שוֹמרים עריסתה בּלילוֹת, וכמה פּעמים הצלנוּה מיד מַלאַךְ־המות והחזרנוּ לה נשמתה בּידים ממש, כּמוֹ שמַחזירים נשמה לאֶפרוֹח רךְ שנדרס בּרגל אָדם, כּי בּרצוֹת השם דרכי איש, גם מתיו יחַיה, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּשמוֹנה עֶשֹרה: ממית וּמחַיה. ואֶפשר חָס אני עליה משוּם לבּה הטוֹב, כּי לב טהוֹר וישר בּרא לה אלוֹהים, והיתה כּרוּכה אַחַר שנינוּ בּאהבה וּבמסירוּת־נפש. ואִם תֹּאמר: אֵיךְ מלָאָה לבּה לעשׂוֹת לָנוּ כּן? ויש לאמוֹר: ראשית, מַזלנוּ גרם לנוּ בּכך. אֵין אני יוֹדע, אִם דעתּךָ כּדעתּי – אני מאמין בּהשגחה עליוֹנה. והשנית, אֵין זה אֶלָא מעשׂה־כשפים, מין קליפּה דבקה בּה לעכוֹר חַיֶיה. רשאי אתּה ללעוֹג לי כּכל אַוַת־נפשך, ואני עוֹדני מַחזיק בּאמוּנתי. אָמנם אֵינני שוֹטה מוּפלג, המַאמין בּשדים וּבלצים וּבשאָר רוּחוֹת רעוֹת וּמזיקים, אבל בּמַעשׂה־כשפים אַאמין גם אַאמין. וכי יד מי היתה בּי להכריעֵני, אִם לא יד מכשף? ואַתּה הנה תּשמע את הדברים אשר בּאוּ אַחַר־כּך, ועל כּרחךָ תּענה אמן…

בּקיצוּר, לא לחינם אָמרה תּוֹרה: וָחַי בּהם – כּלוֹמַר, אֵין אָדם ממית עצמוֹ מתּוֹך יִסוּרים. כּל מַכּה שמביא הקדוֹש־בּרוּך־הוּא על האָדם עשׂוּיה להירפא, וכל צרה בּשעתּה סוֹפה להשתּכּח. אָמנם לא בּרצֹונוֹ יִשכּח אִיש תּוּגת־נפשוֹ. הפּרנסה – היא המטמטמת את כּל חוּשינוּ. קשים מזוֹנוֹתיו של אָדם, ריחַיִם על צוָארוֹ, ועל־כּרחוֹ הוּא מוֹשך בּעוֹל, מַשחיר פּניו בּעמלוֹ למצוֹא פּת־לחמוֹ, כּמה שנאמר: אָדם כּבּהמה. וּלפיכך לא היוּ ימים מוּעטים עד שחָזרנוּ כּוּלנוּ אל המלאכה, אִשתּי וּבנוֹתי אל הכּדים ואל הקדירוֹת, ואני אל סוּסי ואל עֶגלתי, ועוֹלם כּמנהגוֹ נוֹהג. ורק גזירה יצאה מלפנַי בּבּיִת, כּי שם חַוָה לא יִזכר ולא יפּקד –אֵין עוֹד חַוָה! מחוֹק מחַקתּי את שמה מספר החיים! וכךְ אָספתּי לי בּאַחַד הימים מלָאי נאֶה של מעשׂי חָלב וּגבינה, סחוֹרה דשנה ורעננה, ויצאתי לבוֹיבּריק כּפעם בּפעם לפקוֹד את הקוֹנים אַנשי בּריתי. בּאתי לבוֹיבּריק – והנה שׂשׂוֹן ושׂמחה: “בּרוּך הבּא, רב טוֹביה! מה שלוֹמךָ, וּמַדוּע לא ראִינוּ את פּניך זה ימים רבּים?” “שלוֹם לי, אני אוֹמר, והכּל על מקוֹמוֹ, כּמוֹ שכּתוּב בּמגילת אֵיכה: חַדש ימינוּ כּקדם – אוֹתוֹ שלוּמיאֵל כּשהיה”.. אִם כּן, הם אוֹמרים, מַדוּע פּניךָ אֵינם כּתמוֹל שלשוֹם?" “פּרה, אני אוֹמר, נפלה בּרפתּי”… “אָכן, הם אוֹמרים, עיִן בּעיִן נראָה, שבּר־מַזל אַתּה, מלוּמד בּנסים בּכל