רקע
יצחק אורן
הסיפור הראשון

בשעה שפראנץ וידנרייך אמר בדרך של הלצה בקונגרס האנתרופולגים הפיסיים, שנתקיים בקופנהאגן סמוך למלחמת־העולם השניה, כי Homo Sapiens בא כפי הנראה לאירופה הצפונית מארץ־ישראל, קמה המשלחת הנאצית ועזבה את האולם.

ו. פ. אולברייט — “הארכיאולוגיה של ארץ־ישראל”.


 

א    🔗

לא ארבה בשמות רומיים. איני יודע מה כינוייה של אותה קבוצת יצירי אלוה, שעליה יסופר להלן, על־פי מערכת המיון האנתרופולוגי המודרני: Pongidae, Hominoidea Homo neanderthalensis, Sinantropus, Pitecantropus Anthropoidea. Homo Heidelbergensis.. וכו' וכו' וכו'. איני מתמצא בכל השמות הללו. לוא כתבתי לועזית הייתי קורא להם “פרימאטים” — שם כוללני מאד, שאינו מחייב כל־עיקר. אולם כיון שאני כותב עברית במדינת ישראל ובתקופה בה מרבים אנו לחפור במעמקי עברנו ולפשפש בנבכי לשוננו די למצוא בה — במישרין או בעקיפין — אסמכתא למינוח עברי מקורי ששומה עליו להלום כל מושג מודרני במדע, בספרות ובאמנות, הריני מרהיב עוז בנפשי וקורא ליצורים אלה “נמרודים”, כי נמרוד היה גיבור ציד לפני אדני, ואותם היצורים, שבעבר הרחוק מאוד היו נזר הבריאה ובהווה אינם אלא גיבורים של סיפור, אותם היצורים היו ניזונים מבעלי חיים. מאחר שבלועזית הייתי קורא להם פרימאטים — היינו ספק קופים ספק בני אדם — יהא בכך משום המעטת דמות אם אגדירם כחיות טורפות או כעופות דורסים. מוטב איפוא שאוסיף ולא אגרע. המושג צייד, אף שיש בו מן המחמאה לגיבורי סיפורי מבחינת הנורמות של תורת דארוין ועוד יותר מבחינת השקפת העולם של תלמידו ספנסר — הריהו הולם יפה את קבוצת היצורים שתתואר להלן, על אחת כמה וכמה הצייד הקדמון, ראשון הציידים נמרוד. דוק: המדובר הוא בקבוצת יצורים ולא ביצור אחד. לפיכך נוהג אני היתר בדקדוק, הופך שם עצם פרטי לשם־עצם כללי, ומכאן ואילך אשתמש בצורות לשוניות מיוחדות, כגון: נמרוד, נמרודה, נמרודים, נמרודות.


 

ב    🔗

אחת הנמרודות כרעה ללדת ביכרתי מערתה. על ברכיה כרעה, המחצית העליונה של גופה כפופה אחורנית וידיה תומכות מאחור בקרקע — תנוחה שרק האקרובאטים בימינו מסוגלים להתמיד בה. שערות ראשה המופשל לאחור, שערות ארוכות־עבותות, גלשו כוילון שחור עשוי שתי ללא ערב, ששוליו נשתפלו ונפרשו קווצות־קווצות נפתלות על משטח מחוספס של מצע העלים. והעלים רחבי טרף, מרובי מפרצים וארוכי פטוטרת וירקותם עמוקה, עסיסית, ירקות מלאת של צמח העומד על סף הרקבון.

הנמרודה גנחה. בין גניחה לגניחה נשמעו נשימותיה התכופות והכבדות. שעה ארוכה נשמעו עד שפסקו לפתע. וברגע שפסקו בו ברגע גברו הריחות במערה: ריח טחב, ריח רקב ועוד “בת קול” של ריח שלא נודע כמוהו עד כה. בת־קול ריחנית זו הבקיעה לה דרך בין הריחות השגורים מתמול ומשלשום ועוד מעט היתה כובשת את כל חללה של המערה אלמלא יללת האימים שפרצה מפיה של הממליטה, נתקלה בקירות הטרשים והתרססה לאלפי הדים והדהודים. הקול התמודד עם הריח ויכול לו.

