ב. בארצות ספרד צרפת אשכנז ובנותיהן.    🔗

דרך אחת לחכמי ספרד ואשכנז מימי רמבן והלאה. הכַפְרַנות הולכת ורבה בתוך החכמנים בספרד ובפרובינצא. זלזול במעשה המצוה. המוסר שב אחורנית. נשואי הנכר. השירה מתנַבֶלֶת. ר' יצחר סגי נהור ותלמידיו המפרסמים הראשונים לתורת הקבלה. המרחק הגדול שבין החקירה ובין הקבלה והצד השוה שבשתיהן. הדרך התיכונה בין שתיהן לחכמי צרפת. רבנו משה מקוצי בעל סמ“ג וּמִדַבְרוֹתָיו. רבנו אלעזר הרוקח. חקירתו ומסרו וגורלו. חכמים בני ישראל בהיכל פרידריך קדר גרמניא. פרידריך זה אויב נורא לישראל. פרידריך באבנבֶרג מושל מדינת אוסתריא חונן ומטיב להם. דונין המומר מלשין את התלמוד. וכּוּח רבנו יחיאל מפריז עם דונין במצות המלך. שרפת התלמוד בפריז. רשעת הכמרים ומשובת האספסוף. אזהרות האפיפיורים שבות ריקם. המלך לודויג הקדוש מגרש את היהודים מצרפת וחוזר וקוראם לשוב שמה. חבור ס' מצות קטן ביד ר”י מקורביל, וסדור התוספות בכתב. וכּוּח רמבן עם פבלו המומר בברצילונא. רמבן יוצא לארץ ישראל ומחזיר למקומו את הישוב שנחרב ביד המונגולים. מחדש את הקהלה ומכונן ישיבה בירושלם. פירושו לתורה מותו מקבורתו. גלות שְלֵמה מארץ אנגל. מעמד ישראל בארצות אירופא. רבנו שלמה בן אדרת – רשבא – בספרד. רבנו מאיר מרוטנבורג באשכנז וגורלו. ורבנו ישע' די טראני ובן בתו באיטליא. חכמי משפחת הענוים באיטליא רבנו צדקיהו בעל ס' שבלי הלקט, המתפלספים בפרובינצא עוזבים את הפשט ומחזיקים בדרך הרמזין כחכמי אלכסנדריא בימיהם. תורת הקבלה הולכת ומתחזקת. ס‘, הזהר. גדולי המתפלספים מתרחקים מן התורה למען התקרב אל הפלספה. פריקת עול תורה ומצוה בקרב בני הנעורים, בפרובינצא. רבנו מנחם המאירי ושיטתו לדרך הלמוד. השמד הגדול בגרמניא ביד הצורר רינדפליש. אבא מרי דון אסתרוק. רבנו אשר – רא“ש – האשכנזי רב בטולידו. חרם על קוראי פלספי יון בימי עלומיהם. גלות היהודים מצרפת. שארית מקצתם בערי האפיפיור שבצרפת. דיני נפשות ביד דייני ישראל בספרד. תרעומת רבנו אשר על זאת. לודויג העשירי ופיליף החמשי מחזירים את היהודים לצרפת. רשעת הכמרים גזרת הרועים וגזרת המצורעים. יהודה ליאוני ושמריה מניגרופונטי מורי כה”ק לרוברט אניוב מלך ניאפל. המליץ קלונימוס בן קלונימוס והמשורר עמנואל הצפרוני ברומי. פי’ המשנה מתרגם מערבית ללה“ק בנדבת קהלת רומי. קהלות של קראי חוזרים לדת הרבנות. ישוב חרושת ומרכולת בארץ ישראל. ר' אשתורי פרחי בא”י וספרו כפתור ופרח. השמד הראשון באספמיא במדינת נַבֶרא. אבנר‑אלפונסו די בורגוש ודִבותיו והמלשין הנוצרי גונזלו מרטינֶץ. ר' לוי בן גרשון – רלבג – וחדושיו בגבול המדע וספריו וברואיו בגבול התורה. באורים ליד החזקה: מגדל לר' שם טוב אן גאון ומגיד משנה לר' יום טוב די טולושא. רבנו יעקב בעל הטורים ודרך רוחו ורבנו יהודה אחיו. רבנו ירוחם ור' דוד אבודרהם וספריהם ר' שמעון מקינון בעל הכללים והסדרים ור' יצחק הישראלי התוכן תלמיד רא“ש. הרגות באְֶלַזס ביהם ומֶהרן. השמד הגדול מימי המגפה השחורה. פולין מפלט לישראל בעת ההיא. רוָחה בימי דון פֶדרו מלך קשטיליה. וכוחי כמרים עם חכמי היהודים. רבנו נסים גירונדי באוריו תשובותיו ודרשותיו. רבנו פרץ ור' מנחם בן זרח וספרו צדה לדרך וגורלו. רבנו יצחק בן ששת גדול הדור והפלסף החסיד ר' חסדאי קרשקש. ר' יוחנן בן מתתיהו זוכה בדינו לפני ריב שור”ח קרשקש עם ר' ישע' אשכנזי המערער על רבנות ריב“מ בפריז. שפלות “הרבנים מצד המלכות” בספרד. קלקול המדות והמוסר בספרד. וס' המוסר לר' שלמה אלעמי. השר פיכון היהודי מומת בידי גדולי היהודים בְסֶוִילָא. זעף המלך והשרים ע”ד הרצח הזה. הרגה גדולה בפראג. שמד נורא בקהלות רבות באספמיא. קדוש השם במדה מרובה. האנוסים הראשונים. שֶקֶט ומפלט בפורטוגל. ומורך לב פליטי השמדות באספמיא, ובטחון ואומץ לב בקרב פליטי השמדות באשכנז. שירת העוז לר' אביגדור קרא בפראג.

 

5151–4990    🔗

ימי תגבוֹרת קנאת הדת הקתולית ופרי תולדותיה לישראל.

נפלאים דרכי גורל אנשי המופת. יש אשר יעמול אדם גדול כל ימיו לקרב את לבות בני עמו להיות ללב אחד, והמעט כי לא יצלח הדבר בידו, כי אם ירחב עוד הפרץ לרגלי מעשהו; עוד יְגִיעַ איש זה תם לריק, והנה איש אחר מאנשי השם, אשר עיניו היו על בדק אחר לחַזקו, זוכה ומצליח גם בדבר זה, לקרב לתומו את הרחוקים בדעותיהם לתת להם דרך אחד. הנה על חפץ רבנו משה בן מימון בכל מעשיו, ואף כי בספרו היד החזקה אשר אין דומה לו, היה לתת פנים אחדים ורוח אחת לכל בני הגוי כלו למקטן ועד גדול, והנה יצא מתחת ידו ספר “מורה הנבוכים” וַיָטֶל סער גדול אשר לא קם לדממה ימים רבים מאד, ואשר שארית רתיחותיו לא נחו כמעט עד היום, כי לא התעכלו עוד דבריו גם בתוך מעי הדורות האחרונים. על יד גדול החכמים הזה התנשא עוד חכם גדול ואדיר הדומה לו בכבודו בצדקתו ובטהרתו, הלא הוא רבנו משה בן נחמן, אשר מרבית מעשיו היו פונים רק אל עֵבֶר אחד, אל חקר התורה לשמה, מבלי עלות על לבו כי ישא תלמוד תורתו פרי לעמו, גם בגבול חיי המעשה להרבות גם את השלום והאחדות, והנה הצליח ה' אותו, כי ברבות הימים היה לנס אחד לנפוצות תופשי התורה ובדעותיו הטהורות הָשלמו, לא רק הרבנים אשר רק התורה לבדה היא כל גבול חקרי לבם, כי אם גם כל הנוטים אחר הפלספה גם הנוטים אל הקבלה, אשר בקרבם שהו אותו כמעט למופת בדרכי רוחם. למן היום אשר החלו לקום חכמים אנשי שם גם בספרד גם בשתי הארצות – צרפת ואשכנז –, שכנו שתי גָלֻיות אלה לבלן לבדד. הן אמנם כי מפרק לפרק הוטל איש רב חכם מארץ אל ארץ, במחצית הראשונה למאה החמשים ותשע “בא למדינת קורטובא חכם גדול מצרפת ושמו רבי פריגורס”¹ ומאה שנים אחריי כן בא רבי אברהם בן עזרא לדרום צרפת לאנגליא ולאיטליא ויתחזק לשפוך עליהן את רוח ספרד. ומי יודע כמה חכמים אחרים היו יוצאים ובאים הנה והנה. והחכמים ילידי הארצות השונות לא קרבו זה אל זה. גם בימי היות, לרגלי גזרת האלמוחדים, פרובינצא אשר בדרום צרפת הקרובה מאד לספרד, למקלט לחכמי ספרד הלא הם בני תיבון ובית קמחי וחבריהם, לא קלטו הפלטים האלה הרבה מאוח תורת שתי הארצות ולא יושבי שתי הארצות מרוחם. ודבר זה היה נוהג ובא מראשית ימי הגדולה והתפארת לתורה גם בספרד גם בצרפת ואשכנז, י לא ידעו ראשיי חכמי הדורות הרחוקים איש את אחיו. רבנו יצחק האלפסי לא ידע את רש“י ורש”י לא ידע את הרב האלפסי, ואולי לא שמע איש מהם גם את שֵמע רעהו. קרוב הוא כי רבנו יוסף מגאש לא ידע את רבנו תם ורשבם והם לא ידעו אותו. לא כן למן היום אשר שם רבנו משה בן נחמן את תורת חכמי ספרד ארצו ואת תורת רבני צרפת לאחדים בידו למן היום ההוא והלאה קבצה רוחו את תופשי התורה אשר בכל הארצות ולא היו עוד לשתי כתות מחולקות בתוך שתי רשויות חלוקות כי אם רשות אחת מעורבת ומשותפת לכל דבר תורה חכמה ומוסר וצדקה.

ומה נפלא הדבר כי הדבר אשר לא עלה כמעט על לבו לכַוֶן את דעתו אליו, הלא הוא קרבת חכמי הארצות הרחוקות והדרכים הנבדלות עלה ביד רמבן מאליו, ובדבר אשר העיר עליו את כל כחו ולבבו, להטיל שלום בין מחזיקי המורה ובין החולקים עליו לא הצליח. הן אמנם כי אמרי אשר התרגשה שרפת המורה דממו הרוחות, כי המעררים אשר לבם היה לשמים מתחלתם ועד סופם ראו עד כמה כח המחלוקת מגיע ויבָהלו ויסוגו אחור, אך בעלי מחלוקתם לא הפילו מדרכם אשר החזיקו בה.

המתונים אשר בתוכם, אשר קשה היה להם לפרוש מִפַלְסַפְתָם, ובכל זאת לא נתנם עוד לבם למשוך את ידם כֻלה מן התורה הניחו את רוחם בהחזיקם בדרך הרמז בפתרון דברי התורה. אך ברמזיהם אלה היו נוטים תמיד גם מפשט התורה, גם מרוחה ומטעמה, למען ענות אמן אחרי דעות יון וערב. והפוחזים אשר בקרבם החלו לתת דוֹפי ביד רמה גם בּמקרא ובתלמוד גם בדעות אשר נתן גם רמב"ם בספרו מורה הנבוכים את נפשו עליהן ויכחישו גם בחדוש העולם ובמעשה הנסים אשר שָם המורה הגדול הזה ליסודי התורה. ואל בושו לקרוא על משוגותיהם ועל משובותיהם את שֵם רמבם וספרו מבלי דעת או מבלי זכור את המלחמה הגדולה אשר נלחם החכם ההוא בספרו ההוא על דבר החדוש בחכמת יָוָן כלה באריסטו ואת הדברים הנשגבים והנמרצים אשר דִבר על הפִנה הראשה הזאת ועל תולדותיה². ואם מרו הסוררים האלה גם בדברי ספר המורה אשר בשמו התהללו כל היום, לא יפלא עוד כי בעטו שבעתים ברגל גאוה בספר השני, בספר “משנה התורה” אשר כתב רבנו משה בן מימון להורות את מעשי המצות לכל חוּקתן ולכל משפטן, ויקומו וַיָפֵרוּ את מִצְוַת ציצית תפלין ומזוזה והמונים המונים מדלת העם נפתו אחריהם וילכו מדחי אל דחי ויתחתנו גם בבנות הנכר ויפרקו מעליהם כל עול תורה ומצוה. ואנחנו רק חָטא נחטא לאלהים ולרבנו הגדול רמבם ראש מורי התורה והמצוה אם נחלל את שמו המהולל על המרעים האלה לקרוא אותו על דבריהם ומעשיהם.

האנשיםם האלה אשר הרבו להתפלסף ואשר בחוקות התורה מאסו נתקו מעליהם את מוסרות המוסר אשר בין איש לרעהו וישקרו גם לאחיהם בני עמם וגם לבני הנכר לרע מאד בעיני חסידי ישראל הישרים והתמימים אשר החזיקו בכל אז גם בתורת אלהיהם גם בישרת לבם³.

ומלבד המוסר אשר ירד עשר מעלות אחורנית בספרד לרגלי התחכמות קפויה ומזויפת, החל גם הכשרון, אשר מקצוע השיר והחזון היה אחד מראשי מוסדותיו ללכת הלוך ודל. למשוררים, הרמים והנשאים, אשר מלבד שירי שעשועיהם אשר יצרו להם לפעמים לשחק בם, היה ענין מבחר שיריהם ומרביתם מרום ונשגב, היה רבי אברהם בן עזרא המאסף הנוסע לאחרונה. אך בימי אלחריזי החלה השירה לרדת מכבודה עד כי בעד בצע כסף או בעד אשפר ואשישה, אשר נתנו למשורר או אשר חשכו ממנו, היה נכון המשורר להכתיר זר תהלה לראש המרבה ולשפוך בוז וקיקָלון על ראש הממעיט, ולבלתי שמור פיו מדברי נבלות חלקלקות חשק ועגבים, אד אשר בימים ההם הֵחֵלו אנשי לב אשר רוחם הֱצִיקָתַם “לנטוש זמירות הידידים והרֵעים, ולבלום פה מלגַנות הכלַי אשר כליו רעים ולשמור לפה מחסום מלשבֵח הנדיבות והשועים ומלקרוא בשירי הנודדים והתועים, אשר במדבר החשק רועים”⁴

למראה הקלקלה אשר זממה להטות את היהדות אל פאת השמאל, אל פלספת יָוָן וערב, התעוררה בקרב המחנה בעֵבר אשר מנגד כת חכמים מתחזקים להחזיר ולהסיע אותה בכח גדול אל אפסי קצה הימין, ולהעטות את התורה במטה רזי עולם אשר דבר אין להם עם שיטת אריסטו. אבני המוסדות לכונן שיטתם, היו ספריי הנסתרות הראשונים הלא הם ספרי יצירה, פרקי היכלות וספר הקנה⁵. הרב הראשון אשר החל לסדר את השיטה הזאת, אשר קראו לה קבלה, היה רבי יצחק סגי נהור, בן רבי אברהם בן דוד בעל ההשגות לספר יד החזקה, ושני תלמידים היו לו ושמותם רבי עזרא ורבי עזריאל⁶ צעיר גירונא אשר בספרד. המה הרחיבו תורת רבם בדבר הנסתרות, ויתנו מרוחה על האדם הגדול רמבן בן עירם. את הספירות הנזכרות בספר יצירה, אשר ראשית משמען, לפי דברי הפותרים הראשונים, היא עשרת המספָרים⁷ שהם יסוד לכל מנין, פתרו בעלי קבלה פתרון אחר, כי הן עשר מדות אשר על פיהן ינהג ה' – אין סוף – את עולמו; הן הן כלי אוּמָנוּתוֹ, בהן ברא את השמים ואת הארץ ואת כל צבאם, גם כל מעשה אשר יֵעָשֶה וכל חדשה אשר תתחדש בכל עת ובכל שעה, בשמים ובארץ, בגבול הדומם, הצומח והחי ובאדם, בבשרו וברוחו ובגופו ובנשמתו ביד הספירות יֵעָשו. והן הן גם תבנית מופת לכל הנראה ולכל הנמצא בעליונים ובתחתונים. ובשתים ועשרים האותיות הנזכרות בספר היצירה, שהן מוסדות כל כתב וכל לשון, מצאו המקובלים בצורותיהן, בצירופיהן ובתוכֶן רמזי חשבונותיהן – גימטריא – עמוקות ותעלומות אין מספר⁸. ויען כי הסתעפה השיטה הזאת לסעיפים אשר לא יסָפרו מרוב, ויען אשר תדבר את דבריה במליצות סתומות הידועות רק לבעליה הבאים בסודה, לא רבו בקרב הקהל מעולם התלמידים השוקדים על דלתותיה והיודעים אותה לכל פרטיה. אולם יען כי מלבד הגיון לב בעלי הקבלה, היה משפטם מעודם לשַוֹת כבוד והדר כל כּל מצות ה' ולמַלא אחריה בכוָנת הלב בקדושה ובטהרה, היו רבים, אשר גם מבלי דעת אותה, חשבו אותה למקור חכמה ויראת ה‘, בהקבילם את רוח החיים המתרגשת בעבודת אלהים הנעבדת בידי בעלי השיטה הזאת, ובין הקֶרח והקפאון הקודר והשומם על מעשי העבודה הנעשה ביד יתר העם בדורות ההם “בספרד, שבורחין מן המצוה עד שצריכין לשכור אחד מן השוק”⁹ להוציא הרבים ידי חובתם הדומה עליהם כמשא כבד. ובדבר הגדול הזה הועילה והצליחה הקבלה באמת לפחת עוד רוח חיים באף היהדות אשר אכלה היונית את כל כחה, ולהשיב לה את קדושתה הראשונה. ובכל היות עצם עניני הקבלה הסתומים והחתומים, סגורים ומסוגרים מפני מרבית הקהל הגדול בימים ההם, יען כי לא הסכינו בה מתמול שלשום¹⁰ ולעומתם היו עניני הפלספה הנפחתים מרוב הלשונות הממשמשות בם, שגורים בפי כל, היו ביד המקובלים אבני חן אשר משכו אבירים בכחן. את ערך האדם אשר השפילה החקירה היונית עד עפר¹¹ הרימה הקבלה עד שמי מרום ותשם אותו לאות ולדוגמה לכל אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת¹²; החקירה ההיא הגביהה את המלאכים על האדם כגבוה השמים על הארץ ובעלי הקבלה בִכרו הרבה הרבה את האדם על פני המלאכים¹³; ספרי חכמי ספרד הכתובים בטעם תלמידי חכמן יון – מִלבד ספר הכוזרי – היו דבריהם מעט מִזְעָר על דבר עם ישראל, בהיות עיניהם רק אל חקרי הדעות למרקן ולצחצחן, והמקובלים שמו את כל לבם אל ערך העם אשר בחר בו ה’ וירוממו את טובו ואת אָפיוֹ את כל מקרה קטן אשר קרה אותו ואת גדוליו עד לשמי שמים, ויֵחשב להם דבר עמם כדבר אלהים. ובדברם על גורלו ועל אחריתו היו להם גלות האומה וגלות השכינה גלות אחת. וגאולת שתיהן גאולה אחת, העתידה להיות גאולת כל העולם כלו. גאולת כל היצורים ומקרא דרור לכל אשר רוח חיים באפו, ובכלל הדבר רחב לב המקובלים עד כי לא הוזילו אף כל יציר קל, ולא כל מראה וכל מעשה אשר יֵרָאה ויֵעָשה אף כי מצער הוא. על כן התעַלה בעיניהם גם ערך העולם התחתון, יען אשר גם בו נמצאו הרבה סִמני הכשר טהרה וקדושה, ואינו נבדל מן העולם העליון כי אם ברב או במעט, ובכל יתרון המדרגה הגבוהה על המדרגה השפלה ממנה, הנה שתיהן שלַבי‑גרם מעלות אחד הן. לא כן בעלי השיטה היונית, בעיניהם לא נחשב העולם הזה כי אם כחומר עכור מלא סיגים, אשר חלאתו לא תצא ממנו לעולם. ותחת אשר חזו מרבית חכמי ספרד את חזות הכל רק בראות חכמי יון, עולם נוהג כמנהגו, סדר חיים אשר אין חפץ ולא נֹה בו, שאשר אין קץ לכל עמלו שמעולם לא חדל ועד עולם לא יחדל, החליטו בעלי הקבלה כי דרך רוח מין האדם כלו עולה מחיל אל חיל מדור אל דור, ועולמו מעלה עמו, וכי לא ברא ה' את עולמו הגדול הזה, בלתי אם להיות הולך וגָדל וטוב, להָתם כל חטאת, להמתיק כל מרה, להפוך כל קללה לברכה ולהביא צדק עולמים כי “תכלית הבריאה היא תכלית הטוב”¹⁴.

הן אמנם כי כל הדעות הצרופות והנעלות האלה, אשר התיכו המקובלים עם שיטת הספירות למוצק אחד, בנות הנבואה והאגדה הן אשר מעולם התוַדעו בטהרתן לכל חכם ולכ צדיק בישראל, בכל זאת הגדילו בעלי הקבלה לעשות בהרימם אותן על נס ובהפיצן אותן בקרב הקהל. לעומת זה לא הטיבו לרוח התורה בתתם מהלכים בתוך כל העם למיני רזים ורמזים הראוים רק לאנשי קדש יחידי הדורות. כי מלבד טבע עצם ענין כזה כי עלולות הנפשות להשתבש בו שבוש מזיק ומסוּכן מאד, הנה מצאו כמעט בכל דור ודור אנשי רמיה¹⁵ מחסה ומסתור בצל הסודות והנסתרות להתעות את ההמונים במזמותיהם ובנכליהם ולהוליכם שולל בדרכי תהוּ. על כן ככל אשר יש לנו להחזיק טובה רבה לשיטת הקבלה על הכריעה את הכף כנגד הכפרנות הנפרצה ככה יש לנו להכיר ולהוקיר את גדולי רבותינו אשר גם בדורות ההם שמו את כל לבם לנצור את הדרך אשר דרכו בה אבותינו מעולם מבלי פנות אנה ואנה.

