רקע
יצחק אורן
קינים והגה והי

פולוניוס: מה אתה קורא, נסיך?

האמלט: מלים, מלים, מלים.

פולוניוס: אמנם, דבריו הם שגעון אך יש בהם שיטה.

שקספיר.


 

הקדמה    🔗

אני יודע: הכותרת מרתיעה. ומשום שיודע אני כי הכותרת מרתיעה אץ אני להרגיע את הקוראים: תנוח דעתכם, גבירותי ורבותי. אין כל סיבה לחרדה. למרות הכותרת — ואולי דוקא בשל כותרת זו המבשרת לכאורה עצבות וקדרות, יגון וצער — אין לפניכם אלא סיפור עליז, ואם לא עליז הרי לפחות סיפור המסתיים בכי טוב, ב־Happy end. ממש כסרט, כסרט הוליוודי מובהק.

ואל נא יהיה דבר זה תמוה בעיניכם, שהרי קינים והגה והי ו־Happy end תרתי דסתרי הם בעיניכם. ואולם, אם תעיינו בדבר עיין היטב, תיוכחו לדעת על נקלה כי מה שבמבט ראשון נראה כפאראדוכס אינו לאמיתו של דבר אלא אחד הדברים המקובלים והשכיחים ביותר שאנו נתקלים בהם מדי יום ביומו, על כל מדרך כף רגל, ומקורו באותו מתח ניגודים שהוא מכבשונו של עולם: תוגת השמחה וחדוות היגון, וכל היש הנמתח ביניהם כהויה הנרקמת בין שני קטבים. הן כל תלמיד גימנסיה יודע בימינו כי אחד מגילויי היסוד של ההויה החמרית כולה אינו אלא זרימת אלקטרונים מן הקוטב השלילי אל הקוטב החיובי, ואם החומר נוצר כך יצירה שברוח לא כל שכן.

אני, למשל, איני יכול לראות מוקיון על הבימה בלי שאחוש צביטת כאב בלבי וצער עמוק בנפשי. וכן להיפך: כל אימת שאני צופה בהאמלט הפצוע המדקלם במיקצב שקספירי את המונולוג האחרון שלו בעוד הרעל מחלחל בעורקיו או בי’וליה המזדרזת לפסוק את פסוקה הפאתטי כלפי הפגיון הנעוץ בחזה, בא החיוך ובעל כרחי מרחף על שפתי.

יהא מה שיהא משמעו של החיוך הרי זה אותו החיוך שאני מזמינו לבוא ולרחף גם על שפתותיכם למקרא סיפורי זה, ששמו קינים והגה והי; וטעמי ונימוקי עמי, שכן כבר בהקשר המקורי, כלומר באותו פרק ביחזקאל, שבו — ורק בו — מופיע צירופן של שלוש מלים אלו, זורמים הדברים מן הקוטב השלילי אל החיובי, מן הצער אל ההנאה, מן המרירות אל המתיקות, מן המזעזע אל ה Happy end.

וזה לשון הכתוב:

“וארא והנה יד שלוחה אלי, והנה בו מגילת ספר. ייפרוש אותה לפני, והיא כתובה פנים ואחור וכתוב אליה קינים והגה והי… ואפתח את פי ויאכילני את המגילה הזאת, ויאמר אלי: בן־אדם! בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגילה הזאת, אשר אנכי נותן אליך. ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק”.

ההדגשה היא, כמובן, שלי ולא של יחזקאל הנביא, ואין היא זקוקה לפירושים.

יכולני לסיים בכך את ההקדמה לסיפורי אלמלא ראיתי צורך בעוד מובאה אחת מתוך אותו הפרק עצמו, דהיינו הפסוק ט"ו: “ואבוא אל הגולה תל־אביב היושבים על נהר כבר ואשר המה יושבים שם, ואשב שבעת ימים משמים בתוכם”.

דין הוא שאציין כי המלה “משמים” אינה סותרת את מסקנתי האופטימית. מילה זו אינה מביעה צער, יסורים, כאב או יגון, אלא שממון, עצבות־מה, דכדוך נפש, המשתלט על־פי־רוב דוקא לאחר שהאדם בא על סיפורו ומיצה את ההנאה עד תומה. אפשר שמבשר הוא סיבוב שני מקוטב הקינים, ההגה וההי אל קוטב הדבש למתוק ובדרך זו מסמל את יחסיותם של המושגים Happy ו־end — שניהם יחד וכל אחד מהם לחוד.

אני כשלעצמי הבאתי פסוק זה לא בשל המלה “משמים”, כי אם בשל המלה “תל־אביב” המצויה בו. להלן יתברר כי לא בכדי עשיתי כן. מכל מקום איני מתכוון לעמוד כאן על התהליך הפסיכולוגי, ובמקרה שלפנינו תהלך כמעט פיסיאולוגי, שבהפיכת מגילת הקינים למעדן דבש, שכן בניגוד למקובל ולמוסכם לגבי יצירה אמנותית זו הקרויה סיפור, לא יסוב סיפורי על האדם. לא ולא. הסיפור, שאתם עתידים לקרוא, כולו קודש הוא למלים, למלים כשלעצמן, Per se כלשון המשפט הרומי an und fur Sich בלשון הפילוסופיה הגרמנית, ולא עוד אלא שתחולתו על שלוש מלים בלבד: קינים והגה והי.

