רקע
יצחק אורן
האוטוביוגרפיה של גלגמש בן נינסון

 

א    🔗

אני גלגמש בן האלה נינסון נולדתי…לאמתו של דבר אין כל חשיבות לתאריך לידתי ואף לא למגילת היוחסין שלי. ולא עוד אלא שהחיטוט בדברים כגון אלה עלול לסבך את סיפור ימי בשאלות של מיתולוגיה והיסטוריה – שאלות אשר מסיבות שתתבררנה להלן אין אני מעונין בהן.

לפיכך מוטב כי לפי שעה אמנע עצמי מלספר את כל ידוע לי על עצמי, ואזכיר תחילה בקיצור נמרץ את כל הידוע לכם על אודותי, ליתר דיוק, את כל שעשוי לדעת עלי אדם המוצא ידיו ורגליו בדברי ימי קדם.

ובכן, ראשית־כל ברור כי מוצאי משומר העתיקה. ברשימת המלכים של העיר ארך מופיע שמי כמלך החמישי בשושלת הראשונה. באותה רשימה מופיע כמלך רביעי שמו של תמוז, אשר ברבות הימים נעשה אל נודע בשערים, שבקיץ הוא יורד שאולה (בלשונכם: מת, נפטר, הולך לעולמו), ובסתיו הוא קם לתחיה. ייתכן כי יש יחסי שארה בינינו, אבל גם זה ענין לענות בו לחוקרי המיתוס ולבעלי המסתורין ולא לי.

כידוע נכבשה שומר על יד אכד ואכד על ידי בבל ולימים השתלטו עליה האשורים. בין שומר לאשור מפרידות אלפי שנים, ובמשך כל אותן השנים לא פג טעמי ולא נס לחי. אדרבה, כל כובש אימצני לבן לו, ובסופו של דבר נולד אותו אפוס “נשגב” (הקורא מתבקש לשים לב למרכאות) הידוע בשם “עלילות גלגמש”, והמקיף שנים־עשר לוחות שנמצאו בספריתו של אשורבניפל מלך אשור. עוד בימי קדם תורגם האפוס לחתית ולחורית, ואין מספר ללשונות שאליהן תורגם האפוס בימכם, כלומר בתקופה זו שאתם קוראים לה “המאה העשרים”.

להוה ידוע שלא מתוך התפארות בא אני לפרט לפניכם את כל אלה, אלא רק מאהבתי לאמת. בהמשך הסיפור יזדמן לכם לא אחת ולא שתיים להיוכח כי אין אני שחצן, כי אהבת האמת נטועה בלבי, והנני מוכן להקריב קרבנות לשמה – לפחות משעה שהתחלתי כותב אבטוביאוגרפיה זו. אך מה אעשה! עולמנו עשוי ניגודים וסתירות ואורה של האמת אינו מבהיק אלא נוכח צלו של השקר, או בלשון נקיה וזהירה יותר, נוכח צלו של הדמיון. לפיכך קודם שאפתח בסיפור קורותי, כפי שאירעו באמת, עלי למנות בקצרה את עלילותי כפי שנשתקפו באגדה, כלומר כנתינתם באותו אפוס אכדי־אשורי שהזכרתי לעיל. כאן ראוי לציין כי מלבד שנים־עשר הלוחות מתוך ספריתו של אשורבניפל, המכילים אפוס שלם כמעט, נתגלו באחרונה כמה לוחות גם בלשון השומרית, שאף הם כוללים קטעים מתוך פואמות, שאני הוא גיבורן. ואלה שמות הפואמות:

א. גלגמש ושער השמים.

ב. גלגמש ואגא מלך כש.

ג. גלגמש וארץ החיים.

ד.גלגמש ושאול תחתית.

ה.מותו של גלגמש.

אין כל ספק כי לוחות אלה אוטנטיים הם יותר מ“עלילות גלגמש” שיצא להם שם־עולם. אף־על־פי־כן גמרתי בלבי להתעלם מהם כליל, וטעמי ונימוקי עמי. קורא שיש לו ענין מיוחד בהם ימצא את הדרוש לחפצו בכל אנציקלופדיה (ע"ע גלגמש).

ועתה רשאי אני להניח כי יש לכם ענין־מה בחיצוניותי, והריני מוכן ומזומן לתארה לפניכם לפי שני מקורות:

א. לפי תבליט שנתגלה בארמונו של סרגון השני מלך אשור – מן המאה השמינית לפני הספירה המקובלת אצלכם.


ב. חותמת גלילית זעירה שקדמה בכמה אלפי שנים לתבליט זה. בתבליט הוענקו לי פנים עצובות, זקן מסולסל וכמה מחלפות תלתלים. בימיני מחזיק אני כלי ציד – ספק בומראנג ספק מקל־חובלים מפותל הדומה לנחש – ובשאלי גור־אריה.

אשר לחותמת, הרי ראייתי כיום אינה כתמול־שלשום, ולפיכך קשה לי להבחין את קוי דמותי מחמת מידתה הזעירה של החותמת ומחמת הטשטוש שחל בדמויות החרותות עליה במרוצת הדורות. מכל מקום ברור דבר אחד: על גבי החותמת נאבק אני עם שור (להלן יתברר לכם מה טיבו של זה) ורעי אנכידו (שגם בו ידובר בהמשך הסיפור) נאבק עם האריה.

מימי לא ראיתי אדם שצילומו הניח את דעתו. אין תימה איפוא שגם דמות דיוקני, כפי שהיא משתקפת במקורות הללו, אינה לפי טעמי. עתה, לעת זקנה מופלגת, מוותר אני על האריה ועל השור ועל הבומראנג ואפילו על הקצוות הסדורות תלתלים. כן התלתלים אינם; קרח אני, ללא שיור של שערת־שיבה אחת, ובידי לא בומראנג אלא עט נובע מתוצרת “גלובוס”. אף על פי כן עוד עומם בקרבי זיק חיבה אל גורי חיות. לפני חדשים מספר מצאתי כלבלב באחד ממשעולי הכרם הסמוך לאותו בית קטן, שאני מתגורר בו עתה. אספתיו לביתי והוא גדל והולך מיום ליום. כרוך הוא אחרי ואינו זז ממני. אפילו עכשיו, בשעת כתיבה, רובץ הוא למרגלותי, מצמיד פרצופו לקרקע, זוקף אזניו וסוקר אותי במבט מתוח וחודר.

לאחר הקדמה זו מן הראוי שאביא לפניכם סקירה על האפוס הקדום שבעולם, “עלילות גלגמש”.


 

ב    🔗

“אדון הארץ, הרואה את כל הנעשה, למד לדעת להבין כל־דבר”… “שלישיתו נולד אדם ושאר שלישיות בו אלהים” – הכוונה כמובן, אלי. כיון שאני מלך גדול ונבון עולה בדעתי להקיף את עירי ארך (היא אורך) בחומה ולבנות בה היכל לאל אנו ולאלה אשתר. יושבי העיר נאנקים תחת עול העבודה הקשה – “ותעל שועתם אל האלהים הגדולים”. שמע אלהי־השמים וקרא לארורו, היוצרת שבין האלים: “את, ארורו, בראת את גלגמש / צורי כיום בצלמו דמות־תבניתו יציר אשר כוחו ככוחו של גלגמש. / בעתו יבוא האביר אורכה / ושרה עם גלגמש ושקטה אורך”. מן החומר יצרה ארורו את אנכידו “בצלם אנו ודמותו”, ספק אדם ספק חיה, יצור שעיר רב־מידות, החי עם חיות הטרף, ענק שכוח־איתנים כוחו. צייד אחד נוטל עליו לזמן את אנכידו עמי, ולשם כך שולח הוא קדשה ליער. בקסמיה מצליחה זו לפתות את אנכידו.

