א    🔗

העיירה, שממנה ניזונית ספרותנו כמעט עד היום, אינה בת פרצופים הרבה, אלא מין מזיגה של כל עיירות ישראל יחד, מעין עיירה של מעלה, שאינה משועבדת לחוקי הזמן והמקום. העיירה והכרך אויבים הם זה לזה, אלא שברית כרותה ביניהם להיות שותפים במעשה יצירה, בחינת עיקר וגורם. היצירה שלנו היא מין שירת מולדת, שנוצרת על אדמת נכר, ילידת געגועים לימי הילדות והנוער, מתוך שממון חיי הכרך הקרים, המלאים יתמות ונכר. בן עיירה, שגלה ממקומו ונדח לכרך, טועם כל ימיו טעם גלות ואינו נקלט כמעט לעולם בכרך, הואיל ושרשיו מעורים עדיין בקרקע מולדתו ויניקתו אינה פוסקת. ומשום שעיקר יניקה זו היא כולה רוחנית, הריהו ממילא בן חורין מכל מיני נגודים והפכים שיסודם בתחרות פעוטה, שכן נוטל הוא מבני עירו הרבה ואינו נותן להם משלו כלום ונמצא שהוא מרויח תמיד, וכך הולך הוא ומביא ממרחק לחמו ומתפרנס מן העיירה, עליה שר הוא שירתו ואותה הוא מצייר. אמת, המרחק יפה לראייה, שהוא מיישר את ההדורים ומבליע את הפרטים היתירים והטפל נדחה מפני העיקר, מכל מקום זקוק הוא פעמים לעדותו של הזכרון, ויש שהוא סומך עליו יותר מדאי. בשתי דרכים מחיה הזכרון את העבר, אם שהוא מחזיר את האדם אחורנית או שהוא מעביר לפניו שנית את מעשי החיים. כאן רואה האדם את גוף הדברים וכאן אינו רואה אלא בבואתם. כאן עומד הוא במרכז המעשים וכאן הריהו עומד ומסתכל מן הצד. הזכרון כחו גדול גם בציור ועד שהוא בא להזכיר נשכחות הוא מזדרז ומצייר אותם ונוטל סממניו מאוצר הדמיון, ומיד בא הצייר וחוזר ומעתיק את ציורו על פיו, ואף הוא בוחש בסממניו ומוסיף נופך משלו כדי לעטר את גבוריו בכמה מיני קשוטים לתפארת הציור. ומשום שאינו מתכוון לחזור לעיירתו, שגלה ממנה ברצון ולא באונס, לפיכך אינו נותן דעתו לציירה כמו שהיא, אלא פושט ממנה צורתה, מוציאה חוץ לזמנה ומקומה ואוצל עליה מאור הנצח, כביכול. אף זו: כל סופר מטפל על פי רוב אך בקרן זוית של העיירה ואינו מצייר אלא טפוסים בודדים שבה, ואם אין מקום —– חן המקום למה?

בכל דור ודור הולך ונוצר לפנינו טופס של עיירה, ומי מבני הדור שנפשו חשקה דוקא במקום ובחן המקום יש בידו לקנותה בשנוי שם בלבד ורשאי הוא לקרוא עליה את שם עיירתו, אם מפורש או ברמז, הכל כמנהג השעה. בדור הקודם תקן מנדלי מוכר ספרים טופס של עיירה, שסגולה מיוחדת לה להתפשט בכל תפוצות הגולה, ושמותיה מתחלפים לפי צורך השעה והמקום, שמות על דרך הרמז לפי טעם הדור, כגון: קבציאל, כסלון, בטלון. בכוונה תחלה כינס הסופר כל הסגולות המשותפות לכל העיירות ודן בגניזה את הצורות שהן בבחינת יוצא דופן, קרב את המאוחדות וריחק את המיוחדות ויצר כלי מחזיק ברכה לכנסת ישראל העומדת למעלה מן המקום והזמן. בדורנו תפס סופר אחר אמנות זו ואף על פי שטרח לצייר עיירה של מטה, שישב בה בזמן מן הזמנים, מכל מקום השכיל לקרוא לה שם: העיירה, ונהפכה אף היא לעיירה של מעלה.