כי אף כי שונות היו דרכי שוחרי הפלספה בדורות ההם מדרכי בעלי הקבלה, באמור בעלי הקבלה בלב שלם לרפוא את היהדות מן התחלואים אשר חלתה בה הפלספה, בכל זאת נמצא צד שוה ביניהן, כי שתיהן אמרו להנחיל, כל אחת לפי טעמה, את בני עמן דעות או רמזי דעות, אשר מרבית החכמים, נלאו למצוא את דוגמתן מפורשת בתורה העתיקה הכתובה והמסורה בידם. על כן בעוד אשר רבו בארץ ספרד ובמדינת פרובינציא הפונים אל הימין או אל השמאל, התחזקו חכמי צרפת להַשיר את עפעפיהם לנגדם מבלי העֵיף עין הנה והנה ולא נשאו את לבם הטהור בלתי אם אל התורה התמימה “להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות” את כל דבריה מבלי הוסף עליה דבר אשר לא מצאו מפוֹרש בפיה ובפי נביאיהם ובפי משנתם ותלמודם. את הדבר הזה הביע רבנו יהודה החסיד בפה מלא ובשפה ברורה כי בכל חכמתו וצדקתו לא יזכה האדם, בלתי אם בהיות לו רק דברי המקרא והתלמוד לבדם לתורת אלהים אמת¹⁶ ועל כן היו לו למורת רוח גם מעשה מחשבי קצים גם השבעות המלאכים וזכרון שמותיהם בנטות לבו גם מן הנסתרות¹⁷ גם מן הפלספה. ורב אחד אשכנזי, רבי משה תקו, קרא ריב גם על החקרנות גם על הקבלה במקוריה הראשונים¹⁸.

תחת החקרנות היתרה, ילידת ארץ יון, אשר הוליכה את חכמי ספרד בגדולות ובנפלאות מהם, מסכה ספרות המקרא והתלמוד על חכמי צרפת ואשכנז, אשר בה לבדה הגו כל ימיהם, רוח דעת צלולה ואהבת הפשט, המתקבל על כל לב תמים ובריא, עד כי החליט אחד מפוסקיהם הותיקים והתמימים על דבר עצם המלאכים לאמר. “הכחות הטובות אשר מהם נמשכו המעלות הטובות נקראות מלאכי השרת והכחות הרעות נקראו מלאכי חבלה”¹⁹.

למען הגבר את תלמוד התורה התמימה את מעשה מצותיה ואת טהרת הלב על חקרי דעות הנכר אשר מרביתן אין פרי בעמלן, קם בצרפת איש חסיד וענו וגדול בתורה, למורה דובר צדק הלא הוא רמנו משה מקוצי²⁰ (5020‑1260) אשר נחשב עוד על בעלי התוספות. רבנו זה ידע הוקיר את רמבם ואת מעשיו ואת פרי מעשיו להרביץ תורה בישראל מאד מאד²¹ ויחבר ספר פסקי הלכה בשם ספר מצות גדול²² (– סמ"ג) על כל המצות גם על הנוהגות רק בזמן שבית המקדש קיָם וישַו את נפשו במרבית הלכותיו כתלמיד נאמן לרמבם ולא נטה מאחריו בלתי אם במקום אשר חכמי צרפת רבותיו יורו אחרת²³.

אף כבד הרב מקוצי את המדע וישם את חקר טבע גוף האדם ואת בניָנו ותכונת אבריו למקור חכמה ומוסר לקהל שומעיו²⁴. אך בתורת מוסרו ובטהרתו הגדולה אשר לא סר ממנה, היה תלמיד נאמן לרבנו יהודה החסיד רבו המובהק גם בתלמוד והלכה. וככל אשר בִכרו כל חבריו הצרפתים את הפשט והדעה והצלולה על פני הסוד והרמז בגבול התורה, ככה לִמד הוא ככל חכמי ארצו מפי רבו לבלתי חשוב לפרי חכמת אישר רק את המעשה הטוב ולא “חכמת דברים” אשר אין שארית לה בחיים²⁵.

ויתחזק רבנו משה הצרפתי הזה, ויעזוב את עירו ואת ארצו ויקם וילך ארצה ספרד ופרובינציא, אשר קרוב הוא כי לא ידע גם את שפת יושביהן אל נכון, ויתן את כל לבו לגדור בלשונו הרכה הדוברת שלום, את הפרצות אשר פרצה החקרנות הקפויה בקרב אחיו בגבול התורה המצוה והמוסר. ויסב מעיר לעיר ויטף באזני אחיו, את תוכחותיו הרכות והנמלצות אשר שלשה פנים היו להן, הלא הן: טהרת הדעות, משמרת המצוה ומשמרת הצדק. את עיני “חכמי ספרד” אשר היו לו מהְלכים ביניהם, שקד לפקוח ולהוכיח להם מה רעוע היסוד אשר עליו הטביעו המפלספים את אדניהם, בהעידם עליהם את דבר המקרא האומר: “דע את אלהי אביך” ובהאמינם כי הדעת את שיטת אפלטון או אריסטו, היא דעת האלהים האמורה במקרא זה, מפי דוד אל שלמה בנו, והנשואה על שפ נביאי אלהי ישראל. ויוֹכח להם הרב מקוצי “כי בה הביע דוד במצותו זאת אשר צוה לבנו “דע את אלהי אביך ועבדתו;” שכמו שהוא חנון ורחום ועושה משפט וצדקה כן תעשה אתה. והא לך שני עדים: יאשיהו, שנאמר עליו: אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו דן דין העני ואביון אז טוב לו הלא היא הדעת אותי נאום ה' ונאמר עוד [מפי ירמיהו]: אל יתהלל חכם בחכמתו – – כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'”²⁶.

תוכחת כזאת, אשר יש עוד להוסיף הרב עליה, אמנם היא סם מצרף ומטהר את דעת אלהים אלהי ישראל מכל סיגי נכר. רוב הדבר כי בדבר טיב הדעות דִבר רק באזני המבינים, אולם באזני הקהל הגדול הנאסף אל בתי הכנסיות דִבר רק על דבר המצוֹת אשר הזניחו, הלא הן מצות ציצית תפילין ומזוזה, ועל כלן על דבר הנשים הנכריות אשר נָשאוּ רבים מהם. לדבריו על אודות משמרת גופי המצוֹת בפרטיהן ודקדוקיהן, היה מקדים את מִדַברוֹתָיו על דבר ערך האדם בכללו ועל ערך ישראל ותורתו עד כי נראו להם מצוֹת המעשה כענפים היוצאים משוֹרש עבודת אלהי ישראל הכוללת, אשר הטיף עליה באזניהם על כן ערבו עליהם דבריו. אף הבליע להם דברי עצה ותחבולה איככה יש להם לכלכל דבריהם עם המסיתים הנוצרים היוֹקשים להם פחים ומה יש להם להשיב על דבריהם²⁷.

ולא רק אל המצות אשר יעשה איש ישראל לשם עבודת ה' שם הרב הנכבד הזה את פניו לחדש את כחן, כי אם תורה אחת ומשפט אחד היו בעיניו למצו אהבת ה' ויראתו ומשמרת פקוּדיו, וּלמצוֹת המשפט החסד והצדקה אשר בין איש לרעהו. ויהי מדריך במִדַברוֹתיו את אחיו בני עמו למדת הענוה²⁸. וילך גם הוא בדרכי מורהו הזך והטהור רבנו יהודה החסיד להחמיר מאד מאד באסור הונאת הנכרי²⁹ ולהזהיר מן האִסָר הזה והזהר בדברים נכוחים ומרצים מאד ולהודיע “כי המשקרים לגוים וגונבים להם” חטא גדול הם חוטאים לה' אלהי ישראל, מפני “שאומרים הגוים אין תורה לישראל”³⁰. ויוֹרֵם הרב מקוצי להחמיר עוד יותר מאשר החמירו בדבר הזה חסידי מורי ישראל מדור דור "כי עתה שהאריך הגלות יותר מדי, יש לישראל להבדל מהבלי העולם ולאחוז בחותמו של הקדוש ברוך הוא שהוא אמת, ולא לשַקר לא לישראל ולא לגוים, ולא להטעותם, ולקדש עצמם אף במותר להם שנאמר שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. וכשיבא הקדוש ברוך הוא להושיעם, יאמרו הגוים בדין עשה, כי הם אנשי אמת ותורת אמת בפינם. אבל אם יתנהגו עם הגוים ברמאות יאמרו ראו מה עשה הקדוש ברוך הוא, שבחר לחלקו גנבים ורמאים³¹.

וה' היה עם פי הרב התמים הזה, ודבריו התמימים עשו פרי רב מאד, כי בכל המקומות אשר עבר הטו שומעיו את אזנם אליהם³² עד כי חזרו "וקבלו עליהם אלפים ורבבות מצות תפלין ומזוזות וציצית³³. ויהי המעט משומעיו כי שבו לקיֵם את המצוֹת הנזכרות, שאין בהן טוֹרח ורק מֵעַצלות ומרפיון וּמפַחזות הזניחו אותן, כי אם שמעו לקול המוכיח הזה גם בדבר הקשה מאד, ויעמדו בנסיון אשר אין כמוהו, כי הוציאו גם את הנשים הנכריות (4996‑1236)³⁴ אשר נשאו להם למיום אשר החלו לפרוק מהם עוֹל התורה. ובכן הגדיל רבנו משה מקוצי בימיו את מעשיו, כאשר הגדיל עזרא הסופר בימיו. וכמעט ברור הדבר כי הֵחֵלוּ שָבֵי פשע אלה להטיב את דרכם ואת מעשיהם גם בדברים אשר בין איש לרעהו.

וגם השמים והארץ שתו ידם עם הצדיק התמים הזה כי ענו אמן בכל כחם על דברי תוכחותיו, כי חזיונות נראו ברקיע השמים בימים ההם, גם הארץ רגזה תחתיה, גם חלומות רעים הבעיתו את יושבי הארץ גם את בני ישראל גם את הנוצרים. וירך לב הפושעים וישובו אל אלהי אבותיהם³⁵.

כאשר העמיד רבנו יהודה החסיד הצרפתי, בן רבי יצחק מעיר פאריז, את הרב מקוצי לתלמיד יוצא בעקבותיו להטיף מוסר וצדק בישראל, ככה הקים רבי יהודה החסיד האשכנזי, בן רבנו שמואל מעיר רֶגֶנסבוּרג, תלמיד זך וטהור הלא הוא רבנו אלעזר בן יהודה מעיר ורמייזא (מ' 4990‑1230), אשר על שם ספרו נקרא “הרוקח”, למורה צדק ומישרים לקהל עמו. חטר היה מגזע משפחת רבנו קלונימוס, מלוקא אשר הביא כרל הגדול בימיו מאיטליא לגרמניא, ומלבד אשר היה רבי יהודה רב גדול בתורה כאחד גדולי דורו³⁶ ופַיטָן³⁷ היה תוכן וידע גם מדעי החול הידועים אז באשכנז³⁸ ותחת אשר הרב מקוצי החזיק בדרכי גדולי בעלי התוספות ליַחֵד את כל לבו אל הנגלות לבדן כאשר הורוהו רבו רבנו יהודה החסיד הצרפתי, שם רבנו הרוקח את פניו גם אל הקבלה כאשר הורהו רבו החסיד מרגנשבורג. אולם שונה היתה שיטת רבי אלעזר משיטת המקובלים אשר בספרד, כי את דבר הספירות לא העלה עוד על שפתיו, אולם תחת זה הִרבה לשום את תוֹכן חשבון האותיות לאותות זכרון לרמזיו, גם מן החקירה הברורה והמבוקרת לא הניח את ידו, כי העלה על אחד מפרקיו אשר קרא לו “סוד היחוד והאמונה” דעות צרופות ומזוקקות, על דבר טהרת דעת אלהים ועל יקרת נפש האדם האהובה לאל מחוללה, אשר שם אותן רמבן לדוגמה לפרי פלספה ומבהקת. תמצית דעותיו אלה היא כי "הבורא הוֶה בכל, וקרוב לגוף יותר מן הגוף לנשמה, ואין דמיון לו ברוך הוא– – כשם שאין אברים לנשמה שיצאה מכסא קדשו, כך אין לבורא דמות וגוף וצורה כלל³⁹. לעומת זה הורה דרך חדשה לתשובת החוטאים, הלאהיא תשובת המשקל לאמר, כי שקול ישקול החוטא את ההנאה אשר נהנה בחטאו וכנגד המשקל הזה ירבה החוטא צום וִיענה את נפשו⁴⁰. הדרך החדשה הזאת לא היתה לרצון גם לבחירי חסידי המקובלים⁴¹. ככל אשר רחקו בדרכי למודם שני הגדולים הרב מקוצי והרב מגרמייזא תלמידי שני החסידים המופלגים ההם, ככה היה להם לב אחד ורוח אחת בטהרת לבם ובהגיוני קדשם. ואף כי ראה החסיד הקדוש הזה עני בשבט עברתו בפרוץ אנשי הצלב המרצחים אל ביתו ויהרגו לעיניו את אשתו הצדקת ואת שתי בנותיו ואת בנו ואת תלמידיו וישאר בשכול ואלמון ובחוסר כל⁴², ובכל זאת לא חדל החסיד הנשגב הזה להטיף כל ימיו לחסד ולצדקה ולאהבת הבריות החלוטה לכל איש ולכל עָם בכל דבריו ובכל ספריו ולשאת את כל הבא על איש בדומיה מבלי הגות כל הגיון נקם ומשטמה.

ומצוקות בני ישראל הלכו הלוך ורוֹב. עלילות הדם אשר אחריתן היו הֶרֶג וּמשִסה התעוללו במקומות שונים בגרמניא, ויפנו בני ישראל אל האפיפיור גרֵגוֹר התשיעי וַיוֹצא כתב הדת אשר הזהיר בו לבלתי הָצֵק להם, אך דבריו לא עשו פרי.

לעומת המכות אשר חִלה האספסוף הקתולי וכהניו ושריו בישראל, העשירו בני העם העשוק והרצוץ הזה את ספרות עמי אירופא, בהיות הם מרבית שומרי משמרת המדעים גם בחקרי לבם גם בתרגומיהם ובפתרוניהם לספרים אשר תרגמו ויפתרו לעמי הנוצרים. והקסר החכם פרידריך השני לבית הוֹהֶנְשְטוֹפֶן ידע להוקיר את כשרונם, ויקרא ליעקב אנטולי בעל ספר מַלמַד הַתלמידים, חתן רבי שמואל אבן תיבון, מפרובינצא ויבא אליו אל עיר נֵאָפֶל באיטליא, מקום משכן קיסר גרמני זה ויְתרגם לו את פתרוני חכמי ערב, אשר פתרו את ספרי פלספת אריסטו לשפת רומי. אף בא קסר ה בכתובים עם איש עִברי צעיר לימים מעיר טולידו ושמו יהודה בן שלמה הכהן, תוכן ואסתרולוג, תלמיד לרבי מאיר אבולעפיא, ונוטה לשיטת הקבלה ויתן לו מהלכים בהיכלו. את מחסורי חכמי ביתו היהודים כלכל כיד המלך. והנה על פי מעשיו אלה הלא יש לחשוב כי אוהב ישראל, או כי לא שונא היה להם, המושל האדיר הזה השונא את כהאפיפיור שנאת מות, והבוזה בסתר לבו את הדת הנוצרית. ומה נשתומם לשמוע כי לא היה נופל באיבתו לישראל מלך חכם זה מן המלך המבהיל לודביג הקדוש מושל צרפת בן דורו ואיש בריתו, וכי שם את כל גזרות סוד הכמרים לחוק בכל ארצותיו, עד כי החמיר מאד על בני ישראל לשום את אות הדֵרָאון על בגדיהם ויכלָא גם כָלוֹא את העברים יושבי פַלֶרמוֹ בגֵרות אשר הקצה להם למושב. ובנשיא הראש הסר למשמעתו הלא הוא פרידריך לבית בַאבֶנְבֶרג זרק מרה על תתו חוקים טובים לבני ישראל יושבי אוסתריא ארץ ממשלתו. ובהגש אנשי קהלת ישראל אשר בעיר פולדא את משפטם אל הקסר הזה על דבר עלילת הדם אשר שמו עליהם הקתולים, ואשר על אודותיה הרגו מהם ארבע ושלשים נפש, הועיד הצורר העריץ הזה סוד שופטים ויאמר כי אם יצא משפט השופטים לחובה אז ישמיד את כל בני ישראל היושבים בארצותיו, ובפרוץ המוֹנגוֹלים מירכתי אזיא עד גבול מזרח גרמניא השיא עֲוֹן אשמה על היהודים, כי הביאו את האויב הזה על הנוצרים למען הנָקם בם ויתן ענֶש כסף על רבים מבני ישראל. לא כן הגה לב נשיא הראש פרידריך לבית בַבֶנבֶרג המושל באוסתריא אשר כל שם אמץ לבו וגבורתו קראו לו פרידריך “עֱרוך מלחמה”⁴³. מלבד אשר נשא באוסתריא ארץ ממשלתו את ראש שני אחים יהודים בתוֹך הגרָפים, הוציא חֻקת משפט בעלת שלשים סעִפים על דבר היהודים, כי ההורג נפש מישראל מות יומת והמוחץ כופר רב ישלם או ידו תקָצץ. האיש אשר ישח ידו אל אשת ישראל יָקֹצו את כפו. בשום נוצרי עלילות דברים על איש יהודי לא ישָפט העִברי על פי עדים נוצרים לבדם בלתי אם בהיות עוד יהודי עמהם. הגוזל ילד מאיש ישראל לנַצֵר אותו ישָפט משפט גונב נפש. בכבוד בתי תפלות ישראל ובתי קברותיהם יש להִזָהר ודין בתי דיניהם דין הוא לכל איש ישראל. מלבד החוקים האלה נתן להם עוד חוקים טובים בדבר העסק והמסחר. ואת פקודתו זאת חתם בדברם אלה, כי ישמח לבו להטות חסדו לעם הזה. זכר המושל הצדיק לבית באבנברג יהי לברכה, כאשר היה מעשהו לברכה לאבותינו, כי מקץ עשרים שנה שָמו מושלי פולין הגדולה, מַיְסֶן ותִירִינְגֶן את המשפטים האלה לחוק גם בארצותיהם.

ובהקהיל האפיפיור גרגור התשיעי את הקתולים עוד הפעם למלחמת הצלב התגודדו אנשו הצלב על קהלת אניוב⁴⁴ ועל קהלות אחרות בצרפת ויכבידו את ידם על יושביהן להתנצר, ויהי כאשר לא אבו לשמע בקולם ויפלו עליהם באכזריות אשר תסַמֵר שערת שומעיה, וירמסום ברגלי סוסיהם ולא חסו על נשים הרות ועל ילדים רכים ויפלו שלשת אלפי איש חלל מישראל וחמש מאות איש אשר עיפה נפשם אל מציקיהם עזבו את דת אבותיהם. ויתעללו הפראים בספרי התורה וישרפו את הבתים ויבזו את שללם ולא נתנו אנשי הדמים את חללי ידם לקבורה. ויפנו ראשי הקהלות עוד הפעם אל גרגור התשיעי ויוצא אגרת פתוחה אל לודויג השביעי מלך צרפת ואל בישופי ארץ ההיא (4995‑1235) ויער למוסר אזנם כי אין כנסת הנוצרית רוצה במיתת היהודים ולא בהתנצרות אנוסה, אך מעט היתה התועלת אשר הוכילה להרך לבב צאן מרעיתו אשר נהפרו לחַיתוֹ טרף מאשמת כמריהם.

אם אבד מנוס לישראל מפני צורייהם האורבים לדמם ולקנינם, נותר מפלט לרוחם, הלא הוא בית המדרש אשר שם על יד התלמוד המתוח לפניהם ובתוך רבותיהם חבריהם ותלמידיהם השיבו את נפשם העיֵפה מן המעין היוצר מבית ה', ממקור התורה אשר היה להם לנחל עדנים, אך גם את מקור החיים הזה יעצו אויביו לסתום. יהודי מומר ניקולוס דונין שמו, כתב שטנה על התלמוד כי נמצאו בו דברי חֲרָפות על יוסד דת הנוצרית ואמו. ויוֹעֶד לודויג התשיעי ועד מִתְוַכֵחַ בפריז, אשר נקראו אליו רבנו יחיאל מפריז, רבנו משה מקוצי, רבי יהודה בן דוד ורבי שמואל בן שלמה להושיב על דברי דונין. ואם השכיל רבנו יחיאל להצדיק את התלמוד ולגוֹל מעליו את הדברים אשר חִפֵא עליו המלשין המומר, נחפשו כל בתי ישראל בצרפת בגזרת האפיפיור, וספרי התלמוד וכל הספרים הנִלוים אליו נגזלו ביד חזקה וַיִטָעֲנו על ארבע ועשרים עגלות וישרפו בפריז ברחוב העיר לעין כל (5004‑1244). ויתאבלו כל בני ישראל יושבי צרפת על אבדן מחמדי קדשיהם. ושני תלמידי חכמים, הלא הם רבי אברהם הַבֶדְרַשִי ממדינת פרובינצא ורב גרמני אשר יצא לו אחרי כן שם תהלה בתוך עמו הלא הוא רבנו מאיר מרוטנברג “קוננו קינות שוברות לבּ על שרפת התורה”. ומה חַדו ומה מרו ומה נכונו דברי רבנו מרוטנבורג אשר בִטא במרי שיחו על תורתו השרופה, על בת עמו המעושקה ועל רומי הקתוֹלית עוֹשַקְתָה האכזריה:

אֵיכָה נְתוּנָה בְאֵש אוֹכֵלה תְאֻכַל בְאֵש בָשָר וְלא נִכְווּ זָרִים בְגַחַלָיִך עַד אָן עֲדִינָה⁴⁵ תְהִי שוֹכְנָה בְרוֹב הַשְקֵט וּפְנֵי פְרַחַי הַלא כָסוּ חֲרוּלָיִך תֵשֵב בְרוֹב גַאֲוָה לִשְפוֹט בְנֵי אֵל בְכָל הַמִשְפָטִים וְתָבִיא בִפְלִיַלִיך – צורי בלפיד הַלְבַעֲבוּר זה נְתָנֵך כִּי בְאַחֲרִית תְלַהֵט אֵש בְשוּלַיִך⁴⁶.

ורבים מן הוָתיקים היו צמים מדי שנה בשנה לתשובת יום השרפה. ובכל זאת לא הפיקו הצוררים את כל זממם. ואף כי גזר לודויג בתשיעי גזֵרת גלות על כל איש ואיש אשר ימצא בידו ספר תלמוד, מצאו להם בני ישראל תחבולות לחדש הספרים ולהסתיר מעיני האורבים להם ויוסיפו ללמד את תלמודם ולהשיב נפשם בו כתמול שלשם. אף על רופאים בני ישראל גזר סוד הכמרים לבלתי רַפֵא איש נוצרי ועל כל איש נוצרי מתרפא ביד ישראל נגזרה גזרת חרם הגדול. אך לענין זה שבו דברי הכמרים התקיפים ריקם, עד כי אלפונסו אחי לודביג הקדוש מלך צרפת, אשר היה חש בעיניו מאד, התרפס לפני הרופא אברהם ממדינת ארגון כי יואיל להִדָרֵש לו לבא אליו ולרפוא אותו.

