רקע
יצחק אורן
הקונגרס

…על אודות האשה הכושית אשר לקח כי אשה כושית לקח.

(במדבר יב, א)


 

א    🔗

היה זה קונגרס ל…

את האינטרמצו הראשון אנוס אני להכניס מיד עם הפתיחה. המלים המבטאות את מטרתו של הקונגרס שאובות מן הז’רגון המדעי, והן כה ארוכות, מסורבלות ובלתי־נוחות לאזנו של הקורא שאינו מצוי אצל המינוח המדעי, עד שאני מהסס להשתמש בהן מחשש שמא אטיל אימה על הקורא עוד בראשיתו של הסיפור וארתיעו מלהמשיך בקריאה. נמצא שעמלתי להבל וכיליתי כוחי לריק, שהרי לא העליתי על הכתב את רשמי מאותו קונגרס אלא משום שסבור אני כי נודעת להם חשיבות מרובה, ואם לא אמצא קהל קוראים תהיה חשיבות זו ערטילאית ולעולם לא תצא מן הכוח אל הפועל.

אין חכם כבעל־נסיון. ונסיוני שלי הורני כי הבריות סולדים ממלים שקליטתן אינה נוחה לאזניהם כל־אימת שהם באים לעיין בדבר המתקרא מטעם זה או אחר בשם סיפור, שהרי בימינו אין אדם קורא סיפור אלא על מנת להתבדר. כשלעצמי אין אני גורס כך. רחוק אני מאותה סברה מקובלת שלפיה יעודה של מה־שקרוי “ספרות יפה” הוא בידור.

אף־על־פי־כן, הואיל ואיני מוכן לפתוח בוויכוח עם רוב־בנינו־ומנינו של ציבור הקוראים, אניח כי הקורא צודק לעולם ואתחייב שלא להשתמש במלים מבהילות אלא לשם פיקוח־נפש בלבד, כלומר רק כל־אימת שההימנעות ממלים אלו היא בנפשו של הסיפור.

לאחר הקדמה זו, דומני כי רשאי אני להמשיך במקום שהפסקתי באמצע המשפט. ובכן, המדובר הוא בקונגרס עולמי לדיון בהשגי האורוקינרבטיקה האלקטרותרמודינמית בשדות ספאטוטמפורליים.

מתוך נאמנות להבטחתי לא אנסה אפילו להסביר כאן את טיבו של המדע ששימש נושא לקונגרס זה. אפשר שתוך כדי קריאת הסיפור יעמוד הקורא ממילא על כמה מעיקריה של תורה זו ומובטחני שלא יהיה מיצר על כך: שכן האורוקינרבטיקה היא, לדעתי, אחד המדעים המופלאים והמעניינים ביותר שפותחו בתקופתנו ברוכת־ההמצאות. אמנם, אפשר שדעתי משוחדת, שהרי כאחד המומחים למקצוע זה השתתפתי באותו קונגרס שנערך בעיר בינונית — ולאו דוקא בכרך גדול — שבאחת מארצות אירופה.

אכן, הריני אחד המעטים בעולם הבקיאים בתורה חדשה זו, ואני מודה ומתוודה: הרבה תקוות תליתי בקונגרס, אף סבור הייתי שיעלה בידי להורות על כמה חידושים מעניינים שנתגלו בארצי — מהם על־ידי במישרין ומהם בפיקוחי ובהשגחתי. ואולם, למגינת־לבי נתבדו תקוותי. לא אני ולא מדינתי אלא שתי מדינות אחרות, אף הן צעירות, היו מוקד ההתעניינות. מדינות אלו זכו לעצמאות מלאה סמוך להתכנסותו של הקונגרס, ועוד לפני כיובל שנים היו עמיהן שבטים פראים למחצה שרדה בהם שבט נוגש אירופי: האחת נורדלאנד והשניה יוגאניה — זו בירכתי צפון וזו בקרבת הקוטב הדרומי.

להלן יווכח הקורא כי שתי המדינות הצעירות ראויות היו בהחלט לתשומת־הלב שהוקדשה להן. אני כשלעצמי אתאר את הדברים באורם הנכון אף אם יהיה בכך משום ויתור על שאפתנות מדעית־אישית ולאומית (תופעה כשרה וחיובית לא פחות מכל התחרות אחרת בעולם) ומשום הפניית הזרקורים אל היריב, ואם לא אעמיד את עצמי בצל, הרי ייעשה הדבר לא מתוך יומרנות מדעית אלא מתוך הכורח העלילתי של הסיפור. אמנם לא אני זכיתי להיות הדמות המרכזית בקונגרס, אבל אני הוא גיבורו של הסיפור.


 

ב    🔗

ראשון המרצים היה נציגה של נורדלאנד. היה זה ברנש רחב־גרם, מוצק וחסון שקומתו בינונית, לסתותיו מונגוליות, חיורון צפוני נסוך על פניו ושפם דרומי שחור מעטר את שפתו העליונה. תנועותיו העידו עליו כי עצבני הוא ונרגש, אף שיודע הוא להתגבר על עצבנותו, ואפשר שלא היתה כאן אלא אימת ציבור שאין אדם בעולם פטור ממנה. יש שהיה מצמצם כתפיו ומשרבב ראשו לפנים, ויש שהיה מרתיע מחצית גופו אחורה ומסיט ראשו לשמאל לא בלי קורטוב של התחנחנות. את דבריו נשא באנגלית רהוטה ומלוטשת אך במבטא שלא יכולתי לזהותו. יש להניח כי אין זה אלא מבטאם של בני נורדלאנד.

נעלה מכל ספק הוא שאדם זה נתברך במידה גדושה של כשרון דיבור; אולם באותו מעמד לא נזקק לכשרונו אלא שעה קלה בלבד, שכן הופע+תו לא היתה למעשה הרצאה על השגיה של האורוקינרבטיקה האלקטרותרמודינמית בשדות ספאטוטמפורליים כי אם הדגמה ממשית של אותם השגים. השגים אלה הוקרנו על בד והוצגו לפני הקונגרס הנדהם במלוא תפארת היקפם ועמקם. לפיכך הסתפק נציגה של נורדלאנד בדברי פתיחה קצרים. מונחת לפני הסטנוגרמה הרשמית ויש לאל־ידי למסור את דבריו כלשונם:

"זכות גדולה נתגלגלה לידי לייצג את מדינת נורדלאנד בקונגרס העולמי הראשון שבו משתתפת מדינתנו כמדינה עצמאית.

“כידוע לכם, גבירותי ורבותי, עוד לפני כחמישים שנה לא ידענו קרוא וכתוב. בעולם המערב (המונח “מערב” בהקשר זה אינו מושג גיאוגרפי כי אם תרבותי, ולפיכך אני מרשה לעצמי לכלול בו תרבויות של כמה עמים שלא שכנו במערב מבחינה גיאוגרפית אך מבחינה היסטורית הם־הם אבות־אבותיה של תרבות המערב), ובכן, במערב חלפו כשבעת־אלפים שנה מראשית המצאתו של הכתב עד לתחילת צמיחתו של המדע המשמש נושא לדיוננו, ואילו אנו קיבלנוהו יחד עם האלפבי”ת.

"את עצמאותנו השגנו מן המערב באש ובחרב, ואילו תרבותו הוגשה לנו על מגש הכסף וכמעט כולה בבת־אחת — סעודה דשנה ומגוונת. אפשר שדוקא משום כל עלה בידנו לסקור אותה ממעוף של ציפור, להקיפה במבט אחד ואולי אף לנסחה במלה אחת ויחידה: מקרה.

