רקע
משה אליהו ז'רננסקי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: אשכול, ברלין; תרפ"ט

בקורת

 

א

אנוש בנפשו נלחם, וזרו לו דרכיה. בלילות תדד שנתו, והוא לא ידע מה. קול אלהים קורא לו בראש אשמורות, והוא בעיניו ישפשף ושפתיו לוחשות: חלום חלמתי. כסופין טמירין מעלים גלים קלים בתוך תוכה של הנפש, גצים ניתזים ומציתים אור, להבה פוקעת ומרעידה את הלב, והוא אינו מבחין בשרשם ודוחה בקש: הבל הבלים. לבו נוקפו, והוא מפשפש בגוילים, דורש רשומות ומעמיד הכל על חזקתו. ממעמקים תשוע נפשו אל אלהיה, והוא – תמהון יאחזהו וחרדה. סביב לו מלים צרופות: בני, הזהר בך, כי בנפשך הוא; היצר תמים ילבש למען כחש. רבות תחבולות בלבו ולטרדך מן העולם הוא מתכוון, – והוא הקשב יקשיב ולא ישמע, כי שגב ממנו הדבר. פקח הוא וסומא, יראה ועוד יגשש, והוא בתומתו יחזיק. אכן, נתעטף התום בלבושים אחרים, וזיע לו וחיל מפני עצמו. רגליו במסלול יהלכון, והוא – רפיון עמו ותעיה. התורה אינה אלא אחת, ושתים עשוה בני אדם, והוא עובר מהתם להכא, ומנסה פעם בכה ופעם בכה. הדברים נאחזים בנפשו, ונימין מביניהם יקרינו, ואלו באלו משתלבות. ועדיין קבע להם אין; עליות וירידות, ושנוי פנים עמם, וחליפין להם. הוא מחזיק באחד – והרי השני בידו; קפץ אגרוף לדחוף את זה מעל פניו, ונמצא שולח לשון כלפי חמדת לבו. ועקלקלות רוחות לא טהורות על סביבו יתלבטון ואימים עליו יהלכון. רבו מצוקות לבו, והוא – עם קדישין נפתל, ומלחמה לו בילדי שאול. חלקלקות תחת רגליו, חלקלקות, והוא לא ימעד. אור מאיר לו בתוך נפשו ושומר צעדיו, והוא טרם ידע. ופתאום ויד נגעה בו ותעירהו. אחד נסתר עומד עליו ומגלה לו סודות ורזין, וארחות צדיקים לפניו יתוה, והוא מתרומם ועולה, מתרומם ועולה. פה מדבר נשגבות, ואוזן שומעת למעלה מזה, מה שאין הפה יכול לדבר. גבר האור ופרץ החוצה, ונסו הצללים. דרכי נועם דרכיו, ואימה אין אתו. מקור בינה נפתח לו, וגדלה השגתו מכח רבותיו, והוא מרחיב את המרחב ומצמצם את הצמצום. בצמא ישתה את דבריהם, ואת צמאונו לא ירוה. לאור נרם הוא מבקש מאור עולם, והאור בנרתיקו חבוי. משל לאחד המעלה אבוקה בלילה ומבקש לאורה גלגל חמה ברקיע. ובין כך בקע לו האור מנתיב נסתר, והוא את האור הגנוז יחזה, המציף תבל ומלואה. גיל לו בנפשו, אור לבו באור עולם נגע, והוא יודע את אשר אתו. הוא מזדכך ומתעלה ונשמתו מרומים תרחף. ופתאום צר לו המקום כאן בעולם השפל, ונפשו תערוג למקור האורה. בקלות גופו הקלוש הוא מגביה לעוף, ואולם אין עלוי במדור התחתון, ובמתק געגועים תכלה נפשו. נהירין לו שבילי הצמצום, וקבלה היא בידו, ש“מעלה” ו“מטה” הם לאו דוקא. חלוקה זו בגלגל עינו של אדם יסודה, והיא מופרכת מעיקרה. והלב אחרת יחוש: העולם ניתן לשיעורין ומחיצות מחיצות בו, והוא שגב ממנו לטפס על ולעלות בראש פרגוד. ובתוך כך יניקה לו ממעל וחבור עם דרי מעלה, צנורות נעלמים שופעים לו מה, וחדות לבו מתפשטת בכל איבריו. פתחו של עולם קרוב לו ביותר, והוא בדל"ת אמותיו ישכון, וימינו כבר שלוחה פנימה. אצבעות ידיו שטופות אורה, ומיד היא מחלחלת בגופו, בלבו, בכל ישותו. ורב הוא האור וחום עליון שופע הימנו, והוא מאיר ומתיך, מפריש ומזקק. הגוף מתפשט מעורו ומתמזג באורו. גילה ורטט ימלאוהו, אורה ואהבה בקרבו. בתוך תוכו בוערת אש אהבת אלהים. חיות עילאה מתמשכת עליו. אורה, אהבה ודבקות. גופו מתקלש ונמוג, והוא בדרכו לא יעמוד, הלוך ילך וקרוב, וכבר ראשו ורובו בחלל פתחו של עולם. המסך יחצה לשנים, הוא עובר את המפתן ואיננו, כי דבקה נפשו באל חי.

והאדם שמסביב בעיני בשר יחזה. מסתכל הוא בפרי הדר, שנשר מן האילן בעודו באבו, – צער יתקפהו, מניד בראשו ורוח כהה יחלפהו. ומיד הוא זוכר נשכחות ומבין דרכי אל, ותולה הדבר באמרי פי הצדיק וקללתו. אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. גרזן הניף הזקן, ועל ראש נכדו נפל. איש התהלך בנו וגזר דינו כרוך על צוארו, ואין אומר השב.

אוי להן לבריות הקולטות קול מן החוץ ואינן יודעות מה בתוכו. קללה זו אינה אלא ברכה. אורות מאופל אמר ויהי. “כי ידח ממנו נדח” – ומדוחים אין בידו. זך וישר לקחו ותמים פעלו. ואת אשר בקשה נפשו ניתן לו. אל מלא רחמים, והוא את חסידיו ישכון.

וזאת תורת “הנדח”1.

זאת – ועוד אחרת.


 

ב

מלים אתה דולה: מלאכת מחשבת – כל מין דין סמוכו לנו. השיבו לנו את אשר לנו, לא מתוך שברי כלים וצירופי שמועות, לקט אחר לקט ודברים מגובבים, תערובת מין בשאינו מינו והררים התלויים בשערה. מנעו ממנו ספורים בודדים, שאינם מתישבים זה על גבי זה אלא בדוחק, והם מכבידים עלינו בארעיותם. רוצים אנו בנפש חיה ממללת בגילוייה וכיסוייה. סממנים דקים מן הדקים, בד טהור וצחור, וגוף זך ושקוף, שאין בו כדי חציצה למסתרי הנפש וזהרה, ויפה הוא לעיני בשר, שכן אין מאור עינינו לוקה משפעת אורה המציפה אותנו בבת אחת. וזה מעשה הסממנים: לא ידי האמן בלבד עוסקות בפיטומם ובישומם, אלא זווג מלאכת היוצרים מדור דור. מי בדולח – נשמות צרופות מבראשית טבלו בהן שחרית וערבית, ומכאן זהרם הפנימי. נשמת אדם – לא הגוף בלבד הוא בית קבולה, אותו גוף שיצא לאויר העולם ביום פלוני ובמקום פלוני, והוא יונק מתוך סביבתו או מזו הסמוכה לה, אלא כליון נפש בכל דור מתעטף בה, וממנו רוב מזונה, והוא מוסיף לה חיות על ידי הארה עליונה.