ובקהלה החדשה, קהלת פרנקפורט על נהר מַיִן, התגלע ריב בין היהודים ובין הנוצרים על דבר איש ואשה אשר מִחוּ בבנם נער עברי קטן אשר התנצר. ויֵחם לבב המתקוטטים וישלחו יד איש ברעהו ויפלו חללים אחדים גם מן הנוצרים. ומן היהודים נפלו מאה ושמונים אשר הציתו עליהם את בתיהם ותצא האשם ותאכל את חצי העיר (5001‑1241). ומפחד הנוצרים עזבו ארבעה ועשרים איש את דת ישראל. הרֵגות אכזריות כאלה התרגשו גם בעיר קיצינגן אשר במדינת בַוַר (5003‑1243) גם בעיר פוֹרְצְהֵי (5004‑1244).

להבדיל בין הנבלה ובין הנדיבות, בין התועבה ובין קדש הקדשים, יש להקביל את מעשה המרצחים החנפים בדם אל מעשה רבותינו התמימים הקדוֹשים אשר היו בימי אנשי הדמים ההם. מבלי הִתְיָאֵש ומבלי הִתְרַפוֹת למראה הצרות התוקפות עליהם יום יום נועדו גדולי הדור באחת משלשת הערים הגרמניות שְפַיֶר וַרְמַיְזָה מַגֶנְצָא⁴⁷ לתקן תקנות לקהלות ישראל אשר אחת מהן היא לבלתי הַגְבֵר את כח הרב על כח הקהלה ואחת מהן היתה אזהרת אסור חמורה מאד לבלתי הוֹנוֹת ולבלתי רמות את הנכרי.

עלילות הדברים אשר שמו הכמרים והאספסוף, כי ישחטו היהודים את עולליהם, למען שים את דמם במַצותיהם וכי יתעללו בַכַוָנִים⁴⁸ אשר בכנישת הנוצרים העירו את לב האפיפיור אינוצנטי הרביעי, להוציא כתב הדת אשר הכזיב בו את כל השקרים ההם, וכי כֻלם אינם בלתי אם תוֹאֲנָה להתעשר מִבזַת חללי ידם. אך העם הלהוט אחרי השלל ואחרי הדמים לא הטה אזנו בדבר הזה אל כֹהניו. ובני ישראל ראו כי הֵרַך האפיפיור את לבו מצאו את לבבם לחלות את פניו להשייב את מחשבתו בדבר גזרת האסור על ספרי התלמוד ולהשיב להם את שארית ספריהם הנגזלים האצורים בפריז. ויאות להם האפּיפיור רק בדבר הזה, כי יציע לפני ראשי כמריו להועיד עוד הפעם וַעַד הקרדינַל היושב בפריז למוסר את אוֹזן רבו, על עלות דבר כזה על לבו, ולא אבה ולא שמע אליו. כאשר היה קרדינל פריז קַנָא גדול מן האפיפיור כן היה לודויג התשיעי מלך צרפת אדוק גדול ממנו, עד כי בשמעו במצרים, אשר הלך שמה לשם מלחמת הצלב, את דברי המשלמנים המקנטרים אותו כי היהודים אויבי דתו ישכנו באין מחריד בארצו הוציא בשובו אל ביתו דבר שלטון ויגרש את כל בני ישראל יושבי ארץ ממלכתו (5014‑1254). אך מקץ שנות מספר שב ויפתח לפניהם את שערי צרפת.

וגם בעת הטלטלה והנדודים אשר הֻטלו אבותינו יושבי צרפת מקלע אל קלע ומספרי התלמוד לא נותר להם בלתי אם מעט מזעיר כאשר התאונן רב גדול בימים –:“אזל רוחי ותש כוחי – – מחמת המציק אשר גברה ידו עלינו ומחמד עינינו לוּקח ואין בידינו ספר להבין ולהשכיל” בכל זאת לא נרפו ולא התרפו רבותינו הנעלים, ויחזיקו בכל עוֹז בתורתם הקדושה. ולרבנו יחיאל מִפַרִיז היו עוד שלש מאות תלמידים, אשר קרוב הוא כי מרבית תלמודו אשר למד אותם היה על פה. אך יד נדיבי צרפת קצרה מכלכל אותם, עד כי המריץ המחסור את רבנו יחיאל לשלוח צירים אל ארץ ישראל ואל סביבותיה לתמוך את ישיבתו. ולא אל דורם בלבד היו עיניהם נשואות, כי אם שמו לב גם אל הדורות הבאים לחתום תורה בלמודיה. ויקם רבנו יצחק בן יוסף מעיר קורביל בצרפת חתן רבנו יחיאל ויכתוב ספר מצות קטן אשר קראו לו גם “עמודי גולה” על היות בו רק הדינים הנוהגים בגולה בזמן הזה, לא כספר מצות גדול לרבנו משה מקוצי אשר אסף אל ספרו, כאסוף רמבם, גם את הדינים הנוהגים בימי היות מקדש בירושלם. מלבד ספר זה אשר היה למורה הלכה לכל איש כקטן כגדול, עמדו בעלי התוספות האחרונים הלא הם רבותינו משה מעיר איברא, אליעזר מעיר טוך, פרץ בן אליהו מעיר קורביל ושמואל בן שלמה מעיר פלייזא ויעלו את דברי רבותיהם, בעלי התוספות אשר היו לפניהם, אשר פירשו ואשר חדשו, על הכתב ויקראו להם “תוספות” אשר רק אפס קצתן ולא כוּלן עלו על ספרי התלמוד המודפסים אשר בידינו. התוספות האלה היו למקור בינה חריפה ועמוקה ולאוצר דת ישרה ורחבה, לכל חכמי הלומדים עד היום, ולספרות הבִקֹרת המובהקת הראשנה, כמעט לכל בנות מינה אשר בכל העמים.

ובאנגליא שאפו בני ישראל מעט רוח במות מלכה הבליעל יוחן בלי ארץ וירושת העצר נסבה אל בנו הקטן הנריק השלישי. כל השנים אשר לא מלאוו עוד ימיו למלוך ואומן המלך, פמברוק, מושל בשמו לא אֻנָה להם כל רע. אולם בעלות הנריק על כסאו ונפשו הרחבה הרודפת תענוגות בשר לא שבעה הון שם את עיניו בכיס היהודים למלא ממנו תמיד הַשְכֵם וּמַלֵא את אוצרותיו, ויבחר מקרבם סוד קריאי מועד אשר יערבו לו ערוּבה כי תרומות היהודים תשֻלַמְנה בעִתָן, וַיֵצֶר מאד לבני ישראל, ולא יכלו נשוא עוד משא המִסִים אשר העמיס עליהם המלך ואת רשעת הכמרים אשר היו משליחים בם את האספסוף ויפילו את תחנתם לפני המלך לפתוח לפניהם את שערי הארץ ולשלחם לנפשם. ולא אבה המושל לשמוע בקולם לסתום בעצם ידו מקור זהב חמסים כי בתוך שבע שנים נָגַש מן השדודים האלה ארבע מאות ושנים ועשרים אלף ליטרא שטֶרלינג. אץ הכסף קבל וְהַצֵל לא הציל אותם מיד הדומיניקנים אשר הסיתו בהם את האספסוף ויהרגו בהם אלף וחמש מאות נפש (5024‑1264).

מכל הארצות הנזכרות אשר היו לכור עֹני לאבותינו בימים ההם נבדלו עוד לטובה ארצות ספרד. אלפונסו העשירי מלך קשטיליא אשר על אהבתו את החכמה קראו לו אלפונסו החכם, הכִיר בטרם עלותו עוד על כסא אביו את אֹמץ לב בני ישראל היושבים בארצו ואת ישרת לבם בהלחמם על ידו על עיר סֶוִילַא אשר לכד, עד כי נתן להם שלשה בתי מסגד לשַנותם לבתי כנסת. ובמָלכו הקים מהם פקידים גדולים מבלי שית לב אל אסורי האפיפיור. את דון מאיר די מַלֵאָה שם לשר האוצר ואת דון יהודה בן משה שם לרופא נפשו, והמהנדס הגדול דון יצחק אבן סיד, חזן בית הכנסת כוֹנן במִצוַת המלך הזה את לוחות הנחושת אשר נקראו על שם אלפונסו, ואשר שִמשו בם כל תוכני תכונת השמים עד אשר התחדש המדע הזה בידי קֻפֶּרניק וחבריו. ושמואל הלוי, חוקר גדול בתורת הטבע נחשב על חכמי בית אלפונסו. וַתֶעשַר ותחכם ותגדל קהלת טולידו מכל קבלות ספרד ויהי מספר נפשותיה שנים ושבעים אלף.

ובממלכת ארגון אשר בספרד לא גדלה הרוָחה לבני ישראל. ואף כי חרץ המלך יעקב הראשון את משפטו כי אין להתהלך עמהם כהתהלך עם שבויים ועבדים, חשב גם אותם גם את קנינם לנכסי המלכות. על כן אסר עליהם לבוא ולחסות בצֵל אחד השרים. אך יד הכנסת הקתולית כבדה עליהם גם מיד המלכות. כי הָצק הֶציק להם ראש הדומיניקנים רַימוֹנד די פֶנְיַפוֹרטוֹ אשר היה לב המלך כפלגי מים בידו, בהיותו לו הכהן הַמְוַדֶה המכפר על כל חטאותיו. תלמיד מובהק לכומר הזה היה יהודי מומר ושמו פבלו כריסטיאני, הוא היה המסית הראשון הסובב בערים להפנות את בני ישראל אל הנוצריות באמרו להוכיח להם מתוך המקרא גם מתוך התלמוד, כי המשיח כבר בא. ויען כי מדברותיו לא עשו פריי עלה על לב פניפוֹרטוֹ לדבר על לב המלך לקרוא לִגדוֹל כל רבני דורו לרבנו משה בן נחמן, לבוא אל עיר המלוכה ולהשיב על תוכחות פבלו לעיני המלך השרים הכמרים והעם, ויֵעָשֶה כן.

ויבא רמבן אל ברצלונה עיר המלוכה, ויאמר אל המלך כי רק בזאת יֵאות להתוַכֵח אם תנתן לו רשות לדבר כאשר עם לבבו, ותנתן לו. אז יעץ רמבן להחזיר את כלל הענין, אל שלשה פרטים, הלא הם: אם כבר בא המשיח או אם עודנו עתיד לבוא, אם המשיח אלהים הוא או אדם בשר ודם ואם האמת ביד בני ישראל היא או ביד הנוצרים. והנה דבר הלָמֵד מאליו הוא כי פבלו לא עצר כח לפני האדם הגדול בענקים בן נחמן. ויתן המומר את נפשו לשחוק, באמרו להוכיח את אמתת הנוצריות גם מתוך התלמוד עד כי נִגף על כל מדרַך כף רָגֶל. ומה נכבד הדבר כי בכל היות רמבן יודע לפני מי הוא עומד, לפני מלך אדיר ולפני כמריו אזורי חֵמה וקנאה, אשר כשחוק הוא בעיניהם להסגירו למות כרגע, ובכל זאת לא ענה גאונו בפניו, ונפשו הרהיבַתהו עוֹז להתהלך עם התקיפים האלה כהתהלך שר גדול עם שרים גדולים אשר כגילו בנֹעם וענוה אך גם בכבוד ועֹז. ומלבד תוכחותיו הנמרצות אשר הוכיח את יתרון היהדות מתוך כאיות מכריעות, לא מנע בתוך חכוֹ את דעתו כי פרי אמונת המלך לא פרי תוכחת חכמה היא, כי אם פרי רוב ענין אשר יבליעו הכמרים בכל נפש נוצרית מראשית ילדותה עד כי לא תוכל לפלוט אותה גם בבואה בימים: “ואתה אדוננו המלך, נוצרי בן נוצרי, שמעת כל ימיך גלחים וצעירים ודורשים ודברים מִלֵדַת ישו, ומלאו מוחך ואת עצמותיך מדבר זה. ושב אצלך מתוך אותה הרגילות. אבל הדבר אשר אתם מאמינים והוא עקר אמונתכם לא יקבל אותו השכל, והטבע אינו נותן, והנביאים מעולם לא אמרו כן”. ויוסֶף וַיוֹכַח בלי כל משא פנים כי גם על מעללי מלכי הנוצרים וכל מַאוַייֵהֶם הֵפֶך מן הַהֵפך הם, מחזון הנביאים על ימות המשיח. ויערוך נגד פני המלך וכמריו את חטאות עמי הנוצרים וחטאות מושליהם לאמור: “ומימי ישו ועד עתה כל העולם מלא חמס ושוד והנוצרים שופכים דם יותר משאר אומות והם גם מגלי עריות. וכמה יהיה קשה לך אדוני המלך ולפָרָשיך אלה אם לא ילמדו מלחמה ואתם עוברים חלוצים ולכם סוסים מזוינים??”. דברים אלה וכאלה אשר דבר רמבן הרגיזו מאד את חֶבר הכמרים והנזירים, אשר לא שמעו ולא ראו מעודם, כי יערב איש יהודי את לבו להביע כאלה בקהל עם בלי פחד. גם שרי בית המלך והאזרחים הנוצרים יעצו את בני ישראל לשום קֵץ לתוכחות אלה פן תֵמר נפש העם והתגודדו עליהם. ויבא רמבן לפני המלך ויגד לו כי לא יאבה להתוכח עוד. ומה נפלא הדבר כי המלך האדוק הזה היה האחד אשר חפץ לשמוע את דברי הרב הישראלי, עד כי הפגיע בו להוסיף ולהתוַכֵח ושריו ועבדיו מיראתם את אדוניהם “גמגמו כֻלם” ויאותו לדבר על כרחם. ויבקש רמבן למלא עתה את ידו להיות הוא השואל ופבלו העונה. אחרי כי שלושה ימים שאל פבלו והוא ענה על כל דבר. לדבר הזה לא נעתר המלך. ויָשָב פבלו לשאול ולהִכָשֵל ורמבן שב להשיבו ולנצחו.

מקץ שמונה ימים בא המלך ופֶניַפוֹרטוֹ ופבלו והשרים והכמרים בבית הכנסת בשבת לעת תפלת שחרית. ויהי כי החליט המלך כי יוסד דת הנוצרים הוא המשיח, עמד רמבן על רגליו ויאמר, כי חלילה לו להמרות פי אדוניו המלך הרם והנִשא, וכי לא ימצא את לבבו לסתור את דבריו אף כי יודע הוא כי האמת אתו, אך אחת תפלא בעיניו: אם המחוקק הנוצרי אשר דבר עם אבותינו פה אל פה לא מצאה ידו להטות את לבבם אל דתו ואיככה תמצא יד אנוש, גם אם מלך אדיר הוא, להשיג דבר אשר כח אלהים נלאה להשיגו. וידום המלך. וּפניפוֹרטו החל להתוכח עם רמבן בבית הכנסת וַיָשֶב רמבן אחור את כל דבריו אַחַד אחד עד לבלי השאר להם שריד. וַיוֹכַח רמבן כי כאשר אפשר למצוא רמז רחוק ורפה לאמונת השִלוש ככה יש למצוא רמז גם לרִבוע גם לחמוּש. וכאשר אגד כל מנוס לפניפוֹרטוֹ, החיש לו פבלו מפלט אל אמונתו זאת כי “השלוש הוא דבר עמוק שאין המלכים ושרי מעלה מבינים אותו”. ויען רמבן ויאמר: “דבר ברור הוא שאין אדם מאמין מה שאינו יודע אם כן אין המלאכים מאמינים בשוש [אחרי אשר אינם יודעים ומבינים אותו]”. בפבלו עוד פצה פה לענות אך שִתְקוּהוּ חבריו והמלך והשרים והכמרים שבו למקומם. וממחרת התיצב רמבן לפני המלך בהיכלו ויאמר לו המלך “שוב לעירך לחיים ולשלום”, ויתן לו שלש מאוד דנרי זהב ויאר אליו פניו וישלחהו בכבוד גדול ו“ברהבה רבה”⁴⁹.

ופניפורטו ראה כי הוביש מבטו להכריע את גְדול ישראל בעיר המלוכה, ויתהפך בתחבולותיו לגרור בחרמו את היהודים הקטנים וַיֵאות המלך למלא את יד המומר פבלו לסובב בכל ערי מושב ישראל בממלכת ארגון ובנחלותיה אשר בדרום צרפת ולהטיף בבתי הכנסת ובכל המקומות אשר יבחר על דבר אמתת הנוצריות. והקהלות הֻזהרו להתהלך עמו בכבוד, בראות פבלו המסית כי לא העלה מאומה בכח שפתיו שנה את טעמו ולא שם עוד את התלמוד למעוז לדת הנוצרית, וַיַחֲזֵק בדרך דונין המומר להשטין את הספר ההוא וַיַט את לב האפיפיור כלמנש הרביעי להוציא כתב הדת להבעיר אותו. וַיוֹצֵא המלך יעקב הראשון דבר שלטון לבקר את התלמוד ויחרצו המבקרים משפט לבלתי שרוף אותו כי אם למחות את הדברים העולבים את הנוצריות.

ורמבן ראה כי יקשו הכמרים פחים לדת ישראל בכל עריהם וַיַעתֵק את תוכחותיו אשר התוַכח עם פבלו בְנִיְשָתִונים רבים וישלח אותן אל הקהלות. וישמע האפיפיור ברומי את הדבר הזה ויזעף מאד ויפרוץ במלך ארגון לשלח את רמבן מארצו. ויעזוב הרב הנהדר בשנת השבעים לימי חייו את עירו, את בית מדרשו, את שני בניו, את רעיו ואת תלמידיו וירד באניה ויבא אל המקום אשר אִוְתה נפשו מאז, ויבא אל חוף עכו ומשם מִהר ויבא בתשעה לחדש אלול (5027‑1267) לירושלם עי הקֹדש.

ובארץ ישראל נוספה זה כשבע שנים, שממה על שממותיה, כי המונגולים אשר פרצו מירכתי אסיא ויציפו ברוב חילם את כל ארצותיה אשר במערב, שמו גם את ארץ ישראל למבוסה ולמרמס, ואת עיר הקדש לתל שממה מבלי הִוָתר עוד שארית לקהלת ישראל. וַתִגָדע ביום ההוא קרן התורה אשר הרימו שם שלש מאות רבני צרפת ואַנגליא אשר באו שמה זה כארבעים שנה מלפנים. ויעברו מקצת בני ישראל היושבים ירושלם בחרב ומקצתם נסו על נפשם לכל עֵבר. וימלטו עמהים את ספרי התורה עירה שכם. ובבא רמבן כשבע שנים אחרי הַהרֵגה והמנוסה דאב לב הרך והטהור בראותו מה “רבה העזובה וגדול השממון וכל המקודש מחברו חרב מחברו, ירושלם חרבה מכל ערי יהודה וארץ יהודה מן הגליל” ובוך שרידי ירושלם אַלפַיִם איש אשר היו בתוכם שלש מאות נוצרים, לא נותרו בלתי אם שני אנשים עברים חוכרי מלאכת הצביעה מיד המלכות אשר היתה נחכרת לאנשי ישראל בעיר ההיא מדור דור. ואליהם יֵאָספו בשבתות ובמועדים כעשרה אנשים להתפלל בצבור. בבוא רמבן שמה עלה על הר הזיתים וישפוך את נפשו נכַח פני מקדש ה' השָמֵם. אך בכל זאת לא נואש האיש המרומם הזה, ולא מנע את לבו משמחה בראותו את הארץ הקדושה אשר אליה נשא את נפשו מעודה כי “עם כל חרבנה טובה היא מאד”. ובכל אֶבלו הגדול על שבר עמו וחרבן ארצו היה “דואג ושוכח רואה ושמֵח”⁵⁰ ויאזר חיל וידבר על לב יושבי העיר המעטים ויחזק את ידם ויחזיקו “בבית חרב בנוי בעמודי שי ש וכפה יפה” וישימו אותו לבית כנסת כי היתה בימי הַמְשַמָה ההיא “כל העיר הפקר וכל הרוצה לזכות בחרבות זוכה”. ויהיה הבית הזה כעין מרכז לכל יושבי ארץ ישראל וגם ליושבי הארצות אשר מסביב כי “רבים באים לירושלם תדיר אנשים ונשים מדמשק וצובה וכל גלילות הארץ לראות [מקום] בית המקדש ולבכות עליו”⁵¹. דומה הדבר כי החל רבנו הנערץ הזה לפחת רוח חדשה ביושבי ארצות הקדם, אחרי אשר נבקה המן זה כמה, כי התחזק לשום את עיר הקדש למקום אשר משם תצא תורה לאחיו בני עמו אשר “בדמשק וצובה וכל גלילות הארץ”. ותחת אשר בראשונה באו רק “לראות ולבכות” פתח הוא אזן לבחוריהם הטובים “לשמוע וללמוד”, ויכונן ישיבה בירושלם אשר נהרו אליה “תלמידים רבים”⁵² יושבי הארצות ההן לקחת תורה מפי הרב הגדול מכל חכמי דורו גם בספרד צרפת ואשכנז ארצות התורה.

כאשר שב להחיות את קהלת ירושלם בבית הכנסת אשר קבע בה וכאשר התחזק לשום, בישיבה אשר יסד בה, את עיר הקדש למרכז לתורה לארצות הקדם הקרובות אליה. ככה שם את עיר האלהים למקום אשר הוציא הוא משם תורה לישראל לכל אפסי ארץ ולדור דורים בכתבו שם את באורו לתורה אשר בו אצר את כל דעותיו הנכוחות והישרות ואת כל הגיוניו הזכים והטהורים כעצם השמים, עד כי היה הספר הזה למקור טהרה ולמקור חיי רוח לאבותינו ולנו עד היום. ואת השעשועים האלה גִדלה עיר הקדש וַתַנְחֵל אותם לכל תפוצות ישראל.

ויגוע וימת רבנו הגדול הנערץ והנהדר אשר יחשב לאחד מראשי גדולי כל הדורות, רבנו משה בן נחמן, מקץ של שנים לשבתו בארץ הקדושה (5030‑1270) ויקבר בעיר חַיְפָה _?) על יד קבר רבנו יחיאל מפריש, ויהי שמו לברכה ולתהלה בפי כל בני ישראל לכל מפלגותיהם. והדבר אשר אליו נשא את נפשו רבנו משה בן מימון לטהר את לב כל בני עמו בספר המורה ולא עלתה בידו הדבר הזה צלח ביד רבנו משה בן נחמן בפתרונו על התורה כי נטה אחריו כמעט לב כל דורש תורה מוסר והשכל ודעת קדושים בישראל.

