רקע
דוד בן־גוריון
המדיניות הציונית ופועלי ארץ־ישראל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הועד הפועל ־ המרכז לתרבות ולחינוך ־ המחלקה להסברה; 1964

1


זה חמש שנים עומדת המערכה הפוליטית שלנו במרכז חיינו. כחבר ההסתדרות הציונית וכציוני אני תובע ממשלחת ההסתדרות לקונגרס־פועלים בינלאומי תמיכה מלאה ושלמה, ללא סייג וקיצוץ, בתביעות המדיניות של ההסתדרות הציונית, שהן לפי הכרתי תביעותיו של העם היהודי, כי אין כרגע נציגות אחרת וארגון אחר לעם היהודי מלבד ההסתדרות הציונית.

אינני מדבר כאן בשם ההסתדרות הציונית ולא בשם הנהלתה. ואינני מדבר בשם המשמעת הציונית, אם כי אני מחשיב מאד ענין מרוּת הכלל בתנועת הפועלים ובתנועה הציונית, בשאלה חיונית של קיומנו. אך אני תובע בשם דבר חשוב יותר: בשם הענינים החיוניים של העם היהודי, בשם המערכה המדינית. אני מדבר כאן כחבר מועצת ההסתדרות, וכאחד החברים העמוסים באחריות המדינית של התנוּעה הציונית, כאחד השליחים של תנועת הפועלים והתנועה הציונית גם יחד במערכה המדינית.


 

נגד בוכהאלטריה כפולה


אינני מנהל בוכהאלטריה כפולה. אינני אחד באהלי ואחד בצאתי. אין לי שתי מדיניות, ולא הבינותי את הויכוח במזכירות הועד הפועל, שלא השתתפתי בו, לצערי, שבו נימקו את הניסוח המיוחד של התביעות הציוניות על־ידי ההסתדרות בשם עצמאות מעמדית. אינני גורס ציונות אחת בתנועה הציונית וציונות אחרת בהסתדרות העובדים. בכלל אינני גורס בוכהאלטריה כפולה. אינני יכול להיות כולי כחול־לבן בחוץ־לארץ וכולי אדום בארץ. אינני יכול להתהלך כל השנה רק בדגל האדום, ולהסתירו כשבא אורח עשיר מאמריקה לחגיגה שלי, ולהניף אז רק דגל כחול־לבן. אינני יכול לתבוע מארצות אחרות פתיחת חזית שניה ולדרוש לעצמי נייטרליות עד שהיטלר יפלוש לארצי.2 אינני יכול להטיף לגלי שביתות בתוך המלחמה, לא לצדכי הטבת תנאי העבודה, אלא לשם סיטוּאציה של מהפכה סוציאלית, ולהנמיך את דגלי הציוני מתוך עמידה על קרקע הריאליזם של המשטר הקיים גם לאחר המלחמה. אינני יכול לחנך את הנוער לדיקטטורה של מפלגה אחת ולדרוש מהרוב שיבטל את דעתו בגלל המיעוט. אינני יכול לדרוש קולקטיביות רעיונית במפלגתי ולחייב משטר סיעות במפלגה אחרת. אינני יכול לעשות פשרות עם ההון הפרטי ולהסתגל לטעמו של כל תקיף, אם זה מועיל למשקי ולאנשי־שלומי, ולהטיף לעמדה רבולוּציונית לא־מציאותית כשהדבר נוגע לכלל הפועלים. אינני יכול לעשות קואליציה עם ״המזרחי״ נגד ארץ־ישראל העובדת בהוּנגריה, ולהילחם נגד כל קואליציה עם ״המזרחי״ בארץ־ישראל. אינני יכול להטיף לאחדות ישראלית בשם מדינה דו־לאוּמית וללגלג על אחדות ישראלית בשם מדינה יהודית. אמנות זו שהתמחו בה אנשי ״הציונות הגדולה״ ו״הסוציאליזם המהפכני״ בתוכנו – אינה לפי טעמי, כי אני שולל כל בוכהאלטריה כפולה.


 

התאמה בין שאיפות תנועת הפועלים ועניני האומה


לפני כעשר שנים וחצי הוטל עלי, יחד עם עוד שני חברי במפלגת פועלי ארץ־ישראל, חלק לא קטן בעול של ההנהלה הציונית. זה היה בקונגרס ה־18 ב־1933. בכינוס הראשון של ההסתדרות לאחר קונגרס זח, במושב השני של הועידה הרביעית (כ״ג בטבת תרצ״ד), חשבתי לחובה להסביר לציבור הפועלים מהי הדרך שבה צריכים ללכת שליחי תנועת הפועלים בתוך התנועה הציונית, ואמרתי:

״על סיעת הפועלים בקונגרס נפל הפעם חלק יותר גדול באחריות מאשר עד היום הזה, אם כי גם הפעם לא הגיעה לידי רוב מוחלט לא בקונגרס ולא בהנהלה. חובתנו להגיד, גם לתנועה הציונית וגם לעצמנו, מה הם התנאים שעל פיהם יכולים הפועלים להשתתף בהנהלה הציונית.

״לתנועת הפועלים בעולם יש נסיון מר מאד בשיתוף שליחיה בממשלות. ואם כי אין ההסתדרות הציונית מדינה והנהלתה איננה ממשלה – הליקויים והסכנות שישנם בממשלה אינם נמנעים גם בהנהלה, ונדמה לי שיש שני תנאים להשתתפוּתם של באי־כוח הפועלים בהנהלה:

״א. נאמנות ליעוּד הפועל. אם השתתפותם בהנהלה מחייבת הפסקה או ערעור או החלשה של קשריהם הרעיוניים והארגוניים עם תנועת הפועלים; אם שליח הפועלים בהנהלה איננו יכול להיות נאמן במאה אחוז לכל היעודים והמאוַיים של תנועת הפועלים, אין הוא ראוי להיות שליח ציבור הפועלים ואין הוא יכול לשמש בשמם בהנהלת הענינים הכלליים. רק כמו שהוא, על יחסיו, דעותיו וקשריו, הוא יכול להיכנס ולהישאר בהנהלה;

ב. נאמנות ליעוּד האומה. אין הוא יכול לשמש בהנהלה כשליח האינטרסים של ציבור הפועלים בלבד, ואין הוא יכול לקבל הוראות מחייבות מן ההסתדרות או מן המפלגה שלו בענינים הנוגעים לכל התנועה הציונית. אם איננו יכול להיות חבר בהנהלה בשם כל התנועה; אם איננו יכול לשמש את צרכי התנועה כולה ולראות את עניני העם כולו כעניני ההנהלה; אם איננו יכול לראות גם מפלגות אחרות כחלק אורגני של התנועה, כחלק שווה זכוּיות וחובות ולהיות גם שליחם בכל ענין הנוגע לכלל האומה או לכל התנועה – אין הוא רשאי להיכנס להנהלה.

״ואם תאמרו: יש סתירה בין הדברים – איך יכול שליח להישאר נאמן לכל המאוַיים והיעוּדים וההשקפות והרצונות והקשרים של תנועת הפועלים ולהיות באותה שעה שליח של כלל האומה, ולא להעדיף את האינטרסים המיוחדים של שולחיו על האינטרסים של הכלל? על זה אענה: מי שאיננו מאמין בהתאמה המוכרחת שבין השאיפות והיעודים ההיסטוריים של תנועת הפועלים ובין עניני כלל האומה, מסלף את רעיון כלל הפועלים ואת רעיון כלל האומה כאחד. היה זה עיקר מרכזי שעליו הושתתה תנועת הפועלים העברית. ולא מאתמול, עוד לפני כעשרים וחמש שנה, על עמודי העתון הסוציאליסטי העברי הראשון בארץ, הבעתי אמונה בהתאמה ההיסטורית שבין צרכיו ומאוַייו של הפועל העברי לבין צרכיה ומאוַייה ההיסטוריים של האומה.

״הפועל העברי בארץ עשה את עבודתו תמיד מתוך הכרת שליחותו הלאומית, ומלחמתו המעמדית היתה מלחמה של מגשימי הציונות נגד המתנכרים והמתכחשים ליעודים הלאומיים. וכשבא־כוח הפועלים נוטל על עצמו אחריות לעניני האומה – עליו להביא לידי גילוי ממשי את ההתאמה הפנימית הטבועה במאוַיי המעמד העובד וצרכי העם כולו״.

ואני סיימתי אז את דברי במלים אלה:

״בפעולתנו הציונית אנו צריכים לשווֹת לפנינו כל הזמן רק דבר אחד, והוא: העם היהודי, שהקרקע נשמט מתחת רגליו, שאָשיות קיוּמו מתמוטטות, וחרב חדה מתהפכת על ראשו – לגורלו אנו אחראים ואת שליחוּתו אנחנו עושים, והתפקיד הכבד שהוטל עלינו נמלא במידת יכלתנו – בנאמנות, באחריות ובאומץ״.

מ״אני מאמין״ זה לא זזתי אף רגע במשך עשר שנים אלה ולא אזוז כל הזמן שאעשה באיזו שליחות ציונית או באיזו שליחות הסתדרותית, ולעולם לא אנהל שום בוּכהאלטריה כפולה – אחת פה ואחת שם.


 

מאזן הפעולות של הנהלת הסוכנות


אף כי לא הייתי אף פעם מהמרוצים, גם בטרם שנכנסתי לעול ההנהלה וגם אחר כך, ביחוד אחר כך – אינני מתבייש, לא כציוני ולא כשליח תנועת הפועלים, בפעולה של המחלקה המדינית, במידה שזאת היתה, באופן מיוחד פעולה של המחלקה בירושלים. משהו נעשה, משהו גם הושג בעשר שנים אלה בשטח העליה.

עניני העליה הם בכל זאת ענינים שאינם כל כך טפלים בתוך המעשים הציוניים. באותה הודעה שמסרתי במושב השני של ועידת ההסתדרות הרביעית לפני עשר שנים, בסוף טבת תרצ״ד, עמדתי גם על עניני העליה ודיברתי על תכנית חוֹמש של העליה ואמרתי את הדברים הבאים:

״בחמש השנים הקרובות (זה היה ב־1934) צפויה לעולם סכנת מלחמה. בשבילנו כאן סכנה זו חמורה שבעתיים. ולמען נוכל לעמוד בבוא השוֹאה, עלינו להכפיל את מספרנו בתקופה זו ולבצר את עמדתנו הפנימית ביצרון מכסימלי. זאת צריכה להיות תכנית החוֹמש שלנו, ולקראת הגשמת תכנית זו עלינו לכוון את כל מאמצינו החיצוניים והפנימיים״.

בשבילי הכפלת מספר הישוב אז לא היה אידיאל, ולא היה זה הרבה, אבל זה לא היה כל כך קל. היינו אז, לפגי עשר שנים, רבע מיליון יהודים בארץ. זו היתה תוצאה של מפעל ״חובבי־ציון״ והציונות המדינית במשך ששים שנה, וביחוד במשך חמש־עשרה השנה שלאחר המלחמה האחרונה, מאז הצהרת בלפור והמנדט; ולהעלות בחמש שנים מספר כפול של יהודים אינו דבר קל כל כך. המציאות לא אימתה בדיוק את השערותי. המלחמה באה לא בעוד ארבע־חמש שנים, אלא בעוד חמש שנים וחצי, אבל תכנית החוֹמש נתגשמה.

כאשר פרצה המלחמה מנינו כחצי מיליון יהודים בארץ. מספרנו הוכפל. הישג זה בא גם הודות לנסיבות אובייקטיביות, הודות למצוקה, אבל מצוקה והכרח היסטורי אינם מביאים תמיד באופן פאטאלי ואבטומטי לידי תוצאות חיוביות, אם אין ראיית הנולד ואם אין מאמץ מתמיד למען הפנות אותם למסלול של יצירה.

במשך הזמן הזה היתה רכישה קרקעית גדולה בעלת ערך התישבותי ופוליטי לא קטן – רכישת החוּלה. הוגבר הישוב בצפון. זה בא לא בלי קשיים פנימיים. מטובי הציונים, מהלוהטים לפעולה לגאולת הקרקע, עיכבו לא מעט, והיתה דרושה עמידה נמרצת, עקשנית ונאמנה של ההנהלה המדינית לבצע דבר זה למרות הקשיים הפנימיים והחיצוניים.

ושוב לא יהיה זה אמת, אם נזקוף זה רק על חשבון ההנהלה או המחלקה. היו גורמים אשר היתה להם יד בהישג זה, אנשים שעמדו בראש חברת הכשרת הישוב: יהושע חנקין, ד״ר יעקב טהון וד״ר א. רופין ז״ל.

נעשה משהו – דבר לא קטן־ערך בשטח הבטחון, כאשר החלו המהומות. גוּיס על ידינו כוח מזוין יהודי, כאשר לא היה בארץ זו מאז היתה המלחמה היהודית האחרונה בפיקודו של בנימין מטבריה, בתחילת המאה השביעית.

היו הופעות פוליטיות בועדת פיל, בועידת לונדון. היה גיוס לצבא במלחמה זו – גם להגן על הארץ, אם חלילה תהיה פלישה, וגם להשתתפות כיהודים בכל החזיתות באירופה נגד היטלר, והיתה מערכה פוליטית נגד ״הספר הלבן״ והיא עוד נמשכת.


 

תפיסה חדשה של הפעולה המדינית


אולם לא הייתי עומד כלל על הדבר הזה, כי אין לי ברגע זה ענין לא לדין־וחשבון ולא להשוואות אלא יש דבר אחד שנתחדש על־ידי ההנהלה הזאת, שיש לי הזכות להיות בתוכה זה למעלה מעשר שנים, והחידוש הזה נוגע ישר לענין שבו אנו עומדים.

בהנהלה זו נתחדש משהו בדרכי הפעולה הפוליטית. ושוב אינני זוקף זאת רק לזכות חברינו, כי אין מחלקה מדינית אלא הנהלה קולקטיבית, וכל מה שאנו שוגים וּמֵרֵעִים לעשות – כולנו אחראים על כך, וגם אם יש משהו חיוּבי – לפעמים ייתכן גם דבר כזה – יש לכל ההנהלה זכות לכך, ולא לפלוני ואלמוני. נתחדש דבר, וחידוש זה צריך להשריש בתנועה. החידוש הוא: תפיסה חדשה של מהות הפעולה הפוליטית. לא ראינו בפעולה הפוליטית שיחה בלבד של נציגינו עם שליטי העולם ותקיפיה. לא שזילזלנו ולא החשבנו שיחה – ידענו ערכה, גם בחיוב, אם היא מוצלחת, וגם בשלילה, אם היא חלילה אינה מוצלחת, וגם זה קורה לפעמים. אבל ראינו את המשען העיקרי של הפעולה הפוליטית לא בדברי נציגים ושיחותיהם, אלא בפעולה הציבורית של כוחות העם, בהפעלת העם, בגילוי רצונו יום־יום, בגיוס רצונו, בגיוס יכלתו. אני אומר זאת לעתון, שהשבוע כל כך לא הבין מה שאמר ברל כצנלסון3, ולעתונים אחרים, וביחוד לציבורנו. אין אני רואה את עצמנו כחלוצים יחידים ובציונים יחידים. הייתי חושב את זאת לאסון גדול, אילו לא היו ציונים מלבדנו ואילוּ לא היוּ חלוצים מלבדנו.

אנחנו בעצמנו לא היינו מה שהננו, אילוּ לא היו ציונים גם שלא מציבור הפועלים. החלוציות עשתה אותנו לפועלים. ויש גם חלוציות מחוץ לציבורנו. אין איש בתוכנו שלא יעריך את החלוציות של אנשי ביל״ו, את החלוציות של פורצי החומה בירושלים, אשר יסדו את פתח־תקוה, ושלא יעריכו ולא יכירו כגילוי עליון של חלוציות את מפעל חייו של יהושע חנקין, של א. רופין, של פנחס רוטנברג, גם של אנשים כמו שנקר4 ומולר5 וכמותם במחנות אחרים, במפלגות אחרות ובמעמדות אחרים.


 

תנועת הפועלים – חוט השדרה של התנועה הציונית


אבל, אני אומר כציוני, לא תיתכן שום פעולה פוליטית ושום מערכה פוליטית של הישוב ושל העם, אם בתוך המערכה הזאת לא יתפוס ציבור הפועלים את המקום המרכזי, כי הוא הכוח הגדול ביותר בישוב. ואין זה מקרה. זה טבוע בעצם מהות ההגשמה הציונית בתוך הישוב. אילוּ לא היה זה כך, היתה הציונות מסתלפת. ואין לתאר פעולה מדינית, ואין לתאר מערכה מדינית בלי התגייסותו המלאה והמכסימלית של ציבור הפועלים. שוּם הצלחה, ושום חן־וחסד של נציגים לא יועילו בשיחות עם שליטי לונדון או ואשינגטון או מוסקבה, אם העם, הישוב, וציבור הפועלים לא יהיו מגויסים. ולא יהיה גיוס הישוב והעם בלי גיוּסו של ציבור הפועלים במלוא כוחו, משקלו המוסרי, הרעיוני והפוליטי.

וכל פעולתנו היתה מאפע, אילו גם היינו בעלי כשרון פי כמה ומוצלחים פי כמה ונושאי חן־וחסד פי כמה, אילוּ היינו יחידים, אילוּ היינו בונים רק על הכשרון שלנו או על הנאמנות שלנו או על המומחיות שלנו. אם עשינו משהו ואם יש תקוה שנעשה משהו – הרי זה מפני שפעלנו כשליחים, מפני שמאחורינו או לפנינו או אתנו פעל ציבור, מפני שהיה רצון של ציבור, ואנחנו היינו לו לפה, ומבלי שהציבור יהיה מגוּיס ופעיל וער – אין ערך למה שתעשה ההנהלה, זאת או אחרת, הטובה או הרעה ממנה.

כשאנחנו עומדים עכשיו במערכה (ואני אומר זאת לא לתפארת המליצה; שום מליצה לא תגיע עכשיו לשיא הטרגיות שבה אנו חיים) אשר בכמוֹתה עוד לא נמצא העם היהוּדי – לא תיתכן עמידתנו בה בלי גיוס מלא של העם כולו, וקודם כל, של הציבור הזה המיוצג כאן, שעליו להיות למופת בחלוציותו, בהתלכדוּתו, בנאמנוּתו לשליחות ההיסטורית, אשר הוא ממלא בארץ מאז היותו ועד היום הזה.


אינני מאמין שאפילו בארצות אחרות אפשר לעשות פעולה מדינית רק על־ידי נציגים. אבל שם יש לנציגים כלים: צי, צבא, מכס, תקציב וכיוצא באלה; להם יש שלטון על טריטוריה. לנו אין אף שמץ מהדברים האלה. לנו יש רק העם, הציבור, שבו פועם אותו הרצון הפועם בנו.

