ד. ימי המאה האחרונה לישראל בספרד    🔗

האנוסים וצורריהם המומרים. איבת המומר אבנר־פולוס לישראל. כתבי תשובות לר“י האפודי ור”ח קרשקש על המומרים המגדפים. שיטת ר“ח קרשקש על טיב היהדות, גלות שלמה מצרפת. המומר פסח־פטר מחדש צרות על ישראל בפראג. ר' ליפמן מילהוזן מבקר את הנוצריות בספר “נצחון”. ריב”ש נמלט לאלגיר והמלך ממנה אותו לראש הרבנים. המונים מתנצרים באספמיא מפני פחד גדודי הלוקים. חכמי הדור נאנסים להתוכח עם המומר יהושע לורקי לעיני האפיפיור מטולסא. גזרת שריפת התלמוד. האפיפיור מִתְגָרֵש והגזרה בטלה. גֵרוש מוינא. מעמד ישראל בימי מלחמת ההוסים. דון אברהם בנבנשתי ובניו תומכים ביד שארית לומדי התורה. ר' יצחק האפודי ודון וידאל בן לביא ור' יוסף אלבו ור' שם טוב בן שם טוב ור' חיים בן מוסא סנגורי היהדות. תלונות רח“ב מוסא על הדרשנים המתפלספים בבתי הכנסת. רבנו שמעון בן צמח – רשב”ץ – ורבנו שלמה בנו מבקרים את הנוצריות. הקונקורדנציא של יצחק לבית נתן. ס' העקרים. הנזיר קפיסתרנו סובב בכל הארצות ומטיף להרג ולאבדן. ממלכת בזנתי נכבשת בידי התורכים ורֶוַח והצלה עומדת ליהודי בזנתי. קנאת הכמרים באנוסים. הצורר האכזרי אלפונסו די שפינא הנזיר. טֶבח בקורדובא, שקט באיטליא. בתי הדפוס הראשונים לספרי ישראל באיטליא. המליץ משה די ריאטי וספרו מקדש מעט. יהודה מסיר ליאון חוקר הלשונות. הפלסף ר' אלי' דילמדיגו וכבודו בגוים, דעותיו הנכונות על טיב היהדות. רבנו יוסף קולון האשכנזי רב במנטואה ורבנו משה מינץ האשכנזי רב בפדואה. גאוני גרמניא: ר' ישראל איסרלין בעל תרומת הדשן; ר' יעקב ווייל ור' ישראל ברונא. עלילת דם בטריענט. צרות קהלת רֶגֶנסבוּרג וצרות ר“י ברונא. הקסר פרידריך מציל את הקהלה ואת הרב. בית הבולשת מתכונן באספמיא. מעשה הדמים של הכמרים נהפך לעבודת כהונה ברגש ובהמון חוגג. חכמי ישראל האחרונים בספרד: רי”צ אבוהב רי"צ עראמה ר' סעדי' אבן דנאן ור' אברהם זכות. דון יצחק אברבנאל ושררתו בבית מלך פורטוגאל ובבית מלכי אספמיא. מעשה ספרותו ומסירת נפשו בעד עמו. רשעת טורקמדא ראש הבולשים ואכזריותו. נַבלות המלך פרדיננד הקתולי ואזבל אשתו. נצחונם על המושלמנים בגרנדא וגלות ישראל מספרד. אכזריות הכמרים אנשי הכפרים ועבדי הספינות. צרות הגולים בפורטוגאל וגלותם מפורטוגאל. זכריה היהודי ברוסיא. המוני הרוסים המתיהדים ואחריתם.

5292 – 5192    🔗

והמכה אשר הוּכתה גלות ישראל בספרד בשנה המאה וחמשים ואחת לא מֵאֲנה להרפא עוד כדברי הסופר הנאמן בזכרונותיו “ומשם והלאה היו קהלות ישראל במצור ובמצוק וכל יום קללתו מרֻבָה משל חברו ומחשבות העם [האספַמִי] או רֻבו: איך יוכלו לכלות שארית ישראל”¹ שנת השמד ההיא הפכה על אבותינו בספרד את עתותיהם מטובה לרעה. אבד החזון אשר חזה רבנו בחיי הספרדי על אֶחיו אשר בספרד המושלמנית לאמר: “עָמדֵנוּ בין האומות וסדור ענינינוּ ביניהם – – – אפשר שיהיה קרוב מענינים – – הבינונים והכפרים שבהם טורחים יותר מן הבינונים שבָנוּ והדלים אשר בקרבנו”². אחרי דבריו אלה מִלא רמבן בימיו על דבר בני עמו אשר בספרד הנוצרית: אנחנו בארצות, כשאר יושבי הארץ או בטוב מהם"³ החזיונות הטובים ההם, פתאום ספו תמו בשנת המאה וחמשים ואֶחת. פרי התלאה האיומה הזאת היו האנוסים, הם האנשים אשר רק מפחד מות נדחו לעבוד אלהים אחרים, באוֹנס ולא ברצון. ואשר אם רק מצאו להם ידים לנוס נמלטו על נפשם. אל מדינת גרַנַדָה או מעבר לים אל ארצות צפון אפריקא, מרוקו אלגיר ותוניס, אשר יושביהן המושלמנים היו טובים ונוחים הרבה יותר מן הקתולים. והאנוסים הנשארים אשר לא היה לאל ידם לעזוב את ספרד שִווּ את נפשם לעיני צורריהם כקתולים אדוקים ובמסתרים עבדו את אלהי אברהם, יצחק ויעקב בכל לבבם ובכל נפשם. הנצרנות האנוסה הזאת לא הועילה מאומה גם לכנסת הנוצרית, אשר בכל אכזריותה לא מצאה ידה הקשה להניא את לבם מאחורי תורתנו הקדושה, אשר הוסיפו להחזיק בה ביתר עוז מתמוֹל שלשם ואת הדת העמוסה עליהם מיד צורריהם שנאו ויבזו בשאט נפש. אף למנוחת האנוסים לא העלתה מאומה, כי הוסיפו הכמרים ודלת העם לשטום אותם יותר מן העִברים אשר עמדו באמונתם.

על יד האנוסים הישרים והתמימים, אשר כמעט קדושים יאמר להם, ואשר לגורלם תדאב כל נפש בישראל, היו אנשים אשר החקרנות הקפויה, הִסִיעָה זה כמה מלבם את אהבת היהדות, הם לא הרבו להתעצב על התמורה אשר פרקה מעליה ברגע אחד את עול התורה והמצוה, אשר כָבַד עליהם מנשוא. מקרב הפוחזים האלה אשר חלילה לנו לקרוא להם אנוסים, כי מומרים שמם, יצאו אנשים אשר מָשלו משלי אפר וישירו שירי לצון על עמם מקדם ועל תורתו ויתנום לשחוק בעיני עם הארץ, ומסיתים קמו בקרבם אשר הריצו אגרות אל מיודעיהם להסב את לבם מאחרי דתם העתיקה ולהסתפח הריקים ההם הבוגדים בה. אף שוטנים מדיחים ומלשינים עמדו ביניהם אשר היו לאויבים בנפש עמם העשוק והרצוץ.

המומר אשר הִרבה לְהָצֵר ולהרע מכלם היה שלֹמה הלוי, אשר לפנים היה רב בעיר בוֹרגוֹש, בעודו בבית מדרשו כבר שאפה נפשו אל הבצע ואל השררה ויהי בימי השמד וַיָמֶר את דתו ויקרא לנפשו פוֹלוֹס דֵי סַנְטַא מַרְיַא וילך לפריז וילמד שם את תורת הכהונה הקתולית, ויהי לכָמָר וימצא חן בעיני האפיפיור בֶנֶקְדיקטוּס השלשה עשר, אשר באוִיניון, ויגדלהו בעיני הנריך השלישי מלך קשטיליא. ויתן פולוס את לבו להעביר את ישראל על דתם ויָרֶץ אגרות אל רבני המדינות ויתן בשירים סרי טעם את דת אבותיו לצחוק. ובהיותו הולך ומתחזק בבית אדוניו האפיפיור נשאו לבו להסית את ההמונים לחדש את הפרעות על בני עמו. ויגער בו קרדינל פמפלונא ואחרים משרי הכהנים, על רשעתו הבוערת. ועל לב מלך קשטיליא דִבֵר לבלתי הַפקד על כל פקודה ומשמרת גם איש מקרב הנאמנים לדתם בישראל גם מקרב האנוסים.

אך עוד לא תמו אנשי חיל אמיצי לב גם מישראל אשר לא חַתוּ גם מפניו גם מפני יתר הצוררים אשר בקרב המומרים ואשר בקרב הקתולים וישיבו בטוב טעם ודת ובדברים נכוחים על כל דברי המדיחים. איש רופא חכם, יהושע בן ביבש, דִבֵר במכתבו העברי אל פולוס הצורר רכות שוברות גרם אשר נלאה המומר להשיב עליהם תשובה נכונה, והחכם הנערץ רבי חסדאי קרשקש כתב ספר גלוי, לא בלשון עמו, כי אם בשפת ספרד צחה ונמרצה, אשר גלה את מָסַך הדת הקתולית בבקרתו החמורה והחריפה, וַיַרְאֶה את כל בדָקֶיהָ, את כל בקיעיה ורסיסיה. אך רשת פָרש לרגלי הכמרים, החכם החרוץ רבי יצחק האפודי, באגרתו אשר כתב לאחד המומרים אשר ראשית דבריה היא “אל תהי כאבותיך”⁴ אשר בה גנב את לב הקתולים בלשון ערומים, והיה בקראם אותה ואמרו אך לנו הוא. אך בהעמיק נבון דבר להתבונן בה ומצא כי כֻלה מלאה התולים ולעג ובקֹרת חריפה חַדה כחרב פיפיות.

והחסיד רבי חסדאי קרשקש, שהיה אחד מראשי הפלספים, לא אמר די בספרו האספמי, אשר כתב להשיב בו אחור את דברי המסיתים הקתולים, וישם את פניו אל בית ישראל פנימה, ויאמר לערוך ספר אשר יהיה נר לרגלי כל איש ישראל ההולך בתורתו. הן גדול היה בעיניו כבוד ספר משנה תורה אשר לרמבם. אולם “זכרון הפרטים” הבודדים אף כי הם ערוכים בסדר נאה איש על יד אחיו, לא ישר בעיניו, יען כי “לא העיר רמבם על סבות הדברים וכלליהם” ויהיו בעיני רב חסדאי כענפים אשר אין להם שרש וכאוצר אשר דלתים ובריח אין לו, אשר אין לדעת אם מספר הפרטים מָלֵא הוא, או אם נגרע ממנו דבר או כמה דברים, באין להם כלל מסוים הקובע להם גבול. ויקם רבי חסדאי לעת זקנתו לחבר “חבור כולל מִצוֹת התורה בסִבותיהן ולפי חומר נושאיהן ובציור גדריהן וכלליהן”⁵ בדבר הסדר היה לו ספר משנה התורה לעינים וככל אשר הקדים רמבם לחלקי גופי הלכותיו את ספר המדע ככה הקדים דון קרשקש לחלקי ספרו הגדול אשר אמר לקרוא לו “נר מצוה” את ספר "אור ה' " אשר רק לו לבדו היתה שארית⁶ כי בטרם החל עוד לכתוב את החלקים הבאים אחריו, נאסף אל עמיו.