אותה שעה נסתם פיה של המערה ועלטה היתה. לא אבן שנעקרה מצור מחצבתה ונידרדרה במורדו של הר, לא ליש שהרחיק נדוד עד למשכנות נמרודים בשחרו לטרף — לא אלה סתמו את פי המערה. היה זה אחד הנמרודים שחזר מצידו, בן זוגה של הנמרודה שאחזוה צירי יולדה, הוא הוא שהחשיך את המערה בעמדו בפתח ובנסותו להיכנס אל נוהו.

הפתח היה צר והנמרוד גבה־קומה ורחב גרם. שעיר היה מכף רגל ועד ראש. כמעט בזחילה חדר אל המערה פנימה. משנמצא בפנים שבו קרני השמש אל פי המערה והציפו את חללה. היה אור.

מתחת לבית שחיו החזיק הנמרוד משני צדיו את טרפו: איל פרא, עגלת פרא ועז פרא ותור וגוזל. עדיין ריססו הקירות את שרידי צוחת האימים. הנמרוד השליך טרפו על הקרקע, התמתח, זקף אזניו, שירבב צוארו והקשיב רב קשב. הקול נדם והנשימות נתחדשו, אבל עכשיו האיטו קצבן והגבירו עמקותן עד שדמו לנשימותיו של אדם בן ימינו הישן שנת צדיקים (וימינו פירושם במקרה דנן כמאה אלף השנים האחרונות).

הנמרוד פסע לעבר העלים. בכבדות פסע, בצעדים מסורבלים, ראשו מושפל קמעה, גבו קמור ורגליו קצרות ועקומות משל נלאו נשוא את נטל הגוף רב המשקל.

פתאום נעצר בדרכו, רחרח סביבו וחזר על עקבותיו אל הטרף שהביא זה עתה למערה. העז, האיל והעגלה לא היה רוח חיים באפם. כפי הנראה מתו מיתת חנק. התור עדיין פרפר. גוזל העיט היה עוד בחיים. הוא המריא למעלה, נחבט בתקרת המערה וירד על הפגרים. הנמרוד לא גירשו. התבונן בו שעה קלה ושוב פנה ללכת אל הנמרודה.

היא רבצה על צדה. ראשה מוטה על חזה וגופה מכורבל בשערותיה כבשמיכה. בחיקה נח גור־נמרוד. הוא ינק. היא ליקקה את ראשו בלשונה וקינחה את גופו בקצוות שערותיה. משראתה את בן־זוגה הנמרוד רכון מעליה הטתה ראשה אליו הטיה רפה, כמעט בלתי מורגשת, והזריחה קרן אור מתוך עיניה הלאות. הנמרוד פרץ בצעקה. לאמיתו של דבר לא צעקה היתה זו אלא שאגת צהלה אדירה. הוא גח אל טרפו, החזיק בעגלה והתחיל קורע את בשרה בצפורניו ובשיניו. מעצמת הצהלה היה מקדים קנה לושט. נחנק, לועס, בולע ושוב נותן קולו בשאגת פרא צוהלת. הדם טפטף משפתיו ומידיו. לאחר שסיים כירתו שיסע את העז, נטל אחד מכרעיה ובעודו שואג שאגת תרועה קרב במרוצה אל נמרודתו, שזה עתה המליטה, כרע על ברכיו, צבט מבשר ירכה של העז והגישו אל פי האם. היא אכלה. שאגתו של הנמרוד הפכה בהדרגה לנהימה.

אותה שעה פתח התינוק את פיו ופלט קול יללה דקה.

הנמרוד השתתק. זקף אזניו והקשיב. התינוק חדל מילל. הנמרוד הניח את הטרף סמוך לפיה של בת זוגו וגחן אל התינוק. שעה ארוכה סקרו מבעד לשערות ראשה של הנמרודה שעטפוהו כרדיד, ופתאום חלף רטט בגופו האדיר והשעיר: נמרוד נבהל. ואכן היו סיבות לחלחלתו: הרך הנולד לא היה דומה אף כהוא זה לכל שאר הנמרודים שהיו ידועים עד כה. בת זוגו הנמרודה המליטה מפלצת.