ובאנגליא קִווּ בני ישראל לרוחה בעלות אדוארד הראשון על הכסא, באמרם הן אמנם כי קשה מלך זה אך דורש משפט הוא. אך מקרה קרה ונזיר דומיניקני ושמו רוברט רֶדינג אשר הגה הרבה בכתבי הקדש עזב את דתו וַיִתְיַהֵד. ותעל חמת המלכה באפה ותגרש את היהודים מקמברידש עיר נחלתה. והדומוניקנים שתו את ידם עם המלכה ותדבר על לב המלך להסיר את מחסהו מעל היהודים, והחכם המופלג לנוצרים דונס סקוטוס יעץ בצדקתו וברחמיו לגזול את ילדי ישראל מחיק אמם ולהסגירם ביד הנזירים ולנַצֵר אותם על כרחם. והמלך אף הוא ראה כי דל ישראל וַיִוָרֵש מאין לאל ידו עוד להוסיף ולסחוט אותם ולמוץ מהם כסף ויקם עליהם ויגרשם מארצו (5050‑1290). ולא חכו עוד ששה עשר אלף הנפשות ליום אשר יעד להם המלך לעזוב את הארץ ויקדימו לצאת. ויהי המעט מהם הצרות אשר מצאו אותם ביבשה אשר בה נולדו, וישבעו תלאות רבות מיד הספנים בהיותם באניות. ויפוצו גולי אנגליא על פני ארץ אשכנז וצפון צרפת. ודומה הדבר כי רבים מהם באו אל ארץ ליטא אשר לא התנַצְרָה עוד בעת ההיא.

ויד המהומות אשר התחוללו בגרמניא למיום מות פרידריך השני עד עלות רודולף לבית הַבסבורג על כסא הקסרים היתה לרעה באבותינו באשכנז ותרבינה ההַרֵגות והמשסות ועלילות דם. ועליהן נוספו גזרות הכמרים וחִקקי האָוֶן אשר חקקו הממלכות על ישראל אשר אכלו את יעקב ככל פה. ובצרפת רבו המועקות אשר העיק לודויג התשיעי את בני ישראל יושבי ארצו וימרר את חייהם בגזרותיו לשמוע את מדַברות הנזירים המסיתים כפבלו וחבריו, ולדקדק ולשאת את אות הדראון על בגדיהם. בפולין והונגר לא נזהרו עוד העמים במצוֹת כנסת הנוצרית ובני ישראל היושבים שם היו לעם הארץ למקור מחיה ועוֹשר בקנותם מהם בכסף מלא את מותר קציר תבואתם להשביר אותו למרחקים, ובחכרם מיד המלכות את חֲכִיר מִכְרֵה המלח. על כן הכבידו מושלי הארצות ההן את אזנם משמוע את גזרות האפיפיור ובֶלַע מלך הונגר שם את חֻקת המשפט אשר חקק פרידריך הראשון נשיא אוסתריא, הנוחה מאד לישראל לקחת משפט גם ליהודי ארצו. וירא האפיפיור כי כן, וישלח שמה את משלחת מלאכיו, ויוֹעידו ועד כמרים בעיר אוֹפֶן בירת אונגר, ויגזרו שם גזרות רעות. אך בכל זאת לא העמיקו עוד הגזרות לנגוע ביהודים לרעה יען כי גם על המושלמנים גם על הנוֹצרים היוָנים נגזרו ועל כן לא יכלו ההנגרים למלא אחריהן.

גם באספמיא, היו המושלמנים היושבים במלכות הקתולים, למעצור בפני גזרות הכמרים לבלתי פגוע בבני ישראל, כי לא אבו מושליה להתגרות בממלכות הערביות. על כן לא קִיֵם אלפונסו העשירי מלך ארגון גם את הגזרות אשר כתב וחתם בעצם ידו, ויקם איש יהודי לשר האוצרות אף כי קצף עליו האפיפיור ניקולוס השלישי קצף רב.

וגם בימים ההם אשר היה לישראל חשך אפלה מסביב, נגה להם אור מִבָית, כי קמו בתוכו גדולי תורה אשר עשו להם שם עולם בקרב עמם. בברצלונה בירת ארגון היה לרב אחד מראשי תלמידי רמבן ורבנו יונה הלא הוא ר’בנו ש’למה ב’ן א’דרת אשר יקראו לו בני עמו רשבא (5070‑1310). כרבות חכמתו הרחבה והעמוקה ובינתו החריפה והישרה בתורה, כן תמה אמונתו ורבה ענוָתו וצדקות עד כי שֵמע שם כבודו הגיע אל כל מקום אשר דבר ישראל מגיע⁵³, כל ספרות התלמוד וכל הנלוה אליו, כל דברי גדולי רבני ספרד ודברי בעלי התוספות המפרשים המחדשים והפוסקים אשר בצרפת ואשכנז, היו פרושים לפניו כשמלה, עד כי מנו אותו הפוסקים הבאים אחריו שלישי לרב אלפס ולרמבם. ויפנו אליו החכמים והתלמידים בשאלותיהם בדבר הלכה אגדה אמונות ודעות מכל הארצות הקרובות והרחוקות ותלמידים נהרו עליו מאפסי ארץ. פרי חכמתו יֵרָאֶה בחדושיו למרבית מסכות התלמוד, באלפי תשובותיו ובספרו “תורת הבית” אשר הוא מערכת פסקי הלכות כספר יד החזקה אשר לרמבם אך בסדר אחר. ויש אשר יראה מֵעֵין רוח פלספה זכה וברורה בפתרוניו ובתשובותיו, גם את הקבלה כִבד אך לא עסק בה. על ספרו תורת הבית כתב הרב הגדול רבי אהרון הלוי הרב לעיר טוֹלדו ספר בקרת בשם בֶדק הבית, ויַשֶב רשבא את דברי הבקרת בספר אשר קרא לו משמרת הבית. גם הרב הזה נמנה בין גדולי דורו עד כי ישב על כסא רבני טוֹלדו, ראש קהלות ישראל בספרד, ולעת בואו בימים נקרא להיות רב במונְפְיֵר אשר בפרובינצא. מחוץ לגבול התלמוד כתב רשבא שני ספרי וִכוּחַ האחד להשיב על דברי הצורר רַיְמונד מרטין הדומיניקני אשר חִפא על היהדות והאחד אשר השיב בו על דברי סופר מושלמני אשר הטיח דברים גם על היהדות גם על הנצרויות והאישלם.

ולא בתורה ובחכמה לבד גדל רשבא מאחיו כי גם כבודו היה גדל מאד בישראל עד כי בצר לרבי דוד נכד רמבם נגיד קהלות מצרים פנה לא רשבא ושלח רשבא אחד מאנשיו ויאסוף כסף רב וישלחהו אל הנגיד וילחצהו ממצוקתו.

בימים ההם היה עומד גם באשכנז וצרפת רב גדול בראש כל הקהלות, לא הוא רבנו מאיר בן ברוך מרוטנבורג (משנת 5053‑1293) אשר עמד לפני רבותינו יחיאל מִפַרִיש והרב הגדול והנהדר מאד רבי יצחק בעל “אור זרוע” מוִינא, וילך גם הוא בדרך בעלי התוספות ויחבר גם הוא תוספות למסכות התלמוד והתוספות אשר למסכת יומא מידו הן לנו⁵⁴. ויגדל שמו מאד בכל ארצות אשכנז וצרפת ותבאנה גם אליו שאלות לאלפים מכל אפסי הארצות ההן⁵⁵. גם חכמי פרובינצא הקרובים בטעמם לחכמי ספרד הוקירו את שמו ויחשבוהו לשלישי לרבנו תם ורשבם⁵⁶ וידעו כי חכם אשכנזי זה הוא “ראש ישיבת כל ארץ צרפת” וכי הרביץ תורה והגדיל עד למעלה⁵⁷ ואף כי כל עצם עסקו היה התלמוד וההלכה, שעה גם אל המסורה ויהגה בה⁵⁸ וגם רוח השיר נחה עליו וַיְפַיֵט פיוטים⁵⁹ אשר מתוכם נשקפת עין חדה ובוחנת במפלאות הבריאה ובהדר גאונה⁶⁰ ונפשו הרחמניה דואבת על שבר בת עמה ועל עלבון כבוד תורת אלהיה⁶¹. מלבד הכבוד אשר כִבדו אותו בני עמו גִדל אותו הקיסר רודולף, אבי כל קסרי בית הַבְסְבוּרג וישיתוהו לראש רבני אשכנז⁶². אך קסר גרמני זה אשר לא מנע מכבוד את האב הישראלי, היה צמא מאד לכסף ישראל. ולמען גַדֵל תפארת ביתו ולמען היות לאל ידו להפיק זממו בדברי ממלכות הארצות נגש את בני ישראל מאד במִסִים השונים. אשר העלה עליהם חדשים לבקרים. ובכל זאת לא סכך עליהם בהתגודד האספסוף על קהלותיהם, בשומם עליהם עלילות דברים כי שחטו ילדי נוצרים וכי דקרו במחט את הַכַוָנִים – הלא הם לחם אלֹהיהם – עד זוב דם, וירבו את חלליהם. העלילות וההרֵגות האלה התחדשו כמעט בכל שנה ושנה בפרוס הפסח. ולא יכלו עוד בני ישראל להכיל את כל המצוקות האלה ויקומו ויעזבו את בתיהם ואת מקומם ללכת אל ארצות אחרות. בתוך היוצאים האלה היה גם רבנו מאיר מרוטנבורג וביתו וישם את פניו ארצה ישראל. ויהיה בבואו למדינת לומברד ויתפשוהו אנשי הקסר, ויביאוהו ארצה אלזס ויתנוהו במשמר במגדל אֶנזיסהֵים (5046‑1286) למען יפדוהו בני עמו בכסף רב. ולא נתן רבנו לעשירי בני עמו להרבות בפדיונו, מיראתו פן יוסיפו העריצים לאסור כל איש גדול בישראל למען הבצע. ויהי החסיד הטהור הזה אסור בכלא שבע שנים, ולא עיפה נפשו לצרותיו ויעסוק בתורתו כתמול שלשוֹם. ויכתוב שם תוספות למסכת נגעים ואהלות. ורשות נִתנה לאחד מתלמידיו, רבי שמעון בן צדיק לעמוד לפניו, ויכתוב מפיו דיניִם המסֻדָרים בספר תשבץ⁶³. וימת החסיד הקדוש בבית הסֹהר בתשעה עשר לחוֹדש אִיָר מקץ שבע שנים לימי כִלְאו (5053‑1293). ובשנת הארבע עזרה אחרי מותו התנדב איש יְקַר רוח ושמו אלכסנדר וימְפְפן ויפדהו בהון רב ויוליכהו לְוַרְמַישָא הוא ווֹרְמְז ויקבר שם בכבוד. גדול ברביעי לחדש אדר (5066‑1306). והנדיב אלכסנדר לא בקש דבר בעד תִתוֹ כמעט כל הונו, בלתי אם להקבר אחרי מותו על יד קבר החסיד הקדוש.

וגם איטליא, הארץ אשר מימי רבנו נתן בעל הערוך לא קם בה עוד איש גדול מומחה לרבים, התנשאה, בדור ההוא ותתיצב על יד ספרד ופרובינציא ועל יד צרפת ואשכנז, וַתְגַדֵל גם היא רב גדול אשר לא היה נופל הרבה בחכמתו מרשבא ומרבנו מאיר מרוטנבורג, הלא הוא רבנו ישעיה מאיר טראני היושבת בגבול בַארי, אשר לפנים היו אומרים עליה “כי מבארי תצא תורה”. ויהיה רבנו ישעיה איש מלא עוֹז וקוממיות, אשר לא נשא פנים בתורה גם לגדולי הדורות הקודמים לו. ויבאר כמעט את כל מסכות התלמוד ותרבינה התשובות אשר השיב לשואליו, ויכתוב גם את ספר [שו"ת] המכריע וגם אל המקרא שם את לבו. יורש תורתו היה בן בתו רבנו ישעיה [בן אליהו] אשר למען הבדילו מאבי אמו יקראו לו רבנו ישעיה האחרון. הוא באר בשום שכל את המקרא. ופתרונו לבפר שופטים, שמואל ואיוב ינחילוהו כסא כבוד על יד הפשטנים המובהקים מנחם בן חלבו, יוסף קרא ורשבם. גם הוא הקדיש מרבית כחו אל התלמוד וההלכה. ופסקיו לכל סדר מועד נשים ונזיקין, מלבד ערך ענינם מופת הם גם בסגנונם הנאה והנמרץ, אשר כמעט אינו נופל בכחו וְיָפְיו מסגנון רמבם⁶⁴. על המשפחה הזאת היתה התורה מְחַזֶרֶת כארבע מאות שנה אחרי כן. וגם משפחת העֲנָוִים⁶⁵, לאמר, ממשפחת רבנו נתן בן יחיאל בעל הערוך, יצאו בדור ההוא חכמים, הלא הם האחים הרופאים רבי אברהם ורבי יחיאל מן הענוים. ובן לרבי אברהם הרופא, היה רבנו צדקיהו בעל ספר פסקי ההלכות, הנודע לתהלה בשם, שבלי הלקט, אשר יד ושם לו בין ספרי הפוסקים הגדולים. ואגרות היו הולכות ובאות בן רבנו צדקיהו, אשר מושבו ובית מדרשו היה בעיר רומי, ובין רבנו מאיר מרוטנבורג ורבי אביגדור מעיר וינא. וגם על נשי משפחת הענויה, נחה רוח התורה והכשרון. ותהי אשה אחת ושמה פוֹלָה בת אברהם “מֵנְטַע הקֹדש רבנו יחיאל” [אבי בעל הערוך] סופרת מהירה מהעתקת ספרים, ויהיה המעט ממנה כי העתיקה באורים לספרי הנביאים וַתַעְתֵק גם ספרי ההלכה לרבנו ישעיה בכתב סופר מהיר נאה ונקי עד מאד.

ואף כי נטה לב רבנו ישעיה מן החקרנות בדור ההוא היו רבים באיטליא אשר דברו בה בכל לבם. אחד מהם היה הרופא הלל הֶחָסֵר מתלמידי רבנו יונה, אשר מורה הנבוכים נחשב לו כתורת אלהים אמת, עד כי רק בזאת התהלל כל היום, כי אין בדורו איש יודע את דברי הספר ההוא כמהו. ובעת ההיא קם בארץ ישראל בעיר עכו איש ושמו רבי שלמה פטיט יליד צרפת לחדש את הריב על ספר המורה ועל מחזיקיו, ובדמשק היה איש נשוא פנים ושמו רבי ישי בן חזקיה אשר שם אותו השולטן המולך במצרים לנשיא הגולה על היהודים היושבים בארצוֹתיו, כשמוע הנשיא את הדבר הזה הריץ מכתב פקודה לשלמה לשבת מריב פן יקרא עליו חרם. ויצא שלמה מעכו, ויעבור את הים ויבא אל צרפת ואשכנז וימצא שם מתי מספר אשר תמכו בידו וילך ארצה איטליא, ולא מצא שם אזן קשבת וַיָשָב על עקבו אל עכו וכתבים בידו מאנשים אחדים מרבני צרפת, ויוֹסֶף עוד הפעם לערער על ספר המורה. ויתגלע ריב בקהלה כי חֶצְיָה היה אחרי שלמה וחציה היה אחרי ספר המורה. כבוא השמועה אל אזני הלל החסר אמר להרעיש את כל ארץ איטליא, וּיכתוב ליצחק מאשטרו גאַנו רופא נפש האפיפיור לשית ידו עמו ולהועיד את כל נכבדי ישראל מכל הארצות לשֶבֶת למשפט. אך עד כה וכה קרא רבי ישי הנשיא ובית דינו חרם, על מעללי שלמה ובית דין עיר צפת מלא אחרי החרם (5050‑1290) ותשקוט הארץ⁶⁶.

ומקצועי השירה והחקירה אשר עלו מעלה ראש בקרב בני ישראל הספרדים כל ימי שבתם בנגב הארץ בתוך הערבים חדלו לתת את דִשְנָם בצפון הארץ, עד כי בדור ההוא היו כמעט לאץ יבש אשר תוכו נחר. את מלאכת המחשֶבֶת אשר תראה בספר “תחכמוני” אשר ליהודה אלחריזי נִסו לחַקות, לכל הרוח אשר תְחַיֶהָ ולכל תבנית חרוזיה, הסופרים המשוררים יוסף זברא בספר השעשועים ויהודה בן יצחק בן שבתי בחזיוני “מנחת יהודה שונא הנשים” ושניהם לא השיגו את התחכמוני גם בקסם שפתו גם ברוח חיים המתרגשת בוֹ. גם ברכיהו הנקדן בספר “משלי שועלים” לא הרים תרומה גדולה לאוצר השיר. וככל אשר העלתה הפלספה היונית סיגים בתורת ישראל ככה העלו מִבְטָאֵי הפלספה ההיא סיגים במליצה העבריה ויעכרוה וַיְנַכרוּהָ⁶⁷. אך הרבה יותר משירת הדורות ההם וממליצתם, נגרע ערך החקירה בדורות הראשונים לאלף הששי. בידי החקרנים אשר הִתְיַמְרו בכבוד רמבם, נותר רק מעט מדעותיו. לעומת זה החזיקו מאד בדרכו לבקש ולמצוא בכתובים רמזים לדעות נעלמות ויעברו בדרכם זאת כל חוק, עד כי לא היה דבר הנמצא במקרא, לא אגדה ולא מצוה ומנהג, לא שֵם אדם ולא זכרון מעשה, אשר לא הוציאוהו מידי פשוטו ולא עשו את כֻלו רמז. הבריאה ותולדות האבות אינן בלתי אם רמזים לדעות אריסטו, אברהם הוא החמר ושרה היא הצורה, פרעה יצר הרע ומצרים הגוף וארץ גשן הלב, שנים עשר בני יעקב שנים עשר מזלות, עמלק הוא יצר הרע, לוט השכל ואשתו החמר, ארבעה מלכים את החמשה הם ארבעה יסודות וחושים חמשה. וַיְחַיוּ בעלי הפלספה היהודית הצעירה הנולדה בארצות הערבים את זְקֵנָתָה הפלספה היהודית ילידת ארצות היונים שכבר הלכה לעולמה כאלף ומאתים שנה לפני כן⁶⁸. השיטה הזאת אשר הובישה כל לֵחַ מן הפלספה, פתחה שער גדול מאד לתורת הקבלה, אשר מלבד רזיה וסודותיה הנעלמים, היתה מגמתה להציג את האבות את הנביאים ואת חכמי התורה הקדמונים כצלמי אלהים, לשום כל זכרון למופת לחכמה ומוסר ואת כל מצוה למקור חיי בשר ורוח, ואת כל חזון לנס נִשא ביד ה' כי גאולת ישראל וגאולת כל האדם קרובה לבוא וכי כל העולם כֻלו עתיד להתחדש ולהתקדש. אמת הדבר כי כל משאות הנפש הנשגבים האלה לא חדלה האגדה העתיקה והנאמנה להביע בשפה ברורה הַשְכֵם וְהַבֵעַ כל ימיה. אך בעלי הקבלה בטאו את דברי האגדה הקדושה והרוממה ההיא בשפת יתר ובהגיון לב רב ועמום מאד אשר כולל מאד לנפש קהל העם הצמאה לתנחומות אֵל. אך בעצם הרזים והסודות שבן מוסדות הקבלה היו דעות נפלגות בדור ההוא. רבי יצחק בן לטיף התאמץ למצוא סודות הקבלה גם בפלספה היוָנית, רבי יוסף בן גיקטילא שם את האותיות ואת הנקודות למוצא כל עמקי סודותיו ורבי אברהם אבולעפיא, איש מדע ויודע ערבית ורומית השתקע בחזיונותיו, עד כי נשאו לבו להאמין כי נביא הוא כי משיח הוא וימלא עז להתיצב לפני האפיפיוא מרטין הרביעי ולדבר על לבו כי יעזוב את דתו הקתולית וְיִתְיַהֵד, וכפשע היה בינו ובין המות. בהגיע השמועה אל רבנו שלמה בן אדרת על דבר המתאמרים כי נביאים הם משיחים הם, קנא רבנו זה קנאה גדולה, וַיַזְהֵר את בני עמו מלכת בדרך “המגידים בעלטה דברים מכוסים מן הלב ומן השכל” ויקרא בקול חוצב לֶהָבוֹת כאחד נביאי ה‘: “ישראל זרע האמת, בני יעקב איש האמת, כלו זרע אמת נוח להם לסבול עול גלות – – מֶהַאמין בדבר עד שיחקרו חקירה רבה, חקירה אחרי חקירה – – ואפילו במה שיראה להם שהוא אות ומופת”. ויתן רשבא אות על “אהבת אלהי אברהם [את] דרך האמת” את “עִנְיַן משה עם ישראל” כי "הוצרך לכמה אותות וזה אות אמת על עם ה’ שלא להתפתות בדבר עד עמדם על האמת בחקירה רבה חקירה גמורה⁶⁹. המקובלים האלה כתבו ספרים רבים אשר הפיצו בם את אמונותיהם בקהל. וגם אנשים מן הרבנים אשר לא יִחדו את כל לבם אל הנסתרות החלו לנטות אחרי הקבלה עד כי רבנו בחיי בן אָשֵר מסרגוסא נתן בבאורו לתורה מקום לדעות הקבלה על יד דעות הפשטנים ובעלי החקירה. וגם יד כבוד השררה היתה על הקבלה לאצול עליה מכבודה, כי אחד מתלמידיה היה השר הנדיב רבי תודרוס אבולעפיא בן אחי רבנו מאיר אבולעפיא הלוי אשר אגרות היו הולכות ובאות בימיו בינו ובין רמבן על דבר ספר המורה –, כי סַנְכא הרביעי מלך קסטיליא נשא את השר רבי תודרוס בין שרי ביתו והמלכה הטתה אליו חסד עד כי היה מן המתהלכים לרגליה בלכתה עם המלך ההולך למסעיו⁷⁰. הרב הזה, אשר כשרונו היה גדול במליצת שפת אבותינו, נטה מאד אחרי הפלספה הנוהגת וידבק מאד בתורת הקבלה. וכמעט ברור הוא כי אמונת השר החכם ההוא היתה למופת לאנשים רבים ממכבדיו להטות גם את לבם אליה. אך יותר מבכל אלה קנתה הקבלה את לב העם, בצאת מתחת יד רבי משה די ליאון ספר הזהר אשר שם רבי שמעון בן יוחי נקרא עליו. הספר הזה כתוב על פי סדר פרשות התורה בשפת ארמית נהדרה, הלוקחת נפשות בחמדת יפיה וברום חזיונותיה. ספר הזוהר שם משקל לרוח הקבלה יען כי כל דעות המקובלים השונות נקוו אל שיטתו. ורבים מן האנשים אשר בקשו נִחומים לנפשם מצאו בו מָנוֹחַ. לעומת זה נקעה נפש מרבית הקהל, אשר החזיקו בדרכי אבותיהם מעולם, מן החקירה, אשר מלאכיה עושי דברה בדור ההוא היה החכם שם טוב פלקירא, – בקי גדול בספרות הערבית ובפַלְסַפְתָה, עוסק הרבה בפלספת בן גבירול האפלטונית ובפלסת רמבם האריסטוטלית, – ויצחק אַלְבַלֵג החל להכיר, מה עמוק ומה רחב הגַיא המפריד בין תורת ישראל ובין חכמי יָוָן, ואשר על כן הוסיף לרָחקה מתורת משה ולדבקה בפלספת אפלטון ואריסטו. ובעיני זרחיה בן יצחק בן שאלתיאל לא נחשבו כל הכתובים אשר לא התאימו עם הפלספה הנכריה בלתי אם לחזון לב אחד המשוררים. וְלֵוי בן חיים מִוִיל אפראנקא⁷¹ אמר להרים יד במעשה המִצְוֹת, יען כי לא נכון לפלספים לְטַפֵל בדבר שאין בו בלתי אם מעשה. הרוח הזאת אשר יצאה מלפני בן חיים וחבריו צררה בכנפיה את הנוערים הפוחזים, וַיָחֵלו להשבית מפניהם לאט לאט את התוֹרה ואת המצוה. ויתנו ההוללים הריקים באִוַלְתָם לשחוק את שנת השמטה והיובל⁷² אשר תפארת הן לישראל ולתורתו גם בעיני חכמי הגוים. ויפרקו מעליהם גם עוֹל מצות סכה ולולב, שעטנז כלאים ציצית תפילין ומזוזה⁷³. ויהיו בהם אנשים אשר לא הוסיפו עוד להנזר גם מֵחֵלב ודם⁷⁴ ואשר התחכמו ויאמרו כי אין לתעב את בשר החזיר אחרי אשר לא מצאו בו הרופאים דבר רע⁷⁵.