בספר "אור ה' " אשר בו האיר את הדרך לכל חכם נאמן בישראל להכיר את טיב התורה ואת אוֹ­פיָה לכל מקצועותיה, הרים תרומה גדולה גם לפלספה בכללה, עד כי גם הפלסף הגדול בדורותיו אשר נבאש בעמו ויפן לו עוֹרף הלא הוא ברוך שפינוזה, זכר את שמו בכבוד רב⁷. וַיָשֶם רבות מדעותיו למוֹסָדוֹת לשטתו: כי ראשית מעשי דון קרשקש בספרו היתה לפָרֵק את הפלספה העתיקה היונית לפרקיה ולהעבירם אחד אחד תחת שבט בִקָרתוֹ החריפה והשנונה מאד, ולערער את כל יסודותיה, וגם את שיטת ספר מורה הנבוכים המיוסדת עליהם. ותחת אשר חכמי ספרד, אשר היו לפניו, היו מאמצים כל כחם להחליט כי התורה העברית והפלספה היונית תאומים, הוכיח הוא כי רחוקות הן אשה מרעותה כרחוק מזרח ממערב, וכי הֵרֵעו מאד החכמים ההם בהתיכם למוצק אחד שני דברים אשר דבר אין בהם לאיש עם אחיו, וכי המתחכמים הרשיעו רשעה, אשר לא יוכלו כפרה, בהשפילם את תורת ישראל לפני פלספת יון. וּפָעֳלו זה, לבקר את הפלספה הזאת בלי כל משא פנים, היה ראשון למפעלות חכמי עולם אשר קמו כמאתים שנה אחרי כן לסתור את הפלספה הישנה אשר מטה מִזקן, על מנת לבנות במקומה אחרת טובה ממנה.

אחרי אשר פִּתַּח מעל היהדות את האזיקים אשר שמו עליה החוקרים אשר לפניו שם לפני בני עמו את הדמות אשר ערך הוא לה; העולם ומלואו הם היסוד והתורה היא הבנין אשר כונַן על היסוד הזה. ותכלית התורה היא אהבת ה' והשמחה בו בעולם הזה. והעדן העליון אשר אין ערוך אליו בעולם הבא הנה הבריאה כלה, אשר רוח חכמה עליונה דוברת מתוך כל גרגיר וכל קוֹרט שבה, מעידה כי לתכלית מְכֻוֶנֶת היא שואפת, כי כל מערכות צבא יציריה, הדוממים והצומחים והחיים, הששים ושמחים לעשות רצון קונם, מדרגות מדרגות הם לאדם, אשר הוא חותם תכנית, אשר בו הָשְלמו כל יתרונותיהם. אך יען כי האדם לא היה תמים עם אלהיו מיום היותו, וגם כל הדורות הבאים לא מִלאוּ אחר ה' וילכו אחרי הבליהם ואחרי שרירות לבם, בחר ה' רק באברהם העברי, האיש האחד אשר הקדיש את כל עצמו ובשרו את כל רוחו ונשמתו קדש לה‘, – ויהי בו הֵפֶך מכל האדם אשר בדורותיו⁸ להיות לאב המון גוים ולהקים מזרעו גוי קדוש, אשר ממנו תצא תורה ואורה לכל יושבי תבל. זכרון העקדה אשר עקד אברהם את בנו יחידו, אשר יחשב “כאלו הֻקְרַב יצחק וכל יוצאי ירכו” כליל לה’, עדות היא לכל באי עולם כי הגוי כלו נותן מאז היום את נפשו על ה' ועל מצותו. והעדות הזאת על כל נפש אחת מישראל, מדור דור עד היום הזה היא המילה ⁹. אולם תעודת זרע אברהם יצחק ויעקב היא התורה והמצוה לאמר, הדעות הנאמנות והמעשים הטובים אשר צוה ה' לעשותם. אפס כי לא גופי המעשים אף לא גופי הדעות הם כל עצם הטוב אשר הוא תּכלית הבריאה כי אם תמציתן הטהורה המזוקקת הלא היא אהבת ה' ¹⁰ וגם המצוה הנעלה מאד מאד, הלא היא מצות יחוד ה' איננה בלתי אם אחת הדרכים המביאות לידי מצות האהבה¹¹. בהיות היא ותולדותיה שהן השמחה והנעימות החבוקות והדבקות בה, תכלית החפץ ה' אשר חפץ בעולמו אשר ברא, והן הנה כל מבחר פרי עבודת האלהים אשר אנחנו עובדים ¹², וגמול אלהים הוא אהבת עולם, הרת נעימות נצח, אשר יאהב את עמו ואת יראיו אשר תנטלם ותנשאם, כי לפי רבות אהבת האדם את ה' תרבה אהבת ה' אל האדם¹³. סוף דבר לא נתנה תורה לישראל בלתי אם להחיות את רוח האהבה לחי העולמים בקרב לב האדם אשר היא היא תכלית כל הבריאה בעיני תורת ישראל.

דומה הדבר כי הורה דון קרשקש את תורת חכמתו זאת בקהל חברים חכמים אשר ידם היתה נכונה עמו לשחר אותה ולהפיצה בקהל עמו¹⁴. בעצם העת אשר החל דון קרשקש לשלוח ידו להדוף את הפלספה היונית ממעמדה הוסיף חכם אחר לבַצֵר את מרום עזה בקרב עמו הלא הוא רבי אלגואדיש הרב לכל מדינות קשטיליא, בתרגמו את ספר המדות לאריסטו לעברית. הרב הזה היה תוכן ופלסף ורופא נפש המלך יוחנן הששי וגדול בעיניו.

והרב הנהדר רבנו יצחק בר ששת וקהל גדול עמו החישו מפלט לנפשותם בימי השמד לארצות צפון אפריקא. ויהי בן ששת לראש רבני אלגיר בעיר תְלֶמסאָן מטעם המלך. ותבאנה גם שמה אליו שאלות מרחוק ומקרוב¹⁵. ויהי מורה גם שם צדק מוסר ישרת לבב ונקיון כפים. ויהי כי הִטוּ אנשי בליעל מקרב היהודים את לב פקידי המלכות לנעול את שערי הארץ מפני אנוסי ספרד ויקרא עליהם חרם ויכנעו מפניו כי היתה יד כל העם נכונה עמו.

ובדור אשר התרגש השמד הנורא בארץ ספרד אשר שם קץ לגדולת ישראל בארץ ההיא נגזרה גזרת גלות שלמה על שארית ישראל הנדחה אשר בארץ צרפת. לרגלי עוֹל המסים, הכבדים מנשוא, אשר העמיסה המלכות על צוארי העברים, למען מלא את אוצרותיה, אשר הריקה ברוב מלחמותיה, המריצה אותם לגבות את חובותיה מִלֹוֵיהֶם הנוצרים בחזקה או לכלוא אותם גם בכלא עד כי מרה נפש עם הארץ ויבקשו תואנה להנקם מהם. ולא ארכו הימים ותמצא להם עִלָה להתגרות ביהודים, מומר יהודי עשיר הֵחֵל להִנָחֵם על מעשהו ויעזוב את מקומו וַיֵעָלֵם ולא נודע אנה בא ויתגעשו הנוצרים ויתגוללו עליהם ויוציאו קול כי שמו ידם עִמו למלט אותו ולהשיבו אל דתם ויפגיעו במלך כרל הששי השכם וְהַפְגֵעַ ויציקו לו המה וכמריהם עד כי עיפה להם נפש המושל הנוֹח הזה אשר לבו היה טוב לישראל, ויחתום על כתב הדת לְהַגלות את ישראל גלות שלמה לבלי שוב עוד אל צרפת (5154–1394). אך פקוד פקד על הנוצרים להשיב להם את מַשֵה ידם ועל פקידיו המריץ את פקודתו לשמור על הגולים לבלתי תת לאיש לנגוע בהם ובקנינם לרעה ולהעבירם בטח עד מֵעֵבֶר לגבול הארץ. ולא נותרו בארץ הרחבה מבני ישראל בלתי אם מתי מספר בערים אשר סרו למשמעת מושלים אחרים. וַתִסָגֵר ארץ צרפת, אשר משם יצאה לישראל תורה הרבה מאד, מפני אבותינו ככל אשר נסגרה כמאה שנה לפניה ארץ אנגליא.

ובארץ אשכנז אשר שם היו אבותינו מלומדים במכותיהם נראה חזון בימים ההם כאשר נראה בספרד, כי גם שם קם מומר אשר לפנים היו שמו פֶסח, ויהפכהו אחרי כן לשם פטר. ויהי לצורר לבני עמו, כי הוציא עליהם דבה תְּפֵלָה ונלעגה, כי יחרפו היהודים את מחוקק הנוצרים בתפלותיהם¹⁶. וישמעו הכמרים ויאסרו רבים מבני ישראל יושבי עיר פְרָג בכלא (5159–1399). ולתקופת השנה המיתו כשמונים איש מישראל. ומה נפלא הדבר כי מלבד הַפַיְטָן רבי אביגדור קרא, אשר התלאות העוברות על בת עמו לא כלאו את שפתיו, מִדַבֵר על הדת הקתולית דברים כאשר עם לבבו, לא השחו הצרות החדשות, אשר הביא המומר פטר על ישראל את האיש החכם רבי ליפמן מילהוזן מִבַקֵר את הדת ההיא בקֹרת נמרצה בלי משא פנים בספרו אשר קרא לו ספר הנצחון.