משום כך אני רואה חשיבות כל כך גדולה ומשקל כל כך רב למעמד הזה. אין אנו מביאים לעתים תכופות יותר מדי – באשמתנו או באשמת אחרים – ענינים פוליטיים לשולחן ההסתדרות. אוּלם כרגע לא אנו, אלא הנסיבות העמידו את ההסתדרות – לא את המפלגות בהסתדרות, אלא את ההסתדרות כולה – את 130 אלף חבריה, כגוף אחד ויחיד, בפני שאלה פוליטית: איך יופיע ציבור זה בפני פורום פועלים בינלאומי גם בשאלת אחדות הפועלים, שעליה אדבר אחר־כך, וגם בשאלה הפוליטית של העם היהודי.

אין זה מקרה שכיח (במובן זה אולי בפעם הראשונה) שההסתדרות תועמד בפני בירור הפרובלימה הציונית הפוליטית במלוא היקפה. ייתכן שזה לא נוח מבחינת היחסים הפנימיים, ייתכן שמבחינה זו – הדבר בא לא בעתו, אבל ההיסטוריה איננה מותנה אך ורק בענינים התכסיסיים של הסיעות והמפלגות.

אנו עומדים בשלב האחרון של המלחמה. יש לקדם בשמחה שהתעורר הרצון פה ושם להקים מחדש אחדות פועלים עולמית. עומד להיקרא קונגרס שידון בשאלה זאת ואנחנו מוזמנים אליו. אנחנו חייבים לקבוע עמדה בשאלות אשר לא קבענו לגביהן עמדה, ואשד אולי לא כדאי מתוך חשבונות פנימיים, שהם חשובים (בעיני חשבונות פנימיים של ציבורנו אינם דבר קל), לקבוע לגביהן עמדה. אבל יש חשבון גדול יותר, חשבון של הכלל כולו ושל התנוּעה כולה. ואנחנו נתבעים לקבוע עמדה. אין אנחנו יכולים להשתמט מזה, כי ההשתמטות גם היא כמוה כקביעת עמדה, עמדה שלילית.


 

חזון המדינה – חלק אורגני של הציונות הסוציאליסטית


ויש, קודם כל, טענה קודמת לעצם הבירור. שואלים: האם אין פרוגרמה ציונית? האם ב־1897 לא ישבו בבאזל ולא ניסחו מהי הפרוגרמה הציונית המדינית? האם ביטלו מאז את הפרוגרמה הזאת? למה לנו כל הויכוח הזה?! – ומפני זה אתחיל בבירור מושגים ומונחים מרכזיים אחדים המנסרים בחלל הויכוח הפוליטי: ״מדינה יהודית״, ״מדינה דו־לאומית״. ״פריטט״.

אם להאמין לעתונים מסוימים, שאינם נוהגים לתקן את דבריהם כשמעמידים אותם על טעותם, הרי כל ה״אסון" הזה של מדינה יהודית הוכנס אלינו פתאום באופן אוּזוּרפטורי בזמן האחרון על־ידי אנשים שנתפסו לרביזיוניזם, ואני עבדכם הנני ״אויב העם מספר אחד״ בחטא הזה. אבל אני נמצא בחברה לא כל כך גרועה: אתי ד״ר ח. וייצמן, ההסתדרות הציונית באמריקה, ״הדסה״, ״פועלי־ציון" – ״צעירי־ציון״ באמריקה, גם ״פועלי־ציון" שמאל באמריקה, התנועה הציונית באנגליה, באפריקה, בקנדה, באוסטרליה, כל המפלגות היהוּדיות בארץ־ישראל, פרט לשתים: ״אגודת ישראל״ ו״השומר הצעיר״. אולם אני חושב שנחת־רוח זו שעתון ״משמר״ ממציא לרביזיוניסטים – איננה מגיעה להם. לא הם המציאו את המדינה היהודית.

אמנם, ב־1931 היה ויכוח גדול בקונגרס הציוני על ה״ענדציעל״, כשהרביזיוניסטים רצו אז, ב־1931, שהתנועה הציונית תבדוק מחדש את הנוסח הפוליטי שלה ותקבל נוסחה חדשה ותפרש מה הוא ה״ענדציעל״. הייתי אחד מאלה אשר התנגדו לכך בכל תוקף, ואינני מתחרט. בין המתנגדים האלה היה עוד יהודי אחד – המנוח מ. אוסישקין – אשר ״שלל״ את המדינה היהוּדית, ועוד יהוּדי אשר פעם היה ציוני פרוגרסיבי, אבל עכשיו נעשה יחד אתי ״רביזיוניסט״ – יצחק גרינבוים. אנחנו שללנו אז, ובצדק, הכרזה על ״ענדציעל״ של מדינה יהודית ונלחמנו נגדה, והרוב קיבל את עמדתנו.

אבל באותו קונגרס ב־1931, שבו נלחמתי נגד הכרזת סיסמה של מדינה יהודית, אמרתי בנאומי:

״מרכז הכובד של הפרובלימה הארצישראלית גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה מדינית הוא בזכות העם העברי המפוזר בכל העולם לשוב לארצו ולהתישב בה ולכונן בתוכה את קוממיוּתו המשקית, התרבותית והממלכתית, כאומה חפשית עומדת ברשות עצמה ככל שאר האומות החפשיות״.

אני מניח שאולי יש מישהו שאיננו מבין עברית ואיננו יודע כראוי מה זאת ״קוממיות ממלכתית כאומה חפשית עומדת ברשות עצמה ככל שאר האומות החפשיות״. אבל ציבורנו, אני בטוח, מבין, אם כי אין לי התקוה שגם ציטטה זו תופיע באותיות גדולות על עמודי ״משמר״, המזכה אותי מזמן לזמן בציטטות. ארצנו ארץ קטנה. ציבורנו עוד קטן, 130 אלף חברים אין זה מחנה עצום כל כך. וכאן לא קל כל כך לסלף דעת מתנגד, כל זמן שיש לכל אחד החופש להביע את דעתו.

אך בקונגרס ההוא לא חידשתי בזה כלום. מדינה יהודית, עצמאות שלמה של האומה העברית במולדתה, שויונה הממלכתי עם כל האומות החפשיות בעולם – זה היה מן הרגע הראשון התוכן והחזון של התנוּעה הציונית. עוד בטרם היות המלה ״ציונות״ היה זה החזון של דורות יהודים, היה זה החזון של אלה שעלו על המוקד. מחזון זה נולדה התנועה הציונית המודרנית. ולא מפני שהסתלקו מהחזון ניסחו בשנת 1897 את הנוסח אשר ניסחו, אלא התאימו את הנוסח לנסיבות הזמן. לא קיבלו אפילו את הטרמין שנתחדש עכשיו, ״פיקוח בינלאומי״, ודחו אותו, אם כי היתה הצעה כזאת בקונגרס ההוא. הציעו אז ״פאֶלקאָר ראֶכטליך" – ודחו זאת, ולא מפני שהתנגדו לערובות בינלאומיות (כי לא פיקוח בינלאומי רצתה התנועה אלא ערובות בינלאומיות), אלא מפני שלא ראו למתאים להכריז על כך בניסוח פרוגרמה פוליטית בנסיבות הזמן.

אבל לא היה ציוני, לא היה יהודי, שלא ידע מהי השאיפה של התנועה הציונית. אתם יודעים שבקונגרסים הכריזו והודיעו שאין אנו שואפים להשתלט, כשם שאין אנו רוצים שישלטו עלינו – לא לשעבד ולא להשתעבד. עכשיו מנסים לצורך הדיסקוּסיה להסיק שבזה הסתלקה התנוּעה הציונית מהחזון המדיני, מחזון של קוממיות ממלכתית יהוּדית, ממדינה יהוּדית.

תסלחו לי אם עוד פעם אצטט, אבל הפעם אני שמח שאינני מצטט את עצמי – אלא דברי אדם, שעדיין הוא נאמן על עתון ״משמר״, המפרסם סיסמאות עקורות מתכנן. במיסמך ״היסטורי״, שנתחבר על־ידי המנהיג והמומחה הפוליטי של ״השומר הצעיר״ החבר מ. בנטוב, נאמר בנוגע להכרזת העיקרון הזה של אי־השתלטות בזו הלשון:

״אולם לדאבון הלב לא היתה נוסחה של אי־השתלטות מכוּונת לבוא במקום נוסחה של מדינה יהודית. היא היתה מנוסחת בלשון שאיננה פועלת ברעיון של מדינה יהודית. אף על פי שאי־השתלטות נעשתה לנוסחה רשמית של הקונגרס הציוני, בכל זאת הוסיפו המפלגות המהוות את הקונגרס, פרט לבודדים יוצאים מהכלל, לשאוף להקמת מדינה יהודית ולהתנגד עם זה בכל תוקף לסיסמת הדו־לאומיות״.

יש לנו כאן עדות מוסמכת – ראשית כל שהכרזת אי־השתלטות לא באה במקום המדינה היהודית, כי אם להיפך, שיחד עם עיקרון זה דגלנו גם להבא בשאיפה של מדינה יהודית ובהתנגדות לסיסמה של דו־לאומיות. אני חושב שקביעה זו היא התשובה הקולעת ביותר לדימגוגיה של אנשי ״משמר״, המכריזים ערב ובוקר, שמדינה יהודית זהו דבר חדש וזוהי הזדהות עם הרביזיוניזם.

אולם בנטוב בציטטה זו לא גילה כל חדשות. הוא רק קבע עובדה פוליטית הידועה לכל אחד המכיר את התנועה הציונית. חזון המדינה היהודית היה חלק אורגני של תנועת הפועלים הארצישראלית ותנועת ״פועלי־ציון״.

לפגי 25 שנה, ביום הזה, נתאסף חלק לא קטן מציבור הפועלים בארץ, שהיה אז קטן מאד, להקים את אחדות הפועלים השלמה. היא לא הצליחה במלואה – הוקמה רק אחדות הרוב, לצערם של אלה שרצו לאחד את כולם, הוקמה ״אחדות־העבודה״. על המצע של האיחוד היו חתומים ארבעה חברים בלתי־מפלגתיים: ש. יבנאלי, י. טבנקין, ברל כצנלסון וד. רמז, ושני ״פועלי־ ציון״: בן־צבי ובן־גוּריון. במצע האיחוד ניתנה הגדרה מהי השאיפה של התנועה הציונית, ושם נאמר: ״מַשׂאת התנועה הציונית היא עם ישראל השב בהמוניו לארצו, הוֹיה לעם חפשי, שליט בארצו, מסדר את חייו ברשותו״.

כעבור שנתיים הגישו ״פועלי־ציון" תזכיר למפלגת העבודה על גבולות הארץ ובתזכיר נאמר בין השאר: ״שאלת הגבולות בארץ־ישראל צריכה ויכולה להיפתר רק במובן אחד בלבד – לצור את ארץ־ישראל כיחידה כלכלית ומדינית לשם יסוּד הקהיליה (קומונוולט) היהודית״. על התזכיר היו חתומים שלמה קפלנסקי ודוד בן־גוריון. ובכן, אפילו המלה ״קומונוולט״ כבר היתה ידועה גם אז, ולא נתחדשה במלון בילטמור. ואני רוצה להעיד, שגם אני וגם קפלנסקי, ידענו כבר אז שיש ערבים בארץ־ישראל. ואני יכול להעיד על קפלנסקי, מפני שאני ראיתיו בארץ כבר בשנת 1912. ואפילו אני ידעתי פחות או יותר שיש ערבים בארץ־ישראל. נפגשתי אתם בפתח־תקוה, בסג’רה, בזכרון־יעקב, במסחה, בשדות, בכרמים, גם בלילות מאחורי הקיר, אחר כך גם על ספסל הלימודים באוניברסיטה התורכית בקושטא וגם במקומות אחרים. גם כתבתי יחד עם י. בן־צבי ספר על ארץ־ישראל, שבו היו יותר מ־300 עמודים מוקדשים רק לערבים בארץ־ישראל.

ובכן, שנינו ידענו שיש ערבים. ואף על פי כן האמנו, ואמרנו זאת למפלגת העבודה שהשאיפה היא ליצור כאן קומונוולט, קהיליה יהודית.

ולפני כן, כשרוב פועלי ארץ־ישראל היו עוד במַדי צבא, היתה מעין ועידה פוליטית יהודית בלונדון, ובין המשלחות היה גם שליח של הפועלים החבר י. וילקנסקי. הפרוטוקולים של אותה ועידה לא נתפרסמו, אבל יש מכתב מאחד ממבַשרינו ומורינו הגדולים ביותר, נ. סירקין. הוא כתב אז לנו, לארץ, כי בכינוס הראשון שנתקיים בלונדון לאחר המלחמה (זה היה בקיץ תרע״ט) ״ביררנו תכניות מעשיות להגשמת המדינה היהודית״. והוא כותב לנו:

״לדעת וילקנסקי אפשר לישב בנגב שלוש מאות אלף משפחה, ודרוש לזה הון של שלושת אלפים מיליון פרנקים (בכסף שאנחנו רגילים בו עכשיו הרי זה 120 מיליון לא״י). זאת אומדת לברוא אפשרות של קיום עירוני לעוד מספר מתישבים כזה, אשר יתישבו בארץ בערים ישנות וגם חדשות ויעסקו במלאכה ובתעשיה. זו היא התכנית הרחבה הרוצה במדינת יהודים ממש, בארץ־ישראל עברית, בקיבוץ גלויות ובתקומת האומה״ (קונטרס ד׳, ט״ו סיון, תרע״ט).

לי לא ידוע שכבר אז, בימים ההם, בימי יסוד ״אחדות־העבודה״ ב־1919, כאשר וילקנסקי עשה את התכניות של הקמת מדינה, וכאשר ״אחדות־העבודה״ הכריזה על זה, וכאשר ברית פועלי־ציון״ ימין הודיעה על זה למפלגת העבודה – לא ידוע שכבר אז נתקיימה המפלגה הרביזיוניסטית. אבל בתוכנו פעמה השאיפה והיא היתה אחד הכוחות המניעים בתנועתנו – להקים קוממיות יהודית במולדת, שויון ממלכתי, מדינה יהודית.


 

הנוסחה של המדינה הדו־לאומית


את הנוסחה של מדינה דו־לאומית קיבל ״השומר הצעיר״ מן המוכן מאחרים, כחלקים רבים אחרים מתכניתו. עד כמה שאני זוכר, היתה זו המצאה של ״ברית־שלום״ מלפני כ־20 שנה. אני הוזמנתי פעם לאסיפה של ״ברית־שלום״ זו. זה היה לפני 19 שנה, בתרפ״ה. היה ויכוח ביני וביניהם. אמדתי להם, שלא הם הראשונים שהכירו בחשיבות של טיפוח יחסי שכנים עם הערבים; אנחנו, פועלי ארץ־ישראל, עשינו זאת לפניהם, בדיוק כמו שאנחנו נלחמים למדינה יהודית לפני הרביזיוניסטים. אמרתי להם, שהיהודים לא יקבלו את הנוסחה הדו־לאומית וגם הערבים לא יקבלו אותה, כי השאלה העיקרית היא שאלת העליה – אם יבואו המוני יהודים לארץ הזאת. לא ״רבים" כאשר נאמר אז, כי מה זה ״רבים״? היהודים הם רבים גם באמריקה, וגם ברוסיה. אנחנו רוצים רוב. אנחנו רוצים רוב ביחס לעם היהודי, ואנחנו רוצים מדינה יהודית. ועוד אז ציינתי: יש כל מיני מדינות – יש מדינה מדכאה ומשתלטת, אנחנו מתנגדים לה; יש מדינה של צדק לאומי ושויון לאומי ושויון סוציאלי – זו המדינה שלנו. הם נשאלו אז, מה זאת אומדת ״מדינה דו־לאומית״, אם הכוונה לדו־לאומית כמו בקנדה? בקנדה יש שני לאוּמים – הבריטים הם רוב, הצרפתים הם מיעוט, יש להם שויון לאומי; הלשון הצרפתית, התרבות הצרפתית שלטת, אבל זוהי רק זכות הצרפתים שבקנדה – אין להם שום זכות להביא צרפתים מצרפת או מאיזה מקום אחד. הם גם אינם דורשים לעצמם זכות כזאת. האם מדינה דו־לאומית כזאת אנחנו רוצים?

בפגישה שניה שהיתה לי עם אנשי ״ברית־שלום״ (חשון תר״ץ) התוכחנו שוב על הנוסחה הדו־לאומית, ואמרתי להם:

"הנוסחה של מדינה דו־לאומית שאנשי ״ברית־שלום״ הרימו על נם, אינה אומרת כלום ואין בה כל תוכן פוליטי. אם הכוונה היא לציין עוּבדה קיימת, שבארץ־ישראל ישנם יהודים וערבים, הרי אין לי כלום נגד ציוּן זה – אבל גם ביחס לעובדה זו חוששני שיש חילוקי־דעות בינינו לבין ״ברית־שלום״. עוּבדה זו מה טיבה? האם זוהי עוּבדה סטאטית או דינמית? אנו מאמינים בגורמים דינמיים המשנים בלי הרף את הרכב האוכלוסין בארץ, לא שינוּיי גרעון, אלא שינויי תוספת. ואם אתם מתעלמים מהגורם הדינמי – אתם מתכחשים לעיקר.

״ההשוואה של ארץ־ישראל לקנדה או לשוייצריה עלולה רק להטעות. בקנדה יושבים אנגלים וצרפתים. הראשונים הם הרוב, והאחרונים, למרות היותם מיעוט, הובטחו להם זכויות לאומיות ושויון פוליטי. אולם זכויות אלה הובטחו אך ורק לצרפתי קנדה. אין לצרפתים שמחוץ לקנדה שום זכות מיוחדת לגבי קנדה, ואין צרפתי קנדה דואגים להכנסת בני עמם מן החוץ, ואין להם כל רשות וזכות לכך. והוא הדין בשוייצריה. הכזה הוא מושג הדו־לאומיות בארץ־ישראל? האמנם ארץ־ישראל היא אך ורק ליהודים ולערבים היושבים בתוכה? מרכז הכובד של שאלת הלאומים בארץ־ישראל הוא לא ביחסים שבין יהודי ארץ־ישראל ובין שכניהם הערבים, אלא בין העם היהודי בשלמותו ובין תושבי הארץ. השאלה המרכזית היא בדבר הזכות של המוני ישראל שבתפוצות לעלות לארץ ולהתרכז בה. בנוסחה הדו־לאומית אין כל תשובה לשאלה זו. מה אומרת איפוא הנוסחה של מדינה דו־לאומית? אם כוונתם לומר שעליית היהודים והִתרַבותם אינה צריכה לפגוע בזכות הערבים או להביא לידי שעבודם הפוליטי, הרי לא רק שאסכים אתכם, אלא ארחיק לכת מכם. לפי הכרתי אין אנו יכולים להסתפק רק בצדק שלילי כלפי שכנינו הערבים. לדעתי אנו מצוּוים על תכנית חיובית להרמת חייהם, כלכלתם ותרבותם של תושבי ארץ־ישראל. אבל אם בנוסחה שלכם אתם רוצים לקבוע את שויון ערכה של הארץ לגבי היהודים והערבים, הרי שוב אתם מחטיאים את העיקר ומסלפים את האמת. ארץ־־ישראל בשביל העם העברי וארץ־ישראל בשביל העם הערבי אינה היינו הך.

