רקע
יצחק אורן
מסע כלולות

 

א    🔗

בלי אתראה, במפתיע, פרץ משב רוח צוננת אל תוך ערפל השרב הדחוס. משב אחד ויחיד, יוצא דופן, היסטרי, קצר ואלים. משב הכלוא בין חומות הרים באחד ממרתפיו הטבעיים של כדור־הארץ, כמאתיים מטר מתחת לפני הים.

נתנפנפו שוליה של המפה שכיסתה את השולחן המרובע, אך מיד חזרו בהם ונתקפלו לאורך שפות השולחן ושוב נתלו לאים וצייתנים כקודם. רק גדיליהם הדקים עוד מרטטים שעת־מה.

נשמע קול חבטה קלה ועל המפה הופיע חרק. נראה כי אותו משב רוח הוא שהטיחו בשולחן ומכוח החבטה נפגעו כנפיו. ברמישה עצבנית שוטט בין הכוסות והצלחות ומילא החלל זמזום סמיך.

– דבורה– קבע מדריך התיירים.

הרב־סרן הכה באצבע צרידה. היו לו אצבעות דקות וארוכות, אך גמישות ושריריות כשל פסנתרן. ממכת אצבעו הוצנחה הדבורה אל הקרקע. הרב־סרן דרך עליה בנעלו. נשמע קול חריקת גופיף חי בהימעכו.

מדריך התיירים עיוה פניו.

– גם אתה רגיש לענינים אלה? – שאל הרב־סרן.


– גם אני. מי עוד?

הרב־סרן לא ענה. הפזיל מבט כלפי הסמלת שישבה לימינו, הצית סיגריה ושאף עמוקות את עשנה. לאחר שפלט מפיו את שארית העשן – פליטה ארוכה וגנדרנית במקצת – העיר כמסיח לפי תומו:

– כל היום דרכנו על היסטוריה. הגיעה השעה לדרוך על משהו אחר.


היה לילה. התאורה הצבעונית ברציף המשמש בית קפה שיותה ברק מתכת לפניו השזופות.


– אין כאן חכמות – המשיך – או אני או היא.


הסמלת חשפה שיניה בבדל בת־צחוק. עיניה לא לקחו חלק בבת־צחוק זו. עצובות היו או לפחות רציניות. רציניות מאד.


משום־מה ראיתי צורך לשתף עצמי בשיחה. כדרכי בקודש פסקתי את פסוקי:


– הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב.


את חטאי אני מזכיר היום: חיבה יתרה נודעת ממני לפסוקים, ולא תמיד מוכן אני לערוב כי אמנם קולעים הם למטרה. אך הפעם נדמה היה לי כי הפסוק הוא דבר בעתו. רב־הסרן ראה בו סיוע לדבריו. הוא אמר:


– אם אני לא אדרסנה היא תעקוץ אותי, לא כן?


בדרך זו נזדרז ללמד סנגוריה על קול חריקת המיעוך שעדיין שהה באזניים; על־כל־פנים, באזני שלי.

יש צלילים המצלצלים באוזן שעה ארוכה לאחר שחדלו לנסר בחלל. מבחינה אקוסטית־פיסיקלית עברו ובטלו מן העולם. מבחינה פסיכית־ פיזיולוגית הושהתה הוייתם. יש שאינם מתים עוד לעולם. ואם הם מתים, קמים הם לתחיה. אפשר שכל חייהם של צלילים אלה אינם אלא תחיה מתמדת.

עד המאה שעברה סברו בני האדם כי סוגי חיים מסוימים, לפחות בשלביהם הנמוכים, עשויים להיוצר מחדש כל אימת שקיים רקע נאה להתהוותם. סבורים היו כי התולעים נולדים מן הרפש. ואם איני טועה, היה זה הישגו הראשון של לואי פאסטר כשהוכיח בעליל כי לא היין עצמו הוא המוליד פטריות תסיסה. כיום אין איש גורס כך לגבי החיים, אך רבים גורסים כך לגבי צלילים. יש טוענים כי הצלילים נולדים בנפשו של אדם, ולא היא. נפשו של אדם אינה אלא תרבית להתלכדותם והתמזגותם, לגידולם ולפרייתם. זרע הצלילים נזרע מבחוץ, ואפילו אותה תחיה מתמדת אין די לה בתרבית נפשית והיא נזקקת לרקע חיצוני. רקע זה הוא לעתים דממה. דממה דקה.

פרט לאותם הצלילים שתוארו לעיל (והמלים שנהגו בכלל זה) שררה סביבנו דומיה מוחלטת. האויר עמד דום. שני התיירים שבחבורתנו שתקו. עד לפני שעה קלה נשפו והלחיתו, קינחו זיעתם ולגמו משקה קר – עכשיו חדלו מכל אלה. לזיעה קורא דרור. יש שאגל כדורי רב –מידות – האל יודע מדוע דוקא אגל זה – שימש מוקד לקרניהן של שתים־שלוש נורות משרשרת התאורה למעלה, והיה דומה – אמנם רק כדי הרף־עין – לשלפוחית סבון. מלבדנו לא היה איש באותו רציף־בית־הקפה. הכינרת רגעה עלופת ערפל שרבי סמיך. ערפל זה לא יכלו לו הנורות הצבעוניות. קרניהן לא הצליחו לפלח את העלטה. לשוא התנאו לנגד עינינו בגונים וגוני־גונים. אפילו אחת מהן לא הבקיעה לה משעול כדי נצנוץ של ממש.

תהום שחורה ללא מוצא פערה פיה מאחורי מעקה הרציף.

מובטחני שגם בתודעתו של מדריך התיירים האריך צליל החריקה. עברו דקות ארוכות עד שהגיב על התנצלותו המגושמת של הרב־סרן ועל הפסוק שלי, שבזכות היותו פסוק היה, לפי עניות דעתי, מגושם פחות. בכל אותן הדקות שתק. כשאני לעצמי פירשתי שתיקה זו כהקשבה לצליל פנימי. רק לאחר שבאה כליה אוביקטיבית על אותו צליל פתח המדריך את פיו. ומשפתח את פיו פנה אל הרב־סרן ואמר:

– אתה טועה. דבורה זו שמיעכת אין בכוחה לעקוץ אותך. אין זו נקבה. והזכר שבדבורים נטול עוקץ; לכאן נקלע לאחר שגורש מן הכוורת בתוך הזכרים, אחיו לצרה. ביום בהיר אחד גוזרת הכוורת גזירת גירוש על כל זכריה. וגירוש משמעו מוות לזכרים. מוות לזכרים! – חזר משום מה והגביה קולו. מתוך כך נשמעו דבריו כקריאת תגר, או שיסוי. שיויתי לעיני אלפי דבורים הרוחשות בכוורת ומזמזמות פה אחד: מוות לזכרים!

– על פי רוב מוות ברעב – המשיך המדריך – קרבנך, אדוני הרב־סרן, דינו יצא למות גם בלאו הכי. לגבי הכוורת הריהו בבחינת היסטוריה. הרי ששוב דרכת על ההיסטוריה.

אם נכון הדבר, כי השחור סופג את כל צבעי הספקטרום והלבן מחזיר את כולן, הרי פניה של הסמלת החזירו ללא שיור. חיורות היו עד כדי לובן שלא מעלמא הדין. גם להן לא יכלו הנורות. לא יכלו ללובנה של הסמלת כשם שלא יכלו לשחורה של הכינרת.