לאחר זאת בורחות חיות היער מפני אנכידו, ושוב אין לו ברירה אלא לחיות בקרב בני האדם. הקדשה אומרת לו: “לכה אתי, עירה אורך אביאך… / בוא אל בית החמדה, מעונה אנו ואשתר, אשר שם גלגמש איש גבור־החיל, / כוח ראם־פרא כוחו, בו ירד בעם”.

אנכידו והקדשה שמים לארך פעמיהם, אך בינתיים חולם אני כמה חלומות (האפוס אינו חוסך חלומות ומעניקם ביד רחבה לי ולאנכידו), ושואל פשרם מפי אמי. בפתרונותי מבשרת לי אמי – כזכור לקורא המדובר באלה נינסון – על בואו הקרוב של אנכידו ומנסה לשכנעני שאתרועע עמו. אני משתכנע. לאחר שעה קלה יוצא אני לקראתו ומקדם את פניו בלחם ושכר. הקדשה מדברת על לבו של אנכידו ומפצירה בו שיקבל את השכר. אנכידו מתרצה לה.

לאחר שהיטיב לבו במאכל ובמשקה, משח אנכידו את בשרו בשמן, לבש בגדים “ויהי כאחד האדם”. רוחו היתה טובה עליו. משום מה רק אז נשא את עיניו וראה אותי. תחילה הזעים פניו, אך עד מהרה נעתר שוב לבקשותיה של הקדשה, שמנתה לפניו שבחיהם של חיי התרבות לעומת חיי היער, ויצא לארך. בואו עורר ענין רב בקרב התושבים. לאחר פגישתינו נאבקתי עמו, ניצחתיו והיינו לידידי־נפש.

עשיתי ככל אשר לאל ידי להנעים חייו של אנכידו. חלקתי לו כבוד מלכים ואילצתי רוזני ארץ לנשק רגליו, האכלתיו מאכלי מלכים והשקיתיו משקי אלים. אף על פי כן ערג אנכידו אל היערות, וחלומות זועה ביעתוהו. בין השאר ראה בעיני רוחו את מוראות השאול. אם נעתיק את נוסח האפוס ללשון הזמן הזה רשאים אנו לומר כי בכל התופעות הללו ראיתי מעין משבר, שחל בנפשו של אדם הבא מן היער ושוקע בחיי התרבות העירונית. כדי להסיח דעתו עוררתיו למעשה גבורה וסיפחתיו אלי במעשה נועז ביותר: הריגתו של חומבבה – רשע־מפלצתי הנוטר את יער הארזים. אנכידו ואני יוצאים לדרך. בהתקרבנו ליער נפלה רוחו של אנכידו, אך אני מעודדו ואמי מקריבה קרבן לשמש. מיד חולמים אנו (אנכידו ואני) חלומות יפים המבשרים את קצו של חומבבה. אנכידו מתאושש. אנו הורגים את חומבבה וחוזרים לארך עטורי נצחון. בדרכנו נטפלת אלי האלה אשתר ומציעה לי את דודיה. הפיתוי הוא רציני ביותר וגם צופן בחובו סכנות רבות. אשתר יפיפיה ובעלת השפעה רבה באולימפוס השומרי. כפי הנראה חשקה בי בכל יקוד תשוקתה הסוערת, אלא שכרוב היפיפיות היא מרשעת ובוגדנית. אני מטיח בפניה את שמותיהם של כל גיבורי אהבותיה הקודמות – החל באל תמוז וכלה בגנן אישולנו – שכולם נעשו בעטיה אומללים וחדלי־אישים, הריני דוחה אותה מעל פני. כבודה הנשי נפגע קשה, והיא משליחה בנו, בי ובאנכידו, את שור־האימים, אשר “רוח־ אפו… טאטא מאה איש”. אנכידו ואני נאבקים עמו ויכולים לו. אז מופיעה אשחר על חומת ארך ומקללת אותנו. אנכידו ידידי, אשר לפי כל הסימנים מזגו חם ממזגי, מטיל בה את שוקו הימני של השור. אשתר וכהנותיה מבכות את השור, ואנחנו חוזרים לארך. תושבי העיר – אותם התושבים שנאנקו תחת עולי ושקראו את אנכידו לעזרתם – מקבלים פנינו בתרועות ובתשואות. אך כפי הנראה לא מחלה אשתר על כבודה, ואנליל, ידידה מאז ומקדם, גוזר עונש מוות על אנכידו. שוב מבעתת אותו רוח רעה, חלומות־אימים מדריכים מנוחתו, וכעבור שנים־עשר יום הולך הוא בדרך כל הארץ.

מותו של ידידי המרומם הממני. נשאתי עליו קינות, שמבחינה אמנותית אינן נופלות מהספדו של אנטוניוס על יוליוס קיסר בטראגדיה המפורסמת של שקספיר. זו לי הפעם הראשונה שראיתי את מר־המות בדל"ת אמותי. אפילו גיבור רב־פעלים כאנכידו לא נמלט ממנו. אבל אני מסרב להשלים עם הגזירה. גומר אני בלבי להשיג את חיי הנצח ויהי מה. כעבור זמן־מה יוצא אני לדרך.

אי־שם, בקצוי תבל, מעבר למי־המות, חי אחד מאבות אבותי, אותנפשתים. הוא זכה לחיי נצח, וחזקה עליו כי יודע הוא את סודם. אליו שמתי פעמי. מהלך אני על פני הרים, שמאחוריהם שוקעת השמש, עובר במנהרה אפלה, נתיב השמש בלילות – ובשעה שכבר כלתה תקותי לשוב ולראות את אור היום, מגיע אני לפתע אל חופו של ים רחב־ידים. בריות רבות ומשונות מזדמנות לי בדרכי, וכל אחת מהן שואל אני למקומו של אותנפשתים ולסודם של חיי הנצח. כולם כאחד מנסים להשיבני מדרכי ולהכזיב את תקוותי.

גלגמש, אנה אתה ממהר?

את החיים אשר אתה דורש לא תמצא.

בברוא אלהים אדם מינו לו את־המות.

ואת החיים לקחו להם.

לכן, גלגמש, אכול ושתה,

מלא בטנך ושמח יומם ולילה,

יום יום עשה לך משתה,

שוש תשיש יומם ולילה,

שא זמרה ותנה כנור, חליל נעים עם מחול.

בכל־עת יהיו בגדיך לבנים,

רחץ את־ראשך ושמן עליו אל יחסר,

וטבל את־בשרך במים חיים.

ראה בשמחה את־בניך, אשר ימישון כפיך,

ראה חיים עם האשה.

לכן שוב לאורך, מלך מהולל וגבור.


אף על פי כן אני נכנע. מנוי וגמור עמי לבקש ולמצוא את חיי נצח.

משחק לי מזלי והאלים מזמנים לפני את הספן שהשיט בשעתו את סירתו של אותנפשתים. הלה מדריכני כיצד עלי לעבור את מי המות. גובר אני על כל המכשולים ובסופו של דבר אני מוצא את אותנפשתים ושואל את פיו לסוד חיי הנצח, אלא שאף הוא אין בכוחו להושיעני. חיי הנצח שהוא זכה להם אינם אלא תולדת נסיבות מיוחדות במינן.

בימים קדמונים, כשהחליטו האלים להשחית כל בשר וביזמתו של אנליל הביאו מבול על הארץ, ניצלו רק אותנפשתים ואשתו. אותנפשתים הוזהר מראש, ולפיכך בנה ספינה גדולה ומצא בה מפלט לעצמו ולאשתו וכן לזוג אחד מכל החי אשר בארץ. לאחר זמן התחרט אנליל וראה את ענין המבול כמעשה נמהר מצדו. לפיכך העניק לאותנפשתים חיי־נצח – פרס על מפעל ההצלה, שאלמלא הוא היה נכחד כל החי אשר על פני האדמה. נקל לראות כי סיפורו של אותנפשתים דומה מאד בפרטיו לסיפורי המבול המוכרים לכם מכתבי־הקודש שלכם ובכמה ענינים שלא הזכרתים כאן, כגון משלוח היונה “לראות הקלו המים”, הריהו אפילו זהה עמו.