יוֹם שני וחמישי!” והרי כּוּלם מתכּנסים סביבי, חוֹקרים ודוֹרשים את פּי על אוֹתה הפּרה שנפלה בּרפתּי: בּמה היתה מצוּינת? כּמה שילמתּי מחירה? וכמה פּרוֹת עוֹד נשארוּ לי אַחריה? והם ממַלאים שׂחוֹק פּיהם, שׂמחים אלי גיל, כּדרך העשירים הלוֹעגים לרש וּמבדחים בּוֹ את דעתּם אחרי סעוּדה שמנה, כּטוֹב לבּם, עֵת האַויר צח וָחַם והאִילנוֹת מלבלבים והעשׂבים נוֹתנים ריח וּמעט תּנוּמה יפה לגוּף… ואוּלָם כּךְ דרכּוֹ של טוֹביה, שהוּא שוֹתה לעג כּמים וּמקבּל חידוּדים בּאהבה, וּבלבד שלא ידע איש את הטמון בּחוּבּוֹ ולא תּשוּרנוּ עֵין זר. ואני נפטר בּשלוֹם מקוֹנַי וחוֹזר לביתי עם כּדי וּקדירוֹתי הריקים דרך היער, מַרפּה את סוּסי שיִתנַהל לאִטוֹ וילחךְ ירק דשא להנאתו, ואני עצמי מתעמק בּמחשבוֹת וּברעיוֹנוֹת שוֹנים, מהרהר על כּל הבּא בּידי: על החַיִים ועל המות, על העוֹלם הזה ועל העוֹלם הבּא, על כּבשוֹנוֹ של עוֹלם בכלל ועל כּבשוֹנוֹ של אָדם בּפרט, וכיוֹצא בּאֵלוּ מיני דמיוֹנוֹת, והכּל כּדי לבלבּל את השׂטן, הוּא היצר הרע, המתגָרה בּי וּמסיתני פּעם בּפעם להעלוֹת על לבּי את זכרה, את זכר חַוָה. ועל אַפּי ועל חמתי אֵין אני בּן־חוֹרין להסיח לבּי ממנה, מחַוָה זוֹ, והרי היא מתגלה לפני דמיוֹני כּמוֹת שהיא, בּכל קוֹמתה וצביוֹנה, זקוּפה ונאָה ורעננה, כּוּלה כּאוֹרן צעיר. אוֹ יש אשר אֶראֶנה בּימי ילדוּתה, עֵת פּעוּטה היתה וידוּעת־חוֹלי, ואני נוֹשׂא אוֹתה על זרוֹעוֹתי, כּאשר יִשׂא האוֹמן את היוֹנק, חוֹבק את גוּפה הרךְ וּמַרגיש את ראשה הקטן בּהתרפּקוֹ על צוָארי. “מַה שאֵלתךְ, חַוָה’לי, עוֹלל־טיפּוּחַי? האֶתּן לךְ פּרוּסת לחם? אוֹ מעט חָלב?”… ואני שוֹכח רגע אֶחָד את המעשׂה אשר עשׂתה ונפשי תּערוֹג אֵליה ותכלה, ולבּי יִנהה אַחריה עד כּדי יציאַת נשמה, וּגדוֹלים געגוּעי מנשׂוֹא… אַךְ תּוֹך כּדי רגע אני נזכּר בּדבר, וכוֹחַ הדם מתגבּר בּי על שאָר כּל חוּשי, ואֵש ניצתת בּלבּי, וחמתי בּוֹעֶרת בּי עד להשחית, וגדוֹל כּעסי עליה ועליו ועל כּל העוֹלם כּוּלוֹ, וגם על עצמי. לָמה לא אוּכל לשכּוֹחַ אוֹתה אַף רגע, לָמה חדל־אוֹנים אני לשרשה מלבּי, למחוֹק שמה וּלהשמיד זכרה לעוֹלמי עוֹלמים? בּמה זכתה זוֹ בּעֵיני? וכי לכךְ חַייב טוֹביה לחיוֹת חַיי יהוּדי שבּיהוּדים, לעבוֹד כּל ימיו עבוֹדת־פּרך, להתענוֹת תּחת סבלוֹ, לגדל את בּניו וּלחַנכם, למַען יעמדוּ אַחַר־כּךְ ויִנשלוּ ממנוּ בּבת אַחַת, כּעלה נידף מעֵץ, וילכוּ אל אשר יִשׂאֵם הרוּח, ויִסערוּ כּמוֹץ לפני סוּפה, ויִכלוּ כּעשן תּחת השמים?