על יד החקרנים האלה אשר משכנם היה בעיר פִרפיניאַן⁷⁶ בדרום צרפת, התנוסס חכם אחד אשר התורה והמדע היו לאחדים בידו באמת, הלא הוא רבנו מנחם בן שלמה לבית מאיר אשר יקראו לו בני עמו הרב המאירי (משנת 5076‑1316). החכם הזה אשר היה לרב בעירו אצל מהוד המדע על למוד התלמוד. הרבה ספרים כתב על התלמוד ועל ההלכות, וחדושי על מרבית המסכות. וַיְכַוֵן את עצם שיטתו אל שיטת רבנו יונה. אולם את סדר למודיו כלל בדרך מדע הראויה להיות למופת לקהל הלומדים. אף את כתבי הקדש פתר החכם הגדול הזה בטוב טעם ובשום שכל.

לעומת הסופרים המקנאים מאד לפלספת אריסטו ולעומת הרב המאירי הנוח והמתון, קם איש חכם לב ושמו אבא מרי דון אסתרוק יליד עיר לוניל אשר מושבו היה בעיר מונפליר, לריב את ריב היהדות מיד המתחכמים. ולא עלה על לב אבא מרי לנגוע אף באצבע קטנה בכבוד רמבם אף לא בעצם כבוד ספר המורה. כי גם הסופר גם הספר נכבדו וכמעט נקדשו בעיניו, בשים גם הוא את הספר הזה ליסוד לחקירותיו. ולא עוד כי אם גם בריבו עם שיטת אריסטו ויתר חכמי יון, לא חדל מדבר עליהם נכבדות וטובות בלב שלם. ואחרי אשר הזהיר את קהל קוראי דבריו לבלתי לכת אחרי הדעות היוניות הסותרות לדברי התורה הסביר להם כי “אין תרעומת ולא נפלה הקפדה על אריסטו וחבריו, כי באמת לא נִתכַונוּ לדבר סרה – אך על זה יזכר לטוב, כי הביא ראיות על מציאות האל יתברך ואחדותו והיותו בלתי גשָם – – ובזה הלך אחרי אברהם אינו עליו השלום שהיה תחלה לגרים”⁷⁷. ובכן לא על הפלספים ולא ולא על פַלְסַפְתָם חִפֵא דברים, כי אם על חַקְרָנֵי דורו הבאים לְזַיֵף את התורה בדורות נכריות. ויפן אבא מרי אל רבנו שלמה בן אדרת ויבקשו לאסור עליהם מלחמה, ויענהו רשבא כי בעצם הדבר לבו נכון עמו, אך הוא לא יוכל לתת ידו עמו בדעתו כי מחזיקי החקרנות לא ישמעו אליו ולא ישובו מדרכם.

ובעת ההיא התרגשה צרה גדולה ונוראה על אבותינו בארץ גרמניא. עֵדים קתולים העידו בעיר רֶטִינגֶן במדינת פְרַנְקֶן כי גנבו היהודים מבית תפלת הנוצרים כַוָן⁷⁸. ויענוהו ויתעללו בו וַיָדכוּ אותו עד אשר מלאו המדכָה דם (5050‑1290). לְשֵמַע השקר הנבזה והנלעג והתפל והנבל הזה התעורר אחד מִשָרֵי המקום ושמו רינדפְלֵיש ויאמר כי שלוח הוא ממרום לאבד את כל זרע היהודים אשר בכל הארץ ויעבור בכל מדינת פרנקן בַוַרְיָא ואוסטריא ואספסוף רב מאד עמו וישמידו כמאת אלף נפש פי שמונה מאשר האבידו אבותיהם האכזרים במלחמת הצלב הראשונה. וַתֵרב ההרֵגה לאכול ולשַכֵל באבותינו הנקיים עד מות הקסר אדולף איש נַסו. ובמלוך הקסר אלברכט שם קץ לשערוריה בענשו קשה את האספסוף ובשפטו משפט מות את ראשיהם, וימלא את יד פליטי ישראל הנמלטים על נפשם לשוב אל מקומם, אף פתח להם שערי ערים אשר לא היה להם שם מושב מתמל שִלשם. בַהֶרֶג הגדול הזה נפל חלל רבנו מרדכי בן הלל ואשתו וחמשת צאצאיו בעיר נירנבֶרג על קדושת השם. ספרו היקר והנכבד על דבר הלכות וחדושים נודע בישראל בשם “המרדכי”. ומה נפלא הדבר כי מלבד רחב יד הגאון הזה וגדלו בתורה ידע גם את שפת רומי העתיקה וַיֶאהָבֶהָ עד כי סדר את מבחר מאמריה בספר⁷⁹.

ורב גדול היה בימים ההם בגרמניא, אָשֵר יצא לו שם גדול בכל הארצות, הלא הוא רבנו אשר בן יחיאל אשר יקראו לו ה’ר’א’ש'⁸⁰, או “הָאָשֵרִי”. תלמיד היה רבנו אָשר לרבנו מאיר מרוטנברג ואביו רבי יחיאל היה איש חסיד אשר בני דורו ספרו עליו נפלאות. ויהיו ביד הרב הזה לאחדים התורה והמוסר, ידיעה רחבה מאד בכל ספרות התלמוד וכל הנלוה עליו, בינה חריפה, סברה ברורה, קֹצר נמרץ בסגנונו ורוח סדר המחיה את כל היוצא מפי עטו. ועִם זה היתה צדקתו רבה מאד אשר אלה היו תולדותיה, אהבת הבריות, טהרת הלב ומוסר שלום לכל אדם כישראל כנכרי עד כי גם מראה הרעות הנוראות אשר המיטו רשעי גרמניא על עמו לא הניא את לבו מִצַוֹת את ביתו אחריו את בניו ואת תלמידיו להיות לבם תמים ונאמן גם עם הנכרי ולהקדים שלום גם לבן עם אחר⁸¹. את כל רוחו הקדיש לתורה, ויכתוב באורים לחומשי התורה, לסדרי המשנה זרעים וטהרות ובאורים למרבית מסכות התלמוד. וראש כל ספריו הוא פסקי הלכותיו על פי סדר המסכות כתבנית [ובעקבות] פסקי הלכות האלפסי. אך תחת אשר לא אסף רב אלפס אל ספרו בלתי אם את דברי התלמוד לבדו, ולפעמים את דברי הגאונים פתח הראש את שערי הלכותיו גם לדברי חכמי ספרד צרפת ואשכנז. גם תשובות רבות היה משיב לשואליו אשר נכבדו מאד.

משכן רבנו אָשֵר היה בגלילות הָרַיִן. אולם אחרי התרגש הטבח הגדול ביד המרצח רינדפלֵיש, עזב את ארץ הדמים וישם מִשְכָנו בארץ ספרד ויקדמהו רשבא בכבוד גדול, ויתן אותו לחן ולכבוד בעיני ראשי קהלת טולידו הגדולה והנכבדה בכל קהלות ספרד ויקימו אותו שם לרב.

ויהי הוא החכם האשכנזי הראשון אשר שמו אותו יושבי ספרד למורה ראש, אשר לקולו ישמעו ועל פיו יורו, ככל אשר היו להם האלפסי ורמבם לפניו⁸². ויחשב בעיני גאוני דורות הבאים לראש וראשון⁸³ לכלם, מני אז שבה ספרד להיות למרכז התורה בעמוד רשבא והרא"ש בראשה. ויעל בימים ההם ערך בית המדרש אשר בטולידו למעלה ראש.

והחקרנות החדשה, אשר ארבעת חכמי פרפיניאַן, אשר נקבו בשמותיהם זה מעט, היו ראשיה בימים ההם, לא נגעה אל ארץ ספרד⁸⁴ כי רק מדינת פרובינציא היושבת בדרום צרפת היתה משלוח ידה⁸⁵, בכל זאת היתה ברצלונה הספרדית שדֵה המערכה בריב אשר התגלע בעת ההיא בדבר החקרנות. כי האחרים הנכבדים ונשואי הפנים דון בונופוס ודון קרשקש לבית וידאל ילידי ברצלונה, אשר יצאו לשבת בעיר פרפיניאן ראו את מעללי המתפלספים בערי פרובינצא המטיפים את תהפוכותיהם בכל קהל אנשים, בכל מסִבת סעודה⁸⁶ גם בבתי משחק גם בבתי הכנסת⁸⁷ ויראו כי מקור כל המשובה ההיא לא עצם הפלספה היא, כי אם דְבַר הִקָרֵא ספריה בפי נערים נבערים⁸⁸ אשר בקריאתם המשובשת יתנשאו ויתנו את לבם כלב חכמי תבל⁸⁹, ותהי עצתם לאסור את קריאת פלספי העמים על כל איש עד עבור לו ימי הנעורים. וייטב הדבר בעיני רשבא. אך מיראתו את המריבה, אשר תוכל לפרוץ בפרובינצא בין החקרני ובין היראים, שלח מכתב בשני נִשְתְּוָנִים⁹⁰ אל עיר מונפליר אשר בפרובינצא, למסור את האחד ליד אבא מרי ואת האחד ביד היש הנכבד מאד טודרוס די בַלְקֵירִי⁹¹ ולקרוא אותו במסתרים ולבחון אחרי כן את לב נכבדי המקום אם נכונה ידם עִמם בדבר האסור אז יקראוהו אחרי כן באזני כל הקהל. ואם לא, יכבשוהו תחת ידם והיה כלא היה. ויהי נִשְתְּוָן המכתב ליד אבא מרי ויסקור את לב ראשי העיר והנה לבבם כלבבו. וראש הנכבדים הלא הוא הרופא יעקב בן מכיר בן תיבון, הנקוב דון פרוֹפִיַת חכם ועשיר ונכבד מאד בעיני הגוים, עד אשר שמוהו לראש מורי תורת הרפואה, שמח מאד על דברי המכתב, ויקרא “מאד טובה בעיני העצה⁹² הראויה לקבל ולהקדים נעשה לנשמע”⁹³. וַיוֹעֶד אבא מרי את אנשי העיר להתאסף ביום השבת בבית הכנסת לשמוע את דברי אגרת רשבא. וישמע יהודה בן אשר בן תיכון, הנוטה גם הוא אל החקרנים, וימהר אל יעקב בן מכיר קרובו וַיַסֵב את לבו מאחרי אבא מרי, באמרו כי רק משנאת אבא מרי את רבי שמואל בן תיבון קרובם אשר תרגם את ספר המורה ואת יעקב אנטולי קרובם בעל ספר הַמַלְמַד, אבי רמזי הפלספה, יקרא איב על החקרנים⁹⁴ וַיֵהָפֵך לבב בן מכיר, ויבא בערב שבת אל בית אבא מרי, ויפצר בו להשיב את מחשבתו ולבלתי קרוא את האגרת באזני הקהל, פן יסור לבבו מאחריו ונוסף גם הוא על אנשיי ריבו. ולא שמע אבא לקולו להשיב אחור את דברו, ויקרא את האגרת בבית הכנסת באזני כל הנאספים. אך בכל זאת לא אבה אבא מרי להשבית את השלום אשר בינו ובין בית תיבון וַיוֹכַח כי חלילה לו לפגוע בכבוד קרוביהם החכמים, אך כל תוכחותיו לא הועילו⁹⁵. ויתחולל סער ומכתבים עפו מזה ומזה אל בן אדרת גם מן החקרנים אשר קם בן מכיר ויתיצב בראשם גם מן היראים אשר גם בראשם התיצב איש נשוא פנים, נכבד על פני אלפי ישראל, הלא הוא רבי קלונימוס בן טודרוס הנשיא ממשפחת רבי מכיר הבבלי, אשר אותו ואת בניו אחריו שם כרל הגדול בימיו לנשיאים בנרבונא. ולעדת היראים המקנאת לכבוד היהדות העתיקה קם למעז מגן הנדר ונערץ, הלא הוא רבנו אשר – הראש – אשר היה תמים דעות עמם בכל לבבו ותחזקנה ידי רשבא, וימלא את יד הנשיא רבי קלונימוס ויד אבא מרי להסדיר את פתשגן דברי החרם האוסר על כל איש ישראל לפני מלאת לו חמש ועשרים שנה, את למוד חקר אלוֹה ותורת הטבע מתוך ספרי פלספת היונים גם בגוף לשונם גם בתרגומיהם ןיתר לשונות הנֵכָר⁹⁶. לעומת זה לא נאסרה תורת הרפואה ללמוד אותה גם מתוך ספרי יון ככתבה וכלשונה⁹⁷. אף לא אמרו לאסור גם את חקר אלוה ותורת הטבע ללמוד אותן מספרי חכמי ישראל אף מאלה שקלטו מטעם יָוָן⁹⁸. ולא את שני המדעים האלה גם בלשונות הנכריות אחרי מלאת גם ללומד גם למלמד שנות הנעורים⁹⁹. אף לא אסרו את תורת המליצה, ההנדסה ותכונת השמים וכל מיני מדע הכתובים גם בכל לשון וגם לפני מלֹת עוד ימי הנעורים¹⁰⁰. ועל דבר ספר מורה הנבוכים לא עלה עוד על לב איש לקרוא חרם. כי על רשבא, על אבא מרי ועל כל חכמי הדור ההוא נחה רוח רמבן רבם אשר כִבד את רמבם בכל לבו ואשר גם ספר המורה נכבד בעיניו. ובלעדי כל זה הלא יֵחָשֵב ספר המורה לספר מרפא לחַקְרָנֵי הדור ההוא “שאינם מאמינים בחדוש העולם ולא במופתים כלם”¹⁰¹ בהיות מורה הנבוכים רָב בחזקה את רִיב החִדוש מיד אריסטו מורה הקַדְמות ובהיות הוא עושה את דבר המופתים ליסוד אמונת התורה¹⁰². ויהי המעט כי העריצו חכמי ישראל תופשי התורה בדור ההוא את רמבם¹⁰³ ויתנו עם קדושים חלקו¹⁰⁴ וישימו את דבריו ליסוד גם לחרם אשר הסדירו¹⁰⁵. ויחתום על החרם רבנו שלמה בן אדרת ושני בניו ובית דינו ונכבדי ברצלונה עירו. אך רבנו אשר ובניו לא היו מן החתומים. ויוציאו ספר תורה ויקראו את החרם בבית הכנסת הגדול בעיר ההוא ביום השבת ברביעי לחדש אב בשנת הששים וחמש לאלף הששי (5065‑1305) וישימו מועד לתקף החרם חמשים שנה¹⁰⁶.

ואף כי החרם הזה לא קרא רשבא ובית דינו בלתי אם על קהלתו בברצלונה הספרדית לבדה¹⁰⁷, יען כי כל אנשיה קבלו אותו עליהם ברצון, ועל הערים האחרות ועל הארצות האחרות לא הניח את שבטו, וכל עצם החרם לא בתורת גזֵרָה כוללת, כי אם לשם מודעה גלויה לכל ישראל, כי לב הנאמנים לתורתם פונה משיטת מתפלספי הדור למען ידע כל איש ויכיר היטב את שתי השיטות בעִנְיַן הדברים המסורים אל הלב ויפנה אל הימין או אל השמאל כטוב בעיניו¹⁰⁸. בכל זאת התגעשו החקרנים, אשר בעיר מונפליר, ויבאו בסתר אל השר הנוצרי ראש העיר ויבקשו ממנו להיות להם לזרוע בדבר החכם אשר הם אומרים להחרים את כל האיש אשר ידבר סרה על רמבם ואשר יוציא דִבה על כל מחבר ספר לתֻמו ועל כל איש אשר מיראתו את חרם ברצלונה ימנע את בנו מלמוד פלספת יון. ולא נדרש להם השר הנוצרי לחזק את ידם בדבר שני הפרטים הראשונים כי אם בדבר הפרט האחרון בלבדו לאמר בדבר פלספת יון, באמרו לפי שיטתו כי האיש הלומד עד תום שנת העשרים וחמש רק תורת ישראל לבדה אין תקוה עוד לדת הנוצרית להטות לבו אליה¹⁰⁹. ואף כי אבדה תקות החקרנים לעוז במעוז השר הנוצרי, בכל זאת לא מנע אותם השר ממעשיהם. ויקומו ויקראו הם חרם, אף כי ידעו כי שקר הם עושים בנפשם, בריבם את ריב כבוד רמבם, אשר יכבדהו רשבא וחבריו כמלאך אלהים, וגם עלבון אנטולי בעל ספר המלמד אשר תבעו בהחרימם כל מוציא דבר על אחד הסופרים, רק תואנה היתה, כי באמת לא היה דובר דבר עליו בקרב אנשי רשבא¹¹⁰. והמעט מן החקרנים כי שמו נפשם לשחוק בקום רופא אחד יעקב בן מכיר, אשר בכל דבר תורה ודין ודת, הלא נחשב למול רשבא כאזוב אשר בקיר למול הארז אשר בלבנון לקרוא חרם נגד חרם ראש כל ישראל בדורו וגם בדורות רבים אחרי כן. ויהי המעט מכל זה ויעמיקו החקרנים ההם את גזרותיהם מגזרת רבנו בן דרת כי תחת אשר הוא לא אסר את אסורו בלתי אם על קהלתו לבדה הרחיבו החקרנים את אסורם על כל המקומות. אך איש מגדולי הדור לא שת לבו אל חרמם. וגם רבנו מנחם המאירי, אף הי לא התערב בכל דבר הריב הזה לא חשב את חרמם למאומה. גם שני החרמות לא פשטו בארץ, חרם רשבא יען כי הֵצר את גבולו רק בקירות עירו לבדה וגם שם רק למועד חמשים שנה ולחרם בן מכיר וחבריו לא היה שומע יען כי כח בית דין לא היה להם ולא יצאה טבעם בישראל מעולם. בכל זאת לא אמרו עוד להקים את הסערה לדממה. והמליץ הגדול רבי ידעיה הבדרשי בעל הספר הנמלץ היקר מאד “בחינות עולם” ערך מכתב ברוֹב ענין אל רשבא להסביר לו את יקר ערך המדעים, את תועלתם ואת כבודם בעיני חכמי התלמוד, כאלו היה רבנו בן אדרת חסר תבונות מדעת ומהבין את כל זה עד העת ההיא – ואת אהבת החקרנים העזה אליהם. אך עוד מעט התרגשה צרה לבוא על ישראל אשר הרעישה את קהלות פרובינצא ואת קהלות צרפת כֻלן ממקומן מאין עוד פנות אל ריב שפתים ואל מלחמת סופרים על אודות חלוקי דעות אשר ברוח ולב יסודתן.