״האומה הערבית נאחזה בהמון ארצות רחבות־ידים, ששטחן באסיה בלבד הוא כשליש השטח של אירופה כולה. בשביל האומה היהודית זוהי הארץ האחת והיחידה, אשר גורלה ועתידה ההיסטורי קשורים בה בתור אומה. רק בארץ זו היא יכולה לחדש ולקיים את חייה העצמיים, את קוממיותה וחירותה הממלכתית. וכל מי שמטשטש אמת זו – את נפש האומה הוא קובע״ (״אנחנו ושכנינו״, קפ״א–קפ״ג).

במועצת ההסתדרות ל״ו, לפני שבע שנים, נשאל ״השומר הצעיר״ על־יָדִי שאלה שנתפרסמה אחר כך בדפוס ב״פנקס״ ההסתדרות מספר 10 (יולי 1938), ועד היום לא נתקבלה עליה תשובה. אין זה ענין של פולמוס, זהו ענין פוליטי ואידיאולוגי ממדרגה ראשונה, ותנועה המתימרת להשתלט על התנועה הציונית ועל ציבור הפועלים חייבת להודיע לציבור את עמדתה, למען ידעו כולם ויוכלו לשפוט. הם נשאלו בזו הלשון:

״איני מפקפק בציונותם של חברי ״השומר הצעיר״, אבל מפקפק אני אם הם יודעים למה הם מתנגדים למדינה יהודית. הם לא ניסו אף פעם לבאר לא רק לאחרים, אלא גם לעצמם, מה היא המדינה הדו־לאומית שהם דוגלים בה, מה הוא ההבדל בין מדינה דו־לאומית ובין מדינה יהודית שיש בה מיעוט ערבי, ומהו ההבדל בין מדינה דו־לאומית ובין מדינה ערבית שיש בה מיעוט יהודי? מהו גורל העליה במדינה דו־לאומית, היוּצב בה גבול מספרי לעליה יהודית? היגזר על היהודים להיות פחות מחצי האוכלוסין, רק החצי – או מותר יהיה להם להיות רוב? האם מדינה דו־לאומית פירושה פריטט פוליטי או מספרי, או רק שיווּי־זכויות אזרחי בלי הבדל לאום? וכלום לא ייתכן שיווי־זכויות למיעוט ערבי במדינה יהודית – גם אזרחי וגם לאומי?

״כל זמן שאנשי ״השומר הצעיר״ לא ענו על שאלות אלה – מותר לפקפק אם הם יודעים מהי הנוסחה שבשמה הם נלחמים נגד המדינה היהודית, ואין איש מחויב להתיחס למלחמה זו ברצינות״.

על שאלות אלה לא ניתנה – עד כמה שידוע לי הדבר – כל תשובה, לא בכתב ולא בעל־פה, אם כי אנו נפגשים עם אנשי ״השומר הצעיר״ במסיבות הסתדרותיות וגם במסיבות ציוניות, ויש להם כל האפשרויות להבהיר את עמדתם.


 

פּריטט מהוּ?


עלי לברר הפעם גם את המושג של פריטט. יחד עם הרבה חברים אחרים במפלגת פועלי ארץ־ישראל הייתי בעד פריטט פוליטי בשלטון המנדט, וכמדומני שמפלגתנו היתה היחידה בתנועה הציונית במשך זמן רב שנקטה עמדה זו. עמדתנו היתה, שכל עוד אין לארץ זו עצמאות וזכות לעצמאות ושולט כאן ממונה מטעם חבר־הלאומים, יש לשתף את היהודים והערבים בשלטון על־יד ממשלת המנדט – כשתי חטיבות שוות. שולט כאן משטר מנדטורי, משום שלפני היות פה רוב יהודי אין תושבי הארץ מסוגלים למלא את התפקיד העיקרי המוטל על ארץ זו: תפקיד עיקרי זה איננו שלטון עצמי. אין זה נכון להגיד שערבי ארץ־ישראל מסוגלים פחות לשלטון עצמי מערבי עיראק או סוריה. אולם ארץ זו, בתוקף מעמדה ההיסטורי והגיאוגרפי וקשרה עם העם היהודי ומעמדו, יעודה לשמש מרכז של קיבוץ גלויות יהודי וקוממיות ממלכתית של עם ישראל. ותפקיד זה אין ערבי ארץ־ישראל מוכשרים ורוצים למלא, ומשום כך הופקד ממונה מן החוץ – שלטון המנדט – לשלוט בארץ עד שיבוצע דבר הקמת ״הבית הלאומי״. אמרנו: כל עוד ממשלת המנדט שלטת בארץ זו – יש לשתף גם היהודים והערבים בשלטון על יסוד פריטטי.

עד כמה שאני זוכר, היתה זאת העמדה של מפלגתנו בלבד. ודאי היו לה תומכים בודדים במפלגות אחרות, אבל היא לא נעשתה לפרוגרמה של התנועה הציונית עד נובמבר 1936, עם בוא ועדת פיל לארץ. אז הצעתי בשם ההנהלה לדרוש בועדה זו – ואנחנו הלכנו לועדת פיל כדי להילחם על קיום המנדט – לקבל את הפריטט הפוליטי בימי המנדט. הצעתי הצעה זו בשם ההנהלה לועד הפועל הציוני ובויכוח הסברתי שאין זה ניסוח המטרה הסופית, כי אפילו הניסוח בפרוגרמת באזל לא היה ניסוח המטרה הסופית אלא נוסחה של תחנת־ביניים, של תחנת־מעבר, וגם המנדט הוא רק דבר זמני. לא לנצח יתקיים המנדט.


 

בעד מה הצביע רוב פועלי ארץ־ישראל


לפני שלוש שנים נתקיימו בחירות לועידת ההסתדרות, ומפלגת פועלי ארץ־ישראל קבעה במצע־הבחירות עמדה גם בשאלות המדיניות. היא לא הסתפקה בנוסח המדיני שנקבע לפני 47 שנים בקונגרס הציוני הראשון – כי מאז נשתנו הנסיבות והצרכים. במצע ביררה מפלגתנו את עמדתה כלפי רעיון הפריטט והמדינה הדו־לאומית ואמרה:

״כל עוד ארץ־ישראל נתונה למשטר המנדט, שהוא – על כל ליקויי הגשמתו – משטר בינלאומי, הנתון לביקורת ולהכרעה בינלאומית, ומתבסס על הודיה בעקרונות מוּכּרים במשפט העמים, ובתוכם גם הכרת הבית הלאומי היהודי, מבקשת מפלגת פועלי ארץ־ישראל (בהחלטת מועצת המפלגה, שבט תרצ״א) לכוון את המשטר המדיני בארץ על עקרון שויון הנציגות המדינית של שני העמים״.

דייקה המפלגה ואמרה:

״שיתוף שווה של באי־כוח היהודים והערבים, יחד עם ממשלת המנדט, בהנהגת עניני האיץ״. המונח ״מדינה דו־לאומית״, הלקוח בהקפה ממדינות שבהן נתונים עמים שונים במצב סטאטי, אינו מבטא ביטוי כלשהו את הצרכים הדינמיים המיוחדים לעם היהודי בארץ־ישראל. ואכן מונח סתום זה, כפי שנמצאנו למדים, יכול להתישב גם עם מדיניות ״הספר הלבן״.

״משטר של שויון הנציגות של שתי חטיבות לאומיות המכוון לכך ששום עם ״לא ישתלט על זולתו, לא ישעבד ולא ישתעבד״, יש בו משום פתרון בתקופה שבה נמצאת הארץ במשטר בינלאומי. אך במדינה העומדת ברשות עצמה עלול שויון פוליטי־פורמלי זה לשתק כל קידמה כשעַם־הרוב אינו רוצה להודות בצרכיו של עַם־המיעוט. על אחת כמה וכמה אין בו במשטר כזה כדי להבטיח את עניניו החיוניים והיחידים במינם של העם היהודי, כשעַם־הרוב שולל אותם ביסודם. יתר על כן, משטר כזה אין בו גם הכוח אשר יבטיח את קיומו הוא גופו מפני לחץ הרוב, וימנע אותו מליהפך למשטר רגיל של רוב ומיעוט, ואם ארץ זו תבחר להצטרף לגוש הארצות אשר הרכב אוכלוסיהן דומה ביסודו לעַם־הרוב, הרי אז נהפך אותו עם, שהנהו מיעוט ניכר בארצו, למיעוט בלתי־ניכר בגוש הארצות.

״תכניות מעין אלו מוסרות מראש את גורל הישוב העברי וגודל העליה העברית לחסדה של מציאות מתנכרת. גם אם יצורפו להן הבטחות על גבי הנייר אין כאן כדי להבטיח הבטחה של ממש שום אינטרס חיוני – אף לא כלכלי וסוציאלי ותרבותי – של העם היהודי. המיעוט, הנאלץ להיאבק קשה על זכויות חייו בתוך ארצו, מי יקום לו בתוך הגוש הכולל?

״משטר זה גם מוציא מראש כל ייצוג עצמאי של האימה היהודית, כעם בין העמים, בפוֹרוּם בינלאומי – לכשיקום חוק ומשטר עולמי חדש וישראל יהיה נדון לאֵלם״.

לי נעים לצטט ציטטה רבת־תוכן זו, כי אין לי שום חלק בעיבוד המצע הזה. לא הייתי אז בארץ, ואין במצע זה אף מלה אחת שאני הצעתי, אם כי אני מזדהה עם כל מלה שבמצע, מראשו ועד סופו.

בעד מצע זה הצביעו 61,000 חברי ההסתדרות (מתוך 88,000). אמנם עכשיו מנסים לפסול זכויות של רוב ומנסים להשליט מיעוטים, אבל בתנועת הפועלים הארצישראלית יוסיף לשלוט העיקרון הדמוקרטי, ולא הצבעה כהצבעה המסולפת בועד הפועל של ההסתדרות, שבה הֵפֵר חלק אחד אמונים כלפי בוחריו וחבריו. ההצבעה של פועלי ארץ־ישראל בבחירות גילתה את רצונו האמיתי של ציבוּר הפועלים ורוב של שבעים אחוזים דחה את הנוסח של מדינה דו־לאומית, והבחין בין פריטט בתקופת המנדט ובין התקופה של עצמאות. אני מצטער לציין שעד היום הזה לא ענה ״השומר הצעיר״ על השאלות שהוצגו לו בהסתדרות – בעל־פה ובכתב – והתחמקות זו של ״השומר הצעיר״ מהבהרת עמדתו בשאלה מדינית מרכזית אינה מעידה על רצינות פוליטית ואומץ מוסרי.


 

תחבולה לבלימת פי היריב


״השומר הצעיד־׳ אמנם סירב להסביר לנו, כיצד הוא מישב את הקמת המדינה הדוּ־לאומית עם צרכי העליה ועם השאיפה הציונית – השאיפה לעצמאות ממלכתית ולשויון ממלכתי של העם היהודי במולדתו. אבל למען האמת עלי לציין, שאם כי ״השומר הצעיר״ התחמק מהבהרת עמדתו לציבוּריוּת הפועלית והציונית בפומבי – הרי לא טמן לגמרי את ידו בכיסו:

״הליגה להתקרבות ושיתוף יהודי־ערבי״ – לא, חס ושלום, ליגה לאומית, יהודית־ערבית, אלא ליגה חד־לאומית על טהרת היהדוּת, מעין ״ברית־שלום״ שמאלי יהודי – קבעה ועדה מיוחדת ״מתוך שיתוף עם ״השומר הצעיר״ לעבד תכנית קוּנסטרוקטיבית בשביל מדינה דו־לאומית6, וליושב־ראש הועדה נתמנה מ. בנטוב מ״השומר הצעיר״. וכאן עלי לגלות סוד, שבנטוב אסר על גילוּיוֹ, באשר אין אני מקבל מרוּתו של בנטוב וחבריו. ואני רוצה להגיד לשבחו של בנטוב שהוא פתר שאלה חשובה שבה מתחבטים אלה אשר רוצים בדיקטטוּרה,.ואין להם אמצעי כפיה וטירור לשם השתקת יריביהם. החבר בנטוב המציא תחבולה מחוכמת, כיצד לשלול חופש הדיבור והויכוח ממתנגדיו ולסגור את פיהם גם בתוך משטר דמוקרטי, והתחבולה היא פשוטה ככל המצאה גאונית. הוא, בנטוב, כותב ספר שבו הוא מסביר דעותיו, מפיץ את הספר בארץ ובחוץ־לארץ ומשלח אותו לכל מי שהוא רוצה, והוא מדביק עליו פתק: אסור בחרם דרבנו גרשום לצטט אותו ולהתוַכח אתו. ואם כי הספר מלא סילופים ודברי־בלע המזיקים לציונות ולמערכה המדינית של העם היהודי, והוא נשלח לעשרות ולמאות אנשים בארץ ובאמריקה, ומגיע, כמובן, לממשלה ולפקידות ולאויבים אחרים של המדיניוּת הציונית – הרי בגזירת חרם דרבנו גרשום של בנטוב ניטל חופש הדיבור מכל ציוני הרוצה להוקיע את הסילופים והנזק של ספר זה. אולם אני מכריז ומודיע שתחבולה זו של בנטוב לא תסגור את פי, ובמידת יכלתי אעשה לאַל את הנזק שגרם בנטוב בחיבורו ה״סודי״.


 

ארבע נוסחאות להגדרת המדינה הדו־לאומית


משלחת של ההסתדרות עומדת לנסוע ללונדון לקונגרס פועלים בינלאומי, ויש לדעת במה תסע משלחת זו, ומהי התכנית הציונית־המדינית של חבריה. הנופיע בפני פועלי העולם בתביעת מדינה דו־לאומית או בתביעות ציוניות?

יש ארבע נוסחאות שונות למדינה דו־לאומית: נוסחה אחת של ד״ר י. ל. מגנס, נוסחה שניה של חברנו ש. קפלנסקי, ושתי נוסחאות של מ. בנטוב.


 

הנוסחה של מגנס


הנוסחה של מגנס: עליה עד פריטט מספרי, עד אשר נשתווה למספר של הערבים, אבל זה תלוי בתנאי – אם ארץ־ישראל תצורף לפדרציה הערבית של הארצות השכנות; אם לא – לא תעלה העליה על 40%. זוהי נוסחה א׳ של מדינה דו־לאומית.


 

הנוסחה של קפלנסקי


הנוסחה של קפלנסקי שונה, כמובן, מנוסחתו של מגנם. קפלנסקי הוא ציוני מדיני, אבל גם הוא מתנגד עכשיו לתביעה שארץ־ישראל תהיה מדינה יהודית. לזכותו של קפלנסקי יש לציין שאין הוא מסתיר את דבריו כבנטוב, ואין הוא אוסר על חבריו להתוכח אתו בפומבי. דברי קפלנסקי נתפרסמו בכלי־המבטא של מפלגת פועלי ארץ־ישראל בקובץ ״אחדות־העבודה״ ב, המוקדש לבירור בעיותינו המדיניות. מפלגה זו מקיימת חופש הויכוח והבירור, גם בענינים שהמפלגה כבר קבעה בהם עמדה ברורה. קפלנסקי מציע מדינה דו־לאומית על יסוד חלוקת הארץ ל״שני אזורים לאומיים – איזור הגליל והחוף ואיזור שכם–חברון״. האיזור הראשון ליהודים, השני – לערבים. לפי דעת קפלנסקי ״רצוי לכוון את העליה וההתישבות העברית במגמה זו ועד כמה שאפשר להימנע מיצירת מיעוטים יהודים מפוזרים באזורים כגון שכם וחברון״.

השלטון הארצי, לפי תכנית קפלנסקי, יהא מיוסד על פדרליזם פריטטי. בין היהודים והערבים יֵעָשה הסכם על מכסת עליה לתקופת שנים, עד שיושג שויון מספרי בין היהודים ובין הערבים, עם ערובות להמשכת העליה כתום תקופת נסיון זו. יֵעָרך גם הסכם על קניית אדמות להתישבות יהודית בתקופת ההסכם וגם על הצטרפותה של ארץ־ישראל לפדרציה של ארצות המזרח התיכון בתנאים מסוימים.

אם לא יושג הסכם בין הנציגות היהודית לבין הנציגות הערבית במועצה הפדרלית – תימסר העליה לסמכותם של האזורים היהודי והערבי, אשר יתהווּ במשך תקופת ההסכם, ועליה יהודית תימשך רק באיזור היהודי. הוא הדין בעניני קרקע.

קפלנסקי מציע איפוא חלוקת הארץ – בלי שתקום מדינה יהודית בחלק היהודי.

כשדנו בועד הפועל על הרכב המשלחת לקונגרס הפועלים בלונדון הציע יצחק טבנקין שקפלנסקי יהיה חבר במשלחת, ואחד מנימוקיו היה: ״צריך שבמשלחת יהיה חבר אשר יתנגד לחלוקה, והחבר הזה הוא קפלנסקי״. זהו נימוק מתמיה. איני יכול לקבל את קפלנסקי כסמל המלחמה נגד חלוקת הארץ.

אתם יודעים שאני עבדכם הייתי ב־1937 בפרינציפ בעד קבלת מדינה יהודית בחלק של הארץ, אם כי התנגדתי לחלוקה לא פחות מטבנקין. הויכוח הזה עבד זמנו. אם כי אילו היתה קיימת מין מכונה של וולס המחזירה אותנו לעבר, והייתי חוזר עכשיו ל־1937 – הייתי נוקט עכשיו שוב אותה עמדה שנקטתי אז. עכשיו אני דורש מדינה בכל ארץ־ישראל, לכל הפחות בכל מערב ארץ־ישראל.

אז היו חברים אשר התנגדו לחלוקה משני נימוקים שונים: היו שהתנגדו – מפני שמדינה יהודית בחלק של הארץ פירושה סגירת שאר חלקי הארץ לעליה יהודית. אם כי חשבתי אז, שמבחינת ראיית הנולד הם טועים, אבל הוקרתי את הנימוק וציינתי זאת לא פעם, וגם השתוממתי שציוני בעל אמונה ציונית עמוקה יש לו כוח לדחות הקמת מדינה יהודית, מתוך אמונה באפשרות התישבותנו בכל הארץ. והיו כאלה אשר התנגדו למדינה יהודית – לא לחלוקה התנגדו, אלא למדינה יהודית. בקונגרס העשרים ב־1937 הכריז בנטוב בשם ״השומר הצעיר״ שהמטרה הציונית ״לא תתגשם באותה המדינה היהודית הקטנה, ואף לא בכל מדינה יהודית גדולה. ריכוז ההמונים הגדול הזה יוכל להתגשם רק על יסוד משטר דו־לאומי לאו־ץ־ישראל״, ולכן הם מתנגדים לכל משא־ומתן על הקמת מדינה יהודית בחלק מן הארץ.