והמפלצת גופה לא היה שעיר, ידיה היו קצרות ורגליה ארוכות. אך לא בשל כך נתחלחל הנמרוד האב. לוא ידע להגדיר במלים את סיבת תדהמתו היה אומר כי עיקר הזעזוע בא לו בשל מבנה גולגלתו של בנו בכורו וביחוד בשל הצורה המשונה של לסתותיו. אולם כל שאירע אירע בטרם היות המלה בתבל. לפיכך הוסיף לכרוע על ברכיו רכון מעל לתינוק ושתק. רק גבו הקמור והשעיר רטט קצובות מדי פעם בפעם.

בימינו מצויות מלים למכביר העשויות לתת הסבר למאורע הטרגי שאירע במשפחת הנמרודים.

הביאולוג היה קורא תופעה זו בשם מוטאציה, משמע שינוי פתע שחל בבת אחת בצאצאו של זן אורגאני מסוים. הרי שמוטאציה היא היפוכה של ההשתלשלות שפירושה שינוי הדרגתי המתהווה במשך דורות רבים.

ןאילו האנתרופולוג לאחר שהיה בודק את הרך הנולד היה מציין בפשטות באחת מרשימותיו המדעיות: נולד Homo Sapiens.

אבל אני שהתחייבתי להשתמש במינוח עברי בעל משמעות מיוחדת אקראנו בשם אב־אדם. ושמא אפילו בלי מקף: אבאדם.


 

ג    🔗

אבאדם גדל בקרב הנמרודים כאותו ברבור קטן בין ברווזים, ב“הברווזון המכוער” של אנדרסן. הנמרודים סבלוהו אך לא אהבוהו.

יום אחד הגדיש את הסאה.

אותו יום השתוללה סופת אימים. הרוח גדעה את האילנות. הנמרודים פשטו ביער ושיחרו לטרף. ברוח אפם הריחו את ריח הגשם העתיד להציף בקרוב את היקום כולו ויצאו להביא למערותיהם צידה אשר תשפוק לכל ימות הגשמים, גשמי הזלעפות הממשמשים ובאים. ככל חיתו יער אף הם עמדו בפני בעיה כפולה: לטרוף ולא להיטרף, להביא צידה לעצמם אך לא לשמש צידה לזולתם. היו איפוא מהלכים בזהירות, חושיהם דרוכים, אזניהם זקופות, צואריהם משורבבים וכפות רגליהם דורכות רכות על פני העשבים בצעדה בלתי נשמעת. אבאדם הלך עמהם. עיניו ראו איל פרא נאחז בסבך בקרניו. נעצר ופלט צליל מגרונו. לא צליל גבוה ולא צליל צורם, לא צווחה, לא צעקה ולא קריאת אימים. ספק אם היה בו כדי להבריח איילה קלת רגליים או למשוך תשומת לבו של אריה צמא דם. צליל תמים וצנוע שלא נועד לפגוע או להזיק לשום נפש חיה בעולם. אף־על־פי־כן זעזע הצליל את לבבותיהם של בני עדת הנמרודים. כי עם כל תמימותו וצנעותו היה הצליל מוזר ומדהים, מורכב מבני צלילים ומחלקיקי צלילים אשר כמוהם לא שמעו מימיהם לא הם ולא אבות אבותיהם. היתה זו המלה הראשונה שיצאה מפיו של יצור חי וניסרה בחללו של עולם.

אותה שעה הרעים הרעם והבריק הברק. נהר־די־נור הציף את אמירי האילנות, נחש אש עקלתון התיך את עופרת הרקיע האפור, נעץ עוקצו באחת הצמרות, ועץ עבות, רחב גזע ועתיק יומין, התמוטט, הוטה על צדו האחד, נגדע, כרע ונפל שדוד. אש פרצה מבטנו, פשטה בחריקה על פני הענפים ושלחה לשונות השמימה.

