א 🔗
אני מתחנן, מתפלל, משווע.
לשוא. הצעדים נשמעים ביתר עוז: טוק, טוק, טוק, טוק.
אני זועק:
– למען השם, הרפו ממני! הניחו לי! נפשי סולדת מכם. לטורח הייתם עלי. אנא, תנו לי מנוח. הניחוני לחיות ככל אדם בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא. לאכול, לשתות, לעבוד, לאהוב, לשנוא, לחבק, לנשק, לטייל.
צעדי אבן כבדים מהדהדים על המדרגות. יצור כבד, אבני, מטפס ועולה, דורך בכפות אבן על מעלות אבן. קול נקישת אבן באבן פולח את אזני וצולל בנבכי נשמתי.
הנה הוא הולך. הוא בא. מי?
עדיין לא ידוע לי מי הוא ההולך. אולם, ברור ללא צל של ספק שההולך אינו אלא הוא. פוסע אחד מאלה המדריכים את מנוחתי, ההופכים את חיי להרפתקה אינטלקטואלית, למסה ומריבה בין כוחות הרוח, לסיוט שכלי, למסע אין־סופי בעולם ההגיון החלקלק, המתחמק, החורץ לשון.
אני שומע את צליל מגעה של כף יד האבן אל ידית הדלת. הנה הוא. הוא קרב והולך. הוא עומד אחר כתלי, הוא עומד להיגלות, להופיע.
אני מנסה לברוח, להסתתר, להיעלם. לאן? ריבון העולמים! לאן?!
הוא פותח את הדלת ונכנס.
אני אץ אל הדלת שמנגד – היא נעולה. אני נלחץ אליה, מתרפק עליה, לופת בזרועותי את המזוזות, מתדפק באצבעותי, בועט ברגלי – לשוא. אין מפלט.
אני מעיף מבט על האורח.
דויד.
דויד מעשה ידי אביר האמנים מיכאל אנג’לו.
לפני עמד דויד במלוא עצמת קומתו. גבוה, שרירי, זקוף, גשמי, אבני, נצחי, אדיר.
לוא היתה מראה בחדרי היתה משקפת ליד דויד הניצב גאה, שופע עלומים, יווני־רינסנסי, את בבואתו של יהודי עגול־כרס, שכובד לחייו נתקפל מימין ומשמאל לסנטרו ומחשבות ושרעפים חרשו קמטים על מצחו ועיטרו את עיניו בחריצי מעגלות. אולם, מראה לא היתה בחדר.
אמרתי לאורח:
־ הסתלק. שמעתי את הדי פסיעותיך האבניות בעלותך, עתה אשמעם ברדתך. חשתי את הולם כפות רגליך הכבדות בלכתך אלי, אחושנו אף בצאתך מעמי. סור ממני. עזבני לנפשי ורד.
דויד לא זע. פניו – פני השיש – לא נעו.
הזדקפתי. הישרתי את צווארי ומתחתיו, זקפתי ראשי ונשאתי את עיני למעלה. הייתי ננס לעומתו.
– חוסה עלי, דויד. וכי מן הנמנע הוא שהשיש יכיל רגש אנוש והאבן תחמם לב בשר. כדבר אדם אל אדם אדברה הפעם. חסד אני מבקש, חסד. שבעתי אורחים. לך לך אל ארצך ומולדתך, אל איטליה היפה החיננית, השופעת נופים. ואותי עזוב לנפשי. האמינה, כשל כח הסבל. קצתי בחיי מפניכם. מביקוריכם, מדמויותיכם, משיחותיכם. מאסתי ביצירי הרוח האנושית. מדוע תפקדוני? מדוע דוקא אלי תתגלו? חשקה נפשי לחיות ככל אדם… שחררני מנוכחותך, אל תרדפני. כי הנה רד היום ואשתי, אשת חיקי, רעיית נעורי מצפה לי על משכבה. שלחני, כי צמא אני, צמא ככל בשר ודם.