אמת, כל אלה הרי הם מעשי אמנות, שהשירה והציור הנם העיקר לגביהם, ומדרכה של השירה להמריא לשחקים, בזה היא ל“קטנות”, לחיים ממש של בני אדם בעיירה נדחת, שהיום הם כאן ומחר בקבר וזכר אין להם עלי אדמות. ולא עוד, אלא אפילו כשזכה אמן לכתוב את תולדות חייו והוא מצייר ממילא את העיירה שלו, יש שיבחר לו לשון הספור, משום ש“לא מלאכה נקיה וקלה היא לאדם לכתוב דברי ימיו עלי אדמות – לספר דברים כהויתם, דברי אמת ומציאות, מבלי אשר יכשל בנפתולי הדמיון ותעתועיו” (שלום עליכם: “חיי אדם”, תרגום י.ד. ברקוביץ, ספר ראשון, עמ' 10). ומכיון שרוח השירה מרחפת על הדברים, שוב אין העיירה בנויה על תלה כפשוטה, אלא היא מין גן עדן התחתון, כפי שנצטיירה בלב הפייטן בימי ילדותו והוא זוכר לה חסד נעורים עד עולם. “כי אין עוד עיר בכל העולם כולו, אשר נחרתה כל כך בזכרון גבורנו כמוה, ואין עיר בכל העולם כולו, אשר נשאה חן וחסד לפניו כמוה, אשר יזכור אותה כל כך ואשר לא ישכח אותה ולא יסיחה מלבו עד העולם” (שם עמ' 13). והמבין יבין מדעתו, שלא מעלותיה המיוחדות של העיירה גרמו לכך, אלא זכות ילדותו היא שעמדה לו. הואיל והעיירה וורונקה “כבר נתפרסמה קצת בעולמו של הקדוש ברוך הוא” בשם כתריאליבקה, הרי עושר שמור לה לרעתה ממקום אחר, שכבר משמשת כתריאליבקה טופס לעיירה של מעלה, הן בעיני הסופר והן בעיני הקורא. חוץ מזה הרי העיקר כאן תולדות המחבר, ולפיכך נבלע ציור העיירה בציורי חיי הילדות, ואינו משמש אלא מעין מסגרת לעצם התמונה.

סבורים היינו, שמבחינה ספרותית לא הפסדנו הרבה מחסרון תאור מדויק של העיירה כמו שהיא, לפי שיש בזה משום דרכי הצילום ומלאכת ההעתקה, שאינם מגופי האמנות כל עיקר. מטעם זה הנחנו את הדבר לבעלי זכרונות ודורשי רשומות, שיבואו הם ויטפלו בכך, ויספרו לדור יבוא כיצד חיו אבותינו, ועד כמה נתרחקנו מהם ומדרכי חייהם. ואין הדבר חסר אלא אדם בעל זכרון, שלשונו בפיו ויודע לספר דברים כהויתם. בדעה זו החזיק גם סופר אחר¹ שהקדים זכרון לציור, אף על פי שלא נתכוון לשם זכרונו אלא לשם ציור עיירתו.

ב    🔗

ציור עיירה לשמה הוא: עיירתי מוטילי, ראשון בספרותנו ומיוחד במינו. גם מחבר זה ידע, ש“לא מלאכה נקיה וקלה היא לאדם לספר דברים כהויתם, דברי אמת ומציאות, מבלי אשר יכשל בנפתולי הדמיון ותעתועיו”, וכדי שלא להיות נוגע בדבר, עמד והאפיל על עצמו, בחינת “רואה ואינו נראה”; ואף במקום שהוא מספר על עצמו, הרי זה כאילו בא להשמיענו, שעומד הוא על המשמר ועינו פקוחה: “בשעה שאני הקטן חפשי לנפשי הרי אני כרוך אחרי הגדולים ומתאבק בעפר רגליהם, ובכן – הכל כאן אף אני כאן” (עמ' 86). ולא רק תכסיס יפה הוא לו, אלא יש כאן אף משום מדת אסתניסים: “מאורעות חיי הם עניני הפרטיים, שאין בהם שום שייכות ל”יצירותי"… חיי ויצירותי “שמיטה והר סיני” (עמ' 124).

אכן השתדלותו של המחבר למעט דמות עצמו היא שגרמה לו למעט דמות עיירתו, הואיל וחסרה כאן הנפש המרכזית, היא נפש הרואה. שלמותה של עיירה אינה נכללת בתאור כל בני העיירה כולם, אלא היחס שבין התושבים השונים הוא הבורא את השלמות. ולא עוד, אלא שיחס זה הולך ונוצר בנפשו של הרואה על ידי יחסו אליהם אף במקום שאין קשר ביניהם זולתו. ובשעה שהרואה נחבא בצל, הרי בני העיר הם טפוסים בודדים, המון פרטים, שאינם מתאחדים לחטיבה אחת.