אמרה הסמלת:

– על ההיסטוריה צריך לדרוך בזהירות, ביחוד מי שיש לו רגל שטוחה.

הרב־סרן, נתן בה מבט דהוי ולא השיב דבר. החלל שבינו לבין הסמלת נהפך לשדה מתח. דומה כי ניתן למששו בידיים. כפי הנראה חש בו אחד התיירים. ננער קמעה ושאל:

– על מה הם מדברים?

המדריך מיצה את השיחה במשפט אחד ובלשון האנגלית:

– הם אומרים כי דרכנו על ההיסטוריה.

  • O, yes, we did – פסק התייר השני.

 

ב    🔗

ואכן, כל אותו היום דרכנו על ההיסטוריה. ואם נדייק נאמר: גלגלי האבטובוס שהסיענו דרכו על ההיסטוריה. היה זה אבטובוס תיירים ארך־גוף, מרווח ומפואר. מושביו רכים, מרופדים ומוטים אחורנית – סיוע למנוחה, לנמנום קל, וסתם להנאת ישיבה. ואף־על־פי שכוח קיבולו של האבטובוס היה ששים נוסעים לא היינו בו אלא ששה בלבד.

חמישים וארבעה מקומות היו ריקים. ורק שניים מבין הששה היו נוסעים כשרים: התייר ומדריכו, שהיה גם הנהג. כל השאר נהנו מן הנסיעה לא בזכות עצמם אלא בחסד.

בין כל שאר ההבחנות רווחת בעולם אחת המבחינה בין דברים המתלכדים אורגנית לבין דברים המצטרפים מיכנית. אם אני בא לסגל לי הבחנה, זו, עלי לומר בלי שמץ פקפוק כי החבורה שבאוטובוס נצטרפה בדרך מיכנית גרידא – לפחות בתחילת הנסיעה. כיצד היתה הצטרפות זו להתלכדות אורגנית, הרי זה ענין לענות בו לסיפור המעשה עצמו.

אני ישיבתי בירושלים, ואילו ידידי, יעקב גבריאלי, המדריך לתיירים, ישיבתו בתל־אביב. ידידי זה טבע עיסוקו מזמנו תדיר לירושלים, מה שאין כן אני שאיני מזדמן לתל־אביב אלא לעתים רחוקות בלבד. מדי פעם בפעם, כשאנו נפגשים בירושלים, קובל אני בפני ידידי על שאיני יוצא כמעט את עירי. אמנם פעם אחת שיחקה לי השעה, ואגב מילוי תפקיד בחיל המילואים זכיתי בסיור יפה בנגב, אך בגליל לא הייתי זה־כבר.

יום אחד שהיתי בתל־אביב לרגל הוצאת ספרי הדן במנהיגות חריזמטית בישראל בתקופת בית ראשון ובתקופה שקדמה לבית ראשון. נתעקבתי בבית הדפוס ולא נתפניתי לבקר אצל ידידי אלא לעת ערב. אשתו כיבדתני בסעודת ערב, ושני בניו, תינוקות שעדיין לא הגיעו לגיל בית־ספר, שעשעוני במעשי קונדס, ואגב כך הראוני תבונה וכושר תפיסה ושאר סגולות וכשרונות, שרובם באו להם, לדעתי, בירושה מאמם ומיעוטם, כגון הזיקה לשירה, מאביהם. בימי עלומיו היה ידידי דבק בדיבורו. כך נתגלגלו הדברים, שאני עסוקי במקרא ותחביבי שירה, והוא עיסוקו הדרכת תיירים ותחביבו כוורנות. עתה עמד בכורו ודיקלם לפני שיר ערש מפרי עטי. מעיקרו היה השיר שיר עליז, אך התינוק אמר את השיר בעצבות. אף־על־פי־כן הסב לי קורת־רוח, שכן מתוך כך הבליט את עיקר יעודו של שיר־ערש, והוא הרדמת הבריות. לאחר ההצגה הארוכה הושכבו התינוקות במיטותיהם. ההשכבה כרוכה היתה במאבק קשה בין האם לבניה ובין הבנים בינם לבין עצמו, ואם חוש שמיעתי לא הטעני ספג אחד מהם סטירת לחי ראויה להתכבד. אחר־כך השתררה דומיה.

אשתו של ידידי הוסיפה לכבדני. הוגש לי ספל תה, אף הוא ראוי להתכבד, ועל השולחן הוצגו שתי צנצנות דבש טהור: האחת לצריכה לאלתר, והשניה על מנת שאקחנה עמי לביתי.

נזכרתי בשעשועו של ידידי ושאלתי אם דבש זה בא ממכוורתו. השיבה לי אשתו, שאלמלא בא הדבש ממכוורתם לא היה כל טעם לתת לי במתנה צנצנת דבש, שאין לה כשלעצמה ערך של מתנה נאה, עטפה את הצנצנת במטלית וכרכה במשיחה. חזרתי ושאלתי:

– מתי יש לו פנאי לעסוק בכל אלה?

ענתה לי:

– בשבתות. המכוורת היא בחצרו של אחד מידידינו שבכפר, ובשבתות כולנו נוסעים לשם.

באותה שעה בא ידידי. ראני ושמח שמחה גדולה. למחרת היום עומד הוא לערוך מסע טיולים בגליל ואין עמו אלא תייר אמריקני יחיד. בטוח הוא כי התייר לא יתנגד אם אלווה אליהם. מכאן שכיוונתי את השעה. אוכל לראות את הגליל במלוא הודו האביבי, והוסיף בנימה הפאתיטית שנתנגנה בו, ולהינות ממנו ככל שרוחי משגת.

למחרת היום השכמנו קום ועם הנץ החמה הגענו אל משרדה של אותה חברת תיירות שבה הועסק ידידי.

במשרד נתברר כי אירעה תקלה. מכונית התיירים הקטנה בת ארבעת המושבים שנועדה לאותו תייר נפגעה בתאונה, וכל שאר המכוניות הקטנות תפוסות, אפשר, כמובן, לשכור מונית, אך כל המוניות שהיו בתחום ההישג היו מוניות סתם ולא מוניות־תיירים. כשלעצמי איני מבחין בין סתם מונית לבין מונית־תיירים, אך מתוך ההתרגשות ששררה במשרד רשאי הייתי להסיק כי גדול הוא ההבדל, ואין לערבב מין שאינו מינו.

תחילה התקשרו טלפונית עם מלונו של התייר. השיחה, חציה עברית וחציה אנגלית, לא נשאה כנראה פרי, כי ידידי התנצל לפני בחפזון, ביקש שאמתין לו ונסע אל מלונו של התייר.

קניתי עיתון וסרתי אל אחת הגינות שבקרבת מקום כדי לעיין בו. הספסלים שהיו מוצלים היו תפוסים. מוטב היה לי שאוותר על הקריאה בעיתון משאקרא בו בחמה

בשורת שרב הממשמש ובא עמדה באויר.

עמדתי להיכנס לבית קפה, אך בדרכי השגחתי במצחצח נעליים מוצל כהלכה. הצבתי כף רגלי על הבליטה שבתיבתו וקראתי את העיתון בעמידה. עד שסקרתי את כל הכותרות נתמרקו שתי נעלי. בעודי מקפל את העיתון קלטה עיני כותרת צנועה על נערה שיצאה מביתה באחד המקומות בגליל ועקבותיה לא נודעו. את פרטי הידיעה לא קראתי פרט לסופה, שנאמר בו כי המשטרה חוששת שהנערה טבעה בים כנרת.