ידי השיש נעו בתנועות קצובות ומחוטבות. בין אצבעות האבן הופיע ספל מלא מים. הספל הוגש אל פי.
– לא! לא! לא! לא! לא למים צמא אני. על־כל־פנים, לא למי שתייה. למי חיים, לא, לשכר החיים, לתירוש החיים, ליין החיים צמא אני. אינך מקורי, פסל. כבר היה מי שאמר: באשר ליין, הרי שתה מים. ואם כי בשישך לא פגעה יד הזמן, מעשיך, פסל, בלויים מזקנה ושחוקים מיושן. ואף בעולם הרוח והיצירה אין בעצם ביקורך משום חידוש. אין טעם בבואך ואין קסם בהופעתך. פושקין הרוסי כבר כתב על אורח האבן, מרימה הצרפתי נפח רוח חיים בפסל נחושת, ועוד אצל שקספיר יורד פסלה של המלכה מכנו והופך שוב להיות מלכה. ההפתעה שבך נדושה, משומשת, הוד פסליותו המלך, הרועה, נעים הזמירות, איש השיש. לך לך, אדוני, לך לשלום.
הוא לא הלך. הוא נשאר. נשאר בטוח ביתרון כוחו, גדולתו, כבירותו, מונומנטאליותו.
ברם, מנוי וגמור היה עמי לא להיכנע הפעם.
– דויד המלך! – אמרתי בקול נגיד ומצווה – בעוד שלוש דקות יעלמו עקבותיך מן החדר הזה.
עמדתי בפתח ושירבבתי את ידי כאדם המראה את הדרך לזולתו.
שתקתי שעה קלה על מנת לתת משנה תוקף לאולטימטום ולהגביר את הרושם.
לדאבוני, לא היה מה להגביר. דברי לא עשו כל רושם.
הלכתי ופשפשתי בין החפצים, שהיו מונחים על המדפים שבחדרי. מצאתי שקיק ממולא חומר אפור. כרעתי ברך לפני הפסל ונתתי את השקיק בין אצבעות רגליו הענקיות.
־ עדים השמים ועדה הארץ, עדים כתלי החדר הזה, עד אתה עצמך, פסל רב־ממדים וכביר ערך: נקי אני מחטא לאמנות ולתרבות. התרפסתי. את תחינתי שיטחתי לפניך, בקשתיך, הזהרתיך, איימתי, התריתי. פני היו לשלום.
הדלקתי גפרור. התפוצצות אדירה זיעזעה את כל הרחוב; גושי שיש ניתזו לכל העברים.
ב 🔗
אני נשארתי בחיים. אף שערה אחת משערות ראשי לא נפלה ארצה. והעולם נהג כמנהגו.
ומנהגיו של עולם רבים ומגוונים הם על משטחי הזמנים ועל מיגווני המקומות.
מנהג אחד היה קיים, למשל, בקרב עמי הקדם בתקופה טרום־ציביליזציונית או אפילו בתקופת שחרה של הציביליזציה הניאוליתית. לפי מיטב ידיעותי רווח המנהג עד היום הזה בין שבטי הפראים שהאנטרופולוגים מודדים את גולגלתיהם בימינו אנו. וכך השתלשלו הענינים שאני, איש מדע דגם 1963, שימשתי חומר ניסוי, ובמעשי אימתתי ואישרתי ווידאתי את מסקנותיהם של פראי האדם מימות הפרהיסטוריה.
וזה דבר המנהג.