מכל מקום, סבור היה אותנפשתים, כי נסיבות כגון אלו לא תישנינה לעולם. אף־על־פי־כן אמר לי כי יכול אני לנסות ולנצח תופעה הדומה למות, היא השינה – שינה מאגית, שהיא מעין מות. אף שהצעתו לא היתה אלא תחליף, הסכמתי לקבלה. הלכה אשתו של אותנפשתים לאפות שבעה מיני עוגות שכל האוכל אותן מביס את השינה, ואני, שהייתי עייף ויגע מעמל הדרך הארוכה ורבת הסכנות, נרדמתי ושקעתי בשינה עמוקה. הרי שגם תקות הנצחון על השינה היתה לי למפח נפש. אשתו של אותנפשתים העירתני משנתי ורחמיה נכמרו עלי. שידלה את בעלה, והלה גילה לי את סודו: במקום פלוני, על קרקעו של ים אלמוני, מצוי עשב־פלאות המחזיר לבן־תמותה את עלומיו. מיד חוזרים אלי כוחותי ובלוית אורשנהבי, החובל של אותנפשתים, מפליג אני בים, מוצא את המקום וצולל אל קרקע הים. כשחוזר אני וצף על פני המים, מצוי פרח הפלאות בידי.

היום חם, ההליכה מיגעת, הדרך שוממה, לפתע נקרה לי אגם מים. אני פושט בגדי, טובל במים הקרים ושוחה להנאתי, ואת העשב אני מניח על שפת האגם. עד שאני שוחה חש הנחש בריחו של העשב, “ויט אליו ויקח את העשב”.

כך סיומו של האפוס הכתוב על אחד־עשר לוחות. מצוי עוד לוח שנים־עשר ובו מסופר כיצד אני מעלה באוב את רוחו של אנכידו מן השאול, והלה מתאר לפני את מוראותיו של המקום הנורא ההוא. אך אני לא התחייבתי אלא להרצות את המאורעות שאירעו כביכול, וגם זה בקיצור, על כן איני מתעכב על לוח זה ובכך אני מסיים את מעשה גלגמש.

 

ג    🔗

מחברו של האפוס נתברך בכמה וכמה סגולות נאות כגון כשרון כתיב נפש פיוטית, דמיון וכו'. אין כל ספק כי העמיק לחדור לנפשו של האדם שאינו רוצה להשלים עם המות. הוא השכיל לתאר את הטרגדיה שאין מנוס ממנה. כל המבקש ליהנות מסגולותיה של היצירה – בין הנאה אסתטית רוחנית ובין הנאת היסטוריון החוקר אמונות ודעות מימים עברו – אין לו אלא לפנות אל המקור, או לכל הגרוע לתרגומיו. אני כשלעצמי לא באתי אלא לספר דברים כהוויתם ולהשיב את האמת על כנה. וכל החושש שמא נמחו הדברים מזכרוני במשך אלפי השנים שחלפו מאז, אין חששו אלא חשש שוא. אמנם, תדיר שוכח אני היכן שמתי זה עתה משקפי, ומהו הספר שקראתי בו לפני שעתיים. אך לעומת זאת מיטיב אני לזכור מאורעות ומקומות ודמויות מן הימים הרחוקים ההם. הן זו דרכו של ישיש: שוכח הוא לרכוס את כפתורי בגדו, אך זוכר פרטיו ופרטי פרטים בימי ילדותו. ואין בכך הבדל אם עברו ששים שנה או ארבעת אלפים שנה. אדרבה שורת ההגיון נותנת כי ככל שהעבר מתרחק, כן מתבהר הוא לעיני רוחנו.

אפתח איפוא בפרשת החומה וההיכל. אמת נכון הדבר: תושבי ארך נצטוו להקיף את העיר בחומה ולבנות בה היכל. אולם לא אני הוא שהוצאתי את הצו. אדרבה, הייתי אחד מני רבים קשי־יום שגויסו לעבודת הבניה. אכן קשה מנשוא היתה העבודה. המפקחים והמשגיחים הפליאו מכותיהם, השוטים והשבטים צרבו את הבשר, והעיקר, מנת האוכל היתה זעומה ביותר. רוב האיכרים שבסביבות ארך הועבדו בבנין החומה. באותם הימים היה כוחי במתני וגבורתי בלבי. יום אחד, כשבא המלך עם פמליתו לערוך ביקורת על עבודות הבניה, ידיתי בו אבן והרגתיו בו במקום. שאר האנשים העושים במלאכה השתערו על פמליתו וחיסלוה. המפקחים והמשגיחים, השוטרים והנוגשים ברחו כעכברים והתפזרו לכל רוח. לפנות ערב הוכרזתי כמלכה של ארך.

שבועות וירחים היטיבו כל תושבי ארך את לבם במאכל ובמשקה, הרסו וניצתו את מחצית החומה שנבנתה ואת שליש ההיכל שהוקם, רקדו ברחובות והריעו לכבודי. עד שיום אחד נודע ל כי שבט נוודים, ובראשו אחד אנכידו – שודד, צייד ואיש מלחמה נודע בשערים – זומם לעלות על ארך. לא היתה לי ברירה אלא לצוות על תושבי עירי שייחלצו שוב לבנין החומה וההיכל (שכן החומה בלבד לא היה בה כדי להגן על העיר ללא ברכתה של אשתר). אולם שמור היה בלבי זכר גורלו של המלך הקודם ולא נחפזתי לתת את הפקודה. ביחוד מכיון שבמשך החדשים הללו נתרוקנו האסמים והאיכרים לא חזרו עדיין לעבודתם אחרי ימי ההילולה. התחלתי חוכך בדעתי ומטכס עצה. שלחתי שליחים אל תשרתו הקדשה – הכוהנת של אשתר. באה תשרתו והתיצבה לפני. יפה היתה. גופה תמיר וחטוב להפליא, שדיה עגלגלים, חמוקי ירכיה קמורים, שמלתה תכלת שקופה ושערה מגדל של קומות תלתלים מעשה זיקורת (כלומר מקדש בנוי קומות שאתם נוהגים לקרוא לו “פגודה”). בנוהג שבעולם היו פניה רעולות פרט לנסיבות מסוימות שאז לא היו רעולות. באותן נסיבות היתה סביבה אפלה למחצה ומשום כך נראו פניה צחות ולבנות כשלג שעל ראשי ההרים, ושלהבת ירקרקת נוצצה בעיניה כשלהבת שבעיניו של ברדלס בחשכת הלילה. ניחוח בשמים חריף־מתוק נדף ממנה ונסך שיכרון על כל בא במחיצתה.

אמרתי לה:

– תשרתו, עליך לכבוש את אנכידו.

אותה שעה הצדיקו הנסיבות את הפשלת הרעלה. נתברקה הירקות שבעיניה וצחור שיניה פילח את האפלולית. השיבה: " אכבשנו, מלכי", קדה קידה עמוקה עד שנתהדקה שמלתה השקופה על גופה הגמיש ויצאה למלא שליחותה.

דרך אגב, כל אותו התיאור של אדם־חיה המצוי ב“עלילות גלגמש” אין לו שחר. מאז ומעולם ראו יושבי הערים את שבטי הנוודים כפראי־אדם. לאור נסיוני הרב רואה אני חובה לעצמי להכחיש הנחה זו בכל תוקף. הנוודים הם בני תרבות ממש כמונו אלא שתרבותם וארחות חייהם שונים הם מתרבותנו וארחות חיינו. תרבותנו אנו אינה בעיניהם אלא רכרוכיות שבתפנוקים ובהתנוונות. אולי משום כך כובשים הם אותנו על נקלה ומתמידים בכיבושיהם עד שהם עצמם נעשים בני תרבות יושבים כמונו. סופם שאף הם נכבשים על ידי שבטים נודדים וחוזר חלילה, כמוכח מדברי ימיה של מולדתי שבין הפרת והחדקל.

