א    🔗

מהרתי. הרימותי את החבילה שבידי השמאלית והשתדלתי להדקה היטב אל המתנים כדי שלא תתגלגל. האצבעות המתוחות של ידי הימנית קפאו ממשקל המזודה שהתנודדה וטפחה על שוקי. רגע נצנצה מחשבה לעמוד, להוציא ממחטה ולנגב את הזעה שהרטיבה את המצח, זרמה מעל לגבות העינים וטפטפה מקצה האף הלוך וטפטף על החולצה, על הצואר החשוף, הלח והשמן שבקיפולי עורו נקוותה שוב אותה הזעה – אך לא, הזמן קצר, הרכבת יוצאת בשתים וחצי.

עוד מרחוק רואה אני התקהלות לפני הכניסה לתחנה. מדי קרבי מתפורר והולך הגוש האחיד לחלקיקיו: אנשים, נשים, טף, מצטופפים, דוחקים, צועקים. ליד הפתח עומד שוטר בריטי צהוב־שפם וכחול־עינים, מנענע בראשו, כנראה מנסה להשתמט מחבילת סמרטוטים אדומה וצורמת־עין. שספרדיה מסורבלת מנפנפת בה כלפי אפו.

­­– נו סיטס, אין מקומות…

נחשול חדש של נהם אחיד מחריש את המשך דבריו של השוטר. אני נמצא כבר בתוך הקהל ונסחף בזרם ההסתערות על הדלת. מישהו דוחף אותי מאחורי ואני דוחף את מישהו מלפני. השוטר הודף את הראשונים. ביתר שאת מתנפנפת מול אפו החבילה האדומה בידים שמנות. במהירות עצומה מתרוממת ויורדת. אני מבחין תינוק בתוך החבילה. התינוק פוער פה… השוטר מחייך חיוך שאין לערער עליו:

– אין מקומות. רק לאנשי צבא. אינני יכול ליצור מקומות אם אין…

האשה אינה מבינה אנגלית. אני מבין. במאמץ נואש פורץ אני מתוך הקהל ומצחי מתחכך רגע קט בשפם צהוב ודוקרני. השוטר רוצה להדוף אותי. אני צורח לתוך אזנו:

– אני עובד בצבא. אי שם. אני מוכרח לחזור לעבודה.

– יש לך תעודה?

– כן.

אני מראה את מכתב ההזמנה. עינים כחולות עוברות עליו בתשומת לב. השוטר מפנה דרך.

– הכנס.

בלובן מבהיק מזדקר סימן “Ι” על הקרון ממולי. מחלקה ראשונה. הקטר נושף, פולט ענן סמיך ושורק שריקה אדירה. אני רץ ומתקדם. “רק לאנשי צבא” – מתוך החלונות מציץ בליל עינים, פרצופים, סרטים, כוכבים על רקע חאקי. מחלקה שנייה; שלישית – סוף סוף. אני מנסה לעלות על המדרגות.

– אין מקום – מודיע ערבי היושב על המדרגה התחתונה, כשרגליו מקופלות תחתיו. על המדרגה השניה והשלישית יושבים עוד זוגות. הרציף מלא עד אפס מקום.

– אבל – מנסה אני להסביר – נתנו לי להכנס. יש לי תעודה.

– שמה – מצביע הערבי על הקרון האחרון.

אני נדחף לתוך פתח ודורך על משהו. מישהו פוער את פיו, אבל קולו נבלע בשריקה מכרעת של הקטר. הרכבת זזה, ואני מאבד את שווי המשקל ונופל על החבילה שלי.

החבילה רכה: בתוכה שמיכה ומזרון. אני יושב עליה, מוציא את ממחטתי, נהנה מהתגשמות החלום של ניגוב הזעה ומצית סיגרית. פו־פו־ו־ו ארוך מתפרץ מגרוני.

יש לי שהות להסתכל על סביבותי.

קרון מטען. על הרצפה יושבים בצפיפות ערבים וצרורותיהם על ידם. כפיות, עבאיות, עינים זועפות, שפמים מדובללים, שמלות שחורות רקומות אודם וצעיפים מופשלים.

אחד פותח צרור עטוף מטפחת ומוציא שתי פיתות ואשכול ענבים. מכבד את שכנו ושניהם לועסים לתיאבון ומשוחחים אגב מצמוץ עינים. בקצה הקרון מסלסל אחד את קצות שפמו ונועץ בי מבט תמוה. שכני משמיע נחרה מקוטעת ספק מתוך שנה ספק מתוך נזלת כשהוא שוכב בהרחבת־דעת ומקטרתו בפיו. הנה מוציא מישהו קמיצת טבק מתוך שקית, מהדקה היטב בין האגודל והזרת ומגולל סיגרית במסירות וקפידה. בזהירות רבה מורט הוא את סיבי הטבק שהשתלשלו משני קצותיה של הסיגרית, אוספם בכפו ומחזירם לשקית. רגעים מספר טופח על גלגל המצית עד שהלה מואיל להפריח ניצוץ, או אז מתחיל לנפח ניצוץ זה, כשלחייו מתפקעות מאויר ופניו מפיקות רכוז ורצינות.

שתי גחלים לוחשות מולי על פנים שחומים, יגעים, שזופים וגאים: ערביה. צעירה, כמעט נערה. ראשה נטוי קצת קדימה על צוארה הארוך, וחזה זקוף, יהיר. שתי קשתות חכליליות צמודות היטב ומוסיפות נופך משלהן לארשת הבוז הקורן מתחת לריסים מורמים־דוממים, קופאים. ארבע אמהות מציצות ממעמקי תהום רבה, לובשות בשר, קורמות עור ומזדקרות נוכחי בשתי כפות רגלים מפושקות במקצת, נוקשות, אפורות. מבטי מגשש עליהן מנסה לזחול על פני האצבעות המצופרנות ונאבד בקיפולי השמלה השחורה, המכהה במקצת את ברק העינים…

תינוק צווח בעריסה.

אני מחפש מקום נוח יותר לשבת ומוצא שטח פנוי ליד הקיר. מעביר לשם את המזוודה, מניח עליה את החבילה ומתישב בהרחבת הדעת, נשען אל הקיר.