והנריק השלישי, אף כי בימיו נפתחה הרעה על אבותינו בספרד לא היה מלך קשה כי האיר את פניו לישראל ויתן להם חקים טובים ויענוש קָשֶה את פְרַנְדְ מרטינץ מחולל הפרעות וַיָקֶם את הרב דון מאיר אלגואדיש לרופא נפשו ולראש כל רבני ארץ ממלכתו. אך במות המושל הזה ובהניחו כִתרו לבנו יוחנן השני ילד בן שתי שנים (5160–1406) כלתה כל הרעה לישראל מיד המומר הצורר פולוס די סנטא מַרְיַא אשר נוסד להיות לאומן המלך. בדבר הזה חזקו ידיו מאד לשפוך את כל חמתו על אֶחיו מלפנים, ויהי בחרות אפו ברבי מאיר אלגודאיש, בקנאתו על אשר נִשֵא אותו המלך המת, ועל הפיצו בקרב עמו את אגרת “אל תהי כאבותיך” וישם לו עלילות דברים, כי גָנַב חלת לחם אלהיהם מן הכנישה הנוצרית וַיְעַנֶהָ ויתעלל בה (?) וישפטהו משפט מָוֶת, וינגדו את האומלל הזה באכזריות אשר תסמר שערת שומעיה. וכתב הדת יצא בשם המלך הילד הקטן (5172–1412) לכלוא את היהודים בַגֵרוּת¹⁷ ולבלתי שלוח ידם אל כל מלאכת עבודה וגם אל מלאכת הרפואה ולבל תמַלֵא את ידם לכל פקודה ומשמרת, ללבוש בגדים גסים ולשום עליהם את אות הדראון ולבלתי לכת מעיר לעיר וכל האיש אשר ינסה דבר לברוח מן הארץ יחרם כל רכושו והוא יהיה לעבד.

על הצרות האלה נוספה צרה חדשה הלא היא כת הלוקים¹⁸ והם המוני נוצרים אנשים ונשים, עירומים מחצי מתניהם ומעלה, ושוט בידם להכות את בשרם הכה ופצוע לכפר על נפשם ולמצוא חֵן בעיני אלהים. בראש המשתגעים האלה התיצב הנזיר המהביל וִינְסָנְטִי=פֶרֶר ¹⁹וַיַטֵף באזניהם בלשון אש אוכֵלה להשמיד את כל הנפש בישראל אשר לא תעזוב את אלהי אבותיה, ויפרוץ בראשם אל בתי הכנסת וצלב בידו האחת וספר התורה בידו השנית וירעם בקול פחדים על הצבור וַיְשַו לנגד עיניהם את הרעות הנוראות אשר תמצאנה אותם מיד המוני הקתולים וכמריהם אם יוסיפו לדבקה בתורת ישראל. ותרפינה ידי רכי הלב ויתנצרו כשלשים אלף נפש בקשטילא ובארגון. תחבולה אחרת להסב את ישראל אל דת הנוצרים, חִבֵל בֶנֶדִיקטוּס השלש עשר, הלא הוא אחד משלשת האפיפיורים אשר התקוטטו על דבר כתר הכהונה הראשה. האפיפיור הזה, אשר מושבו היה בספרד, הועיד אל עיר טורטוסא²⁰ ששה עשר איש מחכמי ישראל אשר במדינת אַרָגוֹן ובתוכם הרב הפלסף הנהדר ר' יוסף אלבו לָבא ולהתוַכֵחַ עם הצורר יהושֻעַ לורקי אשר הֵסב את שמו לשם מֶ’אשטרו= ג’ירוֹנִימו= ד’סַנטא= פֵ’י על דבר הדת לעיני האפיפיור ולעיני ראשי הכמרים והשרים והשרות המתהדרים בגאון תפארתם וַיִמָשכוּ ששים ושמונה ויכוחים אשר הִתוַכחו לפרקים שנה אחת ועשרה חדשים. – מחדש פברואר 5173–1413 עד נובימבר 5174–1413. ראש המדברים היה הרופא הנכבד דון וידאל בֶנבנִשתי בן לביא אשר דבר את דבריו בשפת רומי צחה מאד. המגדף²¹ גירונימו הֵעַז פניו להטיל אימה על המתוַכחים הנכבדים. בראשית דבריו התאמץ להוכיח כי חכמי התלמוד האמינו במשיח הנוצרים. אך כאשר הוכיחו המתוכחים את שקריו הנלעגים על פניו, הפך פתאום את לשונו לחרף ולגדף את התלמוד בגדופים אשר יתנו את אומריהם לבוז ולשחוק. פרי הוכוחים היה כתב הדת, אשר הוציא האפיפיור בנדיקט, לשרוף את התלמוד באש. אך עודנו עושה כה וכה ופקודה באה מסוד הכמרים והרוזנים, אשר נועדו בעיר קוֹסטניץ להוריד את אפיפיור זה מכסאו. וכרגע נהפכו כל אוהביו לאויביו בנפש. והנזיר וִינסֶנטי מָגִנו ומעֻזו התיר את דמו. והנזיר פֶרֶר איש הדמים הזה, הוסיף לסובב בערים ובמדינות ולקרוא חרב על ישראל. אולם לא תמיד הצליח לבצע את מעשהו, כי באמרו לבא לפורטיגאל שלח לו המלך לאמר: אל תבא הנה בלתי אם בתתך עטרת ברזל לוהטת בראשך. וגם באיטליא לא מצא מקום למלאכתו הנקיה, כי שם הוציא האפיפיור מרטין החמישי כתב=דת המלא גערה על הנוצרים הנוגעים לרעה בישראל, בנפשם ברכושם ובקדשיהם. וגם הקסר זיגיסמונד התחזק להיות למגן לישראל יושבי ארצותיו.

אך נתנה כמעט רגע מחיה מעט בארצות אלה והנה צרה גדולה מתרגשת באוסתריא. בעיר וינא נבקע הקרח אשר על פני הנהר ושלשה ילדים נוצרים המשחקים עליו נטבעו ובעיר אֶנס הוציאו הנזירים קול כי קנו מיד השַמֶשֶת אשר בבית תפלת הנוצרים, חלת לחם אלהיהם למען התעלל בה. ויקנא אלברט נשיא אוסתריא קנאה גדולה, ויגרש מארצו את כל בני ישראל היושביה בה בעירום ובחֹסר כל (5181 –1421). בימים ההם התחוללה מהומה גדולה בארץ ביהם²², על אשר שרפו כמרי הקתולים באש את הכמר הביהמי יוחנן הוס אשר בא אל סוד קוסטניץ להוכיח אותם על חטאותיהם. ויקהלו ההוסִיִים ויעשו נקמות בכמרים אשר בארצם וישרפו את כנסיותיהם ואת טירותיהם באש. ויהי בנסוע גדודי הגרמנים להשיב מכה על חיק הביהמים, ויאמרו לעשות כלה בישראל ויקרא הרב החסיד ר’בנו י’עקב הל’וי [: מהרי"ל] צום בכל ארצות אשכנז וישמע ה' לקול שועת עמו ויהיה בבואם אל נהר זָאַץ²³ ותפול עליהם חִתת אלהים ויפוצו וינוסו על נפשם לכל עבר, ויבקשו להם איש איש מנוס באשר מצא ולבני ישראל היתה פלטה.

והנזירים הדומיניקנים לא חדלו רֹגז, ומדי הטיפם להנקם מן ההוסיים, לא שכחו לחתות גחלים גם על ראש אבותינו הנקיים ולהשיא בם את האספסוף. וכתבי הדת אשר הוציא האפיפיור מרטין לא הוסיפו תת כחם. גם את פני הקסרים לא נשאו הכמרים וגדודיהם הבוערים. ויקומו אנשי קוֹלֶן²⁴ ויגרשו מעירם את קהלת ישראל העתיקה מכל קהלות אשכנז (1583–1423). ובנגב אשכנז התעוללו עלילות דם ויתגעשו המשחיתים וישרפו בשלש ערים את כל ישראל הנמצאים בהן (5190–1430). והחנפים המתקדשים ההם, כמרי הקתולים ונזיריהם, אשר רק ידם היתה בכל הרעה אשר מצאה את אבותינו התמימים בכל שנות ימי הבינים, היו בדורות ההם אבות הטומאה והתועבה, מקור כל עַוְלה ונבלה. אלה הם דברי המשורר הגדול פֶטרַרקא²⁵ האיטלקי על אודותם: “האמת תחשב בהיכלי האפיפיורים לשגעון, הפרישות לִפְתַיות והַצְנֵעַ לכת לחרפה. כרבות תועבות איש, כן יגדל ערכו. לא אדבר הפעם על הזִמה, על שְבִי הנשים, על הָעֲרָיות ועל הנאופים אשר כל אלה יחשבו בעיני כהנינו לקטנות, גם על מנהג הכמרים לא אדבר אשר משפטם הוא לשום עלילות דברים על אנשים עד הִגָרְשָם מן הארץ, למען יוכלו להתעלל בנשיהם היפות, כי אם על התועבה הזאת אשר יתעיבו להכביד את ידם על האנשים, לאסוף אל בתיהם את נשיהם העשוקות כל ימי הַהֵרָיון ולמהר ולהשיב אותן אליהם אחרי לֵדָתָן”. סופר נוצרי אחר מאנשי דור ההוא יספר: “אין עָוֶל ורשע, חמס ורצח, אשר לא יטהרו הכהנים והנזירים בהנתן שחד אל חיקם. כלם זוללים וסובאים, מנאפים אנשי זמה ומתהלכים עם בנותיהם הממזֵרות אשר יֻלדו להם כהתהלך איש עם אשת חיקו. ומאין מבטח לנשי אנשי העיר ולבנותיהם, היו ערים אשר לא קבלו כמר לעדתם בלתי אם הביא עמו קדֵשה אחת או כמה קדֵשות אשר יִחֵד לו. וטירות הנזירים והנזירות היו למקום תורפה לכל נבלה ושערוריה, לעגבים לעריות לשכרון, ולכל מרזח סרוחים וגם לזבחי ילדים”²⁶.

מדי הקבילנו את מציקי עמנו אלה בכל עלילותיהם הנשחתות ובכל טומאותיהם ותועבותיהם אל רבנינו תופשי התורה אשר כמעט כלם היו אנשי קדש תמימים וטהורים מזהירים את בני עמם להתהלך בענוה בצדק ובמישרים גם עם הנכרים העריצים אשר אכלונו בכל פה תהיה זאת תַנְחֻמָתֵנוּ להכיר להבין ולדעת עד כמה נשגבה תרבות ישראל, תרבות תורתנו הקדושה אשר רק בה יתהלל ישראל כל הימים. ואת התַנְחומה הזאת לא תעצר כח זרוע כל עריץ ומציק, כל כמר חנף וכל נזיר מתקדש, לגזול מידנו.

