רקע
שלום עליכם
מושב־זקנים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשט"ז

הכּל משתּנה בּעוֹלָמנוּ, פּוֹשט צוּרה ולוֹבש צוּרה לפי רוּחַ הזמן וחליפוֹתיו. הכּל – לרבּוֹת גם כּתריאֵליבקה שלָנוּ.

כּתריאֵליבקה פּסעה פּסיעה גסה בּימים האַחרוֹנים.

כּשתּעבוֹר עכשיו בּעיר זוֹ תּשתּוֹמם למַראֵה עֵיניךָ. תּעמוֹד בּמקוֹמךָ כּנטוּע תּוֹהה ותמה, ועֵיניךָ לא תשׂבּענה לראוֹת. תּראֶה בּאֶמצע העיר וּבטבּוּרה, בּעֶצם הבּיצה הכּתריאֵלית, בּית נהדר בּנוּי לתלפּיוֹת, בּית־מידות גָדוֹל ורחב ורם, שלביניו אדוּמוֹת וגגוֹ עשׂוּי בּרזל, וחַלוֹנוֹתיו מרוּבּים לאֵין מספּר, ודלתוֹתיו הגבוֹהוֹת מחוּטבוֹת תּבנית היכל, וּממַעל לדלתוֹת אֵלוּ מתגלה וּמַזהיר לעֵיניךָ לוּח־שיִש לבן, ועל הלוּח חרוּתוֹת אוֹתיוֹת של זהב עבריוֹת, גדוֹלוֹת וּמאירוֹת עֵיניִם: מוֹשב־זקנים.

עוֹמד אַתּה מַחריש וּמשתּאֶה למַראֶה הזה. משל למה הדבר דוֹמה? לקפּוֹטה ישנה וּקרוּעה, ירוּקה מרוֹב ימים, שאַחרי בּלוֹתה הרכּיבוּ עליה טלָאי של משי חָדש וָטוֹב. מַה מקוֹמוֹ של מוֹשב־הזקנים המפוֹאָר הזה בּכתריאֵליבקה, בּעיר זוֹ שכּוּלָה עניים ואֶביוֹנים? מַה פּשר החידה הזאת? האֵין זה לעג לָרש? אוֹ אֶפשר היתה פּה כּוונה של לץ לבדח דעתּם של עוֹברים ושבים? אוֹ אוּלי טעוּת נפלה כּאן?… וזה אשר סיפּרוּ לי בּכתריאֵליבקה בּזמן האַחרוֹן, כּשבּאתי להשתּטח שם על קברי־אָבוֹת:

הדבר אֵירע בּימי הרעש, כּשרבּי המלוּכה נתנוּ דעתּם על כּתריאֵליבקה וּביקשוּ עֵצוֹת לָסוֹל לה מסילת־בּרזל. בּאוּ לָעיר ממוֹסקבה מיני בּריוֹת משוּנוֹת: מהנדסים, סוֹללים, מוֹדדי־אֶרץ וכיוֹצא בּאֵלוּ, ועל כּוּלם – ראש החבוּרה, אַחַד הקבּלנים, בּחוּר כּהלָכה, ודווקא משלָנוּ. אֶת שמוֹ אֵין שוּם בּריה יוֹדעת עד היוֹם הזה. אֶפשר שהיה זה אֶחָד ממשרתיו עושׂי־רצוֹנוֹ של פּוֹליאקוֹב, ואֶפשר פּוֹליאקוֹב בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ? אבל כּי אוֹתוֹ האִיש היה גביר אַדיר בּעל מיליוֹנים – דבר זה היה גָלוּי וּברוּר גם לתינוֹק בּן־יוֹמוֹ. שאִם לא כן, כּלוּם היה גוֹרם הנאה לעצמוֹ ֹ וּמתאַכסן יחידי בּשני חדרים, רוֹדף תּענוּגוֹת, זוֹלל בּשׂר תּרנגוֹלת וסוֹבא יין משוּמר בּימוֹת החוֹל ומַתנה אַהבים עם כּלתוֹ הצעירה של בּעל־האַכסניה, פּרוּצה זוֹ, המגלָה שׂערוֹתיה בּפרהסיה ושׂוֹנאת אֶת בּעלה (סוֹד הגָלוּי לרבּים)?