ואל תוך האש הושלך אבאדם. בבת אחת, לא כעדר אלא כפלוגת חיילים ממושמעים ומאומנים כהלכה, אך ללא פקודה מבחוץ כי אם על פי צו המורא הגדול שבפנים. מתוך תחושת עתיד מעורפלת, אינסטינקטיבית, עמומה וחדה כאחד השתערו הנמרודים על דובר המלה הראשונה, יצור נטול שיער, קטן קומה, ארך רגליים, שגולגלתו תמוהה ולסתותיו מופלאות, סתמו את פיו בכפות ידיהם השעירות לבל יזועזע החלל שנית באותו צליל גורלי, נטלוהו בידיהם — זה אוחז ברגליו, זה תופס בכתפיו וזה מחזיק בראשו, אף שכל אחד מהם יכול היה לשאתו על נקלה בזרועותיו לבדו — והשליכוהו אל תוך הכבשן שנתהווה ביער בחסדו של הברק.

בו ברגע ניתך גשם עז ארצה. הנמרודים נסו אל מערותיהם ללא צידה. המדורה כבתה. זעיר שם זעיר שם פעפעו, לחשו ורמצו גחלים בודדות.

המטר לא פסק אלא בעיצומו של לילה. וכשפסק נצנצו כוכבים על פני אותה פיסת רקיע אשר נגלתה מעל לאילן שנגדע ונשרף, ושוב לא הסתיר בצמרתו את עין השמים.

אבאדם שכב אפרקדן ועיניו נעוצות בכוכבים. לכאורה דומה היה כי סופר הוא אותם אך אין זה אלא דמיון שוא. עדיין לא בא לעולם מושג המספר, ואבאדם לא יכול היה לספור את הכוכבים. הוא צפה בהם ותו לא. וכאשר נלאה מצפות חילץ עצמותיו, קם על רגליו והזדקף. טיפות מים נשרו מגופו. אילנות שחורים הקיפוהו מכל עבר. מדי פעם בפעם הניעו ענפיהם וניערו את שרידי מי הגשם.

הופיע הירח ועמו הצללים. דומה כי הכוכבים נעתקו מן השמים אל קרקע היער ומתחת לכל עץ נתהווה עיגול של פסיפס אורצל.

אבאדם פסע מפסיפס לפסיפס. הוא לא הלך בזהירות, חושיו לא היו דרוכים, אזניו לא היו זקופות, צוארו לא היה משורבב וכפות רגליו לא דרכו רכות על פני העשבים בצעדה בלתי נשמעת. הוא לא שיחר לטרף ולא חשש שמא ייטרף. הוא הלך כמי שהולך מארצו וממולדתו ומבית אביו אל הארץ אשר הגורל יראנו.

עד אור הבוקר הלך ללא הפוגה, ומשהאיר השחר נתייגע וישב לנוח.

פיו היה סגור. הוא לא השמיע קול מפחד הנמרודים. אולם בלי משים, כמעט בעל כרחו נתכווצו שרירי לחייו, לסתותיו זעו, שפתיו נעו ומגרונו נפלט צליל.

היתה זו המלה השניה בתבל, והפעם היה לה הד. בקול ענות החזיר היער אל אוזנו של אבאדם את המלה שיצאה מפיו. אבאדם נתחלחל ונשתתק. המלה הוסיפה להדד. מנבכי היער פרצה, רפרפה על צמרות העצים, נשרה מעליהם וחדרה אל תוך אזניו. גדולה מזו: היא נתעצמה ונתעזזה ונדמה לו שהמעמקים שהשמיעוה הם עצמם קרבו אליו מרגע לרגע כמשק אשדות מים הזורמים מפסגות הרים אל ערוצי הפלגים שביערות.

הנה הנה המלה, הולכת היא וקרבה אליו עד כדי מגע פיסי.