… הלא כּאָדם – כּךְ אני מהרהר בּלבּי – כּן עֵץ השׂדה. הנה עֵץ צוֹמח מן האדמה, אַלוֹן בּין אַלוֹני היער. וּבא איש בּעל גרזן, והניף עליו בּרזלוֹ, ונפל ענף אַחַר ענף – היש מַראֶה לעֵץ, אִם ערירי יִשאֵר, בּאֵין ענפיו עמוֹ? ואַתּה, בּן־אָדם, קח את גרזנךָ וקוּם הךְ בּשרשיו פּעם אַחַת ולא תּשנה, למַען יִכּרת העֵץ ויִפּוֹל מלוֹא קוֹמתוֹ, גם הוּא וגם גזעוֹ. ולא יִהיֶה לוֹ זכר, ולא יעמוֹד עֵץ ערוֹם בּין עצי היער!… עוֹד אני חוֹשב מחשבוֹת אֵלוּ, והנה מַרגיש אני פּתאוֹם, כּי עמד סוּסי מלכת. מַה זה ועל מַה זה? נוֹשׂא אני את עֵיני וּמבּיט לפנַי – חַוָה!… אוֹתה חַוָה כּמוֹ שהיתה, בּצלמה וכדמוּתה, לא נשתּנתה כּחוּט השׂערה ואפילוּ את בּגדיה לא שינתה. מתּחילה ניצנץ רעיוֹן בּמוֹחי – לקפּוֹץ מעל העגלה וליפּוֹל על צוָארה. אֶלָא תּוֹך כּדי רגע בּא רעיוֹן אַחר ועצרני: “טוֹביה, כּלוּם אִשה אַתּה?”… ואני מוֹשךְ בּסוּסי: “לךְ, לא־יִצלח!” וּמַטהוּ לצד ימין. מציץ אני ורוֹאֶה – אַף זוֹ נטתה לצד ימין, מרמזת לי בּידה, כּאָדם האוֹמר: “עמוֹד רגע ואַשמיעךָ דבר”… לבּי פּג, ידי רפוּ וצר לי מאוֹד. עוֹד רגע – ואֶקפּוֹץ מעל העגלה! ואוּלָם מתאַפּק אני בּכל כּוֹחי, אוֹחז בּמוֹשכוֹת בּחָזקה וּמַטה את סוּסי לצד שׂמאֹל. אַף זוֹ נוֹטה לצד שׂמאֹל, מבּיטה בּי הבּטה מוּזרה וּפניה לבנים כּפני מת… “מה אֶעשׂה אֵיפוֹא? – אני מהרהר בּפני עצמי. – האִם אֶתעכּב ואֶעמוֹד בּמקוֹמי, אוֹ אֶסע הלאה לדרכּי?” ועד שאני מהרהר וחוֹכךְ בּדבר, וזוֹ כּבר אָחזה בּרסן הסוּס והיא מדבּרת אֵלי לאמוֹר: “אַבּא! תּהי מיתתי כּפּרתי, אִם תּזוּז מן המקוֹם הזה! חָנני אָבי, אָב רחוּם, וּשמע קוֹלי!”… אֶה, אני מהרהר בּלבּי, רוֹצה אַתּ לנַצחני בּמלחמה? לאַט לָךְ נשמתי! מכּיוָן שכּךְ, סימן הוּא, שאֵין אַתּ יוֹדעת עדיִין את טוֹביה אָביךְ, בּמה כּוֹחוֹ גדוֹל, כּמוֹ שאָמר דויד המלךְ לגלית הפּלשתּי: לא בּחַיל ולא בּכוֹחַ"… ואני מרים שוֹטי ודוֹפק את סוּסי אַחַת וּשתּים ושלוֹש וּמַשמיעוֹ על הזריזוּת. וסוּסי עוֹשׂה רצוֹני, שוֹקד וקוֹפץ, אֶלא שלכל קפיצה וּקפיצה הוּא הוֹפךְ ראשוֹ לאחוֹריו וּמנַענע אָזניו מתּוֹך נזיפה. “לךְ לדרכּךָ, אני אוֹמר לוֹ, אַל תּסתּכּל בּקנקן – אַל תּבּיט, חָכם שלי, בּמוּפלא ממךָ!”… ואני עצמי, כּסבוּר אַתּה, לא נכספתּי אוֹתה שעה להפוֹךְ את ראשי לאחוֹרי וּלהציץ לוּא בּעיִן אַחַת אֶל המקוֹם, אשר עמדה שם?… אבל לא! לא אִשה טוֹביה. יוֹדע טוֹביה, כּיצד נוֹהגים עם השׂטן המקטרג בּשעת הסכּנה!…