שונה היתה התנגדותו של קפלנסקי. הוא היה בעד חלוקה ונגד מדינה יהודית. הצעתו אז היתה לא שתי מדינות נפרדות סוברניות, אלא שני אזורים אוטונומיים בברית פדרלית, אשר אמנם באיזור אחד לא יוכלו היהודים לעלות ולהתישב, אלא שהאיזור היהודי לא יהיה מדינה אלא חלק פדרלי. הוא נשאר בדעתו זו עד היום הזה, וגילה שוב דעתו זו לפני חצי שנה בקובץ ״אחדות־העבודה״. אינני מניח שמישהו מהחברים, שהיו בישיבת הועד הפועל של הסתדרות, לא קרא את המאמר הזה. קפלנסקי הציע לנהל גם עכשיו את ההתישבות מתוך מגמת חלוקה אזורית! לא להתפזר, אלא לרכז את ההתישבות שלנו באיזור אשר יהווה במשך הזמן איזור יהודי. אני חולק בכל כוחי על דעת קפלנסקי, ובהנהלה הציונית דרשתי – לא לבדי, אלא עם שאר החברים – שננהל כך את הפעולה ההתישבותית שלנו, שיהיה קשה מאד לחלק את הארץ, אם מישהו ירצה בכך. גם בהתפרסם ״הספר הלבן״ עמדתי יחד עם שאר חברי על כך, שנעשה את ההתישבות ־שלנו, למרות ״הספר הלבן״, דווקא במקומות המרוחקים. וההנהלה מנהלת, את פעולתה ההתישבותית במגמה הפוכה מזו שמציע קפלנסקי: להקשות עד כמה שאפשר לגזור את הארץ, לקרוע אותה או לחלק אותה – אם אחרים ירצו בכך.

אבל אם אומרים שההרכב הוא פרוגרמה ושצריך להיות במשלחת איש המסמל את המלחמה בחלוקה, אינני תופס מדוע בחר טבנקין דווקא באיש הדוגל בפרוגרמה שיש בה, לכל הדעות, כל הרע של חלוקה, בלי קצת הטוב של מדינה יהודית – עצמאות יהודית.


 

נוסחה א׳ של בנטוב


ועכשיו – על שתי התכניות של בנטוב: תכנית אחת מיוסדת על הצעתו של קפלנסקי: פדרליזם אזורי; השניה היא המצאה מקורית, כנראה, של אנשי ״השומר הצעיר״: תכנית של פדרליזם עדתי. לפי התכנית של פדרליזם אזורי תחולק הארץ לשנים, בכל חלק יהיה רוב ומיעוט, באיזור היהודי – רוב יהודי ומיעוט ערבי, באיזור הערבי – רוב ערבי ומיעוט יהודי. ירושלים תוכרז כבירה הפדרלית, ולא תיכלל לא באיזור היהודי ולא־באיזור הערבי:

״סבורים אנו כי מפאת חשיבות המקום שהיא תופסת בחייהם הרוחניים של שני העמים (? – ד. ב״ג) קשה לשער שאחד מהם יסכים להכללתה באזורו של זולתו״.

בניגוד לקפלנסקי אין בנטוב מתוה את התחומים שבין שני האזורים, ונימוקו עמו: ״הבלעת חבל זה או אחר באיזור זה או אחר אינה ענין עקרוני״. אולם קריאת שמות לאזורים הוא ענין חשוב ובנטוב מקפיד על כך שלא יקראו חלילה לאזורים ״איזור ערבי״ או ״איזור יהודי? – אלא ״איזור המערב״ או ״איזור תל־אביב״ ו״איזור המזרח״ או ״איזור שכם״.

ואם כי אין בנטוב רוצה לקרוא לאיזור שכם בשם איזור ערבי – אין הוא נמנע בתכניתו מסגירת שערי העליה, סגירה מוחלטת ומלאה, ל״איזור שכם״:

״ההחלטה ביחס להיקפי העליה החדשה וביחס להרכבה תהיה מסורה לממשלת כל איזור ואיזור. במלים אחרות – לממשלות האזורים תהיה הזכות לקבוע את מכסת העליה ולבקש מאת הממשלה הפדרלית את המספר הדרוש של רשיונות עליה, ואילי הממשלה הפדרלית תהא מחויבת להקצות כל מספר של רשיונות שנדרש על ידי ממשלות האזורים״.

אולם בנטוב הוא חכם ורואה את הנולד: אם לממשלת האיזור היהודי תהיה סמכות מלאה לקבוע מספר הרשיונות – הרי ייתכן שתדרוש מכסות גדולות והריהו מקדים ״רפואה למכה״, והוא קובע חוק:

״כל ממשלה אזורית תשלם תשלום קבוע לקופה הפדרלית בעד כל רשיון עליה שתבקש – – סידור כזה המחייב פרעון מיַדִי לקופה הפדרלית בסכומים גדולים, עשוי לפעול כמעצור לגבי אלה שיהיו פזיזים מדי בהכנת הערכותיהם על מכסות העליה״.

ועוד סכנה אחת מונע בנטוב בתכניתו הדו־לאומית: שמא יבואו יהודים מ״איזור תל־אביב״ ויתישבו ב״איזור שכם״, והריהו מחוקק חוק:

״כל אזרח ארצישראלי תוכל להיות לו זכות תושב רק באחד משני האזורים, וכן בבירה הפדרלית״.

אין עינו של בנטוב צרה ביהודי עשיר שרוצה לבלות את זמנו ופגרתו ב״איזור השכמי״ – אולם זכות זו לא תהיה לפועל יהודי שירצה לחפש עבודה ב״איזור המזרחי״, והחוק שהסוציאליסט המהפכני קובע במדינה הדו־לאומית אומר:

״כל אדם שהוא תושב באיזור אחד יוכל לבלות את פגרתו באיזור השני ואף לבלות את ימיו שם, אם יהיה מתקיים מרכושו או מהכנסתו הקבועה, בלי שיעבוֹד. ואילו אם ירצה אדם כזה לפתוח עסק או להתישב על הקרקע או לקבל כל מין עבודה, חייב יהיה לבקש רשיון מיוחד לכך מממשלת האיזור, וזו תהא לה סמכות גמורה ומוחלטת להיענות לבקשה זו או לדחותה, לפי שיקול דעתה היא ולפי ראות עיניה בכל מקרה ומקרה״.

בנטוב מוסיף:

״נדמה לנו כי השיטה המתוארת בזה – יש בה ערובות מספיקות לכל איזור בפני כל מיני תוצאות מזיקות של מדיניות עליה של האיזור האחר. באופן כזה יוכל כל איזור ואיזור לאחוז במדיניות המתאימה לו ולאינטרסים שלו בכל הנוגע להכנסת עולים ולאסור כניסתם לאיזור״.

ודין העליה כדין ההתישבוּת במדינתו של בנטוב:

״הערבים וגם היהודים יוכלו לחוק חוק האוסר מכירת קרקע באזורם הם לתושבי האיזור השני בלא רשות מיוחדת״.

וגם כאן אין דאגתו רואת־הנולד של בנטוב מניחה ליהודים חופש מלא אפילו באזורם הם, והוא מוסיף חוק חדש:

״אף על פי שכל ענין תחוקת הקרקע יהא מסור לאזורים, רוצים היינו שהממשלה הפדרלית תהא מוסמכת להתקין תקנות למינימום של הגנה הדרוש לעובדי האדמה של שני האזורים״.

עינו של בנטוב פקוחה גם על האיזור הערבי, שבו מותר לאסור על יהודים תושבי האיזור היהודי לרכוש קרקעות. הוא מרגיע את אלה אשר יאמרו: היות ובאיזור הערבי ישנם יהודים, ולהם, כתושבי האיזור, יש הזכות לרכוש קרקעות – יש סכנה שיהודים אלה (תושבי ״איזור שכם״) ירכשו קרקעות בשביל עולים יהודים המתישבים ב״איזור תל־אביב״. בנטוב לקח בחשבון גם ״סכנה״ זו, והריהו מפרש ומדגיש:

״יש לזכור כי קניית קרקע בלא אפשרות להמשך עליה ממש אין לה כל חשיבות בעיני היהודים, ועל צד האמת תהיה לממשלת האיזור הערבי היכולת להחליט אם מותר ליהודים מן האיזור השני להתישב על קרקעות שנרכשו בדרך זו״.

שמא אין הסברה זו מניחה את הדעת של שוחרי ״הציונות הגדולה", הרי בא בנטוב ומוסיף:

״נוסף על כך, חקיקת חוקים להגנת עובדי האדמה המבוססים על עקרון ‘שטחי המחיה’ עשויה למנוע במידה מספקת העברת קרקע באיזור, באותם המקרים שבהם תגרום ההעברה פגיעה בחקלאים״.

והיות שאת הסמכות לחוק חוקים להגנת עובדי האדמה מוסר בנטוב לממשלה הפדרלית, הדי תוכל ממשלה זו לאסור למעשה העברת קרקעות מערבים ליהודים גם ב״איזור היהודי״ בכל אותם המקרים, אשר לפי דעת הממשלה הפדרלית ״תגרום ההעברה פגיעה בחקלאים״

ומה יהא אז על התישבות יהודית ב״איזור היהודי״, מבלי חופש רכישת קרקעות? – על שאלה קטנה זו אין תשובה בחיבור הקונסטיטוציוני המפורט של בנטוב וחבריו.

מלבד עליה והתישבות, הענין החשוב ביותר הוא בלי ספק דבר הבטחון וההגנה במדינה הדו־לאומית. אולם בנטוב מקדיש לשאלה זו רק שני סעיפים דלים, בשעה שהוא מקדיש עמודים רבים לשאלת הלוקת המסים והשירותים.

״נוטים אנו לדעה שחיל המשטרה יהא כפוף לשיפוטה ולהנהלתה של ממשלת האיזור. ואוּלם בידי מיניסטר הפנים צריך יהיה להניח מידה ידועה של פיקוח כללי ולהקנות לו סמכות מיוחדת לשימוש בשעת חירום״.

כלומר, במקרה של מתיחות לאומית – יהא הפיקוח והשלטון של המשטרה, אפילו באיזוד היהודי, למיניסטר־הפּנים הפדרלי, אשר בלי רוב יהודי בארץ, הריהו על־פי טבע הדברים מוכרח להיות ערבי; וכך יימצא גורל החיים והכבוד של היהודים במדינה הדוּ־לאומית בידי שלטון ערבי…

ואשר להגנה הצבאית מציע בנטוב משטר דו־לאומי ממש:

״צבא קבוע מצומצם, שיגויס על יסוד של התנדבות ומיליציה, לפי הדוגמה של שוייצריה. – – אין אנו רואים צורך להציע הצעות מפורשות בענין הרכב הצבא. אך לדעתנו חשוב לקבוע את הרכב מנגנון הקצינים. דעתנו היא כי במערכות הקצינים צריך יהיה לקיים דבר־מה בדומה לעקרון הפריטט בין ערבים ויהודים״…

חבל שבנטוב לא גילה לנו מה יהא על פריטט־קצינים זה בשעה של מתיחות ומהומות. לפי הגיון דעתי העניה, סידור צבאי זה פירושו ארגון מלחמת־אזרחים פּרמַננטית בין יהודים וערבים.


 

נוסחה ב׳ של בנטוב


אולם באמתחתו ה״סודית״ של בנטוב יש עוד תכנית של מדינה דו־לאומית. ואם בתכנית הראשונה שתיארתי בקצרה יש למצוא עקבות של חיקוי בלתי־מוצלח לתכניתו של קפלנסקי, הרי האלטרנטיבה השניה שמציע בנטוב היא, עד כמה שידוע לי, מקורית לגמרי, ואיני מכיר לא בהיסטוריה הפוליטית של האנושות ואף לא בתיאוריה הפוליטית של חכמי המדינה ומתכני המדינה אף דוגמה כלשהי שתהא דומה למדינה הדו־לאומית שמגיש לנו בנטוב בספרו ה״סודי״.

האלטרנטיבה השניה נקראת בפי בנטוב בשם ״פדרליזם עדתי״ והיא ״מבוססת על רעיון של שותפות שווה בין שתי עדות לאומיות בהנהלת המדינה. העיקרון שהונח ביסודה של תכנית זו היא – חלוקת הארץ (!) לשתי עדות, אשר לכל אחת מהן יהא תפקיד כפול: לנהל את הענינים הלאומיים הפנימיים ולהשתתף בצורה קיבוצית בהנהלת עניני המדינה״.

לאחר שמתחתי בועד הפועל הציוני ובמסיבות אחרות ביקורת על תכניותיו הדו־לאומיות של בנטוב, הופיעה הודעת הליגה הסוציאליסטית והקיבוץ הארצי של ״השומר הצעיר״, שאין הם מקבלים את האלטרנטיבה הראשונה של בנטוב המבוססת על חלוקת הארץ לשני אזורים, אולם הם ״ממליצים בקוים כלליים על הצעת הפתרון המבוסס על שויון מדיני בין שתי החטיבות הלאומיות בארץ־ישראל (״פדרליזם עדתי״), שבה תומך רוב חברי הועד והיושב־ראש שלה״ (מ. בנטוב). אני לא אַקשה כאן כיצד הגיע הספר ה״סודי״ של בנטוב וחבריו לחברי הליגה ו״השומר הצעיר״, לאחר שהוא, לדברי בנטוב, ״מיסמך חשאי בהחלט ואין להזכירו בפומבי או להפיצו באופן פרטי בלא נטילת רשות״. ייתכן, שגם הליגה הסוציאליסטית ו״השומר הצעיר״ ״מעלו״ באמון שנתן להם בנטוב – ואולי הותר להם מה שנאסר על אחרים. די לי לציין שהליגה הסוציאליסטית ו״השומר הצעיד״ דנו על תכניותיו ה״סודיות״ של בנטוב והחליטו ״להמליץ״ על האלטרנטיבה השניה של המדינה הדו־לאומית – הפדרליזם העדתי, ועלינו איפוא להתיחס בכובד־ראש גמור לתכנית זו, שמאחוריה עומדת תנועה שלמה הדוגלת ב״ציונות גדולה״ דווקא. נראה כיצד מגשימים ״ציונות גדולה״ וכיצד בונים מדינה דו־לאומית בתכנית מאושרת על־ידי הליגה הסוציאליסטית ו״השומר הצעיר״.

היות והתכנית פירושה, לפי לשונו של בנטוב, ״חלוקת הארץ לשתי עדות״ – הרי חשוב לקבוע מה זאת עדה וכיצד היא מאורגנת ומה הן זכויותיה, ואיך מחלקים השלטון או ה״ארץ״ בין שתיהן. ואמנם בנטוב מתחיל פרק זה בספרו מבירורים בשאלות אלה, והפרק הדן בכך נקרא ״עקרון החלוקה״.

״החוקה תצטרך ראשית כל לקבוע הוראות ליצירתן של שתי עדות מאורגנות, שאחת מהן תכלול את כל הערבים ואחת תכלול את כל היהודים. אך יש מקום לשאול אם אפשר למצוא נוסחה חוקית להגדרת העובדה״, כי האדם הוא ערבי או יהודי. ״משום כך נראה לנו – כי העיקרון האחד שכוחו יפה לקבוע את חלוקת בני ארץ־שראל מלכתחילה לעדות הוא: בחירה חפשית לכל אדם להצטרף לעדה שהוא רוצה בה. אך משנעשתה הבחירה הרי צריכה היא להיות מעין נתינות של עדה, שתעבור בירושה, ואשר אי־אפשר להמירה בלא איזו פורמליות מיוחדת. – – כל אדם שרכש את הנתינות הארצישראלית יהיה חייב להצהיר באיזו משתי העדות הוא בוחר. שום אזרח של ארץ־ישראל לא יוכל לעמוד לגמרי מחוץ לעדות המוכרות או לעבור מעדה לעדה בלי הסכמתן של שתי העדות״.

משטר נפלא ופרוגרסיבי! ומה יהא על מקרים של נישואי־תערובת וילדים מנישואים אלה? לבנטוב יש תשובה מוכנה:

״לדעתנו, מן הדין כי לילדים אלה תינתן הברירה לבחור בעדה שירצו בה, לאחר שיגיעו לשנות בגרוּת״.

אבל מה יהיה דינו של אזרח בארץ שאינו לא ערבי ולא יהודי? היכריחו יווני, ארמני, חבּשי או אנגלי ליהפך ליהודי או לערבי – אם הוא רוצה להישאר אזרח ארצישראלי או להתאַזרח מחדש? על שאלה זו לא ניתנה תשוּבה. אולם לפי החוקה הפרוגרסיבית והסוציאלית של בנטוב לא תהא כלל זכות אזרח באו־ץ־ישראל לבן־אדם שאינו יכול ואינו רוצה להיות ערבי או יהודי, לאדם שכזה לא תהא כלל זכות קיום פוליטית בארץ!

״המוסדות האֶכּסקוטיביים של הנהלת העדות יהיו האֶכּסקוטיבה הלאוּמית הערבית והאֶכּסקוטיבה הלאוּמית היהודית״ (אם כי בנטוב תובע שויון לשתי העדות, הריהו מקפּיד להקדים תמיד את העדה הערבית). – – ״יש לצמצם היקף השיפוט של השלטון העצמי של העדה לענינים דלקמן: חינוך, השכלה ותרבות בכלל; עזרה סוציאלית ושירות סוציאלי, לרבות עזרה לתכניות קונסטרוקטיביות, העשוּיות להקל על קליטתם של עולים חדשים בארץ על יסוד פדרטיבי. יש להקנות למועצה הלאומית סמכות להטיל על בני העדה מסים ישירים נוסף על מסי המדינה״. – – ״ואשר לממשלה המרכזית של המדינה, הצעותינו גורסות קיום 'אסיפת המדינה׳ שתהיה מורכבת ממועצת המדינה ושתי המועצות הלאוּמיות, הכינוס הזה יבחר בכל ארבע שנים באכּסקוטיבה של המדינה, שתהא בת ארבעה חברים – שני ערבים ושני יהודים. אכּסקוטיבה זו תשמש קבינט ותנהל כל עניני המדינה – כל חבר בקבינט ישב בנשיאות הקבינט למשך שנח אחת, ובתקופת נשיאות זו ייקרא בשם נשיא המדינה. במשך שנת נשיאותו תהא לו לנשיא דעה מכרעת בכל אותם הדיונים בישיבות הקבינט אשר בהם תהיינה הדעות שקוּלות״.

על פי תכנית מקורית זו יעבור השלטון משנה לשנה על פי התור מקודם לערבי, אחר כך ליהודי, וחוזר חלילה. המדינה נחלקת איפוא לא בשטח, אלא בזמן. שנה אחת – מדינה ערבית, שנה שניה – מדינה יהודית.

מה יהיה גורלה של העליה במדינה ״דו־לאומית״ זו?