"כן, רבותי, רק זרוע אחת נטויה על תרבותכם ויד חזקה אחת ויחידה פועלת בה: יד המקרה, התרחשות חד־פעמית, שבנקודת מפגש מקרית ושרירותית של קווי החלל והזמן, עשויה לחולל בתולדותיכם זרם של תגובת־שרשרת אירועית שאין לה סוף; ואתם אף לא ניסיתם מעולם לעצור זרם זה ולרסנו, אלא נסחפתם בו כקיסם על גבי נחשולים. מעולם לא טרחתם לעמוד על טיבו של מחולל הזרם, כלומר על אותה התרחשות ראשונית שאינה אלא מקרה ספאטוטמפורלי, ועל־ידי הפעלה מודעת של צירופי חלל וזמן אפשר היה למנעה, לחסלה או לפחות להשתלט עליה ולכוונה במסלול הנכון. לא עשיתם כן. אדרבה, את המקרה ראיתם ככורח והנחתם לו להעמיד ולדות, שילשים וריבעים, לפרות ולרבות ולפרוץ מאד־מאד עד אשר מלאה תרבותכם מקרים כמים לים מכסים.

"גבירותי ורבותי! רואה אני כי שאלת־תמיהה צפה ועולה על דעתכם, לאמור: מה ענין בקורת תרבותו של המערב לאורוקינרבטיקה אלקטרותרמודינמית. התשובה פשוטה בתכלית הפשטות: דוקא הודות לאורוקינרבטיקה גילינו את משמעותו של המקרה הספאטוטמפורלי לגבי תרבות המערב. כי אנו, מדעני נורדלאנד, הפעלנו תורה זו לא כלפי החומר אלא כלפי הרוח, לא כלפי הפיסיקה אלא כלפי ההיסטוריה.

"נטלנו שני מקרי־יסוד בדברי־ימי תרבותו של המערב, שני מאורעות הדומים במהותם שאירעו במקומות שונים ובזמנים שונים והטביעו את חותמם על כל גילויי הרוח האירופית. (יצוין בסוגריים כי מאורעות אלה אינם כרוכים בלידה אלא במוות — ציון סימפטומאטי לגבי תרבותכם). ובכן, נטלנו התרחשות ספאטוטמפורלית, כלומר מאורע שאירע במקום פלוני ובזמן מסוים, וכינינו אותו בשם “צליבתו של ישו”. לאחר־מכן נטלנו אירוע שני שבנקודת־מפגש אחרת של קווי החלל והזמן וכינינוהו בשם “מותו של סוקארטס”.

"המאורע הראשון (ראשון מבחינת הסדר שקבענו ולא מבחינה היסטורית) אירע בירושלים בשנת שלושים לספירת־הנוצרים. השני, באתונה בשנת 400 לפניה. ההפרש בזמן הוא אפוא 430 שנה. המרחק בין אתונה לירושלים הוא כ־1,200 קילומטר. אלא שבכך עדיין לא מיצינו את הביטוי המספרי של השוני בין שני המאורעות. שומה עלינו להביא בחשבון את הדרך שעבר כדור־הארץ בארבע־מאות שנים אלו, הן במסלולו סביב השמש והן בחלק ממערכת השמש, שאף היא נעה תדיר. חישבנו דרך זו בעזרת המחשב האלקטרוני. מסתבר כי שיעורה 430 קוסמומטרים. שימו לב, רבותי, המספר 430 הוא קבוע, “קונסטאנטה” בלשון המתימטיקה.

"כיוונו על מספר זה את ההיסטוריוסקופ הלוגוסטטי והעמדנוהו בשדה המוקד המלאכותי של הקרינה הקוסמית. את התוצאות רשמנו בעזרת קרני אומגה על לוחיותיו של ההיסטוגרף הראדיואקטיבי, ולאחר שהסתייענו בתהליך היפרכימי מסוים, שמסיבות בטחוניות נאסר עלי לגלותו לפניכם, עלה בידנו לצלמן כמו שהן על גבי סרט קינמטוגרפי רגיל.

“הרשוני־נא להקרין לפניכם סרט זה”.

המרצה השתתק והעלה על פניו חיוך שכולו מאור־פנים מאונס. שניו המצוחצחות הבהיקו בברק מוגזם. הוא הגביה קמעה את ידו הימנית והניע אצבעותיו. תחילה פירשתי תנועה זו כגילוי נוסף של עצבנות, אך מיד חזרתי בי. נסתבר כי היה זה רמז, שכן המסך שמאחורי — מסך משי אדום רקום חוטים שחורים שחשבתיו לוילון — נחצה לפתע לשנים וחשף בד לבן. המרצה ירד מן הבמה ונבלע בחשכה.

אני איני אלא מדען, אולם סבור אני שאפילו סופר מן המעולים תקצר ידו להביע את אשר ראו עיני, שכן על הבד הוקרנה טרגדיה יוונית עתיקה, טרגדיה יונית אותנטית ממש כפי שהוצגה בימי קדם. עוד בתמונה הראשונה זיהיתי את התיאטרון של דיאוניסיוס, שבחורבותיו סיירתי לאחרונה בדרכי לקונגרס זה, אלא שהפעם לא היו לפני חרבות. האורכסטקה, הסקינה, הפרוסקניון, הפאראדוי — הכל עמד על מכונו. מושבי האבן היו מלאים עד אפס מקום, והקהל לא זו בלבד שהיה לבוש כדרך האתונאים בימיו של פריקלס אלא שגם דיבר בלשון יוונית עתיקה. איני שומע לשון זו, אך יכול אני לזהותה בנקל על פי המלים הרבות שנשתרשו בלשונות אירופה, ביחוד במינוח המדעי.

הצופים שוחחו אפוא זה עם זה ביוונית עתיקה. אין צריך לומר השחקנים. על פי מיטב המסורת האתונאית הוצגו בזו אחר זו שלוש טרגדיות על אותו נושא מפרי־עטם של שלושה מחברים: מתי, לוקס ומרקוס. שלושת הטרגיקונים התחרו ביניהם על הפרס. איני יודע מי מהם קיבל את הפרס. כאמור, אין אני שומע יוונית והמארגנים לא דאגו לתרגום. מכל־מקום, טכס חלוקת הפרס לא הוקרן.

אני חוזר ואומר: איני מתימר למסור אפילו שמינית־שבשמינית מן האווירה האמנותית ששררה בהצגות. מזכירות הקונגרס פתרה בעיה זו בצרפה לכל פרוטוקול תיבה המכילה העתק של הסרט. מצוי בידי העתק כזה, ואני מוכן להשאילו לכל המעונין בדבר.

אף־על־פי־כן, המתחיל במצוה אומרים לו גמור. כיון שפתחתי בפרשה זו, פטור בלא־כלום אי־אפשר. אנסה למסור דין־וחשבון יבש ותמציתי.