לאחר שיצאה תשרתו למלא ת שליחותה גבר בארך המחסור במצרכי־מזון חיוניים. פניתי אל האיכרים וביקשתי מהם לשוב לעבודת אדמתם. קצתם נענו לי וקצתם לא נענו. אלה שנענו אגרו את תבואת שדותיהם ולא מכרוה אלא תמורת חרבות לעצמם ועדיים לנשיהם. עברו כמה וכמה חדשים, ומתשרתו אין קול ואין קשב. שלחתי מרגלים אל אנכידו. המרגלים לא חזרו. נתמלאה נפשי חששות וחשדות והייתי מתהלך בארמוני סר וזעף. סחה לי אמי:

– גלגמש, צוה לעם לבנות את החומה ואת ההיכל.

עניתי לה:

– הרי אני הוא אשר…

לא הניחה לי לסיים דברי ואמרה:

– המלך אשר יהרגך גם הוא יצוה לבנות.


מיד נתחוור לי כי הצדק עמה. הצו ניתן והוחל בבניה.


אני מודה ומתודה: אכזריותו של המלך הקודם היתה כאין וכאפס לעומת השיטות שבהן העבדתי אני את העם. מאין ברירה קוצצה מנת המזון כדי שליש ורביע מן המנה שקיבלנו אנו בשעתנו, ואילו מספר השוטרים והנוגשים הוכפל ובמקומות התורפה אף הושלש. הנרפים הורעבו עד מות. לעומת זאת הוגדלה מדי פעם בפעם מנתם של העושים מלאכתם אמונה, והמצטיינים קיבלו אפילו שתי מנות. אני עצמי לא באתי למקום העבודה ולא ערכתי ביקורת אפילו פעם אחת, אבל הכבדתי ידי על המפקחים ודרשתי מהם דינים וחשבונות מפורטים ותדירים. כל השיפורים במעשה המינהל וכל החידושים שנתחדשו בתורת האירגון עמדו לי, ומשנשלמה המלאכה עדיין הייתי בחיים.


ביום חנוכת החומה וההיכל ציויתי לפתוח את האסמים ואת היקבים ושוב הכרזתי על הילולה כללית. בהיכלה של אשתר הוקרבו קרבנות, בהעדרה של תשרתו התנדבה אמי להקריבם. אולם אני ידעתי את נפש העם וזכרתי את תארה של תשרתו. אמי בת הששים, שהכריזה על עצמה שהיא האלה נינסון, התחילה נוהגת בעצמה מנהגי סלסול וחנחון של עלמה צעירה מאז הומלכתי על ארך, ולא היתה אלא תחליף עלוב ביותר לקדשה של אשתר. אמרתי לה בעדינות שיש בה מן התקיפות, כי סבור אני שטוב תעשה אם תמסור את התפקיד בידי אחותי אורשונינוגלו. אמי ויתרה, לכאורה מרצונה הטוב.


לאחר שהוקרבו הקרבנות עליתי על החומה ונאמתי נאום, אמרתי כי מעתה נשב לבטח על אדמתנו וכל צר ואויב לא יוכל לנו. החומה תגן עלינו מפני חרב האדם ואשתר מפני זעם האלים. העם הריע.


עוד זה מריע וזה בא. ממרומי החומה ראיתי כי ענני אבק כיסו את האופק. לא היה כל ספק בדבר: גייסותיו של אנכידו עלו על העיר. משנתקרבו כדי טווח של ראייה נוכחתי לדעת כי חמושים הם בקשתות ובחיצים. העם היה עדיין מריע. המרחק בין החומה לבין הגייסות נתקצר והלך. בראש בעלי החיצים צעד בטוחות גבר גבוה וחסון, שזקנקנו משולש וחזהו עטוי שריון. לידו פסעה אשה. ואף שפסיעתה קצרה וטופפת היתה לא פיגרה אחריו. זו היתה תשרתו.


לא הייתי מוכן למלחמה. תושבי ארך בטחו בחומה ובאשתר. לאים היו ושתויים. לאחר היסוסים שלא ארכו יותר מרגעים מספר בלבד, ירדתי מן החומה וציויתי לפתוח את השער. יצאתי אל מחוץ לחומה. בלי קשת ובלי חצים, בלי בומרונג ובלי אבן פסעתי לקראת האויב. העם עלה על החומה. התרועות והתשואות פסקו. דומיה כבדה נשתררה מסביב לארך.


מן המפורסמות היא כי שבטי המדבר המצטיינים באכזריותם יש בהם קורטוב של אבירות. מאין ברירה השלכתי יהבי על מידה זו. ואכן, עצר אנכידו את חילו, הדף את תשרתו מפניו והפילה ארצה, התפרק מנשקו, שמט שריונו והתקרב אלי לבדו כדי מרחק אמה אחת בלבד. שעה ארוכה הסתכלנו זה בפני זה. סקר אותי אנכידו בעיניים שחורות בוערות, עטורות אודם קל – עיניו של שוכן מדבר – ואני לא המשתי מבטי מאישוניו. נתיגעו עיני והתחלתי ממצמץ. הוא נתחייך וקרץ לי בעין אחת. הושטתי לו יד. חבוקים נכנסנו בשערי החומה. העם הריע. חייליו של אנכידו התרועעו עם תושבי ארך, אכלו ושתו עמם ואף יצאו במחולות. אחותי הקריבה קרבנות בהיכל אשתר.

בארמוני נערך משתה. ביקשתי את תשרתו ולא מצאתיה. לבי אמר לי כי איני צריך לשאול את אנכידו דבר וחצי דבר ל אודותיה.

כטוב לב אנכידו ביין פנה אלי ושאלני:

– מדוע קרצת לי?

כאמור, לא קרצתי לא מצמצתי בעיני שנתיגעו מהבטה מרוכזת באישוניו של אנכידו. אנכידו הוא שקרץ לי. כבר עמדתי לומר לו את האמת אך בעוד מועד עצרתי בלשוני ונתהרהרתי קמעה. מוחי עבד בקדחתנות. מסתבר, שאנכידו קרץ לי משום שסבור היה כי אני קרצתי לו; עלי לבדות סיבה לקריצתי המדומה ויהי מה. רעיון נתבזק במוחי.

הצמדתי שפתי אל אזנו של אנכידו ולחשתי לו:

– חומבבה…

אנכידו מרט בזקנו.

– בעל הארזים? – שא לבסוף.

הקרבתי אצבעי אל שפתי, נדתי בראשי לאות הסכמה וקרצתי בכל עצמת שמורותיה של עיני השמאלית. הפעם היתה זו קריצה של ממש.

חומבבה היה שליטם של כל יערות הארזים ממזרח לשומר ונוטריו לא הניחו לשום אדם לגשת אליהם. קשתיו של אכידו יש לאל ידם להתגבר עליהם ולצוד את החיות שביערות הללו. אני אשלח את אנשי ארך לכרות את הארזים ולהשיטם בדוברות לכל שאר הערים־הממלכות השוכנות על הפרת או במרחק־מה ממנו. בני ניפור ובני אור משאת־נפשם לדור בבתי הארזים, וביחוד מלכיהם, שריהם וכוהניהם. הם יקנו את הארזים ויתנו לי ביד נדיבה מתנובת שדותיהם. אני אהיה עשיר. ארך תהיה עשירה. העם ישתה, יעלוז ויריע, יריע לכבודי.

כאן רואה אני צורך לסטות מדרך המלך של סיפורי. זה לא כבר נודע לי כי יערות הארזים נגוזו ואינם. מוכן אני להישבע לפני קוראי כי בשעתו לא הספקתי לכרות אפילו אחד חלקי רבבה מאילנות היער הגדול. לעומת זאת קראתי בספרים כי לעתים משנה האדמה את פניה, יערות וחיות צוללים תהומה, ולאחר מיליוני שנים נהפכים הם לנוזל שחור ושמן, שכל העולם נלחם עליו. אני כשלעצמי נבצר ממני להבין כיצד מתרחש הדבר. אולם יודע אני כי לא כל מה שאינו מובן לי אינו אמת לפיכך מוכן אני לקבל את גירסת המלומדים שלכם, אבל בסייג אחד בלבד: נראה לי כי ההסבר שתהליך זה נמשך מיליוני שנים יש בו מן הגוזמה. לדעתי אפשר להסתפק באלפי שנים. ואם אפשר להסתפק באלפי שנים סבור אני כי הנוזל השחור ויערות הארזים הם היינו הך.