לא נודע לי מה היה המשא־והמתן בן התייר האמריקני לבין משרד התיירות, אך סיומו היה כבד משקל, כי לאחר שעה קלה יצאנו ממבואות תל־אביב באותו אבטובוס־תיירים ענק שתיארתיו קודם, ושלושה נוסעים בו: התייר, המדריך ששימש כאמור גם נהג, ואני.

התייר היה שמנמן, קטן־קומה וגולגלתו זירה אפורה למאבק נואש בין קרחת צחיחה ובלורית מתולתלת.

כשהגענו לחיפה נעצרנו במקום שנעצרנו (דומה בסניף של אותו משרד תיירים) ונצטרף אלינו עוד תייר אחד: צנום, גבה־קומה, תכול־עיניים, ששערותיו כעין הפשתן והן ממורקות ומסורקות למשעי אחורנית. מכל המקומות הפנויים בחר דוקא במושב הסמוך למושבו של התייר הראשון. בתחילה תמהתי על נטייה זו להצטופפות במקום שניתנה לו רווחה, אך עד מהרה נתברר לי כי אוהב שיחה הוא ונתיישבה תמיהתי.

אף הוא אמריקני, נוצרי, מבני אחת הכתות המרובות שביבשת החדשה, אשר שמען אף לא הגיע לאזני. בתוך כך כבר ידעתי כי התייר השמנמן וקטן־הקומה היה יהודי בר־אורין, שבבחרותו נועד להיות רב באחת הקהילות הגדולות שבארצות הברית, אך לא נסתייע הדבר ונעשה איש־עסקים. על דבר זה אין הוא מיצר, הסביר לי, שמתוך כך זכה לקיים מאמר חז"ל: אהב את המלאכה ושנא את הרבנות.

מאמר חז"ל זה הגה בעברית בהברה אשכנזית, אף שבדרך כלל לא דיבר אלא אנגלית, ויש שהתקשה להבין את הדיבור העברי.

ביציאתינו מחיפה היינו איפוא ארבעה נוסעים. את צמד הטרמפיסטים – הרב־סרן והסמלת – אספנו בדרך לעכו.

בהמשך הסיפור אהיה אנוס לא אחת לתאר את דמותה של הסמלת במצבים שונים, לפי צורך המקום והזמן. אין טעם איפוא שאתאר אותה עכשיו. כבר הזכרתי דרך אגב את חיוורון פניה. אין לשער כי חיילות צה"ל בשירות פעיל נקל להן להימלט מקרני השמש. על כרחינו אנו אומרים כי מצוי עור שקרני השמש אין להן שליטה עליו.

ספק אם יהיה הכרח לתאר גם את הרב־סרן. הואיל וכך מוטב שאעשה זאת עכשיו, אלא שאין לי להוסיף הרבה על מה שכבר נאמר על אצבעותיו הארוכות – אצבעות גרמיות־שריריות – ועל ברק המתכת שבפניו. בשעתו נוח היה לי לייחס ברק זה לתאורה הצבעונית שבאותו רציף בית־קפה, אך באמת לא סר הברק ממנו גם בכל שעות היום. הברק עמד בעינו – אם לא בפניו, הרי לפחות בעיניו.

על־פי גילו רשאי הייתי להניח כי משרת הוא בצבא הקבע. לבושתי אין אני בקי בסימני החילות השונים בצה"ל. אך אין לי שמץ ספק שמקומו בחיל קרבי.

המשורר הרוסי אלכסנדר בלוק מספר בהקדמה לאחת הפואמות שלו כי ערב מלחמת העולם הראשונה נזדמן לו לראות בזירה לודר שמערכת שריריו דמתה לכלי־נגינה מושלם. לא ראיתי את מערכת שריריו של הרב־סרן – חוץ משרירי אצבעותיו – אך משום־מה לא משה הפואמה של בלוק מזכרוני למן הרגע שהרב־סרן עלה לאבטובוס.

שורותיה הראשונות של הפואמה זכורות לי בעל־פה. מאין יכולת לתרגמן במיקצב וחרוז הריני מביאן בתרגום מילולי (אם איני טועה, קרויים תרגומים כאלו תרגומים אקדמיים):

חיים בלי תחילה וסוף.

לכולנו אורב המקרה.

או זוהר פני האלהים.

אך אתה, הָאָמָן הַאֲמֵן אמונה שלמה

בתחילות וסופים. ודע

היכן צפוי לנו הגיהנום וגן־העדן.

בקנה־מידה נטול־יצר ניתן לך

למדוד את כל אשר תראה.

עז וצלול יהי מבטך.

אפשר שמבטי היה עז ותלול, אלא שהשרב העטה על היקום דוק אפרורי. מתוך כך היתה הראות לקויה, ולמבטינו לא נודעה כל השפעה על הנראה לעין. כולנו הצטערנו על כך. שעל־שעל הבקיע האבטובוס את הערפל ובהתמדה עקשנית ותקיפה דרך על פני ההיסטוריה.

 

ג    🔗

אירע לנו, לששת הטיילים, ההיפך ממה שאירע לעושי ההיסטוריה הגדולים. הללו ככל שהרחיבו את גבול שלטונם, צמצמו את ערכו של הזמן. השמש כביכול לא שקעה בממלכותיהם. אנו ככל שצללנו בזמן, נתגמד המרחב. ייתכן כי ערפל־השרב הוא שהעלים מעינינו את קסמי נוף הגליל, ומבטנו – אפילו היה עז וצלול, כמאמר המשורר – לא הקיף אלא מטרים אחדים בלבד. מכל מקום כל אימת שאני נזכר באותו טיול מצטייר לי הגליל, על הריו ועמקיו, על עריו הקטנות וכפריו הגדולים, כפני נערה חיורת (חיורון על שום מה – לובן הדוק השרבי), שעינה האחת גדולה, האחרת קטנה ופיה פעור לרווחה.

לאחר שיקרא הקורא מה שאירע לי בהמשך הסיפור חזקה עליו שימצא הסבר פסיכולוגי־אסוציאטיבי לדימוי זה. לפי שעה מסתפק אני ברמז־פירוש על העיניים ועל הפה: ים כינרת הוא העין הגדולה, ים החולה העין הקטנה, הפה הפעור הוא הים התיכון. לאורו של פירוש זה כל שאר רכיביו של הדימוי מובנים מאליהם.

יודע אני, הרבה השגות אפשר להשיג על דימוי זה. ראשית, השגה אמנותית: הדימוי הוא שטחי ואנטרופומורפיסטי עד כדי גסות. שנית, השגה גאוגרפית: כל המעיף עין על מפת הגליל יווכח על נקלה כי יש צורך בדמיון משולח כדי להמשילו לפני נערה, ולו שחומת־עין למחצה, וודאי לי שכל אדם אנין־טעם נפשו היפה תסלוד מים התיכון המשול לפה פעור. אפילו דימוייו המזרחיים, נטולי חוש המידה, של שלמה המלך בשיר השירים, לא הרחיקו לכת עד כדי כך. ולבסוף, ההצגה מצד המציאות עצמה: אותן עובדות עקשניות שלעולם נתקעות הן בגרונו של אדם בעל –דמיון – לא לבלוע ולא להקיא. שהרי ספק אם יש מקום בגליל, שממנו נראים שני האגמים, המכונים בארצנו ימים, כשתי עיניים בפניו של אדם; ואם יש מקום כזה, ספק אם היינו שם; ואפילו היינו שם, אין ספק כי נבצר ממבטנו להקיף מרחבי־ארץ כאלו מחמת אותו ערפל שרבי שליפף את היקום וצמצם את הראיות לכדי שיעור של עשרות מטרים.