וזוהי התשובה שנתן בנטוב, ו״השומר הצעיר״ ממליץ עליה:

״בדברנו על בעיית העליה – אומר בנטוב בפרק הדן בפדרליזם אזורי – יכולים היינו לנקוט בצורת פיקוח אבטומטית, דהיינו, על־ידי הגדרה מדויקת של תחומים טריטוריאליים אשר בהם תצטמצם הקליטה. על פי סידור זה יוכלו הערבים להימנע מן התקלה אשר, לדעתם, עלולים הם לסבול ממנה. – שיטה שאין בה חלוקה טריטוריאלית לא יוּכלוּ להיות בה הגבלות טריטוריאליות.

״על כן מציעים אנו כי לפרלמנט לא תינתן שום סמכות לטפל בבעיית העליה, פרט לקביעת רמות־מינימום, כמו ביחס לחינוך ובריאות, שעל העולים יהיה להתאים להן. התפקיד עצמו של קביעת שיעור העליה על פי אַמת־המידה הכלכלית או חלוקת העולים לסוגיהם השונים, וכן הפיקוח על שירות העליה צריך להיות מסור לגוף מיוחד – מועצת העליה של המדינה. מועצת העליה תהא מורכבת מארבעה חברים שימונו לכל ימי־חייהם או לפחות לשתים־עשרה שנה. הם יתמנו על־ידי הצעה שתתקבל פה אחד (ואם לא? – ד. ב״ג) בקבינט. בדרך כלל תהא המועצה מורכבת משני ערבים ושני יהודים, ונשיאה יהיה פעם ערבי ופעם יהודי. –

״אולם אנו חוששים כי אם לא נביא בחשבון את האפשרות של חילוקי־דעות רציניים בין החברים היהודים ובין הערבים של המועצה, כי אז תימתח ביקורת קשה על תכניתנו ובצדק ישאלו אותנו כיצד נתגבר על המַשבר בלי שדבר זה יגרום נזק לשום צד. לאפשרות כזאת נוטים אנו להציע כי תיקבע הוראה, המניחה את ההחלטה הסופית במקרה של משבר כזה – בידי הקבינט.

״אל נכון יזכור הקורא, כי גם הקבינט מורכב מערבים ויהודים חלק כחלק. ––

״יש יסוד להניח, כי חברי הקבינט יגלו בכל שאלה מסוימת מידה גדולה יותר של הבנה הדדית ממועצת העליה, ובה יוּכלוּ לבוא לחלל החלטה. ואם לא יוכלו להחליט – יוכל הקבינט לקבל החלטה ברוב דעות בעזרת דעתו המכריעה של הנשיא ולחסל על־ידי כך את המשבר״.

כלומר, בשנה אחת שבה יהיה נשיא ערבי – אפשר יהיה לסגור שערי הארץ, בשנה השניה – אפשר יהיה לפתוח אותם. לפי הפדרליזם האזורי תורשה העליה בחלק אחד של הארץ, ותיאָסר בחלק השני. לפי הפדרליזם העדתי, הנתמך על־ידי ״השומר הצעיר״ והליגה סוציאליסטית – תותר העליה היהודית לשנה אחת ותיאסר לשנה השניה.

הוא הדין בעניני קרקע. תוקם ״מועצה להעברת קרקעות״ שתורכב לפי דוגמת מועצת העליה, וגם

״העברות קרקע, פרט לסכסוכים משפטיים הנדונים בבתי־משפט לקרקעות, יעמדו מחוץ לשיפוטו של הפרלמנט ויבואו בפני המועצה להעברת קרקעות. שום העברה של קרקע חקלאית בארץ לא תהא חוקית אלא אם נתאשרה על־ידי המועצה, וזו תתן את הסכמתה לאחר שתברר באמצעות המוסד המתאים לחקירה, אשר יעמוד תחת פיקוחה, כי עובדי האדמה הנפגעים על־ידי ההעברה ניתן בידם שטח מחיה מספיק, אשר ממנו יוכלו להתפרנס בצורה לא גרועה, ואולי אף טובה יותר, משהתפרנסו ממשקם הקודם״.

״המועצה תצטרך להחליט על כל מקרה לחוד, ויש ליתן לה סמכת להתקין תקנות בענין התנאים והפרוֹצדוּרות של העברות קרקע, ולתקנות אלה יהיה תוקף של חוק מחוקי המדינה. כמו כן תהא זו חובת המועצה לבחון ולאשר כל תכנית לפיתוח קרקע ולפיתוח חקלאי, שהממשלה או איזה מוסד אחר יגשו לבצען. ליד המועצה הזאת תהיה ועדה מיעצת להעברות קרקע, ומאחר שהגנת הפלח היא שאלה המענינת בעיקר את הערבים, צריך ליתן לאבסקוטיבה הלאומית הערבית אותו מעמד כלפי המועצה הזאת שיהיה לאכסקוטיבה הלאומית היהודית ביחס למועצת העליה.

״הפרוצדורה במקרה שהדעות במועצה תהיינה שקולות צריכה להיות שווה לפּרוצדוּרה שהוצעה למועצת העליה. אף כאן אם יהיה משבר, יצטרך הקבינט לחסלו, והחלטתו בענינים אלה תתקבל באותו אופן שהצענו ביחס להחלטות בעניני עליה במקרים דומים״.

אכן זוהי תכנית להגשמת ״הציונות הגדולה״ אשר ״השומר הצעיר״ הכריז שלא תיתכן אלא במדינה דו־לאומית. לבסוף נודע לנו סוד המדינה הדו־לאומית ש״השומד הצעיר״ והליגה הסוציאליסטית ממליצים עליה: ליהודי אי־אפשר יהיה לרכוש קרקע, אלא אם כל קניה נתאשרה על־ידי מועצה של שני ערבים ושני יהודים, והמועצה חייבת קודם כל לבדוק אם עובדי האדמה ״הנפגעים״ על־ידי ההעברה ניתן בידם שטח מִחיה מספיק (ואם ירצו לפתוח חנות, או לעבוד בבית־חרושת? – ד. ב״ג), וגם אז אין המועצה חייבת לתת את הסכמתה, ובשנה שנשיא הקבינט יהיה ערבי אפשר יהיה לאסור כל קניה גם אם אין שום ערבי ״נפגע״ על ידיה. וגם אם מוסד יהודי כבד רכש אדמה וירצה לפתח אותה לקליטת עולים או הרחבת ההתישבות הקיימת – לא יוכל לעשות זאת בלי אישור מוקדם של המועצה, והמועצה תוכל לסרב, והענין יובא לקבינט, והקבינט שוב יוכל לסרב – עד שיהודי יהיה נשיא ויכריע בקולו.

תכנית זו, המונעת, למעשה, כל רכישת אדמה וכל פיתוח יהודי שיטתי גם באדמות שכבר נרכשו על ידי יהודים – נתאשרה על־ידי הקיבוץ הארצי ״השומר הצעיר״ ועל־ידי הליגה הסוציאליסטית ״בקווים כלליים״, ובמשטר שכזה רוצה ״השומר הצעיר״ להגשים את ״הציונות הגדולה״ שלו.

כשמָתחתי, בישיבת הועד הפועל הציוני, ביקורת על תכנית זו של בנטוב, שבעיני היא תכנית אנטי־ציונית, קם בנטוב והודיע בין השאר את הדברים האלה: ״התעודה הזאת (כלומר, הספר ה״סודי״ שמָתחתי עליו ביקודת. – ד. ב״ג) מתארת משטר קונסטיטוציוני אשר יתגשם כאשר היהודים יהיו רוב בארץ״. אני מצטער להגיד שב״תעודה״ של בנטוב אין זכר ורמז לרוב יהודי. ייתכן שדבר זה, דבר הרוב היהודי, הוא בעיני בנטוב דבר קטן שלא כדאי להזכירו ב״תעודה״ התופסת מאה ועשרים וחמישה עמודים בפוֹרמַט גדול. האם לא נכון היה לגלות ״סוד״ זה של רוב יהודי – גם בתוך הספר, ולא רק כישיבה סגורה של הועד הפועל חציוני? בהקדמה לספר מדובר על תקופת־מעבר, אבל אין בה רמז לרוב יהודי בטרם תוקם המדינה הדו־לאומית.

אני קראתי את הספר (או ״התעודה״ בלשונו של בנטוב) באמריקה, וכמה אנשים שקראו את הספד דנו אתי על התכניות הללו, ואף אחד לא ידע את ה״סוד״ הכמוס על רוב יהודי תחילה. אם הודעתו של בנטוב בועד הפועל הציוני היא אמיתית – מדוע העלים ״פרט״ קטן זה מקוראי ספרו?

הסבור בנטוב שיש סיכוי כלשהו שהערבים יסכימו לתכניתו – אם התנאי הוא, שהיהודים יהוו תחילה רוב בארץ, עוד בטרם קמה ״המדינה הדו־לאומית״?

ואולי נעלם התנאי ה״קטן״ הזה מהספר כדי לא להרגיז את הערבים? ואולי יש לבנטוב ו״השומר הצעיר״ שתי תכניות: אחת לערבים בלי רוב, ואחת לועד הפועל הציוני – עם רוב? ל״סוציאליזם המהפכני״ של ״השומר הצעיר״ פתרונים.

אולם אין לקפח זכותו של בנטוב וחבריו: הוא עשה שירות טוב לציונות, בפענחו סוף־סוף את תוכן הנוסחה ה״מהפכנית״ של ״השומר הצעיר״. סוף־סוף אנו יודעים מה זאת מדינה דו־לאומית: חלוקת הארץ – בשטח או בזמן; איסור עליה והתישבות יהודית במחצית הארץ או במחצית הזמן. ותודתי לקיבוץ הארצי של ״השומר הצעיר״ ולליגה הסוציאליסטית שהבהירו את עמדתם – ומשתי החלוקות בחרו את החלוקה לפי הזמן, או לפי העדוֹת, אם להשתמש בלשונו של בנטוב. כעת אנו יודעים לכל הפחות מה זאת ״ציונות גדולה״ בלשונו של ״השומר הצעיר״. ועלי להגיד ברורות ונמרצות: התנועה הציונית – ואני מאמין שגם תנועת הפועלים הארצישראלית – דוחה בלי כל היסוס ״ציונות גדולה״ זו ותתנגד בכל כוחה ל״דו־לאומיות״ זו המציעה לסגור בפנינו את הארץ מחצה – במקום או בזמן, מבלי שיהיה לכך אפילו איזה סיכוי שהוא, שבמחיר ויתור זה יסכימו הערבים לעליה והתישבות יהודית במחצית השניה של הארץ או של הזמן.


 

טשטוש ניגודים בשאלה מרכזית


ומפני שידוע לי התוכן הממשי של ״המדינה הדו־לאומית״ שמטיף לה ״השומר הצעיר״ לא יכולתי לקבל את דבריו של טבנקין בועד הפועל של ההסתדרות, כשדנו על הוראות למשלחת ההסתדרות – שכאילו אין הבדל בין מדינה יהודית לבין מדינה דו־לאומית, ושכאילו אין כלל שאלה במה נלך, אלא העיקר הוא שילכו כולם וידרשו את הדבר המשותף והמוסכם. איני יכול להיות שוּתף לתביעות המדיניות של ״השומר הצעיר״, ואיני יכול לקבל את טשטוש העמדה בשאלה מרכזית וחיונית זו. שום נימוק תכסיסי – וייתכן כי לטבנקין היו נימוקים תכסיסיים חשובים – אין בכוחו ואין בזכותו לטשטש את הניגודים המדיניים הקיימים בין התביעות המדיניות שלנו ובין התביעות המדיניות של ״השומר הצעיר״. כי יותר מבכל זמן אחר עלינו להבהיר לעצמנו ולעולם כולו, מה הן תביעותינו הציוניות בשעה זו.


 

על סף ההכרעה


העולם כולו עומד על סף ההכרעה. איני יודע אם באמת יביא הנצחון לידי תיקון מלא של העולם ולידי סיום סוציאליסטי של המלחמה. אולם ברור שהעולם לא ישוב להיות מה שהיה לפני 1939.

אין זה מקרה שבבחירות האחרונות לועידת ההסתדרות, שחלו בזמן המלחמה, הופיעה מפלגת פועלי ארץ־ישראל במצע שיש בו גם תביעות מדיניות, והתביעות מנוסחות לא לפי הגירסה של הקונגרס הראשון הבאזלאי לפני 47 שנה, אלא לפי הצרכים של ימים אלה. ושבעים אחוז של פועלי ארץ־ישראל הצביעו בעד פרוגרמה פוליטית זו שיש בה 4 סעיפים:

א. עצמאות מדינית המבטיחה את מרוּתו של העם היהודי על העליה ועל הבנין במסגרת התנאים המדיניים החדשים;

ב. עזרה קוֹנסטרוּקטיבית בינלאוּמית לעליה ולבנין המולדת;

ג. נציגות יהודית בחבר הלאומים העתיד לקום;

ד. חופש פעוּלה ציונית בכל הארצות וחופש ארגון עליה יהוּדית מכל הארצות.

לא רק פועלי ארץ־ישראל – התנועה הציונית בעולם כולו הכירה בצורך להגדיר מחדש את תביעותינו המדיניות בנסיבות החדשות. כאשר חזרתי לפני שנה וחצי מאמריקה, מצאתי שהועד הפועל הציוני מתוַכח כבר שנתיים על ניסוחים אלה וקבלת ההחלטה נדחתה מזמן לזמן מסיבות שלא אני ולא ההנהלה היינו אחראים להן. ההנהלה הביאה סוף־סוף לועד הפועל הציוני ניסוח של פרוֹגרמה מדינית – לא ניסוח של מטרה סופית ולא ניסוח אידיאולוגיה ציונית. בניסוח של מטרה סופית אין צורך ואין גם יכולת, לדעתי, לנסח אותה. מי ינסח בשביל הדורות הבאים את המטרה הסופית שלהם? התנועה הציונית גם לא היתה יכולה למצוא את השפה המשותפת בשביל ניסוח מטרה סופית. בשביל דבר שכזה לא היינו אנחנו, הפועלים, יכולים להסתפק בנוסח ״מדינה יהודית״ – והיינו אומרים ״מדינה יהודית סוציאליסטית״. וגם זו אינה עדיין מטרה סופית. אנחנו מקווים שנזכה עוד להקים מדינה יהודית סוציאליסטית בימינו. ושאיפה זו, לדעתי, צריכה לכוון את כל פעולתנו. אולם גם מדינה זו אינה המטרה הסופית – כי אנו נושאים עינינו למשטר בעולם שאין בו מדינות בכלל.

ובכן לא התאספנו לנסח מטרה סופית, לא התכוַנו גם לנסח מחדש אידיאולוגיה ציונית. התנועה שהיא תנועת־עם אינה צריכה ואינה רשאית לנסח השקפות אידיאולוגיות ולחייב בה את חבריה, גם אין לה צורך ממין זה.

היה צורך – וככל שאנו מתקרבים לקץ המלחמה, הצורך גובר והולך – לנסח מה הן התביעות המדיניות האַקטואַליות של העם היהודי בתקופה זו. לא נוכל לפעול ולא נוכל להצליח, אם לא נדע ברורות ולא יֵדע העולם על מה נלחמים עכשיו.


 

כל התנועה הציונית הכריעה בעד מדינה יהודית


ההסתדרות הציונית אינה מדינה, היא גם איננה מדינה בדרך. זה ארגון המתקיים בנס גדול. אין דומה לה בעולם. אין בעולם הסתדרות של עם מפוזר ומפורד בכל חלקי העולם, בלי שום קיום ממלכתי. ההסתדרות הציונית אין לה סמכות, אין לה שום כוח כפיה, אין לה שום פּרירוֹגַטיבה ממלכתית, אבל יש עליה תפקידים של בנין מדינה – תפקידים ממלכתיים; אין לה שום כוח ליצג עם, אבל תפקידה ליצג את העם היהודי. ונוסף לפיזור הגיאוגרפי יש פירוד פנימי, תרבותי, מסורתי, מעמדי, אידיאולוגי. אין זו מפלגה – זו הסתדרות המאַחדת בתוכה כל מיני יהודים, כל מיני דעות, לשונות ותרבויות. גם בימים כתיקנם קיומה של ההסתדרות הציונית הוא דבר הדורש מאמץ גדול, מסירות גדולה, והסתדרות זו ביצעה משהו במשך 46 שנות קיומה.

והנה קיומה של הסתדרות זו הועמד במשבר תוך כדי ימי המלחמה. נותקו הקשרים בין ההסתדרות ובין חברי ההנהלה, ללא יכולת לקיים את המשטר הקוֹנסטיטוציוני אשר היה למופת ואשר הסתדרות העובדים ומפלגות יהודיות בארץ צריכות ללמוד ממנו. כי בהסתדרות הציונית נתקיימו הבחירות לקונגרס, באופן מסודר, מתוקן, לפי הקונסטיטוציה. ובחירות בהסתדרות הציונית הן קשות יותר מאשר בחירות לכנסת־ישראל ומאשר בחירות להסתדרות. והנה נמנעה האפשרות הזאת. כבר ארבע שנים לא היה קונגרס (זה קרה גם במלחמה הקודמת). גם אי־אפשר להיפגש, מבלי לדבר כלל על האסון הגדול שקרה לנו באירופה, אשר עוד איננו יודעים את היקפו. והיתה סכנה לא קטנה, שבתוך הקרע והניתוק הזה, בתנאים המיוחדים שבכל ארץ וארץ, ישתרר תוהו ובוהו בתנועה הציונית בשטח הרָגיש ביותר – בשטח הפרוגרמה הפוליטית.