גבירותי ורבותי! קורותיהן של שלוש מלים אלה על גלגוליהן ותהפוכותיהן אוצרות בקרבן מאבק בין טוב לרע, בין אלהים לברואיו ובין אדם לבוראו בשיעור שאינו נופל מזה שבשלוש דמויות מתוך טרגדיה יונית או בשלושה גיבורים מתוך רומן של דוסטוייבסקי, ועלילותיהן יש בהן קומיות טרגית וטרגיות קומית ממש כבעלילותיו של דון קישוט, ואולי למעלה מזה.

קינים והגה והי. הרשוני נא, קוראי הנכבדים, להציגן לפניכם בזו אחר זו — ראשון ראשון ואחרון אחרון — ולערטל לנגד עיניכם את מלוא עצמת אורן הגנוז.


 

קינים    🔗

השורש הוא קין. ואל נא תיראה כפגם בעיניכם העובדה שאני פותח סיפור בחשיפת השורש של גיבורו. אף לוא נסב סיפורי לא על מלה, אלא, למשל, על דמות מיתולוגית, נניח על אורפיוס, חזקה עלי שגם אז הייתי מתחקה על שרשו של השם, כדי לעמוד מתוך כך על טיבה ומהותה של הדמות. מן הסתם מציץ הייתי באנציקלופדיה ומצטט מתוכה לאמור: “יש מפרשים אותו (את השם אורפיוס) בודד, ולפי זה היה אורפיוס זמר מתבודד ומשוטט בשדות וביערות, ויש מוצאים בו את ההוראה של “אופל” — רמז לטיבו החתוני (שמתח לאדמה, בשאול של אורפיוס”.

לא במקרה בחרתי לי לדוגמה דוקא את אורפיוס הזמר והמנגן. אף השורש קין — לדברי מנדלקרן — מורה בסורית, בערבית ובכושית על השירה ועל הנגינה בכלל, ורק בעברית נתייחד לאבל והספד. עובדה היא כי בתרגום יונתן קרויה אחותו של תובל קין נעמה בשם מרת קינין וזמרין — בלשון ימינו: אלופת הזמר והשיר — ויש לשער כי לגבי נעמה היו קינין וזמרין — שמות נרדפים. שיריה הרנינו את לבות שומעיהם אם בעצבותם ואם בעליזותם — הכל לפי טיבם של השירים ולפי מצב רוחו של קהל מאזיניה הקדמונים. על־יד האש — אש התמיד של האדם הקדמון — או במקדשיו הפרימיטיביים הראשונים, היה ההמון צוהל וחוגג, תוקע ומריע, מחלל ומרקד, מפזז ומכרכר, ורק זעיר שם נתעגל מעגל צר סביב נעמה והדומות לה, ואיי ליריקה קמאית, תוגת עולם, תוגת כל חי באשר הוא חי, הטבועה במיקצב קיומה האדיש של הבריאה כולה, נתהוו, צצו ועמדו איתנים כסלע נוכח נחשולי הפרע של מצהלות ההמונים המשתוללים. ושמא היו המאזינים הללו מאבות אבותיהם של העברים שבמרוצת הדורות ייחדו את הקינים לבכי ולמספד עד שיבוא מי שיבוא — יחיד או דור שלום — ויחזיר לקינים את משמעותם המקורית?

אפשר שכך הוא ואפשר שאין זה כך — דבר זה אינני יודע. אבל יודע אני כי עם צמיחת הציביליזציה והתעצמותה בימי קדם התנוונו צאצאיה של נעמה. אותה מרת קינין וזמרין כנה ופרימיטיבית, והפכו למוסד קבע העוסק בהספד בחינת מצוות אנשים מלומדה. נשים חשופות שד ופרועות שיער חקוקות בתבליט מצרי עתיק שבקברו של פקיד ממלכה נשוא פנים. זרועותיהן נשואות השמימה ועיניהן זקופות מעלה ומבכות הן את האציל המת. וכל רואן מכיר בחוש כי המספד אינו אלא טקס שעובד בידי כוהן על כל פרטיו ודקדוקיו והבכי אינו אלא מנגינה שחוברה בידי מלחין ממשרתי החצר. נעמה הפכה לנעמיזם, מרת הקינין הספונטנית למקוננת מקצועית.

נשובה נא איפוא אל שורשם של הדברים, אל קין.

שימו לב, גבירותי ורבותי, כי באמרנו קין מתגלגלים אנו בלי משים שבעה דורות אחורה מנעמה, ממש אל ערש האנושות, אל בנו בכורו של אדם הראשון, אל קין בכבודו ובעצמו, קין — אבי אבות אבותיהם של כל הקינים על כל מובניהם ומשמעויותיהם.