בּעֵת ההיא וּמוֹדעֵנוּ הזקן, הרב רב יוֹזיפיל, נתן אֶת לבּוֹ לחשוֹב מַחשבה גדוֹלה: לבנוֹת בּכתריאֵליבקה מוֹשב־זקנים, בּית מַחסה וּמנוּחה לזקנים עניים וחוֹלים. ולָמה מוֹשב־זקנים דווקא ולא בּיקוּר־חוֹלים? אַל תשאָלוּ. אִם נֹאמַר להשיב על שאֵלוֹת כּעֵין אֵלוּ, אֵין אנו מַספּיקים. שהרי אִילוּ עלה בּמחשבתּוֹ של רב יוֹזיפיל לבנוֹת בּיקוּר־חוֹלים, היִיתם שוֹאלים: לָמה בּיקוּר־חוֹלים, ולא מוֹשב־זקנים? חַיֵיכם שרב יוֹזיפיל לא נתכּוון חָלילה להנאת עצמו לעֵת זקנה. רב יוֹזיפיל הלךְ כּאן לשיטתוֹ: זקן שחָלה וצעיר שחָלה – זקן קוֹדם. האִיש הזקן טעּוּן רחמים יוֹתר. אמת, גם צעיר שנפל למשכּב ונסתּכּן, אוֹי ואבוֹי לוֹ. אבל מַר שבעתיִם גוֹרלוֹ של זקן חוֹלה, שהוּא כּכלי אֵין חפץ בּוֹ, מַשׂא לעיפה על כּל העוֹלָם כּוּלוֹ. הכּל מתעבים וּמבזים אֶת הזקן – דבר זה בּדוּק וּמנוּסה מימוֹת עוֹלָם.

וּבכן, אַחַת החליט רב יוֹזיפיל וּמהחלטתוֹ לא סר: כּתריאֵליבקה זקוּקה למוֹשב־זקנים. גדוֹלָה מצוַת מוֹשב־זקנים מכּל המצווֹת. וּכדי שהכּל יבינוּ אֶת גוֹדל עֶרכּוֹ של מוֹשב־זקנים וּנחיצוּתוֹ בּכתריאֵליבקה, דרש רב יוֹזיפיל דרשה בּבית־הכּנסת הישן בּשבּת אַחַר הצהרים והמתיק אֶת דבריו בּמשל נאֶה: “משל למה הדבר דומה? למלךְ בּשׂר ודם, שהיה לוֹ בּן יחיד…” אַךְ כּיוָן שאָנוּ עסוּקים כּאן בּעניננוּ, אֵין אָנוּ רוֹצים להסיח דעת ממנוּ ולָבוֹא לידי עֵירוּב פּרשיוֹת. וּלפיכךְ אָנוּ מַניחים אֶת המשל של רב יוֹזיפיל להזדמנוּת אַחרת, כּשתּהיֶה השעה ראוּיה לכךְ. ורק דבר אֶחָד צריךְ להיאָמר כּאן: אַף־על־פְי שהמשל לא היה דוֹמה לנמשל בּכל פּרטיו ודיקדוּקיו, נהנה ממנוּ הקהל הנאה משוּנה ושתה בּצמא אֶת דבריו הנעימים של רב יוֹזיפיל. כּי מי אָמן כּרב יוֹזיפיל למַשל משלים וּלהנעים אֶת דבריו להשוֹמעים? הלוַאי והיה כן כּוֹחוֹ להחיוֹת אֶת נַפשו לעֵת זקנה וּלסעדה בּפת־לחם!

כּשגָמר הרב אֶֶת משלוֹ, פּנה אֵליו אֶחָד מן הקהל, אִיש נכבּד וּנשׂוּא־פּנים מבּעלי־הבּתים החשוּבים שבּעיר, – כּי מי אַחר ירהיב עוֹז בּנַפשוֹ להשמיע דבריו כּלפּי רב וּמוֹרה־הוֹראה בּפני עם ועֵדה?

– אָמנם, רבּי, נאמן אַתּה ונאמנים דבריךָ. המשל – משל יפה מאֵין כּמוֹהוּ. אבל ילמדנוּ רבּנוּ: מאַין נקח כּסף? הלא מוֹשב־זקנים עוֹלה בּכסף, וכתריאֵליבקה עיר שכּוּלה כּתריאֵלים, כּוּלָנוּ קבּצנים, עניים ואֶביוֹנים!