העשן ממלא את הקרון, מתפתל, מתמר, מסתבך, מתערבל ונח בשכבות כחלחלות על פני התקרה, מוכן ומזומן לספוג סילונים חדשים. ריח חריף ומשכר של טבק זול וזעה עסיסית חודר לנחירים וממלא את הפה והגרון, מדליח את האויר הסמיך, מדמיע את העינים. נושם הקטר המפורזל, נושם בכבדות ובקצב מוצק, והקרונות רוננים בעקבותיו בחריקת אופנים על פני הפסים, בטרטור הרציפים. הולם אדיר ואחריו זמזום משקשק, מלעלע, מפעפע, וכך חוזר חלילה. הקיר מתנודד מאחורי גבי, מנענעני בקצב מנגינת הרכבת, מעלף, מרדים…

הערביה ממולי התרוממה וחלצה שד שחום. גל עשן הציף את הקרון והסתיר אותה מעיני. אני נאבק בגל, פוסע על ראשי האנשים, ובעדינות מלטף את השד החשוף. איש אינו מגיב, ואילו היו מגיבים – לא אכפת לי. אני מתחיל ללטף את אצבעות רגליה, מפשיל את שולי שמלתה הרחבה, שוקים גמישות וורודות מבהיקות בערפל. היא תופסת את ידי ונושכת. אך אני איני מוציא אף הגה. בתנועה מדודה ומחושבת (מה היה לי? – חותר סימן שאלה ממעמקי הנפש וחוזר וצולל תהומה) אני ממשיך להפשיל מעלה את שולי שמלתה וחושף את גופה. בעיניה זועה אלמת – אני עוטף את ראשה. היא מפרפרת, בועטת, מנפנפת בידיה, ננעצת בי בצפרניה. קרב אלם. ידי על העליונה. אני מפשיל את זרועותיה מאחורי גבה. חולצתי קרועה. משפתי מטפטף דם אחרי בעיטה קולעת. ידי מלאות פצעים משריטותיה. אני מזיע. אגלי דם וזעה נוטפים ממני אל גופה: בין השדים, על הבטן. רביבי זעה נגרים ומתמהלים בדם. מפצלים את בשרה השחום בפסים צרים וורודים בהירים. היא נכנעה. אני שם שמאלי תחת ראשה, מגלה את פניה ונלחץ אליה בכל גופי… יד חזקה תופסת בצוארי ומטלטלתני. אותו שוטר שעמד ליד הכניסה לתחנה עומד זקוף לפני ונועץ בי מבט קר, לגלגני. אני מעיף עליו מבט וממשיך… הוא תופס אותי בכתפי ומטלטל בכל כוחותיו…

אני קופץ ומשפשף את עיני.

– ישנת? אנחנו קרובים לגבול. הראה נא את תעודותיך.

– בבקשה.

כן, אותו השוטר, הוא בודק במתינות את תעודותי. אני מביט על סביבותי. דמדומי שקיעה. הקרון התרוקן כמעט. קולות דוממים נחתכים לשנים בשאון הרכבת.

סיוט.

השוטר מסיים את בדיקת התעודות ומחזירם באדיבות.

אני יוצא אל הקרון הסמוך. רוח קרירה ומרעננת מטבילתני יותר במציאות.

על הספסל הראשון מוצא אני עוד שלושה יהודים.

– לאן?

– ל…

– הו, גם אני לשם.

– כמה זמן יש עוד לנסוע?

– ודאי נגיע רק בבוקר.

אני יושב על ידם ושוב מעביר את ידי על עיני.

סיוט.

ב    🔗

אפרורית לטושה של כביש לחוך על ידי השרב הבהיקה מתוך צהבת החולות. מלחיתים שרכנו ארבעתנו את דרכנו – איש משאו הכבד על שכמו – ספוגי להטה של חמה ומוכי צמא.

דממה. יש וטרטור אופנוע או מכונית־משא בודדת פולח את שקט הציה הלבקונית, עובר כחץ על פנינו ונמס בחלל המותך. ואותו כדור אדמומי מצליף על גבותינו ומסעף את סילוני הנוזלים המלוחים, הצורבים, המוכרים. החולצות נדבקות לגוף והלשון מלקקת את השפתים. יובש לוהט בפנים ורטיבות ממיסה בחוץ.

– עוד רחוק?

– כמה זמן יש עוד ללכת?

– מי יודע?

דממה.

ערבי מהלך לאטו בצדי הכביש, מסלסל את קצה שפמו המחודד ומפזם פזמון מסולסל. עוד שני ערביאים עם סלים בידיהם הולכים לאטם ומשוחחים וערביה נושאת כד על ראשה אחריהם. שורות צבר ירוקות חותכות רבועים מרניני לב באין סוף החול המופז ושומרות על גלגלותיהם המוטות של האבטיחים לבל תעבורנה את גבולות המקשות. ריח ישוב עולה באף ומבשר את בקתות החמר המתובן עוד לפני הופעתן מאחרי גדרות הצבר. כפר.

הכביש משתרג רצועות רצועות לכל העברים.

לבנים, מצוחצחים, רחוצי טל בוקר ונגובי להט צהרים רוקדים במעגל שפועי הגגות של האהלים הצבאיים. קצתם מצטופפים, מתחככים זה בזה וקצתם עומדים לבדד גאים בבדידותם ומתאוים להתבלט מבין חבריהם. חיל פוסע הלוך ושוב בצעדה צבאית כלפי פקודת מפקד פלאי בלתי נראה וכידון רובהו מסנוור לרגעים בברק מלוכסן. מופיעים בניני בטון חומים מכוסים גגות פח. בתחילה אחד, אחר כך עוד אחד ואחריהם זוגות זוגות – אחד מול השני בשני צדי הכביש. עמוסי אחריות ומשקל תלויים מנעולי הברזל על בריחי הדלתים. מחסנים. מספר 38, 39, 50, 60… ויש שמתוך דלת פתוחה נראים טורים מעוקבים גבוהים ורחבים של שקים וארגזים, ועליהם כתובות ומספרים. כפרוזדור ארוך אובד במרחקים המעבר שבין הטורים ועמו יחד זכר לאי־מי שחמק בו בהריצו עגלה. ריח סחורה הדוקת־שנים…