כלום משמיעים הללו לאזניהם מהות כוונת לבם? הן ולאו. “השיבו לנו את אשר לנו” – ואיש לא נטל ממנו חמדתנו. נתפגמו חושינו וקרני המשוש שלנו קהו, וניטל מהם טעם ההבחנה. נסתמאו העינים ואינן רואות במה שלפניהן. וזאת שואלת כל נפש: כלים עשו לנו ובהם נשאב, ותקנו אזנים לתורה, תורת הנפש ורחשי הלב. זה לזה ידבר: זרמים מסתוריים בדת לא ניתנו להבינם אלא מתוך הרגשה בטיב חייהם של בעליהם. אכן אלה בני זמנם הם ובני חברתם ואויר בית אב מקיפם. אויר בית אב – זה לא בידים יוצר, ואף במקום שישנו זקוק הוא לטפוח ושמירה מעולה, שלא יתנדף בין האדים העוטפים אותנו, ועם שונים לא יתערב. חזקתו תלויה ביחס זה ממש הנמצא אתנו בעין כמלפנים, והוא נובע מפנימיות הנפש כבדורות הראשונים. אכן, גם האמן המחונן בכל אלה, והוא נקי מכל פניה חיצונית – מום בו, לכשימצא ספוקו בזה בלבד שעלה בידו ליתן לנו פרק חיים מתקופה רחוקה. פרק חיים אין לו חיות אלא אם כן הוא מחובר לחיים, לחיי הרואים במחזה. אין חוזה מובן אלא מתוך קורבה נפשית, ואין חוזה יוצר אלא אגב דבקות ביצוריו. וכך מהלך החיות: מפעפעת היא מן היצור אל היוצר וממנו אל העומד על סודו. אין חקוי ביצירה, ואין היוצר חייב להאמין בכל אשר האמינו יצוריו, אין לו אלא לחוש בנפשו את אמת חייהם, זוך נשמתם וטהרת לבם על פי דרכם. החמה העומדת במרכז עולמם, מדרכה שהיא מאירה לו ומשמחת את לבו, אף על פי שיש לו לעצמו, כבן דורו, חמה אחרת השולחת לו אורה וחומה, ואולם מי שיוצא מחוץ לגדרו, ועוזב את בית חמרו לשום משכנו בנפשות קדומות, אפשר שהוא קרוב ביותר אל הראשונים, ואולם האחרונים בני דורו לא עוד יבינוהו, מפני שצנור השפע עולה אך למעלה ואינו יורד למטה. מי שנסתלק מן הדור, נהפך הוא גופו לקדמון בעיניהם, ובמה כחו יפה מכח הראשונים עצמם, ואילו חלה בו התפיסה היא חלה ממילא גם בראשונים, ולמה להם כלי שני? אכן באמת אין התפיסה חלה בהם, ולכן זקוקים אנו לאמן, אמן בן דורנו, שמתוך צירוף נפשו עולה גם צירוף נפשנו. אבל אמן המזניח את נפשו הוא ועוסק בתקון נפשנו בלבד, ובמקום עליית נשמתו הוא, בוחר הוא במעשים שיש בהם משום פקוח עין כביכול, לזכות את הרבים; מעלה הוא ניצוצות ממרחקים, ולבו לא נתחמם בהם, והוא רוצה להלהיב בהם את נפשנו, – מובן שאינו מעלה כלום, ולא עוד, אלא שיצא מאמנותו ונכנס לאומנות המטיפים ובעלי לשון, שמתוך אמירת יופי הם רוצים לצאת ידי חובת יופי. ועוד מדרגה אחרת: בני אדם חביבים על הבריות, מנסים להכניס בתורה הקדומה לא רק לשון חדשה, אלא גם דעות חדשות, פיוט של חול שנהפך להם לקודש, – לא די שהם פוגמים בעולמות ראשונים, אלא שמפסידים במקצת גם עולמם, מפני שהזיוף מצוי פעמים ביצירות אלה, זיוף שלא מדעת בעלים. אכן אלו ואלו אין לקפח שכרם. אמן אפילו מתוך זיופו מבצבצת האמנות, וכמה פרקים מתוך יצירות לשם אחרים יפים הם וברכה בהם, כי יד השכחה היתה באמצע, וגילוי נשמה היה כאן.

ואולם כמה רחוק מהם “הנדח”.


 

ג

יצירה נאה זו אי אתה יכול לעמוד על סודה אלא בסופה, ומכיון שהסוף יצא חלק, ואפילו אלמלי לא העיד המחבר: “תם ולא נשלם”, יודעים היינו, שמיתה חטופה זו גוררת אחריה אמן יתומה. הרי הרהורי לב אלו, הבאים עם החתימה ונמשכים מאליהם לשם אחיזה בדברים שלא הגיעה שעתם להאמר, יפים הם לנו, לשם שעשוע רוח, אף לתקון נפשנו, ובסוד “הנדח” לא יבואו. “להכניס בי מחשבות, שלא חשבתי, וכוונות, שלא כוונתי ושאינן בי אלא על פיך – אינך רשאי” (ממ"ס: “ספר הקבצנים”, עמ' 46). ועל כרחנו חוזרים אנו לגוף הדברים.

רטט נפשי בא לנו עם הפתיחה: “שלג רב ירד כל אותו השבוע מנתיב עליון כלפי העולם השפל” (“הנדח”, עמ' 3). בשפל נתהלך ושפע עליון יורד עלינו ומלבין את החומר העכור. ובדף הסמוך מריחים אנו ריח המלחמה שעמדה עליה על החסידות, מלחמה זו, שאבותינו ספרו לנו עליה כל כך הרבה, ואנו לא נדע מה. מי החייב, ומי האויב הבא לרשת נחלה לא לו? מה ראו יהודים אלו, היושבים זה בצד זה בשלום, לצאת לריב פתאום, ולקרוא מלחמה זה על זה? מלחמת הכתות! עכשיו שלום על ישראל, ועלינו לחזור לימי קדם, עת הדת הניעה עמים והרוח צררה מלחמה בכנפיה, ועדיין אין הציור יוצא שלם. ופתאום נפתח לנו פתח: יושבת לה עיר שבוש ולא לבטח. מסביב הולך האויב וכובש ערי הפרזות, ואולם שבוש עיר מבצר וחומה לה סביב, ואנשיה כולם גבורים, מלבד מתי מספר חלושי הדעת ועניי מעש (“שבתם כיתומים חיים בעיר שכולה מתנגדים”; עמ' 16), ופרנסה הוא מלכה, מגינה ומשגבה. מי בנו יקרא תגר על העיר יריחו, שהיתה סוגרת ומסוגרת, ועל מלכה, ששלח לרדוף אחרי האנשים שבאו לראות ערות הארץ? בערב שבת, כשנפתח שער שבוש לבני “הכפרים אשר מסביב הבאים בקרונות ובסוסים” (שם), נראה האויב בשערי העיר. והפרנס אשר בידו הפקדה העיר, כלום לא יחייב את ראשו, אם לא יצא לעמוד בפרץ? והוא יוצא להלחם. במה? לשור ניתנו קרנים, לארי צפרנים ולכלב שינים, ול“שה פזורה ישראל” אין כל בלתי אם מעט רחמי השם וכח ה“פריץ” ו“עבדיו הערלים”. “מכה בלשון את רעהו”, – לא כי, כל זה אינו אלא מין תקיפות בכח ידי עשו, ובמקום הפקודה באה התחינה, ומי יראה רע בכח הניתן להגנה? הרי מאז מעולם רדו בכח תקיפות זו בעם במקל ורצועה, וכשהשעה צריכה לכך – אף בשוט לשון.

ריח מלחמה – כמעט חשנו בזה, מתבהר לפנינו הרעיון, וכסבורים אנו: הוא הוא רוח החיה בזה, ומיד אנו הוגים את השם באותיותיו: מלחמה בעצם הויתה, ועוד לא נדע מהכרעת הכף. ותוך כדי דבור מצטרפת מחשבה למעשה: מלחמה מוארת באור פנימי, מאורע בלתי שכיח כל כך, בידי אמן והוא בן בית בשני המחנות ושרשיו מעורים גם פה וגם פה. נפשו טבולת אור ישראל בכל מקום. בצללים אין לו עסק ולהג יושבי קרנות תפל לו, מחלוקת ופולמוס דברים שנאה נפשו. מלחמת המאורות לנגד עיניו, המאור הגדול בוקע ועולה מתוך המאור הקטן, ואין אורו של זה מכהה אורו של חברו. מדה ניתנה לדברים, והחוזה עומד באמצע מוקף אורה מכל צד, והצללים נסוגים אחור, והעין לא תרדוף אחריהם. אור מול אור, ונפשו רוחצת בפלגי אורה.

עמידה באמצע היא מדרגה גבוהה בהסתכלות ולאו כל אדם זוכה לכך. לא המרחק פוגם בהסתכלות אלא דוקא הקורבה היתירה, שמתוך כך חוצץ הגוף הנראה בפני עצמו, ואין המסתכל רואה לפניו אלא צד אחד. ומכל שכן במחזה של צבור, שכמה גופים עומדים צפופים והם נאבקים זה עם זה וכל אחד מאפיל על חברו, הרי המסתכל העומד מן הצד אינו רואה אלא את זה באורו ואת זה בצלו, אותו צל שאינו מתפשט מתוכו אלא פרוש על גבו ונמשך מחברו. מעשים בכל יום שמחזה אחד דו פרצופים לו: שני ציירים מציירים אותו בשני פנים סותרים זה את זה, ואף על פי כן אין אחד מזים עדותו של חברו. זה בא מכאן וזה בא מכאן, וכל אחד רואה את הקרוב לו ביותר, ואת הרחוק הוא מצייר פעמים מפי השמועה בלבד, זו השמועה המתהלכת בקרב הצד שכנגד. אבל יש אמן והוא שקול כנגד שנים ורואה הכל ראייה אחת. מסתכל הוא בשרשי הדברים וחוזר לקדמותם בעצם התהוותם. אין הוא הולך ומתקרב אל המאורעות, אלא הוא במקומו עומד והמאורעות מתרחשים ועולים סביבו. גדלו המאורעות אף הוא גדל עמהם ורואה הכל מזה ומזה, מבפנים ומבחוץ, שהוא שרוי באמצע.