אנכידו סמך ידו על תכניתי. מפלצת האימים שב“עלילות גלגמש” אינה אלא הד לתעמולת־הזועה שפתחנו בה נגד חומבבה. חייבים היינו לעשות כן כדי להלהיב את תושבי ארך ובעיקר את בני המדבר שבצבאו של אנכידו המתלהבים על נקלה. לאמיתו של דבר היה חומבבה כאחד מאתנו, ואלמלא יערות הארזים לא היה עולה בדעתי לצאת למלחמה עליו. מכל מקום, גאה אני על אותו רעיון שעלה במוחי כתירוץ לקריצתי שלא היתה ולא נבראה, אני רואה אותו כהברקה גאונית עד היום הזה. פחותה מזו גאותי על המיבצע עצמו. את נוטריו של חומבבה הביסו קלגסיו של אנכידו, את חומבבה עצמו הרג אנכידו במו ידיו. לאמיתו של דבר לא הייתי אלא עד ראיה בלבד. חזרנו לארך יחדו והעם קידם פנינו בתשואות. קשה לקבוע בודאות למי נועדו התשואות, לאנכידו או לי. ברור היה כי לא לי בלבד נועדו. שמרתי את הדבר בלבי.

בארמוני צפתה לי תשרתו. תחילה חשתי בריח הבושם המתקתק־חריף ואחר ראיתיה שכובה על משכבי. הפעם היו הנסיבות יוצאות מגדר הרגיל: פניה היו רעולות וגופה חשוף. כל מקום, כך נראתה לי בחדר משכבי, שהיה מוצף קרני שמש. כשמהרהר אני עכשיו באותו מעמד מתחיל אני לחשוד שמא שפע האור הוא שגרם לאותו רושם כי תשרתו ערומה היתה, שכן בתורת קדשה של אשתר לבשה שמלה שקופה, כאמור.

מבעד לרעלה נשמע ולה:

– גלגמש!

נדמה לי כי קולה רטט. צמרמורת חלפה בגופי. לא עניתי לה.

– גל־ג־מש! – פנתה אלי שוב, והיא מושכת כל הברה ומאריכה בתנועות. הפכתי ראשי אל הקיר. היא אמרה:


– גלגמש! כבשתי אותו לפי פקודתך.

בעוד פני אל הקיר עניתי:

רצונך בפרס?

– כ––ן.


– מהו?


– כיבוש תחת כיבוש.


– דברי ברור.


– אתה תכבשני.

אהבתי את תשרתו. שנאתיה. שנאתי את תשרתו. אהבתיה. נכספתי אליה. יראתי מפניה. ספק הוא אם אמנם כבשה את אנכידו למעני. הן התברר כי אני הוא שכבשתי אותו באותה קריצה מדומה. עובדה היא כי לפני שהתחיל מתקרב אלי הדף את תשרתו והפילה ארצה. אך אין כל ספק כי נהנה ממנה. משדיה העגולים ומירכיה הקמורות, מפניה הצחים ומשפתיה הוורודות. קינאתי בו. קינאתי לה. חשקתי בה. חמדתי אותה. ידוע ידעתי כי ביום בואי אליה יכלה כעשן גלגמש הגדול. כיבוש תחת כיבוש. היא היא שתכבשני… לעולמים.

יצאתי מן החדר. היא לא רדפה אחרי ולא השמיעה קול. אפשר שלבה אמר לה כי דינה נחרץ. ואכן נחרץ דינה, שכן בליבי גמלה החלטה נחושה: תשרתו תעוקד לשור.

עיקוד לשור פירושו כי תשרתו הכהנת־הקדשה תעמוד על ראש הזיקורת – מעל קודש הקדשים – ולעיני כל העם ידענה השור. שור פשוטו כמשמעו, פר בן בקר

יודע אני מה חש הקורא בן הזמן החדש למקרא הדברים הללו. הקורא כבר נוכח לדעת – ועוד יוסיף להיוכח גם להלן – כי בסיפור זה אין אני מתעטף באיצטלה של חסידות ואיני מנסה לחפות על מידותי הרעות. אף־על־פי־כן נאלץ אני כאן ללמד סנגוריה על עצמי מחשש שמא יאבד הקורא את הפרספקטיבה הנכונה. תשרתו היתה קדשת אשתר. אשתר היא אלת הפריון והשפע. השור הוא סמל הגברות, היצירה והכוח. הטקס המעורר בכם סלידה ורגשי זועה היה טכס מסתורין בעל משמעות מיתולוגית עמוקה. היה זה מעין קרבן מיסטי. לא היה בו משום השפלה או התעללות. אדרבה, היתה זו השגבה, הקדשה, כמעט האלהה. אמנם אף קדשה אחת לא נשארה בחיים לאחר טקס העיקוד. אולם כל קדשה סופה לעלות קרבן על מזבח אלתה בצורה זו או אחרת.

עם זאת אף אני אסור לי לאבד את הפרספקטיבה הנכונה. כשחוזר אני ומתבונן בענין לאור המושגים המודרניים, סבור אני כי לגבי דידי היה זה מוצא נאות מסבך ההרגשות שתוארו לעיל. יצרי הארוטיים היו באים על סיפוקם, ולו על דרך הפרוורסיה, ובאותה שעה הייתי מתנקם בה, מרחיקה לנצח מדרכי, מתעמר בה, ומרומם אותה למעלת קדושה, אלה־למחצה. יתר על כן: העם היה מריע לכבודי, מוסיף להריע לכבודי, מריע ביתר שאת לכבודי.

לחם ושעשועים צירוף רומאי הוא, אך הלחם והשעשועים קדמו לרומאים בכמה אלפי שנים. בעית הלחם נפתרה על־ידי כיבוש יערותיו של חומבבה. בעית השעשועים תיפתר על ידי עיקודה של תשרתו לשור.

הזיקורת היה גבוה. העם השתוקק לחזות בכל פרט ופרט. מה לא יעשה מלך למען עמו? הסכמתי לסטות מן הנוהג המקובל וציויתי להקים במה מיוחדת. בבא היום צבאו עליה כל תושבי ארך מעלות השחר. בעמל רב השתלטו עליהם שוטרי והושיבום שורות שורות בחצי גורן עגולה. בסמוך לבמה ישבתי אני ועל ידי אנכידו.

תחילה הופיעה תשרתו. היא דמתה לפסל. הקהל עצר נשימתו. אז הוצא השור. בכבדות פסע לעבר תשרתו. ובכל רחבי ארך נשמע קול אחד ויחיד. קול נשימתו הכבדה של השור. תשרתו לא זזה ממקומה. השור קרב אליה, הרכין ראשו ורחרח בגופה. לפתע נסוג אחור, הסיט ראשו, זקף אזניו, כונן קרניו וגח מן הבמה ישר אלי.

עוד לפני שנתאוששתי מתדהמתי ראיתי היאך תופס אנכידו בשתי קרניו של השור, שני קולות נשמעו ברחבי ארך: קול נשימתו של השור וקול שריריו של אנכידו המתוחים עד להתפקע. לאט לאט הופשל ראשו של השור אחורנית. גידי צוארו נקרעו. נעצתי את חרבי בבטנו. תשרתו נעלמה. העם הריע. הפעם היה הדבר ברור כשמש: העם הריע לאנכידו.