מן המפורסמות הוא, כי השבטים שהוזכרו לעיל נהגו לאכול מבשר שבוייהם או אויביהם המוכנעים והמנוצחים על מנת לספוג אל תוך גופם ונפשם שמץ־מה מגבורת יריביהם, מרוחם ומכוח שלטונם. מה הם היצרים שהמריצו את האדם הפרימיטיבי לעסוק במפעלי תזונה מסוג זה – הרי זה ענין לחכמי הפסיכולוגיה הקיבוצית לענות בו. אשר לי, הרי הרגשתי כיצד יצרים אלה משתלטים עלי, מחלחלים בי ומרתיחים את דמי שעה שעמדתי נוכח גל אבני שיש וראיתי את אויבי האדיר, המתנשא והמתייהר מובס והופך עי מפולת. תפסתי גוש אחד של שיש וניסיתי ללעוס אותו. שיני לא יכלו לו. שמתיו לתוך מכתשת וכתשתיו כתוש היטב. הגוש התפורר. מזגתי יין שרף אל תוך המכתשת, בחשתי בכפית ומילאתי גביע במקפא שהתהווה.
לאחר מכן הסבתי בכורסתי (אשר, אגב, לא זזה ממקומה אף כחוט השערה למרות הזעזוע העצום), הדלקתי סיגריה ולגמתי להנאתי מיין השיש הסמיך. אינני סבור כי היה טעם כלשהו לאותו משקה דביק, אך לעצם תהליך שתייתו היה טעם לוואי של סיפוק והנאה.
לאמיתו של דבר – הרהרתי בין לגימה ללגימה – הנחתם של הפראים הפרימיטיביים אינה נטולת יסוד. על־כל־פנים, לא באותה מידה שדבר זה עשוי להיראות במבט ראשון. אדרבה, דומני כי דוקא בימינו אלה בחלק גדול של העולם נרקמת והולכת תורה ביאולוגית, העשויה לתת ביסוס מדעי לאותה קאניבאליות ולהצדיקה לפחות מבחינת ההגיון התכליתי בלי להיכנס, כמובן, לתחום המוסר שאין לו מקום במדעי הטבע. ואף־על־פי שחברי, המרצה לביאולוגיה, מבטל את מיצ’ורין הרוסי כעפרא דארעא, הרי עובדה קיימת היא שהמפלגה הקומוניסטית, ועמה בדלית ברירה מחצית העולם, קבעה את משנתו של הלה כהלכה למשה בסיני. חסידי אותה תורה גורסים, דומני, כי תכונות התורשה מועברות לאו דוקא על־ידי הגנים והכרומוזומים, כי אם הפרוטופלאסמה עצמה טעונה תכונות תורשה, והריהן גלומות בכוח בכל תא מתאיו של הצמח או בעל החיים. ובנימין הפיסיקאי, שהוא, אמנם, פיסיקאי ותו לא, ואין זה ממנהגו של העולם המדעי בימינו, המפוצל והמוגבל במקצועותיו, הנזהר מחביקה כוללת של ענפי הרוח במחשבה אוניברסאלית אחת כמעקיצת נחש, פן, חס וחלילה, יווצר גזע איתן, אשר יצמיד אליו את כל הענפים הללו, ומי כמוני עוין את תורת הגזע ומתנגד לה, לאחר שבמו עינינו ראינו מה עוללה בעולם תורה זו ומה חטאו נביאיה… עמוד… עצור… אתה מסתבך, מר בנימין, מסתבך בלשונך… המשקה חריף מדי… גם ההתפוצצות… בלשונך מסתבך אתה, אדוני המלומד, וכיוון שהלשון אינה אלא כלי ביטוי למחשבה, נמצא אתה בשגיונותיך מפליג אל התעתוע… להווה ידוע לך שהמחשבה כמוה כחיים, כספינה המיטלטלת בים. אם לא תביאנה אל חוף מבטחים – סופה שתיטרף… אפילו הרהור קל העולה על רוחך ־ גזרה היא לסיימו כהלכה. לפיכך, אדוני המלומד, אזור כגבר חלציך וגרור אותו. גרור את ההרהור…
ובכן, אין זה מקובל במדע שבר־סמכא בפיסיקה יכניס ראשו במחלוקת בין גדולי הביאולוגיה. ברם, כל עוד רשאי גם הפיסיקאי לחשוב, אין כל מניעה שאף מרצה לפיסיקה ישב בחדרו וככל הדיוט אחר בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא יחווה בצנעה דעה שאינה מחייבת אפילו אותו. לפיכך, מסיק בנימין הפיסיקאי את מסקנותיו מן ההנחות של מיצ’ורין הביאולוג לאמור: מאחר שהפרוטופלאסמה שרירה וקיימת בכל תא ותא מרקמותיו של הצומח והחי, הרי שטעימה מבשרו של פלוני עשויה להקנות לטועם את תכונותיו של הנטעם. מכאן, שגם בשטח זה כבהרבה שטחים אחרים חוזר המדע המדויק אל המאגיה, האדם הנאור אל האדם הפרימיטיבי והעולם אל התוהו ובוהו. על־כל־פנים, במידה שהעולם הוא פרי הכרתי, כפי שמורה הפילוסופיה האידיאליסטית, הריהו כבר חזר… חזר אל התוהו ואל הבוהו… משום שהכרה זו, שהעולם הוא פריה כביכול, דלוחה היא ומטושטשת ואין בה אלא עירפולים.