עודך נהנה על כך, ונפשך חוקרת לכל, ואתה מעלה סמוכין בידך, קליטת העין מבין השיטין: זה ודאי יפה, ואולם דומה שיופי זה משמש מסגרת נאה ליופי של מעלה ותוכה רצוף אור בהיר, תורת החסידות הנעלה, הטהורה, נחלת הראשונים, טלית שכולה אהבה ודבקות. שיחות חסידים וספורי נפלאות – פרפראות הם למוחשיים המשיגים את גדולת הבורא על ידי משל ומליצה ושיחה נאה. המלחמה בסטרא אחרא, העלאת ניצוצות מתוך הקליפה שמסביב לנוגה, תאוות גופניות מתקדשות מתוך כוונה טהורה, וטעם עבירה לשם שמים – ירקות הם העולים על השלחן למסתכלים בלבושים, הללו שגוף ונפש נזדווגו בעיניהם והיו לאחד. אף גלגול שלג לשם מירוק עון, סגוף ופרישות מתוך יראה מפני הזוהמא שבחומר העכור, מעשים מצויים לשעבר בידי “חסידים הראשונים”, וחדות החיים מתוך צירופים, כוונות ויחודים אצל קהל חסידים בדורות מאוחרים, כעין סם שכנגד ל“עצבות דקדושה”, לעלוי נשמה ותקון הגוף, צרף לזה “קבלת יסורים מאהבה” בחוג בני עלייה מועטים – הרי לך פלגים ונחלים הנופלים לתוך ים החסידות, מתערבים בו ונבלעים בתוכו, והים מהם לא ימלא. הגלים מעלים קצף לבן, והקצף – אך שלחופיות מתנפחות בו, והאויר מרובה בהם על יסוד המים. תורת החסידות – מרגלית זו טמונה חדר לפנים מחדר ושמורה לו באחרונה, עם סיום “הנדח”. ומשהגענו לסופו, אנו מתחילים את ה“הדרן” ממקום שסיימנו, רחשי נפש ו“עליית נשמה”.


 

ד

תורת הגוף והנפש, שני עולמות בודדים, לכאורה, ונבדלים זה מזה, אינם על צד האמת אלא אחד, דוגמת אלהים כביכול, נשמת העולם, וכל היקום התלוי באמרי פיו, הוא היוצר שהכניס הרבה משלו לתוך יצירתו. לית אתר פנוי מניה, הוא בכל והוא הכל וכל בו – אלו הרזים שבעלי פולחן הטבע, המסתייעים בפילוסופיא של אבן גבירול ושפינוזא, הם אבות הפנתיאיות, עמלים להכניס לתוך גוף החסידות, רחוקים הימנה בעצם מרחק רב.

שוא לכם מגשימי אלהות: “אל מסתתר בשפריר חביון ושחקים פרושים שם ממעל” (עמ' 53). ושמא תאמר: אין הבחינה חלה בו מפני המרחק, אתה עושה תורתו פלסתר: “סוד אלוה עלי אהלם ושכינה שרויה ביניהם, פעמים עושה גרשום אזנים בלב לשמוע נדנוד פעמי נעליה בשעה שהיא יוצאת ברקודין עם שמו ית' כביכול, וניגון אור שמש מלוה חינגתם” (עמ' 52). כך כך ולא כך. “אך זה למעלה ממנו, למעלה. שבעה רקיעים מבדילים בינו לבין קונו; שבעה רקיעים וגופו הגשמי”2 (שם). אלהים מחוץ לגוף הוא.

גדולת מעלת “הזקן, נשמתו בגנזי מרומים, שהיה אומר לפניו ית‘: רבונו של עולם! מוותר אני על כל מה שיש לך בעולמך, על גן העדן ואפילו על שערי אורה, על הכל אני מוחל לך, רבונו של עולם, במחילה גמורה. רוצה אני רק בך, אותך לבדך, כביכול! " (שם). כמה גדולה כאן טהרת היחוד, ומה מרובה מדת הדבקות, המוותרת על שאר תענוגי הרוח, שהם שניים במדרגה כלפי ההתדבקות באלהות עצמה כביכול. אכן גודל נפש ומדרגה שאין למעלה הימנה הם נחלת התלמיד הצעיר: "מרא! מרא! צועק גרשום מנהמת לבו. בראת גן עדן בעולמך ושמת להט חרב מתהפכת בפתחו – יהי רצון שישרפו עצמותי בגיהנם ובלבד שיגיע גרגיר קטן אחד מהן אליך, אליך ה’” (עמ' 53־52). זה אוהב את השם ואינו זקוק למותרות של גן עדן ושערי אורה, וזה מאבד כל ישותו בענויי גיהנם, ובלבד שניצוץ משלו יתאחד עם קונו. בחומר ניתנה מדה לגופים, והרוח אין שיעור קומה חל בו. ניצוץ של נשמה – נשמה שלמה היא לכל דבר. חביבין עליך יסורים? אין כאן חבה ואין איבה, ואין כאן יסורים כל עיקר, אלא מלאכת הזקוק וההתוך, מעשי יצירה וחבלי לידה.

אכן הרבה נאבק עד ש“הגיע למדרגה גדולה בדרכי השם וקנה לו בחינה והסתכלות בשני העולמות” (עמ' 52). וגם אלה ה“כסופים, שמעולם לא זכו להם אנשי שבוש, התחילו מתנוצצים בתוך לבו ומנצנצים מתוך עיניו” (שם), לא הצילו אותו מעגמימות נפש. “אצבעות ידיו הרכות והענוגות נתעוורו והיו מגששות בחללו של עולם כאשר יגשש העור באפלה. ומכאן ואילך נשתפכה בו מרה שחורה ויגונו של עולם עשה עיטוף ועיטור לנועם פניו” (שם). ואף קודם לכן כמה התלבטה נשמתו בפרפורי תעיה. עדיין עמד מבחוץ, והתאבק עם כחות הטומאה מתוך חולשת גוף וחלחול נפש.

“שוכב לו הגוף הנגוף על מצע של תבן ומסתכל בפנימיות העולמות. גד ושאר מלאכי חבלה, שראה אותם תחלה בדמדומי ראייה בלבד, נשתלשלו פתאום בעצם הויתם. נפשי, כמה עלובה את, כמה אומללה את, כמה צרות כרוכות אחריך, בין בעולם הזה, בין בעולם הבא. העינים הנפוחות שוקעות על דמעותיהן, כל מבט טובע בדמעה” (עמ' 38). כחות חושך אלה אף בהם עושה הקדוש ברוך הוא שליחותו. אלה “הרוחות הפלמונים” היו מהפכים בנפשו ומחרידים אותו ממשכבו: “מה לך נרדם, קום קרא אל אלהיך”.

"הבית עוטה קש והקש סופג לו רוחות לילי חורף עם נטפי גשם ושלג. וכתלי החדר מעלים הבל והתריסים הומים בדממה וצללים ארוכים ושחורים פולטים דמי עצב ופחד. מי שם הומה בין התריסים ומה לו באמצע הלילה? הפחד מפעפע בלב, בכל אבר ואבר. היקום? הילך? היפתח? קול כבר דופק3 בחלון. גרשום קם, גרשום הולך והפחד מתפשט בתוך ברכיו. – לאט לך, גרשום, פן ירגיזו אותו צעדיך. בחוץ אין איש ובחדר פג החום. מי כאן היה? זר כאן היה, כאן במקום זה! דומם הוא מוטל4 בפנה אך אחת ומלא את הבית כולו, ולפתע פתאום יקום, כרעי תרנגול יחשוף, יתקע כף אל כף ויתעלם מן העין. אך מי זה ינעוץ ראשו כעת לתוך חלל שומם זה? " (עמ' 28).