ולפתע משתרעות גם על פני החולות קוביות ענקיות מכוסות ברזנט צהבהב – גבעות בצבע החול. ומבעד לשולים מורמות של כסוי זה או אחר מבצבצים דליים, צנורות, כובעים, בגדים, מסמרים, צמיגים. מתוך חלונות אחד הבנינים נשמע תקתוק מכונות כתיבה, עשרות גבות כפופים מעל לשולחנות, פרצופים מרוכזים ושפתים צמודות בחזקה… הכביש הופך רחוב. המחנה – כרך. מגרדי שחקים בנויים מארגזים, חומות עשויות שקים. שורת חיילים בריטים עוברת בסך, סבלים ערביים מתרוצצים אילך ואילך וכאילו שוקעים בחול מנטל המשא על הגב. זחוחי שפם מהלכים המפקחים, מלבינות שינים מתוך שחור: כושי־חיל מנגן על בנג’ו וחבריו מוחאים כף בהתלהבות ילדותית. מופשלי שולים חולפים כובעים אוסטרליים. חיל פולני בהיר שער מנפנף ברובהו וגוער בקבוצת שבויי מלחמה־איטלקים חייכניים המעמיסים רכבת משא. והלזו שורקת, נושפת בקוצר רוח צמאה למלא את כרסה בבד, בעור, בעופרת וברזל ולהעבירם לעמקו של המדבר, להתחרות בשיירות שיירות מכוניות של משא המטרטרים על פני הכביש בטרטור אדיר, מקוצב ובטוח. מסתובבים הגלגלים עטופי צמיגים כפולים, מטלטל ההגה בידים מיובלות, נלחצות הדוושות המחוספסות. רצועות עור ענקיות מכשכשות בין האופנים, נעים מנופים אדירים ופולטים ענני בנזין מפויחים. וכשהללו מתפזרים משתרבבת לשון ברזל, חותרת בחול ודולה נד מבטנה של האדמה השדופה. מים. משאבת המדבר. רעש המכונות הולך וגובר ולעומתו מהדהד מנבכי הנשמה, מוורידי הדם רעש אחר, המולה צנועה פנימית עמוקה עוברת לשאון: רעם תותחים, רסק גופות, דרדור מכונות יריה, פצצות אוירונים, אנקות אנשים, שועת נשים, זעקת ילדים…

– נשלחתם לעבודה, בחורים? – העמיד פתאם חיל את אפניו לפנינו.

– כן.

– רואים אתם את הבנין ההוא?

– כן.

– פנו לשם.

מוכים מחום, רצוצים מכבד המזודות, עייפים מרשמים נכנסים אנחנו למשרד קטן. אני מראה את מכתבי. חיל טוב לב בעל משקפים מצטחק ומכבד אותי בסיגרה.

– יש אולי מעט מים? – שואל אני ומלקק את שפתי.

– לא, מאוחר כבר. מים יהיו פה רק מחר בבוקר. אין דבר. תתרגל. הוא שואל אותי שאלות אחדות ורושם כמה פרטים.

– מחר תצא לעבודה. הרי לך פתקה למחנה.

חצי מעגל אהלים בתוך החולות. אנשים יוצאים לפתחים אחד אחד. רואים אותנו.

– חדשים, חדשים!

– מה נשמע בארץ?

– איך המצב?

– מי שלח אתכם?

– מאין אתה?

– א! מירושלים!

אני נגש לאהל המשמש חדר אוכל. מוציא צלחת ממזודתי ומקבל לתוכה נתח בשר חזיר, פרוסת לחם ומרק פירות.

– סלח לי, אין לנו עוד מנות בשבילכם – מתנצל הטבח השמן.

החלב נמס בתוך הצלחת. אני שותה בצמא את מרק הפרות.

מרוב עייפות נעשות תנועותי אוטומטיות. איני מרגיש ולא כלום. אני נמצא בערפל. לא שמתי לב שהשמש נתחלפה בירח. מי שהוא מביא אותי לאחד האהלים.

– יש לנו מיטה צבאית מיותרת. תוכל לישון בה.

– תודה.

האהל מלא מטות, אך אין איש בתוכו. כולם בחוץ. אני משתטח על מזרון הקש וחולץ את עצמותי. חושך באהל. אני מתהפך מצד לצד ומתפלא על עצמי שלמרות העייפות איני יכול להרדם. מבחוץ נשמעים קולות. קבוצת בחורים שרה כל מיני שירים במנגינת “וולגה וולגה”. רוגז בלתי מובן תוקף אותי על שהם שרים את הכל מלבד השיר הזה עצמו. כנראה אין יודעי רוסית ביניהם. צריך ללמד אותם.

מוזר: איני מתעצל לקום מן המיטה וללכת לקול הזמרה. אני מגיע לשולחן שסביבו יושבים בחורים אחדים ושותים קפה. לאור הירח מבחין אני את פני הטבח השמן. הוא מגיש את הקפה בקופסות של קונסרבים לשעבר.

– והנה גם אחד החדשים – מכריז הטבח בשביעת רצון – זהו בית הקפה שלנו, אבל פרטי. תמורת גרוש וחצי במזומנים תוכל לקבל כוס קפה ועוגה.

– לא, תודה. גם בלי קפה איני יכול להרדם.

– מה? אינך יכול להרדם? אז מה אתה שותק? יש לי דבר מצויין! תטעם.

הוא נעלם באהלו הקטן. חוזר כעבור רגעים מספר ומגיש לי כוסית. אני גומע. המשקה חריף מאד וטעים. אני מבקש עוד.

– נו, טוב, א? מעשה ידי להתפאר – נהנה הטבח.

שתיתי כוסיות אחדות והחלטתי לחזור. העייפות רפתה במקצת והערפל בראש התפזר. רוח קרירה בלתי צפויה בכור התוך זה רעננתני וצננה את החולצה הרטובה.