ראשי סחרחר. קמח השיש הכביד על קיבתי. עשן ההתפוצצות עדיין לא התנדף והדמיע את העיניים. עלי לצאת לשעה קלה ולשאוף אוויר צח. טיול קצר דרוש לי. התרעננות.
יצאתי. לילה ירושלמי צונן קידם את פני. האוויר היה שקוף וצלול. הכוכבים נצנצו. אורות שקטים הבהיקו בעליות ובמורדות. אני טיילתי.
עברתי על פני זוג. היא נצמדה אליו ביתר שאת תוך נסיון להסתתר ממבטי. הערתי הערה אפוטרופסית:
– אין דבר. גם אני הייתי צעיר.
רווח לי. הטיול השפיע לטובה. הערפל התבהר קמעה. איברי קלו.
רחובותיה של ירושלים שוממים בשעות הלילה. הכביש הארוך הטעני במדוחי בדידותו הכחולה. הבתים דללו והלכו משני הצדדים. צללים ארוכים נתמשכו, נתקצרו בהדרגה, נתכווצו, נתרסקו, נתגמדו ונעלמו כליל. הזמן נמשך. האופק חוור במזרח. דומני שעברתי את גבולותיה של ירושלים העברית.
קנה רובה כונן מול חזי.
– עמוד!
עמדתי.
דמות אדם צמחה לפני.
–!
הרמתי את ידי. לגיונר ערבי איים עלי ברובהו. חייכתי לו. תפסתי את קנה הרובה והיטיתיו הצדה. עם שעשיתי זאת הופתעתי בעצמי מכוחי הפיסי ומעוז רוחי. אמרתי ללגיונר:
– אל תירה, חביבי. אל תירא ואל תחת. אינני חבלן. אין לי כל כוונות פוליטיות או צבאיות, לא הסתננות, לא ריגול ולא הסגת גבול. אם יש חשש לאירידנטה, הרי אין זו אירידנטה שבשטח. זוהי לכל היותר אירידנטה שבזמן. ואם כי מבחינה מסוימת עלולה זו להיות מסוכנת יותר מחבלה או פיצוץ, הרי אין זה מתפקידך ואין זה בכוחך למנוע אותה. מובטחני שכל הענין הוא מחוץ לכושר השגתך, מאחר שנושא שיחתנו הוא הוד נצחיותו הזמן בכבודו ובעצמו, וכל שביתת נשק שבעולם תקצר ידה להציב לו גבולות ולתחום תחומים לרציפותו. לפיכך, ידידי, מייעץ אני לך שתשכיח מלבך כל מחשבה על שימוש בכוח ותימנע מכל מעשה אלימות, ולא, אנטוש גם אני את דרך השיכנוע ואפנה אל עצמתי הגופנית, אשר לתמהוני הרב מחלחלת בי, גוברת והולכת מרגע לרגע ומשניה לשניה. כל תנועה בלתי זהירה, שתעורר חשד קל שבקלים, עלולה להמיט שואה עליך ועל רובך, אשר כהרף עין יישבר לרסיסים.