יודעים אנו ומבינים, שלא לחנם באו כל הטפוסים האלה למיניהם, שכן נפש המחבר קשורה בהם: “במטותא מכם, קוראי החביבים, אל נא תבואו במשפט עמי, אם עוד הפעם אטה מן המסלה ולא אנעול דלת בפני זכרונות, הבוקעים ועולים מאליהם בלבי, לב שכיב מרע, שכל קורות ימי עלומיו, הקשורות בבתיה ופנותיה של עיירת מולדתו, עוברות לפניו כבני מרון. הזכרונות הללו קודש הם לי ואין אני בן חורין להפטר מהם” (עמ' 48—49). אבל מתוך שאין אנו רואים את נפש המחבר, הרי אף הקשר נעלם מעינינו. “ברשותכם, מורי ורבותי, אני מציב בפרק זה מצבות לטפוסים אחדים מעיירתי מוטילי, שבשעתם היו מתמיהים אותי בזרותם” (עמ' 60). והרי הם כסדרם: שני אחים, פיבוש הרעבתן, נחום ורשע, גנבים, בריל העור, יעקב אשר החנוני, כלי זמרים ובדחנים, משחקי פורים, מוכר ספרים, הדוד שניאור הוורשאי, חיים הנפח, מדפיס. יוצאי דופן אלו ודאי שהם משרים זיום על העיירה, וכל אחד קובע ברכה לעצמו, אבל הואיל והם באים כאן בזה אחר זה, נראה הדבר כאילו מקומם הוא זה בצד זה לא בזכרונו של המחבר בלבד, אלא אף בעיירה גופא, ועל ידי כך נפגמת אחדותה של העיירה ותמונתה הכללית מיטשטשת.

ניכר הדבר, שמחשבתו הקודמת למעשה היא שגרמה לו למחבר להגרר פעמים אחר נוסח של קביעת מצבות לזכרון. הרי כך מעיד העורך בהקדמתו לספר זה: “באחד הערבים נצנצה מחשבה בלבנו, כי איש איש מאתנו יכתוב את עיירתו, סדרי חייה, מנהגיה, פרנסותיה, פרצופי טפוסיה, כפי שהם שמורים בזכרונו. וצ’מרינסקי קיים את דברו וכתב את “העיירה מוטילי” שלו, – כשהוא מוטל על מטתו ומתאבק עם מר המות כתב אותה” (א. דרויאנוב, הקדמתו ל“עיירתי מוטילי”, “רשומות”, כרך ב‘, עמ’ 5). המחבר זוכר בשעה שהוא מעלה את חבורו על הכתב, שהוא “דורש רשומות”, ומשום כך חובה עליו לרשום את הכל, אם כסדרו ואם שלא כסדרו, ובלבד שיהי זכרון לדורות. “והוא כתב וכתב. כל זכרון דבר שנצנץ במוחו מהר לכתבו מבלי חשוב הרבה, אם כאן או כאן מקומו. לעת עתה — היה אומר לי — צריך לרשום הכל. הסדור יבוא אחר כך. ואמנם כשמסר לי, ימים מועטים לפני מותו, את המחברות של “עיירתי מוטילי” (כולן כתובות בעפרון) לא היו הדברים מסודרים כל עיקר. בלולים ומעורבים היו הזכרונות אלה באלה ומרובות היו ההוספות וההוספות להוספות” (א. דרויאנוב, שם, עמ' 6). והעורך לא נתן אל לבו, שהסדר המבוקש אינו אלא הגיוני, הנאה לדברי זכרונות, ואינו מספיק כלל לתאור עיירה, הטעון בנין שלם, ואינו נעשה אלא על ידי ארדיכל העומד במרכז המעשה. אדם המתחנך בעיירה, הכרתו הולכת וגדלה עמו, מתחלה היקף המגע מצומצם ואחר כך הוא הולך ומתרחב קמעא קמעא, עד שהוא מקיף את העיירה כולה וכל אשר בה. משגדל בטלו לכאורה כל המחיצות ואין לפניו לא מרכז ולא היקף, לא קרוב ולא רחוק, אלא הויה אחת שלמה, אף על פי כן אין בידו לצייר הויה זו אלא אם כן פרקה לחוליותיה ויוצר אותה מבראשית מחומר ההיולי שהוא נופח בו נשמה חדשה. אמת, בן חורין הוא במעשיו ואינו משועבד לקליטה ראשונה דוקא, מכל מקום אף הוא נועץ קנה בים והוא הולך ומעלה שרטון עד שנבנית עליו העיירה. משל לפקעת של משי הכרוכה סביב עצמה וחלולה מבפנים. לימים היא נכנסת לבית האורג ומבקשת תקונה, מיד עומד האומן ומתיר את הקשר וחוט יוצא מטבורה והולך ונארג בטלית. מכאן ואילך הפקעת סובבת על צירה, תוכה פוחת והולך וחללה מתרחב ומתרחב, אלא שאין הדבר ניכר מבחוץ, עדיין קליפתה בעינה עומדת ופקעת היא כבתחלה, ופתאום זעה השכבה החיצונית וכהרף עין נהפכה הפקעת לטלית נאה. זה הוא הסדר הטבעי לתאור עיירה, שהוא מעשה אמנות מתחלתו ועד סופו. אף המחבר שלפנינו אמן הוא, אלא שדרכי הזכרונות העבירוהו על דעתו, ושוב אין לפניו פקעת אחת אלא כמה וכמה גלילים, גדולים וקטנים, וכל אחד היקפו קודם למרכזו, ופעמים אין לפניו אלא גלגל החוזר. “וכאן מסירת מודעה למפרע אל הקורא הסלחן: דרכי לנטות מן המסלה ולפנות לצדי דרכים יותר על המדה, הרצאת הדברים לובשת צורה של קפנדריא, ארוכות וקצרות מענין לענין באותו ענין ושלא באותו ענין, כאשר יהיה האופן בתוך האופן, עד שאני חוזר למקום, שיצאתי משם. וכל כך למה? – משום סמוכין של זכרונות, הסתכלויות ושמועות, ודוקא הם, הסמוכין, סגולה בדוקה ומנוסה לשכחה. ובתור “דורש רשומות” ומזכיר נשכחות אני חס על כל שרטוט ושרטוט, שיש לו ענין בשביל הקוראים דהאידנא, שכל המסופר כאן אולי יראה בעיניהם כמין אגדה עתיקה מתקופה שלפני המבול” (עמ' 44).