“סובב סובב הולך הרוח”, ורק יחידי סגולה עוברים כל השערים בשלום ולא ידבק בכפם מאום מזה הטפל והתפל. לכל זה אין זכר שוב, לאחר שנצרפה נשמתו, ורגעיו האחרונים מה נעלים הם ונאים. "דומם יטה אוזן אל פעמי השכינה. הנה היא הולכת, הנה היא באה לקחת את נפשו אליה במתק הליכותיה. לבו שוקט על המנוחה (עמ' 53). "אור הנערב מעטר את עיניו. רב חסד, האמנם אור הגנוז הוא או רק אחרית זהרי חמה של ששת ימי המעשה? " (עמ' 54). אורה, אורה בכל, ואור שקיעת החמה נמוג באור עליית נשמה, באור נצרפה ובאור היא עולה. סיגים ופסולת כבר נשרפו בלהב הנשמה בעולם הזה, ודומה, שגם הגוף נזדכך ועלה למדרגה גבוהה, ואף הוא זכה להגיע מתחת לכסא הכבוד. כלום יבלה גוף כזה בעפר? וכי יש בנו יוצר העומד בשתי רגליו בתוך עולם החסידות5, ומי כמוהו האציל את הנאצל ועשהו טהור מכל טהור?

אכן עמידתו בטוחה ונחלתו שפרה עליו גם במחנה שמנגד, והאור בוקע ועולה בכל אשר יפנה.


 

ה

מחנה יהודה. אילן זה עתיק יומין הוא, ותקיפות מלוכה מגינה על הוד השיבה. המחנה שלם, ופרצים לא יראו בו, וכל הפורץ גדר מתחייב בנפשו, ואין רחמים בדין. הכל לשם שמים, והלב טהור הוא, ואין בכח המעשים הבלתי נאים לחפות על גבורת הנפש ולעכור הודה וזיוה. אי אתה רואה כאן יד רשע עריץ, הרודף נקיים בחמת רצח. הכל כאן שמירה על הכרם, בחינת נכוש ועקירה בקוצים וברקנים, שכן הם עולים ומתפרצים לתוך המחנה ונראים כמכלים כחו של ישראל. הצמח הזה אמנם רך הוא עדיין ואין לעמוד לפי שעה על טיבו, אלא שכבר ניכר בו גידול משונה ואינו דומה לשאר. והלב מעלה חשש. חסידים אלו עדיין בחזקת “כת” הם עומדים, עוברים הם על “לא תתגודדו”, וכבר נצנצו בהם סימני מינות, ואילו כל הקהל– כלל ישראל הוא, עם סגולה.

“ר' אביגדור הפרנס” – זקן חסין, תקיף ולמדן, שומר תורה ומוסר נפשו על פקוח נפש מישראל. ואולם במקום שיש חלול השם הריהו מקשה לבו והוא מבקש על עצמו דין במקום רחמים: "רבונו של עולם, אם גזירה היא לפניך, קח נא את נפשה מיד, שלא יתגבר כח השקר על ידה בעולם, חס ושלום! " (עמ' 22). חושש הוא, “שמא יתלו רפואתה בברכתו של אוריאל, נמצאין הבריות נכשלים על ידה” (שם). וכך מוסר הוא את נפש בתו לשמים, והוא מבקש ומוצא נחומים ללבו בכח האמת, שהיא חותמו של הקדוש ברוך הוא. אתה מוצא כאן גבורה, מעין זו של חכם קדמון, שיצא ליהרג, כדי שלא יבואו לידי חלול תורה וזלזול חכמיה: “שמעון בן שטח היו ידיו חמומות. אתא סיעת ליצנין, אמרו: הבו עיצה ניסהוד על בריה וניקטליניה. אסהידוי עלוי ונגמר דינו ליהרג. מינפק למתקטלא. אמרי ליה: מרי, שקרין אנן. בעא אבוי מחזרתיה. אמר ליה: אבא, אם ביקשתה לבוא תשועה על ידך עשה אותי כאסקופה” (ירוש' סנהדרין ו‘, כ"ג ב’). רוח האגדה טבועה בשניהם, ובנפש האדם יסודן. וכמה לגלוג יש לעומת זה באגדה הנשמרת בפי העם על “אותו משכיל”, שהיה רגיל ללגלג על דברי חכמים, התולים רפואתו של אדם בידי הגבורה, והיה מעשה ובנו חלה ויאנש, והרופאים לא מצאו לו תרופה, מה עשה זה בצר לו? נתגברה בו מדת הרחמים על בנו, ונסתלקה חכמתו, והלך דרש בצוענים ובני קדר, לבשתו ולבושת כל בני הכנופיא.

אכן מצינו גרעין אגדה זו רקום בלבוש אחר. מעשה ברב אחד שלא היה מחשיב קהל חסידים, והיה רחוק מהם ביותר6. והיה לו בן שנולד לו בזקנותו, “ואותו בן הנ”ל עשה מצוה שבא על ידה לבחי' מאור הקטן“, וכח עליון זה משך אותו אל הצדיק, אבל אביו הרב מנע אותו מזה. וכשלא יכול הרב לראות בבנו הנמוג בבכיה, וכחו לא עמד בו להתאכזר על עצמו ובשרו, “אמר לו אביו: בזה אנסה. אם יתנהג כסדר, הוא מן השמים, ואם לאו, אינו מן השמים, ונחזור. ונסעו ובאו אל גשר קטן, ונפל סוס אחד, והמרכבה נתהפכה, וכמעט טבעו. אמר לו אביו: ראה, שאינו מתנהג כסדר, ואין הנסיעה מן השמים, וחזרו”. וכן היה כמה וכמה פעמים. ולבסוף מת הבן מתוך געגועים וכסופין של הנשמה הנאצלה. ואז מתגלה לו לאב, שיד השטן היתה באמצע. זה הספור, אמנם, מטרה אחרת לו, ורז מסתורין הוא גולת הכותרת שלו: “כי הוא היה בחינת מאור הקטן, והצדיק הנ”ל הוא בחינת מאור הגדול, ואם היו מתוועדים יחד, היה בא משיח” (רבי נחמן מברצלב: “ספורי מעשיות”, ברלין, תרפ“ב, עמ' נ”ח).

מעשים בכל יום הם במלחמת הכתות והדעות, שמשורש אויב יצא אוהב, וכל אחד רואה בזה מהרהורי לבו. הבורא צופה ויודע ומגלה חכמתו לבני אדם, לאחר שנעשה מעשה, ויש שיד הצדיק באמצע, והוא מטיל סערה בתוך נשמה רכה. דומה, שדוקא בתוך המתנגדים חבויה נשמה גדולה, וגדול המתנגדים נעשה לאחד מעמודי החסידות, הוא “המגיד ממזריטש”. אף שאול התרסי נהפך מאויב לאוהב, ונעשה כח אב בנצרות.

ציורי ה“מתנגדים” יצאו כאן, אפשר, שלמים יותר מפרצופי החסידים. אלה – כבוד התורה והדרת זקנה חופפים עליהם, ואלה – צריכים להתרומם בכח עצמם. אכן, פרצופים במובן המצומצם כמעט שאין כאן. ציורי גוף לכל פרטיו מיותרים כאן. מי לא ראה יהודי מימיו? וההבחנה בין יהודי ליהודי הוא באמרי פיו וריח תורתו. המלבושים גם הם ידועים ואין צורך לפורטם. “נתעטף רבי אביגדור בבגדי שבת, חפף ראשו במים וסלסל פאותיו בשכר. היטיב המצנפת ותקן העטיפין של שבת ונסתכל במראה לנוי. וכל כך למה? כדי שיהא רישומו ניכר על הפריץ ויציית לו” (עמ' 5). ואנו מבינים קשוטי שבת אלו מה הם וטיב ההדור שבהדור.