הסתכלתי סביבי. כפת רקיע ככוב פרושה על פני המדבר כקערה הפוכה צמודה היטב בשוליה־אפקיה אל החול. הכל סגור ומסוגר במעטה כחול נקוד. חצי כדור אטום נוקשה שבמרכזו אני ובגבהו הירח.

ירחים הבריקו ברביבי החול.

ג    🔗

אני רוצה להתקדם ואיני יכול. דמות ערפלית חוסמת לי את הדרך. קשה להבחין את פרטיה, אבל ברור: האפקים מתהדקים, והדמות נצבת כקיר לרוחב המדבר מאופק עד אופק, כמלאך בפני אתונו של בלעם. אין מעבר.

אין זאת אלא יצירת אדי המשקה שבראשי. אני מנסה לפרוץ את המעטה חסר הצורה, אבל מהלומה כבדה מחזירתני אחורנית וצליל נקישת מתכת מהדהד באזני.

חומר גלי תחוח מתחיל להתרכז, להתגבש, להתחשל, מצטיירים קונטורים כהים: גמד מתכת. גולגולת ענקית רחבת מצח מהוקצע, שער – חוטי פשתן, ריסים־מחטים, אישונים־יהלומים וגוף פעוט ממוכן: גלגלים, מנופים, רצועות, ברגים; פטישים הולמים על סדנים קטנטנים, הבל עולה ומתפזר – והכל נע, מפרכס, מדרדר, עטוף קרום זכוכית שקופה.

ננעצות בי שתי שלהבות הברק הכחול, חודרות קרני הפלדה הלטושה, מבהיקות ומסנוורות.

– מי אתה? שואל אני ומצל על עיני בכף ידי.

– אני על־אדם – כעופרת מותכת זורם קול כבד לאזני.

חרחורי צחוק עולים־מתגלגלים אל גרוני ופורצים חוצה. התשובה מרגיעתני. גולם זה על אף מראהו המפיל אימה לץ הוא. אני מדליק סיגרה, תוחב את ידי לכיסי, מביט על הרובוט הבלונדי המשונה ואומר:

– ניצשה היה מתפלץ למראה הגשמת האידיאל שלו.

– רצוץ מוח – מרעיף הלה את עופרתו – אני על־אדם ואתה על־קוף. אני היצור האחרון של הבריאה. עלוב! אתה יצרתני בלי דעת זה. שור!

והוא נוטל כוכב מכפת השמים המצומצמת, העוטפת אותנו כרדיד, אותנו, רק את שנינו – מטלטל את הכדור הלוהט בתוך ידיו המקורסות ומטילו לתוך פיו. שבעתים מהר מתנועעים הברגים, המנופים, הגלגלים, מתיזים ניצוצות בתוך זכוכית, שבעתים סמיכים מתנשאים תמרות ההבל והעשן, שבעתים מסנוור וחודר ומשתברר ברק האישונים.

– שמי שמם!

– סליחה..?

– שמם…

– המשקל מובן, אך השורש לא ברור לי די צרכו… או שמא הדקדוק אין לו חשיבות במצב…

– שמי שמם כשם ששמך אדם. אתה למדת לנצל את האדמה שתתן את יבולה לך ואני למדתי לנצל את השמים שיתנו את יבולם לי. ועוד ידי נטויה. כל כוכב כדור משחק לי ואף אדמתך האדירה.

– אני, אדוני הרובוט, סקפטיקון אני מעצם טבעי. ואחיזת עינים אינה אלא אחיזת עינים אפילו כשהיא מלווית באותות ומופתים. לאור ההנחות הללו התקוות, שאדוני הגולם תולה בהתרשמות…

– אינני גולם! אני – שמם! על־אדם מדבר אליך. אמרת בלבך כי אתה הוא סוף התולדה, כי אתה, העלוב, פסגת הבריאה הנך. לא בנת כי רק מעבר אתה ליציר עליון, אלי. התאמרת להיות מטרה ולא הרגשת כי אמצעי אתה, דרגה רגעית מקצה האין סוף לקצהו. כי כל הדם ששפכת מקרבך דם נדה הוא, כי כל הכאבים שפרכסת בהם – צירי יולדה הם: ללדת אותי. כי כל השמחות ששמחת, כל שאר רוח שהיה לך לא היה אלא גלויי כוח הגברא למען הולדתי. חשבת כי רבים אתם ולא ידעת כי רק שנים אתם. כי הדבר שקראת לו היסטוריה אנושית הנו לאמתו של דבר תולדות התעוררות התשוקה באחד להפרות את השניה שתלד אותי. שנים היו השמש והשביט והולידו את כוכבי הלכת. שנים היו האדמה והירח והולידו את החי והצומח. שנים היו החי והצומח והולידו את האדם. שנים היו גם אלה: אדם בהיר השער וחוה שחורת השער והולידו אותי. ידעתי, לא קל היה לכם למצוא אחד את השני, להיות לבשר אחד. היה רומן מרתק בלשונכם רווי הרפתקאות ודם. בצווחות עמדה חווה על בתוליה, בחרוק שינים חזר אחריה אדם. אבד אותה ומצאה שוב, שנא אותה ואהבה שוב, ניסה להתגבר על התשוקה האדירה, דכאה, גרש מתוך גופו את גרגרי היסוד המפרה שהתפשטו בדמו לאחר שראה את קצה שמלתה, את רמזי מערומיה. אבל אותו היסוד שנתפצל לחלקיקים בלתי מוחשיים חדר לכל נימי הוויתו, נספג לכל תאי מוחו, לכל ורידי גופו. לשוא שקד להמיתו, לשוא נלחם בבשרו וברוחו. היסוד המפרה חזר לקדמותו, התגבש. אדם מצא את חוה מצפה לו עטופת עדנה הוזה. הם היו לבשר אחד – ואני נולדתי.

אני נסוג קצת מעמדותי ואף על פי כן נועץ עוד עוקץ:

– סגנונך הפיוטי – פתחתי – אינו מותאם להרכבך המיכני. מבחינה אמנותית סותר אתה את עצמך.