ותחת אשר אכלו כמרי הגוים את כל שאֵר עמם, היה המעט מרבני ישראל, כי הורו את בחורי עם מרעיתם חִנם, וישקלו גם שָקול כסף רב על יד פקידי המלך חלף הרשיון להחזיק את ישיבותיהם, אשר לא אחת ולא שתים הפריעום הקתולים גם מעבודתם זאת²⁷. ודומה הדבר כי עשירי הרבנים היו מכלכלים את עֲנִיֵי תלמידיהם בכל מחסוריהם²⁸. גדולי אשכנז בימים ההם היו רבי מאיר בן ברוך הלוי מוינא²⁹ רבי שלום מאושטרייך ורבי אברהם קלוזנר ותלמידיהם היו רבי יצחק אַיזיק בעל ספר המנהגים, ורבנו יעקב בן משה הלוי הנקרא מהריל. מעשה מרביתם היה לסדר את מנהגי בית הכנסת אשר ברבות הימים התקלקלו. מכלם הגדיל בדבר הזה מהריל, אשר שם את לבו גם אל זמירות בתי הכנסת העתיקות לטהרן לרוממן ולהנהיגן בכל הקהלות. תקנה חשובה מאד התקינו חכמים אלה בדורם לבלתי מלא איש את ידו לדין ולהורות, בלתי אם מלאו את ידו לזה זקני הרבנים המומחים ועד אם נתנו לו שם הכבוד מורנו³⁰.

ובמדינת זַכְסֶן היה בימים ההם רב גדול ושמו רבנו מנחם מעיל צדק יליד עיר מֶרְזֶבוּרג אשר נחשב על גדולי הפוסקים. גם רופאים בני ישראל היו בימים ההם באשכנז אשר נכבדו גם בעיני השרים ושמותם, יעקב משטרסבורג ורבי ראובן, אשר היה רב במדינת טירול ואשה רוֹפאת ושמה שרה בעיר וירצבורג, אשר עשתה עשר גדול בשכר מלאכת רפואתה.

ותחת אשר אבותינו יושבי גרמניא הוזילו את כספם להעמיד תורה ולהרבות לומדיה, ירדה בספרד קרן התורה מטה מטה, אין איש מחזיק ביד התלמידים, ואין תומך ביד תופשי התורה ויהי עני ומחסור מנת חלקם עד כי עזבו רבים מן הבחורים את בתי המדרש ושקדו על בתי חכמי הנוצרים³¹. אך גם בעת הרעה ההיא קם מגן נשוא פנים מאד לתורה העלובה בארץ ההיא. הלא הוא דון אברהם בנבנשתי איש חכם ועשיר אשר נשאוֹ יוהן השני מלך קשטיליא לאחד משרי ביתו הגדולים. הוא “החזיר התורה ולומדיה” וגם בניו השרים היו “מחזיקים הישיבות” בספרד. השר דון אברהם בנבנשתי אשר קראו לו סופּרי הזכרונות “החסיד הרב השלם” ³² היה מליץ ומגן לעמו בבית אדניו ויפר את עצת הכמרים והקורטים³³ אשר חרשו רע על ישראל וַיָנַח להם כל ימי המלך ההוא. בימים ההם יצא שם גדול לרבי יצחק בן יעקב קאנפאנטין, אשר כתב ספר דרכי גמרא והספרדים קראו לו גאון ורבנו יוסף חביבא כתב באורים לספר האלפסי בשם “נמוקי יוסף”. גם שני משוררים קמו בעת ההיא בספרד הלא הם שלמה בן משולם דיפיארה ושלמה בונפיד, אשר לא השיגו את המשוררים הקודמים להם בכשרונם, הדבר האחד אשר בו עשו להם חכמי הדור ההוא שֵם הוא עֹמק בינתם ואמץ רוחם במלחמת סופרים אשר קראו על דת הקתולית הצוררת לדתם. שתי פנים היו למלחמה הזאת, האחת להעביר את מאכלת הבקֹ­­רת השנונה על הדת אשר התירה את דמם, למען לַמֵד מלחמה לחכמי ישראל בהכבד צורריהם את ידם עליהם להתוַכח, והשנית היא לפקוח את עיני אחיהם לדעת את ערך תורתם ולהחזיקם הכן על מעמדם לבלתי הִדוח אחרי מסיתיהם. בחיר גבורי הרוח האלה הלא הוא הסופר השנון מאד, יצחק בן משה הלוי הנקרא פרוֹפיַט דוראן הלוי או האֵפדי³⁴, גם הוא היה מן האנוסים אך שעתו עמדה לו להחלץ מן הסבכה הזאת ולשוב אל עמו ואל תורת אלהיו. אך בכל זאת נשבר לבו בקרבו לזכר המים הזדונים אשר עברו על ראשו. ואף כי התנקמה נפשו באונסיו ב“אגרת אל תהי כאבותיך”³⁵ אשר בה נתן אותם ללעג בכל זאת היה חותם במכתביו לרעיו “אחיך הלוי שנתקלקל שירו”³⁶ ויסף לדבקה בעבודת ה' אלהי ישראל אשר נחשבה לו לתכלית השמחה והנֹעם³⁷ ויסר לבו מאחרי הפלספה היונית אשר שקד עליה לפנים³⁸. אך בספר המורה החזיק בכל עוֹז ויכתוב לו באורים. וכבוד חקר התלמוד גדל בעיניו מאד מאד ויחלט כי בחִקרוֹ ועֻמקו יוסיף להוגה בו "אור וזוֹהר אל השכל – – יותר מכל שאר החכמות³⁹ ולתלמידים החושקים בחקר האמת, יעץ לשום להם את ספר הכוזרי למקור דעת אלהים, באשר הוא מבקר בקרת לאמתה את הפלספה היונית⁴⁰. אך מאד התעצב על בלי שים תופשי התורה את לבם על שפת הקדש ויִמָצֵא בכל לב אל שאֵלת תלמידי רבי חסדאי קרשקש⁴¹ ויערוך להם ספר יקר מאד אשר אסף בו את חקירותיו על הלשון בטעם חכמי ספרד הקדמונים הלא הוא ספר מעשה אפד⁴². ויהי רבי יצחק האפדי למורה נאמן לבני עמו מבית מלבד אשר היה בספריו השנונים “אל תהי כאבותיך” “וכלימת הגוים”, גבור חיל להגן על דת משה וישראל מחוץ.

מלבד החכם האפדי יצאו להגן על תורתנו העתיקה, במעשה בקרתם החריפה על מוסדות הדת החדשה, הרופא דון וידאל בן לביא ראש המדברים בוִכוּח טורטוסא, בספרו “קדש הקדשים”. והחכם הדגול ר' יוסף אלבו כתב בשפת ספרד את תוכחתו, אשר התוַכח עם אחד גדולי הכהונה הרומית. דון דוד נשיא, שר הרכוש ומורה לקרדינל בֶנטִיפוגליו⁴³ באִי קַנְדִיָא, הוציא ספר קטן בשם “הודאת בעל דין” אשר בו הוכיח מתוך דברי האונגיליון את אמתת היהדות, ואת רפיון הנוצריות, עד כי נקעה נפש הקרדינל מן הדת אשר כִּהן לפניה ויט במסתרים אחרי דת משה. ואיש מליץ ופלסף מובהק, רבי שם טוב בן שם טוב, פתר לפרטיה, את “אגרת אל תהי כאבותיך” ויפץ אותה בתוך הקהל, ואת ספר הבקרת אשר כתב רבי חסדאי קרשקש ספרדית, תרגם רבי שם טוב עברית בשם “מאמר בבטול עקרי הנוצרים”. ומלבד אלה העביר רבי שם טוב תחת שבט בקרת חמורה מאד, את יסודי דת הנוצרים הלא הם, חטאת אבות, הפדות וההגשמה⁴⁴ בספרו אשר קרא “ספקות בעקרים על מעשה הנוצרי”. ורבי חיים בן מוסא, איש חכם וסופר ויוצא ובא לפני השרים, הורה את הדרך לחכמים, לשום את כבלי הברזל אשר יאמרו המתוַכחים לאסור בם את רוח ישראל לאבק דק פורח, בהאירו את עיניהם כי המנוס לכמרי הקתולים הוא רק הרמז אשר אותו יוכלו להפוך אל כל הטוב בעיניהם, לא כן הפשט כי הוא סלע איתן ומצוק אשר לא ימוט ולא ינוע. על כן יעץ לכל מתוכח בישראל לבלתי קבל עליו אחריות כל דבר אגדה וכל דבר תרגום, כאשר לא קבל אותם רמבן, אז תהיה ידם תמיד על העליונה ויד צריהם על התחתונה. ובשיטתו זאת כלכל את דבר ספרו “מגן ורֹמח”. מלבד אשר הביא את מלאכת הוִכוּח לידי שיטה, קנא קנאה גדולה על הדרשנים, אשר באמרם להגן על היהדות, יאמרו להוכיח את אֲמִתָה מתוך הפלספה היונית באזני כל המתפללים בבית הכנסת בשבתות ובמועדים, כי רבים היו אנשי הלב אשר שִסְעוּ בדבריהם את המטיפים האלה באמרם: “בתִתֵנוּ את נפשותנו לממיתים ואת קניננו למשִסָה בחרנו למות על קדושת שם אלהי ישראל אשר ידענוהו מפי תורתו התמימה, ולא מפי חקירת הפלסופים”. ולא אחת ולא שתים יצא “רוב הקהל” מבית הכנסת לשֵמַע דברי המתפלספים, לעלבון התורה, אשר לפני הִקָרְאָה באזני קהל בני עמה במקום הקדש, נזכרים כל פלספי יָוָן וערב בשמותם למשפחותם לארצותם בגוייהם, ולחכמי ישראל הקדמונים אין זכר, ויערך בן מוסא דמות במליצה נמרצה ושנונה לאמר: “תורה ממתנת על בימת התבה, כאשה עצובת רוח הממתנת לבעלה עד שיצא מבית פלגשו”⁴⁵. אך מבלעדי המתחכמים קמו אז בספר מטיפים נאמנים אשר שמו את כל לבם להסביר להם את דבר האחדות הצרופה והטהורה לא בפלפולי מתפלספים כי אם במליצה נוחה נכוחה ותמימה הַמִתְקַבֶלֶת ומִסְתַבֶרֶת על לב כל אדם הנובעת מתורתנו נביאינו ורבותינו. לדרשנים האלה ולמעשיהם נאוה תהלה ככל אשר יאתה לחכמי המתוַכחים בדורות ההם.