עכשיו שמניתי את כל ההשגות על דימויי והעברתיו בלי רחם תחת שבט הביקורת, חוזר אני עליו ואיני משנה ממנו אפילו תיבה אחת, לאמור: כל אימת שאני נזכר באותו טיול מצטייר לי הגליל, על הריו ועמקיו, על עריו הקטנות וכפריו הגדולים, כפני נערה חיורת (חיורון על שום מה? על שום לובן הדוק השרבי), שעינה האחת גדולה, עינה האחרת קטנה, ופיה פעור לרווחה.

אם כה ואם כה, מרחבו של הגליל נתגמד כדי שיעור פניה של נערה, ומתוך התאם גמור לציור השמש שאינה שוקעת לעולם, נתארך הזמן הסקור והזכור – הזמן ההיסטורי – עד קצה גבול האפשרות.

אכן, את ההיסטוריה של הגליל מיצינו עד תומה – וביום אחד.

פעלנו מתוך שיתוף־פעולה למופת, כצוות מומחים שכל אחד מהם תלוי בחברו – לעתים לחיים ולמוות – והמפעל כולו תלוי בכל אחד לחוד ובכולם יחד; כמין קבוצת כדורגל המבקיעה שערי העבר בכוחות משותפים; כחבורה שנצטרפה מוכנית ונתלכדה ליכוד אורגני בכוחו האדיר של הזמן,

אכן, כל עוד דרכנו על ההיסטוריה היינו גוף חי, שכל אבר מאבריו תורם תרומתו למחזור־החמרים שלו. מכל איש אשר ידבנו לבו לקחה ההיסטוריה את תרומתה עד כי ניטשטשו התחומים בין דרך לדורך, בין מדריך למודרך. מאליהם נתגלגלו הדברים, מן המוקדם אל המאוחר, חוץ מכמה סטיות ופניות שעוד ידובר בהן. כיון שכך, אני, שעיסוקי במקרא, הייתי הפותח.

פתחתי בכנענים שישבו בגליל והזכרתי את הצורים והצידונים. להלן נשאתי דברי על יבין מלך חצור ועל דבורה הנביאה ששפטה את ישראל וחילצה אותו מידי יבין בכוח שירתה ובזרוע־עוזו של ברק בן אבינועם. ייחדתי את הדיבור על יעל הקינית שהשפיעה אהבים על סיסרא (מי זקוק לאהבה או לפחות לאהבים כשר־צבא מוכה!) בעודו ישן שנת לאים ומובסים תקעה יתד ברקתו.

מכאן ואילך מניתי לפניהם את השבטים שהתנחלו בגליל; נפתלי, יששכר וזבולון. כשהגעתי אל מבצעו הקולוניזאטורי של שבט דן, שנדד מן הדרום אל הגליל, לא פסחתי על פסל מיכה, וכאן העלתי בזהירות את גירסתי על צורתם של האפוד והתרפים. אשר לצד הכלכלי – הוספתי – הרי נעלה מכל ספק כי שבטי הגליל התפרנסו בשפע ולא בדוחק. על כך מעידים פסוקים כגון “מאשר שמנה לחמו”, “טובל בשמן רגליו”, וגומר וגומר.

לא שיסעוני אלא שלוש פעמים בלבד.

מדריך־התיירים מלמל משהו על דבורה הנביאה, ואם איני טועה קשרה בדרך מופלאה עם מלכת הדבורים בכוורת. כיון שישב על ההגה ובריחוק־מקום ממני לא קלטתי את דבריו. הללו שתחביבם מעבירם על דעתם אין מחשבותיהם סובבות אלא על ענינם האחד, ומתוך כך יש שהאסוציאציות שלהם אינן מובנות לזולתם.

אותו הדין חל על התייר שאהב את המלאכה ושנא רבנות. דבר זה נתאשר בדרך פיקנטית. כשהזכרתי את יעל ואת סיסרא זקף הלה את אצבעו והפטיר: שבע בעילות בעל סיסרא את יעל. קביעת פרט היסטורי־אינטימי זה ובעברית צחה, אם כי בהברה אשכנזית, בנגינה מלעילית ובמבטא אנגלוסכסי, הפתיעני מאד. הועיל והייתי שקוע, כאמור, במסירת סקירה היסטורית על הגליל בימי בית ראשון, לא סטיתי מדרכי. אף־על־פי־כן לא הבלגתי ונתתי בו מבט של תדהמה. חש התייר בתדהמתי ומיד השיב לי באנגלית כי עובדה זו מחייו האינטימיים של סיסרא לא בדה מלבו, אלא גמרא מפורשת היא; הוא הביא לפני את המסכת ואת הדף.

הערתו של הרב־סרן היתה הערה צבאית־אסטרטגית. הוא הביע תמהונו שפסחתי על יהושוע בן נון, תיאר במונחים של מומחה צבאי את דרך כיבושיו של מצביא עתיק זה וייחד את הדיבור על כיבוש הגליל.

עוד אני משתאה על בקיאותו בפרשיות האסטרטגיות שבמקרא, נטש הרב־סרן את המקרא וגילה בקיאות לא פחותה מזו בתולדות ישראל בתקופת בית שני. הוא דיבר על ישובי היהודים בגליל מימי החשמונאים ואילך, על הקנאים ועל המרידות בשלטונה של רומי, על יהודה הגלילי ועל יוחנן מגוש חלב, על יוסף בן מתיתיהו ועל יודפת. מכאן קפצה לו הדרך אל מלחמות צלאח־אל־דין בצלבנים שניטשו בגליל, משם עשה עוד קפיצה והגיע אל שיבת ציון שבימינו. סיפר על ישובי חלוצים יהודים מבודדים בים הערבי, על מות הגיבורים שמתו בתל־חי יוסף וחבריו (משום מה לא אמר יוסף טרומפלדור, אלא יוסף סתם), ובזכותם – הוסיף – נקבעו גבולות הארץ כפי שנקבעו.

– היתה זו אחת הדוגמאות למלחמת המעטים נגד הרבים – סיכם בנימה של יובש – ששימשה מופת לבאים אחריהם.

אפילו המלים האחרונות יצאו מפיו בלי שמץ פאתוס, ומכאן ואילך תיאר בפרטי פרטים את כיבוש הגליל על־ידי צה"ל – ושוב במונחים צבאיים ובסיועם של נתונים סטטיסטיים וטופוגרפיים, שהמחשתם נמנעה במידה מרובה על־ידי השרב האביך, שטשטש והבליע בתוכו את הגליל כולו.