מסתבר, אפוא, שכל אחד משלושת הטרגיקונים שאת שמותיהם הזכרתי לעיל חיבר טרגדיה ששמה “האל הצלוב”. אין לי כל ספק ששלשתם ינקו מאייסכילוס והושפעו במיוחד מ“פרומיתיאוס הכבול”. בראשית ההצגה נראה על הבמה צלב־עץ ענק. לאחר כמה שניות מופיעים הכוהן הגדול קייפא ופונטיוס פילטוס נציב יהודה. שני אלה בכבודם־ובעצמם מוליכים את ישו הנוצרי אל הצלב וצולבים אותו במו־ידיהם מעל לאורכסטרה. זוהי הפעולה הדינמית היחידה ומלבדה אין מתרחש דבר. דו־שיח של קבע מתנהל בין ישו לבין שלוש נשים המופיעות בזו אחר זו: מרתה, מרים המגדלית ומרים, אמו של ישו. מדי פעם בפעם נכנסת לתוך דבריהם המקהלה, שעליה נמנים שנים־עשר השליחים. פרט לצלב אין שום תפאורה. קשה לדבר על משחק במובן מודרני, לפי שהדיאלוגים ואף שירי המקהלה דוקלמו בהתאפקות רבה אפילו ברגעים המבטאים לכאורה יסורי גוף ונפש. אשר למימיקה, הרי פניהם של הגיבורים היו לוטים במסכות. מסכתו של ישו דמתה משום־מה לציור־קיר מתקופת גדולתה של ביצנץ הנוצרית.

כל המאורעות שקדמו לצליבה סופרו, כפי הנראה, בדו־שיח, אם בפיו של השחקן הראשי ואם בפיהם של שחקני־המשנה או המקהלה.

ההבדלים בין שלושת המחזות היו פעוטים, ואני מניח כי עיקרם בקצב הדיבור ואולי בשינויים קלים בעצם המסירה הפיוטית של תוכן הדברים.

אף־על־פי־כן, אותו דקלום חדגוני ובלתי־מובן, שניגר משפתיים לא־דובבות של מסכות זעומות־פנים, חדר אל תוך־תוכי ומשום־מה זיעזעני עד למעמקי נפשי. אין לי הסבר לתופעה זו, אולם עובדה היא כי עם סיום כל מחזה ומחזה מוכן הייתי, יחד עם כל רבבות האתונאים לבושי החג, שמילאו תיאטרון שיש מפואר ומקושט אנדרטאות ופסלי אלים, לקום ולהריע לאותו חזיון נוגע ללב, שזו הפעם הראשונה נקרא עליו שמו הנכון, השם היחיד היאה לו: טרגדיה.

נציגה של נורדלאנד לא דייק. לא סרט אחד הוקרן לפנינו אלא שני סרטים. הם הוקרנו בזה אחר זה. בהפסקה קצרה שחלה בין שניהם אף לא נדלק האור. הקהל השמיע כמה שיעולי־קולנוע מקובלים ותו לא.

נמצא בידי העתק גם מהסרט השני. אך נדמה לי שהפעם אשכיל יותר למסור את הדברים. ראשית, משום שאין כאן טרגדיה. אדרבה, היו בהצגה כמה מסממני הקומדיה דוקא. חוקי האחדות המפורסמים — אחדות הזמן, המקום והפעולה — לא חלו עליה, ולפיכך היתה דינמית יותר ודמתה לסרט היסטורי בן־זמננו. לא נעדר ממנה אפילו קורטוב מאותו טעם־לוואי של זולות המצוי כמעט בכל סרט היסטורי. שנית, משום שהסרט צפן בחובו הפתעה אישית לי. לשונו היתה עברית, עברית פשוטה כמשמעה, לשון־חכמים מתקופת המשנה. מובטחני כי הייתי הצופה היחיד שקלט והבין את השיחות שהתנהלו על הבד.

מקום העלילה — ירושלים. נעם לי מאד לחזור ולראות בעיני את העיר העתיקה, שמסיבות, מובנות לא ביקרתי בה זה עידן ועידנים. אמנם, חלו בה שינויים רבים אך קווי־היסוד נשארו כשהיו, והראיה היא שהכרתיה ממבט ראשון.

עד כאן, לענין המקום. אשר לזמן, הרי לפי כל הסימנים נרקמת עלילת הסרט בסוף תקופת הבית השני. ואם נצמצם את משטח הזמן ליחידה קטנה יותר, נוכל לומר בבירור כי הסרט פותח בליל סדר־פסח. הסדר נערך באחד מבתי האבן המיוחדים של ירושלים ובין המסובים — ביתר דיוק, בראש המסובים — ישב סוקרטס. כן, אותו יווני עבדקן, חרומף וקרח למחצה ישב בראש המסובים בליל הסדר יחד עם כמה מראשוני התנאים. את ההגדה אמרו בזה אחר זה, משל היו לוקחים חלק בסימפוזיון על יופי ולא מסובים בסדר פסח. משהגיעו לשיר־השירים, פתח סוקרטס במדרש ארוך ומחוכם על שני פסוקים: “הנך יפה,רעייתי”, ו“לסוסתי ברכבי פרעה דימיתך”. המדרש היה מפולפל מאד ולא תמיד עלה בידי לעקוב אחרי פיתוליו של קו המחשבה המתעקל. מכל־מקום, עד כמה שהבינותי, דרש את המלה רעייתי לגבי זכר ולא לגבי נקבה (“אל תקרא רעייתי אלא רע אתי”) ואילו סוסתי ברכבי פרעה היא לדבריו האשה החכמה דיוטימה, שלמדה את תורת היופי בארץ מצרים.

אם בשל מדרש תמוה זה ואם בשל עבירות אחרות, בתמונה הבאה ראינו את סוקרטס עומד לפני בית־דינה של סנהדרין באשמת עבודה זרה ומלמד סניגוריה על עצמו. הוא מסתייע פסוקים מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים ומוכיח בק"ן טעמים שאין הוא מאמין באלוהי נכר אלא בדימונין, ואין הדימונין אלא מלאכי־השרת בכבודם־ובעצמם (“שנאמר כי אדני אלהינו הדמנו”), שלוחיו של הקדוש־ברוך־הוא, בורא עולם וקונה שמים וארץ. הוא הטוב, הוא היפה, הוא האמת. טוב — שנאמר הודו לאדני כי טוב, יפה שנאמר הנך יפה רעי אף נעים, אמת שנאמר ארך־אפיים ורב־חסד־ואמת. אין צריך לומר שיצא זכאי בדינו.

למראה הסרט נתערערה קצת אמונתי בהשגיה של נורדלאנד בשטח האורוקינרבטיקה האלקטרותרמודינמית והתחלתי לחשוד שמא אין כאן אלא פארודיה תפלה בנוסח הוליווד על “המשתה” וה“אפולוגיה” של אפלטון, פארודיה שאינה נקיה אפילו מאבק של אנטישמיות. דעה זו נתחזקה בי עוד עם שבתמונה השלישית שבסרט בלטו כמה קווים פארודיסטיים גם לגבי פיידון.

סוקראטס יושב בבית־מדרשו מוקף תלמידי־חכמים (אחד מהם שמו רבי פדי) ומתפלמס עם הצדוקים בענין תחיית המתים. הצדוקים יוצאים בשן ועין, מובסים בכוח פלפולו החריף של אבי אבות הדיאלקטיקה. מיד בא אחד מתלמידיו של סוקראטס ומגיש לרבו גביע מלא יין. הלה מברך עליו ומריקו בגמיעה אחת. לאחר־מכן משתרע הוא על ספסל ונרדם. בטרם תאחז בו התנומה סופית מספיק הוא למלמל כמה פסוקים מקוטעים על נוח, על כרמו ועל שלושת בניו, בעיקר על חם. ואפשר שלא נתכוון אלא לשם־התואר “חם” וקבל על החום הגדול ששרר באותו יום.