בצרפת ישב בימים ההם לכִסֵא מושל רשע הלא הוא פיליף הרביעי אשר יקראו לו פיליף היפה. התגרה אשר היה מתגרה באפיפיור והמלחמות אשר נלחם בפלנדרים הריקו את אוצרותיו. ואלברֶכְט קסר גרמניא העלה על לבו את זכר כבוד קסרי הארץ ההיא, כי יורשי קסרי רומי הם אשר רק להם המשפט להעלות מס על היהודים, וידרוש בחזקה מפיליף להָסֵב אליו את המס אשר יביאו היהודים אל כיסו. ויחמוס פיליף מזִימה אשר תעמוד לו גם למלא את אוצרו הריק וגם להֵחָלֵץ מן התאֲנה אשר יתאנה לו אלברכט וַיְצַו לכל פקידי הערים ויאספו את כל בני ישראל הנמצאים בצרפת פתאום אל משמר בעשור לחדש אב (5066‑1306), שם הודיעו להם כי איש איש מהם אשר לא יעזב את ארץ צרפת עד מלאת חדש ימים מבלי קחת עמו מאומה מקנינו בלתי אם בגדיו אשר על בשרו ודי מזון ליום אחד מות יומת. ויגרשוו בני ישראל מן הארץ אשר ישבו בה הרבה מאות שנים ואשר הגדילו בה תורה ומוסר הרבה מאד, הארץ אשר קמו בה אנשי מופת כרשי, רבנו תם רשבם, מנחם בן חלבו ורבי יוסף קרא ואשר שם נוסדו התוספות, ויפוצו הגולים אל הארצות הקרובות אל צרפת וגם מפרובינצא אשר תחשב על ממלכת צרפת גָלו, ולא נשארו בלתי אם בעיר אַוִיניון¹¹¹ וּבֶנְיַסין¹¹² אשר בפרובינצא בהיות הן נחלת האפיפיור ולא נחלת פיליף. ויבוז המושל הבליעל אשר כל משא נפשו היה רק הבצע את קִנְיַן הגולים העשוקים. ותבאנה אל שערי היכל המלך עגלות טעונות בכסף ובזהב ובאבנים טובות וכל כלי חמדה, וַיַחלֵט פיליף אליו את כל בתי בני ישראל ואת קרקעותיהם, וַיִגוש את כל מַשֵה ידם אשר נָשו בְלוֵֹיהֶם הנוצרים. ותעל בידו מזִמתו למלא את חוריו זהב ולשום את טענות אלברכט להבל וריק. ולא נותרו בממלכת פיליף מישראל בלתי אם מתי מספר, אשר אמרו להודיע לפקידים את שם הנוצרים אשר היהודים נושים בם למען יֵדע המושל העריץ לרשת את חובותיהם ולהורידם אל כיסו. אך גם מְתֵי מעט אלה לא הרבו לעמוד שם כי עברה רוח על פיליף וַיְגָרֵש גם אותם. אך מאנשי עיר טולושא¹¹³ היו רבים אשר לא עמדו ביום צרה וימירו את כבודם ולא גוֹרָשו. ואיש מכבדי הרבנים משרידי בעלי התוספות רבי אליעזר די שינון¹¹⁴ נתפש הוא ועוד אנשים בארץ צרפת אחרי עבור מועד החוֹדש וישרפו אותו ואותם באש ויהמה אליו לב תלמידו הגדול רבי אשתורי פרחי¹¹⁵ ומדי הזכירו את דברי תורת רבו עגמה נפשו על גורל הקדוש הזה¹¹⁶.

את פרשת דברי הצרה לראשי פרטיה ערך משורר אחד יצחק הקטן שמו בקינה אשר היתה נקראה בכמה קהלות בכל יום שני וחמשי: ”– – צר חשב מחשבה, להדוף פתע באיבה – – חותם סגור בנאומו, שלח לעמו – – פחות וסגנים, ליום מועד היו נכונים – – קהלות צרפת אנשי שֵם על יחוד השֵם, ביד חזקה יגרשם – – הגיע הזמן, בירח אב לפָרְעָנוּת מזומן, בעשרה בו נקהלו עובדי חמנים – – לחפש מצפונים ומיטב מכמנים, – – קטן וגדול במסגר הביאם, לגלות מצפונים השיאם, ברעה הוצאם, מבית מנוחות – –¹¹⁷.

ובתוך הגולה היו גם יושבי מונפליר, עיר מושב אבא מרי יעקב בן מכיר, ויגלו רבים מיושבי העיר ההיא עירה פרפיניאן¹¹⁸ בהיות היא נחלת מלך מיורקא¹¹⁹ ולא נחלת פיליף ואבא מרי גלה עירה ארלי¹²⁰. מקץ חמשה חדשים יצא משם וילך גם הוא לפרפיניאן. וידברו אוהבי החקרנים על לב פקידי העיר לבלתי תת לו וגם לאנשים אחרים אשר לא כמחשבותיהם מחשבותם לשבת שם. ויהי בהשמע הדבר אל רשבא ויכתוב אל שני אנשים נשואי פנים הלא הם שמואל בן אשר ומשה בנו, ויקדמו את פני אבא מרי וחבריו בכבוד ויִתְנום לחסד בעיני מלך מיורקא ויתן להם מושב בעיר ההיא¹²¹. וישמעו רשבא והרב האשרי איש במקומו את מזִמת החקרנים ואת איבתם לאחיהם המחזיקים בתומתם אשר גם אחרי התרגש צרת הצבור עוד יוסיפו סרה ותמר נפשם¹²².

ובעצם ימי הדור ההוא אשר שתו אבותינו יושבי צרפת את כוס החמה, האירה מלכות קשטיליא הגדולה בממלכות אספמיא את פניה אל ישראל. וַיָשֶם פרדיננד הרביעי את איש עברי ושמו שמואל לשר האוצר. ואף כי קנאה בו אֵם המלך וַתָקֶם עליו אנשים אשר הִכֻהוּ בַשֶלִי למען קחת את נפשו. בכל זאת שם בנה המלך את כל לבו לרופא אותו וישיבהו על כנו. וגם אֵם המלך לא היתה אויבת לישראל כי רבי טודרוס אבולעפיא המקובל הלא היה רצוי נפשה ואיש יהודי דון משה היה לה לסוכן. ואחרי מות פרדיננד הרביעי ומהומות התרגשו בארץ כארבע שנים עד אשר קמה אם המלך מַרְיא די מולינא למושלת בשם נכדה הילד יורש העצר (5086‑1326) עמדה בכל הימים ההם למעוז לבני ישראל ולא נתנה לשרים ולכמהים לבצע את מזמתם אשר זממו לחדש עליהם גזרות רעות. וַתֵאוֹת לבם רק לשני דברים אלה כי לא ירבו היהודים להתהלך עם הנוצרים ולא יקראו בשמות נוצרים. וכאשר גדל יורש העצר דון יוחן עמנואל ויהי למלך התרוממה מעט קרן ישראל, בהיותו מכבד את אנשי המדע.

ואיש נשוא פנים ושמו יהודה אבן ואקר היה מרואי פני המלך ההולכים לרגליו¹²³. ויתנשאו אלה “הגדולים ההולכים בחצר המלך” וידרשו מיד עמם את היתרונות שהיו לראשי הגולה בבבל בימיהם. וישימו את הדבר לפני רבנו אָשֵר ולא נתן להם הרב הגדול הזה לבצע את חפצם וישב את שאלתם ריקם¹²⁴. וישקוד בן ואקר על תקנת בני עמו להציל את פושעיהם מן המשפט הקשה אשר יחרצו עליהם השופטים הנוצרים בהִשָפְטָם לפניהם ויט את לב המלכות וימלאו את יד בתי דיני ישראל לדון גם דיני נפשות את הפושעים למען הצל אותם ממשפט הגוים¹²⁵. ויהי אבן ואקר ובית דינו שופטים את המלשינים את המגדפים ואת המנאפות משפט קשה. ואף כי רבו הפושעים חַיְבֵי עֹנש בדור ההוא¹²⁶, בכל זאת היה הדבר זר מאד בעיני ר' אשר כי ימלאו דַיְנֵי ספרד את ידם לדון דיני נפשות בזמן הזה. אך בהגידם לו כי למען הצל את אחיהם מיד שופטים קשים מהם יעשו כן לא מחה עוד בידם לענוש את החוטא באחד מאבריו אך לא נתן להם לשפוט משפט מות¹²⁷ גם את הפושע אשר אחת היתה דתו להמית גם על פי דין תורה גם על פי חֻקי מלכות ספרד¹²⁸.

ובארץ צרפת לא היתה עוד תקומה לישראל אחרי גרש אותם פיליף היפה. הן אמנם כי עם הארץ החל להכיר את התועלת אשר היו היהודים מועילים להם, ועל כן נועץ המלך לודויג העשירי עם השרים וגם עם ראשי הכמרים לשוב ולקרוא לגולים מקץ תשע שנים לגלותם לשוב אל צרפת וכאשר לא מהרו להדרש לו נעתר להם להושיב את כל אחד במושבו הראשון, להשיב להם את ספריהם ולכל קהלה את בתי כנסיותיה ואת השלישית מן החובות אשר היו יושבי הארץ חיבים להם ולבלתי דרוש מהם דבר בלתי אם לשאת את אות הדראון על בגדיהם רק למען הָשֵך מעליהם את חמת הכמרים, אף הפקיד שני שרים להתקין ולהסדיר את כל צרכיהם בשובם אל הארץ ובמות לודויג העשירי חשב גם בנו המלך פיליף החמשי מחשבות טובות. אך בכל ההנחות האלה ובכל מחשבות המלכים הטובות לא סרו התלאות אשר הלאו הכמרים את הגולים בשובם המונים המונים אל הארץ וצרות התרגשו אשר כמוהן לא עברו עוד עליהם ועל אבותיהם בצרפת. איש רועה בקר התנשא בקרב דלת העם ויַגֵד להם כי חזון נראה אליו בדמות יונה אשר נהפכה ותהי לנערה יפה אשר היה דברה אליו להתיצב בראש הרועים לעלות לירושלם להלחם שם מלחמת הצלב להציל את קבר אלהיהם מיד הישמעאלים. ויתגודד אליו אספסוף בזוי מאד כארבעים אלף איש (5180‑1320) וַיָחֵלו הם את מעשיהם, כאשר החלו כל אנשי הצלב לְקַצות ביהודים אשר זה מעט שבו לפרובינצא ולכל ארץ צרפת ויהרגו ויבוֹזו את בני ישראל בכל מקום בואם. וכל פקוגות המלך, גם החרם אשר קרא האפיפיור גם כל מאמצי השרים אשר התחזקו להצילם שבו ריקם, ודלות העם הנבער והמהביל יראו להתיצב בפני הרועים. ותהיינה מאה ועשרים קהלות לשמה ולבזה והנשארות דלו וַתִוָרַשְנָה.

כמעט הֵחֵלו אבותינו האומללים לשאוף רוח והנה צרה חדשה קמה עליהם, צרה אשר לא היתה נופלת מן הסערה אשר התחוללה על ראשם זה מעט מיד הרועים. המצורעים היושבים חוץ לערים, אשר היה משפט הערים לכלכלם, התאוננו בעת ההיא על יושבי הערים כי המעיטו את לחם חֻקם, ויתנקמו בם וירעילו את הבארות ואת מוצאי המים. ויהיה כאשר תפשו אותם השופטים וַיְעַנוּם וישיאו את עֲוֹנָם על היהודים כי הם המה שמו מָוֶת בבארות. וַיַאמֵן העם הנבער והנתעה בדִבַת השוא ויתגודדו על שארית האומללים ויאסרום בכלא וַיְעַנום וינגדום וישרפום חיים (5181‑1321). והמלך והשרים אף כי הכירו כי כל העלילה הזאת דבה נתעבה היא בכל זאת לא נמנעו מִשוֹם על שאריתם ענש כסף גדול כמעט מהכיל ורבים מן הנשארים גרשו מן הארץ. שתי ההרגות הגדולות האלה נקראו בפי סופרי דברי הימים לישראל: גזרת הרועים וגזרת המצורעים¹²⁹.

מכל ארצות אירופא היתה איטליא הארץ האחת אשר שם הונח לישראל גם בדור ההוא. המלך האדיר החכם רוֹברט די אניוב¹³⁰ מלך ניאפל היה חונן ומגֵן לישראל אוהב את ספרותו ואנשים מחכמיהם היו לו למורים. החכם יהודה ליאני איש רומי הורהו את כבתי הקֹדש¹³¹ ועוד חכם אחד שמריה מניגרופונטו בֵאר במצות המלך הזה במקומו את כל המקרא וישלח משם את באורו אליו¹³² המושל הנדיב הזה עמד למעוז לישראל להשיב את מחשבת האפיפיור יוחנן השנים והעשרים אשר הֵסַתְהוּ אחותו המרשעת לגרש את כל היהודים מעיר רומי גם נשא בתוך שרי ביתו את ראש החכם המליץ קלונימוס בן קלונימוס, אשר בספרו “אבן בחַן” הכה בשבט פיו את תהפוכות בני דורו. חבר לבן קלונימוס היה המליץ המשורר עמנואל הצפרוני¹³³ (5090‑1336) איש רומי, אשר לפתרוניו לספר משלי שלמה יצא שם עד כי נמנה עם גדולי הפותרים אשר יצא להם שם בדורות ההם¹³⁴. אף היה עמנואל אחד מאדירי המשוררים. אפס כי חלל עמנואל את כבוד בת השיר העבריה אשר מבחר תפארתה היה לשרת בקֹדש להורות לעם ה' חֹק ומשפט, חכמה ומוסר לשעשע את הנפש הטהורה בתנחוּמות אל ולהעביר בחזון את הגדולות והנפלאות אשר הגדיל והפליא קורא הדורות בימי הקדם ואשר עוד יוסיף להפליא באחרית הימים בישראל ובאדם, והנה זה בא לשום את הכהנת לפונדקית במלאו את שירותיו העבריות אשר אסף בספרו “מחברת עמנואל” עגבים גסים מאד, על כן נקעה ממנו כל נפש טהורה בישראל. משורר עברי זה היה מודע לראש משוררי הגוים אשר קמו בימי הַבֵינַיִם הלא הם דַנְטֵי האיטלקי אשר שירותיו טהרו משירי העברי הזה. כמהו עשה גם עמנואל שיר תָפְתֶה ועדן אשר גם טעמו כטעם יתר שיריו. לעומת התרומה הזאת אשר הרימה קהלת רומי לספרָתֵנו הרימה עוד תרומה אחת בקדש כי שלחה ציר ושמו רבי שמחה ארצה ספרד עיר ברצלונה אל רבנו שלמה בן אדרת כי יואיל להמציא להם את סדרי המשנה בבאור רמבם מתורגם מערבית לעברית החסרים להם, באין בידם בלתי אם המעט אשר תרגמו אלחריזי ורבי שמואל בן תיבון. ויתחזק רשבא ויחקור וימצא כי רבי יעקב עכסאי מעיר אושקא¹³⁵ ורבי יוסף בן אלפואל ורבי שלמה בן יעקב יודעי תורה ויודעי ערבית הם וידבר עליהם במכתביו הנעימים וַיֵאוֹתו לו וישימו על שכמם את העבודה הגדולה הזאת ויתרגמו הם וחבריהם את כל הדברים אשר לא תֻרגמו עד העת ההיא¹³⁶. ותגדל מאד הטובה אשר עשתה קהלת רומי לתופשי התורה לדור דור.

בימים ההם נראה חזון בישראל אשר לא היה כמהו מאש הרים ענן את ידו בתורת רבותיו. רבים מן הקראים יושבי ארצות הקדם עזבו את עדתם וישובו בתשובה שלמה אל תורת רחיהם כל בני ישראל. והנגיד רבי אברהם במצרים נכד רבי אברהם בן רמבם השיב לב קהל גדול מן הקראים, אשר הֵפֵרו ביום אחד את בריתם עם מחזיקי דת ענן וידברו באחיהם הנאמנים לתורת רבותינו מעולם (5083‑1313)¹³⁷.

ובארץ אבותינו היתה רְוָחָה לישראל ביום לכוד אותה השלטן אַלְמֶלֶך אַלַשְרַף מלך מצריה ובהורישו משם את אנשי הצלב (5051‑1291 אנשי הדמים אשר אכלו את אבותינו בכל פה. ויסגרו מפניהם את ארץ קדשם ולא נתנו להם אף לבוא ולבכות על הריסותיה. מאה ושתים ותשעים שנה היתה עיר קדשנו כמעט סגורה ומסוגרת מפני בניה האובדים והנדחים ותהיינה השתים והארבעים שנות מלכות נציר מחמד השלטן הַמַמְלֻכִי שנות מנוחה ושקט. וינהרו בני ישראל אל ארץ אבותיהם מכל קצוי ארץ ויחזיקו בעבודת האדמה ובעבודת הרועים במסחר ומלאכה ובכל משלח יד. ותהיינה קהלות גדולות בירושלם עיר הקדש בחברון ובעיר רמלה. ויהיו בירושלם אנשים הוגים בתורה יומם ולילה גם סוחרים גם חרשים עושי מלאכה גם רופאים גם בעלי הנדסה ותוכנים נמצאו שם ובעלי עֵט סופרים אשר עשו נפלאות במעשה הכתב הנאה. ואנשי חברון עשו חיל במלאכת הָאֶרֶג והצבע בצמא ובמעשה הזכוכית. ואל עיר רמלה באו מספרד שני אנשים עשירים מישראל ויכוננו שם את חרושת מעשה הצמר¹³⁸. ומרבית האנשים אשר שאפו בגעגועים ובהמון לב ויבאו למצוא מנוח לנפשם ומחיה לרוחם בִנְוֵה האלהים בארץ אשר אַוירה חיי נשמות היו בעלי הקבלה אשר לאט לאט היתה עיר צפת אשר בגליל להם למרכז.

גם רב גדול אשר בגאונים יתחשב אוה לו למושב את הארץ הקדושה הלא הוא הרב הגדול רבינו אשתורי פרחי¹³⁹ אשר בילדותו הֻטַל מחדר הורתו לצאת בגולה אשר הגלה פיליף היפה מלך צרפת. את פרשת דברי גלותו ונדודיו עד אשר מצא מנוח בארץ הקדושה כתב לזכרון כדברים האלה לאמר: “מבית הספר הוציאוני כֻתָנְתִי הפשיטוני, כלי גולה הלבישוני, מעצם למודי, מבית אבי ומארץ מולדתי ערום יצאתי – – מגוי וממלכה אל עם לא ידעתי לשונו נדדתי, מנוחה לא מצאתי עד כי הביאני חדריו המלך שהשלום שלו, מִשְבִי לארץ צבי: ארצו הקדושה” – –¹⁴⁰. קרוב הדבר כי גדול היה בעיני המלך ושריו וכי מצא ידו גם את מחיתו וכי ראה בטובה¹⁴¹. רבנו זה פתח שער סגור במקצוע ההלכות אשר רק מעטים הציצו בו¹⁴², הלא הן הלכות המצות התלויות בארץ אשר העלה על ספר “כפתור ופרח” אשר כתב לשם קרבן תודה על כל הטוב אשר גמל לו ה' לשובב נפשו “מִשְבִי לארץ צבי”. מלבד התרומה הגדולה אשר הרים בספרו היקר לספרות ההלכה, הֶעֱניק בו מאוצר חכמתו מתנות רבות וטובות לארץ החמדה אשר היתה לו לאם ותשביעהו מטובה בִירוֹתוֹ בעבודת רוחו ההיא אבן פִנָה למוסדות לתורת ערך ארץ¹⁴³ ישראל אשר היתה לעינים לחוקריה עד היום. ובענוָתו הגדולה ומהיותו איש מנוחה לא בחר לשבת בערים הגדולות אשר לא יחדלו מהן דברי ריבות¹⁴⁴ – וַיוֹאֶל לשבת בבית שאן, מקום בודד שָקֵט ובוטח. ומשם היה יוצא לשוט בכל הארץ, לתור אותה לארכה ולרחבה, ומה נעימים דבריו אשר יספר על דבר חן המקום אשר ישב בו על חמדת הארץ הקדושה ועל משפטו לסובב בה “בפלגות אדמת ישראל בחסד עליון עברתי, עירותיה מדינותיה כרכיה רובם דרכתי¹⁴⁵, הרי בשמים כפרים עם נרדים. ביניהם מצאתי בין שאן למנשה אשר בו לחבר את זה [הספר] ישיבתי בחרתי יושבת על מים רבים, מי מנוחות ארץ חמדה, מבורכה, ושבעת שמחות כגן ה' תוציא צמחה וגן עדן פתחה”¹⁴⁶.

עת אשר החלו בני ישראל לשאוף רוח חיים בארץ אבותם, בסור מעליהם המועקה אשר העיקו אותם הנוצרים, ביום אשר מִגְרוּ הַמַמְלֻכִים לארץ כסאם, התרגשה ההרגה הגדולה הראשונה בארץ בספרד אשר עד העת ההיא לא קרו כמוה. בהתנגש יושבי מדינת נָבַרא הספרדית לפרוק מעליהם את עול מלכות צרפת, אשר כבדה עליהם זה חמשים שנה, מצאו להם נזירי הקתולים ידים לְהָסב את חמת דלת העם על ראש בני ישראל ויתגודד האספסוף עליהם במרבית ערי המדינה ההיא ויציתו כששת אלפים נפשות (5088‑1328) ותלך הסערה הלוך וסעור עד אשר קם מושל תקיף וַיַשְקֵט את הארץ, וַתִשַח מאד רוח השרידים מבני ישראל בארץ ההיא.

גם בקשטיליא נשקפה רעה לאבותינו כי קמו להם שני אויבים, אחד מקרב עמם והאחד איש קתולי. אך שני שרים מבני ישראל אשר העמיד המלך הכשר אלפונסו האחד אשר הלא הם יוסף בן בנבנִשְתי יועצו וסוכן אוצרותיו ושמואל בן ואקר רופא נפשו סככו על אחיהם בהיות כבוד שניהם גדול בעיני אדוניהם. כי איש מומר, אשר בראשונה היה שמו אבנר ויהי רב באחת הערים, ואחרי התנצרו קרא לנפשו אלפונסו די בורגוש ויהי לכומר קתולי, מצא את לבבו להעיד לפני המלך ולהוציא דבה על תפלתנו כי מלאות איבה לדת הנוצרים הן ולהוציא כתבי עמל על העם אשר ממנו יצא וְלִכְפוֹת את הרבנים להתוַכֵח עמו ולהשיב על שאלותיו המלאות קדים. עוד רע ומר מן המומר הזה היה איש נוצרי ושמו גוֹנזַלו מרטינֶץ אשר הואיל השר בנבנִשתי הישראלי לתת לו מְהַלְכים בהיכל אדניו המלך ולהציגו לפניו ולדבר עליו טובות עד כי גִדֵל אותו אלפונסו וישיתהו לאחד משרי ביתו. אז הפך הנבל מרטינץ את ידו על בנבנישתי איש חסדו ועל בן ואקר וישם עליהם עלילות דברים, עד כי מִלא המלך הנפתה את ידו לשום אותם בכלא, ולהחרים את כל קנינם לאוצר המלכות. ויָצֶק להם הבליעל עד כי מת בנבנשתי בכלא ובן ואקר מת ביד נוגדיו. עוד מרטינץ זומם להשקות בקרב הימים את כוס חמתו את כל בני ישראל יושבי קשטיליא נשאהו לבו להתגרות ברעה ולהקים בסתר קושרים מתנקשים בנפש המלך וַיִתָפַש במזימתו וישפטוהוו משפט מות וישרף באש (5099‑1339). והמלך אלפונסו שב להטוב את חסדו אל היהודים וישא את ראש אחד מגדוליהם את שמואל אבודיל בתוך שרי ביתו, ובכן היתה עוד שארית פלטה מעין שרר קַיֶמֶת לאנשים מבני ישראל גם בדור ההוא בחצרות מלכי ספרד הנוצרית ככל אשר היתה להם לפנים בארץ ההיא בהיכלי מלכי ערב.