קין רצח את הבל אחיו. לוא על בני אדם סיפרתי, הייתי מתאר את הבל הרועה ברוח האידיליה הפאסטורלית. יושב לו הבל על גבעה, מחלל בחלילו, ואלו בכורות צאנו וחלביהן מתקטרים מעל פני המזבח. ריח שישליק אוטנטי, כזה שבמסעדות עכו ונצרת, מתפשט בחלל, ועשן מיתמר אל על. הכבשים משוטטים באחו. ענן בצורת כרוב או כרוב בצורת ענן מצטחרר על פני תכלתו הזכה של רקיע השמים. “סביב תשלוט שלוות השקט, עלה בל יתעורר”. במתיקות דבשית זו, שהיקום כולו שרוי בה, אין צורך בדמיון רב, כדי לשער שאותו כרוב־ענן צח מסמל את העובדה הניצחת כי אלהים רצה את קרבנו של הבל. שהרי זה קסמו הגדול של הקדוש־ברוך־הוא, שעם כל שגבו וכליכלתו לא אחת מחונן הוא את עצמו במידות אנושיות עד מאד. וכשם שהאדם רואה בו אות ומופת לו (מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון וכו'), כך יש שבורא העולם משים לו בשר ודם כדגם לעצמו. מה האדם (על־כל־פנים כותב השורות הללו) מעדיף ריח של צלי על ריחה של חיטה קלויה, אף הוא כך. על כן שעה אל מנחתו של הבל ואל קין ואל מנחתו, מנחת פרי האדמה לא שעה. כצליל פרא של סכסופון מתוך תזמורת ג’אז דרום־אמריקנית מגיח קין אל לב עדנתה של הפאסטורלה האדוותית ורוצח את אחיו.

זה משפטו של הבל בסיפור אנושי, אנטרופוצנטרי בלע"ז. אבל סיפורי אינו אנושי. לא האדם עומד במרכזו אלא המלה. המלה במובנה הרחב, החובק זרועות עולם, מעין הלוגוס היוני, שפירושו היסודי מלה ואלו בהשפעת הגומלין שבין היהדות ליוונות בתקופה ההלניסטית נעשה מתווך בין אלהים לאדם, ועוד לפני כן היה לשם נרדף לסדרי בראשית, לסדר עולמי מקיף־כל.

והנה לאורו של סדר עולמי זה אנוס אני לצלול אל נבכיו של השם הבל ולקבוע בודאות כי שם זה מטבע ברייתו צפן בחובו את כליון נושאו. הבל־פה הריהו סמל למציאות רגעית שאינה בת־קימא. ואחד מראשוני הניהיליסטים בעולם, בנסותו לשלול את כל היש, פותח את ספרו במשפט שהפך לשגרה, לאמור: הבל הבלים הכל הבל. על כרחנו מגיעים אנו לידי מסקנה שבתוך תוכו של בנו הצעיר של אדם הראשון חלחלה האידיאה של הכליון במובנה האפלטוני, עצם החדלון העולמי כולו, מות אדם, קץ כל בשר, כלות עולם. מכאן שקין לא עשה אלא מה שהוטל עליו מגבוה, מילא שליחות, ביצע את צו הגורל, החיש את התהליך שאין מפלט ממנו, כאותו רופא המזריק מנת מורפיום מוגדלת בעורקיו של חולה סרטן.

אכן, משימת אימים הוטלה על קין: רצח אח. ולא במישרין, לא בפקודה מפורשת נצטווה לעשות מה שעשה, כי אם בעקיפין, בדרך פרובוקטיבית, בדרך של ניצול החולשות האנושיות. כבמאי אמן ביים הגורל מחזה מדנים, קנאה פעוטה ושנאת אחים. השחקנים ביצעו בכובד ראש את תפקידיהם בטרגדיה זו, ואלו הוא, הגורל, סדר הבריאה, יכול היה כפונטיוס פילאטוס לרחוץ בנקיון כפיו ולנער מעצמו כל אשמה.

ברם משימת הרצח ההרסנית היתה רק מטלת אקדמה ליעוד אחר, שאותו הגורל עצמו ייעד לקין, ודוקא יעוד קונסטרוקטיבי, שכן קין ולא אחר היה הציביליזטור הראשון, אביה ומחוללה של התרבות האנושית; תרבות שאינה אידילית־פאסטורלית כל־עיקר, אלא תקיפה ואכזרית, שסועת ניגודים, מושחתת וכמהת מוסר (שהרי הא בהא תליא), אבל צומחת אורגנית ומתפתחת דיאלקטית. תרבות זו מקומה בערים מאז ומעולם, מנוא־אמון עד בבל, מאתונה עד ירושלים, מרומא עד פאריס וממוסקבה עד ניו־יורק. הציביליזציה ראשיתה מצער (לוטש כל חורש נחושת וברזל) ואחריתה שוגה מאד (פצצת מימן וספוטניק), אך תנאי מוקדם לקיומה הוא מלחמת השמד על כל הרכרוכי, הפסבדו־אידילי, הקיקיוני והחולף שבהוויית החברה האנושית — מות להבל!

ולאחר שהאדמה פצתה בפעם הראשונה את פיה לקחת דמי אדם (אלהים אדירים! כמה מיליונים פעמים עתידה היא עוד לפצות מכאן ואילך את פיה כדי לטעום ממשקה עועים זה הערב לחיכה שאינו יודע רויה!) נטש קין את החקלאות ויהי בונה עיר.

ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך, ויוולד לחנוך את עירד. ועירד ילד את מחויאל, ומחויאל ילד את מתושאל ומתושאל ילד את למך. ויקח למך שתי נשים, שם האחת עדה ושם השנית צילה. ותלד עדה את יבל, הוא אבי יושב אוהל ומקנה, ושם אחיו יובל, הוא היה אבי כל תופש כינור ועוגב. וצילה גם היא ילדה את תובל־קין, לוטש כל חורש נחושת וברזל.

ואחות תובל קין נעמה, היא היא נעמה, שבתרגום יונתן מתוסף אל שמה התואר מרת קינין וזמרין.