בין שהאיום פעל את פעולתו ובין ששוכנע הערבי בהגיון שבדברי, לא הוכרחתי להזדקק לאמצעים נמרצים. הלגיונר מסר לי את הרובה והזמינני להיכנס אל האוהל שהיה נטוי בקרבת מקום. נעניתי לו. באוהל מצאתי כחצי תריסר ערבים. הללו קבלוני בסבר פנים יפות וכיבדוני בקפה טורקי ריחני ובנרגילה ריחנית לא פחות.
לאחר שיצאתי מן האוהל נמצאתי בדרך לבית לחם. השמש להטה כבר בכל עוז יקודה. כרי מרעה שפכו ירוקת מימיני ומשמאלי. הצאן פשט לכל העברים. אף הרובה שבידי נדמה לי משום־מה כמקל רועים. סרתי מן הכביש והלכתי בשדה. אימצתי את ראייתי כדי לראות את צריחי כנסיותיה של בית לחם. הצריחים לא נראו. בתים קטנים ורעועים הצטופפו על ההר. כפי הנראה סטיתי מן הדרך. אני צועד לקראת כפר.
זקן הולך לקראתי. אני שואל אותו אם זוהי הדרך לבית לחם. הזקן אינו משיב לי. ידו אוחזת פך שמן. הוא תוחב כף ידו אל תוך הפך, טובלה בשמן ומנסה למשוח את ראשי.
אני נרתע לאחור. אני אומר לו:
– סלח לי, אדוני, אינני נוהג להשתמש בשמן־שערות. מעולם לא סבלתי תמרוקים מאיזה מין שהוא.
הזקן אינו נכנע. הוא הופך את פך השמן על שערותי, מניח את כף ידו על ראשי ומדקלם חגיגית:
– משיח תהיה בקרב אחיך, ורוח אדני עמך מן היום הזה ומעלה.
השמן נוזל על לחיי. אני מחפש בכיס ממחטה כדי לנגב את פני, אבל אפילו את הכיס איני מוצא. לשוא מחליקה כף ידי על חלקת הלבוש המשונה העוטף את ירכי.
הזקן ממשיך:
– מאס אדני בשאול וינחם כי המליכו על ישראל.
אני נועץ את אצבעותי בשערותי המשומנות וחש כי קרחתי נעלמה כליל. תלתלים עבותים צמחו על ראשי. אינני מאמין. אינני מסתפק במישוש, אני רוצה לראות. אני מורט שערה ומתבונן בסקרנות בתלתל אדמוני המזדקר בין אצבעי לאגודלי.
רגע עמדתי על עמדי. איברי שותקו. אולם, מחשבתי עבדה בקדחתנות. אם כן, הם צדקו, כולם צדקו. צדקו שבטי הפראים, צדקו העמים הפרימיטיביים, צדקה הציביליזאציה הניאוליתית, צדק מיצ’ורין הרוסי – כולם צדקו. גשו נא הנה, רעי, בואו והיווכחו. צאו וראו כיצד עלה בידי לאמת נסיונית את שהרגשתם בחוש של בעלי חיים. ואתה, חבר מיצ’ורין – אל נא תיעלב, לא באשמתך נקלעת לכאן. המסקנה שהסקתי מתורתך שלי היא, מסקנה פרטית, אישית. לשמע מסקנה זו הייתם בוודאיי – אתה וחבריך – לועגים לי, יורקים בפני, יורים בי, מגרדמים אותי, מגלים לסיביריה. אל נא באפכם! רק לא לסיביריה. האקלים בארץ זו בשום פנים אינו מתאים לגלגולי החדש. ועל אף עוצמתכם הגדולה אינני מייעץ לכם להתגרות בי. עתה זה ניצחתי את הענק שאיים כאן על כולנו, לפני שעה קלה פוצצתי את גלית. מה אני אומר? פוצצתי! ח–ח–ח! זוהי פליטת פה, פליטת זמן, אטאביזם הפוך על פיו, פליטת העתיד אל תוך העבר. רצוני לומר, שקלעתי בו אבנים מכף הקלע. זה עתה קלעתי. אני – דויד.