בכך נסתיים הסרט השני. רוגז ועלבון הציפו את נפשי וכבר עמדתי לתת קולי בקריאת־שיסוע עוקצנית, אלא שאותה שעה נדלק האור באולם ונציגה של נורדלאנד חזר אל דוכן המרצים. כמה צחקוקים הושמעו באולם כתגובה על הסרט המגוחך, אבל פרצופו של המרצה הביע כובד־ראש. אף צל של חיוך לא נראה על שפתיו. הוא המשיך באותה נעימה מתוחה־מאופקת:

“גבירותי ורבותי! הודות להשגיה של נורדלאנד בשטח האורוקינרבטיקה האלקטרותרמודינמית בשדות ספאטוטמפורליים עלה בידי להראות בעליל — להראות פשוטו כמשמעו, כלומר להפוך את הנחתי למושא ישר של חוש הראיה — ובוודאות מדעית שאין לערער עליה מה היה קורה אילו הופיע סוקראטס בירושלים של ימות ישו ואילו התגלה ישו באתונה של סוקראטס. הקהל האתונאי היה מקבל את ישו כשחקן הטרגדיה והיה מוכן להריע לו כשם שהריע לכל שחקן מוכשר שביצע תפקידם של אלים, אלים למחצה, או סתם גיבורי קדם סובלים ומתיסרים. חכמי ישראל היו רואים את סוקרטס כאחד משלהם, ולוא אף העמידוהו לדין היה יוצא זכאי בדינו. והרי אך מקרה הוא שאירע ההפך, כלומר שישו הופיע בישראל וסוקראטס באתונה. כן, התרחשות בנקודת מפגש של רווי החלל והזמן, שאין לכנותה אלא בשם מקרה, היא שהולידה את כל התולדות ההיסטוריות הגדולות כביכול. גבירותי ורבותי, לא אוסיף לפתח את קו מחשבתי. קונגרס זה אינו קונגרס להיסטוריוסופיה, אולם אני מרהיב עוז לשעשע עצמי בתקוה שהוכחתי, לא באותות ובמופתים אלא על דרך הניסוי והתצפית, כי יש לאל־ידנו לנצל את המדע החדיש, אשר לשם קידומו התכנסנו כולנו כאן, כדי להשתלט על נקודות־מפגש גורליות מסוג זה, לבחון בחינה מדעית לא רק את מאורעות עברה של האנושות כי אם גם את אירועי עתידה, ולאחר בחינה זו לקבוע אותם במקומות נאותים ובמועדים נכונים. איני מוכן לערוב כי הפתרונות שהגעתי אליהם בסרטי הם הפתרונות היחידים. אפשר יש מקום לניסויים אורוקינרבטיים נוספים אפילו בשני המאורעות שבחרתי. אולם אני כשלעצמי מעדיף את הטרגדיה והקומדיה על צלב ורעל, אפילו יש בכך משום ויתור על אמונה דתית או על תורה פילוסופית. כי כופר אני, גבירותי ורבותי, בדת־חיים הנזונה מפרפורי גסיסה על צלב ובתורת־אמת היונקת ממעיינות סם־מות”.


 

ג    🔗

הוכרזה הפסקה עד לישיבת־הלילה. הצירים היו עייפים ורעבים ונהרו אל המסעדות ואל המלונות. אני לא הייתי רעב. רק עייף הייתי. ואפשר לא עייף הייתי אלא מדוכדך, שהרי לעולם כרוך הדיכדוך בליאות.

מועקה כבדה רבצה על לבי. האמנם הרצאתו של איש נורדלאנד היא שדיכדכתני?

ניגשתי אל הבאר והזמנתי לי כוס ויסקי. הבאר היה ריק מאדם. בבדידות מזהירה לגמתי מכוסי וניסיתי לרכז את מחשבותי במעלליו של אותו מדען כביכול. מאמצי לא נשאו פרי: עוד מימי ילדותי נשתיירו רגעים בחיי שבהם הוגה אני בתמונות ולא ברעיונות — תעודת־עניות למדען.

הזמנתי עוד כוס ויסקי. שרידי המחשבות הסדורות נגוזו כליל, ולעומתן הצטיירו התמונות ביתר בהירות, ולא תמונות סתם אלא דיוקנאות. דומה כי כל אותם בקבוקי המשקאות הצבעוניים שמילאו את הקיר שמנגד איבדו את המימד השלישי ולא נותרו אלא צבעיהם בלבד. נתחככו הצבעים זה בזה עד שהתלכדו לשני דיוקנאות מצוירים ביד אמן: דיוקנו של נציג נורדלנאד על חיורונו הצפוני, שפמו הדרומי ולסתותיו המונגוליות, ודיוקנו של סוקרטס על אפו החרום, זקנו המסולסל ומצחו הנבלע בקרחתו. תחילה נתנו בי שניהם את עיניהם. צירה של נורדלאנד כיוץ שפתיו והזעיף גביניו. כל שריר משרירי פניו נדרך במתיחות. אבחנתי לגבי מצב עצביו היתה נכונה: הכרת־פניו ענתה בו כי אך בקושי משתלט הוא על עצמו, סוקרטס נתחייך. ולאחר שנתחייך הסיט ראשו אל בן נורדלאנד ורקק בפניו.

טלטלתי ראשי טלטלת־גבר. הרי לך השגים של שתי כוסות ויסקי, לאו דוקא של האורוקינרבטיקה.

פרשתי מדוכן־המשקאות וקרבתי אל החלון. סמוך לבנין הקונגרס נמצא מנזר מימי־הביניים בסגנון גותי. חלוני נשקף אל הגן הגדול שהקיף את המנזר.

היה יום־קיץ אירופי רך ונוח. החלון היה פתוח. צפצפת־ענק שלחה ענפים כבדי־עלוה שהשיקו לחלון, ובנשוב הרוח רפרפו העלים על פני התריסים.

מבעד לרווחים שבין עלה לעלה הציצו קטעי פסיפס מתוך שמשותיו המזוגגות של המנזר… שוב אותם הצבעים, צבעי בקבוקיהם של משקאות המאוחסנים על אצטבאות הקיר שמול דוכן־המשקאות.

במורך־מה הפכתי ראשי לאחור והצצתי באותו קיר. הדיוקנאות נגוזו. לא סוקרטס ולא צירה של נורדלאנד כי אם בקבוקי משקאות צבעוניים. אכן, גם אלה כשלעצמם די בהם להיות תמונה ססגונית מרהיבת־עין.

יצאתי מבנין הקונגרס והלכתי למנזר. ערוגות הגן היו מטופחות כהלכה ופרחים לבני־גביע וארוכי־גבעול (איני יודע מה זהותם הבוטאנית) לבלבו משני צדי השדרה המוצלת שהוליכה אל המנזר.

המנזר היה פתוח ובפתחו לא נראה איש.

עליתי על המפתן ונמצאתי במסדרון צר וחשוך, אטום משני צדדיו. הלכתי לארכו והגעתי אל המדרגות הלוליניות. טיפסתי בהן ונמצאתי עומד בחדר מרווח למדי ומואר כהלכה. קירותיו היו מלאים ספרים מן התקרה ועד הרצפה, ובמרכזו עמד שולחן ארוך שגם עליו היו פזורים כמה ספרים, רובם בכריכת־עור חומה עתיקת־ימים. אחד מהם היה פתוח. כפוף עליו ישב נזיר ועיין בו. ישבתי מולו. הוא לא גילה כל ענין בי ולא זיכני אפילו בזקיפת־עין.