אך הספרות העברית הספרדית מטה מאד בארץ מכורתה כי שרידי חכמיה אשר רגלם האחת עוד היתה בתוך גבול ישראל ורגלם השנית מחוץ לגבול, היו פוסחים על שתי סעפים. הסופר יצחק בן פולקאר נע כוד הקנה במים הֵנָה והֵנָה פעם יתן את הרב הזקן המחזיק בתורה ובמצוותיה לשחוק וללעג ואת הנער המתפלסף לחן ולתהלה¹⁴⁷, ופעם יעלה קנאה על “המתחילים – – המתפלספים” – – נמהרי הלב על השליכם אחרי גֵוָם את המצות ועל אשר יזלזלו “בכבוד מיסדי הדת”¹⁴⁸ וימלא את פיו תהלת “המגיע לתכלית המדע והוא הנקרא באמת פילוסוף והוא קִיֵם ופעל ועשה את כל המצות המתֻקנות קלות וחמורות¹⁴⁹. תהפוכות גדולות מאלה נשמעו מפי חכם קטן מזה מפי דוד בן ביליא מפורטוגל. לעומת עקרי רמבם תקן גם הוא שלשה עשר עקרים, אולם על יד העקר “שתורתנו היא למעלה מן הסברות הפילוסופיות” שם לעקר הראשון את חובת האמונה “במציאות השכלים הנפרדים” ולעקר האחרון שם את החובה להאמין באמונה שלמה כי מִצְוֹת המעשה “אינן תכלית השלמות”¹⁵⁰ ומה הפכפך דבר זה? והלא השכלים הנפרדים אינם כי אם פרי סברות פילוסופיות ולא פרי התורה ובהם מצוה להאמן והמצות הלא הן פרי התורה ובהן אסור להאמין? – את החוקרים המפוקפקים האלה עזבה החקירה ותִבן לה בית בימים ההם בדרום צרפת בערים אשר סרו למשמעת האפיפיור. החכם משה הנרבוני¹⁵¹ כתב “באור לספר מורה הנבוכים” ו”מאמר בבחירה" והסופר יוסף כספי¹⁵² היה סובב במרחקים לקנות חכמה ולשמוע דבריה ויכתוב גם הוא באור כפול לספר המורה בשם עמודי כסף ומשכיות כסף וספר מוסר לבנו. ור’בי ל’וי ב’ן ג’רשון – רלבג¹⁵³ – (5100‑1340) מעיר בגנולס¹⁵⁴ היה חכם גדול ומֻפלג מאד, תוכן ומהנדס, רופא וחוקר הטבע. הוא יצר בחכמתו שפופרת מְתֻכֶנֶת להקל על התוכנים בכַוְנָם את עיניהם להביט אל צבא השמים, אף השכיל לכונן את תא האֹפל¹⁵⁵ ולחדש עוד מדעתו גם כלים גם כללים אשר היו לכלי חפץ גם לדברי חפץ לאנשי המדע בישראל ובגוים. מלבד כשרונותיו אלה היה פלסף חריף מאד כותב פתרונים לספרי אריסטו ופלספי ערב, אשר הרבה להעמיק בהם, מעבר מזה ופתרונים למקרא ולמשנה¹⁵⁶ מעבר מזה. וספר “מלחמות ה'” כתב אשר בו אמר ככל החוקרים בדורות ההם להשלים בין התורה העברית ובין הפספה היוָנית.

אף כי שלשת החכמים האלה קראו את שם רמבם על חקרי לבם, אף היו מבארים לספרו המורה לא הניחו את רוח רבם הגדול הזה – לוּא היה חי עמם וישמע את דבריהם – בהחזיקם שלשתם, בדעה אשר היתה כעשן לעיניו הלא היא דעת הקדמות, עד כי לא נשא פנים לאריסטו, אשר נחשב בעיניו לכליל החכמה, על החזיקו בה. ומי איפוא היו החכמים אשר קמו למעוז לרמבם בימים ההם לגדל את שמו בקרב עמו ולשום אותו למורה תורה לישראל לדור דורים? החכמים ההם היו אנשי חַיל החונים על דגל אחר, אשר רוממו את שמו בגבול אחר. לא בגבול החקרנים הקוראים את ספרו המורה בנו לו מעוז ומגדול, כי אם במחנה תופשי התורה התמימה ההוגים בספרו משנה התורה הציבו לו יד. רבי שם טוב אבן גאון כתב באור לספר משנה תורה אשר קראו לו יד החזקה בשם “מגדל עוז” להָשֵך מעליו את תלונות ראבד אשר חלק עליו בהשגותיו. הרב הגדול מאד דון וידאל יום טוב די טולושא כתב ספר בשם “מגיד משנה” להשיב אחור את השגות ראבד ביתר שאת ועוז ואשר על כן קראו לו מכבדי תורת רמבם בשם הרב המגיד. החכמים האלה היו מהראשונים לחבל חכמים רבים, גדולים ומופלגים, אשר גם בדורות הבאים אִמצו את כל כֹחם להגן על ספר יד החזקה מפני ההשגות ההן. אך עוד הגדילו מהם לעשות, הפוסקים אנשי השם אשר הראשון מהם היה רבנו יעקב בעל הטורים בן רבנו אָשר. כי אף כי יסד את מרבית דברי ארבעת טוריו אשר חבר על יסוד התורה אשר קבל מאביו בכל זאת היה רוב בִנְיַן דברי גופי הלכותיו דברי רמבם, אשר העתיק כמעט במלוא סגנונם, ככתבם וכלשונם, וכן נהגו כל הפוסקים אשר קמו אחריו. ובכן היו דברי רבנו משה בן מימון הנאדר והנערץ נשמעים עד כולם בקרב אחיו אשר תורת ה' לבדה היא כל משא נפשם.

וארבעת הטורים האלה הם תוצאות פרקי הלכות התלמוד אשר נפרדו בידי רבנו יעקב ויהיו לארבעה ראשים: הטור הראשון אשר קרא לו “אורח חיים” הוא סדר הלכות המִצְוֹת אשר יעשה כל איש ישראל בביתו ובעדתו יום יום מִקומוֹ עד שכבו בשבתות ובמועדים וביום צום; הטור השני אשר שמו “יורה דעה” הוא סדר המִצֹות אשר מרבית בני אדם לא ידעו אותן לפרטיהן, כי אם בעלי ההוראה; הטור השלישי “חֹשן משפט” הוא סדר. המשפטים אשר ישפטו בני ישראל בין אדם לחברו וכל הנִלְוֶה אליו. והטור הרביעי “אבן העזר” הוא סדר המשפטים אשר ישפטו בין איש לאשתו וכל הנלוה אליו. מלבד אשר רוח רמבם תחיה את הספר הזה בסגנוני פסקי הלכותיו, נאצלה עליו הרב המרוח המוסר אשר נפח האיתן הגדול הזה בגופי ההלכה. אך תחת אשר משפט רבנו משה היה לחתום את סדרי הלכותיו בתוכחת מוסר זכה ורוממה, היה רבנו יעקב גם הפותח והחותם ברגש וברוממות ובאהבה רבה לה' לעמו ולתורתו לכל הלכה המוכשרת להגיון לב. ויבדל בדבר הזה מכל הפוסקים אשר קדמו לרמבם¹⁵⁷ וגם מרבים אשר באו אחריו, אשר היו עיניהם רק אל גופי הדינים בלבד. וידבר רבנו יעקב נשגבות על כַוָנַת הלב ועל טהרת הלב אשר בלעדיהן לא תכון כל תפלה¹⁵⁸, על רוממות המשפט הישראלי כי הוא פרי רוח אברהם אבינו. אשר דרך ה' לעשות צדקה ומשפט היתה ראשית דרכּו ובהיות המשפט נעלה מאד, שמח משה רבנו ראש כל הנביאים לקחת עצה מפי יתרו בענין המשפט “כי המשפט הוא יסוד ועקר גדול בעבודת ה'”¹⁵⁹ וגם על רוח הטהרה והקדושה הנאצלת על חיי האישות הישראלית דבר נכבדות¹⁶⁰ ואת כל רוחו הקדושה הֶערה החסיד הֶעָנָו הזה בדברו על שמחת חסידי ישראל במועדי ה' ובעשותם את מצותיו. אלה הם דבריו" “מדת החסידים אשר ה' לנגדם תמיד, ובכל דרכיהם ידעוהו, בעת שמחתם. אז יותר ויותר מברכין ומשבחין להקדוש ברוך הוא אשר שמחם. ויאמר האדם בלבו בעת שמחתו והנאתו: ואם כך היא שמחת העולם הזה אשר היא הבל כי יש אחריה תוגה וצער, אם כן מה תהיה שמחת העולם הבא התמידית, שאין אחריה תוגה, וְיִתְפַלֵל להקדוש ברוך הוא שיטה לבו לעבדו ולעשות רצונו בלב שלם ושישמחנו בשחת העולם ויזכנו לחיי העולם הבא לאור פני מלך חיים”¹⁶¹.

ככה נחה רוח רמבם אשר היתה לנשמת חיים בספר יד החזקה, על מורי ישראל הטהורים והתמימים ותגבר עליהם עד כי נחשבו בעיניהם הדעות אשר באו בספר המורה כשגיאה קלה וכמום עובר אשר נתנו להִמָחֵל, ולא הוסיף עוד איש לפצות פה על הרב הזה אשר רוממונו הרבנים, לראש מורי התורה והמצוה לכל ישראל בדורות הבאים.

מלבד הטורים הוציא רבנו יעקב את תמצית הלכות אביו בספר אשר קרא לו “קצור פסקי הראש” וירשום לו רמזי מוסר אשר נראו לו מרומזים במסורת פרשות התורה הידועים בשם “[רמזי] בעל הטורים”. ולרבנו יעקב אח זך וטהור כמהו וחכם בתורה כמֹהו הלא הוא רבנו יהודה אשר במות אביו רבּנו אשר (5087‑1327) היה הוא לרב תחתיו בטולידו. ונפש כל הקהלה דבקה בו באהבה ובכבוד. אך תחת אשר רבנו יעקב שם לבו אל פסקי הלכותיו הורה רבנו יהודה את הוראותיו בתשובותיו הרבות אשר השיב לשואליו. בדור ההוא כתב רבנו ירוחם איש פרובינצא אשר הוטל אל ארץ ספרד בימי גלות צרפת את ספרי פסקיו הלא הם ספר תולדות אדם וחוה וספר המישרים (5094‑1334) ורבי דוד אבודרהם סִדֵר הלכות תפלות וברכות אשר קרא עליו את שם משפחתו “אבודרהם” (5100‑1340).

גם מחוץ מקצוע ההלכה כתבו גדולי הרבנים בדור ההוא ספרי מדע, רבנו שמשון מקינון¹⁶² “שהיה רב גדול מכל בני דורו”¹⁶³ לא כתב על דבר גופי ההלכות, כי אם על הכללים אשר על פיהם יש לכלכל את למוד התלמוד, על המדות שעל פיהן הוא נדרש, ועל הסדרים אשר על פיהם יש לסדר את עניניו למען הקל על התלמיד ההוגה בו, ויקרא את שם ספרו “ספר כריתות”¹⁶⁴. ובהיות טעמו נוטה לפַשֵט את הקמטים ולפרש את הסתומות בכלליו ובסדריו לא נטה לבו אל הנסתרות ותהי לו תפלת ילד תמים אשר לא ידע בלתי אם את הגיון לבו למופת לכל תפלה זכה¹⁶⁵. כאשר היו עיני רבנו שמשון אל מדע סדרי המחשבה, היו עיני תלמיד חכם אחר בימים ההם, הלא הוא רבי יצחק הישראלי¹⁶⁶, תלמיד רבנו אָשר, איש טולידו, אל תורת תכונת השמים. ויהי כאשר בקש אותו רבנו אָשר רבו ויקם ויערוך ספר אשר קרא אותו “יסוד עולם” להפיץ את תורת המדע הנכבד הזה בקרב בני עמו הקוראים את שפת עמם. הדבר הזה כי אהב רבנו אשר את המדע הזה, ועוד דבר אחד כי תלמידו וקרובו רבנו מרדכי בן הלל כתב מלבד באוריו וחדושיו לכל התלמוד גם ספר לקוטי מלים שפת רומי העתיקה¹⁶⁷ שני הדברים האלה שני עדים כשרים הם המכחישים את עדות השקר אשר העידו סופרינו החדשים, כי שונא מדע היה רבנו אשר. אמת הדבר כי שנא את הפלספה היונית אשר הוליכה שולל את מתחכמי ישראל. אולם את המדעים הגמורים הוקיר לפי כבודם וערכם.

למן היום אשר הגלו בני ישראל מארץ צרפת נסבה כל תורת צרפת אל אשכנז לבדה. אך גם שם דְבָקתָה הערה. שני אלופים¹⁶⁸ אשר שמו רצועות על זרועותיהם ויקראו לנפשם בשם אַרְמְלֶדֶר התיצבו בראש חמשת אלפי אנשים ריקים ופוחזים, להנקם מן היהודים את נקמת הפצעים והמכות אשר חלו אבותיהם (?) במשיחם הנוצרי. ויכינו מטבח גדול לישראל באֶלְזס אשר על יד הרַיִן עד שְוַבֶן עד כי בחרו אבותינו לשלוח יד בנפשם ובנפש עולליהם מנפול ביד בני עולה. הקריאות אשר קרא הקסר אלברֶכְט הבַוַרִי לכמרים ולאזרחים לעמוד לימין היהודים (5097‑13337) לא הועילו מאומה עד אשר תפש הקסר את אחד מן האחים ארמלֶדר ויסר את ראשו מעליו ויחדל ההֶרֶג.

בעצם העת ההיא קרה כמקרה הזה בעיר צֶקֶנְדוֹרף במדינת בַוַר: למען הֵחָלֵץ מן החובות אשר נשו בהם המלוים היהודים התנכלו להוציא את הדבה הנלעגת כי התעללו בְכַוָן¹⁶⁹ אשר גנבו מבית תפלת הנוצרים ויענוהו וירצעוהו במרצע. ויתיצב אלוף הַרְטְמַן איש נבל בראש האספסוף ויכו את כל בני ישראל יושבי העיר לפי חרב וַיָבזו את שללם ויבנו בכסף אשר חמסו בית תפלה. מן העיר ההיא פרצו המרצחים, ויפשטו על קהלות ביהם מוֹרַוְיָא ואוסתריא ויהרגו וַיָבזו את כּל איש ישראל אשר נפל בידם. ויפרצו יהודי אשכנז בקסר להיות להם למחסה בשכר התרומה אשר ירימו לו מדי שנה בשנה גוּלְדָן אחד לַגֻלגֹלת. ותהי התרומה הזאת לחוֹק.

והגדולה והאיומה מכל ההרֵגות התרגשה בשנות המגפה הנוראה, היא המגפה השחורה 5108‑1348 עד 5110‑1350, אשר הגיחה מירכתי אסיא ותפשוט באירופה וַתָמֶת כעשרים וחמשת אלפי אלפים נפש. אך בכל החללים אשר הפילה המגפה גם בישראל לא הרבתה ואכול בקרבם כאשר שכלה בקרב הנוצרים בהיות היהודים זהירים במאכלם ובכלכלת כל צרכי גופם. אז מצאו אויביהם תאֲנה להתגולל עליהם ולהוציא דִבָה כדִבָה אשר הוציאו המצורעים בימיהם¹⁷⁰ כי מרעילים הם את הבארות ואת הנהרות, מבלי ראות כי גם היהודים שותים מן עצם הבארות והנהרות ההם. ותתלקח אֵש החֵמה בכל ארצות הנוצרים, וחברי הלוֹקים המשתגעים אשר עברו אז בארץ – הלא הם המוני אנשים ונשים ערומים מחצי מתניהם ולמעלה ובידם שוט להכות איש את בשרו, ואשה את בשרה, הַכֵּה ופצוע לכפר על חטאותיהם – הגדודים המשֻגעים האלה מוסיפים לצקת שמן על אש קנאת ההמונים. ותפתח הרעה בצרפת ומשם התגלגלו כשואה הפראים הלוהטים ויפשטו על קהלות ספרד שוֵץ ובֶלגיאה ועל כל קהלות גרמניא ובנותיה, עד גבולות פולין, ויהרגו וירצחו באכזריות נוראה בחרב ובלהבה את כל בני ישראל יושבי הקהלות הגדולות. ויהיו שופטים היושבים על המשפט אשר לא בושו לנגוד ולְעַנות את היהודים ולנגוש אותם בכל מיני הכאוב להגיד להם את הדברים אשר שמו בפיהם. הקריאות הגדולות אשר קראו האפיפיור הקסר ורבים משופטי העָרים אל האספסוף לאסוף את ידם מן היהודים שבו ריקם. רק זִקני עיר אחת בגרמניא הלא היא רֶגֶנסבורג לא נתנו המשחים לחבל ויָגוֹנו על בני ישראל אשר בקרבה וַיִמָלֵטוּ.

וארץ פולין אשר כבר ישבו בה בני ישראל בימי כרל הקדול, היתה בימים הרעים מפלט לאחיהם בימי המגפה בארצות מערב אירופא. בארץ ההיא אשר כל בני עמה היו רק שרים ועבדים, מצאו המושלים חפץ ביהודים אשר מלאו שם את מקום האזרחים הנעדרים, בהיות הם הסוחרים ואנשי המלאכה. על כן זִכה אותם בוֹלֶסְלָוִ נשיא קאליש ופולין הגדולה בזכֻיות יתֵרות (5024‑1264). והמלך כזימיר הגדול (5093‑1333 עד 5130‑1370) הִרבה עוד להרחיב להם ויפתח את שערי ארצותיו לפני פליטי בני ישראל הנמלטים מיד הורגיהם במגפה ולא נגעה בם יד איש לרעה בקרב הארץ. רק בערי הגבול הקרובות לגרמניא, בקאליש קראקא וגלוגא התגודדו עליהם האספסוף בתחילה, וּרוָחָה יתרה היתה לאבותינו בארץ ההיא כי לא יכלו הכמרים לנגוע בהם כי היות שם גם זולתי בני ישראל בעלי דתות אחרות, אשר יראו להתגרות בהם. אחרי כן היתה לכזימיר פלגש יהודית אסתֶקרא שמה. קרוב הדבר כי גם היא הרבתה להטות את לב המלך אל בני עמה לטובה.

והארץ האחת בכל ארצות אירופא אשר לא עלתה בה על לב איש לפקוד את עון המגפה על בני ישראל היתה רק ספרד לבדה, אף כי גם שם הרבתה המגפה להפיל חללים ותאסוף גם את נפש אלפונסו האחד עשר מלך קשטיליא. תחת המושל הזה מלך בנו דון פֶדרו (5110‑1340) אשר ללא אמת קראו לו אויבי נפשו אכזרי; הוא האיר את פניו אל בני ישראל אשר רבים מהם היו בני ביתו. ואת כל חסדו הטה אל דון שמואל אבולעפיא הלוי, כי דון יואן אל בוּקירק, אומן דון פדרו ויועצו הִמְחָה אותו אל המלך הצעיר וישם המלך את דון שמואל לשר האוצרות וימצא דון שמואל חן בעיני אדוניו על עצותיו הטובות אשר יעץ לו ועל אשר בתחבולותיו עלתה בידו להשיא לו את מרים די פדולא אשר חפץ בה המלך להיות לו לאשה. ויבן דון שמואל בית כנסת בטודילו אשר עד היום אחרי אשר כבר הפכוהו הנוצרים לבית תפלה קתולים עודנו מופת ביָפיוֹ וביקרו. ואף כי עלתה בידי מקנאי דון שמואל להבאיש את ריחו בעיני מלכו ולהסגיר למות נפשו בידי מנגדים בכל זאת לא הסיר המלך הזה את חסדו מבני ישראל יושבי ארצו על כן נאמנו לו מאד, ויתמכו בידו בכל כחם ובכל הונם בבוא עליו הנריק אחיו בראש צבאות אַרָגוֹן וצרפת למלחמה. וישליכו בני ישראל את נפשם מנגד להגן על טולידו עיר מושב דון פדרו בזרוע עֻזם, על יד החיל אשר דבקו עוד במלכם, ויתנו את נפשם כֹפֶר נפשו וכסאו. ותרבינה מאד הצרות אשר מצאו אותם במלחמת הדמים ההיא, ותגדל עד לבלי הָכִיל בעלות יד הנריק ובהמיתו את פדרו אחיו (5129‑1369). הרבה קהלות ישראל היו לשמה וקהלת טולידו, אשר היתה כל ימיה לתהלה ולתפארת, גלה כבודה, סר כחה ותקצר מאד נפש יושבי קשטיליא, עד כי השתוללו אנשים לא מעט ויעזבו את דת אבותיהם בתִמהוֹן לבב.

לרגלי המשַמות אשר הֵשַמָה המגפה השחורה דלו העמים וַיִוָרֵשוּ. ויראו מושלי הגוים, וינחמו על מעשיהם, כי נוֹאֲלוּ לגרש מארצותם את היהודים, אשר רק להם הכשרון לעורר את הארצות מתַרַדֵמָתָן ולפתוֹח בהן את מעיני המִחיה אשר היו לקפאון. וימהרו וישכחו שונאי ישראל את השבועה אשר נשבעו לבלתי תת להם לשבת בתוכם, מאה שנה או מאתים שנה. ויחתום הקסר כרל הרביעי את הפקודה אשר קראו לה “חותמת הזהב”¹⁷¹ אשר בה מלא את ידי החורים¹⁷² ואת השרים וזקני הערים להשיב את היהודים הגולים להושיבם בתוכם וליחד להם מקומות מוקפי חומה, אשר קראו להם “גֵרות”¹⁷³ לבלתי תת את האספסוף לפרוץ בם. וגם בארץ צרפת מלא המלך כרל החמישי את היהודי מנשה די ויזו¹⁷⁴ לקרוא לבני ישראל אשר גלו מן הארץ להושיבם בטוב בעיניהם (5124‑1364). אף הקים המלך שר אחד מגדולי המלוכה להיות למגן ולשופט לישראל, למען הצל אותם משופטי הערים הנוצרים המעַוְתים את משפטם, ויעד בכמרים הגדולים כי ענוש יענשו, אם יזידו להסית את ההמונים לשלוח יד ביהודים, אף אסר על הנוצרים ועל כמריהם לגזול מן היהודים את ספריהם, ואת יד רבי מתתיהו בן יוסף הרב לקהלת פריז מִלֵא לכונן ישיבה ללמד את התלמידים תלמוד.