בּקיצוּר, אֵין אני רוֹצה עוֹד, כּמוֹ שאוֹמרים, להאריךְ ימיךָ – חָס אני על זמנךָ. אם גזירה נגזרה עלי מן השמים לקיים מצוַת חיבּוּט־הקבר, כּבר קיימתּיה אָז, בּיוֹם ההוּא, וּמַה טעמוֹ של גיהנוֹם עם כּף־הקלע ועם שאָר יִסוּרים ועינוּיִים, הכּתוּבים אֶצלנוּ בּספרים הקדוֹשים, – שאַל את פּי ואַגדךָ. בּכל אוֹתה הדרך נדמה לי, שהיא רצה אַחַר עֶגלתי וקוֹראת: “חָנני, אָבי, אָב רחוּם, וּשמע קוֹלי!”… ורעיוֹן חוֹלף בּמוֹחי: "טוֹביה! זאת הפּעם הקדחתּ תּבשילךָ יוֹתר מדי! מה אִיכפּת לךָ, חסַר־לב, אִם תּעמוֹד רגע ותשמע את אשר בּפיה? אֶפשר יש לה לאמוֹר לךָ דבר, הראוּי להישמע? אֶפשר, מי יוֹדע, הירהרה חרטה והיא רוֹצה לשוּב בּתשוּבה שלמה אל עמה ואֶל אלוֹהיה? אֶפשר מתענה היא שם בּמסתּרים תּחת ידי עֵשׂיו, והיא פּוֹרשׂת אֵליךָ כּפּיִם, כּי תּחַלצה מן המיצר?… אֶפשר ואֶפשר וכיוֹצא בּאֵלו מיני אֶפשרים חוֹלפים בּמוֹחי, ואני רוֹאֶה אוֹתה בּדמיוֹני בּעוֹדנה ילדה קטנה, ואני נזכּר בּמקרא שכּתוּב: והשיב לב אָבוֹת על בּנים – חַייב אָב לרחם על בּניו, ואני מענה את נפשי בּעינוּיִים קשים וּמטיף מוּסר לעצמי, כּי רע המעשׂה אשר עשׂיתי ולא יכוּפּר לי העווֹן הזה עד עוֹלם. מה? מַה לךָ, בּן־אָדם, כּי נזעקתּ? לָמה תּקשה לבבך, אִיש עיקש וּמשוּגע? קח את המוֹשכוֹת בּידךָ, אַכזר שכּמוֹתךָ, הפוֹךְ עֶגלתךָ ושוּב דלק אַחרי בּתּךָ, פּייסנה בּדברים רכּים והשב לבּך אֵליה, כּי בּתּךַ היא אשר אָהבתּ, עֶצם מעצמיךָ וּבשׂר מבּשׂרךָ!… וכל מיני הירהוּרים ורעיוֹנוֹת משוּנים מַטרידים את מוֹחי: מַה זה יהוּדי וּמַה זה אֵינוֹ יהוּדי?… ולָמה בּרא הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּעוֹלמוֹ יהוּדים ואֵינם יהוּדים?… ואִם כּךְ בּרא אוֹתנוּ הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, לָמה הפריד בּין אַחים וחילק אוֹתם לשתּי משפּחוֹת והטיל שׂנאה בּיניהם, שיִשׂנאוּ אִיש את אָחיו בּלבבם וימררוּ איש את חַיי אָחיו, כּאילוּ לא אָב אֶחָד לכוּלם, אביהם שבּשמים?… וצר לי, צר לי מאוֹד, שאֵין אני מלוּמד כּל־צרכּי ואֵיני בּקי בּספרי דרוּש וּמחקר כּאחרים, שאוּכל למצוֹא פּתרוֹן לחידת־פּלאים זוֹ… וּכדי לבלבּל את הרעיוֹנוֹת האלה, אני מתחיל פּתאוֹם בּתפילה: אשרי יוֹשבי ביתךָ עוֹד יהללוּךָ סלה! אני מתפּלל מנחה בּקוֹל רם וּבניגוּן, כּאשר ציוָה אלוֹהים. אבל מַה תּתּן לי תּפילתי וּמה יוֹסיף לי ניגוּני, וּמעמקי לבּי ניגוּן אַחר מתנַגן ועוֹלה: "חַוָה! חַוָה! חַוָה!