ובימי השמד אשר הגיע עד אי מיוֹרקא ויעש גם שם שַמות נוראות, ברח על נפשו לארץ אלגיר ר’בנו ש’מעון ב’ן צ’מח – רשבץ – ובמות רבנו יצחק בן ששת (5166–1406) היה הוא רב לכל קהלות הארץ ההיא. ויהי הרב הזה לגדול הדור וככל אשר פנו מכל תפוצות ישראל בשאלותיהם לבן ששת ככה פנו למן היום ההוא לבן צמח ויכתוב רשבץ כמה ספרים על מקצועות ההלכה⁴⁶, פתרונים על המסֵכות⁴⁷ ועל מנין המִצוֹת⁴⁸ מלבד המון תשובותיו אשר עלו על ספר תשבץ⁴⁹. וכאשר היה בקי בכל חדרי תורה כן היה “בקי בכל חכמה” כי היה רופא ומהנדס ואיש מדע עד להפליא. ומה נפלא הדבר כי נמצא בו דבר אשר לא נראה כמהו בכל גדולי הרבנים אשר היה לפניו הלא היא בקיאות מופלגת בכל ספרות הנוצרות הקתולית. את ידיעתו הרחבה הזאת שם הרב, היושב לבטח בין המושלמנים, לכלי נשק ומגן לאחיו האומללים שוכני ארצות הקתולים ויוכח בפרק “חלק שוסינו” הוא הפרק הרביעי לספרו היקר והנכבד “מגן אבות”, כי מעולם לא עלה לב יוסד דת הנוצרית להעביר את היהודים על דתם אף להפר אף מצוה אחת מן התורה, כי רק הבאים אחריו נשאו נפשם אל הדבר הזה בשומם את פניהם אל הַפַגָנִים⁵⁰. גם את יחש הנוצרי לבית דוד, אשר הוא יסוד לכל אמונתם, בדק תשבץ וימצא כי אין בו מתוֹם מלבד אשר תלמידיו סותרים זה את זה בסדרי הדורות, (!) גם את התנואות אשר ימצאו אנשי מחמד על תורת ישראל השיב רשבץ אחור. ורבי שלמה בנו אשר היה לרב במות אביו (5204–1444) גלה את שקרי גרונימו המגדף, אשר הוציא דבה על התלמוד כי רחוק הוא מן הצניעות, ויוֹכח כי אין מורה צניעות ובשת פנים כחכמי התלמוד, וכי נהפוך הוא כי בקרב הקתולים, קטניהם וגדוליהם אין איש אשר לא יחטא יום יום בגלוי או בסתר למדת הצניעות, עד כי יש חטאת זמה מגואלת אשר יקראו לה גם הנוצרים חטאת הנזירים⁵¹.

ועקבות הצרך הנחוץ לתת ביד כל איש ישראל מגן וצנה להשגב מפני מדיחיו הקתולים נִכָרִים ונודעים על פני כל יצירי ספרות הדור ההוא. איש חכם ממדינת פרובינצא שמו יצחק, למשפחת בית נתן סדר בספרו “מאיר נתיב” את המון כל המלות והמליצות הנמצאות בכתבי הקדש במערכות מקבילות⁵². ראשית מחשבתו במלאכתו זאת היתה למען ימצא כל חכם מתוַכֵח קל מהרה כל מלה וכל מליצה במקומותיה השונים למען לכַוֵן אותה היטב ולבקר את עצם משמעה לבלתי תת למסיתים להטות אותה הנה והנה כטוב בעיניהם. והחכם הנכבד מאד רבי יוסף אלבו אשר בספר “העקרים” שלו כתב להחזיר את ענפי שלש עשר העקרים אשר קבע רמבם לשרשים שלשה הלא הם הֲוָיַת ה' אמִתת התורה וחיי עולם, נֶחְפַּז להוציא את דְבַר ימות המשיח מכל אמונה למען הסיע את אבן היסוד מתחת רגלי הנוצרים, אך שָכוֹחַ שָכַח כי אם אמנם הֵרֵעוּ מאד עמי הַנֵכָר אשר עִווּ את פני האמונה הזאת לפי טעמם וַיַעַבְתוּהָ עד לבלי הכר, הלא היא היא כל תַאֲוַת נפש נביאי האמת ונפש רבותינו, לתקן עולם במלכות שַדָי, ואשר בלעדיה תחשב כל תרבות האדם לתרבות רעה אוכלת אדם ומשכלת גוים ולעולם של הפקר שאין לו תקנה. אך אין חכם וצדיק זה נתפש על צער עמו ועל עלבון תורתו, ורק מאהבתו את שני קדשיו אלה התמלט מפיו דבר זה וה' יסלח לו.

ובספרד אשר כבר עזבה חסדה מעם ישראל היו לו עוד ימי מלוך יוחן השני כעין ימי רוָחה מצרותיו. ובבוא אל ידו מֵרוֹמִי כתב דת המלא משטמה וגזרות רעות מיד אבגינוס⁵³ הרביעי האפיפיור הקשה אשר כִהֵן תחת מרטין הנוח, הוציא יוחן כנגדו פקודה מלאה חסד ומשפט (5203–1443). לעומת זה נכונו ימי חשך לאבותינו יושבי אשכנז ופולין בְהָקֵם האפיפיור ניקולוס החמישי, אשר כִהֵן תחת אבגינוס, את הנזיר הַפְרַנְצִישְקַנִי יוחן קַפִּיסטרַנו למטיף מעורר חמת קנאה בלב המוני הקתולים במִדַבְרוֹתָיו המלאות חמת עכשוב, על ההוסים המכים בם באלפיהם ורבבותיהם ועל היהודים הנחשדים ללוש בדמי נוצרים את מצותיהם, ולהתעלל בַכַוָנִים הלא הם לחם קדשי הנוצרים. הצורר האכזרי הזה קפיסטרנו היה עובר בכל מדינות גרמניא ובארצות הסְלָוים. ובכל המקום אשר בא וַיַטֵף לדמים, להרג ולאבדן, פשטו ההמונים הבוערים, באין הוסיים במקומים, על היהודים האומללים ויהרגום לפי חרב וַיָבזו את קנְיָנָם. ויפלאו את מכותיהם באבותינו במדינות בַוַרְיָא שְלֵזְיָא וּמוֹרַוְיָא. ובעיר ברֶסְלוֹ הוציאה יהודית מומרת קול, כי התעללו הָעִבְרִים בְכַוָנֵי הנוצרים. וינגדו רבים מאנשי הקהלה ואחת וארבעים נפש שרפו חיים, ואת הנשארים גרשו מן העיר (ׂׂ5214–1450). ואת מושלי המדינות הסיט קפיסטרנו לגרש את יושביהן היהודים, גם אל שערי פולין בא האכזרי, ואם לא מצאה ידו לסכסך שם את ההמונים בשכניהם העברים, הצליח להָרֵך את לב המושל הנדיב כזימיר הרביעי בְשַוֹתוֹ לנגדו את מוקדי שאול השמורים לכל אוהב ישראל, ולהכריעו בכח שפתיו, להשיב אחור את חוקי כזימיר הגדול הטובים לישראל אשר זה מעט חִדש אותם ויוסף עליהם, ולהפר אותם. גם באיטליא נִסה איש הדמים את כחו, אך שם תמו דבריו לריק כי מושלי מַיְלַנְד טוֹסְקַנָא קלבריא ויתר מדינות איטליא וראשי עריה עמדו למעוז ולמגן לבני ישראל יושבי ארצם.

בימים ההם אשר מצאו את אבותינו, בארצות הקתוליות הרומית, רעות רבות וצרות אשר השיבו אותם עד דכא, עמד רֶוַח והצלה לישראל בארץ ממשלת הקתוליות היונית בארץ ממלכת בִיזַנְתִי. אמת הדבר כי למן היום אשר גברה יד הנוצריות הרומית, שקעה עד חוטמה בדם ישראל, והרֵגות ומשִסות אשר תסמרנה שערת שומעיהן, היו מתרגשות מימי מלחמות הצלב והלאה, בכל דור ודור, בכל זאת היו שם גם שנות רְוָחָה, וגם בקרב יושבי הארצות ומושליהן, אשר מרביתם היו אדוקים אנשי חמה וקנאה, נמצאו אנשים אשר לא בזו את היהודים ולא הֵרֵעו להם ויש אשר גם הוקירום, וגם בין האפיפיורים היו אנשים טובי עין אשר עמדו למעוז להם. לא כן הקתוליות היוָנית וממלכתה הביזנתית שם לא פרצו הֲרֵגות ומשמות אשר פתאם קמו ותהיינה ופתאום קמו לדממה, כי שם היתה שיטת שמד אחת רצופה, הולכת לאטה אשר לא חדלה, אף רגע באלף שנות ממשלת הממלכה ההיא, להרע להָצֵר ולהציק לאבותינו העשוקים בכל מיני איבה ומועקה, בכל מיני משטמה ובוז, להשכין לעפר כבודם ולתת למכה ולחרפה, לבז ולמשסה, לכל בזוי עָם בלא דין ובלא משפט. ומי יודע אם לא היו שתי הקתוליות השונות, הרומית והיונית לומדות אשה מרעותה, להרשיע כל אחת לישראל, גם בשיטת השמד אשר לַחֲבֶרְתָה, לולא היתה שנאת מות בין שתיהן כל ימיהן. אולם גם הרעה הזאת כבר היתה נשקפה לאבותינו בעת ההיא, כי כבר עלתה בידי ניקולוס החמישי האפיפיור הרומי לכרות אֲמָנָה עם הכהונה היְוָנית לשום את שתי הדתות ואת שתי כהונותיהן לדת אחת ולכהונה אחת, ואיש הבינים הסַרְסָר בעסק זה היה קפיסטרנו איש הדמים. ולוא היתה שארית לברית ההיא כי עתה כלתה כל הרעה לזרע יעקב, אך ראה ה' בצרת עמו המֻרדף על צוארו בלי חָשָך ויָבֵא על בזנתי הָרְשָעָה החנֵפָה העשוקה בדם את הגבור האמיץ, את מחמד השני שֻלְטַן התֻרְכִים וַיָשֶב בראשה את כל חמת ידיה, ויעש בה שפטים וילכדה (5213–1453). אך ביום השלישי ללכדו אותה, העביר קול בפי אֶרְאֶלָיו לאמר: שוב ישובו כל הנחבאים וכל הנמלטים איש לביתו ואיש למשלח ידו ויד איש לא תגע בהם, – ולבני ישראל הכלואים בידי הביזנתים הרשעים זה אלף שנים במקום הטינופת אשר בעיר קרא השלטן דרור לשבת בכל מקום אשר יבחרו בו באין מכלים דבר. וימלא את ידם לבנות להם בתי כנסת ובתי מדרש כטוב בעיניהם. ויקם ראש בית אב⁵⁴ לִכְמָרֵי היונים אשר יהיה לפה לעם יָוָן לפני הממשלה התורכית. ולראש כל רבני ישראל הקים את רבי משה קפסָלִי איש חיל חכם וצדיק אשר יהיה לפה לבני עמו אשר בכל הממלכה, וישם את כסאו ממעל לכסא ראש בית היוני. והיה מדי הִוָעֵד ראשי הדתות לפני השלטן וישב הַמוּפְתִי ראש הדת הערבית ראשונה ואחריו הרב הישראלי וראש כמרי יון יֵשֵב לאחרונה. ויאבד שם בזנתי מתחת השמים וארצה נקראה למן היום ארץ תורך ואת שם קונסטנטנופל הֵסַבו התרכים לשם סְטַמְבוּל. ותרפא סטמבול התורכית את בת יהודה מכל המכות ומכל התחלואים אשר חִלְתָה בה קונסטנטינופל הביזנתית האכזריה ותהי ממלכת תורך הממלכה האחת אשר לא הפילה את דְבָרָה הטוב ולא הֵפֵרָה את דבר הזכוי אשר זכתה את ישראל כל ימי היותה.