וכיון שהייתי דויד לא היתה לי ברירה אלא לנהוג לפי הכתוב בספר שמואל. תג אחרי תג, מלה אחרי מלה, שורה אחרי שורה, פרק אחרי פרק קיימתי כלשונם וככתבם את כל הפסוקים, בעצם מהלך חיי וחזיתי מבשרי את כל המתואר בהם. הייתי רועה, הייתי מנגן בכינור, הייתי שר צבא, הייתי פרטיזן, הייתי מלך, הייתי טוב, הייתי רע, הייתי אהוב, הייתי שנוא, הייתי צעיר, תוסס און עלומים, הייתי זקן ושבע חיים.
עד שקרבו ימי למות ויכסוני בבגדים ולא יחם לי.
ג 🔗
פקדתי על עבדי שיעזבוני לנפשי. הם יצאו על בהונות רגליהם. בעוד אני שוב מכוסה בבגדים, ועצמותי רוחפות מקור, והלילה ליל שרב, והאוויר בחדרי מחניק, והשמן בוער במנורה ומהבהב בשלהבת צהובה, והעבדים מתלחשים מאחורי הדלת, ורחש חרישי מאווש בנבכי נפשי מלווה הד קלוש של מריבות החצר הגועשות עתה בירכתי הארמון – חרש חרש נפתחה הדלת ומן החרך הצר שנוצר בפתח הוטל צל על הרצפה. בלאט, במורך לב, ברטט הוטל הצל ומשהוטל גדל והלך באיטיות עד שהופיעה דמות ופסעה בחדר פסיעות אחדות בצעדה רכה וגמישה. עיני פזלו בכיוון החריקה שהשמיעה הדלת בהיסגרה. הדמות עמדה זמן־מה בלי נוע ולפתע כרעה על ברכיה.
בתנועת יד רמזתי לה לקום. היא קמה. הפניתי את ראשי אליה. נערה שחומת גו, שעיניה קורנות, בוהות, תמימות־ילדותיות, עינים שהבהיקו לבילוחי שלהבת השמן, קרבה והלכה אל מיטתי. היא היתה ערומה. עורה רטט.
הכרתיה. זו היתה אבישג. אבישג השונמית. בת צחוק הופיעה על שפתי ונבלעה באפלולית החדר ובזקני הארוך.
לפחות חמישים וחמש שנה הפרידו ביני לבין הנערה. חמימות נעימה השתפכה באיברי. היא גנחה מעל למיטתי. לחשתי לה:
־ אבישג, נערתי. לבשי בגדיך והביאי הכינור.
היא גנחה יותר. כפי הנראה לא הבחינה בדברי שנאמרו בלחש. הגברתי את קולי:
– הביאי הכינור ועל נשי צווי לבוא.
היא יצאה את החדר.
משחזרה הביאה לי כינור. אחריה נכנסו המלכות. חמש במספר. רק חמש מלכות בלבד. הבחנתין לפי הילוכן, לפי גזרתן, לפי עמידתן. לפי הילוכה, לפי גזרתה, לפי עמידתה של כל אחת ואחת מהן. הן הזדקנו, אך כל אחת שמרה על עצמיותה המיוחדת מימי העלומים. מיכל הבישנית, האוהבת, הנראית כמתרפקת על מישהו אפילו כשאין איש לידה; אביגיל הצעירה לנצח, מלאת המרץ, שעליצות ודיכאון משמשים בה בערבוביה תוססת־היסטרית; אחינועם היזרעאלית, המוצקה, שכל נפשה הפשטנית מובעת בשני טורי שיני חן הנחשפות עם כל חיוך העולה על שפתיה לכל עת מצוא; בת־שבע היפהפיה שכל הרף עין בחייה אינו אלא מאבק מתמיד לכיבוש ייצרי השלטון והתאווה המשתוללים בקרבה; חגית החגיגית, המתונה, הגאה, ספוגת הוד פנימי וחשיבות חיצונית. שלל הרגשות מגוונות ועשירות הרווני חמש אלה בימי חלדי.