כחו של יהודי יפה בסעודה של מצוה ושבת אחים. הפרטים מובלעים בכלל, הפרצופים הבודדים נעלמים, ואור החיים עולה מהם. “סעודתו של דוד המלך עליו השלום” (עמ' 11) מזה, ממותקת במאכלים ערבים וביי“ש ומתובלת בשיחה נאה על דבר “המשקה אשר עשה הרב הצדיק ר' משה מפשיבורסק זי”ע”(עמ' 13), אף “כנור ישן נושן תלוי על הקיר. כמה דורות הריהו תלוי על הקיר ויד לא נגעה בו. מכשף זקן עשה אותו ונימין עשה לו משערותיהן של שבע מכשפות זקנות, ומי שמנגן בו מעורר אהבה זרה ר”ל. פתאום פשט דוד ידו ונטל את הכנור. נסתלקו פגרי השממיות מלבו ונתמלאו כליותיו רנה. וקולות מתוקים ונעימים התחילו מתעוררים ויוצאים, כקול הצפרים המתעוררות חצות לילה בחקל תפוחין קדישין, ואנחות שערות הכסף הומות ומהמות את הלב מחמת אש אהבה, עזה כמות" (עמ' 17), וכל החסידים “נתמלאו לבותיהם תנועה מכח הנגינות”, “והרב נגן בדבקות נפלאה”, “ונתאזר עוז וחדוה ורקד הרקוד העליון וכל החסידים רקדו סביבו עד שנשתלפו אנפילאותיהם מרגליהם” (עמ' 17—18). וכנגד זה כמה חן והדור פנימי שורה “על הלחם” בבית רבי אביגדור הפרנס. “בית רבי אביגדור מאיר בכמה נרות והשלחן מכוסה במפה לבנה ונקיה, וכדי לעשות היכר לחורבן ירושלים פרקו חוליא אחת מן השלחן שלא כסוה כלל”. “השמש הביא כד מים וקערה ובא ועמד לפני כל אחד ואחד. נטלו ידיהם לסעודה וקנחו עצמם באלונטית התלויה על כתפיו. הרב ברך על הלחם וכל המסובים הניפו לחמיהם וברכו. והמסובים יושבים מדובקים בהשי”ת, לבל יבואו ח“ו מתוך מאכל ומשתה לידי גסות וגובה הלב”, “ורבי אביגדור כבד את הרב, שיבשם השלחן מגדולת תורתו”. וכך הם יושבים ומשיחים בדברי תורה, ושומעים “חידוש בדברי הרמב”ם ז“ל”. אף “החזן קם וישת את ימינו על אזנו והצהיל קולו בברכת מי שברך לר' משולם בעל השמחה, וכל הקרואים ענו אמן בנועם הלב. ואף הרב, שלא היה סובל סלסולי החזנים בשעת התפלה, נהנה הפעם כנגן המנגן ואמר בפירוש: יישר כח חזן! " ושוב מספר הרב “דבר פלא”, על “פירושו של הרמ”א על הטור”, שנתגלגל בתוך שאר “כתבים” “והובאו לבית גנזיו של השר”, שהרמ“א ישב בכפרו “מחמת דבר ר”ל”, “ומני אז נתעלה השר מאד, וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאד, והחזיק בכתבים ולא רצה למסור אותם לשום איש וצוה ליורשיו אחריו לנהוג בהם כבוד. ובכל שנה שוטחים אותם בחמה לבל ירקבו חלילה”. "נאנחו המסובים: מי יודע אם עדיין קיימים הם? " “ולאחר שהתענגו על השלחן במאכלים טובים זכרו את ירושלים ואת היכל המלך שנחרב, ונגנו בקול עצוב מאד מזמור על נהרות בבל”. “והרב נתעטף בבגד עליון כמו בשעת התפלה, כדי שיהא עליו מורא שמים יותר ולא יתגאה כשאכל ושבע ודשן, והניח הכוס על כף ימינו והאצבעות זקופות וברך בקול רם, מלה במלה, בנחת ובמתינות”. “והקצינים פרשו לבתיהם ונהגו לויה זה בזה מתוך דברי תורה” (עמ' 42—44). תמה אני, אם תמצאו תאור אמנותי כזה לכאן ולכאן בספר אחד מכל גל הספרים שנכתבו מתוך קילוס לצד אחד וגינוי הצד השני. אמת יש כאן, ותום, וחיים ואור, אור ישראל. והכל מסופר בפשטות נפלאה, לאט לאט, ואף החדוד מסתתר בעד הפשטות, ואינו מגרה אלא מחמם.

ואולם עין לו ליוצר גם במקום אחר.


 

ו

עין – חמדה זו לא לנו היא, ומאז מקדם רופפת היא ומפרפרת. וכנגד זו ניתנה לנו האוזן. “קול קורא במדבר”, “אריה שאג”, “גלים שוקקים”. “תשואות מלאה עיר הומיה, קריה עליזה” בטוב לה; ובשעת צרה “נאנחו כל שמחי לב, שבת משוש תֻפים, חדל שאון עליזים, שבת משוש כנור, בשיר לא ישתו יין”. “מכנף הארץ זמירות שמענו”. “השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. יום ליום יביע אֹמר, ולילה ללילה יחוה דעת. אין אֹמר ואין דברים, בלי נשמע קולם”, ואנו נשמע “בקצה תבל מליהם”, כי מתוך הדממה אנו מקשיבים מה, ו“קול דממה דקה” ציור נאה הוא לגבינו: “דממה – וקול אשמע”. פסלים חמדת עין – לנו “אלילים אלמים”, “פה להם ולא ידברו, אזנים – ולא ישמעו”; ופעמים גם “אבן דומם” מטיחה דברים ועץ השדה משמיע קול: “כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה”. ואף על פי שהאוזן גברה על העין בכמה בחינות, והיא מחיה בנו גם מראות העין, מכל מקום משמשת היא לנו לציורים רוחניים, אף לציורי הנפש החיה, הממללת, בדברים שאין בהם רוח חיים למראית עין. העין רואה את הגופים, האוזן שומעת לחש הנשמות. מלכות העין בלבד – היא מלכות הדומם, העולם השפל, והאוזן מושלת בכל. אלהים נסתר הוא לעין, וקולו נשמע לאוזן: “קול דברים אתם שומעים, ותמונה אינכם רואים, זולתי קול”: “משה ידבר והאלהים יעננו בקול”. וגם אתם: “הללוהו בתקע שופר”, “הללוהו בצלצלי שמע”. העין מגשימה ולא האוזן, והגשמה אסורה לנו אפילו בדברים מותרים לכל אדם. אף עין רופפת אנו עוצמים מראות: “ברית כרתי לעיני, ומה אתבונן על בתולה”. “אם אראה אור כי יהל וירח יקר הולך” – “גם הוא עון פלילי”. ומה פלא, כי גברה בנו השירה על הכל. אכן נשמת הדוממים היא באורם, והאור נחלת העין היא, ומי שעינו לקויה, אף נשמתו פגומה. החיות שבדוממים היא בתנועה, התנועה ניתנה לראיית עין ולהבחנת אוזן; ואולם תנועת האור – היא אך נחלת העין, ואין לאוזן חלק בה. רצי אור מחליקים גלים קלים, משתברים, מתנפצים, מתגוונים ומזהירים – “מי מנוחות” הם לאוזן. אבן קטנה נפלה במים ושכשכה, דג קטן התרומם מעל למים בקפיצה קלה וחזר ונפל מתוך שקשוק – האוזן מבחנת ויודעת מה שנעשה. ואולם חוגי המים המתרחבים עיגולים מסביב לעיגולים ומלוים את הד הקול הגווע ונמוג במרחק – יפים הם לעין, והאוזן לא תדע מה. אף נצנוצי קשקשי הכסף לקראת זוהר הזהב של גלגל חמה לא יגיעו לאוזן. בתוך המאסר ואפלתו יגיע קול הגשם, והאסיר יקשיב ל“קול תתו המון מים בשמים”, ואולם גווני הקשת לא ישמחוהו, ושמש בוקעת מתוך עננה לא תשלח אליו זהרה המתוק. אור וצללים – מה הם לאוזן, וזריחת החמה מתוך מימי תהומות, ים הגוונים וממלכת החלומות משעת עלות עמוד השחר עד צאת השמש בגבורתה, זה היום ה“גולל אור מפני חשך”, – לא יגלה לאוזן מתוך הדממה אלא בדמיון קלוש ומזויף מתוכו.

בכל אותה התקופה הארוכה של משוררים מחקים, ומספרים מגבבי מלים, נסתתמה כמעט גם האוזן, ונתפגמו כל חושינו, ואך הדבור היה בנו. ואפילו קודם לזה כבר נבבה לשוננו, ונשארו בה רמזים למראות, מליצות לגוונים, ומשלים לחיים. וראשוני הסופרים, שיצאו לפנינו בלבושים מטולאים אלו, הלכו וקבעו כביכול את העין במקום האוזן, והיו משטים בנו לראות את הקולות שלפנים שמענום, והיינו משוגעים ממראה עינינו. עכשיו שנתפקחו אזנינו וניתנה לנו גם עין, צוחקים אנו לחלומותיהם, ודנים ספריהם לגניזה. ואגב אנו צוררים בחבילה זו של “שמות” גם אותם הספרים, שדברו אלינו ב“לשון לא לשון”, בלי בדיקה יתירה. ספרים אלו, המרובים בפסוקים, פסולים לגבינו, באשר הם מביאים ממרחק לחמם, ומתפרנסים על חשבון אחרים. סימן מובהק הוא זה לדלות, ואנו בורחים מפניה, ומבקשים עושר במקום אחר. ובין כך עזובה חלקתנו.

בינתים בא אדם ועיין בספריהם ועמד על סודם וגלה לנו מקורות אורה. החוזה קנה עולמו בעולמם, למד אל לשונם, וזו נתקיימה בידו ותהי לשפת נפשו. “לשון המראות” – נצטרפו אליה גם שפת הקולות, קולות קדומים, ותצא לנו לשון מלאה נוי, ובני אדם חיים בה ידברון.