הנה כי כן בפיסקה אחת מבראשית ד' בתוספת מחצית משפט מתרגום יונתן מיציתי בפניכם את טיבה ואת מהותה של הציביליזציה העירונית הראשונה. ברור כשמש, כי יבל היה הממונה הקדמון על התעשיה הקלה, על הטכסטילים הפרימיטיביים, מעשי ידיהם של יושבי אוהל ומקנה. אכן, גבירותי ורבותי, מבקש אני בכל לשון של בקשה שתרדו לעומקו של הפסוק המתאר את יבל ולא תיגררו אחרי הרושם החיצוני העלול להטעותכם כך שתראו באחד מצאצאיו של קין מעין נסיגה אל דמות פאסטורלית מסוגו של הבל, רועה המשוטט באחו ומחלל בחליל. דין הוא שיהא ברור ומחוור לכם, כי לא רועה צאן היה יבל, אלא יושב אוהל ומקנה, וההבדל בהגדרה משקף את השוני המהותי לא רק בעיסוקם כי אם גם בטיבם, באפיים ובמעמדם החברתי של שתי הדמויות הקדמוניות.

יבל היה איפוא הממונה על התעשיה הקלה. כיון שבימיו עוד לא בוית הסוס, יש להניח כי גם התחבורה, שהתנהלה על גבי חמורים וגמלים, היתה בשטח שיפוטו. ואלו תובל קין הקים את התעשיה הכבדה בעירו המתועשה של קין, שהרי המונח תעשיה כבדה אינו אלא פאראפרזה מודרנית של הפסוק לוטש כל חורש נחושת וברזל.

וכמו בכל עיר ואם בעולם אף בעיר חנוך צמחה התרבות הרוחנית במקביל אל התרבות החמרית. יוצאי חלציו של קין טיפחו את האמנות, ובראש וראשונה את מלכת האמנויות, את פאר יצירת רוחו של המין האנושי, את המוסיקה. יובל תפש כינור ועוגב ונעמה החרתה אחריו בזמר ובשיר.

לא אבוא לחזק את דברי בראיות היסטוריות. לא ארחיב את הדיבור על סברותיהם של ההיסטוריונים בדבר שבט הקינים, זה השבט העתיק, אשר בניו — כך גורסים ההיסטוריונים — היו העובדים הראשונים במכרות המתכת שבסיני. אין זה מעניני לעמוד על השיטות הקדומות של הפקת עפרות הנחושת ועיבודן, שיטות, שהקינים השקיעו בהן עמל רב, ואין תימה כי לאחר יום עבודה מפרך היו הפועלים היגעים נותנים בשיר קולם ותופשים כינור ועוגב להפיג את ליאותם, להתפרק מיגונם ולהתבדר מקשי יומם עם שכתובת הקעקע החרותה על מצחם (מעין אות קין, שהיה סימן היכר לפועלי תעשיה קדמונים אלה) מצטהבת לאור הירח על פני עורם השזוף והשחום. לא. לא אתעכב על כל אלה, שהרי לא אחת הדגשתי וחזרתי והדגשתי כי לא על בני אדם יסוב סיפורי. רק פיסקה אחת קצרצרה אביא דרך אגב, ואף זו לא מספרי היסטוריה כי אם מספר כימיה לאמור: קשיותה של הנחושת הקדומה באה לה מן הזרחן המתהווה בעת הצירוף של העפרות בנוכחות אפטיט, דם ועצמות (ושמא עצמותיו של הבל הן הן שמקשות את עפרות הנחושת הטמונות באדמה, אשר פצתה את פיה לקחת את דמו) — ושוב אשוב אל גיבורי המלים ובהן ורק בהן אתמוך את יתדות הציביליזציה של פרומיתיאוס המקראי.

ושלוש הן המלים, אשר תשמשנה לי ראיות:

א. השם יובל. יובל בין השאר פירושו כידוע נחל, פלג, נהר. והרי כל בר־בי־רב יודע כי הציביליזציות הראשונות בתולדות האנושות מסין ועד מצריים ומבבל ועד הודו צצו סמוך לנהרות.

ב. שוב השורש קין. בארמית משמעו: לצור צורה, לעצב. ובמדרש רבא פרשה כ"ג נאמר וקינן קנטורין, כלומר עיצב אותם בדמות של הקנטאור היוני. מכאן שהשורש קין כרוך לא רק במוסיקה כי אם גם באמנות הפלאסטית.

ג. דורות רבים לאחר תובל קין עדין נשאו עליהם כמה מכלי הנשק את שמו של קין, כגון להב חניתו של ישבי בנוב (ומשקל קינו שלוש מאות משקל נחושת — שמ“ב ט”ז). כלום ישנו בעולם סימן מובהק יותר לציביליזציה אנושית מאשר כלי מלחמה והרס?