– אִי, בּני! אִם כּן, אֶמשוֹל לךָ משל אַחר. משל למה הדבר דוֹמה? למלךְ בּשׂר ודם… שהיה לוֹ בּן יחיד…

בּקיצוּר, כּל מַה שאֵירע לאוֹתוֹ מלךְ בּשׂר ודם וּלבנוֹ יחידוֹ אֵינוֹ ענין לכאן. כּאן אֵין אָנוּ מתכּוונים אֶלָא לסַפּר, כּי ממַחרת השבּת, בּיוֹם הראשוֹן לשבוּע, קרא מוֹדענוּ רב יוֹזיפיל לשנַיִם מטוֹבי העיר וּמנכבּדיה ויצא אִתּם לשוּק וּמטפּחתּוֹ בּידוֹ והתחיל מַחזיר על הפּתחים, מהלךְ מחָנוּת לחָנוּת וּמבּית לבית, כּמנהג גביית־הצדקה בּכתריאֵליבקה משנים קדמוֹניוֹת. ממילא מוּבן, שממוֹן רב לא אִיספוּ בּדרךְ זוֹ. ואוּלם רב יוֹזיפיל אֵינוֹ דוֹחק אֶת השעה. רוּחוֹ לא תּקצר מחַכּוֹת עוֹד שבוּע וּשבוּעיִם. לא בּיוֹם אֶחָד נבנה כּרךְ של רוֹמי. כּלוּם יש תּקנה אַחרת? עיר של עניים מרוּדים! כּל תּקוָתוֹ וסיכּוּייו – אֵלוּ האוֹרחים הזרים, הסוֹחרים העשירים, הבּאים לכתריאֵליבקה לרגל מסחָרם, אוֹ סתם עוֹברי־דרכים, המתאַכסנים בּאַכסַניוֹת העיר. אֶחָד מאֵלה כּי יִתגלה בּכתריאֵליבקה יקיפוּהוּ גוֹבי הצדקה, העוֹסקים עם הציבּוּר, ינַצלוּהוּ ויִמרטוּהוּ עד כּמה שידם מַגעת, למַען יסַפּר לדוֹר אַחרוֹן לאמוֹר: “אִם יִקרה מקרךָ לעבוֹר בּסביבוֹת כּתריאֵליבקה, הרחק מן העיר הזאת מרחַק פּרסה, כּי אֵין מנוֹס ואֵין מפלט מפּני עניֶיה וקבּצניה!”…

כּששמע רב יוֹזיפיל, כּי בּא ממוֹסקבה קבּלן יהוּדי, גביר אַדיר בּעל־מיליוֹנים, אֶחָד ממשרתּיו עוֹשׂי־רצוֹנו של פּוֹליאקוֹב, ואֶפשר פּוֹליאקוֹב בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, – נזדרז ולָבש אֶת בּגדי־שבּתּוֹ וחָבש לראשוֹ אֶת מצנַפתּוֹ, מצנפת של שבּת, שלא נתמזגה יפה עִם מַקלוֹ הגָדוֹל, דוּגמַת קוֹדש וחוֹל המַשמשים בּעירבּוּביה. שהרי מַה־נַפשךָ: אִם שבּת היוֹם, מַה מקוֹמוֹ של מַקל בּכאן? ואִם יוֹם־חוֹל הוּא זה, מַה פּירוּשה של מצנפת זוֹ?… אֶלָא שהחידה נפתּרה בּמהרה, כּשקרא רב יוֹזיפיל לאוֹתם השנַיִם מטוֹבי העיר וּמנכבּדיה וּפנה לָלכת אִתּם אֶל האַכסַניה, אֶל מקוֹם משכּנוֹ של הקבּלן העשיר.