ובנוגע בו המלה נגלתה דמות מבין העצים. דמות של נמרודה, אבאדם קפץ על רגליו ומתח שריריו כדי לנוס מנוסת בהלה, אך משום מה נשאר נטוע במקומו ולא גרע עינו מן הדמות. נמרודה זו לא היתה דומה לשאר הנמרודות: היא לא היתה שעירה, ידיה היו קצרות ורגליה ארוכות. אך לא אלה משכו את לבו של אבאדם. לו היה בפיו כל אותו אוצר המלים המצוי כיום בפיותינו היה אומר כי בעיקר קסם לו מבנה גולגולתה של זו שהיא ספק נמרודה וספק מי יודע מי.

הוא קרב אליה וסקרה בעיניו. ראה ראה כי שרירי לחייה נתכווצו, לסתותיה זעו, שפתיה נעו והיא השמיעה צליל. התעלומה פוענחה: לא ההד ענה לו ביער והחזיר לאזניו את המלה השניה, דמות זו שעמדה נכחו היא היא שהגתה את המלה. אלא שבפיה של זו נוסף להגיית המלה גון מיוחד. אם קורא אני להגייותיו של אבאדם בשם דיבור מותר לי להגדיר את הצלילים שניתקו משפתיה של זו כשירה, ולא יהא בכך משום סילוף האמת. היא שרה. על כן אקרא שמה שריה.

למן הרגע ההוא הלכו יחדיו. שרירי לחייהם התכווצו, לסתותיהם זעו, שפתיהם נעו. הם שוחחו זה עם זו. והמלים פרו ושרצו ורבו ועצמו מאוד מאוד ונמלא היער אותם.


 

ד    🔗

בבת אחת, כתנופת מקל קסמים נקטע היער וארץ תלאובות השתרעה לפני אבאדם ושריה. סלעי מגור ורודים־קרחים נעצו צוקיהם ברקיע והטילו צללים מרוסקים על הגוים, גיאיות וביתרונים. שמש מלובנת הכוותה את הפסגות וקרניה צרבו את בשרם הערום, נטול השיער. כפי הנראה עמדה השמש להעביר גם שני יצורים אלה מן העולם כשם שהכחידה מכאן את כל שאר שרידי החיים. וכיון שלא היו חיים בארץ הזאת, היתה זו ארץ אילמת ולא נשמע בה עד עתה אלא קולו של הרוח המיילל בעת סערה ללא גשם.

עתה נשמע בה גם קול שיחם ושיגם של אבאדם ושריה: הם דיברו. וההרים נתמתחו וזקפו ביתר שאת את פסגותיהם במאמץ לקלוט את דבריהם.

מאמץ זה היה מאמץ שוא. אלמלא נבלעו דבריהם של אבאדם ושריה ביללת הרוח אפשר שאדמת הטרשים היתה קולטת את ההגיות היוצאות מפיותיהם ואולי אפילו מפענחתן. אולם מאחר שהרוח ספגה את כל הצלילים שהושמעו בארץ אילמת זו ידעו ההרים כי דבר נפל ביניהם אך לא ידעו מה נפל.


 

ה    🔗

אבאדם ושריה אהבו זה את זו. וכשם שאהבו זה את זו אהבו את ארץ התלאובות, כי לבדם היו בארץ זו ולא היתה בה נפש חיה להחרידם בארחם ורבעם, ברבצם, באהבתם, בשיחם ובשיגם. אף־על־פי־כן לא ארכו ימיהם בה, כי כבד עליהם הרעב בארץ התלאובות. בשברון לב גמרו אומר לשוב היערה. אך לא היער אשר ממנו באו, כי אם על יער חדש, אשר ייתכן כי אין בו נמרודים ונמרודות. ולפני צאתם לדרך נשמעו זה לזו (ואני משתמש במונח שבועה אך ורק משום שאיני מוצא מונח אחר, העשוי להגדיר את המגע המילולי שנתקיים בין השניים ואת היחס בן מגע זה לבן תוצאותו), כי כל אימת שייתקלו בנמרודים לא יוציאו הגה מפיהם. אלמים יהיו, שהרי מבשרו חזה אבאדם כי אין דבר בעולם המפיל חתיתו על נמרודים כמלה היוצאת מן הפה.

ארבעים יום וארבעים לילה נדדו הנמרודים עד שהגיעו אל היער החדש. רגע עמדו מהססים ופוסחים על שתי הסעיפים אך עד מהרה התאזרו עוז ודרכו על אדמת היער הדשנה.