החיים ידברון – אכן קדמה לשונם לחייהם, והיא עשירה מהם, ומכאן האמרים והפסוקים המתובלים בפיהם, ולא “שוא ידברון”. אדם מישראל רואה הכל מתוך שפופרת מתוקנת לו מבראשית. ציורי הטבע ומראות השמים קנויים לו מפי מליצה עוד קודם שראה את הדברים אף בחלום, ציורים רמזיים אלו נאחזים אך בדמיון והם פורחים באויר ערטילאים, ומתוך כך די לו לדמיון למצוא סמך כל שהוא, שם מן השמות או מושג שהוא, מיד הוא קושר נימא בנימא, ועולמות מגולגלים בעולמות אחרים, ושירה עוטפת דברים מגושמים, והחי יתן אל לבו ורנן ירנן. “ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא” – לא כי: בני אדם שחרשו את התורה על תלמי לבם, דרכו של השדה החי להעלות נצח ולגדל פרחים, לכל נדנוד עין ופרכוס לב. הדברים מקבלים גוון חדש, ותוך חדש.

וזאת אשר יחזה.


 

ז

“יצא ר' אוריאל מן העיר, יצאו קהל חסידיו עמו. נתלבט במסילה העולה הכפרה. הדרכים היו מקולקלות ובצאות הגיעו עד למעלה מטבורו של אדם. וגשמים עליהם ממעל והארץ שוקעת מתחת והם הולכים ושוקעים, שוקעים והולכים ואומרים שיר השירים” (עמ' 6). תאמר, לחזק לבם פתחו פיהם בשיר ולגרש העצבות; לא. אלא אותו יום ערב שבת היה, ומחובת היום הוא. אלא שמיד מצאו בזה מעין המאורע והדרך הרפושה נתכסתה זהב טהור.

"ר' אוריאל קורא בשפלות קדושה:

אל תראוני שאני שחרחרת, ששזפתני השמש, בני אמי נחרו בי. וקהל חסידיו קוראים אחריו בנועם הדבקות:

הנך יפה, דודי, אף נעים" (שם).

ושוב לא כאן הם מהלכים ומתלבטים בטיט, אלא הם בארץ הצבי יהלכון, ארץ הרים: “קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות”. ואף האביב הנה זה בא בתחלת החורף: “הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו”. אכן, אפשר, אין כאן שנוי עתים כלל, לא מיסורי החורף ולא משלות האביב ומנעמיו, אלא הדמיון משחק לפנינו. וגדול כחו של הדמיון, המוציא את האדם מעולמו ומנשאהו ברוח לזמרת שנאנים.

“שיר השירים” – זה שיר העין, שאין דומה לו בשירתנו העתיקה, משמש אף הוא להסתכלות הנפש, לרמזי דמיון ולשפת הקולות. השתפכות הנפש שבו לא בשיר תתן קולה, אלא היא מביאה לידי צקון לחש “בנועם הדבקות”. קורא אדם את השיר בקול רם ובניגון, ולא הציורים הנאים מביאים אותו לידי התפעלות, ולא יפי הגוף מעורר בו יפי הנפש, אלא מתחזק הוא ומתרומם על ידי קול ניגונו המלא שמחה שבעצב, ועל ידי צירופי רעיון שהכניס לתוך המלים.

"ובאותה שעה נפתח גרונו של גרשום והתחיל קורא שיר השירים בקול רם ובהתלהבות נוראה ואיומה, עד שנשתתק כל הקהל הקדוש, והיו נמשכים אחריו ומתלהבים מחמימותו עד שהגיע לפסוק “משכני אחריך, נרוצה”, עלתה נשמתו בטהרה.

"אך דומם עוד רחשו שפתותיו:

"הביאני המלך חדריו! "

נפשו יצאה בדברו" (עמ' 54).

לא סמל כאן אלא מעשה, קול ודברים ותמונה אנו רואים. הנפש מדברת אלינו ונאחזת בדברים שכבר נאמרו, דוחה מהם לשעה נשמה זו השוכנת בתוכם ומפיחה בהם נשמה חדשה, והסוד על גביהם.

והרי אף “לשון המראות”:

“פרשו עצמם לישון”, "והבית תפס שתיקה לעצמו, צללי נרות השבת יליטו שיורי החלה, העצמות ופתותי הלחם, וזעיר שם, זעיר שם מתנשאים לשונות האור לעומת כלי השעות, החלודה מזריחה מן המשקולות ושעה על שעה עוברת. והרב עדיין עומד על גבי נרות השבת, ממש בלי שום תנועה. ידיו נתונות בתוך בתי זרועותיו וזקנו נוטפ(ת) עד ציציותיו, והציציות מתנועעות מאליהן, בלי נענועי גופו, כאילו היתה בהן חיות ונפש ממש. הנרות דועכים והולכים ועמוד עשן מתמר ועולה, והרב אינו נעתק ממקומו כלל ושותה בצמא עתר עשן נרות השבת, ומדי פעם בפעם הוא אומר בהתלהבות קדושה: ריח גן עדן! ריח גן עדן! "7 (עמ' 9).

ומקודש לחול. אף בשעה שהוא נפנה מקהל חסידים ומסתכל במעשי ידיהן של נשים הדיוטות, הוא מראה לנו מה רב הטוב הצפון בו. כאן נסתלק כחן של פסוקים, אף הדמיון אין לו שליטה במקום הזה. ואך המראות לנגד עינינו.

"העממית הסיקה את התנור ונתחמם לב האושפיזין. האש התרוננה בתנור והבית נתמלא חמימות. נסתלקו רוחות הצינה והכל מוקף חסד ואור. ובעלת הבית נטלה עביט גדול והלכה לדיר הפרות, להתיר אותן מחלבן וליתן לפניהן בלילן.

"ואד יעלה מן השחת ומשבע הפרות השמנות, השוכבות על מצע תבן ומעלות גרה. נצנץ אור הנר, רפרפו בעיניהן ונזדקפו משהו, משהו, הבליטו ראשיהן מתוך הגוף המסורבל וגעו.

“משמשה בעלת האכסניא בדדיהן ואמרה: אפשר ישפיעו עלי הפרות חלב, אף שלא בעונתן, ואני קולטת הימנו שמנונית לעשות מטעמים להרב! וכפפה עצמה לפני כל פרה ופרה, קנחה דדיהן ומעכה במקום שמעכה. פערו הפרות פיהן ולעסו, וחלבן שופע ונוזל לתוך הכלי, עד שטפטפה הטפה האחרונה על גבי השחת המסואב” (עמ' 11).

ומכאן לעיקר המעשה: "עמדה בעלת הבית וירדה עם שפחתה לתוך המרתף. הדליקו קיסם והמתיקו את החושך, והלכו עד שהגיעו לגל של תפוחי אדמה. מלאו סינריהן מהם ועלו וקבעו להן ישיבה על שרפרפים נמוכים, וקפלו רגליהן לאחוריהן וקלפו תפוחי האדמה, תוכם שמו בסיר גדול וקליפתם זרקו על המטלנית. להב סכיניהן מבריק, הנצב השחור מזדעזע, ושתיהן מתעטשות מריח המרתף, שקלטו תפוחי האדמה. עשתה העממית כעין צלב על לבה וירקה, ובעלת הבית, להבדיל, אמרה: לישועתך קויתי ה'!

“עמדו ושכשכו תפוחי האדמה במים ובזקו עליהם מלח ושפתו את הקדרה בתנור. ובעלת הבית המשיכה כל כח מחשבתה לערוך אותם כראוי, לסדר בשולם ורקוחם ולהמשיך בהם הטעם האמתי. ועד שיתבשלו נתעסקה בעשיית הבורש”ט.

“בחשה את הבורש”ט האדום השמן. סינרה יורד עד קרסוליה, ופניניה הצחורים, שנתקשטה בהם לכבוד שבת, מבריקים מזיו אדמימותו של התבשיל ומצננים חמימות צוארה. והיא משלבת ידיה על כרסה בנחת, שוגרת עיניה כלפי הבורש"ט, שראוי לעלות אפילו על שלחן מלכים.

“ופתאום נצנצה מחשבה טובה בלבה. נטלה כמה תפוחי אדמה, שלמים ונקיים, הדיחה אותם יפה, וזרקתם, כשהם בקליפתם, לתוך יורה של רותחין והגדילה המדורה בשביל שיתבשלו מהרה. נתחממו המים יותר, ונתבשלו תפוחי האדמה, נתערטלו מעטופיהם ובקשו לקפוץ מן הסיר. הפכה הקדרה על פיה ונסתננו יפה יפה, הטילה בהם שומן ובצלים רקוחים בשומן, וצברה אותם לתוך קערה גדולה ורמזה לבעלה, שהכל מוכן ועומד לסעודה” (עמ' 12).