נטלתי אחד הספרים שנמצאו בקרבתי, ביתר־דיוק את הספר הקרוב אלי ביותר, ספר עב־כרס וגדל־מידות קשור ברצועת עור ומחוזק באבזם זהב. התרתי את הרצועה ודפדפתי בדפים העבים, ששפתיהם נשתמרו יפה כיון שהיו משוחים בכסף, אך הם עצמם הצהיבו מיושן והדיפו אותו ריח מיוחד שחשתי בו בילדותי כל־אימת שהיה אבי מוליכני לבית־הכנסת. עד־מהרה נתברר לי כי החזקתי בידי את כתבי אפלטון בלשון הרומית ובמהדורה עתיקה שנדפסה עוד בבית־הדפוס של גוטנברג עצמו.

הקורא יודע כבר כי אין אני שומע יונית, אבל עדיין אינו יודע כי שולט אני שליטה נאה למדי בלשון הרומית. חיפשתי ומצאתי את “פיידון” ושקעתי בעמודיו האחרונים כדי להשיב נפשי לאחר הסרט הקלוקל, תהיה מה שתהיה נקודת־המפגש של קווי החלל והזמן.

"וכששמע קריטון את הדברים האלה רמז לנער שעמד על־ידו. והנער יצא ושהה לא מעט וחזר עם האיש שהיה צריך להגיש את הרעל שהביא עמו שחוק בכוס. וכשראה סוקרטס את האיש אמר: טוב ויפה, יקירי. הלא לך יש ידיעה באלה הדברים — מה אני צריך לעשות?

" — אין לעשות כלום — השיב הלה — חוץ ממה שלאחר שתשתה תתהלך הנה והנה עד שתכבדנה שוקיך, ואחר־כך תשכב והפעולה תבוא מאליה — ובזה הושיט לסוקרטס את הכוס.

"והוא לקח אותה, סקרטוס, בדעה בדוחה בלא שרעד ובלא שנשתנו מראהו או פניו, אלא הביט באיש כפי רגילותו מבט בלי־נוע ואמר:

" — מה תאמר בדבר ניסוך לאיזה מן האלים ממשקה זה? וכי מותר לעשות כך או לא?

"— אנו שוחקים, סוקרטס — השיב הלה — רק כדי שיספיק לפי דעתנו לשתיה.

" — אני מבין — אמר סוקרטס — אבל מותר וצריך להתפלל לאלים שהמעבר מכאן לשם יהיה מוצלח. ועל זה מתפלל גם אני, והלואי שהיה כך.

"ולאחר שאמר כך הגיע אל פיו את הכוס ושתה אותה עד תומה שמח וטוב־לב.

“והנה עד כאן ברובנו עדיין היינו יכולים להתאפק בקושי מבכי; אבל כשראינו אותו שותה ואף מכלה לשתות, לא יכולנו להתאפק עוד. וגם עיני שלי זלגו דמעות־שליש למרות רצוני. ועל כן הליטותי את פני ואבכה על עצמי; כי אכן לא עליו בכיתי אלא על גורלי שלי, שחבר כזה יילקח ממני”

נשאתי ראשי מן הספר ונעצתי מבטי במרחק כמנהגי מאז ומתמיד כל־אימת שיש בדעתי לעכל סוגיה חמורה.

,ביני ובין המרחק חצצו פניו של הנזיר: פרצוף ארוך וגרמי, כחוש ומגולח למשעי. ניכר היה בו שמכבר עבר את גיל־העמידה אף שבפניו לא נראה אפילו קמט אחד. אדרבה, עורו היה מתוח על עצמות גולגלתו כגרב ניילון על שוקה של אשה מקפידה בלבושה. עכשיו סקרני במבט צונן־חוקר שניתז מעיניים אפורות־דלוחות. מבט זה החדיר בי משום־מה הרגשת אי־נוחות. משול הייתי לפלוני הנחקר על־ידי שוטר, ואף כי חף הוא מפשע הרי החקירה מטילה בו מבוכה. עיני שוטטו לצדדים ותרו אחרי חפץ שאוכל להניח עליו את מבטי. משלא עלה בידי למצוא את מבוקשי, הבטתי נכחי אך לא על פניו של הנזיר אלא על הספר שהיה מונח לפניו. היה זה ספר ענקי, גדול משלי. באחד משני עמודיו הפתוחים היתה מודפסת תמונה, שהשתרעה על מלוא שטח העמוד. קשה היה לי לקבוע את נושא התמונה, שהרי השקפתי עליה במהופך, ולא עוד אלא שקצר־רואי אני מבטן־ולידה. הרכבתי את משקפי ונעצתי בה מבט נוקב. במאמץ־מה נוכחתי לדעת כי מצויר בה משה רבנו העומד לפני הסנה, והסנה, בוער באש. מפאת המצב שהייתי נתון בו כלפי הספר נראה לי משה כעומד על ראשו ולשונות אש של הסנה כמיתמרות כלפי מטה.

חימה עזה חילחלה בי כלפי הנזיר על שרואה הוא את המראה הגדול הזה בצורתו הטבעית ואילו לגבי נהפכה ההתגלות על פיה.

נתעזז בי לבי והישרתי בו מבטי.

— נפלה כאן טעות, אדוני — פתחתי בצרפתית אף שלא ידעתי אל־נכון מה לשונו של זה — טעות בנקודת־המפגש של קווי הזמן עם רווי החלל. ח־ח־ח… הזמן כאן, בתמונה זו המונחת לנגד עיניך… — אם נבחר רק באחת הסברות הרבות שהעלו החוקרים — הזמן הוא 1,300 שנה לפני הספירה שלכם. המקום — סיני, כלומר הגבול בין מצרים לארץ־ישראל. ובכן, אדוני, דוקא בבחירה זו נעוצה טעותו של ריבון־העולמים. כיון שהוא כל־יכול, אין לחשוד בו שלא השכיל לעשות אחרת, אלא שפשוט טעה. חייב היה להבעיר את הסנה לא בימים ההם בסיני אלא בזמן הזה בנורדלאנד. שער בנפשך, אדוני, אותו פרצוף, שחיורונו צפוני ושפמו דרומי, רועה את הדובים הלבנים של חותנו בטונדרה, והנה… סנה בוער באש והסנה אינו אוכל. סנה בטונדרה, והוא בוער בשלגים. מה עושה רועה־הדובים בנקודת־מפגש זו של רווי החלל והזמן? אני שואל אותך, אדוני הנזיר, מה הוא עושה?

זוויות שפתיו של הנזיר נשתפלו כלפי מטה בעווית של סלידה. אף־על־פי־כן לא המיש מבטו ממני.