כאליהוא בן ברכיאל שחיכה בקוצר־רוח שיסיימו איוב ומרעיו את הסימפוזיון על אלהים ואדם, כך ציפה אותו בר־אורין אמריקני לתורו. ומשהגיע תורו היו דבריו יוקדים לא פחות מנאומו של אליהוא בן ברכיאל בשעתו. בדבריו, שהיו מתובלים במונחים הלועזיים של חכמת ישראל, שקד למסור לנו את כל הלחלוחית שאפפה את השקלא וטריא של חז"ל. פירט שמותיהן של ערי הגליל ששימשו מושב לסנהדרין. בציפורי – אמר לנו – נחתמה המשנה ובטבריה נחם התלמוד הירושלמי. כל אימת שהגענו לאחד המקומות ששמו הקדום עדיין נקרא עליו, היה דיבורו מעניק מימד נוסף לנוף ולשיכוני עולים, לחפירות ארכיאולוגיות ולכפרים נטושים בכוחם של סיפורים ריאליסטיים ודמיוניים על תנאים ואמוראים, בעלי הלכה ובעלי אגדה, שהיו, כלשונו של התייר, מעין מים חיים לישראל בארצות גלותו.

הקשבתי לדיבוריו כמי שמאזין ליצירה מוסיקלית. לכאורה לא היה כל טעם לכך. הלשון האנגלית אינה מוסיקלית מטבעה, ומבטאו של המספר ודאי לא היה מוסיקלי. אף הדברים שסח לנו לא היה בהם זכר למוסיקה. אף־על־פי־כן הבחינה בהם אזני ברור מומנט מוסיקלי. זיהיתי היטב מבנה המושתת על עקרונות הקונטרפונקט. ולא רק קונטרפונקט, כי אם פוגה, ממש פוגה: שני נושאים השתלבו זה בזה.

בתחילה היה הנושא השני מעומעם, בוקע ונאלם, גח ונרתע. אבל לאט ובעקשנות הלך ונתעצם עד שנהפך מטפל לעיקר, מליווי לנושא ראשי. או אז עמדתי על טיבו. הבחנתי כי אל דבריו של התייר נלוו הערותיו של איש הכת – הערות שהשתרגו על סיפורו של התייר עד שנבלע בתוכן.

מעתה לא שמעתי עוד אלא את איש הכת. ברצ’יטטיב איטי וקצוב דיבר על שלומית בתו של הורדוס אנטיפס שהיתה מרקדת כנגד גלגלתו של יוחנן המטביל, על בן החרש מנצרת, על דייגים שנעשו תלמידים־שליחים ועל רבם המהלך על פני הכינרת. על הלחי האחרת שיש להגישה למכה בלחי האחת, ועל האל הצלוב, שבדמו כיפר עוונות וברגעי חייו האחרונים אמר: אלי, אלי, למה שבקתני. ועוד אמר: סלח להם כי אין המה יודעים את אשר הם עושים.

מכאן ואילך נהפך הדו־שיח לשלש־שיח. זכור לי כי המדריך פתח את פיו והשמיע באזנינו דברים מלאי הוד על ראשוני המתיישבים בגליל. לא על שתי לחייהם סיפר, כי אם על שתי ידיהם, היד האחת עושה במלאכה והאחת מחזקת השלח. על ג’עוני שהיתה לראש פינה, על סג’רה ועל יבנאל, על ביריה שהוקפה צבא בריטי שחיפש נשק־מגן, וכל יהודי הסביבה נזעקו להגן עליה בגופם ובידים ריקות נוכח חיילים חמושים; על העולים לגרדום במבצר עכו ועל לוחמי חירות שפרצו את חומותיו; על נצרת החדשה שנבנתה זה עתה ובה מיפעלי חרושת גדולים, החולשים על מנזריה של נצרת העתיקה, על עיר־עולים העולה כפורחת סמוך לתל־חי ושמה נקרא עליה לזכר השמונה שנפלו בתל־חי.

המדריך האריך את הדיבור על כל הדברים שהזכרתי והוסיף כהנה וכהנה דברים שנשתכחו ממני. אף איני זוכר אם המתין עד שסיים איש הכת את שיחו או שהשמיע דבריו בעוד הלה מדבר, ואולי אף בטרם יכלה התייר היהודי את דבריו. שכן ניטשטשו התחומים ברוחי ולא הבחנתי בין סימולטניות לבין רציפות.

על כל פנים, זכור לי היטב כי בתצליל הסיום חזר וגבר קולו של התייר היהודי.

באותה שעה עמדנו בצפת. וכיון שעמדנו בצפת פתח לפנינו התייר את אוצרו הטוב והרצה ראשי פרקים על תורת הח’ן שבספרד והקבלה המעשית ששגשגה בצפת שבגליל, התיז עלינו מנצוצותיו של האר"י הקדוש וערך לפנינו את שולחנו של יוסף קארו, ולא נחה דעתו עד שהביא מאמר מן הזוהר, שבשעה שיקיצו מתי עולם ויזדמנו בארץ הקודש יקומו חיילות חיילות, כולם על הארץ ועל הגליל משום ששם עתיד להתגלות מלך המשיח, כי שם חלק יוסף.

פסוק זה מיצה את כוח דיבורו של התייר והוא נשתתק. לאחר שעות רצופות של שיחה בלתי פוסקת עמדה עכשיו דממה גמורה שאפילו טרטורה הרך של מכונית התיירים לא היה בו כדי להפריעה.

פתאם נשמע קולה של הנערה הסמלת:

–יוסף?

היא ישבה סמוך לרב־סרן. איני יודע את מי נתכוונה לשאול, מן הסתם את התייר, שהרי בשם יוסף סיים את משאו על תורת הח’ן. על כל פנים, השאלה לא היתה מכוונת אל הרב־סרן, לפי שראשה של הסמלת הוסט לכיוון הפוך. אך דוקא מתוך כך הסקתי כמין איפכא מסתברא, כי שמו של רב־הסרן הוא יוסף. איני יודע אם צדקתי. מודה אני, בשעת כתיבתי, כי שמותיהם של התיירים אינם נהירים לי עד היום הזה, זולת שמו של מדריך התיירים, שהכרתיו מילדותי, ושמה של הסמלת שנתגלה לי דקות ספורות לאחר ששאלה את שאלתה.

על שאלתה לא השיב איש, אבל כולנו הפכנו ראשינו אליה. נתאויתי אף אני לראות את הבעת פניה, אך העליתי חרס בידי. לא זו בלבד שראשה היה מופנה אל החלון ואף נשתרבב קמעה מתוכו החוצה, אלא שעל חטמה הרכיבה משקפי שמש כהות והללו האפילו על עיניה.

– פניתי אליה ושאלתיה:

– מה שמך?

היא לא החזירה ראשה, אבל את תשובתה שמעתי ברור:

– שמי יעל.

כפי הנראה קלט התייר את צלילי השם יעל. חיוך פשה על פניו הדשנות והוא חזר והפטיר את הגמרא המפורשת בדבר סיסרא ושבע הבעילות. כיון שאמר מה שאמר בהברה אשכנזית ובהטעמה מלעילית אין להניח כי הסמלת הבינה את דבריו. אף־על־פי־כן נבוכותי רגע קט. השפלתי עיני ומתוך עיניים מושפלות הגנבתי מבט חטוף כלפי הסמלת. דומה כי הרגישה במבטים. נפנתה אלי, הסירה את משקפיה וסקרתני במבט ארוך ונוקב.

אמרתי בלבי:

– אכן, נודע הדבר.

עתה ראיתי כי עינה השמאלית קטנה מהימנית.

