א 🔗
מַה שלא עצר כּוֹחַ הדוֹקטוֹר טאניר המפוּרסם לעשׂוֹת, עלה בּידוֹ של חַיִים חַייקין, יהוּדי קטן ועני, בּן העיר כּתריאֵליבקה הקטנה והעניה.
בּיקש הדוֹקטוֹר טאניר המפוּרסם להוֹכיחַ לכל העוֹלָם כּוּלוֹ, כּי יכוֹל אָדם לישב בּתענית אַרבּעים יוֹם, ולא האריךְ אֶת
נַפשוֹ אֶלָא כּדי עֶשׂרים וּשמוֹנה ימים, וּבוָדאי היה משיב אֶת רוּחוֹ אֶל האלוֹהים, אִילמלא הטיפוּ הרוֹפאים טיפּוֹת מַיִם אֶל פּיו וסעדוּ אֶת לבּוֹ בּחתיכוֹת קרח וּבדקוּ אֶת דוֹפקוֹ ערב וָבוֹקר וצהרים ועשׂוּ כּל מיני סגוּלוֹת לתמכוֹ וּלהחזיקוֹ – התּכוּנה היתה רבּה מאוֹד.
ואוּלָם חַיִים חַייקין הראָה נגדה־נא לכל הכּתריאֵלים, כּי יש בּכוֹחַ האָדם לסַגף עצמוֹ בּתענית יוֹתר מאַרבּעים יוֹם. אָמנם לא ימים רצוּפים היתה תּעניתוֹ, לא בּזה אַחַר זה, אֶלָא תּענית לסירוּגין, ואַף־על־פּי־כן בּמשךְ השנה היה החשבּוֹן עוֹלה למאה יוֹם ויוֹתר.
וּבתענית מַמש הכּתוּב מדבּר!
תּענית שאֵין טיפּוֹת מַיִם בּצדה. תּענית שאֵין חתיכוֹת קרח משמשוֹת לה. תּענית כּפשוּטה וּכמַשמעה: חַיִים חַייקין היה מַזיר אֶת עצמוֹ לחלוּטין מאכילה וּשתיה לילה ויוֹם אֶחָד, עֶשׂרים ואַרבּע שעוֹת רצוּפוֹת.
ורוֹפאִים לא היוּ יוֹשבים לימינוֹ ולא היוּ שוֹמרים על חַייו ולא היוּ ממַשמשים בּדוֹפקוֹ. אֵין רואֶה ואֵין יוֹדע ואֵין מַשמיע דבר בּחוּץ.
כּל־כּךְ על שוּם מה?
חַיִים חַייקין עני גָדוֹל הוּא, עני ואֶביוֹן וּמטוּפּל בּילָדים, וּמהם, מילָדיו, הוּא מתפּרנס.
רוֹב ילָדיו נקבוֹת הם. עוֹבדים הם בּבית־החרוֹשת, עוֹשׂים בּמלאכת החלזוֹנוֹת לסיגריוֹת וּמשׂתּכּרים זה זהוּב וזה חצי זהוּב ליום. ואַף שׂכר זה לא בּכל יוֹם יִמצא: טוֹל מזה שבּתוֹת וימים טוֹבים, טוֹל מזה ימים של שביתה – אפילוּ כּתריאֵליבקה כּבר זכתה, בּרוּךְ השם למנהג השביתוֹת!
והקוֹמץ הזה צריךְ להספּיק לשׂכר דירה – קרן זוית אפלה, מלאה טחב, באַחַד המַרתּפים.
והקוֹמץ הזה צריךְ להספּיק להלבּשת בּני־הבּית וּלהנעלתם.
אָמנם הנעלה עלוּבה: זוּג אֶחָד של נעלים שתּי נפשוֹת משתּמשוֹת בּו.
והקוֹמץ הזה צריךְ להספּיק גם לאכילה. אָמנם אכילה עלוּבה: אוֹכלים פּת־קיבּר מרוּחָה בּשוּם, גוֹמעים מרק־גריסים קלוּש וּמקנחים סעוּדתם בּזנבוֹ של דג מלוּח, המלהט קרבּם, מלחךְ וּמכלה אֶת שאֵרית חלבּם ודמם. אבל כּנגד זה יש בּידם לשתּוֹת מַיִם כּל הלילה כּוּלוֹ בּלא מידה וּמשׂוּרה.