אֵיני יוֹדע, מַה טיבם של שאָר הקבּלנים המוֹסקבאִים. אַךְ קבּלן זה, שבּא לכתריאֵליבקה לָסוֹל מסילת־בּרזל, היה קבּלן משוּנה. בּרנש קטן ועגוֹל, בּעל לחָייִם שמנוֹת וּשׂפתים בּשׂרניוֹת וידים קטנוֹת וּקצרוֹת, כּוּלוֹ מהיר וזריז בּתנוּעוֹתיו, הוֹלךְ ונראֶה כּרץ, מדבּר ונראֶה כּצוֹוח, וּצחוֹקוֹ דק וקלוּש: “הי־הי־הי!”, ועֵיניו מתנוֹצצוֹת תּמיד כּאילוּ מתוֹךְ דמעוֹת, וכל מַעשׂיו בּחפּזוֹן וּבּבהילוּת, על רגל אָחָ­ַת, רוֹגש ורוֹגז על כּל פּסיעה, סוֹעֵר בּחמת־רוּחוֹ. אָדם שלא כּיוון לרצוֹנוֹ, אוֹ אָמר לוֹ דבר ולא רוּחוֹ – הריהוּ מתחַייב בּנַפשוֹ, מיד עֵיניו ניצתוֹת בּאֵש זרה, וכוּלוֹ מוּכן לדרסוֹ, לקרעוֹ כּדג. קבּלן משוּנה מאוֹד!

גזירה יצאָה מלפניו בּאַכסַניה: כּל אִיש אשר יָבוֹא אֵליו לראותוֹ, יִהיֶה מי שיִהיֶה, ואפילוּ שׂר־הפּלךְ בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ (כּךְ אָמר בּפירוּש), אַחַת דתוֹ לדפּוֹק תּחילה על הדלת. דָפק על הדלת ונַענה, בּוֹדקים אוֹתוֹ ושוֹאלים לשמוֹ וּלחפצוֹ. בּדקוּ אוֹתוֹ ושאלוּ לשמוֹ וּלחפצוֹ, הריהוּ עוֹמד מאַחרי הדלת והמזוּזה וּממתין לפקוּדתוֹ של הקבּלן מבּפנים, אִם להיכּנס מיד, אוֹ לילךְ ולָבוֹא מחר.

דבר המוּבן מאֵליו, שהרבּה צחקו הכּתריאֵלים על בּרנש זה ועל מנהגיו הטיפּשים. וכי שמעתּ מימיךָ השׂגה זוֹ של קבּלן מוֹסקבאִי? לא די לךָ, פּרא־אָדם שכּמוֹתךָ, שאני מטריח אֶת עצמי ונוֹהג בּךָ כּבוֹד וּבא אֵליךָ לביתךָ, אֶלָא שאַתּה מַכריחני לעמוֹד עד בּוֹש מאַחרי הדלת והמזוּזה וּלהמתּין לךָ, עד אשר אֶמצא חן וחסד בּעֵיניךָ ותתּן לי רשוּת להיכּנס אֶצלךָ, ואִם, חָלילה, לא אֶמצא חן בּעֵיניךָ – תּצוני לילךְ ולָבוֹא מחר!… רק קבּלן מוֹסקבאִי מסוּגָל לכךְ! דוֹמה, מי לָנוּ גָדוֹל מהרב רב יוֹזיפיל, שיהוּדי למדן הוּא וירא־שמים מאֵין כּמוֹהוּ, ואַף־על־פּי־כן דלתּוֹת בּיתוֹ פּתוּחוֹת תּמיד לכּל. הלא יהוּדים אָנוּ, וזאת תּהילתנוּ!

בּעל־האַכסַניה, יהוּדי בּעל־כּרס, שמקטרתּוֹ תּקוּעה לוֹ בּפיו וּבגדיו פּתוּחים כּלפּי חוּץ, כּיוָן שראה אֶת הרב רב יוֹזיפיל בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ בּא אֶל בּיתוֹ, כּשהוּא לבוּש בּגדי־שבּת, חָרד אֵליו ונתבּלבּל כּוּלוֹ: “בּרוּכים הבּאים! שלוֹם עליכם, רבּי! אוֹרח חָשוּב!

הרב בּעצמוֹ בּא אֶל בּיתי! כּבוֹד כּזה! ישב־נא רבּנוּ!… מה? לָאוֹרח אַתּם צריכים? בּכל הדרת הכּבוֹד!”…

ובעל־האַכסַניה, שמרוֹב בּהילוּתוֹ שָכח אֶת גזירת האוֹרח ואֶת פּקוּדתוֹ בּדבר “יִהיֶה מי שיִהיֶה” וּבדבר “שׂר־הפּלךְ”, הניח אֶת מקטרתּוֹ, פּרף אֶת בּגדיו הפּתוּחים והוֹליךְ אֶת הרב עִם שני טוֹבי העיר ונכבּדיה עד דלת האוֹרח, והוּא עצמוֹ נסתּלק ונתעלם מן העין.