עם רדת החשכה ציויתי על רופא הארמון להרעיל את אנכידו. אנכידו הורעל. שנים עשר יום נאבק גופו האדיר עם סם־המות. הוא פירכס ביסוריו, נחרד ממראות אימים ומחלומות זועה, השתולל כנכפה, אחוז בלהות וסיוטים, שגה בהזיות, פלט מגרונו זעקות מחרישות אזניים והשמיע איומים מעורפלים. את שמי לא הוציא מפיו. לעומת זאת חזר פעמים רבות על שמה של תשרתו. כפי הנראה חשד בה לא בי. ביום השלושה־עשר מת.

העם שתק. שרי ויועצי שתקו אף הם. שתיקה זו היתה בעוכריהם. לפי פקודתי הורעלו בזה אחר זה. לאחר זמן־מה מת גם הרופא עצמו. אני לא ציויתי להרעילו – הוא איבד עצמו לדעת העם שתק.

נשארתי גלמוד. לא מיניתי שרים ויועצים חדשים. בכל מאכל ומשקה טעמתי טעם של רעל. חדלתי לאכול. באישון הלילה יורד הייתי אל המעין ושותה ממימיו במישרין. חליתי ונפלתי למשכב. רופא לא היה לי. טיפלה בי אמי. על כל אדם זולתה נאסר להתקרב אלי.

שאלתני אמי:

– גלגמש, ירא אתה את המות?


– כן – עניתי בפשטות.


– האיש אשר ירעיל אותך גם הוא יירא את המות.


– האין עצה, אמא?


– יש עצה.

אמי לא פלטה מלים בכדי. “ודאי יש דברים בגו” – חשבתי.

– מה העצה?


– הדח את אורשנינוגלו ועשה אותי כוהנת של אשתר.

חמתי בערה בי כאש.

– הזאת עצה?


– לא, זה התנאי לעצה.

שקלתי בדעתי. בין כך ובין כך שותק העם. תשרתו נעלמה ועקבותיה לא נודעו.

– מבוקשך ינתן לך, אמרתי.

אמי נתחייכה.

– העצה היא: נחמוליאל.

נעצתי בה מבטי. אם ביטא את הרגשותי אותה שעה, היה חייב להיות מבט שחציו תמיהה וחציו איום.

אמי נזדרזה לפרש את דבריה:

– נחמוליאל יודע את סוד חיי הנצח.

בנקודה זו טמון גרעינה ההיסטורי של פרשת אותנפשתים שבמעשה גלגמש. איני יודע על שום מה נקרא האיש באותו אפוס בשם אותנפשתים, ואלו דווקא בתרגום החורי נשתמר שמו הנכון, והוא נחמוליאל. על כל פנים, הפרשה כולה, כפי שהיא מתוארת באפוס, מסולפת היא ומשובשת, מקושטת בעדיים של פיוט ומשוחה בכחל ושרק אמנותי.

נחמוליאל היה סוחר־ספן שהשיט ספינתו על נהר פרת. מדי פעם בפעם היה מזדמן לארך ומביא אליה סחורתו. מימי לא ראיתיו, ולא הכרתיו אלא מפי השמועה. מעולם לא עלה בדעתי כי אדם זה מצפין בחובו את סוד חיי הנצח.

מיד לאחר השיחה ביני לבין אמי יצאו הרצים מארמוני. אנשי ארך העיר הוקהלו סביב הזיקורת והכרוז ציוה בשמי על כל אדם אשר יראה את נחמוליאל לאסרו ולהביאו אלי.

לא יצאו ימים מעטים ונחמוליאל הובא לפני. הוא היה איש צנום וחיוור שקומתו למטה מבינונית, לבושו שונה מלבושם של תושבי ארך וזקן לבן וארוך יורד לו על פי מידותיו.

אותה שעה עדיין הייתי שוכב על משכבי. רמזתי לאמי שתצא ונתתי מבטי באסיר. הלה החזיר לי מבט, ספק של הכנעה ספק של לגלוג, ופקח לרווחה עיניים אפורות־דהות. הוא לא נפל על פניו ולא כרע על ברכיו כדרך האסירים המובאים למלך. הרכין ראשו וחיכה למוצא פי.

אמרתי לו:

– גלה לי סוד חיי הנצח.

נתהרהר נחמוליאל, החליק בכף ידו על זקנו ופתח בסיפור ארוך על ארץ רחוקה שאנשיה חטאו לאל עליון (משום מה לא פירש בשמו של האל העליון שהוא כידוע אנו), ובגלל זאת שקעה הארץ תהומה ומכל תושביה לא ניצל איש מלבד נחמוליאל ואשתו. אולם לבו סמוך ובטוח כי ביום מן הימים תשוב הארץ ותצוף ממעמקים על כל בניה־יושביה, כיון שיש יסוד להניח כי באמת לא ניספו הללו, אלא נשארו בחיים על קרקע תהום רבה. לפיכך מחזר הוא בספינתו על פני נהרות וימים עד אשר ימצא את ארצו האבודה, ולפי שעה קונה הוא סחורה בערי החוף, מוכרה בערים שבפנים הארץ־ומתפרנס מן הריווח.

סיפור־מעשה זה לא היתה לו כל שייכות לשאלתי. מטרתו היתה ברורה: להסיח דעתי ולפרוש מסך־עשן על בקשתי המפורשת. מטרה זו לא הושגה. חזרתי ואמרתי לו:

– גלה לי את סוד חיי הנצח.

נחמוליאל חזר על סיפורו. באותו יום הולקה בזמורות ארז לחות עד שהתבוסס בדמו. למחרת היום נרגם באבנים. ביום השלישי נתלה על עץ סמוך לחומה. ביום הרביעי התיצבה לפני אשתו של נחמוליאל, צמוקה ממנו וקטנת־קומה ממנו, וגילתה לי את הסוד המבוקש.

עתה הגעתי לאותה פיסקה מיוחדת במינה ב“עלילות גלגמש” שכולה אמת לאמיתה. אמת היא כי בשל אשתו של נחמליאל נודע לי דבר העשב שעל קרקע הים. אמת היא כי באתי אל המקום הנועד, צללתי, חזרתי וצפתי על פני המים ופרח הפלאות בדי. אפילו שמו של הספן שהשיטני שמה נכון הוא: ארשנהבי. אמת היא כי טבלתי באגם שנזדמן לי, כחום היום, וכי באותה שעה הגיח הנחש ונטל את העשב שהשארתי על שפת אגם.

עיניכם הרואות כי המציאות באנאלית יותר, טראגית ונשגבת פחות מן האפוס המפואר. אך מה אעשה – פציתי פי לספר הדברים כהויתם ולא אוכל לשוב.

על כל פנים, האפוס מסתיים במקום שהוא מסתיים, ואילו המציאות יש לה המשך.

 

ד    🔗

כבשתי פני בחול ובכיתי. ספק אם בכיתי קודם לכן בכל ימי חיי, אפשר רק בימים שהייתי תינוק. עתה ידעתי כי אין לי כל תקוה.

שני אנשים הרימוני מן החול, אסרו את ידי ורגלי ונשאוני על כתפיהם. לא ידעתי מיהם. לא התנגדתי. גורלי שלי חדל לענין אותי. לעומת זאת, כפי הנראה, לא חדל גורלי לענין את שני האנשים (תוך כדי כתיבת הדברים עולה בלבי חשד כי אחד מהם לא היה גבר אלא אשה. זוהי השערה, ואולי רק הרגשה בלבד, שנתעוררה ברגע זה – אותה שעה לא אכפת היה לי הדבר).

לאחר הליכה שארכה כחצי שעה פרקוני מעל שכמיהם, התירו את אסורי והשליכוני לתוך בור, כלומר לתוך באר חרבה. את פי הבאר כיסו באבן.

אפלה שחורה אפפה את כל ישותי. איבדתי את תחושת הזמן. שכבתי שרוע על גבי ומבטי נעוץ באפלה. אפשר שמצב זה ארך שעות ואפשר שארך ימים ושבועות. אברי לא כאבו, לא הייתי רעב. הייתי קפוא, דומם, מאובן, נטול חושים. על־כל־פנים דמדמה בי מעין הכרה עמומה כי נטול חושים אנכי. כפי שנתברר היתה הכרה זו מוטעית.