— ח־ח־ח! — נתבסמתי קמעה בשתי כוסות ויסקי על קיבה ריקה. כמעט שפרצו דמעות מעיני למקרא הדברים כאן — הוריתי בידי על כתבי אפלטון. — אדוני הנזיר הנכבד, הרי שנינו, אתה ואני, מלומדים הננו, כל אחד בתורתו. וסוקרטס הוא אבי המלומדים בעולם אבי המדע. רשאים אנו לכנותו כך, אם לא נדייק יתר ל המידה בהגדרות. מכאן שבכל אחד מאתנו רומץ ניצוץ מאשו של סוקרטס. אלא שאני הוא אותו סוקרטס שראיתיו היום מסב בחברתם של ראשוני התנאים — חברה מוזרה, לא כן? — ואילו אתה הוא סוקרטס של פיידון — שוב הוריתי על הספר — ששתה את כוס הרעל; על כל פנים, כך אתה נראה ברגע זה. ואם נגזר עליך לשתות, חייב אתה להריק את הקובעת עד תומה. שתה, אפוא, אדוני הנזיר. לחיים! לוואי ויבואו דברי אלה כשיקוי בעצמותיך. שמע, אפוא, מה היה עושה איש נורדלאנד בימינו למראה הסנה הבוער באש ואינו אוכל. הסכת: אש בוערת בשלגים — מה פירושה, אדוני הנזיר? פירושה נפט. רק נפט עשוי לבעור בשלג. מעיין נפט נתגלה לעינו של איש נורדלאנד. נפט בירכתי צפון. חושש אני כי תגלית זו היתה עלולה לפגוע פגיעה חמורה ביותר במלחמת עצמאותה של נורדלאנד, לא כן? שהרי המעצמות הגדולות כל־אימת שריח נפט עולה באפן באיזה מקום שהוא שוב אין הן מרפות ממנו. מכאן שלוא ראה רועה־הדובים סנה בוער באש לא היתה נורדלאנד זוכה לעצמאות ואף לא היתה מגיעה להשגים כה מרעישים באורוקינרבטיקה אלקטרותרמודינמית בשדות ספאטוטמפורליים. על־כרחנו אנו אומרים אחרי ככלות הכל לא שגה הקדוש־ברוך־הוא, והמקרה אינו מקרה אלא חישוב מדויק. מקרה הוא רק שמשה עומד ברגע זה על הראש, אך מעוות זה יכול לתקון.

קמתי, פשטתי ידי, נטלתי את ספרו של הנזיר והפכתיו. מיד לאחר מכן פסעתי לעבר הדלת. בין שהבין הנזיר את דברי ובין שלא הבינם, ודאי לי שמטורף הייתי בעיניו, אלא אם כן נדף מפי ריח הוויסקי והגיע גם אל אפו. לבי אמר לי שעוד עתידים אנו להיפגש.

לבי לא רימני, אלא שפגישתנו הבאה נתקיימה בערב, ועכשיו היתה שעת־צהריים. סוף־סוף התחיל הרעב מציקני.

במהירות הבזק גלשתי מן המדרגות הלולייניות וחשתי אל מלוני.


 

ד    🔗

איני יודע כיצד נקבע סדר־היום בקונגרס ומה העקרונות שלפיהם פעלה הוועדה הנוגעת בדבר. לא הייתי חבר באותה ועדה ובדיוניה לא השתתפתי.

לנורדלאנד הוקדשה ישיבה שלמה. אחרי נורדלאנד נקבע תורה של יוגאניה, ועוד באותה ישיבה עצמה, כלומר בישיבת הלילה, עתיד הייתי להרצות גם אני. מכל־מקום, שלשתנו היינו הראשונים. אפשר שהיה בסדר־יום זה משום גילוי של רוחב־לב אפוטרופסי מצד המדינות הוותיקות כלפי הצעירות, ואפשר שנקבע מה שנקבע על סמך שיקולים טכניים בלבד.

נציגת יוגאניה פתחה אפוא את ישיבת הלילה. יוגאניה, ארץ פאתי הדרום, שלחה לקונגרס נציגה ולא נציג.

לעבר דוכן־המרצים התקדמה אשה לבושה שמלה לבנה ארוכה, מעין שמלת־נשף. גבהת־קומה היתה, זקופה ותמירה. במעמקי הצחור של שש שמלתה היתה גנוזה אפרורית נסתרת, כעין אפרוריתו של ענן לבן המבשר גשמי־זעף אך אינו מביאם. כסהרורית הלכה ולא הניעה אבר בלכתה. שמלתה חבקה את גופה במהודק והבליטה כמה מחמוקיו, אף־על־פי־כן לא זע בה מאומה — לא הכתפיים ולא הירכיים — וזרועותיה צמודות היו לצדדיה כזרועותיו של חייל בעמידת־דום. אכן, היתה זו “הליכת־דום”. כיון ששולי השמלה הסתירו אפילו את קרסוליה, נדמה היה שלא הלכה אלא שטה כאחד הברבורים.

השמלה לא הלמה את מעמד הקונגרס ולכל הדעות היתה מלבוש יוצא־דופן בו. אך שבעתיים יוצאי־דופן היו הפנים שהזדקרו מעל לשמלה. פנים אלה היו קריאת־תגר על המושג גזע. לכאורה היתה האשה אשה כושית: עור פניה שחור — לא שחום, לא כהה, כי אם שחור — שערה קצר, עבות ומסולסל ואף הוא שחור עד כדי גון־לוואי של כחול, אם כי נימי שיבה פזורים בו ברווחים שוים להפליא ומאפרים את שחורו זעיר־פה שעיר־שם. אולם כושיות זו לא ניכרה אלא בצבעים בלבד. כל תווי פניה היו אריים, מבנה גולגלתה היה ארי טהור על פי כל חומר־דינם של המחזיקים המושבעים בתורת הגזענות. מצח תלול, חוטם רומי־קלאסי חטוב כחזון גיאומטרי מובהק של משולש ישר־זווית, עיני תכלת בהירה וצלולה המרתקת ומרתיעה כאחת על רקעה השחור. לחיים נפולות קמעה, לסתות צרות, סנטר חד ושפתיים כה דקות עד שלעתים דומה היה כי נטולת שפתיים היא.

זקופה, כמעט קפואה עמדה על הדוכן ופתחה את פיה. מבטה, מבט התכלת הבהירה, נשלח מעל לראשיהם של הנאספים לנקודה מסתורית במרחקים שאין להם סוף, ושוב לא זז משם. נחיריה רטטו קמעה, ומלבדם לא זע אף קו אחד מקווי פניה, כאילו הנחיריים הרוטטים הם שהיו מדובבים. היא אמרה:

“שמי ניגרואריאנה. מימים קדמונים עבדו בני עמי את האלה דיאגלסיזגו בעלת עיני הזכוכית. והיה כי חפץ איש לדעת את אשר יקרה לו בחייו, ובא אל כוהן דיאגלסיזגו וביקשו כי יקרבהו אל האלה. היה הכוהן מעלה אותם במדרגות עד הגיעו אל גרם־המעלות אל נוכח פני דיאגלסיזגו. שם עמד והתבונן ארוכות בעיני הזכוכית של האלה עד אשר ראה בהן את עיני עצמו, ובעיני עצמו את גורלו”.

"אם שחקו עיניו שיחק לו מזלו, ואם זעף מבטו וזעם לו גם גורלו.

"יום אחד באו אנשים לבני־עור וכבשונו. לא בחיל כבשונו, לא בכוח ולא בכלי כיבוש, כי אם בדברי כיבושין. אנשים יפים היו הלבנים (דוק: היא לא אמרה ‘טובים’, היא אמרה ‘יפים’) ומעשים טובים עשו. את חולינו ריפאו ואת ילדינו לימדו קרוא־וכתוב, ועוד רצו להפיק רצון מאתנו — עקרו את עיני הזכוכית של דיאגלסיזגו וישימו עיני יהלומים תחתיהן. מאז השתעשעו קרני השמש בעיניה של דיאגלסיזגו, ועולם ומלואו נשקף בהן בשלל נצנוצים מרהיבי־לב, אך מני אז לא ראה איש בהן את עיני עצמו ואיש לא ידע את אשר יקרה לו, עד שקמתי ניגרואריאנה…

“כי ביום מן הימים קמנו על הלבנים היפים (שוב חזרה על התואר שלא היה בו כל צורך בהקשר זה) — קמנו עליהם לגרשם, ונוכל להם. ביום ההוא עקרנו את היהלומים בארובות־עיניה של דיאגלסיזגו, אבל את עיני הזכוכית לא החזרנו לה. כי מעתה לא בעיניה של אלה נחזה את עתידנו ונדע את אשר יקרה את כל אחד ואחד מבני עמי, כי אם באורוקינרבטיקה אלקטרותרמודינמית”.