והפחד אשר פחדו בני ישראל בקשטיליא, כי נכונו להם שפָטים מיד הנריק השני, על אשר נלחמו בו בעמדם על יד אחיו דון פדרו שנוא נפשו, פחד שוא היה. הן אמנם כי לא יכול להמרות את פי הקורטים¹⁷⁵ שרי הארץ צוררי היהודים, ויֵעָתר להם לגזור על היהודים לשום את אות הדראון על בגדיהם ולבלתי לבוש מלבושי משי, בכל זאת הוקיר אותם בלבו ובהכירו את ערך המונתם לאחיו אשר נתנו את נפשם עליה, אשר היא היא המכשרת אותם בעיני כל מושל חכם “לשאת את ראש כל בעלי הכשרון אשר בקרבם בתוך שרי הממשלה, וישם את יוסף פיכון ואת שמואל אברבנאל לשרים ויהי דון שמואל – – בעל שכל אוהב החכמים ומקרבן אליו ומטיב להם וחפץ ללמוד, בימים אשר שקטה המית הזמן מעליו, בספרי החכמים והמחברים”¹⁷⁶. אך לעומת הַיְקָר אשר הוקיר הנריך את ישרת לב בני ישראל, הֵרַע להם במלאו את יד הכמרים להתוַכֵח עם ישראל על דבר הדתות. ויִתְוַכַח המומר מִוַלדוֹלִיד בעיר בורגוש ובעיר אַוִיליא עם החכם משה הכהן די טוֹרְדֵיפִיַל ארבע פעמים. אף עם תלמיד אחד מתלמידי המומר אבנר די בורגוש הִתְוַכֵח, ובכל הוִכוחים האלה עלתה יד משה הכהן על ידם, ולמען תת מגן וצנה ביד המתוַכחִים העִברים העלה משה הכהן את וכחותיו על ספר אשר קראו לו “עזר האמונה” וישלחהו עירה טולידו והחכם רבי שם טוב בן שפרוט כתב ספר “אבן בחן” אשר בו הורה לאחיו בני עמו את תכסיסי מלחמת הוִכוח.

ובקרב בני ישראל פנימה רפתה רוח אוהבי החקירה מספרי רמבם וידבקו בספרי אבן עזרא ויבארו את דבריו בפירושיהם לפירושו לתורה, החכמים האלה הם רבי שם טוב בן שפרוט הַמִתְוַכֵח, ר' שמואל צרצה, ר' יוסף טוב עלם הספרדי ורבי שמואל מוטוט אשר עלו כיום על ספר “מרגלית טובה”. והשירה העברית נאלמה כמעט כלה בדור ההוא. אך בשפת ספרד קם בדור ההוא לישראל משורר דובר צחות ושמו סנטוב די קַרְיוֹן.

ובכל היות נפש העם עיֵפה מן הצרות העוברות על ראשיהם לא חדלו מהם גדולים בתורה ובמוסר, גם בימים ההם. רבנו נסים גירונדי, אשר מלבד חכמת תורתו העמוקה והרחבה היה רופא ותוכן¹⁷⁷ האיר עיני תופשי התורה בבאוריו לכמה מסֵכות התלמוד, ועל כלן למסכת נדרים, ועוד יותר בבאוריו לספר האלפסי המלאים בקֹרת חריפה שנונה מאד וַיָשֶב תשובות לשואליו אף היה מטיף בקהל דרשות מלאות חכמה ומוסר. אך אל שיטת הקבלה לא נטה אף כי בעיני רמבן הנקדש בעיניו גדלה מאד¹⁷⁸. גם עוד רב גדול היה בספרד בימים ההם הלא הוא רבנו פרץ הכהן אשר “העמיד תלמידים הרבה וקצר התוספות”¹⁷⁹ ותהי גם דעתו בדבר הקבלה כדעת רבנו נסים¹⁸⁰. ורב צדיק תמים היה בימים ההם גדול בתורה ויודע מדע ושמו רבי מנחם [בן אהרן] בן זרח אשר גורל ימי חייו צלם דמות הוא לגורל עמו העשוק והמֻרדף בלי חָשך. מולתדו עיר נַוַרָא אשר סרה בעת ההיא אל משמעת צרפת, וַיִגֶל מנחם עם הגולה אשר הֶגלה פיליקס היפה וימצא מנוח בעיר אשתיליא¹⁸¹. ובעוד שתים ועשרים שנה בהתקומם אנשי נַוַרָא לפרוק מעליהם עול מלכות צרפת¹⁸² ובהתגודדם אז גם על בני ישראל נפל רבי אהרן אבי רבי מנחם ואמו וארבעת אחיו חללים בידי האספסוף הנבל והוא הֻכָה מכת מָוֶת וימלטהו אלוף נדיב באוהב לאביו אל ביתו וירפאהו. וַיֵשֶב רבי מנחם לפני רבי יהושע בן שועיב מורהו. אחרי כן נעתר לנכבדי עיר אלקלעה וילמד שם תורה ברבים. אף מפי רבנו יהודה האשרי בטולידו לקח תורה. ובהלחם דון הנריק על דון פידרו אחיו המלך, שבה עוד הפעם שבט המלחמות לנוח על גורל הרב האומלל הזה “הכוהו פצעוהו – – ולא נשאר לו מכל עמלו בלתי אם ספריו ביתו ואדמתו”. ויקם לו למשיב נפשו ולכלכל את שיבתו" השר הנדיב דון שמואל אברבנאל, ויביאהו עיר טולידו ויכלכל את מחסוריו. ובמות רבנו יהודה האשרי הקימו אותו נכבדי הקהלה להם לרב. ויכתב רבי מנחם בן זרח ספר מוסר ופסקי דינים להלכה למעשה בשם “צידה לדרך” להיותו ביד דון שמואל מָגִינו וביד יתר השרים מבני ישראל המתהלכים בחצר המלך, אשר אין עתותם בידם ללמוד את כל אלה ממקורם. ותהי שפתו בספר היקר ההוא נוחה וברורה, יוצאת מלב טהור ותמים ודוברת אל לב טהור ותמים.

לגדולי הדור יחשבו ר’בנו י’צחק ב’ן ש’שת, אשר קראו לו דורות הבאים ריבש, והרב הגדול בתורה, אשר עם יראתו הגדולה היה פלסף מופלג וחריף מאד, רבי חסדאי קְרֶשְקַש. רבנו יצחק ראה עוד את רשבא ויעמוד לפני רבנו נסים גירונדי ולפני רבנו פרץ הכהן ויקח מפיהם תורה הרבה מאד. וַיִכָבֵד בעיני דורו כרשבא בדורו, ותבאנה גם אליו שאלות מכל ארצות מושב בני ישראל ככֹל אשר באו אל רשבא. ויהי דומה אליו גם בבינתו הישרה והזכה גם בדרך רוחו וענותו ובטֹהר לבבו. ויהי בן ששת רב בסרגוסא, בְבַלֶנְצִיָא ובטורטוסא¹⁸³. ורבי חסדאי קרשקש גם הוא היה רב מֻפלג, ותבאנה גם עליו שאלות. אך מיטב מלאכת רוחו היא חקירתו על טיב תורת ישראל, ובקרתו החריפה אשר בקר את הפלספה היונית¹⁸⁴.

ובצרפת שבו העבים להתקדר על ראשיי אבותינו במות כרל החמשי ובמלוך כרל הששי תחתיו (5140‑1380). הן אמנם כי הַשַלִיט לודויג לבית אניוב המושל בשם המלך הצעיר קים ביד היהודים את כל זְכֻיותֵיהם אשר נִתְנוּ להם מיד המלך המת, אולם המלחמות אשר סבבו את צרפת אכלו את שארית אוצרותיהם וַתִגוש את היהודים להעלות לה את המִסים אשר שָמָה עליהם וינגשו אף הם את הנוצרים אשר לווּ מהם להשיב להם את כספר למלא אותו אל שרי המסים. ויתגעש עליהם האספסוף ויתגודדו וַיָשסו את בתיהם וַיָבזו את רכושם ויגזלו הילדים מזרועות הוריהם ונמלטים על נפשם לְנַצֵר אותם ביד חזקה. וירע הדבר בעיני השליט ובעיני שר עיר פריז. אך לא מצאה יד השרים ההם בלתי אם להשיב את הנמלטים לבתיהם ולהשיב להם את ילדיהם אשר כבר נִצרו אותם הפראים.

ורבי מתתיהו הרב לקהלת פריז מת, ויקם רבי יוחנן בנו לרב תחתיו וימלא גם המלך את ידו לשררתו. ויהי בשנה החמישית לרבנותו, ותלמיד אחד מתלמידי רבי מתתיהו המת ר' ישעיה אבא מרי שמו בא ובידו מכתב מרבי יאיר הלוי ראש רבני קהלות אשכנז, הממלא רק את ידו לדון ולהורות, ורבי יוחנן, האיש אשר לא סמך את ידו עליו פסול לכל דבר דת ודין ויאמר להדוף אותו ממצבו. וַיַגֵש רבי יוחנן את משפטו אל שני גדולי הדור אל רבנו יצחק בן ששת ואל רבי חסדאי קרשקש, ויחרצו את משפטם כי אין לרבי ישעיה אבא מרי כל משפט וצדקה ברבנות צרפת ורבי יוחנן שב אל כַנוֹ¹⁸⁵.

ומה יפלא הדבר כי רב נשוא פנים כרבי מאיר הלוי ימלאהו לבו לשלוח את תלמידו לארץ אחרת להיות שם לרב במקום הרב הקבוע, אין זאת כי אם שמועה שמע כי אמנם “יש רבנים הדיוטות, אשר מלאה המלכות את ידם, ולא ידעו גם קרוא עברית”¹⁸⁶. על כן עברה עליו רוח קנאה “להפר תורה” בבוא “עת לעשות לה'” ולהסיג הפעם את הגבול אשר גבלו ראשונים לבלתי הַנְהֵג כל רב רבנות בקהלה אחרת ואף כי במלכות אחרת. כי אמנם, ירדה הרבנות כמה וכמה מעלות אחורנית בדור ההוא כי “הרבנים מצד המלכות” ההם תקפה ידם מאד עד כי מלאה ידם לדון דיני נפשות. וגם מוסר כל קהל העם ירד מטה מטה בספרד. החקרנות המזויפת מעֵבר מזה והליכות השרים היהודים “הדולגים על המפתן” מעבר מזה העמיקו לשחת מאד מאד במוסר הישראלי בספרד. אלה הם דברי איש האמת המוכיח הגדול רבי שלמה אלעמי אשר ערך ב“אגרת המוסר” דמות קודרת מאד למוסר הפרוע ההוא: “בקרוא איש יהודי שלש דלתות או ארבע בספרי היונים” מיד הוא “מלעיג על המצות ועל הקבלה”¹⁸⁷, “רבים עתה עם הארץ הכופרים בהשגחה ומתי מספר הם המאמינים בשכר הנשמות”, “לובשים מלבוש נכרי מוקפי ראש מגֻלחי זקן”, נוהגים עם הנכרי “באונאה ובמרמה – – עד אשר מְאָסום ויחזיקום כגנבים ורמאים עצרת בוגדים”. “אחריהם החזיקו רוב גדולי הצבור אציליהם גאוניהם ורועיהם העומדים לפני המלכים – – ויתגאו בעשרה ויבנו היכלות וילבשו בגדי מלכות ותלבשנה נשיהם ובנותיהם כשָרות וגבירות, ותבאנה בעדי עֲדָיִם זהב וכסף ופנינים ואבנים יקרות, וימאסו בתורה בענוה ובמלאכת אֳמָנוּת – – הרפו ידם מן התורה והחכמה” ותחת אשר כל מַאֲוַיֵי שרי יהודה הקדמונים בספרד "הלא הם חסדאי בן שפרוט רבי שמואל ורבי יהוסף בנו לבית נגדילא, יהודה בן עזרא וכל חבריהם הנהדרים היו לתמוך בידי החכמים להגדיל תורה ולהרבות חכמה ולהאדיר את שפת אבותיהם וּלְחַיותה, ואשר בגלל זה היו לברכה בקרב עמם לדור דור, היו במאה החמשים ושתים “עשירי היהודים ורועיהם” בספרד “מנהלים חכמיהם ולחם צר ומים לחץ – – לחם עצבים בדאבון נפשות. והמעט הנִתן לפרנסתם בחרפה ובוז מחזרים [החכמים] לתת להם את מְנָתָם” על כן “היה דבר ה' לחרפה” והמון העם מונעים את בניהם מתלמוד תורה, בדעתם כי עניים מרודים יהו כל ימיהם, ותחת אשר עד העת ההיא היתה האחדות חומת נחֹשֶת לגלות ישראל אשר בספרד, שֻלחה בדור ההוא רוח רעה בין גדולי העם “שבעו וירם לבם עד להשחית – – ברדפם אחר השררה ויקנאו איש באחיו ואיש ברעהו לדבר עליו לפני מלך והסגנים סרה להשחיתו ולהצמיתו” בהיות "עינם ולבם אל בצעם – – ועל דם הנקי לשפוך במועצותיהם¹⁸⁸.

ומה נאמנו הדברים האלה, כי נבלה כזאת קמה ונהיתה. כי אמנם קנאו אנשים מבני ישראל בגדולת אחיהם השר יוסף פיכון וילשינו עליו כי שלח את ידו באוצר המלכות, ויאסרהו המלך בכלא ויתן עליו ענש ארבעים אלף דובלונים. אולם קרוב הדבר כי נגלתה צדקתו, כי הוציא אותו הנריק השני מבית כלאו ויוֹסף להטות אליו חסדו. אז הפך פיכון את ידו על משנאיו, ויוֹדע את עלילותיהם לאדוניו המלך. עד כה ועד כה חלה הנריק וַיָמת והממלכה נסבה אל בנו יואן הראשון. ויהי ביום עלותו על כסאו בטרם הנתן עוד הכתר על ראשו, ואנשים יהודים מאנשי ביתו הגישו אליו כתב אחד למלא ידי רבני המלכות להמית את אחד המלשינים. ובהיות יורש העצר עושה כה וכה, מִהר ויחתום בחפזו על הכתב המֻגש, והאנשים מִהרו ויצאו ויבאו אל פיכון ויפתוהו ללכת עמם וימיתוהו (5139‑1279). כשמוע המלך הַרַך המשוח, כי גנבו האנשים היהודים את לבו, וכי המלשין אשר שמע אליהם לחתום בעצם ידו את גזר דינו הוא פיכון ידיד נפשו, וכי בתועבה הזאת חִללו את יום הִמָשחו, ותבער כאת חמתו וישפוט כרגע משפט מות את אחד מן השופטים, ואת האיש אשר שלח ידו להרוג את פיכון ויָפֵר את החוק אשר נתנו אבותיו לרבני ארצו לדון דיני נפשות. וגם לשרי טולידו הנוצרים ולכל יושביה חרב הדבר עד מָוֶת. וצוררי היהודים שָשו בהמָצֵא להם תאֲנָה, להשיא את עון אשמת השופטים הרשעים על כל עם ישראל.

בימים ההם החלה להתעתד בספרד הרעה הגדולה על אבותינו אשר באחרונה הסיעה את יתדם מן הארץ ההיא. אולם בגרמניא כבר נחשבו המצוקות כדברים הבאים על סדר היום. הַהֲרֵגות והמשסות מתחדשות כסדרן כמעט בכל שנה ויד הכמרים בראשונה בכל אלה. ויהי בעבור כמר אחד בעיר פְרַג בגֵרות היהודים באחרון לחג הפסח (5149‑1389) ופסלו בידו, ויגיעו אל בגדיו גרגרי חול מיד ילדים קטנים המשחקים שם לתֻמם. ויפלו הנוצרים המתהלכים עמו על הילדים וַיַכום מכת מָוָת. ומהמוני האספסוף נקהלו עם רב מאד ויהרגו בישראל לאלפים ואת בית הכנסת שרפו באש, גם את עצמות המתים הוציאו חֲיתו‑אדם אלה מקבריהן, ויתעללו בהן. והמושל הבליעל הקסר וָנְצֵֶל פָטַר את הנוצרים מִשַלֵם את חובותיהם לנושיהם היהודים אם רק הָרֵם ירימו לו חמש עֶשרה למאה מִמַשה ידם אשר היו היהודיך נושים בם.

ובספרד שקדו צוריי היהודים על הרעה, לשום את דבר הרֵגת פיכון ללפיד אֵש להצית אש חמה וקנאה על ישראל גם בלב הנוצרים אשר עינם לא היתה צרה בהם עד העת ההיא. אך כל עוד המלך יואן הראשון, השונא את המהומות חי, כָלאו את רוחם. אך במות המלך הזה והנריק הששי נער בן אחת עשרה שנה מלך תחתיו (5150‑1390) מצא פֶרְנַנדו מרטינץ, כָמָר מַהֲבִיל ואיש דמים, את לבו לאַזֵר זיקות בלב דלות העם אשר בעיר סיבילא במִדַברותיו המלאות חמת עכשוב להשמיד ולהרוג את כל היהודים אשר לא ימירו את דתם בדת הקתולית. ויהי בהחל ההמונים לקַצות בעברים ושרי המלך ענשוו את ראשי הבריונים כדי רשעתם, ויתגעש האספסוף מאד ויפרצו כפרץ מין אשר אין מעצור לו וישמידו בראשון לחד תמוז (5151‑1391) בעדת סיבילא, אשר ששת אלפי משפחות עבריות היו בתוכה, עם רב והנשארים המירו את דתם. וגם דון שמואל אברבנאל לא עמד ביום צרה ויתנצר. ובעיר קורטובא אשר ממנה יצאה תורה לפנים לכל ישראל התנצרו רבים ולא נשארה בה עוד אף נפש אחת לישראל. וגם על וַלֶנציָא מיורקא וברצלונא הקהלה הגדולה והנהדרה עברה כוס תרעלה. כשבעים קהלות חרבו ומספר החללים היה רב מאד. נשים וילדים נמכרו לעבדים ולשפחות לישמעאלים ונפשות אלפים אין מספר עָיפוּ אל מציקיהם האכזרים ולא יכלו לעמוד בפניהם בהזותם עליהם את מימיהם. אך רבים מהם עמדו באמונתם. ובעיר טוילדו קדשו את שם ה' ברבים “חכם גדול דומה לאבותיו יודע כל התלמוד ועשה ספר חוקות השמים” רבי יהודה בן אשר¹⁸⁹ מצאצאי רבנו אשר, הוא וחותנתו אשת רבנו יעקב בעל הטורים ואשתו ובניו, וגם שאר זרע הכָשֵר והנבחר זרע הרב רבנו אשר ובניהם ותלמידיהם “קדשו את השם ברבים”. ובעיר גירונא אשר שם היתה “תורה וענוה במקום אחד קדשו ה' ברבים הרבנים אשר שם. לא המירו בה [דתם] כי אם מועטים”, ובברצלונה קדשו רבים את שם ה' ובתועם הבין היחיד לאביו הרב החסיד הפלסף הגדול דון חסדאי קרשקש, אשר היה חתן מחכה ליום חתונתו. אולם גם האומללים, אשר לא מרצון כי אם ממורך לב מפחד מות ומרוב מכאוב אשר הכאיבום האכזרים, עד אשר עיפה נפשם להמיר את כבודם, התאמצו בכל עז לברוח על נפשם למצוא להם מפלט באחד המקומות ולשוב ועבוד את אלהי אבותם בלב שלם. אך את מרביתם תפשו האכרים בעברם דרך כפריהם וישיבום אל הכמרים העריצים. ורק מעטים פדו את נפשם מיד תופשיהם בהון רב ויגיעו לארץ שוקטת. ורבים התיאשו בצרת נפשם ממצוא עוד חן בעיני ה' ויאמינו בהַתעות לבם אותם, כי מאס ה' בעמו ויאמר לכלותם וישובו במפח נפש אל ארץ ענים ומצוקתם. רק במידנ אחת אשר במערב ספרד, הלא היא ממלכת פורטוגל, אשר מלכיה האירו פנים אל ישראל, ויקימו מבניהם לשאים ויהיו מכבדים את הרב הראש בכבוד שרים, רק היא לבדה לא נתנה את בני עמה לנגיע בנפש איש ישראל, ברכושו וגם בכבודו, בהתחולל הסער הגדול בשאר מדינת ספרד. בעצם מראות הרעות הנורעות אשר מצאו את אבותינו גם בספרד גם בעיר פראג ובערי אשכנז יֵרָאֶה יתרון כח היהדות בארץ אשר התורה והמצוה בעצם תֻמן היה הקור מוסר ישראל וצדקתו, על כחה בארץ, אשר הפלספה היונית התנשאה להיות לה לאומנת. בספרד לא עמד לב מרבית האומללים המָטים להרג לתת את נפשם כפר תורת אלֹהיהם, ותאבדנה מאות אלפי נפשות יקרות וטהורות, מתוך הקהל, וגם בלב הנשארים בא מורך, אשר לא ידעו מתמול שלשם, כאלו אבד נצחם¹⁹⁰ ותוחלתם. ובארץ אשכנז וביהם, המעט כי כמעט כלם נתנו נפשם כגבורים על קדשיהם והנשארים לא אמרו נואש, יצא מגיא ההרֵגה מפראג העקֻבה מדם, איש מלא רוח אלהים הלא הוא רבי אביגדור קרא, ויחזק יד עמו בה' אלהיהם עז מבטחם כי תורת אלהי ישראל תכון לעד וכל צרותיה הצוררות לה כעשן תכלינה וילמד את עמו לשיר ביום שמחת לבם¹⁹¹ בגאון ובחדות עז לאמר:

רָז הָאֱמוּנָה בְכָל הָאִיִים, לא נִמְצָא רַק בָעִבְרִיִים, הַבָּמוֹת תִהְיֶינָה לָעִיִים.

וימלאהו לבו לשום את פניו כאחד נביאי הקדם, ולקרוא אל כל משפחות האדמה:

יְהוּדִי נוֹצְרִי עֲרָבִי בִינָה, לא נִרְאֵית לְאֵל כָּל תְמוּנָה,

דְרָכָיו מִשְפָט אֵל אֱמוּנָה. לפי דברי הזכרונות היה לרב הַנִלְבָב הזה מהלכים בבית הקסר, וגם לו הִגִיד כאשר עם לבבו בדבר תורת משה כי היא לבדה אמת והקסר נשא את פניו¹⁹².

ובכן אף כי היו אבותינו התמימים באשכנז מיֻגָעים ומדֻכָאים כל ימי חייהם, התגברו כאריות בבא עתם למות על קדושת השם. אז היו עולים על מוקדי האש בשמחה בטהרה ובגבורה ובאוֹמץ לב, מבלי הבט אל מכאוביהם, כדברי העדות הנאמנה “ורבים מוסרים עצמן לשרפה על קדושת השם, ואינם צועקים לא אוי ולא אבוי”¹⁹³.