הקורה יזכור מן הסתם מה שאמרתי על צורת הגליל כפי שנצטיירה בזכרוני לאחר אותו טיול. העירותי כי בהמשכו של הסיפור ימצא הקורה הסבר פסיכולוגי־אסוציאטיבי לדימויי. עכשיו הגעתי אל מקורו של הסבר זה, ואיני רואה צורך להרבות מילים על כך. לעומת זאת רואה אני צורך לחזור שוב על הדימוי עצמו מלה במלה ולהביאו כאן בשלישית ובאחרונה לאמור: כל אימת שאני נזכר באותו טיול מצטייר לי הגליל, על הריו ועמקיו, על כריו הקטנות וכפריו הגדולים, כפני נערה חיורת (חיורון על שום מה על שום לובן הדוק השרבי), שעינה האחת גדולה, עינה האחרת קטנה ופיה פעור לרווחה.

ואמנם פערה הסמלת את פיה ולא הוציאה הגה. בכדי ציפיתי למוצא־פיה. בסופו של דבר התיאשתי. ורק אז שמתי לב כי באמת החשתה מראשית הטיול. כולנו דיברנו, נאמנו, תיארנו, והיא שתקה. מכאן שהסמלת לא היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו של הגוף המיכני־אורגנו־ מוסיקלי שכל אחד מחמשתינו היה חלק ממנו.

והערפל חדר מן החוץ פנימה.

אם מתוך שמאמר מן הזוהר הושמע באזני לפני שעה קלה ואם מתוך קשרי מחשבות אחרים שיויתי לנגדי את דמותו הגשמית של אלהי הקבלה על כל עשר ספירותיו. הצצתי בפניו של הרב־סרן, פני מתכת שנזדקרו מתוך פנימיותי כמטוס הנגלה בענן, ונזכרתי בשם שנתתי לו: יוסף. והרי אין יוסף אלא הספירה התשיעית, ספירת היסוד, שהיא אבר המין של אותו גוף אלוהי־מסתורי־סימבולי – ספירה תשיעית ואחרונה, שכן הספירה העשירית לבדד תשכון. לא היתה לה מקבילה בדמותו הזכרית של אלוהי הזוהר, ממש כשם שהסמלת לא היתה אבר מן החי שקורץ במוצא־שפתנו מתוך חומר הזמן והדריכה על פני ההיסטוריה. נקבית היתה הספירה העשירית, ומקומה מחוץ לגוף הסמלי שתחילתו בכתר וסופו ביסוד. ואף־על־פי שנקבית היתה, סימלוה חכמי הח’ן באישיותו של דויד וקראוה בשם מלכות. דוקא הספירה הנקבית היא ספירת המלכות, אלא שהסמלת לא נקראה בשם דויד כי אם בשם יעל.

חמדנות משונה, מיסוד החלום וההזיה, פשטה בכל אברי. חמדנות מותחת ומרגיעה כאחד, שכמותה לא ידעתי זה זמן רב.

שבע בעילות בעל סיסרא את יעל – הידהדה באזני הגמרא המפורשת במבטא אנגלו סכסי.

איני יודע אם העולם הסובב אותנו מחדיר אל תוכנו מסתורין שלו, או שהמסתורין שברוחנו הוא שמוקרן לתוך העולם החיצון. דברים אלה הם מכבשונו של עולם ושנויים במחלוקת מיום שעמד האדם על דעתו. מכל מקום, הכל מסכימים שהמספר שבע יש בו מן המסתורין.

אולי משום כך, בעוד שבע בעילותיו של סיסרא מהדהדות באזני, נגלו לעיני שבע נשים ערביות, כולן לבושות צבעונין, נושאות כדים לשאוב מים מן המעין. בתחילה חושש הייתי כי הללו הן שחקניות מן הסרט “אכסודוס” שהוסרט באותם הימים בארצנו ברוב תרועה, אך נוכחתי לדעת כי לא תמונה להפקת סרט נעה לפני. אלא קטעים אותנטיים מנוף עברה של ארצנו שעדיין מבצבץ זעיר שם בשעות הדמדומים.

עתה נתקלנו בבנין־משטרה מתקופת המנדט ודגל בריטי עליו. תמהנו על דגל בריטי המתנופף ברמה במדינת ישראל בשנת תש"ך והנה נתחוור לנו כי הבנין אינו בנין של ממש, כי אם מיבנה של ניורת ודיקטים לצרכי הסרטה שנועד לפיצוץ בידי טרוריסטים ומוקף היה מכוניות לכיבוי אש ומכונות הסרטה, האמורות לצלם את הפיצוץ ולהנציחו, לשחזר את העבר הקרוב ולהציגו לראוה לעיני כל באי בתי קולנוע בעולם. עם חשכה נכנסנו לטבריה. עונת הרחצה כבר מאחורינו והשרב הכביד עולו על הארץ כולה; על כן היו מלונותיה של טבריה ריקים.

 

ד    🔗

לאחר שהתייר הנוצרי אמר “O, yes, we did” לא נתחדשה עוד השיחה.

ישבנו מלחיתים, נושמים ושותקים. הדבורה נשתכחה מלבנו, וליתר דיוק, מלבי שלי. כפי שיתברר להלן, לא נשתכחה מלבו של המדריך.

יעל השקיפה על הכינרת אף שעיניה לא יכלו לקלוט דבר זולת תהום שחורה. עיניה היו שוות זו לזו. לשוא ניסיתי למצוא הסבר הגיוני לשינוי שחל בפניה וייפה אותם (האמנם ייפה? כנראה עשאם שכיחים יותר – וכל השכיח יותר מקובל עלינו כיפה יותר). אולי התאורה החיצונית גרמה לה לצמצם את עינה האחרת, ואפשר שכל אותו הבדל בין שתי העינים לא היה ולא נברא אלא בדמיוני בלבד. עכשיו לא היה כל הבדל בין עינה השמאלית ובין עינה הימנית. שוות היו שתיהן, תכולות־בהירות ועצובות.

קמנו ללכת אל המלון. יעל הרכיבה משקפי שמש, שלא היה בהם כל צורך בחשכה שנורות החשמל לא יכלו לה אלא מעט מן המעט.

מבואות המלון ופרוזדוריו הוארו באור קלוש ולאה. הלכנו איש לחדרו. חדרם של הרב־סרן והסמלת היו בקצה הפרוזדור. חדרנו היה סמוך לו ונמצא לפניו. לפיכך הגענו ראשונים, נפרדנו מהם ונכנסנו לחדרנו. הם הלכו הלאה. שמענו את צעדיהם, את שיחתם לא שמענו. ספק אם בכלל שוחחו זה עם זו באותה שעה. כל שעת ההליכה לא שוחחו זה עם זו, אף לא בבית־הקפה ששימש רציף ועל הרציף ששימש בית־קפה, אם אין אנו רואים כשיחה את הערתה של יעל על הזהירות שיש לנהוג בה שדורכים על ההיסטוריה וביחוד ברגל שטוחה. היתה זו הערה עוקצנית, ועל פי כל הסימנים היה עוקצה כלפי הרב־סרן. את פשרה לא ידעתי ואיני יודע עד היום הזה.

– כפי הנראה בני־זוג הם הללו – העיר מדריך התיירים בהיותנו בחדר.

לא עניתי לו, לא היה מענה בפי.

המדריך פשט בגדיו ולבש פיג’מה. קרב אל הכיור הסמוך למיטתו, פתח את הברז ונתן ראשו מתחת לקילוחי המים. אחר־כך נטל מגבת והתחיל מקנח פניו, ראשו וצוארו.

הצעתי את מיטתי.

– שמה דבורה, לא כן? – שאל המדריך כשהוא משתרע על מיטתו.