בּמה היה האוֹרח עסוּק אוֹתה שעה בּתוֹךְ חדריו מבּפנים – אֵין שוּם בּן־אָדם יוֹדע. אֶפשר שהיה שקוּע בּחשבּוֹנה של מסילת־הבּרזל, יוֹשב וחוֹשב וסוֹפר וּמוֹנה, מסַדר אֶת קביעתם של פּסי־המסילה ותר מקוֹם לבנין בּית־הנתיבוֹת? ואֶפשר שעלה על משכּבוֹ לישוֹן שינה של צהרים? אוֹ אֶפשר ישב שם סתם ישיבה בּטלה, מתיחד וּמסַפּר עם כּלתוֹ הצעירה של בּעל־האַכסַניה, זוֹ הפּרוּצה, המגלָה שׂערוֹתיה בּפרהסיה ושׂוֹנאת אֶת בּעלה (סוֹד הגלוּי לרבּים)? מי יֵדע אֶת צפוּנוֹתיו של קבּלן מוֹסקבאִי, בּחוּר כּהלכה, אַדיר וּבעל־מיליוֹנים, המתענג יחידי בּשני חדרים? ואוּלָם כּשנכנסוּ שליחי־הציבּוּר הכּתריאֵלים לחַדרוֹ הראשוֹן, לא מצאוּהוּ, ורק ראוּ, כּי דלת החדר השני פּתוּחה וּדממה רבּה שרוּיה שם. לעבוֹר משם והלאה לא רצוּ. אֵין זוֹ מידת דרךְ־אֶרץ – שמא ישן הוּא? נמלכוּ שלָשתּם והשמיעוּ כּוּלם כּאִיש אֶחָד קוֹל שיעוּל מגרוֹנם (כּךְ נוֹהגים בּכתריאֵליבקה).

שמע הקבּלן קוֹל בּני־אָדם בּחַדרוֹ הראשוֹן, פּרץ מחַדרוֹ השני נרעש ונפחד. ראה פּני אנשים זרים, עמד עליהם בּחימה שפוּכה וּבקצף גָדוֹל והרים קוֹל־זוָעוֹת:

– מי אַתּם? מה לָכם פּה, בּוֹערים בּעם? מי נתן לָכם רשוּת להיכּנס? הלא מאה פּעמים ציויתי, כּי בּלא נטילת רשוּת אַל יִכּנסוּ אֶצלי!

יש אוֹמרים, שמתוֹךְ כּעסוֹ לא נזהר וּבא לידי ניאוּץ שם יִשׂראֵל… אָמנם אֵין להאמין, כּי ינַבּל יהוּדי אֶת פּיו ויוֹציא דבר נבלה משׂפתיו, אֶלָא כּיוָן שבּא אָדם – ולא סתם אָדם, אֶלָא בּעל־מיליוֹנים – לכלל כּעס, אֶפשר שבּא גם לכלל עבירה.

ידידנוּ הקוֹרא, שכּבר נזדמן לוֹ להַכּיר אֶת תּכוּנתוֹ של רב הכּתריאֵלים, יוֹדע כּמה עניו רב יוֹזיפיל זה. כּל ימיו אֵינוֹ קוֹפץ בּראש. דרכּוֹ תּמיד להיוֹת מן האַחרוֹנים. רב יוֹזיפיל לטעמוֹ: לא טוֹב לבשׂר ודם לדחוֹק אֶת עצמוֹ וּלבהל בּרוּחוֹ. לא בּרעש ולא בּבהילוּת כּוֹחוֹ, אֶלָא בּקוֹל דממה דקה. אַךְ בּפּעם הזאת מוּכרח היה לצאת מגדרוֹ ולעשׂוֹת מַעשׂה, לפי שבּני־לויתוֹ, שני טוֹבי העיר ונכבּדיה, נבהלוּ מגערת העשיר, שהתנַפּל עליהם בּידיו ורקע לעוּמתם בּרגליו. מי יוֹדע טיבוֹ של זה? אֶפשר שהוּא אֶחָד ממשרתיו עוֹשׂי־רצוֹנוֹ של פּוֹליאקוֹב, ואֶפשר פּוֹליאקוֹב בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ? וּלפיכךְ על־כּרחם נסוֹגוּ מפּניו אָחוֹר