פשוטים הם הדברים וטבעיים כל כך, מעשה, מעשה בלבד. העין רואה ונהנית, ואנו רואים ונהנים. ומאליו יעלה על הלב: “לביבות מבושלות” של שאול טשרניחובסקי. אף שם המעשים מצוירים בכל פרטיהם, ראשון ראשון ואחרון אחרון, ואולם הזכרונות, המתעוררים בלב “גיטל, אלמנת הרב” אגב מעשה הלביבות, מנטלים אותך לעולם אחר, הרחק מחדר המבשלות. וכאן יוצא אתה מחדר המבשלות, לאחר שנגמרה מלאכת הבשול, לראות מה יעשה בעולמו של הקדוש ברוך הוא.


 

ח

“מני רקיעים גנוזים יפול השלג ואפלוליתו של לילה מתבלבלת. עולמות נעלמים נחשפים ונתיבות נעלמים בדממה. והשלג יורד והולך ונמתח על שבילים ודרכים עמומים ככסות נאה, שנפלה מן השמים לפני רגליהם של צדיקים, שיוצאים במוצאי שבת קודש ליסב בסעודתו של דוד המלך עליו השלום” (עמ' 11).

שכן אינו דומה שלג סתם, חומר לח ולבן של ימות החול, שאין לו חיות ויניקה לו אין, לשלג טהור, שהורתו ולידתו בקדושת השבת. אמת, בשבת אין לבו של אדם מופנה להסתכל בדברים חיצונים, מה שאין כן ב“מוצאי מנוחה”, ששפע מתמשך לו משבת קודש ודרך בו עוברים כל הצנורות של ימות השבוע.

“לעולם אין השלג הדור נאה כבמוצאי שבתות של חורף. למה השלג דומה בלילות אלו? לנוצות כנפי אראלים אשר שולחו על פני חוצות. אין זאת כי אם מלאכי השרת זכו את ישראל מעתרת כנפיהם הצחורות” (עמ' 11־10).

“ובצדי הדרכים האכסניא עומדת, מעוטרת בחסדי הלילה. גגה נחפה ברצי שלג ורזי השבת מעטרין אותה, ועם מקדשי שביעי יושבים וממשיכים הארת השבת” (עמ' 11).

ושלג של חול מהו? צאו וראו:

"שלג רב ירד כל אותו השבוע מנתיב עליון כלפי העולם השפל. האדמה השחורה הלבינה והשמים עמדו בכהיונם ובני אדם נתכנסו לבתיהם בין התנור ולכירים. ובעיר אין יוצא ואין בא.

“אבל בחמישי בשבת נתגברה מדת החסד. השמש זרחה על פני הארץ והשלג מתמזמז והולך. נשים יצאו לשוק לקנות בשר ודגים ומן הכפרים אשר מסביב באים בקרונות ובסוסים. ושוב שופעים צנורות החיים, באילו לא נפסק השפע מעולם” (עמ' 3).

ואולם אך יצאה השבת, ירדה שוב מדת הדין לעולם בין בעיר ובין בכפר. ושוב “שפע שלג נמשך כל אותו השבוע מנתיב עליון כלפי העולם השפל. האכסניא התכסתה בהבהירות העליונה והנלבבים ישבו בצל השלוה הנמתקת והושפעו מנועם העליון. אין יוצא ואין בא. אבל האיש הנלבב, אשר יראת ה' טהורה נגעה בלבו, התגבר ושבר כל המניעות והתגנב בחשאי מעין העיר לעלות לנוה צדק אל משכן הצדיק” (עמ' 19).

השבת תקועה באמצע ימות החול ועמה בא שנוי בסדר העולם, כדי שיוכלו “בנות ישראל הכשרות והצנועות” להתקין צרכי שבת מתוך “כשרות והרחבה”. אכן דומה, שאין כאן “עין רואה” כלל, וסתם אשה, החוזרת על פתח שכנתה לשאול נפה או עריבה, רגילה להשמיע דבריה על שנוי העתים במלים פסקניות מעין אלו. וסמוכין להשערה זו אתה מעלה ממקום אחר, מ“עין רואה” של צייר אחר, שקרובים הדברים להיותם כמו כאן, ואולם פרושה שם היריעה והיא רחבה והכל מצויר בה, פרטים ופרטים, דק מן הדק. הסכת ושמע:

"עד לחנוכה נרדם החורף בעצלותו והניח לה להעיירה שתהא שרויה ברפש ובערפל כששה שבועות; אך בלילה שלפני “הנר הראשון” קם ויצא לאויר העולם, ומיד התחיל עושה מתוך חפזון מעין הכנות למועד קטן: העביר רוח חריפה ופרש עליו סדין דק של שלג טהור; לראשיהם של הבתים הנמוכים חבש מגבעות לבנות וחבש פניהם גם הם; ומשהציצו ירח פגום וכוכב נוגה, הקדירו עוד גפה של חצר ונופו של אילן בלבד, – נשף באד של כפור והכסיף גם אותם באיך שהוא… והכל קפא ועמד בלבנים שלו, תמה לעצמו ומחריש לדעת, מה יהיה עוד?

"נתחוור בוקר של ספק אורה – בוקר עכור בשמים מלמעלה וצח וטהור בארץ מלמטה – ויצאו הבריות מבתיהם, נסתכלו בערפל הלבן והחליטו: “מה שהיה הוא שיהיה”… ובשעה אחת חזרו החוצות ללכלוכם ולמראיתם הראשונה: הסדין הלבן נקרע, נרמס וניטשטש ברגלים; יצא עשן מארובות, הוצע ונמלח על הגגות, והתחילו כולם זולגים דמעות עד שהושחרו בשולי קדירה, ורקיע הקרח אף הוא בכל קשיו לא עמד, נפרץ פה ושם לרגלי האדם והבהמה – ורפש קר מבצבץ ועולה מן הפרצים…

"נוספו לסייע בהריסה גם עובר אורח בסוסו ועגלתו, בן כפר עם קרונו וצמד בקרו, – הם וכיוצא בהם עברו אחד אחד, חרשו בחוצות כל אותו היום, שהוצרך להיות יום השוק, ושברו ונתצו דוק הקרח, נתוץ ובסוס עם שיורי השלג בתוך זוטה של הבצה, – ולעת ערב, והנה כל הרחבה שטופה כבדייסא עבה ששברי כלי חרס מעורבים בה; והחורף, כאילו נתיגע בעמלו, הרוה את האויר בזיעתו הקרה… " (ש. בן ציון: “זקנים”, “כתבי ש. בן ציון”, כרך א' עמ' 109—110).

ודאי שאין להטיל ספק בעינו של צייר זה, שכן רואה הוא הרבה, ואפשר קצת יותר מדאי. דומה, שיושב הרב עם תלמידו ושונה פרק מתוך מעשי בראשית לפניו, ומשנה מתוך ספר הטבע: יום שסתיו וחורף משמשים בו בערבוביא, ובני האדם שם ממלאים תפקיד גדול, להחזיר העולם לקדמותו. מחזה מול מחזה, ופתיחה לעומת פתיחה, ויש בזו מה שיש בזו: “ספק אורה”, שכן לא ממרום באה האורה, אלא משמלת הארץ הלבנה: “בוקר עכור בשמים מלמעלה וצח וטהור בארץ מלמטה”. ואילו בעל “הנדח” אינו משגיח בזה ואין דעתו נוחה מלובן שאין עמו אור פנימי משלו, והכל כה פשוט: “האדמה השחורה הלבינה והשמים עמדו בכהיונם”. השמים כהים – לפיכך הוא מיצר כל כך, ואף על פי כן הוא תולה עיניו למרום ואינו מזיזן עוד עד ש“נתגברה מדת החסד. השמש זרחה על פני הארץ והשלג מתמזמז והולך”. הכל נעשה בידי שמים, ועיניו מכוונות כלפי רגלי העוברים והשבים: “נשים יצאו לשוק לקנות בשר ודגים”, והכפריים באים להרבות שפע בעולם ליום השבת הממשמש ובא, ו“שוב שופעים צנורות החיים, כאילו לא נפסק השפע מעולם”. כך דרכו של יהודי לכייל עצמו בתוך הכלל, ומשם משקיף הוא ורואה את העיקר, ועיקר זה מספר הוא בדרך כלל ובמלים מועטות. שם הלשון עשירה יותר מדאי, ולפיכך שמור עושר זה לטרחתו של הקורא. אין הנאתו שלמה, אלא לאחר שעמד על כל פרט ופרט, ועם ה“הדרן” הוא כולל שוב הכל יחד, צורר את התמונה למשמרת, נותן בה כמה קפולים, כדי שתהא נוחה להצפינה בכיס הלב. ואילו כאן התמונה מקופלת מלכתחלה, ואתה הטריח עצמך לפרשה לפניך, להרחיבה משלך, ומיד תראה בה חזות הכל.