ג    🔗

נוסח זכרונות כשהוא לעצמו אף הוא יש בו ברכה, כשבעל הזכרונות אינו מוציא את עצמו מן הכלל, ואינו ענוותן לאמר: “הכל כאן אף אני כאן”, אלא יש בו מדת שמינית שבשמינית של גאוה וגורס: אני כאן אף הכל כאן, לפי שאני, הרואה, הוא מדת הדברים ביודעים ושלא ביודעים, ואם גם אני חסר נמצאת המדה חסרה. ראיה לדבר: תאור עיירה אחרת (קמניץ דליטא) בלשון יהודית אשכנזית בצורת זכרונות מחיי המחבר (יחזקאל קוטיק: “מיינע זכרונות”, חלק א', וורשא תרע"ג). נפש מרכזית קבועה בכל הספר, והיא נפשו של המחבר, ומתוך כך משתקפת לפנינו העיירה כחטיבה שלמה ומיוחדת, אף מסודרים הדברים בסדר טבעי.

“קמניץ, העיירה שנולדתי בה, מפורסמת בצריח העתיק שלה, ההיסטורי. מהיכן בא לה, אין אדם יודע. נראה, ששריד הוא של מבצר קדמון. צריח זה עשוי הוא לבינים, עבה הוא וגבוה, וחורים פתוחים בו לשם יריה בכלי תותח וברובים. בימי אבי זקני מצאו עדיין כדורים גדולים כאבני משקל של עשר ליטראות – משמע שירו פעם באמת מבעד החורים הללו. הלבינים של הצריח הזה חזקות כל כך, עד שאי אפשר לפורר מהן פירור. בקמניץ אומרים, שבנו אותו ב”חלבון" של ביצים – ולפיכך הוא חזק כל כך… בשעה שערך הקיסר אלכסנדר השני בחברת נסיכי אירופא ציד ביער “בילובז'”, במרחק של שבע פרסאות מקמניץ, באו כל המיניסטרים והגנרלים אל העיירה לראות במו עיניהם צריח היסטורי זה.

“בכוונה תחלה פתחתי בצריח ראשונה, משום שאך יעלה בלבי זכר עיירתי, מיד צף הוא בזכרוני כמין רמז, כעין סמל, שפתרונו אינו מחוור. ועכשיו יכול אני לעבור אל עיירתי גופא” (עמ' 6—7).