כּשמגיעה שעת סעוּדה, עוֹמדת האֵם וּמחַלקת אֶת פּרוּסוֹת הלחם לילָדיה, כּחַלק אִיש מַמתּקים.
– אוֹי לי מהאכילה! אוֹי לי מאכילתם!
כּך אוֹמרת חַייקה, אִשתּו של חַיִים חַייקין, אִשה עלוּבת־נפש, ידוּעת־חוֹלי, המשתּעֶלת כּל הלילוֹת.
– בּלא עֵין הרע! – אוֹמר האָב, חַיִים חַייקין, כּשהוּא
עוֹמד וּמתבּוֹנן אֶל ילָדיו, הבּוֹלעים אֶת לחמם בּעוֹדנוּ בּכפּם. אַף הוּא היה מתאַוה לטעוֹם טעם לחם, אבל אִם יִטעם הוּא, לא יִשאֵר כּלוּם בּשביל שתּי התּינוֹקוֹת, פראדקה וּביילקה הפּעוּטוֹת, לסעוּדת־העֶרב.
– פראדקה! בּיילקה! הא לָכן עוֹד לחם, יהא מוּנח אֶצלכן עד סעוּדת העֶרב.
פראדקה וּבּיילקה מוֹשיטוֹת אֶת ידיהן הקטנוֹת, הרזוֹת והשחוֹרוֹת, מַבּיטוֹת אֶל פּני אביהן ואֵינן מַאמינוֹת למַראֵה עֵיניהן:
אֶפשר משטה הוּא בּהן?… אבל תּינוֹקוֹת רעבתניוֹת הן מטבע בּריאָתן: משעשעוֹת אֶת עצמן בּלחם, זנוֹת עֵיניהן בּוֹ, עד אשר תּקצר רוּחָן מחַכּוֹת, והן פּוֹרסוֹת ממנוּ פּרוּסוֹת קטנוֹת, פּוֹרסוֹת וֹבוֹלעוֹת וּממעטוֹת אֶת דמוּתוֹ. ראתה האֵם והרימה אֶת קוֹלה, גערה בּהן והשתּעלה בּשעת מַעשׂה:
– כּל היוֹם רק אוֹכלוֹת, רק אוֹכלוֹת!
האָב נַפשוֹ סוֹלדת מגערתה של אִשתּוֹ וּמדבריה אֵלה. רוֹצה הוּא להשיב לה דבר, אֶלָא שאֵינו מוֹצא לגוּפוֹ טוֹב משתיקה. אֵין הוּא יכוֹל לדבּר, אֵין לוֹ רשוּת לדבּר. מי הוּא פּה וּמה הוּא פּה? משוּל כּחרס הנשבּר. אַחרוֹן לכל דבר. אַחרוֹן וּמיוּתּר. גם בּעֵיני בּני־ביתוֹ, גם בּעֵיני עצמוֹ.
כּי מה עֶרכּוֹ בּביתוֹ, אַחרי שאֵינוֹ עוֹשׂה כּלוּם, אֵינוֹ שוֹלח אֶת ידיו בּשוּם מלָאכה? כּל ימיו הוּא הוֹלךְ בּטל – לא משוּם שהבּטלה חביבה עליו ולא משוּם שהמלָאכה בּזוּיה בּעֵיניו, אֶלָא משוּם שאֵין לוֹ מַה לעשׂוֹת בּחַייו, אֵין לוֹ שוּם ענין לענוֹת בּוֹ! כּל הכּתריאֵלים מתאוֹננים מר, כּי אֵין לָהם מַה לעשׂוֹת בּעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא. נתכּנסוּ המוֹני יהוּדים, בּלא עֵין־הרע, למקוֹם אֶחָד, והרי הם יוֹשבים כּוּלָם צפוּפים וּדחוּקים, כּדגים המלוּחים הכּבוּשים בּחבית אֶחָת, לוֹחצים זה אֶת זה בּאַהבה וּבאַחוָה וּבריעוּת ואִיש אֶת בּשׂר רעֵהו יֹאכלוּ.
