אין צורך להיות “היסטוריון חדש” כדי להודות, מתוך המרחק ההיסטורי של מאה שנים, כי בציונות היו יסודות קולוניאליסטיים ברורים, המובנים גם מתוך ההקשר הכללי של התקופה שבה קמה תנועת התחייה המדינית.
אותה תפישה מציאותית, היסטורית, תודה גם שתור הקולוניאליזם נגמר. באפריקה, שהשתחררה מעול הלבנים לשעבוד נורא יותר, לרוב, של השחורים המושלים בשחורים, יש פה־ושם כעין געגוע, מובן למדי, לקולוניאליזם הלבן. אבל הכל מבינים מכבר ששום דבר אינו חוזר בהיסטוריה כצורתו: העידן ההוא, שעם כל זוועתו, לא כולו, אולי, היה שלילי – עבר מהעולם.
אבל השלטונות הישראליים לא השתחררו ממה שקראתי בלשון עדינה “יסודות קולוניאליסטיים”, לא הבינו שתם העידן ההוא, וכל הממשיך אותו בימינו עושה לא רק מעשה נבלה אלא גם מעשה שטות חסר־סיכוי.
עדויות לאי־ההבנה הזאת יש לרוב בשטחים הכבושים, אבל לפעמים אתה נתקל במנטליות הקולוניאליסטית בפעולה בתוך מדינת ישראל, ואז, איכשהו, אולי מחמת חוסר־ההרגל, אתה מתבייש כפליים על מה שהמדינה עושה בשמך.
וכך, עד לאחרונה לא הייתי ער במיוחד למה שהמדינה עושה לבדווים במקומות רבים בנגב. ועל כך היה אפשר, ואף הכרחי, ללמוד מתוך סרטו של פרדי גרובר “בצורת” שהוקרן במסגרת “מבט שני” (ערוץ 1, יום ראשון, 20:50).
29 חוות, מלאות מתיישבים לבנים, מגינות שם על אדמות המדינה מפני פלישות הילידים. המעשה הפטריוטי מתבטא למעשה בחסימת דרכו של רועה בדווי נידח ונדכא אל מעט מרעה הנמצא ב“שדותיו של בעל החווה”. אווירת הסרט היא בהחלט אווירת אזור הספר של המערב הפרוע: אותו יחס פטרוני אל היליד מסיג הגבול (“הוא בחור טוב, בסך הכל”), אותו ביטחון עצמי בשליחות ואפילו בקורבנו של הפטריוט חובב שממות הנגב, אותה גסות היולית.
“מאז שהתחלנו לדבר אליהם בשפת הכוח, הם התחילו להבין”, אומר מתיישב אחד. אבל נדמה שהם מבינים זה כבר את כוונת המתיישבים ושולחיהם: “הכוונה היא פשוט לחסל אותנו”, אומר בדווי קשיש.
הקולוניאליזם הזה בישראל של היום היה יכול לשעשע כקוריוז אנכרוניסטי, אילוא היה מציאות אכזרית מכל הבחינות, הפוליטית והאקולוגית כאחד. הוסיפו על כך את העלבונות שהמטיר רפאל איתן על הבדווים, ותקבלו תמונה עגומה איך מביאים קץ על תרבות עתיקת יומין, ביוזמת הממשלה. הסרט המצוין של גרובר, על צילומיו היפים (הצלם: דני ברנע), הוא מאותן התעודות שצפונה בהן, קרוב מאוד לפני השטח האידיליים, טרגדיה גדולה.
הארץ, 14.11.97
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.