צריח זה הוא מגוף העיירה והעיקר שבה, שמתוך שהוא ממריא לשחקים הרי הוא מעלה עמו גם את כל העיירה כולה, ובכדי מתנצל המחבר על פתיחה זו. ואולם הטעם שהוא נותן פותח לנו אשנב להציץ לתוך נשמתו ולראות את המניעים הנפשיים המתוים לו את דרכו. נמשך הוא אחר זכרונו החבוי בנפשו פנימה, בנפש הבן הנאמן לעיירתו, ואינו יודע, ששאר בני עיירתו אף הם משתעשעים בזכרון צריח זה הצף גם אצלם ראשונה. אך פקח הילד את עיניו ונשא אותן למרום, מיד ראה צריח המגיע עד לעבים, והצריח סמוך לו, סמוך ביותר. הפליג הילד מחוץ לעיר ותעה בדרך, מיד הוא הופך את פניו, רואה את הצריח ויודע להיכן יפנה. חוזר הוא ממרחקים בעגלה, ונפשו תכלה אל עירו, וכבר קץ בטלטולה של הדרך, הריהו תר בעיניו למרחוק, שמא יראה את הצריח, ובשעה שעינו מבחנת בו בראשונה, מיד נחה דעתו: עוד פרסה אחת וסוף לנדודי הדרך.

מבחינה זו כדאי הדבר להביא את הפתיחה של “עיירתי מוטילי”.

"עיירתי אין בה לא נמל, לא מסלת ברזל ולא דרך המלך. המסלות, הכבושות לעוברים ושבים ולמשאות, עוברות ממוטילי והלאה, והיא עומדת לה על תלה בקרן זוית.

“מפורסמת היא עיירתי רק בדבר אחד: באכריה, או, כמו שהיו רגילים לאמר “בימים הראשונים הטובים”, – ב”ערליה“. – בימים ההם ומסלות הברזל עוד טרם נתפשטו בתחום הצפוני המערבי, ו”ערלי" מוטילי היו יוצאים שיירות שיירות ומביאים סחורות ממינסק לריגא, מריגא למינסק וכדומה" (עמ' 7).

מתוך הפתיחה ניכר מיד, שאין המחבר מתאר את העיירה בבחינת אדם החוזר על זכרונות ימי נעוריו כמו שהיו לפנים בעודנו נער, אלא עומד הוא ומספר לדור נולד ארחות ימי קדם. אילו צייר את עיירתו בעודנו נער, אי אפשר היה לו לפתוח כך, משום שבאותה שעה לא ראה, לא נמל, לא מסלת הברזל ולא דרך המלך, ולא עלה על לבו כלל, שערים אחרות נתברכו בסגולות חמדה אלו. גם שלום עליכם, שכתב את דבריו בעת ובעונה אחת עם המחבר שלפנינו, ולא ידע אחד את מעשי חברו, מספר אף הוא בשבחה של עיירתו, אחרי הקדמת דברים כדרכו:

“עיר קטנה וורונקה, אבל מה יפה היא ומה רב חנה! יכול אתה, לכשתרצה, לעבור את כל העיר, לארכה ולרחבה, במשך חצי שעה. אין לה לא מסלת הברזל ולא נמל של ים, לא שאון החיים ולא המונם. אבל יש לה שני ירידים בשנה, שכל עצמם לא נבראו אלא בשביל היהודים, למסחרם ולפרנסתם. עיר קטנה ודלה, אבל כנגד זה מלאה היא ספורים ואגדות נפלאים, המושכים את הלב, הנמסרים מדור לדור, איש מפי איש. אילו אמרתי לספר לפניכם את כולם, לא הייתי מספיק. ולפיכך אני מעלים עיני מהם והולך לעשות את חובתי הישרה, המוטלת עלי, – חובת ביאוגרף, הרושם בספר רק את תולדות גבורו בלבד” (חיי אדם", ספר ראשון, עמ' 16).

אכן גם קמניץ אין בה לא נמל, לא מסלת הברזל, ואף דרך המלך, הכבושה לעוברים ושבים ולמשאות, לא היתה בה לפנים, ואף על פי כן לא עלה על לבו של קוטיק לציין את הדבר, שכן הסופר הבא בימים כותב מפי הנער, שאין לו בעולמו אלא מה שעיניו רואות. ואף על פי שהנער מפריז פעמים על המדה ודורש על עסקי עצמו יותר מדאי, למשל, “מרידתי הראשונה, שמי מתפרסם בכל העיר” (“מיינע זכרונות”, חלק ראשון, עמ' 293—298), “דורו של חצקיל” (שם, עמ' 367) ועוד בכמה מקומות – מכל מקום השכיל המספר לשתף עצמו עם הצבור, עד שהוא נעשה טפל לגבי הצבור, אף כי הוא ראש ומנהיג למראית עין. ואין אנו שומעים את קולו של המחבר הבא בימים אלא מתוך דברי ההקדמה הקצרה: “ימי ילדותי בליתי בעיירה קטנה ומצוינת במינה, מקום שחיו שם היהודים חיי עוני, אבל חיים של “שקט ושלוה”, אף – אם ניתנה הרשות להביע כך – חיו חיי טעם… היום אין כמו אלה ואין גם הפואסיא של העיירות שמלפנים” (שם, “במקום הקדמה”, עמ' 5). חוט של חן הפרוש על העיירה מושך את לבנו כל כך, משום שאנו נטולים לגמרי, בשעת קריאה, מעולמנו ומרחפים באוירה של העיירה שמלפנים, ואנו טועמים מקצת מאותו הטעם שטעמו אבותינו בחייהם.