ובהיקש זה אין אנו יוצאים ידי היקש אחר.


 

ט

“קבלת הפנים”, פני “צדיק הבא לעיר”. “כיון שהאיר היום, יצאו החסידים המועטים אל מחוץ לעיר לקדם פניו של אותו צדיק”. "עד שעיניהם נשואות התחיל גלגל עגלה מנסר והולך ברחובה של עיר, נתמלא כל הרחוב שמחה: הרבי בא! הרבי בא!

"נזדרזו אנשי סגולתו ונתקרבו עד המרכבה, נתנו שלום לרב והוציאו את הסוסים מדפניהם ונכנסו במקומם למשוך את המרכבה.

"וכאשר ראה זאת הרב, ירד מן המרכבה ונתערב בין הבאים לקבל פניו. חלשה דעתם, למה יעשה להם ככה? הלא הם באו לקבל פניו ולבסוף הוא יורד מן המרכבה!

“השיב להם הרב בענות קדשו ואמר: הואיל והם מקיימים מצות הכנסת אורחים בהתלהבות גדולה כל כך, ירד מן העגלה כדי לכלול עצמו עמהם במצוה זו”8 (עמ' 4)

אף “הצדיק “ר' איצק תם” נוסע” העירה, ו“עגלות רבות יורדות במורד” ההר לקבל פני צדיק. "והתם נשא את עיניו וירא עגלות רבות… ושיירא הולכת ומתקרבת. "אנה נוסעים האנשים האלה? " שאל התם בתמהון את אחד עוברי הדרך אשר נסע לדרכו.

“לקבל פני צדיק” ענה הלז.

"פני צדיק?!… היש פה צדיק ואנכי לא ידעתי? הפוך! הוא מצוה את בעל העגלה: – נסע גם אנחנו, ואולי נזכה ונהיה מן הראשונים! " בעל העגלה מחכך בערפו ומביט אל המשמש. ובין כה והעגלות קרבו ואחדים מן החסידים קפצו מעל עגלותיהם והתחילו מתקרבים אל הצדיק.

"ראה, יהודים כשרים! חושב התם בלבו – מכתתים הם רגליהם… גדול יהיה שכרם… הבה ארד גם אני ואלך רגלי!

והוא הולך רגלי בין ההולכים.

והחסידים רצים – וגם הוא רץ בין הרצים.

והחסידים רודפים אחריו.

להיכן רץ רבנו? להיכן רץ רבנו?

להיכן? לקבל פני צדיק!

איזה צדיק?

מסתמא תגידו לי" (יהודה שטיינברג: “התם”, “שיחות חסידים”, עמ' 4—5).

הצד השוה שבהם, ששניהם כאחד טבועים בחותם האגדה, אלא ששם נאחז הדמיון בדבר בלתי שכיח ואינו נאות לרב הבא במתכוון להשכין אור בלבבות, ואך “תמימות דקדושה” אנו רואים בזה, ענוה שאינה יודעת מהות הגאות כלל, שכן היא מביאה לידי בטול היש בפשטות רבה, וכאן מצורף רעיון יפה וחדוד נעוץ בתוכו.

ושוב יוצאים אנו מהפנים ונאחזים בזיז הבולט מתוך המסגרת.

“מחלוקת לשם שמים”.


 

י

"והמתנגדים נלחמים בחסידים, ויגורשו החסידים איש מבית חותנו ואת נשיהם הוציאו מחיקם, את חלונותיהם שברו ואת ציציותיהם טנפו ובבית המרחץ דנו את כובעיהן ברותחין, וגם בבית מקדשם המעט שלחו ידיהם לא אחת ושתים.

"והיה אם עמדו החסידים בליל שבת והתחזקו מעט בפיוט לכה דודי והפכו פניהם לדלת לנגן בואי בשלום – ובאו ערלים שכורים ויפשטו ידיהם בנרות השבת וישחיתו את אור ה' עד בואך אל נר הנשמות, ולא ישאירו אור בבית התפלה ונר ומנורה ועששית. כי הם שכורים מיין המתנגדים ובאו מדי פעם בפעם לכבות אורם של שונאיהם של ישראל.

ויהי כי זעקו החסידים אל השר על אודות הערלים, וישלח השר כמה ערלים מעבדיו ויהרסו את בית התפלה בלילה. וישכימו החסידים בבוקר והנה נותץ בית התפלה ולא נשאר ממנו אבן על אבן, ויקומו וילכו כל הבוקר ויקחו את טליותיהם ויתפללו בנפש נכאה תחת רקיע השמים" (“הנדח”, עמ' 47—48).

רואה האמן מעשים מכוערים אלו, ודאי שהוא מהרהר הרבה, כדרך אנשי הלב, ואולם אין הוא מוציא דבר מפיו. קטיגוריא אינה מענינו, ולא מכוונת סניגוריא עובר הוא על זה בשתיקה. מקום הניחו כאן לדבר, והוא אינו מן הדרשנים, והציור הוא אומנותו. אל קטטה ותרעומות. עד שאתה בא לקרוא תגר על כך, מוטב שתלמד אל דרכי הנרדפים ואומץ לבם, “והגם שהיו טעונים יסורים, לא חשך אור נפשם והפליאו עצה בכח האחדות אשר ביניהם” (עמ' 48).

מלים מועטות, כי אכן זאת היא המסגרת. קהל נלחם ב“כת”, עדה בעדה קטנה הימנה, והחוזה עומד באמצע, והאור מפציע מכאן ומכאן, נארג בתוך נפשו, ונדלק בכח עצמו, ומאיר בתוך שלו, לו לעצמו, מבפנים ומבחוץ. הוא “דורך בשבילו המיוחד” ואורו מאיר לו נתיב. ולאור נר זה הוא מבקש את האדם מכאן ואת האיש באשר שם. נזדווגו שני המחנות, ומהם יצא האיש אשר הוא מבקש9.

וזאת תורת האדם.

אמת, דרכו של אמן זה גלויה בספוריו למדי, אלא שהמכוסה מרובה על הגלוי. אין הוא מקמץ באורו, ונפשו היא כמעין המתגבר. תמיד הוא מפתיע אותנו ולעולם אנו מגלים בו פנים חדשות. נשמתו עשירה ביותר, ואין אדם עומד על יצירתו מתוך ה“נגלה” בלבד. כל אחד חש מעין “סוד” במעשי יצירה אלו, כאילו קול לוחש לו: “ועוד רבות אבאר אי”ה במה שיבוא", וממתינים בני אדם, ובינתים חוטפים ונהנים וממתינים בברכה “על המוגמר”. אכן “הנדח” שקול כנגד השאר, ויש בו מה שיש בהם, ועוד נוספות, תוספת שהיא כעיקר.

ועכשיו משאכלנו בכורות נאות משלו, חייבים אנו לברך “ברכת הנהנין”, ובעוד טעמן בפינו – וכבר נצנים חדשים נראו…



  1. ש“י עגנון: ”הנדח“, ”התקופה" ד‘, עמ’ 1 – 54.  ↩

  2. יש לגרוס: “וגופו העכור”, כדי להנצל מכפילות.  ↩

  3. גררא לשונית עדה“כ: ”קול, דודי דופק" (שה"ש ה‘ ב’)  ↩

  4. נדפס בטעות: “מושל”.  ↩

  5. יש רואה את עגנון רחוק בשורש נפשו מן החסידות: “כמדומה שלעגנון החסידות אינה מציאות מלאה” (א.מ. ליפשיץ, “ש”י עגנון“, ברלין תרפ”ו, עמ' 17); מכל מקום ראה את החסידות ראייה מלאה קודם שנעשתה מציאות מלאה ותפס אותה בחינת “כראוי ולא במוחזק”.  ↩

  6. מרטין בובר רואה ברב זה מתנגד הנלחם בחסידות במרירות עצומה (Martin Buber, Die Geschichten des Rabbi Nachman, p.55).  ↩

  7. שלש השורות האחרונות אפשר שיש בהן הפרזה, ואפשר שעל פי הסוד יש בעתר עשן נרות של שבת מין קדושה, מכל מקום יופי אין כאן. ומן הראוי שלא לקדש דברים מעין אלה, שיפים היו אולי, לשעתם, ועכשיו עלינו להרחיקם בכוונה.  ↩

  8. עיקרי הדברים מסופרים על בעל “נועם אלימלך”.  ↩

  9. יש אומרים: “עגנון הוא גרשום” (א.מ. ליפשיץ בספרו הנ"ל עמ' 22), ולא בכדי טבע בו דמות דיוקנו.  ↩

המלצות קוראים
תגיות