“גם זוֹ לטוֹבה!” – כּךְ מהרהר חַיִים חַייקין בּפני עצמוֹ על ילדיו אשר חננוֹ אלוֹהים. לא כּל אָדם זוֹכה לילָדים כּאֵלה.
ואַף־על־פּי־כן, אוֹי לוֹ לָאָב, שילָדיו מפרנסים אוֹתוֹ. לא טוֹב היוֹת האָדם מוּטל על ילָדיו. שמא סבוּרים אַתּם שעֵינם צרה בּוֹ? חַס ושלוֹם! אֶלָא הוּא עצמוֹ לא ישקוֹט לבּו. אֵין הוּא יכוֹל!
כּל פּרוּסַת לחם הבּאה אֶל פּיו כּטיפּת דם היא בּעֵיניו. אֶת דם ילָדיו הוּא שוֹתה. השוֹמעים אַתּם? הוּא, חַיִים חַייקין, שוֹתה אֶת דם ילָדיו. אֵין הוּא יכוֹל!
– אַבּא, לָמה לא תֹּאכל – שוֹאלים אוֹתוֹ ילָדיו.
– היוֹם… אָני יוֹשב בּתענית. – עוֹנה אוֹתם אביהם.
– שוּב תּענית? כּמה תּעניוֹת לךָ בּשבוּע?
– מעט מספּרן ממספּר ימי השבוּע.
וחַיִים חַייקין אֵינוֹ משקר. אָמנם רגיל הוּא כּמעט כּל ימיו לישב בּתענית. אבל יש אשר יִקרה מקרהוּ גם לאכוֹל.
והיוֹם שבּוֹ חַיִים חַייקין מסַגף עצמוֹ בּתענית, יוֹם טוֹב הוֹא לוֹ.
ראשית, מצוָה היא זוֹ, שמַתּן־שׂכרה בּצדה. כּל הגוֹרע מחלקוֹ בּעוֹלָם הזה, מוֹסיפים לוֹ בּחַיֵי העוֹלָם הבּא.
ושנית, אֵינוֹ צריךְ להוֹציא להנאת גוּפוֹ אפילוּ פּרוּטה אַחַת ואֵינו חייב ליתּן דין וחשבּוֹן לפני שוּם אִיש. אָמנם אֵין אִיש שוֹאֵל ממנוּ דין ואֵין אִיש דוֹרש ממנוּ חשבּוֹן. אבל לָמה לוֹ לָשׂאת אֵת כּל הטוֹרח הזה, אִם אֶפשר לוֹ לקיים אֶת עוֹלָמוֹ גם בּלעדיו? וּמלבד זאת, גדוֹלָה תּענית, שמביאָה אֶת האָדם לידי מַעלה עֶליוֹנה, מנַשׂאתוֹ וּמרוֹמַמתּוֹ על הבּהמה! בּהמה דרכּה לאכוֹל אכילה גסה בּכל יוֹם, ואָדם יכוֹל להסתּפּק בּאכילה כּל־שהיא מעֶרב שבּת לעֶרב שבּת. חַייב אָדם להיבּדל וּלהתעלוֹת מעל הבּהמה!
“הוֹי, אִילוּ יכוֹל האָדם להגיע למדרגה עֶליוֹנה, שיִחיֶה ולא יֹאכל!… אבל מַה יעשׂה אָדם חַי, והקיבה תּוֹבעת ממנוּ מזוֹנוֹת!” – כּךְ מדבּר חַיִים חַייקין אֶל נַפשוֹ, וּמתּוֹךְ רעבוֹנוֹ הוּא בּא לידי חקירה ודברי פּילוֹסוֹפיה: – “קיבה זוֹ, הוּא אוֹמר, תּאוַת האכילה שבּאָדם, היא סיבּת כּל הצרוֹת והפּוּרענוּיוֹת, המתרגשוֹת וּבאוֹת על העוֹלָם. בעֶטיה של הקיבה, של תאוַת האכילה, אני עני כּל ימַי וילָדי עוֹבדים בּזיעת אפּיהם, מפרכים אֶת גוּפם וּבנַפשם יביאוּ לחמם. אבל אִילו היה האָדם פּטוּר מן האכילה, מַה טוֹב ומַה נעים היה לכוּלָנוּ! הילָדים היוּ יוֹשבים שלוים ושאנַנים בּביתי, אֵין מלָאכה ואֵין עבוֹדת־פרךְ, אֵין שביתוֹת ואֵין סכּנת־נפשוֹת, אֵין בּתי־חרוֹשת ואֵין נוֹגשׂים, אֵין אדוֹנים ואֵין עבדים, אֵין עשירים ואֵין עניים, אֵין קנאָה ואֵין שׂנאָה – הכּל אָיִן! כּגן־עֵדן תּהיֶה האָרץ לפנינוּ!”