– יעל, לא דבורה?


– יעל.


– משום מה חשבתי ששמה דבורה.

באותה שעה כבר שכבתי גם אני במיטתי. איני נרדם אלא מתוך קריאת ספר. אף הפעם הוצאתי ספר מתיקי והתחלתי לעיין בו.

המדריך עישן. לפתע נפנה אלי.

– האם ידוע לך – דיבר במפגיע – כי מלכת הדבורים היא כמעט הנקבה היחידה בין כל בעלי־החיים העשויה להעמיד וולדות בלי סיועו של הזכר? אני מתכוון לבעלי־חיים שהפרייתם מינית, שהרי…


– לא, דבר זה אינו ידוע לי – שיסעתיו בשוויון־נפש.


– אם כן דע לך: כל ביצה של בעל־חיים אין מתבקע ממנה כלום אלא אם הופרתה תחילה, ואלו ביצתה של מלכת הדבורים אפילו אין היא מופרית, דבורה מתבקעת מתוכה.

שהה שעה קלה והמתין לתגובתי. לא הגבתי.

– ואולם– המשיך לאחר שהתיאש – מן הביצה שלא הופרתה מתבקעים זכרים בלבד. אתה שומע? רק זכרים. האם משיג אתה את מלוא עומק משמעותה של תופעה זו?


– לא.


– פירושו חיים למען המוות. חיים שאין להם המשך. פירושו הפיכתה של הכוורת לקבר. ולא רק מבחינה ביאולוגית. גם מבחינה חברתית. שהרי הזכרים אינם מסוגלים לעבוד, לסייר, ללקט צוף. התנוונות, כליה, אבדון. קיום הזורם לקראת אחרית בלי כל תקוה לראשית חדשה.


– דור אחרון לשעבוד שאינו דור ראשון לגאולה – העירותי כדרכי במובאה מעובדת קמעה לצורך השעה.


– אתה בא עלי בביאליק– התלהב ידידי – ואני אבוא עליך בטשרניחובסקי. “עמא דדהבא” קראת?


– כן.


–זוכר את “חתונת החתונות?”


– אני מודה ומתוודה: איני זוכר.


– ראית מימיך מסע־כלולות של מלכת הדבורים?


– לא.


– ביום צח ובהיר יוצאת היא מממלכתה־כוורתה וממריאה אל־על. גאה, שחורה, עוטה הוד והדר. היא מגביהה עוף (כבר אמרתי שידידי משורר בכוח היה, ואלמלא נסיבות חייו אפשר שהיה מוציא את כשרונו מן הכוח אל הפועל), ומאחוריה ענן, ענן הקטורת של הזכרים. כל הזכרים שבכוורת מעופפים בעקבותיה. תחרות מעוף, תחרות נואשת בין עשרות, מאות, אולי אלפים, שרק אחד מהם עתיד לזכות בקליאופטרה זו, ואף הוא במחיר חייו. קרבן האהבה והעתיד. שעה ארוכה מנסים דלי־הנף להשיג את אדירת־האבירות. הנועזים, האלימים, הנואשים, מרי־הנפש, התקיפים הולכים וקרבים אליה, אך המלכה עודנה מהם והלאה, עד שבא האחד. האחד והיחיד. הנועז, האלים, הנואש, מר־הנפש, התקיף שבכולם. עבר הוא על פני הענן, מזדקר מתוכו, מקדימו, פורש ממנו, וכל העשרות, המאות, אולי האלפים נחשלים אחריו. אז נכנעת המלכה, רוהה־וותרנית נעצרת היא במעופה ונכבשת. הוא משיגה ונצמד אליה. נגדה־נא לכל עמם הווים השנים לבשר אחד. קפואים, נטולי־תנועה, נטועים באויר, צמודים זה לזו במרחב הכחול שבין שמים וארץ. דקה, שתי דקות, שעה… המלכה זוקפת ראשה. את קצות רגליה הפרוקות נועצת היא בבטנו של הכובש לשעה ובאייל הודפתו מבשרה. הוא ניתק ממנה, אבריו בקרבה וגופו נשמט ארצה, כאבן. גויה ללא רוח חיים מוטלת על הקרקע. תם מסע הכלולות. המלכה פונה אל הכוורת. בחובה זרעי העתיד, בקרבה קרעי אבריו של בחיר־לבה, ומאחוריה פמליה מזמזמת – ענן זכרים שאין עוד כל טעם לחייהם.

כיביתי את האור במנורת השולחן והפכתי ראשי אל הקיר. איני יודע אם עוד הוסיף ידידי המדריך לדבר או השתתק, על־כל־פנים, קול אדם עלה באזני, ואם לא קול אדם, הרי זמזום דבורה, ברם, עד־מהרה נוכחתי לדעת כי לא דבורה זמזמה אלא יעל. יעל זמזמה ומתוך זמזומה בקעו מלים. עשיתי אזני כאפרכסת. יעל זמזמה: עד שקמתי אם בישראל. ראיתי חובה לעצמי להעמידה על טעותה. אמרתי לה: אם יעל את אין טעם שתשירי את שירת דבורה, ואם דבורה את, מדוע אין את יוצאת למסע כלולות? אמרה לי: רצונך שאצא? אמרתי לה: אדרבה, צאי. המריאה וטסה באויר. ענן זכרים התעופף אחריה. מניתי את מספרם: שבעים. לא מאות ולא אלפים כי אם שבעים במספר. כמנינה של סנהדרין. שבעים חכמי סנהדרין טסו אחרי יעל מעל לציפורי ובית־שערים ושפרעם ואושה, ובראשם פלוני צמוק־פנים ודל־בשר, שזקנקן משולש דליל משתלשל מסנטרו.

סקרתיו היטב וזיהיתי בו את ישו הנוצרי, שכן דומה היה לאיקונין בנוסח ביזנטי־רוסי. אך מיד חזרתי בי: לא ישו הוא, כי אם סיסרא. עד שאני תמה כיצד נתחלף לי סיסרא בישו הפכה יעל את ראשה אלי. היתה עינה הגדולה עצומה ועינה הקטנה פקוחה לרווחה, זועקת, מבקשת רחמים. איך אושיענה, ואני אין לי כנפיים! שעה ארוכה היה לבי דווה עד שמצאתי עצה ותושיה. אותתי לרב־סרן, איתות מורס ודוקא בלועזית: S.O.S! ואמנם כעבור שניות ספורות הופיע מטוס. מטוס צבאי נהוג בידי הרב־סרן. הוא חש לעזרה. טרטורו של המטוס החריש את זמזומה של הסנהדרין והבליע את כל הקולות זולת אחד: קול שכשוך במימי הכינרת. פכפוך אחד ויחיד, משל אבן הוטלה המימה וצללה בהם.

– יעל – צווחתי בכל כוחי.

איש לא ענני. האוירון חדל לטרטר. הסנהדרין חדלה לזמזם. יעל חדלה להתקיים. השתררה דומיה עמוקה. והדומיה היא שהעירתני.



 

ה    🔗

ראשון ירדתי אל חדר־האוכל. כשעמדתי לצאת מחדרינו היה רעי המדריך שרוע במיטתו ונוחר מתוך שנתו. החזקתי בכתפיו וטלטלתיו. חדל לנחור אך לא נעור.