– יצור קדמוני! אני מספר לך את תולדות חייך ואין אתה מבין. אין פלא. ההיה מבין כל החי המקיף אותך לו ספרת לו את תולדות התהוותו, את לוגיותך: גיאולוגיה, זואולוגיה, ביאולוגיה. אבל גם הוא הרגיש. אותו קוף שטפל בך וטפח אותך באהבת הורה גם הוא חש שאתה הופך לו לרועץ, לשליט. אל תכלם! אמור! האם לא הרגשת שעם היותך אדון הטבע, עם היותך יוצר אתה נהפך לעבד, עבד ליציר כפיך? הודה! יצרת מכונה, האינך משתעבד לה?

– משועבד – נפלט פתאם מפי.

– משועבד. כאם הטפחת את ילד שעשועיה מרגישה שהשעשועים משתלטים עליה, שהיא מושא השעשועים והוא, הילד, הנושא. ואף על פי כן הרי היא אוהבת אותו, היא מתמכרת לו בכל לבה ונפשה. ולו, לא לה, העתיד. לי, לא לך, העתיד. אף־על־פי־כן תעשה את הכל למעני, תשכללני, תיפני, תגדלני… אני אירשך בחייך, אוכל את פירותיך מלא און עלומים ואתה, זקן בא בימים תצפה אלפי שנים למותך. תבין שאת חייך לי הקרבת, תשאל למה? ולא תמצא תשובה. כשם שכל הצומח והחי שואל שאלה זו רבבות שנים ללא מענה. אני אענך: כך רצונו של הטבע, זה דרכו של מהלך ההתהוות האדירה. פנה דרך! לנו ההוה, לי העתיד. הסוג! תורי בא לשלוט על העולם, לחשוב על עצמי לתכלית בפני עצמי.

כזרם חשמלי חולפת חרדה מוזרה:

– אתה… אתה יחידי? או…?

– כמוני כמוך, כמוכם. אני יחיד ואנחנו – לגיון. כל אחד עולם בפני עצמו ופרודת הכלל הגדול של כמונו. אבל אנו יודעים את עצמנו. יודע אני שהנני נקודה במרחב, שנתן לי כמו לך לחפש את בת זוגי, להוליד את יורשי, לפנות לו, לעל־שמם את מקומי. אבל עד אז – אני הפסגה והמרכז. ומצב זמני זה אנצל עד תומו.

– ואנחנו מה יהא עלינו?

– בן־אדם. אולי נסגל אותך לשמש את מטרותינו, להיות כלי עזר לקיומנו. נתרבתך, תהיה חית בית. ואולי נשמידך. עוד חזון למועד. עוד שפתך מובנת לי כמו ששמעת בנעוריך את שפת הכבשה הפועה, את אוושת הרוח, רשרוש העצים…

ואני רואה שירח נועץ בי שתי קרני פלדה מבריקות, שהוא מתכסה שערות פשתן צהבהבות… שכל הכוכבים נעים במערבולת מנופים, גלגלים, ברגים. והעננים הקלים והשקופים הם ההבל הנפלט מתוכם, והדוק הערבי – מעטה זכוכית. רואה אני שאין הבדל בין כל היקום מסביבי ובין יצור גמדי העומד לפני ומחייך בפנים חסרי פה כירח. מסתכלים שניהם איש ברעהו כבמראה ואין יודע מי הקים ומה הבבואה. עד שנמחקת המראה והרי הם מתמזגים אחד בתוך השני: האחד מצטמצם והשני מתפשט, מוכנסים זה בתוך זה כבמסגרת. מזדהים.

ואני? היכן אני?

אני מהלך לאטי כשידי נתונות בכיסי מכנסי. רגלי אינן יציבות, אני מתנועע.

מאחורי נשמעים עוד קולות ה“וולגה וולגה” – הפעם במלים רוסיות.

מעלי מחייך רבב פז על רקע כחול – סהר.

לפני מלבין גג האוהל שלי.

ד    🔗

באהל היה אור. על השולחן הבהבה מנורת נפט והטילה שברי צללים מעוכים על פני היריעות.

דרי האוהל היו בפנים. קצתם ישבו וקצתם שכבו במיטותיהם. מי שהוא זקף עינים עלי. אחד אמר לשני: “אין דבר, תמשיך”. הרגשתי כי השיחה נפסקה באמצע.

– אני לא אפריע – אמרתי והתפרקדתי על מטתי הנמוכה בפינה.

– טוב, אני אמשיך – אמר בגרמנית בחור ששכב לא רחוק ממני, בעל שערות שחורות ופרועות, משקפים במסגרת כהה ושתי שינים קדמיות בולטות מתוך השפתים – ובכן, הייתי אז חבר בהסתדרות הנוער הקומוניסטי בגרמניה – ואלי בעברית מגורמנת: אדוני מבין גרמנית?

– קצת.