ריחות לחים, ססגוניים, ריחות עתירי משמעות אפפום מכל עבר, האילנות פרשו צמרותיהם — מחסה מלהט החמה, מחסה מרהיב לב ומנעים נפש לעומת נקרות הצוקים הצחיחים. העלים רשרשו. סנאית ניתרה מבד לבד. אבאדם נאחז בזרועותיו באחד הענפים, נשען ברגלו על סיקוס ותפס את הסנאית בזנבה. קריאת התפעלות פרצה מפיה של שריה. יש להניח כי לא היתה זו אלא מלת קריאה דוגמת “יישר כוחך!” או “בראוו” של ימינו. על כל פנים זו היתה מלה: מלה הגויה, מוגדרת, בעלת משמעות. וברגע שנהגתה המלה בו ברגע נמצאו השניים מוקפים עדת נמרודים. אבאדם ושריה נאלמו דום. הסנאית נפלה מידיו של אבאדם. כפי הנראה נחבטה בקרקע עד כדי הלם. היא לא זזה ממקומה.

הנמרודים עמדו על עמדם וסקרו בעיניהם את שריה. היא השפילה ראשה. כננסה היתה לעומתם, לבנת עור וקצוצת שיער. אחד הנמרודים — לפי כל הסימנים הארי שבחבורה — קרב אליה. הרכין ראשו, הרחיב נחיריו ורחרח בה באפו. שיניו נחשפו, עיניו הבהיקו. ברור היה כי רעב הוא לבשרה וצמא לדמה. מוזר: דוקא ברגעים אלה לא דמה לחיה. אדרבה, דומה היה לאדם, כמעט לאדם בן תקופתנו.

פשט את ידו השעירה והרים את שריה בזרועותיו הגרומות. היא שתקה. עדת הנמרודים פרצה בשאגת תאוה. אבאדם קפץ מן העץ והתיצב סמוך לנמרוד הגדול. אותה שעה נראה כגוליבר בארץ הענקים. מעצמת קפיצתו נקטע ענף מן האילן ונפל ברעש: ענף גדול, רחב, מסוקס וכבד־משקל. אבאדם הרימו מן הקרקע והנחיתו על ראשו של הנמרוד. הנמרוד לא הספיק לפלט הגה מפיו. כהרף עין השתרע מלוא קומתו על הקרקע ללא רוח חיים באפו. דם ניגר מגולגלתו. שאר הנמרודים ניצבו זקופים ומתוחים כאילו כפאם שד ולא הנידו אבר. אבאדם הניף את הענף בשניה. הנמרודים נמלטו על נפשם. כשם שהגיחו פתע כך נמלטו פתע בעבי היער. שריה נטלה את הסנאית. אבאדם פסע חזרה אל ארץ התלאובות ומקלו־ענפו בידיו. שריה הלכה אחריו. עדיין נשמרו לנפשותיהם ולא הוציאו הגה מפיהם.