כּךְ אוֹמר חַיִים חַייקין אֶל לבּוֹ וּמתעמק בּחקירוֹת וּמהרהר אַחרי סדרי בּראשית, יצר לוֹ מאוֹד, צר לוֹ מאוד, על שבּרא הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא אֶת עוֹלָמוֹ כּךְ, שמוֹתר האָדם מן הבּהמה אָיִן…
ב 🔗
אוֹתוֹ היוֹם, שבּו חַיִים חַייקין מַזיר אֶת עצמוֹ מן
האכילה לרצוֹנוֹ, יוֹם טוֹב הוּא לוֹ. ואוּלָם היוֹם, שהתּענית בּוֹ חוֹבה ולא רשוּת, כּגוֹן יוֹם תּשעה בּאָב, – יוֹם שכּוּלוֹ טוֹב הוּא, יוֹם יקר מכּל ימים!
הגיעוּ בּעצמכם: גם אָכוֹל לא יֹאכל, גם כּבהמה לא יִהיֶה, גם מדם ילָדיו לא יֵהנה, גם מצוָה יעשׂה וגם דמעוֹת יוֹריד על חוּרבּן בּית־המקדש.
כּי אֵיךְ אֶפשר לוֹ לאָדם לבכּוֹת, ונַפשוֹ שׂבעה? כּלוּם יכוֹל השׂבע להרגיש אֶת כּל עוֹמק הכּאֵב והיגוֹן? רק האִיש אשר לבּוֹ חָלש ונַפשוֹ בּרעב מתעטפת, הוּא יחוּש והוּא ירגיש!
– תּמהני על בּני־אָדם אֵלוּ, המתיראִים מפּני התּענית ונוֹתנים פּרוּטה לצדקה לכפּר בּעדם. גדוֹלה תּענית יוֹתר מן הצדקה! כּל הנוֹתן פּרוּטה לעניִים, כּדי לפטוֹר עצמוֹ מן התּענית, כּאִילוּ נוֹתן שוֹחד להקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא כּביכוֹל!
כּךְ היה אוֹמר חַיִים חַייקין והיה שוֹפךְ לעגוֹ על כּל אוֹתם הכּתריאֵלים, הנוֹהגים קלוּת־ראש בּתעניתם.
אֵין לךָ תּענית קשה כּתענית תּשעה בּאָב. דבר זה ידוּע לכל העוֹלָם. אַךְ חַיִים חַייקין לא כּן יחשוב. מדוּע קשה תּענית זוֹ משאָר התּעניוֹת? מפּני שהיוֹם גָדוֹל? הלא כּנגד זה הלילה קצר. מפּני שהחוֹם קשה? הלא יֶש לךָ רשוּת לבלי התהלךְ בּרחוֹבוֹת וּבשוָקים, ולא תּכּה השמש על ראשךָ. מוּטב שתּשב בּבית־המדרש ותקרא קינוֹת ותתאַבּל על שבר בּת־עמךָ. הוֹי, כּי גָדוֹל השבר מאוֹד, גדוֹל כּים!