– הממ… הייתי אז חבר בהסתדרות הנוער הקומוניסטי בגרמניה – חזר הבחור לגרמנית – הייתי עוד צעיר. כמעט לא זכיתי לראות את תנועתנו בפריחתה אלא רק במדרונה. הנאצים נמצאו אז בפסגת פעולתם הפוליטית: תעמולה, אספות, מסדרים, מכות. ער בזכרוני ערב אחד כשהתאספנו במועדון וראינו מבעד לחלון אחת מתהלוכותיהם המפוארות: המונים עברו בסך לפנינו, נקישת אלפי מגפים מסומרות מלאה את לבותינו יאוש אכזרי ונדמה היה כי אין קצה למסה חומה נעה זו. ידענו כי בא הסוף. אבל נוכח תמונותיהם של לנין ורוזה לוקסמבורג נשבענו להוסיף ולהלחם. ונלחמנו. התנאים היו איומים: מחוץ דכאנו עד חרמה ובפנים שררו מבוכה וחורבן. אלפי פרובוקטורים חדרו לתוך המפלגה, פררו ונוונו אותה. חייבים היינו להשמר אחד מחברו, איש לא היה בטוח בזולתו (אם רק הלה לא היה יהודי, כמובן) כי איננו נאצי מוסוה. והנה פעם גלינו פרובוקטור מסוג זה. בישיבה חשאית של שרידי הפעילים הוחלט לסלק אותו. ועלי הוטלה החובה לבצע את המשימה. ברור, מתוך שמחה התנדבתי ולקחתי על עצמי את התפקיד הזה. זוכר אני שזה היה בלילה, ואני אמנע מלתאר את כל פרטי הרצח. הזועה שבדבר היתה בזה שהרצח היה צריך לצאת אל הפועל בדומיה מחלטת, ולכן נאלצתי לתקוע סכין, ועוד בצואר. לא ראיתי את הבעת פניו כי היה חושך גמור. לא שמעתי את צעקתו האחרונה כי עוד רגעים מספר לפני שבצעתי את… את הדבר הספקתי לסתום בסמרטוט את פי ה… קרבן. אף את נפילתו לא הרגשתי כי המעשה קרה בחדר והוא צנח על מטה רכה. אבל מאז קראתי אולי עשרים פעם את “החטא וענשו” של דויסטויבסקי, נסיתי לצחוק לרסקולניקוב על שהרעיש עולמות בגלל רצח מלוה ברבית זקנה ובעומק הלב היתה הרגשה שאני צוחק לעצמי. מאותו הרגע שנמלטתי מן החדר ההוא בקומה הרביעית שבאחת מסמטאות ברלין לא סרה מועקה צורבת מלבי. וזה העיקר, זהו בעצם ההמשך הפסיכולוגי שהיה לכל הענין הזה. מאז הייתי במחנות הסגר, ראיתי במו עיני את תעלוליהם הברוטליים של חיות פרא אלה ואף גבי זה סבל לא מעט. אולי עד עכשיו ישנם עוד סימנים חוורים של פסי השבטים אשר בהם הולקיתי. והשפטים האיומים בקומוניסטים באירופא, באוכלוסיה שקטה ברוסיה, מיליונים שחוטים, תלויים מעונים, מרוסקים – ובלבי מועקה… מועקה שאינני יכול לסלוח לעצמי. יסורים בגלל סבל שאין לו הצדקה. אין ברצוני להתעמק בחקירות פסיכולוגיות… אני קובע עובדה… אינני בטוח אם הצלחתי להביע את העובדה, אם מובן לכם מה שרציתי להגיד…

– מובן, מובן, אבל… – שסע מישהו בקצה השני של האהל ומיד נשתתק והתחיל פוסע באוהל אילך ואילך כשרגליו היחפות משאירות עקבות־גומות בחול התחוח, ידיו נתונות בכיסי מכנסיו הקצרים וראשו זקוף ונטוי קצת אחורנית. עינים תכולות מתחת לגבות שחורות בלטו לאורו הקלוש של פתיל המנורה. בזויות התרסק הצל לצורות מוזרות.

– המ… זה היה מין וידוי. מענין. לכל אחד ודוי משלו. מסוג זה. אוירת הבדידות פותחת את הלב כפי הנראה. בעצם… גם ל יש מין ודוי פסיכולוגי. נו… אם אין התנגדות.

– “רוסי” – קבעתי לפי מבטאו.

הלה המשיך:

– אני – שנים רבות אני בארץ. בשנים האחרונות שייך הייתי לתנועה בלתי ליגלית. בזמן המאורעות התנגדתי להבלגה. אני מתנגד לה גם עכשו. כשיש מלחמה בין שני עמים על שלטון בארץ אסור, לדעתי, שהאחד רק יתגונן. צריך להתקיף. אבל אינני רוצה לדבר על פוליטיקה. גם לי קרה מקרה אפשר להגיד. מקרה מוזר. הרגו יהודים. חייב הייתי לבצע פעולת נקם. שנים יצאנו עם הנץ החמה. בבנין אחד עבדו ערבים. היינו צריכים לארוב להם ולירות בהם. הבנין היה מוקף גדר. היה צורך לקפוץ. אחד היה צריך להשאר מאחורי הגדר ולהגיש. עלי היה לירות. הפועלים באו. עליתי מהר על הגדר. קבלתי את האקדח. רציתי לקפוץ למטה ולשלוף. הייתי מתוח. שוטרים הסתובבו בעיר. פסק דין מות היה צפוי לי. הקפיצה לא עלתה יפה. רגלי נאחזה בקרס בולט. חודו נתקע עמוק בבשר. נפלתי. לא יכולתי לזוז. הכאב הפתאומי היה עצום. הפועלים נזעקו. הביאו מים. אחד מהם הוציא סמרטוט לבן מחיקו וחבש לי את הפצע. היה מאד לא נוח. האקדח לחץ לי על הצלע והמיועד לקבל כדור מתוכו טפל ברגלי. קמתי. הרגשתי שאני יכול ללכת. הפצע לא היה מסוכן. הכאב היה נורא רק ברגע הראשון. הרגשתי כי אני יכול גם לרוץ. מששתי את האקדח מתחת לסודר. העפתי מבט על הערבי. אמרתי: כתר חירק. יצאתי לאטי דרך השער שממול כדי שלא להפגש עם חברי. עד היום איני יכול לסלוח לי את הדבר הזה. אסור לערבב אינטרסים לאומיים בסנטימנטים פרטיים. אותו ערבי היה מבין את זה. היה ודאי דוקר אותי בסכין לו פקדו עליו. אפילו לאחר שהגיש את העזרה. ואני לא. אסור היה. אסור בהחלט…

שוב השתתק והוסיף לפסוע כאלו המשיך לדבר.

ושוב התחיל דוק התנומה לעטוף את מוחי בקרום דקיק. העייפות שחלפה לזמן מה חזרה ונסכה כבדות לתוך אברי. עד לאיזו שעה נוהגים הם לדבר כאן? – חשבתי נים לא נים – יתכן שהשעה עוד אינה מאוחרת – והרגשתי שכולי שוקע בתנומה. התהפכתי לצדי. במיטה הסמוכה שכב פרקדן איש צנום מכוסה שמיכה צבאית. ידיו נתונות לו למראשותיו ורגליו מבצבצות מתוך השמיכה. את הפנים לא יכולתי לראות. אף ארוך גבנוני הווה את כל הפרופיל… שררה דומיה.