ד    🔗

כל עיירות בני ישראל קורצו מחומר אחד וכל מה שיש באחת מצוי גם בחברתה, ואף על פי כן אין עיירה אחת מסוגלת לשמש טופס לכל עיירה, הואיל ולא הטפוסים הבודדים עיקר הם, אלא חיי העיירה כולה, פרצופה הכללי העולה מתוך סכום כל תושביה. ולפי שגם הצבור הולך ומתפתח, ומשתנה לאט לאט, הרי אף הוא אינו נתפס בדור אחד אלא אם כן סמוכין לו בדור שלפניו ובדור שלאחריו. אמת, בכל דור מצויים שלשה דורות כאחת: הזקנים, האבות והבנים; ואולם הזקנים, שהשפעתם כבר עברה ובטלה, אינם כלל האבות של הדור הקודם, שכן אין הדור מזדקן כולו בבת אחת, אלא הבריות מזדקנים אחד אחד, ולפיכך אין דור של זקנים, אלא מספר נמושות המפוזרים ומפורדים בכל העיירה, נבדלים זה מזה על פי מעמדיהם וסדרי חייהם לשעבר, מניעים ראש מתוך יאוש על סדרי החיים החדשים, ומצמצמים שלטונם בארבע אמות של רשות היחיד שלהם, ופעמים מפקחים הם במקצת על עניני חנוך הפעוטות. הואיל ודרכם של הזקנים להרבות בעניני יראת שמים, להאריך בתפלתם ולעסוק בעבודת השם, הרי שסופו של זקן אינו מוכיח על תחלתו. לפיכך אין אדם יוצא ידי חובתו בציור מראה עיניו בלבד, אלא חייב הוא להטות אוזן לשיחת הבריות ולשמוע ספורי זכרונותיהם, להשוות את הספורים ונוסחאותיהם, ואחרי בירור וליבון יצא לו נוסח מתוקן של חיי העיירה בדור הקודם, שרישומם ניכר בחיי הדור הבא אחריו. והוא הדין בדור הצעיר. חוץ מן הפעוטות שהם קובעים פרק מיוחד לעצמם, הרי אין הדור הצעיר מתחיל מראה סימני השפעה על חיי הקהלה אלא משעה שכלו לו מזונות על שלחן חמיו והוא יוצא לרשות עצמו, נלחם מלחמת החיים, נופל וקם, נופל וקם. ואולם לפנים מן הקלעים מתחילים החיים מתרקמים משעה שגעגועי אהבה מתגנבים אל הלב, ופעמים גם רגשות אהבה ממש. כאן מתגלים גם סימני השפעת המין השני, אפילו בעיירות שלנו, שזווגים היו נעשים על ידי שדכנים. הכל יודעים שזווגים לחוד וגעגועי אהבה לחוד; ולא עוד, אלא שלפנים לא ראו כל סתירה בין געגועי הלב ובין מעשי השדכן – אדרבא, געגועים סתומים אלו מצאו פעמים תקונם במעשה שדכן ונתפרשו על ידו. אלא שפרכוסי הלב פעלו פעולתם בחשאי קודם מעשה שדכן, בשעת מעשה שדכן ואחר מעשה שדכן, ואין צריך לומר במקום שהיו מפכים בלב רגשות אהבה ממש. מצב נפש זה של הדור העומד על מפתן החיים אי אפשר לו בלא השפעה על חיי הקהל, ולו יהא דרך צנורות נעלמים. הואיל וענינים אלו הם בבחינת “רזין דרזין”, הרי שאין אדם נאמן אלא על עצמו בלבד, ובמקום שאדם עובר על עצמו בשתיקה, הרי העיקר חסר מן הספר. ואפילו אחותו הצעירה, עצמו ובשרו (עמ' 117—120), לא על הכלל באה ללמד, אלא על עצמה בלבד, ואף המחבר גופא מפקפק בדבר, “אם כולם או רק מקצתם שייכים לכאן” (עמ' 117).