ואני מודה לחזן ולחבריו, שהם מלמדים אותי פרק בציונות, שבכל התנאים יש להמשיך את העבודה בארץ־ישראל, ואין לתלות את הציונות, את בנין הארץ, בשום תנאי. מכל מלמדי השׂכלתי. אולם אני מכיר חברים שעבדו בארץ עוד לפני הצהרת בלפור ולא חיכו אפילו ל״פיקוח בינלאומי״ שנעשה עכשיו למלה האחרונה של הציונות הפרוגרסיבית והגדולה ולחכמה הפוליטית העליונה. חברי אלה, שטרם שמעו את הלקח של החבר חזן, באו לעבוד בארץ בלי שום תנאי, וראו בעליה, בהתישבות, במלחמה על עבודה עברית, שמידה והגנה – את הדבר הראשוני, המַתמיד, שאיננו תלוי בשום נסיבה ובשום תנאים פוליטיים. ואני מאמין שבעניין זה לא שונתה דעתנו ולא תשתנה. שום איש אינו מציג את השאלה על הפסקת עבודתנו. להיפך, עלינו להגביר אותה במלוא יכלתנו ועקשנותנו החלוצית. אולם אנו דנים על מדיניותנו הציונית – על המערכה המדינית כלפי חוץ, על תביעות העם היהודי מממשלת המנדט ובעלי־בריתה. מערכה מדינית זו עומדת עכשיו במרכז חיינו. מהרגע שהופיע ״הספר הלבן״ עמדה המערכה הפוליטית במרכז הציונות. לא מפני שבתקופת ״הספר הלבן״ אנחנו לא נעבוד – נעבוד, במסגרת ומחוצה לה. אבל אנחנו נושאים עינינו לממַדים גדולים של הפעולה, ואיננו יכולים להשלים עם מיטת־החנק הזאת שהשכיבו אותנו בתוכה. ומשום כך ״השומר הצעיר״, הליגה הסוציאליסטית, ״המזרחי״ ו״אגודת ישראל״ דנו בשאלות הפוליטיות. ובדיון חדש זה, בנסיבות חדשות, נוכח צרכים ותנאים חדשים, בלי אפשרות של כינוס קונגרס, בלי אפשרות אפילו של כינוס הועד הפועל הציוני הרחב – היתה סכנה שכל הסתדרות ציונית ארצית וכל מפלגה וסיעה ציונית תקבע לעצמה מדיניות משלה, תשתרר בתוכנו אַנדרלָמוּסיה, והפעולה המדינית שלנו תשוב לתוהו־ובוהו. אמנם לא תמיד גם הסמכות של הקונגרס מספיקה – היא רק סמכות מוסרית. יש אמנם סעיף של משמעת שאנחנו נלחמים לו (אגב, הייתי רוצה לעקור את הטעות בנוגע לרביזיוניסטים: מעולם לא הוצאנו אותם מההסתדרות הציונית. לחינם אנחנו מעלילים על עצמנו – אנחנו הטלנו עליהם סעיף של משמעת לרוב, והם סירבו לקבל על עצמם ודרשו קביעת ״משטר־הסכמים״ בהסתדרות הציונית, שעל פיו אי־אפשר לעשות כלום בלי הסכמת המיעוטים, וכשהתנועה הציונית לא רצתה לשמוע על משטר הרסני זה – יצאו מההסתדרות על מנת לשבור אותה), אולם במשמעת בלבד אי־אפשר לנהל תנועה.

וקרה נס, שלמרות הקשיים האובייקטיביים – נמנע התוהו־ובוהו. התנועה הציונית בכל רחבי הגולה, שבהם היא חפשית… (אינני רוצה לקחת על עצמי לדבּר בשם היהודים השחוטים, אבל אני בן ליהדות פולין, ומכיר את היהדות הזאת כמו כל אחד מאתנו, ואין לי צל של ספק כי אילו היו קיימים והיה אפשר להתוַעד ולקבוע עמדה – היו קובעים את העמדה שנקבעה על־ידי ציוני אמריקה בכל רחבי התנועה), כל חלקי התנועה שיכלו לדון ולברר, קבעו עמדה פוליטית אחת. והעמדה היא מה, שקוראים בשם ״בּילטמור״.

עצם הדבר הזה הוא הישג ציוני פוליטי ממדרגה ראשונה. איננו יודעים עוד אם גדולי העולם, הידידים והלא־ידידים שלנו בין הגויים, יעזרו לנו, אבל קודם כל צריך שנעזור לעצמנו, שיהיה לנו בעצמנו רצון קולקטיבי. וציונות מַתחילה מקיום רצון קולקטיבי של יהודים. והנה לאחר שהועד הפועל הציוני התוַכח שנתיים, הביאה ההנהלה הציונית שלוש תביעות פוליטיות – לא מטרה סופית ולא מטרה אידיאולוגית, אלא שלוש תביעות פוליטיות לתקופה הזאת, האומרות:

א) לפתוח את שערי ארץ־ישראל לעליה יהודית;

ב) להעניק לסוכנות היהודית שלטון על העליה ואת כל הסמכות הדרושה לבנין הארץ ולפיתוח אדמותיה;

ג) לכונן את ארץ־ישראל כמדינה יהודית.

אלו הן התביעות. הן נתקבלו אחרי דיונים של שנתיים או שלוש בכל רחבי העולם ובציבור הפועלים בארץ.


 

מה בפינו לקונגרס־הפועלים?


עכשיו, שנתיים לאחר שניסחה והגדירה התנועה הציונית בעולם את מדיניותה – נקראת הסתדרות העובדים להופיע בפני פוֹרוּם בינלאומי. והיא לא יכולה להופיע שם מבלי שתאמר דברים ברורים קודם כל בנוגע לשאלה הזאת: האם היא דורשת מפועלי העולם לתמוך, לעזור לתביעות המדיניות של העם היהודי, של ההסתדרות הציונית, או לא?

יש דברים בעבודה שלנו שאינם תלויים באחרים ואותם נעשה בכל התנאים, אבל יש דברים שבהם אנחנו זקוקים לעזרה, ואנחנו דורשים אותה מכל העולם, מכל האנושות, מכל העמים, ואנחנו – הפועלים היהודים – דורשים אותה קודם כל מפועלי העולם. גם מבחינה ריאַליסטית הפועלים בעולם הם עכשיו כוח פוליטי גדול, ולא רק גדול אלא גדל והולך, ובכל הארצות הגדולות. והשאלה היא אם אנחנו דורשים מהם תמיכה בתביעות המדיניות של התנועה הציונית. זוהי השאלה הקודמת לכל שאלה אחרת בנוגע להשתתפותנו בקונגרס הפועלים.

לא הוצגה השאלה העיונית, מהי התכנית המדינית של ההסתדרות. אין הכרח שההסתדרות תנסח תכנית מדינית. ולא משום שאין לה סמכות – סמכותה של ההסתדרות היא, לדעתי, בלתי־מוגבלת. אולם אין ההסתדרות מחויבת לקבוע עמדה בשאלות שנויות במחלוקת, אלא כשיש צורך מיוחד בכך. וכשההסתדרות נתבעה להופיע בפוֹרוּם־פועלים בינלאומי ולהשמיע את תביעות עם ישראל – עליה להכריע בשאלה גם כשדעת מספר חברים אינה נוחה מכך. עמדה פוליטית, עקרונית בשאלה זו קודמת לכל שיקול תכסיסי תנועתי. אינני מזלזל ביחסים פנימיים – אני אחד מאלה שהם חולי־אחדוּת מיום בואי לארץ, ועד היום הזה לא רפתה בי האמונה שביסודו של דבר אנו מאוחדים, ואני רואה בכל חבר ההסתדרות מועמד לחבר המפלגה, ובכל פועל יהודי מועמד לחברוּת בהסתדרות. רצון זה לאיחוּד אינו מונע ויכוח פוליטי או אידיאולוגי. גם בקרב חברי מפלגה אחת – אם היא רק בנויה על חופש מחשבה – ייתָכנו חילוּקי־דעות. וההסתדרות נתבעה עכשיו להגיד את דברה לפועלי העולם: התוּכּר זכותו של העם היהודי בלי עזרת תנועת הפועלים העולמית? התיתכן עזרה זו – מבלי שתידרש על־ידי פועלי ארץ־ישראל? אם יש חילוקי־דעות בתוכנו, נדון, נברר ונכריע. ההסתדרות אינה ברית של מפלגות – היא יחידה קיבוצית, היא ארגון המעמד, ופועלי כל העולם עומדים להתאסף, ולא ייתכן שאנחנו נבוא שם בלי תביעות, ובתוכן – שיתמכו בדרישותיו של העם היהודי. כי אם לא מהם נדרוש את התמיכה – ממי נדרוש? השתמטות מעמדה היא עמדה. ולא יכולתי להתנחם בזה שהמיעוט בועד הפועל הציע, שאסור יהיה לפעול נגד התביעות של ההסתדרות הציונית. היה טוב אילו היה המיעוט מחליט זאת בשביל עצמו בפעולתו יום־יום, אבל בפני פוֹרוּם בינלאומי, אי־תמיכה היא התנגדות, היא אמירה להם: אין אתם צריכים לתמוך, כי גם אנחנו איננו תומכים. וכלום אנחנו רוצים לבודד את העם היהודי, שיוכל לדבר רק אל הבּוּרז׳ואַזיה העולמית?!

השאלה המוקדמת שיש לענות עליה בהֵן ברור או בלאו ברור היא: אם אנו דורשים או לא דורשים מפועלי כל העולם תמיכה בשלוש התביעות של העם היהודי. על הסעיף הראשון – פתיחת שערי ארץ־ישראל – אין ויכוח. הויכוח הוא על שני הסעיפים הבאים: הסעיף השני – שלטון הסוכנות על העליה, והשלישי – מדינה יהודית.

בענין הסעיף השני היה ויכוח כפול ביני ובין החבר יערי, בשעה שנידונה בועד הפועל הציוני לפני שנה וחצי הפרוגרמה הפוליטית של ההנהלה. הויכוח היה על היקף העליה ועל סמכות העם היהודי לנהל את העליה. אני דרשתי – זה היה לפני השמדת יהודי פולין, או לפני היות ההשמדה ידועה לנו – שמיד אחרי המלחמה נעביר את כל הפליטים היהודים מפולין ומארצות אחרות לארץ־ישראל. יש לנו דוגמה מאחרי מלחמת העולם האחרונה, כשהעבירו במשך זמן קצר כמיליון וחצי פליטים מתורכיה ליוון האירופאית. גם עלינו להעביר מיד לאחרי המלחמה המוני פליטים לארץ, ולשם כך נחוץ שמַפתח העליה, השלטון על העליה, יימסר לנו, לעם היהודי, לנציגות העם היהודי, כלומר, לסוכנות היהודית – לא ליהודי ארץ־ישראל, אלא לעם היהודי כולו. על זה ענה לי יערי בהתנגדות כפולה – גם בהתנגדות להעברת הפליטים וגם בהתנגדות לשלטון הסוכנות על העליה. יערי אמר אז:

״האם נדרוש ריפּאטריאַציה, האם נדרוש החזרת הבתים והקיוּם של אותם מיליוני הפליטים בפולין, או נביא אותם שברי־הכלים, פושטי־היד הרצוצים, הנה, לארץ־ישראל? אני אומר: אינני מוַתר על ריפאטריאציה של יהודים, אינני רוצה להשאיר לפולנים את עמל היהודים במשך מאות שנים. אני רוצה שיחזרו לבתיהם ובמשך עשר עד חמש־עשרה שנה יעלו ארצה באופן מאורגן, שגם יילחמו לכל־הפחות על כך לקבל את מה שגזלו מהם. כמובן, שחלק מהפליטים יעלה ארצה. – – – אבל בוַדאי שזאת לא תהיה מנוסה מהגולה אחרי פוגרום איום של המון רצוץ ושבור שאין שום כוח שיוכל לסדר אותו״.

ואשר לתביעת שלטון יהודי, שלטון הסוכנות היהודית, על העליה, אמר יערי:

״הצענו דבר אחד. הצענו לדרוש שיוּתן לסוכנות מה שהיה לה קודם במקצת. היתה לה אוטונומיה בסידור העליה. ואני דרשתי הגבּרת הסמכות הזאת לאחר המלחמה. דרשנו הגבּרת הזכויות על קרקעות הממשלה״.

שרתוק שאל אז: מי יקבע מידות העליה? ויערי ענה:

״על כל פנים ברור, שאנו לא נוכל לקבוע זאת בעצמנו!״

במקום תביעתנו למסור לסוכנות את השלטון על העליה, הציע חזן בשם ״השומר הצעיר״ ״לכונן בארץ־ישראל משטר מדיני תחת פיקוח בינלאומי אשר יעניק לסוכנות היהודית את הזכות לנהל את העליה היהודית״. לא הזכות של קביעת מידות העליה בעצמנו, כפי שטען שרתוק, אלא "הזכות שהיתה לסוכנות מקודם״ – אוטונומיה בסידור העליה, שהשלטון הזר קובע מידותיה.

בועד הפועל של ההסתדרות הצטרפה גם סיעה ב׳ לעמדה של ״השומר הצעיר״. עמדה זו של המיעוט בועד הפועל של ההסתדרות פוגעת קשה במלחמתנו המדינית, ואני פונה אל החברים שהצביעו, אשר לא שקלו אולי ברגע ההוא במידה מספיקה, אלא עשו זאת מתוך דאגה לענינים אחרים – אני פונה עכשיו אליהם שיתנו את ידם בלי סייג לתביעה של העם היהודי, של ההסתדרות הציונית, כפי שהיא נוסחה בסעיף השני: שלטון על העליה.


 

מדוע נוּפלה מכל עם?


ועכשיו לסעיף השלישי, ועליו המלחמה: ״לכונן את ארץ־ישראל כמדינה יהודית – באנגלית קוֹמונוולט״. נוסח זה קבע נשיא ארצות־הברית, שהיה לו חלק בניסוח הצהרת בלפור, וגם תנועתנו – בכל אופן חלק של תנועתנו – בתזכירה למפלגת־העבודה הבריטית, שבו נאמר: ״לצור את ארץ־ישראל ליחידה כלכלית ומדינית לשם יסוּד הקהיליה (קומונוולט) היהודית״.

רשאי קפלנסקי להסתלק עכשיו מתביעה זו שחתם עליה אז – התנועה אשר בשמה תבע אז קפלנסקי, יחד אתי, אינה מסתלקת ממנה.

אומדים לנו שתביעה זו פסולה מבחינה מוסרית וסוציאליסטית, כי יש בה ״השתלטות״. שוללי המדינה מנסים לתאר את התנועה הציונית, המאוחדת עכשיו יותר מבכל זמן אחר בתפיסתה המדינית, כאילו היא רוצה לדכא הערבים, לשלול זכויותיהם האזרחיות והלאומיות בארץ, כאילו כל ציוני אמריקה, אנגליה, קנדה וכו' ובראשם וייצמן, וייז, ברודצקי וכל שאר חברי ההנהלה נתפסו לרביזיוניזם, רחמנא ליצלן.

אני דוחה עלילות אלו בכל כוחי המוסרי. הצגת תביעת המדינה היהודית כרצון להשתלט ולדכא – היא סילוף האמת. בהרבה ארצות ישנם ישובים שאינם בני עם אחד, ואיש אינו אומר שיש השתלטות. אמריקה – יש בה הרבה מיעוטים: יש מיעוט יהודי, אירי, אנגלי, גרמני, איטלקי, אך לא שמענו שיש השתלטות. יש ברוסיה הסובייטית ארצות שאינן מעוֹר אחד; לא כולם ויאֶליקוֹרוּסים, לא כולם ביאלוֹרוּסים, ולא שמענו שיש שם השתלטות. גם שם יש יהודים ויש מיעוטים אחרים, יש להם שויון אינדיבידואלי, פוליטי, אזרחי, לאומי. אין אומדים שזוהי השתלטות, ומדוע רק היהודים ״ישתלטו״, אם תהיה מדינה יהודית?

לכל העמים יש זכות למדינה, ורק אנחנו הננו בבחינת עם מצורע; רק נגדנו צריך לעשות סייגים מיוחדים, בכדי שלא נדכא. אנחנו איננו טובים מאחרים, אבל איננו גם רעים מאחרים! מה הפסול הזה בעצם הרעיון של מדינה יהודית? שלילת זכות היהודים למדינה משלהם היא שלילת שויון העם היהודי, שלילת הכבוד מכל יהודי באשר הוא יהודי. זוהי חתירה תחת האידיאה הציונית, מפני שהאידיאה הציונית מתחילה מזה שאנחנו שווים בכל – כבודדים וכעם. לנו, כיחידים, מגיע בכל מקום בעולם אותן הזכוּיות המגיעות לכל יחיד אחר – לא כמלוא נימה יותר ואף לא כמלוא נימה פחות. אינני יודע אם נשיג זאת, אבל זוהי זכותנו, ונעמוד על זה. ברגע שאנחנו מסתלקים מזה – הסתלקנו מן הצלם האנוֹשי. אומדים לנו שמדינה יהודית פסולה מבחינה סוציאליסטית – זהו חילול הסוציאליזם! הסוציאליזם איננו מחייב שהעם היהודי יוּפלה לרעה מכל העמים האחרים בכל העולם. אמרו לנו פעם שעלינו לשמש משחה בגלגלי הרבולוציה – ציבור הפועלים בארץ לא יצטרף לאמירה זו.

אומרים לנו: זה לא יהיה, זה לא מעשי, אי־אפשר שיהיה רוב יהודי.– מה המעשיות הזאת? האין מקום? האין אדמה להתישבותם של יהודים רבים? האין אפשרות עבודה? האין אפשרות להקים חרושת? האין ים מצפה לגאולתו על־ידי ספנים, דייגים ועובדי־נמל יהודים? מנין ה״מעשיות״ הזאת שרוב יהודי לא יקום ולא יהיה?


 

הנימוק: הערבים לא יסכימו


אומרים: הערבים לא יסכימו – ייתכן, אם כי אינני יודע מנין בטחון זה. הן היה זמן שהסכימו.

ואני רוצה ברגעים אחדים לנסות לנתח את החכמה הזאת של הפּרוֹגנוּסטיקים שלנו, הבונים הכל על מה שאחרים יסכימו או לא יסכימו, יכריעו או לא יכריעו. מה פירוש הדבר שאחרים לא יקבלו זאת? האם אי־קבלתם הוא דבר נתון בהיסטוריה בגזירת קדומים, כדבר פאטאלי, שאם גם נטיח ראשנו בכותל לא נשנה כלום? אמנם, מה שעשה היטלר הוא האַרגוּמנט הגדול ביותר נגד המדינה היהודית. אבל לא רק נגד המדינה היהודית, כי אם נגד כל קיום היהודים. אך אנחנו אומדים: הננו משהו, יש עוד יהודים בעולם, יש קיבוצים יהודים קטנים וגדולים, יש צרת ישראל, יש ישוב יהודי בארץ, גילינו יכולת, גילינו כוח, יש לנו תומכים, יש גם מעוּנינים בהגשמת הציונות. אין אנו כוח מכריע בעולם – אבל יש לנו משקל־מה. אין אנו אפס. לרצוננו היהודי, רצון קיומנו הלאומי, לכשרון עבודתנו בארץ, למצוקתנו ההיסטורית, לקשרנו ההיסטורי עם הארץ, להבטחות ולהתחייבויות שניתנו לנו – יש איזה משקל. על כך נוֹסדת המדיניוּת הציונית, ועל כף המאזניים הבינלאוּמית עלינו להניח את רצוננו, יכלתנוּ, תביעתנוּ, כוחנו – ונכוֹנוּתנוּ להיאבק ולעמוד בשער. אומרים לנו: לא, כי ראו באיצטגנינות שהאחרים לא יקבלו את תביעותנו, ובין נילחם על משהו ובין אם לא נילחם, זה לא יביא לידי שינוי. אך אם כך הדבר – שהדברים הם גזורים ואין לנו מה לעשות – נשב כל אחד בבית, ואיש לאוהליך ישראל. אבל האין זו שלילת הציונות, כפירה בציונות החלוצית והסוציאליסטית – כי זו האחרונה מעמידה הרבה על ערך האדם הלוחם, העובד, היוצר, וכוחנו אינו דבר שאפשר לבטלו. אם נכריע או לא – אינני יודע, אבל משהו נשנה.