– ואני אוֹמר לָכם, – עוֹמד חַיִים חַייקין וּמוֹכיחַ להכּתריאֵלים, – כּי תּענית תּשעה בּאָב היא הקלה שבּכל התּעניוֹת, לפי שהיא הטוֹבה מכּוּלָן. הבה אבאֵר לָכם אֶת הענין בּאֵר היטב. יוֹם־הכּיפּוּרים, למשל, אַף הוּא תּענית. ועניתם אֶת נַפשוֹתיכם – כּתוּב בּתוֹרה. לָמה מצוּוים אנחנוּ לענוֹת את נַפשוֹתינוּ? כּדי שיכפּר אלוֹהים על כּל פּשעינוּ ויִכתּבנוּ ויחתּמנוּ בּספר־החַיִים. נמצא, שלא חינם אָנו מתענים, אֶלָא על־מנת לקבּל פּרס. מַה שאֵין כּן תּשעה בּאָב. בּתשעה בּאָב אֵין אָנוּ מצוּוים מן התּוֹרה על התּענית ואֵין אָנוּ נוֹשׂאים נַפשנוּ לקבּלת פּרס, אֶלָא מתענים אנחנוּ לרצוֹננוּ, מאַהבה. כּי מי האִיש אשר יִמלָאֵהוּ לבּוֹ לאכול וּלהתענג בּיוֹם כּזה, יום שבּוֹ חָרב בּית־המקדש וניטל פּאֵרנוּ מעל ראשנוּ ויהוּדים נהרגוּ על קידוּש השם, הם וּנשיהם וטפּם?… בּתשעה בּאָב אֵין אָנוֹּ מצוּוים על הדמעוֹת, אֶלָא הדמעוֹת יוֹרדוֹת מאליהן. כּי מי האִיש אשר יוּכל להבליג על דמעוֹתיו, בזכרוֹ אֵת כּל אשר היה לָנוּ ואֵת כּל אשר אָבד לָנוּ בּיוֹם אֶחָד?… חבל, כּי רק פּעם אַחַת בּשנה חָל תּשעה בּאָב!
– ושבעה עשׂר בּתמוּז מה? – שוֹאֵל אַַחַד הכּתריאֵלים.
– רק פּעם אַחַת בּשנה חָל שבעה עשׂר בּתמוּז! – משיב לו חַיִים חַייקין ונאנח בּמַר־נַפשוֹ.
– וצוֹם גדליה? ותענית אֶסתּר? – מוֹסיף הלָה ושוֹאֵל.
– רק צוֹם גדליה אֶחָד יש לָנוּ בּשנה! רק תּענית אסתר אֶחָת! – עוֹנה חַיִים חַייקין שוּב בּאנחה.
– אִי, רב חַיִים! הלא לָהוּט אַתּה אַחרי התּעניוֹת כּזוֹלל וסוֹבא מַמש! המעט לךָ תּעניוֹת בּשנה?
– מעט תּעניות, מעט מאוֹד! – אוֹמר חַיִים חַייקין, והוּא נוֹדר נדר בּלבּוֹ להתענוֹת מכּאן וּלהבּא גם בּעֶרב תּשעה בּאָב, שני ימים רצוּפים, בּזה אַחַר זה.
ג 🔗
מַה טוֹב וּמַה נעים לאָדם, כּשהוּא מתענה שני ימים רצוּפים בּזה אַחַר זה. אַשריהוּ בּעוֹלָם הזה וטוֹב לוֹ לעוֹלָם הבּא!
קשה רק השתיה. כּלוֹמַר, קשה לאָדם להינזר משתית מַיִם שני ימים רצוּפים. אִילמלא היוּ המַיִם אסוּרים בּהנאה, היה חַיִים חַייקין מקבּל על עצמוֹ לישב בּתענית כּל ימי השבוּע, מעֶרב שבּת לעֶרב שבּת.
כּסבוּרים אַתּם שזוֹהי רק להלָכה? טעוּת היא בּיֶדכם! לגבּי חַיִים חַייקין זוֹהי הלָכה למַעשׂה.
כּל השבוּע שקדם לתשעה בּאָב לא אָכל לחם והיה חַי על המַיִם בּלבד.
מי השגיח בּוֹ וּמי שׂם אֵליו לב? הלא חַייקה אִשתּוֹ אִשה ידוּעת־חוֹלי היא, ילָדיו הגדוֹלים עוֹבדים כּל היוֹם בּבית־החרוֹשת בּמלאכת החלזוֹנוֹת, והקטנים אֵינם מבינים עדיִין כּלוּם. שתּי התּינוֹקוֹת, פראדקה וּביילקה הפּעוּטוֹת, אֵינן יוֹדעוֹת מאוּמה, כּי־אִם הלחם אשר לוֹ הן רעֵבוֹת תּמיד. לבּן מתעטף כּל הימים ונַפשן הקטנה הוֹמה, הוֹמה בּקרבּן.