… וכל אשר אָרים קוֹלי לזמר בּתפילתי, כּן ירוֹם וכן יֶחזק זמר “חַוָה”, וכל אשר אֶתאַמץ לשכּוֹחַ אוֹתה ולהרחיקה מלבּי, כּן תּוֹסיף דמוּתה לרחף לנגד עֵיני בּיֵתר בּהירוּת, ונדמה לי שוּב, כּי שוֹמע אני את קוֹלה מאַחרי עֶגלתי, קוֹל מַר צוֹרחַ: “חָנני, אָבי, אָב רחוּם, וּשמע קוֹלי!”… ואני אוֹטם אָזני לבל אֶשמעֶנה, ואני עוֹצם עֵינַי לבל אֶראֶנה, ואני מתפּלל תּפילתי בקוֹל רם ולבּי בּל עמי, ואני מַכּה על חָזי ואוֹמר “אָשמנוּ” ואֵיני יוֹדע על מה ולָמה. ורוּחי חוּבּלה, וחַיי נתבּלבּלוּ, ועוֹלמי חָשךְ בּעדי, ואֵיני יוֹדע אָנה אני בּא. ואֵיני מסַפּר לשוּם בּן־אָדם על פּגישתי שנפגשתּי עם בּתּי, ואֵיני מדבּר עם שוּם בּן־אָדם עליה, ואֵיני שוֹאֵל שוּם בּן־אָדם עליה, אַף־על־פּי שיֹודע אני מקוֹמה, ואֶת חַייהם וּמעשׂיהם אני יוֹדע. אבל חָלילה לי לגלוֹת סוֹדי לאיש. חָלילה לי להתאוֹנן ולשפּוֹךְ שׂיחי לפני איש. עמי ימוּת צערי ואִתּי אֶל קבר ירד. זה טוֹביה וכה מנהגוֹ!…

ורק דבר אֶחָד אני מתאַוה לדעת: האִם זוֹהי דרךְ כּל הגברים, אוֹ רק אני לבדי דרכּי בּשגעון? הנה למשל, פּעמים היה מעשׂה… התצחק לי? חוֹששני שרק צחוֹק אֶעשׂה לךָ… פּעמים היה מעשׂה ולָבשתּי את קפּוֹטת־השבּת שלי ויצאתי אל מסילת־הבּרזל וּכבר הייתי מוּכן וּמזוּמן לנסוֹע לשם – יוֹדע אני את מקוֹם מוֹשבה… ונגשתּי אל הממוּנה על מכירת הכּרטיסים ואָמרתּי לוֹ: “תּן לי כּרטיס־נסיעה!. אָמר לי: “לאָן?” אָמרתּי לוֹ: “ליהוּפּיץ”. אָמר לי: עיר כּזאת אֵיננה אֶצלי בּמציאוּת”. אָמרתּי לוֹ: אִם כּן, נַעניתי לך, סלח לי“… ואני חוֹזר לביתי, פּוֹשט את בּגדי־שבּתּי ושב אל עבוֹדתי, אֶל מעשׂי חלָבי ואל סוּסי ועֶגלתי, לקיים מה שנאמר: אִיש לאֹהליךָ יִשׂראֵל – פּירש רש”י: ישוּב החַייט אל מַחטוֹ והסַנדלר אל מַרצעוֹ… הוּא אשר אָמרתּי, כּי תּצחַק עלי ועל חלוֹמוֹתי… ולא עוֹד, אלא שיוֹדע אני גם את מחשבוֹתיך עלי בּשעה זוֹ. מסתּכּל אַתּה בּי וּמהרהר בּפני עצמךָ: “אָכן טוֹביה זה ממשפּחת חוּשים הוּא!”… וּלפיכךְ סבוּר אני, כּי עד כּאן אוֹמרים בּשבּת הגדוֹל – כּבר אָמרתּי די היוֹם. ורק קוֹדם שאסיים אבקש עוֹד הפּעם ממַעלתךָ ואַחַר אֶחדל: אַל־נא תּכתּוֹב עלי מרוֹרוֹת בּספר. ואִם גזירה היא מלפניךָ לכתּוֹב, יִכּתב־נא שם אַחר ולא שמי, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּקריאַת־התּוֹרה: מחני־נא מספרךָ – שכוֹחַ תּשכּח את טוֹביה החוֹלב, כּי בּמה נחשב הוּא!…


המלצות קוראים
תגיות