כנגד זה מצויירים הטפוסים ביד אמן, כל טפוס הוא חטיבה נאה בפני עצמה, ואם אין זה שבח לגבי כלל העיירה, הרי גדול שבחו מבחינה הציורית, ולשון המחבר, לשון עברית חיה ושוטפת המתובלת במליצות נאות ומלין דרבנן, מוסיפה להן חזוק ושבח: "סוס היה לי ממשפחה מיוחסה, סוס “כמה שנאמר”: – שנותיו חמש, רגליו עמודי שש, רעמתו – יריעות שלמה, אלא שחסרון קטן היה לו, לא עלינו: סומא בשתי עיניו. .. " (עמ' 67). ואילו היה המחבר קובע אותם בספר מיוחד מבלי לגלות את מגלת היוחסין שלהם, היה נפטר ממילא מכפילות של סגנון בדבור המתחיל: “יעקב אשר החנוני. לא חנוני ממש, אלא חובש בית המדרש, ולא יהודי מוטילאי, אלא בעל הבית בעיירה הסמוכה חומסק. ואף על פי כן הוא שייך לכאן” (עמ' 68). “מוכר ספרים. בעיקרו של דבר לא מוכר ספרים היה, אלא מלמד, ולא מלמד, אלא בעל חשבון, ולא בעל חשבון, אלא קצת משוגע; אלא שבכל המקצועות החשובים הללו לא אתמחי גברא, ואני עמדתי על מכירת הספרים, מפני שסוף סוף זו היתה מפרנסתו אמנם בדוחק – ימים ושנים” (עמ' 76). “הדוד שניאור הוורשאי. לא וורשאי, אלא בריסקאי, ולא בריסקאי אלא מוטילאי – ואף על פי כן אני קורא לו וורשאי על שום סופו” (עמ' 80).

אכן מלבד הטפוסים הבודדים יש כאן ספר שלם המכונה: “בית אבא” (עמ' 91—120), בית יהודי לכל פרטיו ודקדוקיו, ואפילו העביט של שופכין, במחילה, מגלה את סוד צירופיו והרכבת נוזליו ומלואו והרקתו וריחו הנודף. ובבית דרה משפחתו של “יהודי נאה, כולו אומר כבוד מכף רגלו ועד קדקדו”, וכאן אף המספר תופס מקום ורישומו ניכר. אלא שיש לצרף לכאן את הפרקים המצויים במקום אחר, ששייכים אף הם לכאן, לשכלל את תפארת הבית, כגון: “הסבתא רחל” (עמ' 40—47). ואולם גולת הכותרת של הספר הוא החלק הראשון: “פרנסות ומלאכות” (עמ' 7—39) שהוא כולו תאור כללי, ודוקא כאן נאמנת עלינו עדותו של המחבר, בשעה שהוא בחינת “רואה ואינו נראה”. ואף כאן צריך לצרף ממקום אחר “פרק בגיאוגרפיא של עיירתי מוטילי” (עמ' 47—84), שמקומו בראש.

כללו של דבר: “עיירתי מוטילי” הוא נסיון יפה שמעלותיו מרובות והן עומדות ומכריזות על עצמן, אין צורך לפורטן ואף לא לרמוז עליהן, ומכל שכן שאין להרבות דברים על לשונו של המחבר, הראויה להיות למופת לנו. ולא עוד אלא שאפילו הפגימות שנזכרו לעיל, פגימות הן לגבי דור יבוא, ואינן פגימות לגבינו, המכירים את העיירה במקורה, וכל טפוס מעלה מיד בזכרוננו מין טפוס בדומה לו מתוך עיירתנו אנו, שניהם מתמזגים יחד ואחד מתמלא מחברו, וכהרף עין מצטרף טפוס לטפוס ועיירה שלמה צפה ועולה לפנינו, עיירה הדומה במקצת לעיירתנו ואף על פי כן עיירה חדשה היא.

ה    🔗

כי שם רב תקרא, מיד נזכר אתה במחלוקת על דבר הרבנים, עם כל הכעור המסתעף ממנה, וכאן אתה רואה רב ש“עלה על כסא הרבנות, בהיותו עוד אברך מלמד בפינסק ושבק חיים בן שמונים וחמש שנה” (עמ' 20), והרי ברוך שמו של הרב, שבזכותו ניצלה העיר ממחלוקת, ואתה מוחל לו את בטלנותו היתרה, ואתה משרה עליו שלא מדעת מזיו חכמתם של רבנים אחרים הידועים לך, ובטלנותו נזקפת על חשבון תמימותו.