אכן, קין נתן לאנושות ציביליזציה של ממש כשם שפרומיתיאוס הביא לה את האש. שניהם — פעלם מצוה הבאה בעברה, אבל קיים הבדל תהומי בין פרומיתיאוס לבין קין. פרומיתיאוס הפר את פקודת האלים, בלשון חז"ל הרי זו עברה על מצוות שבין אדם למקום. ואלו קין רצח אדם. חטאו הוא חטא מוסרי, עברה על מצוות שבין אדם לחברו. שניהם נבצר מהם להגשים את יעודיהם ללא חטא. כיון שהאלים גנזו את האש ושמרו עליה מכל משמר לא היתה לפרומיתיאוס ברירה אלא לגנבה מהם. כיון שנגזר על קין למצות את מלוא משמעותו החברתית־היסטורית של השורש “קין” הוצרך להכחיד מן העולם את כל החבוי במושג “הבל”. טיבו של החטא הוא שקבע את מהותו של העונש: פרומיתיאוס פעלו התמיד ברציפות שלא נותקה מעולם, והוא עצמו נענש אישית, ואלו קין גופו חונן (וישם אלהים אות לבלתי הרוג אותו כל מוצאו), ולא עוד אלא שהוכרז ברבים כי כל הורג קין שבעתיים יוקם, אבל ענשו עונש חברתי־היסטורי: מפעלו נידון להתנווונות ולכילה.

תרבותו של קין תרבות רווית עוון היתה. משחר ימיה העיק עליה החטא המוסרי.

קין בנה עיר. “היה כל ימיו בונה העיר… ובנה מעט בטורח ועמל… ויבנה מעט ולא יצליח את דרכיו”… (רמב"ן).

היו בה באותה עיר בתי חרושת לתעשיה כבדה ולתעשיה קלה, אולמות למוסיקה ולמחול, קונצרטים לכינור ולעוגב, אך אושר לא שרה עליה. חטא מוסרי, אף אם נעשה על פי צו הגורל, לעולם הריהו שורש פורה רוש ולענה. שחיתות, תאוות בשרים, זימה — כל אלה פשו כנגע בעירו של קין. למך לקח שתי נשים. “אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש. זו שהיא לתשמיש משקה כוס של עקרין כדי שתעקר ומקשטה ככלה ומאכילה מעדנים, וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה” (רש"י). נראה כי הארוטיקה טופחה במידה מוגזמת, וכזכר סארקאסטי לאותה אוירה נשתייר עוד בגמרא המושג קיין, שפירושו בעל אשכים גדולים (קיין בביצים, גברתא בגיד — בכורות מ"ד).

עד שבא היום המר והנמהר ועל כל אותה הציביליזציה הקיץ הקץ. מבחינה היסטוריוסופית צדקה העברית עם שייחדה את השורש קין לאבל ולמספד, שהרי גורלה של הציביליזציה הקינית עשוי לשמש אות ומופת לכל הציביליזציות שבאו אחריה. כולן כאחת עתידות היו לשקוע במוקדם או במאוחר. שת, בנו השלישי של אדם הראשון התחיל את הכל מחדש. ובעוד כשמונה־תשעה דורות החל נוח בשלישית.

ואף־על־פי־כן מנצחת ההיסטוריה את הגורל. אין עבר היסטורי — ואפילו עבר שאבד עליו כלח — שאינו מקרין זהרורים אל תוך העתיד גם לאחר שקיעתו. זעיר שם הסתננו שברי מפעלו של קין אל תוך תרבויותיהם של שת ושל נוח. בנו של אנוש מתקרא קינן ובתיבת נוח מצויים קנים. ואנו, שנתבסמנו מתורת החן של המלה, לא נרהיב עוז לבטל את השפעתו של קין על הדורות הבאים לאור פקודתו המפורשת של הקדוש־ברוך־הוא אל נוח: “קנים תעשה את התיבה”.

כן, גברותי, ורבותי, קורטוב מרוחו של קין חדר גם אל הציביליזציה החדשה שלאחר המבול והוא מגולם בקניה של התיבה. ברם, כאן רואה אני חובה לעצמי לעשות אתנחתא קלה. איני יודע אם שמתם לב לכך שתוך כדי הזכרת הקנים הללו יצאנו בלי משים מתחום השורש “קין” ומבחינה לשונית נמצאים אנחנו בשטח תחולתו של השורש קנן, שכן קנים מקורם לא בקין אלא בקנן. אין לי שמץ של ספק כי לא חטאתי למהותן המיתפיסית של המלים, ואף־על־פי־כן נדמה לי כי מן הראוי שאוכיח כי הסגת גבול זו לגיטימית אף מנקודת מבט דקדוקית טהורה.

כידוע, גזרת נחי עין וו' (ועין יו"ד) וגזרת הכפולים אחיות הן בלשון העברית ולא אחת יקרה כי תתחלפנה זו בזו. נוד ונדד, סור וסרר, שית ושתת ועוד רבים כמותם משמשים בלשון בערבוביה ומביעים אותם המושגים עצמם. לא חרגתי איפוא מגדר המקובל בהסמיכי את הקן לקינה.

ועכשיו, לאחר שהנחתי את דעתם של המדקדקים, רשאי אני לחתור אל הקשרים שברבדים עמוקים יותר ולחשוף את הסיבות התת־קרקעיות, שהדקדוק משועבד להן והן אינן משועבדות לו.