לאחר כמה שעות או ירחים חשתי גירוי־מה בעינים. מסתבר כי עיני היו פקוחות. ראיתי קרן אור. קרן אדמדמת־סגולה, צרה, עדנדנת, רכה, מלטפת, יפה, קוסמת, אגדית. מלמעלה חצצה האבן ביני לבין האור. הקרן הנפלאה בקעה מלמטה.

תחילה נהניתי מיפיה של הקרן והתענגתי על מראה עיני. לאחר זמן (כמה זמן, איני יודע) התחלתי דורש וחוקר למקום מוצאה. פקחתי עיני לרווחה, ריכזתי מבטי בנקודה שממנה הפציעה הקרן עד שנתגלה לי כי בוקעת היא מתוך כדור קטן. הכדור סובב על צירו, אלא שעם סיבובו לא נשתנה כיוון הקרן שבקעה מתוך תוכו. ממרכזו של הכדור קרן האור לתוך עיני כיון שהכדור היה סובב על ציר הבקיעה הקרן את קליפתו ובכל פעם האירה קטע אחר משטחו החיצוני, כלומר אותו הקטע, שהיה מופנה אלי ברגע מסוים של הסיבוב, על פני השטח. בתוך הקטעים המוארים, הופיעו דיוקנאות. הם הוארו מפנים ומתוך כך נראו בולטים, ממשיים, תלת־ממדיים. תוך כדי תנועתו הסיבובית של הכדור נגלו לעיני בזה אחר זה: דיוקנו של המלך, שאני הרגתיו – לפני הרצח, בשעת הביקורת, ואחרי הרצח; של אנכידו הקורץ, אנכידו הנאבק עם השור, אנכידו המורעל; דיוקנו של חומבבה הסוקר את ארזיו, הנלחם המובס; דיוקנה של תשרתו הפוסעת ליד אנכידו, השוכבת על משכבי, הניצבת כפסל נוכח השור; דיוקנו של נחמוליאל המולקה, הרגום, התלוי; דיוקנו של הנחש המריח, הנפתל, המגיח ליטול את סם החיים… וכשתמו הדיוקנאות לא נסתיים אלא סיבוב אחד של הכדור, והתחיל הסיבוב השני: המלך, אנגידו, חומבבה, תשרתו, נחמוליאל, נחש… ואחריו הסיבוב השלישי, הרביעי, החמישי, הששי… המאה… האלף…. הרבבה.

עצמתי עיני, אך הקרן חדרה מבעד לשמורותי. הכדור הסתובב. הדיוקנאות הופיעו בזה אחר זה ברציפות אכזרית. בפעם הראשונה מאז הוטלתי אל הבור ניתרתי ממקומי וחיפשתי לי מפלט בירכתי הבור. הקרן פלחה את הקרקע, ופגעה בעיני. הכדור הסתובב, הקטע נגה, הדיוקנאות זהרו באור אדמדם־סגול, החל באנכידו וכלה בנחש וחוזר חלילה.

ביקשתי למות. שיטחתי תחינתי לפני כל האלים ששמותיהם זכרתי, שאלתי מהם חסד אחד ואחרון: מות.

המות לא בא.

אילו קם משורר שהיה משכיל לכתוב שירה לירית גדולה על ערגתו של גלגמש אל המות, כשם שקם משורר שידע לתאר בשירה אפית גדולה את תשוקתו של גלגמש לחיי נצח, היה הופך את הטראגדיה שב“עלילות גלגמש” לשעשוע לעומת יסוריו של גלגמש נטול העלילות השוכב בבור והנכסף לדבר אחד ויחיד: מות.

הלוח השנים־עשר של האפוס ובו בלהות שאול אינו אלא משחק דמיון של תינוקות תמימים לעומת סיוטי הזועות שנתנסיתי בהם בבור: הקרן, הכדור, הקטע המואר בפנים. המלך – לפני הרצח, בשעת הביקורת, אחרי הרצח; אנכידו הקורץ, הנאבק עם השור, המורעל; חומבבה הסוקר את ארזיו, הנלחם, המובס; תשרתו הפוסעת ליד אנכידו, השוכבת על משכבי, הניצבת כפסל נוכח השור; נחמוליאל המולקה הרגום, התלוי; הנחש המריח, הנפתל, המגיח ליטול את סם החיים… המלך, אנכידו…

אלים אדירים! מדוע לא בא המות?!

כאן אנוס אני שוב לנתק את חוט סיפורי ולתת הסבר לקורא המודרני. חושש אני שמא יעלה על דעתכם כי יש כאן לפניכם תופעה פסיכית או מוסרית המכונה בפיכם נקיפת־לב או מוסר כליות. עלי להודות כי בימים ההם לא ידעתי פשרם של מושגים אלו ויסורי לא נבעו מלבטי המצפון או מרגשי חרטה. אף לא היתה הרגשת חטא, שהרי כל האמור התרחש שנים רבות קודם שמושג החטא הוטבעה עליו גושפנקה של מוסר על ידי היהדות או הנצרות או האיסלאם – ועדיין איני בקי בכל השאלות הללו. הקורא מתבקש לסלוח לי על בורותי זו. על כל פנים לא בשל חויות ממין זה קצתי בחיי. וודאי תתמהו עלי אם אומר בתום־לב כי לא היתה זו חויה נפשית עמוקה כלל. היתה זו הרגשה גופנית למחצה, ולכשתרצו תחושה חיצונית. הניגוד המשווע שבין מהותה של הקרן הבוקעת מתוך הכדור לבין מהותם של הדיוקנאות שעל פני הכדור הוא שמירר את חיי, הוא שדיכאני עד עפר, הוא שאילצני לבקש מן האלים את מותי.

הקרן היתה יפה, הדיוקנאות מכוערים, כוונתי לאו דווקא לכיעור פיסי (חין ערכה של תשרתו, למשל, לא נפגם אף כמלוא נימה בדיוקן שעל פני הכדור ), אלא לכיעור המחריד הצפון בכל מה שהיה כרוך בזכרוני בדמויות הללו, לשון אחר, לכיעור שלי. הקרן היתה טובה – רכה, לטפנית, אמהית – והדיוקנאות היו רעים. הם הביעו רוע, חישפו רוע – את הרוע שלי. הקרן היתה אמת – ואילו הדיוקנאות סימלו שקר, הקרינו שקר – את השקר שלי. וסתירה זו, חדה כלהבו של סכין, היא שדקרה את חושי, ננעצה בבשרי, שברה את גופי.

כבר רמזתי כי רק משורר גדול יש לאל ידו לתאר את מוראות גלגמש המשתוקק למות. איני אמן ואיני מתימר להיות אמן. לפיכך כל מה שאמרתי אינו מכוון לתאר, כי אם להסביר מצב מסוים במונחים הקרובים ללבכם. הטוב, היפה, האמת – מושגים מופשטים אלה מקורם וצירופם כערכים מוחלטים הוא, אם איני טועה, באפלטון. ואני הוטלתי אל תוך הבור כאלפיים שנה לפני אפלטון, לא באתונא, כי אם בארך, או בסביבות ארך, ואם נגזר עלי להשתמש במושגים מודרניים דומני כי איטיב לקלוע למטרה אם אשוה את מצבי למצבו של אדם שבאזנו האחת משמיעים לו סימפוניה של בטהובן ובשני קול חיכוכו של מזלג בקרקעית של מרחשת.