“ואת הצעד הראשון כבר עשינו”.

זו היתה פתיחה מהממת. והמופלא ביותר הוא שלא היתה כאן פתיחה פיוטית־ריטורית סתם, שכן הדברים שנאמרו היתה להם מידה רבה של הצדקה בגוף ההרצאה המדעית. לא אבוא כאן למסור את ההרצאה כלשונה, וזאת מכמה טעמים. ראשית, יצריך דבר זה שימוש במונחי מדע מסורבלים ובנוסחות מתימטיות מסובכות, ואני עודי נאמן להבטחתי ואינני מוכן להלאות את הקורא בכגון אלה. שנית, אודה ולא אבוש: יותר משהקשיבו אזני לדבריה של המרצה היו עיני רתוקות אל המרצה עצמה, אל עורה השחור ואל ה“חיטוב” הלבן של פניה, אל נחיריה הרוטטים, אל מבטה, מבט התכלת השלוח לאין סוף, ואל עמקו האפרפר של צחור השש שעטה את גזרתה ללא זיע.

אף־על־פי־כן את עיקרי הדברים קלטתי ושומה עלי למסור את תמציתם, הן בשל הענין שבהם כשלעצמם והן בשל החשש שמא בלעדיהם יקשה על הקורא להבין את השתלשלות המאורעות שאירעו לי בו בערב בקונגרס.

מדעני יוגאניה חקרו ומצאו שהאצטגנינות איננה דבר ריק, על־כל־פנים לא כולה תורת־הבל ומצויים בה כמה וכמה דברים של ממש, כלומר: מצבם של גרמי־השמיים עשוי להשפיע השפעה מכרעת על גורלו של אדם. יש תקופה קבועה בחיי אדם ואדם — על פי רב חלה תקופה זו בשלהי גיל ההתבגרות— שבה, ורק בה, יכול הוא לחזות את עתידו על פי מצבם של גורמי־השמיים. לשם כך נזק הוא לכל תחבולות המתימטיקה ובדין שייעזר גם בהשגי הפיסיקה המודרנית ויסתייע במיתקני המדידה והחישוב המדויקים ביותר. ככל שידייק בחישוב כן יובהר עתידו וכן ייטיב לדעת פרטים ופרטי־פרטים על כל הצפוי לו. הניסויים שנערכו עד כה, אם אין בהם עדיין משום הוכחה ודאית לכך, דיים לקבוע דבר ה כהנחה מדעית סבירה, המבוססת אמנם על כמה מעיקרי האסטרולוגיה, אלא שלמעשה הדמיון בין התורה החדשה לבין האסטרולוגיה אינו רב מן הדמיון בין הכימיה המודרנית לבין האלכימיה של ימי־הביניים.

עד כאן דברים שלכאורה אין להם זיקה אל האורוקינרבטיקה האלקטרותרמודינמית, ומכל־מקום אין בהם אפילו קורטוב של הצדקה לאותה קריאה יומרנית בנוסח דבורה הנביאה: “עד שקמתי ניגרואריאנה”.

ואולם בהמשכה של ההרצאה נתלבנו כמה בעיות נוספות, והובהר הקשר ביניהן לבין האוארוקינרבטיקה ובין האורוקינרבטיקה לבין ניגרואריאנה. נסתבר כי באותה תקופה מכרעת שבשלהי גיל ההתבגרות ניתן לא רק לחזות מראש את העתיד אלא גם לקבעו. לשון אחרת: לא זו בלבד שיכול בשר־ודם להכיר את עתידו על פי מצבם של גרמי־השמיים בעזרתה של המתימטיקה, אלא שיש לאל־ידו לגבש עתיד זה בדרך של השפעה על מצבם של גרמי־השמיים באמצעות ה…מוסיקה. כל ילוד־אשה נושא איזו נעימה בנפשו. אם יידע להביעה במיתקני המוסיקה האלקטרונית, הרי באמצעות מכשירי האורוקינרבטיקה ניתן לשדרה אפילו מעבר לחלל הבינפלאניטרי ובאורח זה להשפיע על אותם גרמי־השמיים המעצבים את גורלו של פלוני בעל הנעימה. תגלית זו היתה הישגה האישי של נגגרואריאנה.

סוף דבר: מכאן ואילך לא זו בלבד שעתידו של כל בשר־ודם עשוי להיות נהיר לו אלא שהפרט האנושי, האדם, היחיד, אותו גרגר־אבק שניצב עד כה אין אונים מול עצמתם המשולשת של הבריאה, החברה והאלהים — האדם היחיד יהיה אדון לגורלו.

אמנם, מכל הבעיות הכרוכות בהיפותזה זו שאין ערוך לחשיבותה לא נחקר בשלב זה אלא שטח אחד בלבד: נעשו ניסויים בדבר השפעתה של המוסיקה על גרמי־השמיים. נערכו תצפיות מדויקות ונתגלו תגליות מרחיקות־לכת ומאירות־עיניים. עם תום ההרצאה הוקרנו על הבד כמה אמ’גים (אמ’ג — קיצור מקובל במדע שלנו. המונח המלא הוא: אלקטרומוזוגרמה, ופרושו תצלום של השפעת גלי הקול על גוף חמרי, שנעשה בטלסקופ אלקטרוני) של מזל בתולה. המזל צולם בשעה שמכשירי הנגינה האלקטרוניים ביצעו את רפסודיית־התכלת מאת גרשוין. טרנספורמטוק אורוקינרבטי הפך את גלי הקול לגלי אור, והללו הוקרנו על המזל. הוכח בשיעור גבוה מאד של סבירות — כלומר, כמעט בוודאות, — שבעקבות הקרינה המוסיקלית חלו שינויים ניכרים במצבו של אותו מזל. האמ’גים הוכיחו אפוא בעליל לפחות דבר אחד: רפסודיית־התכלת של גרשוין משפיעה על המזל בתולה.


 

ה    🔗

תוך כדי הקרנה הושמעה הרפסודיה של גרשוין גם באולם. עצמתי עיני ולא פקחתין אלא לאחר שנסתיימה הנגינה, וכשפקחתין ראיתי כי נדלק האור. ניגרואריאנה לא היתה על דוכן המרצים. כפי הנראה הסתלקה מבעוד חושך. הפכתי ראשי לאחור, ועיני קצרות־הראי הספיקו לקלוט כתם לבן סמוך לדלת היציאה. ניתרתי ממושבי וזינקתי אחריה. בהיותי בפתח פניתי כה וכה וראיתיה נכנסת אל שער גנו של המנזר הסמוך. חשתי לשם.