– היוֹם תּקבּלנה עוֹד פּרוּסַת־לחם אֶחָת – אוֹמר לָהן אביהן, חוֹתךְ בּשבילן אֶת חלק לחמוֹ לשנַיִם, וּפראדקה וּביילקה שוֹלחוֹת אֵליו אֶת ידיהן הקטנוֹת, הרזוֹת והשחוֹרוֹת, וּפניהן מאִירים.
– ואַתּה, אַבּא, כּלוּם לא תֹּאכל? – אוֹמרים לוֹ הילָדים הגדוֹלים לעֵת סעוּדת־העֶרב – הלא היוֹם אֵינךָ יוֹשב בּתענית?
– חס ושלוֹם! היוֹם אֵינני יוֹשב בּתענית! משיב לָהם אביהם. והוּא מהרהר בּלבּוֹ: “גם רמה רימיתי אוֹתם וגם דבר־שקר לא הוֹצאתי מפּי. כּי מַה הוֹוה לאָדם בּשתית מַיִם? המַיִם אֵין בּהם משוּם אכילה ואֵין בּהם משוּם תּענית".
ד 🔗
כּשהגיע יוֹם תּשעה בּאָב, הרגיש חַיִים חַייקין בּעצמוֹ, כּי קלוּ חַייו מאוֹד, כּי טוֹב לוֹ ונוֹחַ לוֹ, כּאשר לא היה כּן מעוֹלָם. מרגיש הוּא, כּי אֵין לוֹ שוּם צוֹרךְ בּסעוּדה המַפסקת, כּי אֵין לוֹ שוּם חפץ בּאכילה. אַדרבּה, חָש הוּא בּנַפשו, כּי אִם יֹאמַר להביא לתוֹךְ פּיו דבר קשה וּמגוּשם – ועמד הדבר כּעצם בּגרוֹנוֹ, לא לבלוֹע ולא להקיא.
אמת היא, כּי לבּוֹ חָלוּש מאוֹד וידיו ורגליו רוֹעדוֹת. מַרגיש הוּא, כּי גוּפוֹ נמשךְ, נמשךְ וצוֹנח לאָרץ, וכוֹחוֹתיו פּוֹחתים, פּוֹחתים והוֹלכים, ונַפשוֹ מפרכּסת לצאת, וגוֹעל עז תּוֹקפוֹ עד כּדי התעלף. ואוּלָם חַיִים חַייקין לא יוַתּר משלוֹ אפילוּ משהוּ! היִתּכן? כּל השבוּע כּוּלוֹ ישב בּתענית, וכיוָן שהגיע יוֹם תּשעה בּאָב, מיד תּקף עליו יִצרוֹ?!
וחַיִים חַייקין לוֹקח אֶת חלק לחמו עם תּפּוּחי־האדמה, קוֹרא לשתּי התּינוֹקוֹת, לפראדקה וּלביילקה הפעוּטוֹת, ואוֹמר לָהן בּלחש:
– הא לָכן ואכוֹלנה, ואַל יִוָדע הדבר להאֵם.
וּפראדקה וּביילקה נוֹטלוֹת מידוֹ אֶת חלק לחמוֹ עם תּפּוּחי־האדמה וּמבּיטוֹת אֶל פּני אביהן הלבנים כּפני מת ואֶל ידיו הרוֹעדוֹת מרעב.
וחַיִים חַייקין מתבּוֹנן אֶל התּינוֹקוֹת, החוֹטפות ואוֹכלוֹת וּבוֹלעוֹת אֶת אָכלן בּעוֹדנוּ בּכפּן, מתבּוֹנן וּבוֹלע אֶת רוּקוֹ ועוֹצם אֶת עֵיניו. והוּא קם ממקוֹמוֹ, בּלי לחַכּוֹת עוֹד לילָדיו הגדוֹלים, העוֹבדים בּבית־החרוֹשת בּמלאכת החלזוֹנוֹת, חוֹלץ נעליו, נוֹטל אֶת ספר הקינוֹת בּידוֹ והוֹלךְ לבית־המדרש, כּשרגליו נגררוֹת בּקרקע בּלא כּוֹחַ.