אכן, קוראים נכבדים, הפיכת קין לקנן וקינה לקן יש בה משום אידיליזציה ואידיאליזציה של העבר. התרבות הקינית נחרבה, היסוד התעשייתי־עירוני, המומנט המוסיקלי־אמנותי שבה, גילוייה הדיוניסיים־ארוטיים — כל אלה נמחו מזכרון הבריות, ומה שנשתמר במרוצת הדורות נתכסה דוק של ורידות־אידילית, עודן עד לבלי הכירו ועל פי חוק הדיאלקטיקה ההגליאנית הפך לאנטיתיזה של עצמו: למעין אלגוריה, סמל ומופת לחיי משפחה רגועים, שלום־בית, שלוה, ציוץ צפור — כללו של דבר, לכל מה שהמלה קן מעוררת בתודעתנו. והקדימני בכך בלעם, שאמר בראותו את הקיני: איתן מושבך ושים בסלע קנך. אף במשנה מצויה מסכת שלמה הקרויה מסכת קנים, אלא שבמסכת זו משמשות הקנים מונח פולחני־טכני ומשמעו זוג צפרים המוקרב קרבן לאלהים — עולה או חטאת.

צר לי על שאיני בקיא בכרונולוגיה של העולם העתיק ואיני יודע כמה שנים מפרידות בין קין לבלעם ובין בלעם לבין חכמי המשנה. לוא ידעתי בדיוק את מספר השנים חזקה עלי שהייתי מרכיב נוסחה מתימטית המביעה את הדיאלקטיקה ההיסטורית של הלשון, זו הלשון ההופכת קינים לקנים על מנת להקריב עולה וחטאת את דריהם של הקנים הללו.

דומני שכבר הודעתי לכם, גבירותי ורבותי, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי לא אעסוק במחקר היסטורי־עובדתי, ומובטחני כי איש מן הקוראים לא יאשימני בכך שכל הכתוב לעיל מבוסס, חלילה, על עובדות. מתוך כך נמנעתי מלהרחיב את הדיבור על שבט הקינים ההיסטורי, שלכל הדעות היה קיים במציאות, ולא הזכרתיו אלא כלאחר יד. ברם, כיהודי איני רשאי להתעלם מן היחסים ששררו בין הקינים לבין עם ישראל.

זכורני כי בימים שבטרם קום המדינה הרבינו להשתמש במונח “השאלה היהודית”. רוסיה והשאלה היהודית, גרמניה והשאלה היהודית וכו‘, וכו’. עכשיו שזכינו לעצמאות יכולני לדבר על ישראל והשאלה הקינית.

לא ארחיק לכת כאותם מבין חוקרי המקרא הסבורים כי משה רבנו קיבל את אמונת יהוה מיתרו שהיה קיני. אף־על־פי־כן דין הוא שאציין כי כל המקורות מעידים פה אחד על יחסי ידידות בין הקינים לבין מלכות ישראל בימי קדם, ואין לבטל במחי־יד את הסברה המונה את הקינים בין שבטי ישראל.

בעלי סברה זו מסתמכים כדרכם על פסוקים במקרא ועל תעודות עתיקות מחוץ למקרא, ואלו אני לשיטתי אלך: מלים, שמות, גלגוליהם והשתלשלויותיהם.

בתקופת ההתנחלות תקעה יעל הקינית יתד ברקתו של סיסרא שר צבא יבין מלך חצור. בתקופת שיבת ציון כרתה יהודית העבריה את ראשו של הולופרניש, שר צבא נבוכדנצר מלך אשור (אשור ונבוכדנצר הם כינויי הסחה לפרס ולמלכה). לבי סמוך ובטוח כי לפנינו אותו הסיפור עצמו בשתי מהדורות: האחת מהדורת בית ראשון והשניה מהדורת בית שני. ואם יעל הפכה ליהודית דייני.

ובסיום פרק הקינים של סיפורי אזכיר שלושה שמות ערים, המופיעים במקרא בזה אחר זה: קינה ודימונה ועדעדה. חשיבותה של שלישיה זו תתחוור לכם במערכה האחרונה והמכרעת, זו הקרויה בסיפורי “אפילוג”. לפי שעה איני מבקש מכם אלא שתשימו לב לשלושה שמות אלה ותנצרום בזכרונכם. הן לא רק בסיפור בלשים, כי אם גם בגדולים וטובים ממנו יש שפרט פעוט, שלכאורה נמסר כלאחר יד, מתגלה בסופו של דבר כגורם בעל חשיבות מכרעת בעלילת הסיפור ובחיי גיבוריו.


 

הגה    🔗

כל עוד עסקתי בקינים לא נתקשיתי לתחום תחומים לעצמי ולהימנע מפריצת גדרים. הסתפקתי בשורש קין, אף כי גדול ועצום היה הפיתוי להרחיב את היריעה, לכלול בה שרשים אחרים כגון קנה וקנא ולהשיח דברים מרתקים ומזעזעים על קנאה ועל קנין, ואפילו על קנים בקוף קמוצה כגון קנה־נשימה וקנה־מידה, קנה־סוף וקנה־רובה. לא עשיתי כן, אף־על־פי שחוה בכבודה ובעצמה גזרה את שמו של קין משורש קנה מתוך משגה שביומרנות אמהית (קניתי איש את אלהים). לא עשיתי כן אף־על־פי שרוב רובם של הפרשנים המסורתיים מסמיכים קין לקנאה ועל רקע זה מסבירים את הרצח הראשון בתולדות האנושות ממש כמעשה הפסיכולוגים בימינו אנו. לא עשיתי כן אף־על־פי שמבחינה אמנותית גרידא קוסמים לי מאד קני המנורה שבאוהל מועד ולא אחת נתאויתי לתארם כפתור ופרח כפתור ופרח. לא עשיתי כן משום שסבור אני כי איני רשאי לחרוג ממסגרתו של שלד מיבנה מסוים, וכל עוד עסקתי בקינים, חשתי, כאמור, כי אין זה למעלה מכוחותי להישאר בתחומה של מסגרת זו. ואלו עכשיו, בהגיעי אל ההגה אימה נופלת עלי ושוב איני בטוח כל עיקר אם אמנם אוכל לשלוט ברוחי. משול אני לחובב אמנות שהזדמן אל המוזיאון הבריטי או לגרגרן שהוזמן לארוחה סינית, שתפריטה כולל כחמישים־ששים מנות. זה מאבד את עשתנותיו למראה שפע המוצגים הרומזים לו מכל עבר וזה רוחו מתבלעת מן המטעמים המעלים את שלל ניחוחותיהם באפו.