חדר־האוכל היה אולם רחב־ידיים ובו שולחנות רבים, כולם ריקים. על אחד מהם ראיתי עיתון. ישבתי ליד אותו שולחן ועיינתי בעיתון. לאחר שסיימתי את קריאת החדשות המרעישות על ועידת פסגה שלא נתקיימה הפכתי את הדף ובעמוד האחרון נגלה לפני צילומה של אותה נערה, שהמשטרה חושדת שטבעה בכינרת. היה נדמה לי שעינה האחת קטנה מן האחרת שפשפתי עיני בידי להוכיח לעצמי שאיני חולם. הנחתי לעיתון והצצתי מבעד לחלון. מן הכינרת לא מש עדיין מעטה הענן. חזרתי ונתתי עיני בעיתון. לא, זו אחיזת עיניים: עינה האחת של אותה נערה היתה קטנה מן האחרת. בכל שאר הדברים לא היה כל דמיון בינה לבין יעל הסמלת. יעל פניה מארכות, עיניה עצובות, סנטרה בולט ומשתרבב קדימה; שפתיה דקות, חטמה צר ועדין, לסתותיה גרמיות במקצת ועורה החיור מתוח ונטול, קמטים; וזו פניה תפוחיות, עיניה נטולות מבע, סנטרה כדורי, שפתיה מגושמות, חטמה שקוע מתחת למצחה ומתעגל מעל לשפתיים וקצהו העבה מופשל קמעה כלפי מעלה, לסתותיה מכוסות בשר ועורה… מי חכם וידע לקבוע טיבו של עור פני נערה מתוך צילום שנדפס בעיתון.

בא הרב־סרן, בירכני וישב מולי. הושטתי לו את העיתון. הודה לי ועיין בו.

– היכן יעל? – שאלתי.


– כבר נסעה – השיב ולא גרע ענו מן העיתון.

הצצתי בשעוני: 6.45.

– בשעה כה מוקדמת? – תמהתי.


– כן.


– לבדה?


– כן.


– מדוע?


– עד שבע עליה להגיע אל המחנה.


– היכן המחנה?

הרב־סרן לא ענה לי. קול שכשוך עלה באזני. לא חיכיתי עד שתוגש לי ארוחת הבוקר. קמתי, יצאתי את האולם, עליתי במדרגות ונכנסתי לחדרי. המדריך לא היה בו. כפי הנראה יצא אל חדר־השירות. ארזתי בחיפזון את מזוודתי, במרוצה ירדתי מן המדרגות ויצאתי החוצה.

הלכתי דרומה לאורך חופה של הכינרת. שעות רבות הלכתי. הרעב הציק לי. המזוודה הכבידה על זרועי. השרב התיש את כוחי. השמש קפחה על ראשי. טבלתי בזיעה.

דרכתי על גשר ושמתי פעמי צפונה. השמש נטתה מערבה, ראשי היה מרוקן מכל מחשבה, מכל הרהור, מכל זכרון. הלכתי כאחוז־בולמוס. מלחית, נושם בכבדות, טובל בזיעה, מלקק שפתי, ובלי להעצר אפילו רגע אחד. מימיני, מעל רוכסי הרים, איימו עלי משלטי הסורים. משמאלי השתרעה הכינרת. אפורה היתה. אדוות שרב נענעה סירה בודדת על פני המים.

עברתי על פני ישובים, על־פני מקומות־נופש, נופי חופים תלולים. רגלי בצקו. כל מדרך כף רגל הכאיבני. העברתי מזוודתי מיד שמאל ליד ימין ומיד ימין ליד שמאל. חשתי דקירות בשמאלו של חזי. קרבתי אל הכינרת וישבתי על אבן עגולה. לא אבן טבעית היתה זו, כי אם אבן מעובדת: שכב של ריחיים, או גת עתיקה. חלצתי נעלי וטבלתי רגלי במים. שפתי היו חרוכות. חפנתי מים והגשתים אל פי.

היום נטה לערוב. השקפתי על סביבותי. ראיתי שיושב אני ליד מרפסת של בית־קפה ריק מאדם. סמוך למרפסת נערמו בקבוקי גזוז ריקים. לא הרחק ממני זיקפה חורשת תמרים את אמיריה. מבין הדקלים הציצו גגות אדומים של בתים לבנים. מן המרפס אל החורשה נמשכה שורה ארוכה של בונקרים. כחול ערפיליהם של משלטי הסורים שעל פסגות הרכסים שמנגד נהפך לשחור.

דומם ישבתי על האבן העתיקה, רגלי טובלות במים, מבטי נעוץ בכינרת ונפשי צופיה ומצפה. נפשי לא הכזיבתני. היא הופיע.

במיקצב האדווה צפה על פני המים, התנדנדה קליל וקרבה אלי. על גבה צפה, עיניה פקוחות לרווחה ומבטה הקפוא נתון בשמי־השמים כמבטו של יצחק בשעת העקידה.

גופה השיק אל כפות רגלי. העליתיה לחוף והשכבתיה על החול. כקלוף קליפה מתפוח פשטתי מעליה תלבושת חאקי ספוגת מים. רצועות רצועות נשר הבד הרטוב מבשרה. השבעתי אתכם הקוראים! ארור האיש אשר יתן דופי בתהליך זה של עירטול שכולו קודש. אימה נפלה עלי. עצמתי את עיני. ואף־על־פי שעצמתי את עיני היה גופה מעורטל לפני. שיויתי אבריה לנגדי, המבדיל בין קודש לחול דובב שפתי בפסוקי שיר השירים:

“שערך כעדר העזים שגלשו מן הגלעד… שני שדיך כשני עפרים תאמי צביה…בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים”…

פקחתי עיני, הפכתיה והשכבתיה על בטנה. שוב נתרצעה תלבושת החאקי הרטובה, שוב נתקלפה מעורה הצח ושוב ערטלה את גופה פסים־פסים.

קמתי, פשטתי בגדי, שכבתי על ידה ובשארית אוני ניסיתי להצמידה אלי. לשוא. כל עמלי עלה בתוהו. כל אימת שעלה בידי להשכיבה על צדה היתה נשמטת וצונחת אין־אונים על גבה. לא כחי, לא כצומח, כדומם צנחה.

לא היתה לי ברירה; מתחתי בשרי על עורה וחיממתיה בלהט נשימתי:

– יעל, יעל, יעל – לאטתי באזניה.

עדים הם שמי השרב המשחירים בערוב היום, עדה הכינרת האפורה־כהה, עדים סנסיני התמרים, בקבוקי הגזוז הריקים, שורות הבונקרים המבוצרים בעפר, צללי רוכסיהם של משלטי הסורים, עדי בדל הירח שנגלה לפתע ושפך אור צהבהב על פניה החיורות, עדה האבן העתיקה ספק שכב ספק גת, עדים אתם כולכם, כולכם עד־אחד, כי בלחייה נטולות־הגון פרח הסומק.

גבר אורו של הירח עד שהאיר את מחוגי השעון שבשמאלי ואת ספרותיו ומתוך המחוגים והספרות למדתי כי היה זה הסומק הראשון שראיתי בפניה של יעל בשלושים ושתיים השעות שחלפו למן הרגע שהכרתיה.

והנה כתם הסומק שפרח מתחת לעינה הגדולה קטן היה, וכתם הסומק שפרח מתחת לעינה הקטנה היה גדול.

כי יש דין ויש דיין ויש מי שמאזן את הקטנות עם הגדולה.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37175 יצירות מאת 1901 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!