ובעת ההיא, אשר עמדה רְוָחָה והצלה לישראל בהפוך ה' את הארץ הגדולה, אשר היתה לכור עני, לארץ מפלט ומחסה לו, בהִסוֹב הממלכה מיד קֵסָרֵי בִיזַנְתִּי ליד שֻלְטְנֵי תֻרְכְיָא, הֵחֵל בעצם העת ההיא הסער הגדול אשר התחולל על ראש עמֵנו זה כמה, ללכת הלוך וסעור, הלוך וחזק, ואשר עוד מעט יְשַעֲרֵהוּ וִישָרְשֵהוּ מארץ ספרד, אשר נהפכה עליו מגן עֵדֶן לגיא הרֵגה ולארץ משכלת. הן אמנם כי הנריך הרביעי מלך קסטיליא, איש רך ונוח, התהלך במישרים עם ישראל בהיות מִקִרְבָם גם רופא נפשו, גם שר המסים, וקרוב הוא כי גם האחים הצדיקים דון וידאל ודון אברהם בני יוסף בנבנִשתי אשר תמכו בנדבת ידם הגדולה בבתי המדרש היו מִשָרֵי ביתו⁵⁵. ובבית יוֹחן השני מלך אָרגוֹן היו מְהַלְכִים לרבי אברהם בִיבַגוֹ בעל הספר הנכבד דרך אמונה ורבי אברהם זכות התוכן וסופר הזכרונות⁵⁶ היה נכבד בעיניו מאד. וגם המלכים והשרים היו מתרפאים בידי רופאים בני ישראל מבלי שית לב אל גזרות אסורי האפיפיור. אך לב הכמרים ודלת העם כים נגרש וחדשים לבקרים בדו עלילות זבחי ילדי נוצרים ומדקרות כַוָנִים אשר פרי תבואתן היו הרֵגות נוראות וענויים קשים לישראל ובִזה רבה לכמרים הקטנים והגדולים. וכל חמתם נתכה על האנוסים האומללים אשר אמרו למצוא מפלט ומנוח בחיק הַכְנֶסֶת הנוצרית, וימצאו בה מוקדי שאול ומוקשי מות. כי בהיות להם יתרון חכמה וכשרון על שרי ספרד וכמריה מלאו מושלי ספרד את ידם גם לפקודות העליונות גם לכהונות הגדולות. ותבער בם כאש קנאת השרים והכמרים, ותגדל השנאה אשר שנאו את הנוצרים החדשים מן השנאה אשר שנאו את העִברים הנאמנים לדתם העתיקה. וישבעו הנאמנים והאנוסים חלק כחלק לענה ורוש מיד האספסוף וכמריו ונזיריו. ויקם אלפונסו די שפינא נזיר פרנצישקַנִי אדוק ואכזרי, ויחדש ברוח שפתיו ובכתב ידו את העלילות הישנות על דבר ילדים נטבחים וכַוָנִים מְעֻנים. ויפשוט האספסוף ויהרגו וישרפו חיים יהודים לאין מספר. (5221–1461). ובעיר קורדובא זרקה נערה מבית האנוסים לתֻמָה נִטְפֵי מַים מן הכלי אשר בידה בעד החלון החוצה. וימצאו נטפי המים את איש נושא פסל מרים. ויתגעשו ההמונים ויפלו כזאבי ערב על האנוסים ויהרגום באכזריות חֵמה ויבוֹזו את קנינם ואת בתיהם שרפו באש, ואת הנמלטים על נפשם תפשום האכרים ויכום (5232–1472). וגדולי האנוסים בעלי השררה והכהונה רוֹאים במות אחיהם בידי בני עַוְלָה ואין לאל ידם להושיע. גם מאמצי המלך וגדודיו אשר שלח לעצור בעד המשובה האכזרית שבה ריקם.

כאשר היתה אספמיא ברשעותה וגרמניא בחשכתה שפחות חרופות לקתוליות, אשר ראש מושבה היה רחוק מהן, בעיר רומי, ולגדודי כמריה ונזיריה, כן רפתה ממנה מאד מאד רוח איטליא כל ימיה, אף כי בקרבה בעיר תפארתה הקתוליות יושבת לכסא, יען כי עיניה ראו יום יום את מזימותיה ואת עלילותיה, את עוׁנוֹת כהניה ואת נִבְלות נזיריה, אשר שמו את בעליהן לחרפה ולמנוד ראש. על כן התמוללו החצים אשר כוננו הכמרים שם אל אבותינו ולא פגעו בלבם. וַתִיטַב עין יושבי הארץ ביהודים בכשרונם גם בסחרם ובעשרם אשר בהם הביאו טובה וברכה לארץ מושבם ויוסיפו עשר על עשרה. על כן לא שָחָה רוח אבותינו בארץ ההיא כאשר דֻכאה ביתר ארצות הקתולים. ויהיו המה הראשונים אשר הקימו בתוכם בתי דפוס לספרותם העברית העתיקה למען הו­זֵל את מחיר ספרי ישראל ולהפיצם בקרב עמם. ועל הדבר הזה יהי זכרם ברוך בפינו לעולם כי החלו לעשות שלא תשכח [תורה] מישראל. אף סופרים וחוקרים קמו באיטליא בימים ההם. הרופא החכם רבי משה די ריאיטי ערך בחרוזים ספר מקדש מעט אשר בו העביר על פנינו בחזון ובשיר את כל גדולי ישראל ומבקר מעשיהם מדור דור. החכם יהודה מסיר ליאון אשר מלבד אשר כתב פתרונים לספרי אריסטו וספרי דקדוק ללשוננו העברית כתב ספר נופת צופים אשר בו הקביל את טבע מליצות שפתנו אל טבע מליצות בחירי סופרי רומי העתיקה. משניהם הגדיל תושיה הפלסף רבי אליה דלמדיגוֹ יליד קנדיא. בהיותו מוקיר את פלספת אריסטו היה מפיץ אותה באיטליא גם במדברותיו אשר נשא גם בפתרוניו אשר כתב. והשר הנוצרי החכם והעשיר מאד פיקו די מירנדולא אשר הוזיל כסף תועפות מכיסו להועיד את חכמי כל הארצות לוַעַד אחד אל מקומו, שם את דלמדיגו לו למורה את פלספה היונית ואת השפה העברית, ובפרוץ מלחמת סופרים בבית מדרש המדעים בעיר פדואה קראו שתי מחלקות החכמים הנוצרים הנדונים לרבי אליהו זה להיות לשופט ביניהם. ויבא שמה ויוכח ביניהם וישימו את החכם היהודי למורה פלספה בבית המדרש הנוצרי. אולם בכל היות הפלספה היוונית גדולה בעיניו נבדל בדבר אחד מחכמי ספרד, כי העמיק להבדיל בינה ובין תורת ישראל, ולא נתן לזרוע את שתיהן כלאים, בהוכיחו בספרו היקר בחינות הדת, אשר כתב לתלמידו שאול הכהן אשכנזי, כי נבדלת תורתנו הרבה מאד מן הפלספה בהיותה מבקשת מיד מחזיקיה לא סברות ופלפולים הבאים רק לשם חקירה בלבד כי אם מצות שיש בהן מעשה ומעשים טובים ותלמוד תורה המביא לידי מעשה ולידי מוסר. על כן אפשר מאד, להיות שלום אמת בין התורה ובין הפלספה ולהוקיר את שתיהן אך יש לדעת כי שתי רשֻיות נפרדות הן אשר לא תהיינה לחטיבה אחת עד עולם. וַיַבְדֵל גם בין התורה ובין יתר הדתות בהיות היא לבדה נכוחה לכל מבין גם לאיש התמים גם לחוקר החריף. ובין רבני איטליא לא נמצאו גדולים מופלגים בדור ההוא על כן שמחו מאד בבוא שמה בתוך גולי אשכנז רבנו יוסף קולון ורבי משה מינץ בעלי התשובות ויקימו את האחד לרב בעיר מנטואה ואת השני בעיר פדואה.

והשר פיקו די מירנדולא שם לו רב אחד למורה תורת הקבלה וילמדֶה מפיו ותישר בעיניו ובעיני רבים מחכמי הנוצרים באיטליא וגם בעיני האפיפיור סיכסטוס עד כי נכספה נפשו לתרגם את ספרי הקבלה לשפת רומי.

ואף כי אזרחי איטליא ושריה היו נוחים לישראל מכל הקתולים לא היו כמריה ונזיריה נופלים בשנאתם את היהדות ועַמה, מכמרי יתר הארצות, ויקם איש צר ואויב ברנרדינוס פֶלְטֶר תלמיד הגון לתורת קפיסתרָנו וַיָחֶל לסובב בערים לעורר את חמת העם על היהודים ויגרשוהו שרי המדינות מן הארץ וילך במר נפשו ארצה גרמניא לבַצַע שם זר מעשהו.