אי־אז לפני ארבעים יום וארבעים לילה, כשעזבו לראשונה את יער מולדתם היה המעבר בין היער לבין השממה מעבר חד, מותחם, מוגדר. למעשה כמעט שלא היה מעבר כל עיקר. נפסק היער ונפתחה השממה. לא כן היער החדש. מער הפריד בינו לבין ארץ התלאובות. ובמער ציפתה להם עדת נמרודים אחרת. שריה נעצרה. הצמידה את הסנאית אל חזה וחיבקתה כחבק אם את גוריה. אבאדם צעד בטוחות לקראת הנמרודים. אצבעותיו לא זזו ממקומם; בלט ביניהם אחד שהיה משכמו ומעלה גבוה מכל השאר. אבאדם קרב אליו, עמד נכחו ונעץ בו את עיניו. היה זה נמרוד זכר מסורבל ושעיר. כל השאר היו נמרודות־נקבות. שערות ראשן העבותות גלשו מכתפיהן ועטפון כלבוש. בידיהן החזיקו טרף: עזי פרא, אילי פרא, עגלות פרא, תורים וגוזלים. אבאדם לא הניף את מקלו, היה ברור כשמש: נמרודים אלה לא היו מסוכנים. אדרבה, אף הזכר גבה־הקומה הכרת פניו ענתה בו כי אין בלבו אלא כניעה ופחד. עיניו נעו בחוריהן והפיקו התרפסות, ראשו היה רכון ומשורבב מעט לפנים. אפילו אזניו הביעו התבטלות. אילו היה לו זנב, ודאי היה מכשכש בו ככלב הרוצה לכפר את פני אדונו. אולם הנמרודים עמדו על שלב גבוה של ההשתלשלות הביאולוגית וכבר לא היה להם זנב. הנמרוד הגדול נפל על פניו לרגליו של אבאדם. הנמרודות נעתקו ממקומותיהן והחלו לנוע לעבר ארץ התלאובות עמוסות טרף לעייפה. אבאדם הלך אחריהן ובעקבותיו פסעה שריה. הנמרוד הגדול היה שרוע על הקרקע ולא הרים פניו עד אשר הרחיקו לכת בשממה. אז נעלם מעיניהם ולא ראוהו עוד.

שוב ריסקו סלעי מגור את קרני השמש והתיכו יקודה על בשרם של אבאדם ושריה. כתריסר נמרודות צעדו בסך לפניהם ונשאו טרף בידיהן. משהגיעו אל הנקרה הראשונה נכנסו לתוכה, פרקו טרפן, הטילוהו בנקרה ושבו על עקבותיהן בדרכן חזרה אל היער.

רק אחת הנמרודות מאנה לשוב עם בנות מינה. היא נשארה בנקרה יחד עם אבאדם ושריה.


 

ו    🔗

בלילה ההוא נדדה שנתו של אבאדם. ריח מגרה, זר ומוכר, דוחה ומושך כאחד, לא נתן לו מנוח. תחילה סבור היה כי הטרף הנמצא בנקרה הוא הממלא את נחיריו חשק שלא ידעו עד כה. אך לאחר שניסה לטעום ממנו נוכח כי לא בו מקור הריח. שבע היה אבאדם, שבע כפי שלא היה מאז בואו לראשונה אל ארץ התלאובות. מסתבר כי הנמרוד המתרפס שלח לו את כל הצידה הזאת לבל ישוב אל היער להרוג את אחיו ואחיותיו. אבאדם לא רצה לשוב אל היער. גמר בלבו להישאר בארץ התלאובות אף אם תכלה הצידה.

שריה ישנה מימינו. משמאלו רבצה הנמרודה. הריח גבר והלך. היה זה ריח קדומים, ריח בראשית, ריח אמו הורתו שבחיקה שכב אי־פעם במערה.

אכן, נודע הדבר: מן הנמרודה בא הריח. אבאדם פשט זרועו ומשך את הנמרודה אליו. שוב חש עצמו טובע בחיקה של אמו. כך חש שתיל־עץ המכה שרשים באדמתו הורתו. ריח הקדומים אפף את אבאדם כאפוף קורי עכביש את הזבוב הנלכד. מחגוי גופה של הנמרודה רווה אבאדם את הריח ודלהו עד תומו ממכמני בשרה.

ומקץ תשעה ירחים ילדה הנמרודה בן. וגם שריה ילדה בן לאבאדם.

היה בנה של הנמרודה שעיר מכף רגל ועד ראש, רגליו קצרות ועקומות, גבו קמור, כתפיו גרמיות וגולגלתו כשל שאר הנמרודים. ובנה של שריה רגליו ארוכות וגופו חלק, גבו ישר וכתפיו עדינות וגולגלתו כגולגלתם של אביו ואמו.

כרע אבאדם על ברכיו, התבונן ברך הנולד לשריה ופרץ בצחוק.

היה זה הצחוק הראשון בתבל. מפתחה של הנקרה יצא הצחוק, נתלה בחודי הצוקים, נשר מן הפסגות, ריפד את הנקיקים וחזר אל נקרתם של אבאדם ושריה.

