לנוכח השמש השוקעת של יום־הרחצה החם שוקקה פינה מיוחדת במינה. לא רק המדרכות החדשות המו מהמון עם רב של מטיילים והמים – מי הים – מלאו מתרחצים משתכשכים; לא רק ספסלי הישיבה היו מלאים זוגות ובודדים וכסאות־הנוח שעל שפת־הים היו תפוסים לעלמים ועלמות; – גם מלמעלה לכל אלה המתה תנועה. ולא זו התנועה השקטה של בתי־קפה שאננים, כי אם המולה של מסבאה גדולה ומפולשה. חיילים באו והלכו ממנה, בילו עליה את שעותיהם הפנויות. ובשבתם בחבורותיהם הרבות, צבאו עליהם צופים – גדולים וקטנים – הללו תוך סקרנות חסרת פשר למראה חיילים משתעשעים והללו תוך קנוניות־בצע, שעשו מאחורי החיילים.

החיילים – האוסטראלים הגבוהים – לא היו שועים תחילה אל הצופים. הם ישבו אל הכוסות ובקבוקי הבירה, עד הראות כל המרפסת אפורה בשולי כובעיהם הרחבים, עד הצהב כולה מהחאקי, שדהה בשדות־הקרב הלוהטים. הם ישבו ושתו, הלכו ואחרים באו במקומם, ירדו ועלו במעלות של שפת־הים, כשהילוכם וישיבתם אמרו מחשבה כמוסה על ארץ מולדת רחוקה ורחבת־ידים כתנועת ידם. שתויים מלמלו אל מי הים וצעירים רקדו בשילוב־יד. ואם יש אשר מצאו אזרח לחלק עמו את געגועיהם הצורבים ועמדו וחגו־נעו במקומם: “הרואה אתה – אמרו – יוּ סי… פה שמש… שם שמש יפה עוד יותר… פה תפוח־הזהב – שם תפוחי זהב סביב כמו פה… פה ים… שם ים גדול הרבה יותר – אצלנו… שם…”

למלל זה לא היו מקשיבים נאמנים יותר מהנערים פרחחי הרחוב. אמנם הללו אצו אחריהם ופשטו יד, השתמשו לרעה באוסטראלי השתוי, אך עם זה אמרו לו: כן, אנו מבינים… אתה אוסטראלי טוב… קנה אצלנו שרוך… תן סיגריה. הבה מטבע־כסף – מה איכפת לך? – והאוסטראלי נתן בגודל לבבו. רקד ונתן. חג כשיכור ופיזר את מעותיו. שורר בקול צרוד על ארץ־מוצאו וסיפר בצהלת פניו האדומים כנחושת הקלל: – – “שם” – סיפור בלי סדר ומשטר – “אחי עובדים באחוזות רחבות־ידים ומהם עוסקים בציד הארנבות –ח–ח– האחד יעמיד חמישים, מאה מלכודת – לעזאזל – וצד בארנבות מלוא מחיתו – ח–ח” – וצהלו פניו צהלת־משנה לזכר המרחבים הללו של הקמה והחיה.

כן היה הדבר, בבוא החיילים במפוזר לרחוב העיר. אז היו נופלים הגיבורים אחד־אחד בידי פרחחי הרחוב – זקן שנשרו שיניו וצעיר שלא העלה עוד נוצה. והנערים – הרוכלים הפזיזים האלה – עמדו סביב ונהנו, כי ידעו ששללם בטוח… לא כן כעת, בשבת האוסטראלים יחד, בבואם העירה באוטומובילים הכבדים ובחנותם על שפת הים. כעת התארגנו גם הנערים לחבורותיהם ויום ביומו עם שעות אחר־הצהריים נדדו לשפת־הים. ערכו מצור על הגזוזטרה, עליה ישבו ידידיהם, שתו מסביב למעקה, זריזים שבהם טיפסו למעלה ונחשלים נצבו למטה וציפו. מלאה כל שפת הים את שאונם.

ובין החבורות היתה חבורה אחת ראשונה לאחרות, זריזה וממולחה ונודעה לשם שבכולן, – זו חבורתו של אברהמי הקטע. בבוא שעת־הערב היעודה והשמש נטתה, נראתה החבורה באה ממרחק ואברהמי פוסע בראשה. אברהמי לא היה, למעשה, פוסע, כי אם מהלך ושט במהירות רבה על שני קבּיו הנפלאים. כשהאפודה הישנה נופלת על רגלו האחת וקשורה במשיחת־חבל לרגלו השניה הקטעת – פסע אברהמי – הפסיעה האחת מלוא תפיסת הקב. וארבעת חבריו המתנהלים אחריו מביטים ביראה כמוסה אל קדקדו הגזוז של זה ולוחשים בכובד־ראש של עסק: אושה־חושה, אברהמי… מהר, רחימאי, כי אתה תעורר בהם רגשי חמלה.