ועדת ישראל יושבת אשכנז, התנשאה בדור ההוא, מכל צרותיה אשר התחדשו עליה יום, ותהי ליורשת נאמנה לאחותה צרפת אשר נָדַמָה ואיננה, וכאשר הקימה צרפת את המורים הגדולים בעלי התוספת, החלה גם היא להקים אדירי תורה, גאונים מופלגים, הלא הם רבותינו ישראל איסרלן בעל ספר תרומת הדשן, ורבי יעקב וַיִל, רבי משה מינץ ורבי יהודה מינץ רבי ישראל ברונא ורבי יוסף קולון אשר מלבד דעתם הרחבה והעמוקה בתלמוד, היו אנשי לב כלם, אנשי צדק וענוה ויראת חטא. על הָעֵדָה הזאת בא הצורר האכזרי ברנרדינוס הנזיר הפרנצישקני לכלותה ויבא עד עיר טְרִיֶנט ויהי בהמצא שם (5235–1475) ילד נוצרי בן שלש שנים אשר טבע בנהר, ויחמוס ברנדינוס וחבריו הפרנצישקנים מזמה עמוקה משאול, ויציגו את פִגְרו בבית תפלתם וישימו עם קדושים חלקו, ויפיצו בין הבוערים בעם שמועות על דבר הנסים והנפלאות שעשה הפגר הקטן הזה, ותתרגש רוח העם לשֵמַע השקרים, אשר האמין בהם האספסוף מאד מאד, וינהרו המונים המונים מאפסי ארץ גרמניא ומכל הארצות אשר מסביב למאות ולאלפים לעיר טְרִיֶנט להשתחות אל פגר הקדוש הזה. ולא קמה עוד רוח באיש יהודי, לצאת ממחבוארו החוצה, לשוא גער האפיפיור סיכסטוס הרביעי בכל עוז באומרי קדוש לשמעון הילד, ונשיא וַנֵדִיג וסוד זקניה העבירו קול בארצם כי כל עלילה כזאת דבת שָוְא היא, נְבָלָה היא. ויהיו חיי אבותינו תלואים מנגד. אך את קֻבַעַת כוס החֵמה שתתה מַצְתָה קהלת רֶגֶנְסְבוּרְג העתיקה והכבודה, אשר עד העת ההיא היה לה שקט מסביב. לרגלי עלילת הבליעל הזאת אֻסרה כל הקהלה בבית הסֹהר ותהי כלואה חמש שנים תמימות. לולא מאמצי הקסר פרידריך השלישי, אשר עמד למעוז להם בכל כחו, כי עתה עברו כלם בחרב. גם על הגאון רבנו ישראל ברונא בדה מומר נבל כי המית הזקן התמים ילדה נוצרית ללוש בדמה את המצות וישימו אותו בבור וישפטוהו משפט מָוֶת. אך הקסר פרידריך וגם לַדִיסְלַו מלך ביהם, הכבידו את ידם על זקני יועצי עיר רגנסבורג הרשעים, ויוציאו את הרב המעֻנה לחפשי, והמומר אשר אכפו אותו ביד חזקה להגיד את הנכונה הודה כי עלילת שוא בדה על הרב וישרפו את הנבל הזה באש.

למען שים את צרת השעה הבאה לרגלי הפגר הקטן, לצאת עולם לעם האומלל, בנה ברנדינוס וחבריו לזכר עֻנוֹתו בית תפלה בשם שמעון הקדוש, אשר שם קברו את עצמותיו להעלות חֵמָה ולהרבות האיבה לישראל.

וכל הרעות אשר שבעו אבותינו מיד אספמיא, לא היו בלתי אם הקדמה קטנה לפרשת הצרות הנוראות, אשר אין כח בעט סופר לְמַלֵל אותן, אשר הֵחֵלו לבא אליהם ביום היות אזבל המרשעת מַלכת קסטיליא לפרננדו הקתולי מלך ארגון לאשה. ביום ההוא היו כל ארצות ספרד לממלכה אחת, אשר לוא שמרה את דרכה להתהלך בתומה, כי עתה היתה ברכה לעמה. אך יען כי התמכרה הממשלה החנפה הזאת אל כהני הדמים, אל זובחי אדם בעבור בצע, שֻלח רזון בנפשה, אשר אכל אותה מעט מעט כעש רקבון עד אשר היתה למסוס נוסס, ברשיון האפיפיור סיכסטוס הרביעי הקים פרננדו את בית משפט הדת (5240–1480) אשר אנחנו נקרא לו בית הבולשת⁵⁷ בעיר סֶוִילה לשפוט את הכופרים בדת הנוצרית בדם ואש. ראשית זבחי האדם אשר עלו לרצון על מזבחם, היו בני ישראל האנוסים. חיש מהר יצא דבר שלטון לאסוף אל משמר את כל האנוסים החשודים ושבעה ושלשים סמנים נמסרו אשר על פיהם יכירו אותם השומרים הם את משמרת הנוצריות אם לא. מראה כֻתנֶת נקיה ביום השבת על בשר איש, מראה מטפחת לבנה פרושה על שולחנו ביום ההוא, מראה אב פורש כפיו על צאצאיו לברכם ברכת הורים, מראה חלוץ נעל ביום הכפורים או מראה איש מתחנן אל חברו לעבור על פשעו, דַיָם היו להצמית בבור את חיי בעליהם או לשרוף אותם חיים על במת התפת. לפני האנוסים הנקיִים האלה המובלים לטבח או אל בית השרפה, אשר זאת היא חטאתם האחת, כי גם בהיות להם פחד מות מסביב דבקו עוד במסתרים באלהיהם מקדם, היו מהלכים הכמרים בבגדי תפארתם בגאון וגובה וצלבים גדולים בידיהם ואחריהם הלכו גדולי המלכות לבושי הדר ונושאי דגלים ולאחרונה נהלכים בצל האנוסים המעֻנים העשוקים על לא חמס בכפם, לבושי שקים אשר מראות בלהות מרוקמים בם. את שמות מרשיעי המעושקים האלה יעלימו שופטיהם מהם, עדות כל ריק פוחז כל רשע ובליעל, וכל שוגה ופתי, כשרה היא בעיני הבולשים שופטי הדת לשפוט על פיה את שנואי נפשם משפט מות. מחוץ לעיר סֶוִילא נבנה בית משפט, ועל ידו הוכן בית השרפה לכופרים ולאנוסים. כמעט יצאה הפקודה הראשונה, ובתי הכלא הרבים ורחבי הידים צרו מהכיל את מספר האנוסים, מספר הנחנקים והנשרפים, ואשר עשרם הרב והעצום הָחרם לאוצר פרננדו ואיזבל אנשי הבצע אשר כַמָוֶת לא ידעו שָבְעָה עלו לאלפים. והקשר אשר קשרו בצרת נפשם על פטר ארבוס ראש הבולשים האכזרי וימיתוהו, חִזֵק את ידי יתר האכזרים להוסיף חללים על חלליהם, ולהוסיף להעשיר ברכוש ההרוגים החדשים את אוצר המושלים העריצים פרננדו ואשתו. רבים מן האנוסים הצליחו עוד לנוס על נפשם לאפריקא, לארצות אחרות אשר שם שבו אל דת אבותיהם ואלה אשר אבד מהם מנוס, הוסיפו עוד להתנגש אל אחיהם אשר עמדו באמונתם, באהבה רבה מתמול שלשום, ויעבדו במסתרים את אלהי אברהם יצחק ויעקב וַיִוָעֲדוּ במערות לסדר את הפסח כהלכתו, ולשפוך נפשם לפני ה' ביום הכפורים ובכל יום מועד אף כי ידעו כי בנפשם הוא.

וגם בימי החֹשך ההם לא חדלו מישראל בספרד חכמים וסופרים אנשי חיל וכשרון. ר' יצחק אבוהב באר את שני הטורים הראשונים, וגם ספרים אחרים כתב, ורבי יצחק עראמה היה מיף לתורה לחכמה ומוסר. ואף כי הרבה לדבר ברוח הפלספה היונית בספרו עקדת יצחק המסודר על פי סדר פרשות השבוע וחמשת המגלות, בכל זאת נשא את נפשו רק אל התורה בטהרתה העתיקה בלבדה ואל גוף מעשה הַמִצְוָה כהלכתה וַיָרֶב בספרו חזות קשה על המתחכמים קצרי הדעה אשר בעיניהם “נשארה התורה השלמה במדרגת פילוסופיא קטנה וחסרה”. רב סעדיה אבן דנאן הרב לעדת גרַנַדָא הישמעאלית היה סופר זכרונות בני עמו משורר אוהב את השירה העברית אך לא אהב את עבותות המקצב אשר שמו עליה, גם נדרש היה לשואליו להשיב להם תשובות בדבר הלכה אף כתב ספר השרשים (5228–1468). ורבי אברהם זכות אשר היה תוכן בבית יוחן השני מלך ארגון היה אחרי כן תוכן מהנדס ואסתרולוג בהיכל מלכי פורטוגל ויכתוב ספר על התכונה אף תקן שפופרת מתכת לָמוֹד על פיה את גובה הכוכבים, אשר היתה לכלי חפץ, מורה דרך לסַפָנים עובדי אורחות ימים. ויוֹסף וִיזִינוֹ רופא נפש מנוֹאל מלך פורטוגל תרגם את ספרי התכונה וההנדסה מעשה רבי אברהם זכות לשפת רומי. ועוד שני אנשים חכמי לב היו בהיכל המלך ההוא אברהם די בֶיָיא ויוסף צַפַטֵירא עושי דברו גם בדבר תיור ארצות חדשות. למלך האחרון למשלמנים בגרנדא היה רופא עברי ושמו יצחק המון, אשר שֵמַע צדקתו משך אליו את לב המושלמנים יושבי ארץ עד כי אלה אשר השבועה במחמד קלה בעיניהם נשבעו בשם הרופא הזה. אך שם גדול מכל בעלי התורה והכשרון האלה, אנשי המאסף הנוסע לאחרונה לכל בתי חכמי היהדות אשר קמו לישראל בספרד עשה לו דון יצחק בן יהודה אַבַרְבָנְאֵל.