ה 🔗
כּשבּא חַיִים חַייקין לבית־המדרש הכּתריאֵלי הישן, עדיִין היה הבּית ריק. הלךְ וישב סמוּךְ לארוֹן־הקוֹדש, על סַפסל הפוּךְ, המוּנח פּניו למַטה וּכרעיו למעלה, פּישפּש וּמצא נר־חלב והדבּיקוֹ אֶל כּרע הסַפסל, תּמךְ עצמוֹ בּדוֹפן התּיבה, פּתח אֶת ספר הקינוֹת והתחיל לעיין בּוֹ. “אלי ציוֹן ועריה…” והוּא עוֹצם אֶת עֵיניו ורוֹאֶה בּמַחזה: ציוֹן, אִשה צעירה ונאוָה, יפת־תּוֹאַר, לבוּשת־שחוֹרים וַחגוּרת־שׂק, עוֹטיה וַאבלה, עוֹמדת וּפוֹרשׂת כּפיה וּמבכּה על בּניה, הנוֹפלים בּכל יוֹם חללים־חללים על אַדמת נכר, בּעווֹן זרים.
צִיּוֹן הֲלֹא תִּשְאֲלִי לִשְלוֹם אֲסִירָיִךְ,
דּוֹרְשֵי שְלוֹמֵךְ, וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ…
… ……….
…………
וחַיִים חַייקין פּוֹקח אֶת עֵיניו, ואוּלָם אֶת ציוֹן, זוֹ האִשה הצעירה והנאוָה, העוֹטפת שחוֹרים, לא יִראֶה עוֹד. מַחזה אַחר רוֹאוֹת עֵיניו הפּעם: מבּעד החַלוֹן המכוּסה שכבת אָבק, דרךְ הזכוּכית המזוּהמת, קרן־אוֹר חַדה בוֹּקעת וּבאה, קרן אוֹר אַחרוֹנה מקרני השמש השוֹקעת מאַחרי העיר. ואַף־על־פּי שהוּא עוֹצם שוּב אֶת עֵיניו, עדיִין רוֹאֶה הוּא אֶת הקרן הזאת. ולא אֶת הקרן בּלבד הוּא רוֹאֶה, אֶלָא אֶת כּל השמש כּוּלָה, אֶת השמש היפה והבּרה, עם שפעת זהרה, אשר אִיש לא יוּכל להבּיט אֵליה, אשר אִיש לא יוּכל לראוֹתה, רק הוּא לבדוֹ. מסתּכּל חַיִים חַייקין בּשמש ונהנה מזיוָה – ולא כלוּם. אֵין זה אֶלָא מפּני שהתפּשט אֶת הגשמיוּת והרחיק מלבּוֹ אֶת כּל הבלי העוֹלָם הזה ואֶת כּל תּאווֹתיו. מַה טוֹב וּמַה נוֹחַ לוֹ. חַייו קלוּ, קלוּ מאוֹד. יש בּכוֹחוֹ עתּה להתגבּר על הכּל, לשׂאת הכּל. תּענית קלה תּהיֶה לוֹ היוֹם… השוֹמעים אַתּם?