ואברהמי אינו מכזיב. בזמן הנכון יגיע עד למטרה. בשעה שכל הבוקי־סריקי שבפרחחי הרחוב כבר נמאסו על האוסטראלים הטובים. הנה עומדים הללו מרחוק: האחד תפס בשתי ידיו את אחוריו כי ירדה עליו מהלומה אשר לא ציפה לי מיד אוסטראלי נדיבה; השני החזיק את ידו בציצית ראשו במין הבעת צער משונה, כי אבד ממנו כובעו במהומה שקמה… נערה ירקרקת ושחורה ככושית קפצה כנחש במדרגות והתפתלה, ארבה בשתי עיניה השחורות ולא התבוששה לבוא בין האוסטראלים השותים אף שנמאסה עליהם. ואחד האוסטראלים הגבוהים היה מנופף במגלב שבידו והולך ומכריז בקול מעורר זוועה, כי אוי להם לפרחחים אלו מן הסימטאות המזוהמות אם יהינו לשוב ולקפץ ביניהם – הגנבים! – –

לעת כזאת מגיע אברהמי והקבּיים מפנים דרך לפניו. הגיע – והעביד מיד את מוחו עבודת־פרך איך לסכל את המזימות, להתגבר על המעצורים ולצאת בריוח גם היום. הוא חושב וחבריו עומדים עליו שותקים – כי ידעו שבשעה כזאת רב־מזימות הוא אברהמי ואשר ייבצר מאחרים לא ייבצר ממנו לעשות. שוקל הקט במוחו, עושה סימן לחבריו ומיד מסתדרים הם בשורה. משהסתדרו מוסיף הלה לתור את החזית, מתכן בשקט את התכנית, מחשב יפה־יפה את מקום ההתקפה וכן את המקום אשר שמה יוכל להחיש מפלט בצר לו ולחבריו. חישב הכל וקרץ לחבריו, רמז אליהם בפניו הכחושים והללו מצייתים, איש אינו ממרה את פיו.

– חכם גדול. – מאשרים הם בשנייה את אמונם בו עד בלי־די.

– שיננא הוא אברהמי. – אומרים החברים.

אז ירמוז אברהמי על הארגז הניצב בסמיכות־מקום – ארגז גדול, שנקבע מכבר למחסן סגור לכסאות. ומתחת לתיבה זו, ביסודה, מציצה מחילת־חול שמבחוץ אינה נראית כמעט לעין. שמה הוא שולח את אחד מבני החבורה ואת השאר עורך בשורה אחת באופן שיד ביד תגע והאחרון בהם יגיע בידו אליו – אל אבהרמי, – כשהוא מעומד אצל שבכת המעקה פניו אל החיילים. הוא ניצב, מוחט בתנועת־יד את פניו הדלים ומרמז אל היושבים, כרמז אל חברים:

– האלו, אוסטראלים…

האם נזכרים האוסטראלים למראה פניו בדבר־מה קרוב ללבם או אולי הפנים עצמם חביבים עליהם – אך בלחוש אברהמי את לחשו – נושאים אליו החיילים את עיניהם ושוב אינם כועסים. הם מצטחקים בעיניהם השתויות, ממללים בלשונותיהם הכבדות, נושאים אילו נאומים ומאיימים באגרופיהם דרך איום וחיבה גם יחד: – אברהמי הוא “ליטל דיויל… יע… – ח–ח–” – וגם הוא עונה להם בחיוך של עסק ממקומו: “האלו, פרינד… גוּד בּוֹי. גיבּ אברהמי בּוֹטלס… תן לאברהמי בקבוקים”…

אין זאת, כי יקסום אליהם הקיטע הקטן בשתי עיניו החכמות ואיש מן האוֹסטראלים אינו מרים עליו את ידו, איש מהם אינו מרים עליו את קולו בשאגה. הם צוחקים בקול, שומטים בקבוק מהשולחן ומושיטים לאברהמי, אינם מקפידים אף אם נשאר עוד קצת שכר על קרקעיתו של הבקבוק. ואברהמי, אוסף לידיו את המלקוח.