הגה… לכאורה אין זו אלא מילה פשוטה ותמימה, אך… אל אלהים! איזה אוצר בלום גנוז בשלוש אותיותיה. מושגים מופשטים וחויות נפש, צער עולם ומחשבה צלולה וקרה, מתחים וניגודים, דברים והיפוכיהם, יחסי אנוש ויצירות רוח, רחשי לב ומערכי חברה.

גבירותי ורבותי! מימי לא עסקתי באדריכלות, אבל הפעם יכול אני לבנות היכלי נוי ולהקים ארמונות תפארת על גבי כל אחד ואחד מן המובנים המשתמעים משורש זה במפורש ומכללא. ברם, דוקא רחבות אינסופית זו היא שגוזרת עלי צמצום, שאם לא כן אין לסיפורי סוף, והרי בתחילתו הבטחתי לכם סוף, ולא עוד אלא סוף עליז ושמח.

אין לי ברירה איפוא אלא לדחוס את שדה השפעתה של המלה הגה אל תוך מיטת סדום של כמה הגדרות מועטות; ואת הארמונות וההיכלות על צריחיהם וקמרוניהם תבנו אתם, גבירותי ורבותי, כיד דמיונכם הטובה עליכם — אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שתכוונו לבכם. דין הוא שאציין כי בעשותי כן איני מחדש דבר בימינו, שהרי האמנות המודרנית כולה דורשת מן הצופה, מן המאזין ומן הקורא השתתפות פעילה — ולא סבילה כבימים עברו —ביצירה האמנותית, והיא הולכת ומגבירה את דרישתה עד שהצופה נעשה אמן והאמן הופך למין קטליזטור ותו לא.

והרי הרשימה לפניכם:

א. עיון (והגית בה יומם ולילה — יהושוע א' ח').

ב. דיבור (פי צדיק יהגה חכמה — תהילים ל"ז ל').

ג. השמעת קול סתם (כיונים הגה נהגה — ישעיהו נ“ט, י”א).

ד. פטפוט חסר משמעות (המצפצפים והמהגים — ישעיהו ח‘, ט’).

ה. ביטוי ברור הנשמע במפורש (הגיה, הגיית השם באותיותיו).

ו. מחשבה מעמיקה (הגות).

ז. רחשי לב והבעת רגשות (הגיון — שירי הגיון).

ח. מוסיקה (הגיון בכינור — תהילים צ"ב, ד').

ט. חשיבה נכונה ומאורגנת (הגיון — תורת הגיון).

י. הסרה, הרחקה, הזזה (הוגה מן המסילה — שמ“ב כ', י”ג).

י"א. הבל־פה, נשימה (כלינו שנינו במו הגה — תהילים ד‘, ח’).

י"ב. תורה (אין הגה אלא תורה — בראשית רבא, פרשה מ"ט).

י"ג. דקירה, חשיפת פצע במשמעות של זריית מלח על פצעים (היגו מכתה — איכה רבתי).

ואחרון אחרון חביב:

י"ד. מכשיר במכוניות, בסירות, בספינות, במטוסים ובשאר כלי רכב המשמש להטותם ולכוונם לכל עבר.

עיניכם הרואות כי במשיכת קולמוס אחת מניתי ארבע־עשרה משמעויות־יסוד לשורש הגה. מתוך שקיבלתי על עצמי את גזרת הצמצום נמנעתי מלנגוע בשרשים הקרובים לו קרבת דם כשאר בשר, כגון, יגה, נהג, נגה, ובמלים הנגזרות מהם: יגון, תוגה, נהג, נוהג, מנהג, מנהיג, התנהגות, נוגה וכו' וכו' וכו'…

רשות הדיבור, גבירותי ורבותיי לדמיונכם היוצר! ואני לא ארשה לעצמי אלא הערה אחת בלבד ואף זו אינפורמטיבית גרידא: המלה הגה במובנה המקובל ביותר בתקופתנו, שהשימוש בו כה שכיח בטכניקה המודרנית (מכוניות, ספינות, מטוסים!) מצויה לראשונה דוקא בפיוט מעריב ליום הכיפורים. האין זו ראיה ניצחת לקטביותה הפתטית של מלה זו, שהיא גיבורה של הפרק השני בסיפורי?


 

הי    🔗

מוצאה מנהי, ונהי מקורו בנהה. כל נהיה יש בה מן הנהי, כי אין אדם נוהה אלא אחרי הטמיר, הנעלם, שאינו ניתן לשגה. בתקופת גאותה של הקיסרות המצרית העתיקה עמד בראש הפנתיאון שלה האל אמון, שפירושו במצרית נסתר, נעלם, טמיר. משה רבנו התחנך בבית פרעה, מרד באלהי מצרים, והמליך את יהוה על העולם כולו. האותיות המרכיבות את המלה הי מהוות את ראשיתו של השם המפורש, את הנהיה אחרי הטמיר, הבלתי מושג.