עדיין לא כרתה שריה את שררו של הילוד והנה צחקה גם היא — בדמיה צחקה. שמעה הנמרודה את קול הצחוק ויצאה מן הנקרה יחד עם גורה הנמרוד. מני אז תועה היא במדבר. אל היער לא הגיעה ואל הנקרה לא חזרה.

ואבאדם ושריה קראו את בנם בשם יצחק.

דוק: לא אני הוא שנתתי הפעם שם לאחת הדמויות שבסיפור. אביו ואמו קראוהו בשמו.

וזה היה השם הראשון בתבל.


 

ז    🔗

אבאדם ושריה ישבו עם בנם בפתח נקרתם כחום היום. בכליון עיניים ציפו לשעת בין הערביים עת ישוך יקודה של חמה ויוכלו לצאת החוצה וללקט ביצי נחשים. אשכר הטרף שהובא קודם בידי הנמרודות כבר אזל.

אמר יצחק:

— אני רעב.

אמרה שריה:

— הבה נשובה היערה.

אבאדם פתח את פיו ונשא עיניו השמימה. כדור צהבהב אדמומי בער באפרורית מותכת. פתאום התחיל מתארך, משרג זרועות־שלוחות אל הקרקע, מתיך את שמי העופרת, מתמשך, זוחל וגולש מטה־מטה במורד האופק.

דמות די־נור פשטה על פני היקום כולו ותכבשנו. והדמות כמוה כאבאדם: ארוכת רגליים, זקופת ראש ועומדת על שתיים.

אבאדם נטל את יצחק בזרועותיו, קרב אל הדמות והושיט לה את בנו. הדמות פשטה שתי זרועות־אש שנתמשכו מסוף הרקיע ועד סופו, אך מיד חזרה בה ושילבתן על חזה. היא לא נגעה ביצחק.

אמר אבאדם:

— קח.

הדמות פתחה את פיה. שררי לחייה נתכווצו, לסתותיה זעו; שפתיה נעו ומלועה בקעו צלילים, ספק צחוק, ספק זימרה, ספק דברים דבורים על אפניהם. רק שלושה ברואים בתבל יכלו לקלוט ולהבין את הצלילים הללו. אך בטרם קלטום והבינום נהפכו הצלילים לרעמים והרעמים לברקים והברקים לגשם. מטר ניתך על האדמה והרווה את פניה הצחיחים של ארץ התלאובות. כהרף עין הדשיאה הארץ דשא ונתכסתה שיחים. בסבך השיחים נאחז בקרניו איל.

יצחק נחלץ מזרועותיו של אבאדם, זינק אל האיל, נאבק עמו ויכול לו.

שוב לא היה רעב.

השמים לבשו גון כחול־כהה. ירח צהבהב הבהיק במרכזם — שריד זעום מראשו של ענק־האש שהצטמצם כדי עיגול. הוא לא דיבר, לא שר, לא צחק. הוא חייך וחיוכו היה אילם.

אבאדם סגר את פיו וכבש פניו בחול.

יצחק נצמד אל אמו. הוא אמר:

— מה נורא הסיפור אשר סיפרת, אבי.

היה זה הסיפור הראשון בתבל.


 

ה    🔗

ידועים הם דברי הפתיחה לאוונגליון של יוחנן:

“בראשית היה הדבר והדבר היה את האלהים ואלהים היה את הדבר”.

לאחר כל מה שסופר הריני מרשה לעצמי לשפר את נוסחתו של יוחנן ולהכניס בה תיקונים והוספות, לאמור:

“בראשית היה הדבר. והדבר היה לסיפור, והסיפור היה את האלהים ואלהים היה את האדם”.

נקל לראות כי נוסחתו של יוחנן מביעה התרחשות אחידה, אל־זמנית, ואילו בנוסחתי שלי ניתנת דריסת־רגל למושג הזמן כגורם פעיל.

האוונגליון של יוחנן נכתב במקורו יוונית. למעשה מופיעה בו המלה לוגוס שפירושה לא רק דבר, מלה, או בנוסח קדמונינו מאמר, אלא גם תורה, הגיון, שכל. צדק איפוא מי שאמר: מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37175 יצירות מאת 1901 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!