פתאם החל האף להתנועע. כעכוע צורם הפר את הדממה מלווה בחריקת מטה. שכני ישב על המטה כשגבו מופנה אלי, הוציא מטפחת מכיסו וירק לתוכה. בתנועה דמונסטרטיבית התהפכתי לצד אחר.

– כחה, כחה, כחה – נשמע פתאם –אתם אומרים רצח, א? כן לרצוח, לא לרצוח. כחה כחה. מועקה, לא מועקה… יתכן שאתם ישנים כבר כולכם…א! מה חשיבות יש לדבר… תערב לכם שנתכם… העיקר שגם אני מין רוצח… כחה… רוצח מיוחד במינו. למעשה לא רוצח ולהלכה כן. ושמא להפך, שמא למעשה כן רוצח ולהלכה לא. אין כאן, חבריא, מעשה בודד. מאי נפקא מינה? נעץ סכין, ירה מאקדח… יש רצח שהוא בבחינת קרבן תמיד… ויש שהוא דוגמת קרבן מוסף… כאן יש צורך בפרשת חיים. והרי היא לפניכם. אבא, זכרונו לברכה, משכיל היה אבל הניח תפילין כל יום ונזהר במצוה קלה כבחמורה. לא כן אני, סיימתי גמנסיה עברית בחוץ לארץ ועוד בילדותי נספחתי לתנועה ציונית. שפת עבר – שפה חיה. ארץ ישראל – לבנות ולהיבנות בה. וכי ידעתי כי יצר ה“להבנות” גדול הוא לאין ערוך מיצר ה“לבנות”? חושבני שאצל כולם, ושמא רק אצלי. אינני בא להתווכח. העיקר, החלום היה לממש, בעזרת השם, ויתכן שהיו עוד גורמים שסייעו לכך, עליתי ארצה. מלחמה התחוללה בקרבי: לקבוצה, לכפר או לעיר. נצחה העיר. לאמיתו של דבר נצח הר הצופים. חשקה נפשי במתימטיקה. וכי פרופיסור שפירא לא יסד את הקרן הקיימת אף על פי שהקדיש את שנותיו למתימטיקה? שנים יצקתי מים על ידי פרופיסורים. את האמת אומר: לא קל היה הדבר. אמנם, אוירא דארץ ישראל מחכים וירושלים שופעת קדושה, אלא שאם אין קמח אין תורה. ברכת המזון בלבד אינה דיה אם אין מזון קודם לה. ומכל שכן שאני אפיקורס ואף ברך לא ברכתי. ואף על פי כן עלה בידי להתלבט: עוד לא פסו עליות גג ומרתפים בשכונות עיר הקודש. וישראל רחמנים בני רחמנים. נמצאו בעלי חנויות שנתנו בהקפה. אלא שכתום השנה השלישית השיאני היצר הרע, וריבה נאה לקחה את לבי שבי. פרצה המלחמה – הפעם כבר לא מלחמה פנימית – ואני נשוי, מטופל בדאגות פרנסה ומצפה לילד. מה בכך! – אמרתי בלבי – הללו הורגים ואני אוליד. מדה כנגד מדה. בקצור, יום אחד – ואני כבר נמצא פה – מקבל אני טלגרמה: בא מיד! נזדרזתי ובאתי, אך הגולל נסתם כבר. היא מתה משבץ לב פתאומי והילד המצופה בקרבה. כחה.. כחה… אם יש מקשן בתוככם הרי יטפח על פני: יד הגורל. מה פתחת ברצח? כלום ידך היתה בה? אף אני אומר: אמנם כן, יד הגורל, יד אכזרית. אבל יש ומתגנב ספק ללבי: ושמא לאו דווקה? הבורח מן האושר האושר רודף אחריו ואדרבה הרודף אחרי האושר הלה בורח ממנו. מי יוכיח לי בראיות חותכות כי לא אני האיש? כי לא יותר מדי הקדשתי את עצמי לי לעצמי? כאבתי רק את כאבי ועל ידי כך קפחתי את חייה. מה פום סכור ממלל? הרי כל הענין הוא מחוץ לכוח השפוט וכולו בסמכותו של הלב. והלב נוקפני. ואם כך יש דברים בגו ־ א? הענין צריך להיות מחוור. יש רצח ויש רצח… בקנה מדה של קליבר האקדח… ומתפיזי… וכי נמדדו כל הגורמים? בקצה אחד של העולם מרים יד ומקבל סטירת לחי בקצהו השני… מי יודע מי… העושה חייו פלסתר… החיים בלבד… כחה כחה כחה… כשהם לעצמם… הזולת… כלל אנושי… עולם ומלואו…

תרדמה עמוקה נפלה עלי.

ה    🔗

ולמחרת אחרי עבודה מיגעת ומקלחת מרעננת נעים היה שוב להפגש עם חבורת ה“רוצחים” שבקרבם נדונותי לשבת.

– אתה החדש?

– כן.

– רוצה אתה ללכת עמנו לכפר?

– מתי?

– כעת. השמש תשקע רק בעוד שעה ורוח ערבית נושבת כבר. טיול נחמד.

– לשם מה ללכת לכפר?

– קודם כל לקנות כל מיני דברים שאנחנו זקוקים להם כבר, ושנית, כדאי לך לראות גם את הכפר.

– טוב.

כצלב השתרעו שתי סמטאות הכפר. שמש מסמיקה בפאתי רקיע מתכחלים לכסנה קרנים פוזלות שרפרפו באור דמדומים על הקירות של בקתות החמר החום. כפר־שוק. חנויות מלבושים, מנופקטורה, אצטבאות עמוסי סחורה בתוך רפתים לשעבר. ועל הדלפק יושב החנווני בפשוק רגלים ומנענע חצי גופו אגב פזום מזרחי. כולם מוכרים – מי קונה? מתקפלות קבוצות חלוקים אפורים, נעות כפיות, מבריקות עינים וצורד רשרוש גרוני – וכמו בבלט מתפרדות הקבוצות על מנת להתלכד שוב בארבע זויותיו של רבוע פרשת הדרכים. ערמות אבטיחים מתנשאות בצדי הדרך וילדים יחפים וערומים למחצה מכריזים בקולי קולות על סחורתם: בטיח‘! בטיח’!