אינני מקבל גזירות מראש; אנחנו נאבקים ואנחנו ניאבק גם כשנדע שצפויה לנו תבוסה. כך עשינו גם בימי תל־חי. היה אז ויכוח אָפייני מאד בינינו ובין ז׳בוטינסקי, כשנפגשנו אתו בגדוד היהודי בסוף המלחמה הקודמת. אנחנו אמרנו: להגן על תל־חי; הוא אמר: לא. בתור מומחה, בתור איש־צבא, עשה ז׳בוטינסקי את החשבון שלא נצליח בהגנה, ולכן, מוטב לעזוב את המקום מראש. אנחנו אמרנו: לא לעזוב, גם אילו ידענו שלא נצליח. יש חשיבות בעצם העמידה, בעצם המלחמה, בעצם ההגנה. יש ערך לעוּבדה שיהודים מגינים על נקודה שנוצרה על־ידיהם ואין עוזבים אותה בלי התגוננות. אני חושב כי לא שגינו. מה שהוא ראה בתור מומחה – היה אולי נכון: כמה חברים נפלו; השאר הוכרחו לעזוב; המקום נשרף. אבל איש לא יאמר עכשיו שהגנת תל־חי היתה לשווא. אפילו ז׳בוטינסקי ניסה לנצל אחר כך את שם תל־חי, שהפך להיות שם כבוד וגאון בנוער העברי וקרא את הנוער הרביזיוניסטי, אשר הוא אירגן, על שמו של יוסף טרומפלדור.

אינני חייב להיות מובטח מראש בנצחון במלחמתנו לארץ־ישראל, למדינה יהודית למען הילחם על כך. לי מספיק לדעת שהדבר מגיע לנו ושהדבר ייתכן. ודאי אין הדבר קל ולא מונח בקופסה. אך מי זה יוכל להגיד שהדבר לא ייתכן?


 

זכותנו – כזכות כל עם


הכרעה בינלאומית לטובתנו תיתכן – על כך תעיד ההכרעה שנפלה במלחמה הקודמת. יש לנו עדות מוסמכת – לא ממקור ציוני, יהודי, אלא ממקור בריטי, רשמי – שהצהרת בלפור בשנת 1917 התכוונה לאפשרות של מדינה יהודית, ונשיא ארצות־הברית וילסון אמר זאת בפירוש עוד בשנת 1919.

אבי ״הספר הלבן״ ניסה להגיד לנו, כי לא ידעו אז שיש ערבים בארץ־ישראל. הוכחנו את אי־האמת באמירה הזאת. ויש לנו עדות, שהושמעה בפרלמנט האנגלי על־ידי מזכיר הקבינט של המלחמה בימים ההם, אֶמרי, כי דנו בשאלת ארץ־ישראל במשך חדשים, והשיקול בענין הערבים היה אחד השיקולים החשובים בכל הענין הזה, ואף על פי כן הכריעו כפי שהכריעו. אם כן, היתה פעם הכרעה. מה הבטחון שלכם, שלא תהיה גם הפעם הכרעה לטובתנו?

עוד המלחמה נמשכת, ודעת הקהל באנגליה, אמריקה ורוסיה מרוכזת במאמץ המלחמה. העולם אינו מורכב ממלאכי־השרת, וכל עם – עניניו קודמים לעניני עמים אחרים. העולם אינו יודע עוד מה קרה לנו. המלחמה תיגמר, וכל האמת האיומה והמחרידה על השוֹאה אשר באה עלינו תתגלה לעיני העולם בכל תהוֹמיוּתה הטרגית, והעולם יזדעזע, כי הדבר אשר קרה אותנו עוד לא קרה לשום אומה ולשון; וקרה לנו מה שקרה לנו – אך ורק באשר אנו חסרי מולדת ועצמאות.

האם אין לנו הפעם הזכות לתבוע את עלבוננו ההיסטוֹרי על ההפליה אשר הפלו אותנו מכל העמים, ולדרוש שיעמידו אותנו במצב אחד עם כל העמים? האין לנו הזכות לדרוש לעצמנו אותו מעמד ואותו בטחון שיש לכל עם עומד ברשות עצמו? האין לנו הזכות לתבוע שימסרו את גורלנו לידינו אנו – למען נוכל בכוח עצמנו וברשות עצמנו להושיע לעצמנו?

עוד לא שמענו את התשובה, ומה אתם ממהרים לתת תשובה שלילית בשמם? מי מילא את ידכם? ומה קוצר הרוח? ואם לא קיבלו עדיין את דברנו בקונגרס האמריקאי, האם לא ניאבק עוד? ואם ״הספר הלבן״ עוד לא נתבטל – האם לא נילחם בו?

יש צורך היסטורי שנגיד לעולם מה אנחנו רוצים, מה מגיע לנו. ומגיע לנו לא פחות מעצמאות שלמה, כמו לכל אומה חפשית. ואנחנו לא נדכא, כמו שאחרים לא מדכאים. ואם אתם רוצים – נִתֵן כל מיני ערובות. ואם אומרים שתי התביעות הראשונות, ואין מוסיפים את השלישית – מדינה יהודית – מְרוֹקנים מתוכן פוליטי את הסעיף הראשון, על פתיחת השערים.


 

המלחמה למדינה יהודית – מלחמה לעליה גדולה


יש בתוכנו אנשים שאינם מתנגדים לעצם התביעה למדינה יהודית – אולם הם רגילים להלך עלינו אימים, שמדינה יהודית פירושה חלוקה. אני בוַדאי לא אסתיר מאיש שיש יסוד לחשש זה. ומשום כך ניסחנו את דרישתנו לא ״מדינה יהודית בארץ־ישראל״ אלא ״ארץ־ישראל כמדינה יהודית״. אולם מי שאינו רואה או אינו רוצה לראות שום סכנה אחרת מלבד החלוקה – הוא מוכה סנוורים. יש סכנות חמורות פי כמה. עוד ״הספר הלבן״ קיים, וסכנותיו אינן חשש לעתיד – אלא מציאות קיימת. יש גם סכנה ש״הספר הלבן״ בצורתו הקיימת יתבטל, אולם המודיפיקציה לא תהיה טובה הרבה מהמשטר הקיים עכשיו. אפשר להניח כמעט בוַדאות שלא יעזו להפסיק לחלוטין את העליה לאחר המלחמה. אבל יש סכנה שיתירו עליה רק במידה שתשאיר אותנו מיעוט נצחי. יש סכנה כזאת. אינני בודה אותה מהלב. ולא די שאנחנו אומרים עליה, יש לפרש איזו עליה. לפני כמה שנים היתה זו אולי שאלה אקדמית; השערים היו אז פתוחים, פחות או יותר, ובאו רק אלפים מעטים של יהודים לשנה. עוד בשנת 1927 באו רק כשלושת אלפים יהודים. ואני זוכר שהיה ויכוח, בשעה שארלוזורוב נכנס להנהלה הציונית בשנת 1931, אם לקבל את השדיול של שלוש מאות רשיונות או לא. זו היתה העליה אז.

לא כן עתה. עלינו לברר לעצמנו ולאחרים: איזו עליה אנו דורשים ומה היקפה.

״השומר הצעיר״ אומר: ״עליה לפי יכולת הקליטה הכלכלית״. אבל מי יקבע את יכולת הקליטה? ומה שיותר ממשי – מי ייצוֹר את יכולת הקליטה? האם יכולת קליטה היא שיעור נתון, עומד וקבוע על פי גזירת הטבע – או שהוא משתנה ומתחלף לפי הנסיבות, ותלוי בכוחות שבידם נמצא גורל הארץ, פיתוחה ומקורותיה המשקיים והכלכליים?

אמרתי בועד הפועל הציוני: אילו היו פותחים לי סדק לעתיד ויכולתי לראות מה יהיה בעוד 10–5 שנים, ובסדק הזה הייתי רואה רק דבר זה שלא תקום מדינה יהודית בעוד 10–5 שנים – הייתי מוסיף להילחם על מדינה יהודית עכשיו, כי מלחמה זו הכרחית למען עליה גדולה. אם נסתפק בתביעת עליה בלבד – ייתכן שיתנו לנו עליה, אבל ישמרו על כך שנישאר מיעוט בארץ. ואי־אפשר בדיון על העליה להתחמק משאלה גורלית זו: מיעוט או רוב? זוהי עכשיו למעשה השאלה המדינית. שום התחמקות לא תועיל כאן: לא האנגלים ולא הערבים לא יתחמקו משאלה זו.

רוב או לא רוב – זוהי השאלה; פירוש הדבר: מדינה יהודית או מדינה ערבית?

החברים שמטעמים פרינציפיוניים או תכסיסיים מתנגדים למדינה היהודית – אני תובע מהם שיסבירו פעם אחת ובדברים ברורים: אם הם מאמינים שתיתכן עליה גדולה בגמר המלחמה הזאת, או שזה ייתכן רק לאחר מהפכה סוציאלית בעולם? ואל יהפכו את השאלה מי רוצה יותר במהפכה סוציאלית ומי פחות. בתוכנו אין שום מחיצה בין הציונות שלנו ובין הסוציאליזם שלנו. אין לנו שתי מגמות, ואין בתוכנו ״סתירה טרגית״ בין ציונות ובין סוציאליזם. אנחנו במאה אחוז ציונים ואנחנו במאה אחוז סוציאליסטים, אבל הסוציאליזם יכול להתגשם בעולם גם לאחר שהעם היהודי יישמד עד אחד. יכולות פרובלימות פוליטיות לאומיות להיפתר גם במשטר לא סוציאליסטי. יש עמים היושבים בארצם, ויש להם עצמאות ויש להם שאלות סוציאליות, אבל אינם זקוקים לאֶמיגרציה, לקוֹלוֹניזציה. אין קשר של זמן בפתרון שתי הבעיות: הלאומית והסוציאלית. ואני שואל: המאמינים אתם שתהיה עליה בממַדים־גדולים והתישבות גדולה? אני.אומר שאנחנו נעבוד גם במשטר רע. אבל לא תיתכן עליה גדולה והתישבות גדולה בלי סמכות ממלכתית. איך תעשו התישבות גדולה בנגב בלי סמכות ממלכתית להביא את המים מהצפון, להפקיע אדמות, לחפור תעלות שתעבורנה על אדמות איכרים? איך תקימו חרושת גדולה אשד תקלוט מאות אלפים, בלי סמכות ממלכתית במכס, בתחיקת עבודה, בקשרים אינטרנציונליים, בקבלת סחורות וחמרים גלמיים וכלים, כשהכל נמצא בידי ממשלות? אין עדיין סוציאליזם, אבל יש כרגע ״אטטיזם״ בעולם, והוא יהיה קיים אחרי המלחמה הזאת. איך יישמע קולנו בעולם, אם לא תינתן לעם היהודי נציגות ממלכתית, אשר תשמיע את קולה בואשינגטון, במוסקבה ובלונדון? תימן, סוריה והלבנון ישלחו נציגים לכל המקומות האלה, והעם היהודי יהיה אילם, מפני שאין לו נציגות, והוא יעמוד מאחורי הדלת ויתחנן בפני איזה פקיד של קוֹנסוּליה שיקבל אותו.

שלוש התביעות של התנועה הציונית קשורות זו בזו, הן מתנות זו את זו מבחינה פוליטית. ותנועת הפועלים בארץ־ישראל, חלוץ ההגשמה הציונית, חייבת לדרוש מפועלי העולם לתמוך בתביעות הללו.


 

מה הם גבולות סמכותה של הסתדרות העובדים


בויכוח נתעוררה שאלת אחדותה ומהותה של ההסתדרות, ונשאלה שאלה: היכולה הסתדרותנו לפעול בשעת הצורך בשטח הפוליטי?

חזן הסביר שבהסתדרות אפשר לפעול בענינים פוליטיים רק מתוך הסכם. גם טבנקין בעצם הטיף לרעיון זה – אם כי במלים אחרות. איני יכול, לצערי, להצטרף לדעתם של חזן וטבגקין בענין זה.

אם הסכם פירושו מאמץ לעמדה אחת של ההסתדרות – זהו דבר רצוי מאין כמוהו! אבל אם הסכם פירושו שבלי ההסכם אין ההסתדרות יכולה לפעול – הדבר הזה הוא הרס ההסתדרות כגורם ציוני, סוציאליסטי ופוליטי כאחד.

שלילת זכותה של ההסתדרות לפעול בהכרעת הרוב בשטח הפוליטי לא רק שהיא מתנגדת למסורת של תנועתנו מאז היות ההסתדרות, אלא שהיא מתעלמת מהתכונה המהותית של ציבורנו.

פועלי ארץ־ישראל אינם חיים מפי חוקה כתובה. הם חיים מפי צרכיהם החיוּניים ומפי יעודם ההיסטורי. וכשם שצרכיהם החיוניים אומרים אחדות פועלים – היעודים ההיסטוריים שלהם אומרים להיות לפה לעם היהודי בפני פועלי העולם. והעם היהודי זקוק לפה זה. אין לו הרבה אפשרויות של הופעה. לפי שעה אינני רואה אף אפשרות אחת של הופעה בינלאומית. פה ושם יכולים אנחנו להידחק לאיזה מקום, או בהזדמנות של הבאת תשורות, או בהזדמנות אחרת, אבל בפורום בינלאומי – לא.

זה יהיה פורום בינלאומי מכריע, ולפחות יהיה אחד הגורמים הגדולים ביותר. בשלוש הארצות־הלויתנים: רוסיה, אמריקה, אנגליה – בדרגות שונות מעמד הפועלים הוא גורם גדול. כמעט אין לתאר איזו עזרה שהיא בין בגולה, בין בשטח ההצלה ובין בשטח המשטר העתיד של הארץ וגורלה, שתיקבע על־ידי הגורמים הפוליטיים והעולמיים, מבלי סיוע והשפעה של מעמד הפועלים באותן הארצות.

והרי זה מגוחך, אם מישהו יוציא את הפנקס ויחפש, אם בחוקת ההסתדרות כתוב שמותר לה לעשות את הדברים האלה. פועלי ארץ־ישראל – לא מעניין אותם מה כתוב בחוקה. הדבר כתוב בחייהם, לנשמתם! והשאלה היא: אם כאן יושבת ההסתדרות או לא? האם זו היא מסיבה של 135 פועלים יחידים או זאת היא נציגות של מאה ושלושים אלף פועלים? כשאני ישבתי בועד הפועל, בשעת ההצבעה, לא הרגשתי שכל המצביעים רואים את עצמם לא כיחידים אלא כנציגים ושליחים. לא ראיתי שהם שואלים את עצמם, מהו רצון הציבור אשר שלח אותם לועד הפועל. מסיבה זו היא מועצת ההסתדרות רק אם לחברי המועצה יש הרגשה שהם שליחי מאה ושלושים אלף פועלי ארץ־ישראל ועושי רצונם. רצונם של פועלי ארץ־ישראל – זוהי החוקה. ופועלי ארץ־ישראל רוצים להיות לפה לעמם – לשם כך באו ארצה.

גם לא מעניין אותי דבר היחסים הפנימיים. יש ענינים חשובים יותר מיחסי סיעות וכיתות. זוהי שעה היסטורית. כאן לא נתכנסנו לסדר ענינינו הפרטיים, הסיעתיים והכיתתיים. אין אנו רק שליחיהם של מאה ושלושים אלף, שלהם בלבד. איננו מסגרת לפועלים שישנם, אלא גם לרבים שעוד יבואו, ואנחנו צריכים להתלכד אתם, לא רק בינינו. מה שיעמוד להכרעה בעולם זהו לא גורלנו אנו פה בלבד. גורל המיליונים בגולה יחַתך בתקופה זו, ולפועלי העולם יהיה חלק בהכרעה. למיליונים בגולה יש תביעה. אי־אפשר במידה כזאת לזלזל בדעת מאות אלפים ציונים מאורגנים ולומר שהם אינם יודעים מה הם סחים ומה הם רוצים, אלא בא איזה קוסם והוא בילבל להם את הראש והטיל עליהם איזו פרוגרמה עם שם משונה – ״בילטמור״. להיתפס להלך־מחשבה כזה יכול רק מישהו שלא מהעולם הזה, שאינו מרגיש את דופק לב העם היהודי בכל הגולה, בין של אלה שיכלו להתאסף ולקבל החלטה, ובין של אלה שלא יכלו להתאסף ונשארו אילמים מאונס. רבים, אולי מיליונים, לא הצביעו בעד מדינה יהודית – מפני שנשחטו בינתים… וגם החיים וגם המתים תובעים מאתנו שנהיה להם לפה. לי קשה קצת לקבל את התפיסה שפועלים יכולים לפעול רק מתוך הסכם כללי. באיזו ארץ נהגו כך? האם את המהפכה בצרפת עשו על פי הסכם? ואם היה מישהו שלא הסכים – האם לא היו עושים אותה? והאם כך פעלו ברוסיה, באוסטריה? תורה חדשה! האם מעמד הפועלים איננו יכול לפעול לפי צרכיו, לפי רצונותיו, לפי יעודיו, אלא לפי הסכם וחוקה?

הענין העומד לפנינו איננו, אמנם, המהפכה הסוציאלית, אבל לפועלי ארץ־ישראל הוא אינו פחות חשוב. בשבילם לעת עתה זו היא המהפכה שלהם – זוהי מהפכת חייהם.


 

נבוא לקונגרס הפועלים בעניננו הגדול


אפשרות עליית המונינו לארץ – זוהי המהפכה שלנו. בלעדיה לא יהיו לנו חלק ונחלה במהפכה הסוציאלית. מהי ה״מעשיוּת״ הרבה שתקפה דווקא בענין חיוּני זה את ה״מהפכנים״ הגדולים שלנו? כל העולם עומד ערב מהפכה – ורק אצלנו הכל יקפא על שמריו! אין זו הרגשת המיליונים היהודים שנשארו בחיים. הם חרדים ותובעים ומקווים ומצפים, ואנחנו שליחיהם. אין להם שליח אחר מאשר הפורום הזה. אינני נאיבי לחשוב שפועלי כל העולם אין להם שום דאגה אחרת מלבד דאגתנו. אבל לנו אין דאגה אחרת מלבד דאגתנו, ומשהו אולי נוכל להשמיע להם. ומה הדבר שאנחנו צריכים להשמיע להם בכל הכוח המוסרי, בכל האמת הפנימית אשר בלבנו? אני שומע שלא דבר תוחלת העם היהודי ותביעתו, לא גאולת מולדתו ברשות עצמו – העיקר עכשיו בהופעתנו בקונגרס הפועלים שנציג את עצמנו לראווה בכל גוני הקשת של התפצלותנו הסיעתית! איני מאמין שהדאגה הראשונה של פועלי רוסיה, אנגליה ואמריקה היא להציג לראווה את צבעי הקשת שלהם בקונגרס העולמי. אני מעז לחשוב שפועלי רוסיה, אנגליה ואמריקה יש להם ענין, ענין הכלל, והם יביאו את הענין שלהם – ולא תצלום הגונים. והם – אפילו פועלי אמריקה המסכנים האלה, והאנגלים והרוסים על אחת כמה וכמה – שיש להם קצת יותר מאתנו, הם באים בעניניהם. אולם אנחנו נבוא קודם כל להצטלם, שחס־ושלום לא ייגנז איזה גון הגונים, ולשם שמירה על כל צבעי הקשת וגוני הסיעות נגנוז את הענין שלנו. לא! זהו סלף דמותו ורצונו של הפועל העברי. לקונגרס פועלים עולמי נלך בענין הגדול שלנו, ואם יש ויכוח בינינו מהו הענין הגדול, נדון, נחליט – אבל נחליט לפי הכרתנו הפוליטית, ולא לפי התכסיס הסיעתי.