והתחילוּ מתקרבים לאַט־לאַט אֶל הדלת, על כּל צרה שלא תּבוֹא. ורק רב יוֹזיפיל בּלבד לא נבהל ולא נע ולא זע. רב יוֹזיפיל היה דן אוֹתה שעה בּנַפשו כּךְ: מַה־נַפשךָ, אִם אָדם גָדוֹל הוּא זה – לא תּהא אֵימתוֹ עלי. אֶלָא מה? שמא אָדם קטן הוּא – על אַחַת כּמה וכמה אֵין לי לירוֹא מפּניו!… ולכן יצא לקראתוֹ בּלב סמוּךְ וּבטוּחַ ודיבּר אֵליו כּדברים

האֵלה לאמוֹר:

– בּי, אדוֹני… צוֹעֵק אַתּה… אֶפשר, כּי לךָ הצדקה…

אַל־נא יִחַר אַפּךָ, שהפרענוּ אוֹתךָ ממנוּחתךָ… עוֹסקים אנחנוּ בּמצוָה, והעוֹסק בּמצוָה, אָמרוּ חכמינוּ זכרוֹנם לברכה, פּטוּר מן המצוָה… מאספים אָנוּ נדבוֹת לדבר גָדוֹל, לבנין מוֹשב־זקנים…

לשמע דברים אֵלוּ נדהם הקבּלן המוֹסקבאִי וּלשוֹנוֹ דבקה לחכּוֹ. כּניסה זוֹ של שלוֹשת היהוּדים לחַדרוֹ בּלא נטילת רשוּת קוֹדמת

ועמידתוֹ המשוּנה של הזקן המשוּנה הזה, שנראָה לעֵיניו חָצוּף ונלעג גם יחד, הרעישוּ אֶת אוֹרחנוּ והרתּיחוּ אֶת דמוֹ כּל־כּךְ, שהרגיש פּתאוֹם כּעֵין זיעזוּע בּחוֹטמוֹ וּכעֵין שאוֹן בּמוֹחוֹ, וכל חוּשיו נתבּלָעוּ.

וּברגע זה אֵירע דבר נוֹרא: הקבּלן, שלא ידע אֶת נַפשוֹ ואֶת המַעשׂה אשר הוּא עוֹשׂה, הרים ידוֹ בּכל כּוֹחַ וחָלק להזקן העוֹמד לפניו מַכּת־לחי עצוּמה:

– הא לךָ וקבּל מוֹשב־זקנים!…

מתוֹךְ מַכּת־לחי זוֹ נשמטה מצנַפתוֹ של הזקן ונפלה לָאָרץ עִם כּיפּתוֹ גם יחד, והרב הכּתריאֵלי עמד רגע בּמקוֹמוֹ בּגילוּי הראש – בּפּעם הראשוֹנה בּחַייו… ואוּלָם רק כּהרף־עין אָרַךְ הדבר; תּוךְ כּדי רגע גָחַן רב יוֹזיפיל מלוֹא קוֹמתוֹ לָארץ, הרים בּמהירוּת אֶת מצנפתּוֹ ואֶת כּיפּתוֹ ונחפּז לכסוֹת בּהן אֶת ראשוֹ המגוּלה. אַחַר־כּךְ שלח אֶת ידוֹ בּחשאי למשש אֶת לחיוֹ המוּכּה והציץ על אֶצבּעוֹתיו, אִם לא נראוּ בּהן אוֹתוֹת דם חָלילה. וּבאוֹתה שעה עצמה הפךְ ראשוֹ לצד האוֹרח ודיבּר אֵליו בּענוָה וּבנעימוּת, מתּוֹךְ בּת־צחוֹק משוּנה, וּפניו לבנים כּפני מת:

– נוּ, מילא. מַתּנה זוֹ נתתּ לי. אבל מַה תּתּן אֵיפוֹא, רב יהוּדי, לטוֹבתם של הזקנים החוֹלים, כּוָנתי למוֹשב־הזקנים כּוָנתי?…


מַה שאֵירע אַחַר־כּךְ – לא ניתּן לסַפּר. אֵין שוּם בּריה יוֹדעת. לפי שאוֹתם השנַיִם מטוֹבי העיר וּמנכבּדיה, כּיוָן ששמעוּ מפּי הקבּלן לָשוֹן מוֹסקבאית מפוֹרשת, נסתּלקוּ מן החדר והיוּ כּלא היוּ. והרב רב יוֹזיפיל לא רצה לדבּר בּענין זה. כּשיצא משם לאַחַר המַעשׂה, היוּ פּניו מַבהיקים בּאוֹר משוּנה. בּיִחוּד קרן עוֹר לחיוֹ האַחַת, הלחי השׂמאלית. והוּא פּנה אֶל בּני־לויתוֹ בּענוָה וּבחן וּבבת־צחוֹק נעימה ואָמר:

– מַזל טוֹב, רבּוֹתי, בּשׂוֹרה טוֹבה בּפי: יש לָנוּ בּעֶזרת השם מוֹשב־זקנים, אבל מוֹשב־זקנים כּזה, עליכם לָדעת, אשר ישׂמח אלוֹהים ואנשים!…

הכּתריאֵלים לא האמינוּ כּמעט לדברי רבּם, אִילמלא שמעוּ בּאָזניהם בּשׂוֹרה זוֹ גם מפּי הקבּלן עצמוֹ, שיצא אליהם מחדריו ותוֹפף לעיניהם בּאֶצבּעוֹתיו הקצרוֹת על חזה כּוּתּנתּוֹ הלבנה, תּוֹפף ואָמר:

– יהוּדים! אני אָקים לָכם מוֹשב־זקנים! אני, אני!…

ולא לבד ששמעוּ בּאָזניהם אֶלָא בּקרוֹב ראוּ גם בּעֵיניהם אֶת הקבּלן המוֹסקבאִי מהלך בּרחוֹבה של עיר עם הרב, מוֹדד בּמַקלוֹ וּמַראֶה בּידוֹ: “כּאן יעמוֹד הבּית. כּךְ וכךְ תּהיֶה מידת אָרכּוֹ, וכךְ וכךְ תּהיֶה מידת רחבּוֹ"… ולא היוּ ימים מוּעטים, עד שהביאוּ לבינים ועֵצים וּשאָר צרכי בּנייה וקרבוּ אֶל המלאכה.

אמת, בּין הכּתריאֵלים נמצאוּ בּני־אָדם סַקרנים, שניסוּ לחקוֹר אֶת פּי הרב וּלהציל ממנוּ אֶת הדבר כּהויתוֹ: “רבּנוּ! מה היה מַעשׂה? כּיצד פּיֵיס אוֹתךָ אוֹתוֹ האִיש על הדברים הקשים, שהטיח כּלפּי כּבוֹדךָ?… מה אָמרתּ אַתּה לוֹ וּמה ענה הוּא אוֹתךָ?”… אַךְ רב יוֹזיפיל היה כּחירש לא יִשמַע והשיא אֶת הקהל לענין אַחר, והכּל מתּוֹךְ ענוָה וּמתּוֹךְ בּת־צחוֹק נעימה, כּדרכּוֹ:

– אבל מוֹשב־זקנים יִהיֶה לָנו, אִם יִרצה השם, אשר ישׂמח אלוֹהים ואנשים!…


חבל. אוֹתוֹ מוֹשב־זקנים עוֹמד עד היוֹם הזה ריק מאֵין יוֹשב. רב יוֹזיפיל כּבר שבק חַיִים לכל חַי, וּבעיר אֵין אַחר שיטפּל בּכלכּלתוֹ. כּךְ מַזלם של הכּתריאֵלים מאָז מעוֹלָם: ראוּ בּחלוֹמם מַאכל־תּאוָה – לא היתה לָהם כּף לאכוֹל בּה; הכינוּ אֶת הכּף מתּחת למראשוֹתיהם – לא ראוּ עוֹד אֶת מַאכל־התּאוָה בּחלוֹמם עד עוֹלם.


המלצות קוראים
תגיות