אין הוא פנוי כעת לתענוגות, כשאר החטפנים מגוני־השם. הללו – עשויים לתת לשמצה את הוריהם ואת לחייהם למורטים בשל לקיקה של שארית שכר או קומצת טבק או סיגריטה של חייל. לא כן אברהמי. דרכו היא דרך עסק מחושבת ולכן הכל עולה בידו יפה. כמוהו גם חבריו אינם מתפנים בשעה זוֹ לקלות־ראש, אלא עמלים עמל־כפיים חרוץ ונאמן עד הגיע הבקבוק לידי השוכן אצל המחילה ושם ימצא לו מקום־סתר לפני השלח בקבוק שני אחריו.

– העוו אֶנוֹדר בּוּטל, בּוֹי… לוחשים מלמעלה האוסטראלים אם משום שהדבר היה להם משחק או ההמצאה שבדבר נשאה חן בעיניהם.

ויודע אברהמי כי משחק דרכו בחליפות. כעת שעת־רצון היא לאוסטראלים, אבל גם תמורה לזעם אינה מן הנמנע. הנה החלו שוב להתאסף פרחחי הרחוב ללא עצה ותחבולה. אותה כושית עזת־המצח גם היא החלה מנתרת. מי יודע אם אין הללו עתידים לקלקל את השורה… לפיכך הוא מכוון ביתר שאת את כל מרצו לשעת־הכושר ואינו שועה לעיפות. קבּיו שעוּנים אל המעקה ועמידתו על הרגל האחת קשה לו. פניו המצומקים והנבונים כוסו בחיורון ואגלי זיעה קטנים מבצבצים על לחייו. אולי חומדות עיניו גם הן לתפוס דבר־לקיקה. גוו משווע בשעה זו להנאה מעטה בחום השמש הצונן על פני הים, אך לבו אינו מניח ושכלו לוחש לו: הרף… והוא מוסיף לשקוע ביתר אומץ בפעלו הרב ומספר הבקבוקים העוברים לידו בחשאי הולך ורב, עוד מעט ועד לשתי העשרות הגיע.

חו–חו– די ליטל דיויל… – צוחקים החיילים לחריצותו של אברהמי, כמו נזכרים הם בשעה זו, שכל אדם צפוי להיות בעל־מום כמוהו.

– או דיז ליטל דיווס!.. – אובדים עצה המלצרים ואינם מהינים לנגוע לרעה בנהנה מחסותם של האוסטראלים.

והאורחים נהנים. נהנים ומוסיפים לשתות. נהנים ומוסיפים למסור את הבקבוקים שנתרוקנו. כי ודאי מזכיר להם זה הנער הקיטע את קיטעי־הרגל ואת גידמי־היד שראו לרוב בעיניהם. ולפיכך נכמר לבם והוא נעשה להם חבר, שותף ורע על אף גילו הרך… הוא קרוב להם כעת מכל אדם אחר, כי הוא יודע גבר מקטנותו, מה גורלו של המוּמם. הוא המכיר מכבר את מר־הפורענות, הרי ראוי לרחמיהם של אלו, הצפויים כל יום לאותה הפורענות.

– קוֹם היר יוּ… אברהמי… – קוראים הם ומגלגלים עליו את רחמיהם.

– עשרים וחמישה בקבוק מנינו. – לוחשים לו מאחור חבריו לחבורה.

מזדקף אברהמי בלי אומר ונוטל לידיו את הקבּיים לאות שהמלאכה גמורה. עשרים וחמישה בקבוק הם עשרים וחמישה גרשים ובריוח כגון זה איש לא יזלזל. עתה הוא פונה אל חבריו – זה המוּמם, שחוש־מידה צפון עמו כאותו מצפן רגיש. אם הפסיק, אות הוא שירגיש בסכנה קרובה או בשעת זעם מתקרבת מצד האוסטראלים הטובים. לפיכך באין אומר ודברים מקיפים החברים את אברהמי ומייחלים למוצא פיו – האם ישובו או אולי ינוחו? – היפסיקו או אולי יתחילו מחדש? –

– די… – פוסק הלה בלקוניות נמרצת ומתחיל להסיע משם והלאה את קבּיו.