אכן עינויים מסוג זה מודרניים הם בהחלט. בימים ההם נהגנו לשבור את גופו של אדם ולא ידענו כי יש אמצעים רבים השוברים את רוחו, והדבר מכאיב שבעתיים. כיום ידועים הדברים. מפי השמועה נודע לי כי זה לא כבר הומצאה בבתי הסוהר שיטה יעילה לחקירתו של אסיר: מושיבים אותו בחדר חם ונעים, תולשים קווצות שיער מקדקדו, ועל הקרחת שנתהוותה מגירים טיפות מים צוננים: טיפה אחר טיפה, טיפה אחר טיפה… טיפה אחר טיפה… טיפה אחר טיפה… המלך… אנכידו… חומבבה… תשרתו…

המות לא בא. אולם לאחר רבבות ימים, לאחר אלפי דורות, לאחר מאות תקפות, לאחר מיליוני סיבובים של הכדור המואר (לא מניתי את הסיבובים, ואפשר שהמספר הנקוב מוגזם הוא ואינו אלא פרי דמיון משולהב ומיוגע), באה הגאולה: הדיוקנאות נגוזו.

סירבתי להאמין לפלא. שעה ארוכה לא מלאני לבי לפקוח את עיני. כשאזרתי עוז ופקחתין ראיתי את הבור מוצף אור – אור שמש רגיל. ברור הוא כי אבן נגולה מעל פי הבאר. עליתי מעלה, מעלה, מעלה.

ליד הבאר עמדו עלם ועלמה בלבוש הדומה למדי חייל הנהוגים בימיכם, כלומר בתלבושת חאקי. ואף־על־פי שהיו אלה עלם ועלמה ולבושים בתלבושת , הכרתים מיד: לפני ניצבו נחמוליאל ותשרתו – צעירים, רעננים, חסונים. נחמוליאל צעיר וחסון, ותשרתו בלבוש חאקי ללא רעלה וללא ניחוח־בשמים – הרי דברים אלה כשלעצמם מתמיהים ומדהימים הם. אך שבעתיים נדהמתי מעצם הצירוף: נחמוליאל ותשרתו כבני־ זוג.

נחמוליאל לא ויתר על ספינתו, אלא שהפעם היתה זו ספינת־יבשה שהיתה נוסעת על גלגלים בלי סוס. בספינה זו הושיבוני והסיעוני בטרטור גדול.

שאלתי את נחמוליאל:

– לא מצאת עדיין את ארצך ששקעה?

השיב לי:

– מצאתי. ואתה – העודך מבקש את סם חיי הנצח?


– לא. אני רוצה למות.

תשרתו כרכה ידה סביב צוארי, קירבה לחייה אל גבות זקני וסחה רכות:

– מות תמות, גילגמש, מות תמות.

 

ה    🔗

ספינת־היבשה לא היתה אלא מכונית. עוד בהיותנו בדרך הסתגלתי אליה, כשם שבמרוצת הימים הסתגלתי לכל ההוי המודרני במהירות מפליאה.

תשרתו, המתקראת עתה שרה, לא קיימה עדין את הבטחתה ועיניכם הרואות כי עודני בחיים. אולם לבי סמוך ובטוח כי ברבות הימים – ואולי בעוד תקופה קצרה ביותר – מות אמות. אין אני חושש מפני המות ואיני נכסף אליו. נחמוליאל, משום מה קיצר את שמו לנוח, אספני אל ביתו הקטן, ובו אבלה כנראה את שארית ימי. ספק בעיני אם נוח ושרה יוסיפו לחיות לעולמים, ואף כי שאלה זו שוב אינה מן השאלות המעסיקות את רוחי, נראה לי שגם הם עתידים למות, אלא שמפאת היותם צעירים ייתכן כי הדבר יתרחש עשרות שנים אחרי מותי. על כל פנים שמץ מהם יוסיף להתקיים עלי אדמות, כיון שיש להם שלושה בנים, והללו ודאי יוסיפו לחיות גם אחרי מות הוריהם ויולידו בנים ובנות. הילדים נחמדים ונעימים ביותר. הם קוראים לי סבא, ואני משחק עמם במשחקים שונים ומספר להם סיפורים. עד כדי כך הסתגלתי לטכניקה המודרנית, שעשיתי להם צעצוע מיוחד במינו. נטלתי כדור עשוי זכוכית והתקנתי בתוכו מנורת חשמל שצבעה אדמדם־סגול וכן מנגנון מיוחד שעם הפעלתו מתחיל הכדור לסוב על צירו. הילדים מציירים עליו ציורים מכל העולה על רוחם – מכונות, בני־אדם, נופים – ונהנים הנאה מרובה כל־אימת שצופים הם מרחוק היאך, תוך כדי סיבובו של הכדור, מוארים ציוריהם מבפנים בקרן אדמדמת־סגולה.

וכשם שהסתגלתי לטכניקה המודרנית כן ספגתי את חיי הרוח של מינו ושל כל השנים הרבות שקדמו לימינו (עתה רשאי אני לומר “ימינו” ולוא דוקא “ימיכם”). מסתבר כי ביליתי בבור למעלה מארבעת אלפיים וחמש מאות שנה, ועד שערגתי למות במעמקים זכיתי לחיי נצח על פני השטח. נמצא מישהו שהעלה על הכתב את “עלילות גלגמש”. נתקנאו בו אחרים וכתבו את עלילות שמשון העברי ואת עלילות הראקליוס היוני. את האמת שבעלילות גלגמש גיליתי בפניכם. איני יודע, אף אתם אינכם יודעים. לעומת זאת יודעים אתם את מידת האמת בעלילותיהם של אלכסנדר מוקדון ויוליוס קיסר וקארל הגדול מלך צרפת ופיליפ מלך ספרד ומלכי ביזנטיון וחליפי ערב ושולטני תורכיה ונפוליאון והיטלר וסטאלין ועוד כהנה וכהנה אישים עושי היסטוריה. אני כשלעצמי רואה בכל אלה את דמות דיוקני, ומתוך כך מתגנב חשד ללבי כי אשתו הראשונה של נחמוליאל (אותה זקנה צמוקה) רימתני בשעתה, ולא את סם החיים נטל ממני הנחש, אלא את סם המות. סחתי זאת לרופא המטפל בי, אך הלה שראה בדברי גילוי של שחצנות, נקט, כמובן, לשון נקיה וכינה את התרשמותי מגדולי ההיסטוריה האנושית בשם אגוצנטריות שבזיקנה, שמקורה בהסתיידות העורקים.

הסתיידות העורקים משמע צעידה לקראת המות. יודע אני כי קצי קרוב. אין אני שש לקראתו ואיני ירא מפניו. יושב אני בכיסא נוח על מרפסת ביתם הקטן של נוח ושרה ומשקיף על השמש השוקעת מאחורי הכרם עם שהיא טובלת בים. בימיני עט נובע מתוצרת “גלובוס” ולמרגלותי הכלב שאספתי לביתי. ילדיו של נוח מציירים את ציוריהם על כדור הזכוכית שהתקנתי להם. מזדרזים הם לסיים את עבודתם, כדי שמיד עם רדת החשכה יוכלו להפעיל את המנגנון, להדליק את המנורה להתענג על התמונות המוארות.

למענם, למען הילדים הללו, כתבתי עתה מה שכתבתי. לכשאנוח מנוחת־עולמים בבית הקברות הסמוך יקראו הם אבטוביאוגרפיה זו שנכתבה במחיצתם וידונוני לזכות או לחובה. כי להם המשפט, ולא לי, גלגמש בן האלה נינסון, אשר ערג אל חיי הנצח והתפלל על מותו, ועתה יושב הוא על מרפסת ביתם הקטן של נוח ושרה, צופה באדמומית השמש הטובלת בים ובסגולו של כרם המבשיל ענביו, ויודע כי קצו קרוב.

ולמן הרגע שידעתי כי קצי קרוב נשתכן בי הביטחון כי יודע אני עוד דברים רבים מאד – מהם שנאמרו באבטוביאוגרפיה זו ומהם שנרמזו בה – עד כי נדמה לי לעתים שרק עכשיו, על סף המות, נתקיימו בי דברי הפתיחה של “עלילות גלגמש” – “למד לדעת והבין כל־דבר”.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37175 יצירות מאת 1901 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!