שקר מדה מגונה היא, אבל גוזמאות ודברי הבאי שאני, שכן יש ללמד עליהם קצת היתר ממעשיותיו של רבה בר בר חנא, וכשאתה מגיע לספורי נפלאות וגוזמאות של אביגדור סופר סת"ם על מליטופול, הרי אתה צוחק ונהנה מטוב לב: “כבש כשהוא יוצא לשדה, קושרים לו לרגליו האחרונות עגלה, ועל עגלה זו עומסים את אליתו השמנה, והאליה מטפטפת שומן, ונסרי העגלה סופגים וסופגים, עד שנעשים בעצמם מין נוקשי שומן, קולפים אותם וזורקים לקדרה ומבשלים מרק “מחיה נפשות”. ומוסיף אביגדור תוך כדי דבור: אחינו בני ישראל נמנעים מלאכול נוקשי שומן אלה משום חשש “אבר מן החי”. שוחטים את הכבש ומעשנים אליתו וכובשים אותה במלח, פלפלין ועלי דפנא ואלון, עד שנעשית רכה וראויה לאכילה, – להבדיל, שומן של חזיר כשר. ומעשה באליה כזו בשעת מצור סבסטופול, שנתפרנס בה גדוד של חיילים במשך ששה חדשים ובכל יום אכלו החיילים שלש פעמים: חי ומבושל וצלי אש על בצלים” (עמ' 61). ועכשיו צא ולמד מה בין מגזם זה לבין גדליה “דובר שקרים” שבעיירתך. רגיל היה גדליה לנסוע לעיר הפלך מדי חודש בחדשו, וכשהוא חוזר, הריהו מספר לבני עיירתו חבילין של שקרים ובדותות על שרפות, מגפות וכיוצא באלה. הכל יודעים שאין בדבריו ממש, ואף על פי כן יוצאים בזה הבריות ידי חובת “חדשות”. פעם נזדמן ובא לתוך העיירה אדם מתושבי עיר הפלך גופא. רצו הבריות להלעיב בבן עירם השקרן והעמידוהו לספר מעשיותיו בפני האורח. לאחר שסיים פתח האורח פיו ושאל: רב גדליה, שפקח הוא, מה ראה לשטות זו, לכתת רגליו ולנדוד לעיר הפלך, כדי לספר עליה בדותות ודברים שלא היו מעולם, מוטב שישב בביתו ויספר אותן המעשיות גופא על דבר עיר הפלך? ענה גדליה ואמר: הנה אשב ואספר, למשל, שנשרף בית המרחץ בעיר הפלך בערב שבת סמוך לחשכה ויהודי העיר נמלטו משם ורצו ברחובות העיר ערומים כביום הולדם, – מי יאמר לי כי שקר הדבר, הרי יש לחוש, שמא אירע כך באמת. מה שאין כן כשהייתי בעצמי בעיר הפלך ורחצתי בבית המרחץ שם ויצאתי בשלום ולא אירעה כל תקלה – הרי יודע אני, שהבדותא היא בדותא ממש, עליה גאותי והיא תהלתי.

וכך אתה יושב וקורא ומוחך עסוק במעשה יצירה שלא מדעת: מגלגל הוא נשמות מהכא להתם ומהתם להכא. פעמים מתחלק אחד ונעשה שלשה, ופעמים מתגלגלים שלשה ונעשים אחד, הכל לפי רבוי המלאכות, חליפת הפרנסות ושאר סגולות הגוף והנפש. וכשמזדמן לפניך בצלאל בן אורי בן חור המוטילאי (עמ' 31) ואין לו דמות הגוף, מיד צפה לפניך דמות דיוקנו של החזן בעיירתך, המושלם בכל החכמות שבעולם, מצוין במנגינותיו עלי כנור, ואין כמותו יודע לצייר ציורים מפליאים ומרהיבים את העין. וזה ה“מזרח” שלו, הדבוק בטבלא של תיבת המתפללים בבית המדרש הישן, שמצוירים עליו כל החיות והעופות שב“פרק שירה”, הציב לו שם עולם לא יכרת, שכן יחד עם שם הוי“ה, סמו”ט, אטל"ס מזהירות גם המלים: כל אלה מעשה ידי להתפאר צבי הירש המכונה יפה.

אשרי עין ראתה אלה.