– אחד מהם מושך את תשומת לבי. הוא יושב על הערמה ושותק.

פניו הכהים שזופים עד כדי ברק מתכת. ראשו גדול מאד ביחס לגופו הקטן. שערותיו בלונדיות. עיני תכלת בהירות מבהיקות כאבני חן. שני פסים צרים, כמעט בלתי נראים, מהווים את הרמז לפה. הוא נושם בכבדות; כפי הנראה עיף הוא מלצעוק, וחזהו מתרומם ויורד בתנועות קצובות. ידיו מונחות על ברכיו וכפותיהן מופנות כלפי מעלה. נדמה שאפשר לשמוע ולראות את הלמות הדופק: כדוד קטנטן מתבלט על העורק העובר כרצועה כחולה לאורך הזרוע, נתקל במשהו, מתרסק לרבבות גרגרים קטנטנים ושוב מתכווץ וחוזר ומתפזר במשך פרקי זמן קצרים ושוים. אני מרגיש שאי־שקט מוזר משתלט עלי. הילד מזכיר לי… מה הוא מזכיר לי? כבר ראיתי אותו פעם בחיים… היכן?

אני מסתכל בחברי שהתעכבו אתי יחד. חיוך רגיל יומיומי מרחף על שפתותיהם. החרדה גוברת בי. כדי לכסות על מבוכתי אני שואל:

כיצד זה ילד בלונדי בעל עינים תכולת בין ערבים?

– א! מי יודע מי היה אביו – עונה אחד מבני לויתי הותיק ביותר כאן במקום ־ הערבים מספרים מעשיה שלמה. הוא נולד בארץ, בשרון. אומרים הם שברכבת בלילה אנס פעם יאהוד אחד את אמו. דווקה יהודי, ימח שמם.

– יהודי אנס ערביה? ח־ח־ח! – צוחק השני – מילא, לו היה להיפך הייתי עוד מאמין. גם עכשו לא כדאי שבחורה משלנו תעבור למשל פה ביניהם… אבל יהודי שיאנוס, וברכבת – איזו שטות.

הוא אשר אמרתי: ימח שמם. טופלים עלינו עלילות כדי שיהיה להם פתחון פה לפרוע בנו. כלום חדש זה בשבילנו? ועוד אומרים הם…

מבטי רתוק ליצור משונה שממולי. ברק אישוניו הקפואים נתקע בי כשני חוטי ברזל דוקרים. ואף על פי כן איני יכול לגרוע עין. עצבי מתמתחים. אני רועד. שברירי זכרונות קדומים מתערפלים במוחי ומסרבים ללבוש צורה קבועה. דקרוני כבר שני האישונים הללו. מתי?

– בוא! מה פתחת זוג עינים ואינך זז מן המקום – מושך אותי חברי בשרוול.

אני רואה שמסביבנו התאספה כבר קבוצה. גלים גלים עולה ויורד לחש מקוטע. האוירה מתחשמלת. ערבי בלי כסוי ראש, פרוע שער נגש אלי, מתבונן בי וצווח!

– זה הוא!

– יללה! אדרב – צועקים מכל הצדדים.

מבלי לתת דין וחשבון לעצמי על מה ולמה פורץ אני שרשרת אנשים ורץ. אני בורח. קהל רב רודף אחרי. קללות, צעקות, גדופים. קשה לרוץ. רגלי שוקעות בחול מרוכך המעכב בעד הריצה. טוב שכאן חול – חולפת מחשבת בזק במוחי – אלמלא היו אבנים הרי היו הורגים אותי. אני רץ זמן רב. הקולות מתקרבים ומתרחקים חליפות, אני ירא להביט לאחורי. אני מרגיש שכוחותי כלים. אני מתחיל לתור אחרי מקל ורואה את פסי הרכבת. אוזר שארית כוחי ורץ אליהם. לפתע מבחינות עיני מכוש עזוב בחול. אני מרים אותו. (לא יזיק… להגנה) ורץ הלאה. מחשיך. שני פנסי רכבת המתקרבת במהירות מפלסים קוי אור. אספיק או לא? כן. במרחק מטר מן הקטר חוצה אני את הפסים, וקיר מגן נע של קרונות עובר על ידי. הרודפים נשארו מעבר לפסים. אני שואף רוח רגע. הרכבת מרמרמת, מטרטרת, חורקת. הנה הקרון האחרון. אני תופס בשתי ידי את המעקה, מתרומם על זרועותי וקופץ לתוך הקרון.

יש מקום פנוי. אני גונח וצונח עליו.

שכני מנמנם. שני אנשים משוחחים בשקט ממולי. אני מתפלא שאף אחד אינו שם לב עלי, כאילו טבעי הדבר לקפוץ לתוך קרון כשהרכבת נעה במהירות עצומה.

בזהירות רבה מעיז אני למשוך את שכני בשרוול.

– לאן נוסעת הרכבת? שואל אני בלחש.

– לעירק – עונה הלה מתוך תנומה.

– לאן? – מרים אני את קולי בתמיהה.

– לפרס – עונה לי אחד מן השנים שממולי.

– מה? – צועק אני ועומד על רגלי.

– להודו – משיב השני בשויון נפש.

מנורה מאפלת ניר כחול מאירה קלושות. בחוץ חושך. שמשות החלון שמימיני מורדות ומחזירות את קרני האור.

אני מתבונן בזגוגית ורואה את בבואתי: מיוזע, פרוע שער.

חולצת חאקי פתוחה על כל כפתוריה יוצאת מחגורת המכנסים הקצרים ויורדת על יריכי.

משהו מכביד על ידי הימנית – המכוש.

אני מפשיל אותו על השכם.

אני נוסע. מי יודע לאן? לעירק, לפרס, להודו?