בגן המנזר לא היו פנסים ואף־על־פי־כן היה מואר כולו. מבעד לצמרותיהם של האילנות הסתננו אורות, שקצתם בקעו מחלונותיו הצרים־המזוגגים של המנזר וקצתם מתוך בנין הקונגרס, שרוב קירותיו זכוכית היו. אלא שעל כל האורות הללו נוספו נגוהות אדומים, חרצו לשון, הבליחו בין גזעי העצים ושלחו קרני ארגמן ממוקד טמיר ופלאי. סבור הייתי כי מדורה הובערה אי־שם בפאתי הגן. ריח נפט בוער עלה באפי.

מי הבעיר מדורה?

כברק נתבזקה השאלה במוחי וניקרה בו בעצמה כה גדולה עד כי רגע הסחתי דעתי מדמותה של ניגרואריאנה. הלכתי לתור אחרי המדורה. אורות חשמל סגולים־בהירים, ערוגות פרחים לבנים, לילה שחור נטול כוכבים, ליל טרם־סגריר־קיץ באירופה, עיקולי עצים המתנדנדים קלילות ברוח ולובשים צורות דמיוניות במשחק אור־צל של לשונות ארגמן נוגה — הכל השרה אווירה של אגדת קסמים.

הצצתי בשעוני: טירוף! בעוד כשבע דקות מוטל עלי להרצות במליאת הקונגרס. מיששתי בכיסי את הדפים המקופלים שהכילו ראשי־פרקים של הרצאתי והוספתי ללכת. שיחק לי מזלי ולא הרחקתי נדוד. באחת השדרות גיליתי את מקור האש. זו לא היתה מדורה, היה זה מעין לפיד של קבע. בראשו של עמוד נמוך, שגבהו כמחצית המטר והוא תקוע באמצעה של השדרה, היה נתון בזיך נחושת ובו בער נפט. בעוד אני תמה על תאורה משונה זו במחציתה השניה של המאה העשרים ראו עיני את ניגרואריאנה ההולכת לקראת הלפיד מקצה השני של השדרה. לבנה, זקופה, תמירה — זרועותיה צמודות לצדדים ועיניה מביטות היישר נכחה — נעה אל הלפיד כשם ששטה שעה קלה קודם־לכן אל דוכן המרצים. אותה שעה לא ידעתי אם ראתה אותי או לא. כעבור שעה קלה נתברר לי שלא ראתני. גדולה מזו: אף את הלפיד הבוער לא ראתה.

בקצב גורלי החליקה על פני האדמה מבלי נטות ימין ושמאל עד הגיעה ממש סמוך לעמוד. היא לא נעצרה, נעצרה נשימתי: עוד שניה ופניה הרומיים השחורים ייחרכו בשלהבתו המתנשאה של לפיד הנפט. היא פרצה בצעקה. כהרף־עין גחתי אליה ונטלתיה בזרועותי. נשאתיה אל הספסל הקרוב והשכבתיה עליו. היא שכבה בלי נוע והליטה פניה בכפות ידיה.

סקרתי אותה מכף רגל ועד ראש. שמלתה לא נפגעה. פניה היו מכוסים. אנקה חרישית נתמלטה מפיה.

— נחרכת? — שאלתיה.

ניתקה כפות ידיה מפניה, ישב על הספסל ונענעה ראשה לשלילה.

— מה היה לך? מדוע לא נזהרת?

— אני? — שאלה והגיעה אצבעותיה אל עיניה.

השאלה היתה תמוהה בעיני לא עניתי עליה.

— אני עיורת — פלטה בנחת לאחר שתיקה קלה. שפתיה הדקיקות נתמשכו ונתפרדו לצדדים, ספק בעווית ספק בחיוך.

כשראיתיה על דוכן המרצים כלתה נפשי אליה. כשנשאתיה בזרועותי חשקתי בה. חשתי את גופה והוא מוצק, גמיש ככדור גומי. והנה במלה אחת שיצאה מפיה נשתנה הכל. הגומי היה לאבן. אין זו אשה חיה, פסל היא, אנדרטה, אבן. חככתי ידי זו בזו כדי למחות את תחושת מגעו הצונן של השיש. שגיתי, לא שש אלא שיש.

— דיאגלסיזגו, דיאגלסיזגו… — מלמלתי לעצמי.

היא שמעה. ולא עוד אלא שנדה בראש לאות הסכמה.

החוויתי לה קידת נימוס. (למה עשיתי זאת? הרי עיורת היתה).

— סליחה — אמרתי — הגיע תורי להרצות.

נטשתיה על הספסל והלכתי לאטי. משהגעתי אל הלפיד בעטתי בו ברגלי והפלתיו. הנפט הבוער ניגר על הקרקע.

הפכתי ראשי ונתתי מבטי בניגרואריאנה. היא ישבה על הספסל ולא שינתה את תנוחתה, אולם סמוך לה ישב אותו נזיר שהתעללתי בו בהיותי שיכור בספריה והפכתי לו את הסנה הבוער באש. הניגוד החריף בין גלימתו השחורה ושמלתה הלבנה העלה לקרשצ’נדו את מנגינת הצבעים שבגן. אולם לעומת הניגוד בצבעים הדהימני הדמיון בצורת הלבוש. שוב משגה: לא שמלת נשף לבשה ניגרואריאנה אלא גלימה, גלימה לבנה. ואולי לא משגה. אולי הנזיר הוא שלבש שמלת נשף שחורה.

שלוחה משלוחותיה של שלולית הנפט זחלה והגיעה עד לספסלם. השלהבת אחזה בשולי שמלתה של ניגרואריאנה.

הנזיר פשט ידו. הראה עלי באצבעו ואמר:

— סלחי להם! אין הם יודעים מה הם עושים.

איני יודע על שום מה נקט לשון־רבים, אלא אם כן רצה לחזור מלה במלה על דברי משיחו.

מכל־מקום היו אלו המלים היחידות ששמעתי מפיו. כשם שלא הגיב על דברי־הבלע בספריית המנזר כך שלא חש לעזרתה של נגרואריאנה אף למראה רצועת האש המשיקה אל שולי שמלתה.

השעיתי מבטי מהם ושוב הצצתי בשעוני: עוד שתי דקות נותרו לי.

ריח חריכה עלה באפי.

החשתי פעמי והגעתי למועד.

הרציתי על נושא מוגדר: השפעת הקרינה המופקת באמצעות האורוקינרבטיקה האלקטרותרמודינמית בשדות בפאטוטמפורלים על הכרומוזומים של פרת־משה־רבנו. דברי היו יבשים ועיניניים ביותר. אף־על־פי־כן נשמעו במתח רב, כמעט בדריכות. אלא שמתח זה ודריכות זו מקורם היה לא במה שנשמע באולם אלא במה שנראה מחוץ לאולם: גנו של המנזר הסמוך בער באש, לשונות אדומות ליחכו את קירות הזכוכית של בנין הקונגרס. כיון שכל הנוכחים היו מדענים כבדי משקל, שחונכו ואולפו כהלכה, וקצתם אף התעניינו באמת־ובתמים בהשפעת הקרינה המופקת באמצעות האורוקינרבטיקה האלרטקותרמודינמית של הכרומוזומים של פרת־משה־רבנו, לא מש איש מהם ממקומו כל עוד הרציתי את הרצאתי שנמשכה כשעה ומחצית השעה.

כן, איש לא מש ממקומו פרט לאחד ויחיד: נציגה של נורדלאנד. הלה הצמיד פניו אל הזכוכית שהיא ספק קיר ספק שמשה הזין עיניו בנגוהות המשתוללים.

שעונה אל הזכוכית נראתה ניגרואריאנה.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37175 יצירות מאת 1901 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!