תּענית קלה, קלה מאוֹד, תּהיֶה לוֹ היוֹם! ועֵיניו של חַיִים חַייקין עצוּמוֹת, והוּא רוֹאֶה לפניו בּמַחזה עוֹלָם חדש ונפלא, אשר כּמוֹהוּ לא ראה מימיו. הנה מלאָכים לפניו יֵחָפזוּ, הנה כּרוּבים לנגד עֵיניו ירחפוּ, והוּא מתבּוֹנן אליהם וּמכּיר בּפניהם, כּי ילָדיו הם. כּוּלָם, כּוּלָם בּאוּ ועמדוּ לפניו, הקטנים עם הגדוֹלים. רוֹצה הוּא להשמיעם דבר, רוֹצה – ואֵינוֹ יכוֹל לדבּר. רוֹצה הוּא להצדיק אֶת נַפשוֹ לפניהם, לאמוֹר לָהם, כּי הוּא אֵינוֹ חַייב… כּי הוּא אֵינוֹ אָשם… מַה פּשעוֹ וּמה חטאתוֹ, כּי המוֹני יהוּדים, בּלא עֵין־הרע, התכּנסוּ למקוֹם אֶחָד, יוֹשבים צפוּפים וּדחוּקים, לוֹחצים זה אֶת זה ואִיש אֶת בּשׂר רעֵהוּ יֹאכלוּ? מַה פּשעוֹ וּמה חטאתוֹ, כּי נוֹלד וגוּדל בּתוֹךְ עם עני ואֶביוֹן, בּין יהוּדים עלוּבים וּמדוּכּאים, בּין כּתריאֵלים דווּיִים וּסחוּפים, אשר גם בּחַיֵיהם הם קרוּאִים מתים?…
ועֵיניו של חַיִים חַייקין עצוּמוֹת עדיִין, והוּא רוֹאֶה בּמַחזה אֶת הכּל, צוֹפה וסוֹקר אֶת כּל העוֹלָם כּוּלוֹ, מתחילתו ועד סוֹפוֹ, אֵת כּל ש"י העוֹלָמוֹת, מתּחילתם ועד סוֹפם, והכּל נפלא וּבהיר וקל. והכּל מתמר ועוֹלה כּעשן דק וקל אֶל רקיע השמים. והוּא מַרגיש, כּי מין דבר, אשר לא ידעוֹ עד היוֹם, עוֹרג וכלה לצאת מקרבּוֹ, להיפרד מלבּוֹ, להסתּלק מגוּפוֹ; מתבּקש הוּא למַעלה, למעלה… והוּא חָש כּי קלוּ חַייו, קלוּ מאוֹד, והוּא מוֹציא מלבּוֹ אנחה עמוּקה־עמוּקה. עוֹד רגע אָחָד – וחַיִים חַייקין אֵינוֹ מַרגיש עוֹד כּלוּם, כּלוּם. הכּל נעלם ועלה ואָבד בּתּוֹהוּ והיה כּלא היה.
ו 🔗
כּשנכנַס עזריאֵל השמש העבדקן לבית־המדרש הכּתריאֵלי הישן בּפוּזמקאוֹתיו הקרוּעים וּמצא אֶת חַיִים חַייקין יוֹשב נשען אֶל התּיבה, ראשוֹ למַעלה ועיניו פּקוּחוֹת, נתמַלא רוֹגז. כּסבוּר היה כּי זה מנַמנם להנאתוֹ, ועמד לנזוֹף בּו וּלדבּר אֵליו דברי־כּיבּוּשים:
– חוּצפּה של יהוּדי… שוֹכב סרוּח בּמקוֹם קדוֹש…
כּגראף פּוֹטוֹצקי מַמש… ניכּר, שערבה לוֹ סעוּדתוֹ… בּא לכאן לישוֹן… רב חַיִים, בּמחילה מכּבוֹדךָ, הוֹי רב חַיִים!… רב חַ־יִים!…
חַיִים חַייקין לא נע ולא זע. חַיִים חַייקין לא שמע עוֹד דבר.
ז 🔗
זהרי השמש האַחרוֹנים בּקעוּ דרךְ לעצמם וּפרצוּ בּעד חַלוֹנוֹת בּית־המדרש הכּתריאֵלי הישן ונפלוּ בּשלל זהבם על פּני חַיִים חַייקין השאנַנים והשוֹקטים ועל שׂערוֹתיו השחוֹרוֹת, הנוֹצצוֹת והמסוּלסלוֹת, ועל גבּוֹת־עֵיניו השחוֹרוֹת והשׂעירוֹת ועל עֵיניו הפּקוּחוֹת והנוֹחוֹת, השחוֹרוֹת והרעֵבוֹת. זהרי השמש האַחרונים חָדרוּ אֶל פּני המת החיורים והרעֵבים והאִירוּ אוֹתם בּאוֹר נפלא, נסכוּ עליהם נוֹגה בּהיר וָרךְ, אשר כּמוֹהוּ לא ראה אִיש על־פּני האָרץ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.