יש סבורים כי שתי אותיות אלה הן הן השם המקורי, היסודי, הקדום של בורא העולם: יה! שכן “יה!” היא קריאת התלהבות ראשונית, קמאית, ספונטנית, פרימיטיבית, ואולי אף ההגה הראשון שהאדם הקדמון הוציא מפיו בשוותו לו משמעות מושגית, צליל שנעשה ברבות הימים לאבי אבות אבותיהן של המלים ההגויות והכתובות, יסוד מוסד ללשון בני האדם על שבטיהם ואומותיהם, זו הלשון שהיא — אחרי ככלות הכל — מותר האדם מן הבהמה, מותר יחיד ואין בלתו.

יה — וה — מפרידים בעלי הקבלה. ובימיו של שבתי צבי אמרו כי הגאולה תבוא כשהה’א שבשם המפורש תתחבר עם הוו', אלא שלפני כן יבואו חבלי המשיח ו“אוי למי שיזדמן כאשר יתבע האריה הגדול את נקבתו” — כמאמר הזוהר.

בימיו של שבתי צבי דיברו בלשון מסתורין דתית ובימינו אנו מדברים בלשון סמלים אמנותית. בימיו של שבתי צבי כתבו על חבלי המשיח ועל הגאולה ובימינו אנו כותבים על השואה ועל תקומת העצמאות העברית. אשר לאריה הגדול התובע את נקבתו, הריני שומר עוד אמונים לעקרוני, עקרון המלים, ומביע אותו הרעיון בדרך נועזת של מתמורפוזה מילולית. כיצד?

חוקרי המקרא טוענים כי אל האותיות “הו” נתוספה אלף, ומתוך כך משמשת המלה “הוא” גם בהוראת שם אלהים. “ותבינו כי אני הוא, לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה” (ישעיהו מ"ג י'). “אני הוא ואין אלהים עמדי” (דברים ל“ב ל”ט). ואנכי אומר: כשם שהקדמונים הוסיפו אלף להבהרה השניה של השם המפורש (הו), כך נבוא אנו ונקדים אלף להברה הראשונה (יה). וכיון שעוד בראשית סיפורי רמזתי על הזרימה מן הקוטב השלילי אל החיובי, רשאי אני לנצל את מושגי ספר הזוהר המסמלים את כל הרע והשטני בשמאל ואת כל הטוב והאלהי בימין ולקרוא את התוצאה שנתקבלה לאחר הוספת אלף אל יה (איה), משמאל לימין, דהיינו היא. לפיכך נוטל אני חירות לעצמי ובחרדת־מה מסיים פרק זה באותיות ה’א יו"ד אלף — היא. ואף שמיד לאחר מעשה זה מצטופפות במוחי היוקד דמויות של נשים ואמהות ועמן אסוציאציות של זריעה, נביטה, צמיחה, לידה ותחיה (עשתורת, איסיס, אפרודיטי, מרים; תמוז, אוסיריס, אדוניס, ישו), איני חושש לא מפני האלילות ולא מפני הטמיעה ואף לא מפני הכפירה, שכן דוקא בתלמוד ובמדרשים משמשות הי והיא בערבוביה, ועיין מארכוס יסטרוב, עמ' 336.

A Dictionary of The Targumim, The Talmud Babli and Yerushalmi, and the Midrashic Literature, Pardes Publishing Hause inc. New York,1950.


 

אפילוג    🔗

לילה אחד באתי לתל־אביב. לא זו שעל נהר כבר כי אם זו שעל גדות הירקון. הלכתי אל מועדון התיאטרון. ישבתי משמים עד שהופיע אריק לביא ושר את שיר הסלע האדום. משום מה נזכרתי בבלעם ובברכתו לקיני: איתן מושבך ושים בסלע קנך. מיד נתישבה עלי דעתי והתחלתי סוקר את הנוכחים. זוג צעיר ישב מולי. בן הזוג הציץ בשעון ורמז בעיניו אל בת זוגו. קמו שניהם ויצאו החוצה. יצאתי אחריהם. היה ליל סתיו צונן ובהיר. הכוכבים הבהיקו כמו בחלל החיצון על פי תיאורו של גאגארין. ממרחק נשמעה המייתם של גלי הים. הם ישבו בג’יפ.

רציתי בטרמפ. שאלתים:

— לאן אתם?

— לדימונה.

— לא לקינה ולא לעדעדה?

שניהם התבוננו בי בתמיהה רבה. לאחר מכן נתנו עיניהם זו בזו ופרצו בצחוק.

התעלמתי מצחוקם.

— אתה עובד שם? — הוספתי לשאול.

— כן.

— מה אתה עושה?

לא ענה לי והתניע את הג’יפ. ידו האחת אחזה בהגה והשניה חיבקה את בת זוגתו.

אמרתי בלבי: הלה מהנדס והוא עובד בכור האטומי.

הג’יפ זע.

— קינים והגה והיא — מלמלתי ועקבתי בעיני אחרי הג’יפ המתרחק. הדלקתי סיגריה ושאפתי לקרבי את עשנה. ותהי בפי כדבש למתוק.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37175 יצירות מאת 1901 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!