ואשר למשמעת – כציוני אינני מזלזל לגמרי בענין המשמעת הפוליטית בציונות. גם אני הייתי יחד עם יערי וחברים אחרים שלחמו על זאת. אבל לא באתי הנה לשם הזכרת ענין המשמעת, ולא במקרה. הסתדרות העובדים אינה מסונפת להסתדרות הציונית, ולא מפני שאיננה ציונית – אינני מכיר הסתדרות ציונית יותר בעולם – אלא מפני שהיא הסתדרות העובדים. היא צריכה להיות הבית הכללי של כל עובד ושל כל מי שעתיד להיות עובד, ומשוּם כך אין הדעה וההשפּעה מַתְנות את החברות בהסתדרות. אין חבר ההסתדרוּת חייב להיות חבר בהסתדרות הציונית, והמשמעת של ההסתדרות הציונית אינה מחייבת את הסתדרות העובדים. היא מחייבת את המפלגות הציוניות, אבל כאן אינן יושבות מפלגות, כי לדעתי ההסתדרות אינה ברית של מפלגות. ברם, יש דבר־מה חשוב יותר מאשר משמעת ההסתדרות הציונית.

מהו הדבר שנביא לפועלי העולם בשם העם היהודי? – שלושה דברים:

א. פתיחת שערי ארץ־ישראל לעליה יהודית;

ב. שלטון הסוכנות היהודית על העליה היהודית וסמכות לפיתוח הארץ;

ג. לכונן את ארץ־ישראל כמדינת יהודים.


 

מה קודם למה?


למען הבהרת השאלות אבקש מכם להניח שמעולם לא נשמעה התביעה של מדינה יהודית, יש רק תכנית שהחבר בן־ירוחם משום מה מיחס אותה לחבר ציזלינג – להביא הנה מיליון יהודים בזמן הקרוב ביותר.

ואני שואל: תכנית זו כשרה או לא? מעשית או לא? הנפסלת תכנית זו – מפני שהיא עלולה להרגיז את הערבים? המותר לנו לדרוש זאת – גם כשאין לנו בטחון שבאי־כוח הערבים יתמכו בה? היתמכו החברים בן־ירוחם וציזלינג בתכנית זו – רק אם תהיה להם ערובה מראש שקונגרס הפועלים הבינלאומי יתמוך בה? המותר לבוא בתביעה זו לקונגרס, גם אם מיעוט בתוכנו – נגיד ״השומר הצעיר״ – מתנגד לה?

ויסבירו נא לי שוללי ״בילטמור״: כיצד יעלו בזמן קצר מיליון יהודים וכיצד יְיַשבו אותם בארץ – בלי שיהיה בידינו השלטון על העליה ועל בנין הארץ?

מתריסים נגדי: האם צ׳רטר קודם להתישבות או התישבות קודמת לצַ׳רטר? ואני נזכר בשאלה הקדמונית: ״מה קודם למה, התרנגולת או הביצה? – ואינני יודע לענות. מצד אחד תרנגולת מטילה ביצה – יוצא שתרנגולת קודמת; מאידך גיסא: מנין באה תרנגולת? מביצה – יוצא שביצה קודמת. וכבר מתחבטים בשאלה זו אלפי שנים, אבל עוּבדה היא שיש תרנגולת ויש ביצים.

ובכן, צ׳רטר קודם או התישבות קודמת? בענין זה היו הרבה חליפות בתיאוֹריה הציונית, אבל החליפות באו לא מתוך שהתברר שלא נחוץ צ׳רטר, אלא קרה לנו מה שקרה לאותו שועל: כשאי־אפשר לו להיכנס לכרם, הוא אומר שהענבים חמוצים. לא נסתלקו מהצ׳רטר מפני שמצאו שלא נחוץ צ׳רטר להתישבות, אלא משום שאי־אפשר היה להשיג אותו. הרצל ניסה – לא עלה בידו. נמצאו אז יהודים, ואני עבדכם הייתי בין היהודים האלה עוד טרם ששמעתי מהחבר ריפטין על חשיבות היער לרמת הכובש, שאמרו: נעשה מה שאפשר לעשות בינתיים בלי צ׳רטר. ועשו – והִצליחו.

אם החבר ריפטין יהיה ישרי עם עצמו, הרי יודה שהויכוח בינינו איננו ויכוח של מצדדי נטיעת יערות מצד אחד, ושל מצדדי דקלרציות והכרזות מצד שני. קראתי דברי בחור אחד, כי לנו, ״אנשי בילטמור״, אין צורך בעבודה התישבותית, באשר יש לנו מדינה. יודע אני, שהבחור לא האמין בעצמו במה שכתב.

התנועה הציונית לא חדלה מעולם מהמחשבה שיש צורך בצ׳רטר וב־2 לנובמבר 1917 נדמה היה שהצ׳רטר הושג. צ׳רטר זה לא ניתן ליהודי ארץ־ישראל על יסוד העובדות הקיימות בארץ – הצהרת בלפור ניתנה לעם היהודי שעדיין לא היה בארץ – כי לא תמיד קודמות העוּבדות לזכויות.

אתן דוגמאות קוֹנקרטיות יותר. יש מפעל חשוב בארץ ושמו מפעל רוּטנבּרג. הוא לא נבנה מקודם ואחר כך באה ההכרה – הוא נוצר מפני שניתנה הזכות. וניתנה הזכות לא מפגי שהיה צורך בחשמל, אלא על יסוד זה שאמרו, כי יקומו בתי־חרושת בארץ־ישראל ויבואו לשם אנשים. וזה היה אחד הגורמים להביא אנשים. זה היה צ׳רטר לא על יסוד התישבות ועליה קיימת, אלא צ׳רטר שהביא להתישבות ועליה. וצ׳רטר אחר – מפעל האשלג: לא עבדו קודם בים המלח ואחר כך השיגו זכויות, אלא השיגו זכויות ואחר כך נוצר המפעל.

בשבילי, המדינה היהודית וגם הציונות כולה הן דק דבר אחד: עבודה עברית. עבודה עברית בשדה, בסדנה, בנמל, באניה, באוירון, בצבא, במשטרה, במשרדי המיניסטריונים, בפרלמנט – בכל מקום. והנה צריך לתת למיליון אנשים עבודה, קרקע, מים, דרכים, בטחון, אניות – ונחוץ איזה מכשיר לזה, נחוצים תנאים מדיניים. יש קודם כל השאלה על רשיונות עליה למיליון יהודים; אומרים לי: לא נחוצים רשיונות. מנסיוני אני יודע שאפשר לעלות לארץ בלי רשיון, וזה שלושים ושמונה שנים שאני כאן עולה בלתי־ליגלי, אך אינני מתאר לי שזה אפשר לעשות עם מיליון אנשים. למיליון אנשים נחוץ מעבר, נחוצה הסעה. האם אפשר לעשות זאת בלי כל הקלות ממדינות היציאה, בלי הקלות במדינות המעבר, ובלי הקלות בארץ הקולטת? והנה באו הציונים־ואמרו: תמסרו את פתח העליה לעם היהודי, השלטון על העליה – לסוכנות היהודית, היא תתן את הרשיונות.

אך אין זה מספיק לתת סרטיפיקטים. אנחנו מביאים יהודים לארץ־ישראל – לעבודה ולהתישבות. והנה בקונגרס הפועלים ישאלו אותנו, היכן ניַשב את־היהודים? – נגיד להם: יש אדמה פנויה, והם יגידו: למיליון יהודים נחוצה הרבה אדמה. נגיד להם: יש הרבה אדמה. ישאלו: איפה? נגיד: בכל הארץ – בצפון, בעמק הירדן ובעמק החוף, אבל בעיקר בדרום. ישאלו אותנו: מים יש? – בלי מים אי־אפשר לישב. נגיד להם: יש מים בצפון. אך הם יודעים, שאין להביא מים מליטני לנגב בעגלה ובחביות, כמו שעושים בהרבה משקים חדשים. השקאת הנגב מחייבת פעולה, שרק מדינה יכולה לעשותה; זה מחייב הפקעה של אדמות; זה מחייב קוֹנצסיה, צ׳רטר בלע״ז, על צינורות ועל השקאה. זה מחייב שלטון ממלכתי.

ולא את כולם נישב על הקרקע. נחוצות עוד עבודות. יכולת קליטה יש ליצוֹר. וזה תלוי, קודם כל, בממשלה, מפני שממשלה – זה גורם כלכלי. בידה המשק ובידה כוח. אם כוח זה יכול להטיל מכס על היבוא – אפשר להקים ״נשר״, וָלא – הוא לא יקום; ואם השלטון יתן רשיון – יבנו תעלת מים מִיָם התיכון לים המלח, לא יתן – אי אפשר לבנות, באופן בלתי־ליגלי אי־אפשר להשיג אדמוֹת. לכל זה נחוץ שלטון.

באים ועונים לנו: נדרוש פיקוח בינלאומי. מה יעשה פיקוח בינלאומי? נחוץ שלטון על קרקעות, חוק שיאַפשר להפקיע קרקע שאין מעבדים אותה. נחוץ חוק על בנין נמלים, על סלילת דרכים, על חפירת תעלה. איך תישב מיליון יהודים בלי זה? – לזה נחוץ שלטון יהודי. לכן אמרה התנועה הציונית: מדינה יהודית.

אבל שואלים אותי: מדינה לאחר שיהיה מיליון יהודים או לפני זה? אני אומר: שלושת הסעיפים האלה – פתיחת שערים לעליה; שלטון יהודי על עליה; מדינה יהודית – הם כולם תביעות אקטואליות ולא אידיאל לעתיד לבוא. כולן תלויות זו בזו. על כולן צריך להחליט עכשיו, עם הקמת הסדר החדש בעולם. שאלה אחרת היא הביצוע: היבוצעו הדברים מיד או לא? ואני שוב שוכח, לצרכי ההסבר, את הסעיף השלישי. כדי להעלות מיליון יהודים בזמן קצר יש צורך שתהיה הכרעה על כך במקום מוסמך, וכל הכרעה על עליה יהודית בזמנינו אלה חייבת לענות תחילה על השאלה: מוּתר ליהודים להיות רוב או עליהם להישאר מיעוט? לפני 15 שנה אפשר היה להחליט על עליה בלי לפסוק הלכה רוב או לא רוב. לא היה אז צורך להעמיד את השאלה והתנגדנו להעמדתה, כי לא היה זה צורך העליה וצורך ההתישבות. זו היתה רק הרגזה בלתי מועילה ובלתי מוכרחת, גם של הערבים וגם של האנגלים.

אך מאז נשתנו הדברים, ושום ציטטות לא תועלנה. עכשיו זוהי השאלה הראשונה: אם יגידו עליה – ישאלו איזו עליה, רוב או לא רוב. זוהי השאלה המכרעת. עצם ענין העליה מציג את השאלה הפוליטית. ולמען שתהיה החלטה על משטר של עליה – שיאפשר העלאת מיליון – מוכרחה להיות החלטה שמותר להקים מדינה יהודית.


 

עליה מהירה של מיליון יהודים – הפירוש הנכון של תכנית בילטמור


והילכך שלוש התביעות קשורות זו בזו, ובבת־אחת מוכרחים להחליט על כולן. אבל כשיחליטו שמותר להעלות מיליון – אין פירושו של דבר שכבר העלו מיליון. אלה הם שני דברים שונים. מן ההכרח שההכרעה הפוליטית תקדים את הביצוע. בטרם תוקם המדינה – יש הכרח בהחלטה מוסמכת שתוקם מדינה. כשתהיה החלטה ברורה ומוסמכת על עליית מיליון, איני יכול עדיין להגיד בכמה זמן יעלו מיליון יהודים – בחצי שנה, בשנה, בשנה וחצי? אין אני יכול גם להגיד באיזו מהירות תקום המדינה. אני רק יודע שלמען ביצוע עליית המונים והתישבותם יש הכרח במדינה.

ב״אקונומיסט״ נדפס מאמר, שאני שולל בהחלט את כל הפרוגרמה שלו, על מדינה דו־לאומית ועל פריטט; אבל בו יש דבר חשוב ביותר – הוא תובע העלאת חצי מיליון יהודים לארץ מיד. אם כן, לא בעלי הזיה, אלא עתון כלכלי אנגלי מדבר על עליית חצי מיליון יהודים מיד. ואם מישהו ישאל אותי מהי הפרוגרמה הציונית, אענה לא בשם ההנהלה או בשם ההסתדרות, אלא בשמי אני: הפירוש שלי לתכנית בילטמור הוא – העלאה מהירה של מיליון יהודים ראשון ותנאים ממלכתיים וכספיים הדרושים לכך.

האם זה מעשי או לא? האם נגייס את העם היהודי לשם כך או לא? האם נסביר את זה לעולם או לא? האם נעשה את ההכנות לכך או לא? האם נחנך את הציבור לכך או לא? אם נדבר על לבנו שהדבר הזה לא ייתכן – אז ודאי לא ייתכן. הגויים לא יכפו עלינו מיליון יהודים, גם לא מאה אלף יהודים. אך אם עונים בחיוב, זה מחייב לקבל את כל שלושת הסעיפים, באשר הדברים תלויים זה בזה: לא יתנו עליה גדולה אם לא יסכימו שארץ־ישראל תהיה מדינה יהודית, ומדינה יהודית בשבילם זהו רוב. ואת ההחלטות יש לקבל מיד. הביצוע של העלאת מיליון לא יהיה אולי מיד. אמנם ההנהלה, עד כמה שידוע לי, מעבדת תכנית של העלאת מיליון יהודים ויישובם בזמן הקצר ביותר. המומחים שיש לנו בארץ עובדים על כך, אבל זה לא ייעשה ביום אחד. אינני יכול לענות על השאלה השלישית, אִם המדינה תקום מיד. לא זוהי השאלה העומדת לפנינו. הצירים בקונגרס הפועלים לא ישאלו אותנו זאת. אנחנו תובעים מהם שיקבעו כי ארץ־ישראל נועדה להיות מדינה יהודית, ארץ של רוב יהודי. כבר אמרו זאת פעם. אמדו זאת בנובמבר 1917. אין אנחנו חיים ב־1917 אלא ב־1944, ויש 600 אלף יהודים בארץ. אנחנו אומרים: הכפילו את המספר הזה, וכל מעצורים, כביכול, להקמת המדינה – יוסרו. לדעת כל הגויים וגם לדעת כל הערבים – רוב יהודי בארץ פירושו מדינה יהודית.

אי־אפשר לנהל בוכהאלטריה כפולה ולהכריז בישיבה סגורה בועד הפועל הציוני על רצון לרוב – ואחר כך בפומבי להזהיר את התנועה הציונית מתביעות שיש בהן ״הרגזת״ הערבים. הדבר העיקרי שמרגיז את הערבים – הוא ריבוי יהודים בארץ; רוב יהודי – על אחת כמה וכמה. ומי שאומר רוב ואינו אומר מדינה – אינו אלא תמים או מיתמם, ואולי משהו גרוע משניהם.

ורק עוד הערה אחת על משמעותה של מדינה יהודית. אין זו מדינה ששולטים בה רק יהודים. בארץ־ישראל ישנם ערבים ולא־יהודים אחרים – ואין להעלות על הדעת מדינה יהודית שאין בה שויון גמור ומוחלט, פוליטי, אזרחי ולאומי, לכל תושביה ואזרחיה. לא רק שויון אינדיבידואלי, אלא גם שויון עדתי: אוטונומיה מלאה בכל עניני לשון, דת, תרבות וכדומה. במדינה יהודית ייתכן שערבי ייבחר לראש הממשלה או לנשיא המדינה – אם יהיה ראוי לכך. אבל משמעותה של מדינה יהודית היא לא רק בהיות היהודים רוב במדינה – אלא בתפקיד שיוצג למדינה זו: זו תהיה מדינה לא רק של תושביה: ולמען – תושביה – אלא מדינה שיעודה העלאת המוני ישראל מהתפוצות ולרכזם ולהשרישם במולדת.




  1. עיקרי הדברים נאמרו במועצת ההסתדרות נ״א, בימים 24—21 לחודש מארס 1944, בתל־אביב, בדיון על הוראות למשלחת ההסתדרות לועידת הפועלים הבינ־ לאומית שעמדה להתכנס בלונדון. בישיבת הועד הפועל של ההסתדרות ביום 24.2.44 הצביעו חברי סיעה ב', ״השומר הצעיר״ ו״פועלי־ציון״ שמאל נגד הצעת המפלגה לחייב את שליחי ההסתדרות לקונגרס הפועלים העולמי לתמוך בתביעות המדיניות של ההסתדרות הציונית.

    הדיון בועד הפועל נתפרסם במלואו על־ידי הועד הפועל בשם ״פרשת המשלחת לכינוס הבינלאומי של האגודות המקצועיות״.  ↩

  2. לאחר פרוץ מלחמת־העולם השניה הוציאו המוסדות הלאומיים צו התגייסות למטרות הבאות: א. לחזק ולבצר את המשק העברי בארץ! ב. להגן על הישוב העברי! ג. לבוא לעזרת הצבא הבריטי. תוך זמן קצר נפקדו מאה ועשרים אלף איש ואשה. המוסדות הלאומיים לא הפרידו בין ההגנה על הארץ ובין ההשתתפות במלחמה באויב מחוצה לה, שכן ההגנה על הארץ אין פירושה מלחמה באויב בתוך גבולות הארץ דווקא. ואילו ״השומר הצעיר״ הכריז בגילוּי־דעת שפירסם, כי ״הננו מתנגדים לגיוס הגדודים היהודיים בארץ לחזיתות העולם ולהתגייסות צבאית של הישוב שלא בקשר עם סכנת פלישה בלתי־אמצעית לארץ־ישראל״.  ↩

  3. הכוונה ל״משמר״, שמסר על דברי ב. כצנלסון באסיפת מפלגת פועלי ארץ־ישראל ״  ↩

  4. בעל בית־החדושת ״לודזיה״.  ↩

  5. בעל בית־החרושת לאריגים “אתא”.  ↩

  6. בועדה השתתפו: מ. בנטיוב, ד״ר בילסקי, פ. נפתלי, פ. רוזנבליט, ד״ר נ. י. רפאלקס (ניר).  ↩

המלצות קוראים
תגיות