השר אברבנאל איש שכֻלו אומר כבוד, האחרון לכל גדולי ישראל אדיריו נדיביו וחכמיו אשר קמו על אדמת ספרד, נולד בעיר לִיסָבוֹן (5207–1437) ומשפחתו העתיקה והרוממה מתאַמרת להתיחש לבית דוד. מלבד כשרונו הנעלה, בינתו הישרה, יראתו הטהורה, הנחילוהו הוריו ומוריו טוב טעם שכל טוב ופרק נאה, אשר נתנוהו לחן בעיני אלפונסו החמשי מלך פורטוגל וישא את ראשו בין שרי ביתו. וישרת דון יצחק את אדוניו בכשרון באמונה ובישרת לבב. ויהי המעט ממנו כי נשא חן בעיני המלך ותדבק בו גם נפש השרים באהבה רבה. אך במות אלפונסו סר פתאום צִלו מעליו, כי זמם זוחן אשר מלך תחת אביו להצמית אותו כאשר הצמית את חבריו השרים, אשר היו טובים בעיני אביו, ותצלח עוד ביד אברבנאל למלט את נפשו עירה טולדו. שם שם את פניו אל עבודת הסופרים אשר אליה נשא את נפשו וַיָחֶל לבאר את ספרי הנביאים הראשונים. ולא ארכו הימים ויקראו לו מלכי ספרד, לאמר פרננדו ואיזבל, וישימו אותו לשר הממוֹנות⁵⁸ בממלכתם הגדולה, ומה דאבה נפשו לראות כי בכל גדולתו ובכל נקיון כפיו וכשרון מעשיו בעבודה אשר עבד את הממלכה שמונה שנים, קצרה ידו להפר את עצת אויבי עמו. הן אחרי מלחמת עשר שנים, אשר גם בתי כנסיות ישראל הרימו לה את תרומותיהם, נלכדה גְרַנַדָה, הממלכה האחרונה למושלמנים על אדמת אספמיא בידי הקתולים האדוקים (5251–1491) ותחת השהרון הישמעאלי הקימו את הצלב הנוצרי על מגדל היכל מלכי ברנדה. ויחלוף כצל עובר כל זכר לממשלת הערבים באספמיא, אחרי אשר ארכו שם ימיה שבע מאות ואחת ושמונים שנה. אז אמר טוֹרְקְמַדָה הכהן להקריב קרבן תודה אשה ריח ניחוח לאלוהיו את חלב ישראל ואת דמו, את חייו ואת רכושו לקחת את כל עשרו ולשלוח אותו ריקם ולבלתי השאר ממנו אף נפש אחת לעם הזה בארץ ספרד. על פי הכומר הזה הוציאו פרננד ואיזבל פקודה נמרצה כי כל נפש מישראל, אשר להתנצר לא תאבה ולא תעזוֹב את הארץ עד תוֹם ארבעה חדשים אחת דתה להמית. וימהר אברבנאל ויבא לפני המלך והמלכה ויפל לרגליהם, ויבך ויתחנן להם להשיב את מחשבתם. ויתיצב טורקמדה לפניו כצר, ולא נתן למושלים להפיל דבר מפקודתם הרעה. ויהי המעט מן העריצים כי הסיעו את האדמה מתחת רגלי אבותינו העשוקים, וירשיעו גם לשַחֵק ולהַתֵל בם למראה צרת נפשם. הן למראה עין מלאו את ידם למכור את בתיהם ואת שדותיהם ולקחת עִמם את הונם. אפס כי הִתנכלו הרשעים הרומים לאסור להם רק את הדבר הזה, להוציא מן הארץ את קנינם אשר בכסף ובזהב ובְמַטְבֵעַ ובכל סחורה אשר יושת עליה מכס. וַיִוָרֶש ישראל וידל מאד ויתנו בית בחמור או בפֶרד. וכרם בלשון רקמת צמר, או במלא שק בר. ובכל זאת לא עזבו עשירי ישראל את חסדם מעִם אחיהם הדלים, ויחלקו עם עניי אחיהם את שארית פלטת עשרם ככל אשר מצאה ידם המטה. ורבנו ישראל מחזקים את יד העם בה' אלהי אבותיהם לבלתי התרפות ביום צרה, וידברו איש על לב אחיו לתת את נפשם ואת כל מחמד עיניהם כפר תחת אלהיהם. והכמרים והנזירים מפגיעים בם, מחניפים ומפחידים, לבגוד באמונתם הטהורה והקדושה ובמולדתם העתיקה והנאדרה ומכל מאות האלפים לא נוקשו אחריהם בלתי אם מעטים מתי מספר. וירַוו הנודדים האומללים את קברות אבותיהם לפני עזבם את הארץ אשר נאחזו בה וישבו בה כאלף וחמש מאות שנה. ויעזבו בני ישראל כשלש מאות אלף נפש, את כל גבולות ספרד בשנת מאתים וחמשים ושתים לאלף הששי (5252–1492) ביום המר, בתשעה באב, ביום נפול ציון וירושלים פעמים לפני צר, ביום נפול ביתר לפני אנדרינוס וביום גלות עדת ישראל יושבי צרפת ביד פיליף הרביעי. והרבנים חזקו את כל העם ויצוו את הנוגנים אשר בהם לנגן לפני היוצאים בתוף וחליל וכנור, לבלתי התיאש העם מרוב צרה. וישימו רבים מהם את פניהם אל אפריקא, אל איטליא ואל תורכיה. וקהל גדול מאד יצאו אל פורטוגל אחרי שלחם לפניהם את הרב הנכבד רבי יצחק אבוהב, אשר התפשר עם המלך יוחן השני בכסף מלא לתת להם מנוח בארצו שמונה חדשים, עד אשר יתיעצו אנה יֵצֵאו, גם להכין להם אניות בבוא עִתם לעזוב את ארצו. אך יד ה' היתה בקהל הגולים וַיִתוֹם מהן המון רב במגפה אשר פרצה בתוכם. ובאנשים אשר ירדו באניות התעללו המלחים הקשים והבוערים באכזריות רבה וַיָבוֹזו את כל אשר להם. האנשים אשר לא מצאה עוד ידם לעזוב את מקומם ביום הנועד נכבשו לעבדים וילדיהם לֻקחו מזרועות הוריהם בידי רֶשַע בידי הכמרים, אשר נצרו אותם וישלחום אל איי תומש אשר שם היו למאכל לחַיַת השדה. כאשר מת מושל רשע זה ומנואל בנו הנוח ממנו עלה על כסאו (5255–1495) קוו האומללים לרוָחָה. ואמנם החל להאיר פניו אליהם ויקרא דרור לכל האנשים אשר כבַש אביו לעבדים, ומי יודע אם לא היתה פלטה בימיו לגולים אשר פִגרו לצאת מארצו, לולא אֵרַש לו את המרשעת בת המרשעת את איזבל בת איזבל ופרננדו מלכי אספמיא אשר רק באחת נדרשה אליו להתחתן בה, אם ידור לה נדר לגרש מארצו את כל היהודים אשר לא יאבו להתנצר לבלתי השאֵר מהם שריד בארצו, וישמע החתן לקול הכלה ויגזול ביום הראשון לחג פסחם (5257–1497) את כל ילדי הגולים אשר לא מלאו להם ארבע עשרה שנה וינצרם ביד חזקה וגם את כל היהודים הנשארים בארץ סחבו אל כנסיות הנוצריות לנצר אותם וירבו האנשים והנשים אשר טרפו את נפשם באפם ושרידיהם התחזקו בכל עוֹז לעזוֹב את ארץ הדמים הזאת. וימותו וַיִתַמוּ תשע ידות מגולי ספרד ומגולי פורטוגל בחרב בדֶבר ברעב בצמא בקֶרַח במים ובחיה. ואספמיא נעזבה ממבחר חכמיה, עשיריה ורופאיה וממבחר אנשי מלאכתה. ותהי לארץ צרה וצוקה אשר רק נאקת חללי ידי כהניה הקתולים מזבחים זבחי אדם על הבמות נשמע שם. בשלש מאות ושבע ועשרים שנה אשר נכון היה בית הבולֶשֶת על מכונו העלו כהניו על מזבחותיו שלש מאות ושלשה וארבע אלף נפש, שלשה ליום עולה תמיד, מלבד רבבות הנפשות אשר עֻנו בכֶלֶא בעוֹצר רעה ויגון כל ימי חייהם ומרבית הנפשות האלה המומָתות והמעֻנות במחַשַכי תחתיות ארץ היו למיום גלות ישראל משם, היו אספמים מלֵדָה ומבטן ונוצים גמורים. ככה נגזרה על הארץ המשכלת אשר אכלה את ישראל בכל פה, לאכול את עצמה ובשרה לְגָרֵם את עצמות בניה למלא מבשר צאצאיה את בטנה אשר לא ידעה שבעה.

בעצם הדור, אשר בקצה מערב אירופא הסיעה הקתולית הרומית באכזריות חיתוֹ יער את היהדות מן הארץ אשר נֹאחֲזה בה זה אלפי שנים, מצא איש יהודי את לבו לנסות דבר, לטעת אותה במזרח אירופא בארץ אשר כמעט לא נודע בה עוד שם ישראל. הזכרון הראשון הרשום למעשה בני ישראל בארץ רוסיא זה הוא: מעיר קיוב, אשר סרה אז למשמעת נסיכי ליטא, בא לעיר נָָוגוֹרוֹד⁵⁹ לרגלי הנסיך מיכאֵל איליקוביץ⁶⁰ המושל בה, סוחר עברי ושמו זכריה (5230–1470) ויט בחכמתו את לב שני כְמָרֵי דת הקתוליות היונית ושמום דֵינִיס וַאֲלֶכְסֵי ויתיהדו הם ונשיהם. ויאצלו מרוחם על מיודעיהם מקרב הכמרים ומקרב נכבדי העם, עד כי גם גבריאל הכהן הראש בהיכל סופיא התיהד עמהם. ובבוֹא הצַאַר יִוַן השלישי לנָוגוֹרוֹד (5240–1480) מצאו דֵיניס ואלכסי חן בעיניו בחכמתם ובמליצתם. ויהי המעט ממנו כי לא פקד את עֲוֹן נטות בסתר לבם אל היהדות, ויקחם עמו למוסקו עיר ממלכתו, וישם אותם למטיפים בכנסיות הגדולות. ויטו אל משא נפשם גם את לב הארכימנדריט⁶¹ שִימַנו ואת לב הנסיכה הֵילֵינִי ועוד רבים מבני מרום העם. המטרופוליט⁶² גירוֹנְטִי היושב במוסקו היה ככרוב סוכך עליהם ולא נתן לאיש לנגוע בהם לרעה. אולם במות המיטרופוליט הזה גברה יד הארכיבישוף גריגורי וחבר כהניו ויסבבו את פני הדבר וישובו דיניס ואלכסי אל נוגורוד, וישרפו את שני גרי הצדק ההם באש בראש חוצות (5250–1490). אך ביתר המתיהדים לא נתן מיכאל איליקוֹביץ לשלוח יד. אך מעט מעט נעלמו המתיהדים מעין רואים ויהיו לכתות מסתתרות כעין אנוסים אשר בספרד. והכת הגדולה בין הכתות השונות המתיהדות, הקיָמות עד היום בטבור ארץ רוסיא, היא כת שומרי שבת אשר יקראו להם הרוסים "סובוטניקי” ולהמוני בני ישראל היה מעשה זכריה היהודי למוקש כי מצאו צורריהם ברוסיא פתחון פה לסגור מפניהם את שערי ארצם הרחבה.⁶³