וגם בפעם זו כיוון יפה, כי בה בשעה היתה בוקה ומבולקה. האם המלצרים התעקשו הפעם לגלות את סוד הבקבוקים הנעלמים? – או שמע פרחחים סרחו במשיכת יד בלי השכל ודעת? – על כל פנים היתה תנועה ושאגה. שוב טסה כחץ מקשת אותה נערה שטנית, שהתפתלה בין ידי החיילים האצים לתפוס אותה בחמת־זעם. שוב תפס נער באחוריו מכאב ופרחח שמט את כובעו, בעוד שבחור שחור מגודל בלורית התבצר מאחורי מדרון וביקש לערוך קרב אל האוסטראלים. –

“יו! – יו! –” – נהמו הללו כדובים מיער ואוי לו לאשר היה נופל בידיהם לעת כזאת…

אך אברהמי כבר הרחיק ללכת. כשהבקבוקים טמונים במקום־הסתר המובטח פסע בראש ומוחו שקט ורק עיפות רבה הוצקה באבריו. גם ארבעת חבריו שהלכו אחריו בשקט לא הפריעו את שתיקת מנהלם כמו העריכו בשעה זו יותר מבכל זמן אחר את אשר פעל למענם והכירו נכונה, כי כל שנפל בגורלם מידיו בא להם – לכך התנהלו לאט ולא האיצו, לא רצו להכאיב לו – למוּמם – במהירותם.

– אברהמי שיננא. – שיבחו חרש ביניהם.

– זה כוחו רב לו מעשרה בריאים. – סיפרו חרש בשבחו.

ולא שמו לב כי ההולך בראשם נשאר לפתע מאחור. תחילה חשבו, כי איבד דבר־מה ולכן שב על עקבו… אחר־כך התבוננו לאחור וראו אותו יושב על כרכוב המדרכה, אמרו – ודאי קושר את השרוך של נעלו. כן סברו והמשיכו את דרכם. אך משהרחיקו לכת ולא שמעו את אברהמי בא אחריהם, הביטו זה אל זה ועצרו בהליכתם, הציצו מרחוק אליו והחלו לחזור על עקביהם. באו עדיו ונשארו עומדים כשרויים בתמיהה קלה:

– מה לך כי ישבת, אברהמי? – שאלו.

והוא לא השגיח בהם ובקולם. ראשו מוסב לצד אחר וקבּיו מונחים לשני צדיו. היה מחכך את מצחו ומביט לצד הפוך, מקום שם עלו בחול שני ילדים זקופי־קומה, כשמכנסי רחצה קצרים לעור גופותיהם הדקים. אחריהם הביט… אחרי חבריהם הרבים המשתכשכים במים וממהרים לסיים את יום־הרחצה בעוד חום השמש האחרון ניגר למטה, לפני שקעה בים – ישב אברהמי ולא ידע את אשר היה לו, הביט אל חבריו העומדים עליו בבלוייהם. –

– מה עסק עסקו לפני שעה קלה – – מה הבקבוקים אשר משכו בסתר והיו מטמינים אותם בחול – – מה כנופיה פראית היתה זו, שריקדה והתפתלה כאותה נערה כושית מתחת לגזוזטרת החיילים – – צנח ראשו של אברהמי, ירוד וצנוח על חזהו הדל – – לא שולחה ידו אל הקבּיים, ולא עשה תנועת־קימה ממושבו. כמו זה עתה הרגיש לראשונה בכדור השמש הלוהט, העומד לשקוע נכחו.

– קום, אברהם. – קראו השותפים.

– אברהמי, מחכים אנו לך. – הוסיפו וקראו.

נגש האחד ונטל את קבּיו. נתכופף השני לפניו והטה את שכמו. עקף השלישי מאחור, הרים את היושב והרכיבו על כתפי חברו. רק אז חזרו והמשיכו את דרכם ביחד.

– אתה עיף, אברהמי? – שאלו בהשתתפות רבה.

והוא לא ענה. כשהוא שוכן אותה שעה במרומי כתפיו של חברו – היו עוד עיניו מוסבות אל הצד ההפוך – מקום שם השמש עמדה לשקוע. מקום שם עלו במעלות הילדים בריאי־הרגל… רק את קצה פניו יכלו החברים לראות ואת קצה ראשו המוטה אל החבר נושאהו. אך הוא לא ענה אם עיף או לא, כי התנועע עם הילוך נושאהו, כשרגלו האחת הבריאה ורגלו האחת הקטועה שלובות בזרועותיו של זה. הלכו גם החברים מאחור בשקט ולא אמרו דבר, כל עוד התנהלו במדרכות החדשות השוקקות מטיילים וכל עוד הבריקו הגנות החדשות לנוכח השמש השוקעת. הרגישו כי באותה שעה ירד צער לעולם ומינו להפריעו.