נטלתי את הכינור ונגעתי במיתריו. הצלילים נעתקו וניתרו בחדר. האקורד הראשון פגע באבישג. היא נרתעה והסתתרה בין המלכות. הצלילים רחפו. צרור צלילים פגע בנשים. הן התכווצו והתכופפו מתוך נסיון נואש להתגונן, נצמדו אשה אל רעותה והתלכדו לגוש אחד.
אני ניגנתי ודיברתי.
– אל־נא, רעיות נעורי, אל בהלה ואל פחד. כזאת וכזאת תעשה המוסיקה, ואין לחשוש מפניה. ואם פוגעות בכן התנודות הרי אין אלה תנודות המנגינה, כי מופשטת היא. תנודות אוויר הן אלה ואין בהן כשלעצמן ממהותה של המוסיקה ולא כלום. לא תיסוגנה, מלכות, ולא תירתענה. ואת, הצעירה במלכות, את, השחר שהפציע בחשכת זקנתי, את, אשר מגע גופי הבלה לא יכול לבתוליך, אבישג, אל תיחבאי ואל תסתתרי. כי האוויר הפוגע בך אינו אלא מימצע, שליח מצווה. אל תיראי מתנודותיו. הוא איננו המוסיקה, הוא שמשה בלבד. המנגינה עצמה טהורה היא, זכה, שמימית, אל־חמרית, אידיאלית, כולה אידיאה, צורה, צורת הצורות, מהות המהויות, נשמת הנשמות. ואל האוויר פונה היא רק על מנת לזעזע אתכן, להרתיעכן, להרטיטכן, להלום בכן, להשגיבכן… התלכדנה, נשים, היצמדנה, מלכות, השתלבנה שלב היטב – זקוקה הנעימה לאוויר כגל הזקוק למי הים כדי לחבוט באון בחופי היבשות. אוויר! אוויר! אוויר לנשימה. קרעו הקירות והבו לי אוויר. כי מחנק שולט פה ואוויר אין.
שלהבת השמן כבתה. עייפתי. זמן־מה שלטה בחדר דומיה מוחלטת. אספתי את שארית כוחותי וישבתי על המיטה. אף אחת מן המלכות לא ניגשה לעזור לי. נצנוץ של תמיהה חלף במוחי היגע. שוב רפרפתי על פני מיתרי הכינור והמשכתי:
– ואף אם מחנק שולט פה ואוויר אין, לא תמות המנגינה ולא יובס הצליל. יש לאל ידם לבחור להם מימצע אחר, מתווך אחר, שליח אחר. את האתר, למשל. שידור בגלים אלקטרומאגנטיים באמצעות האתר. מזמור לדויד, למנצח על המשדר. היכונה! כוננה מקלטים, מלכות. כי יום לאדני צבאות, וגלי האתר יוליכו את הקול.
ד 🔗
דין–דין–,דין–דין, קול ירושלים. השעה שעת האפוס. האזינו עתה להרצאתו של דויד המלך על תהליך הביניים ביהדות המיסטית בימי האצילות כפי שנתקבלה בתורת ביטוי. ליד הכינור המרצה עצמו. בבקשה, מר דויד.
הנכם מאזינים לקול ירושלים המועבר אליכם על פני גלי הזמן. אנו מבקשים את סליחת מאזינינו על הטעות שנפלה בהודעתנו הקודמת. אנו חוזרים עתה על ההודעה לאחר שהכנסנו בה את השינויים הדרושים. האזינו, איפוא, להרצאתו של דויד המלך על תהליך האצילות במיסטיקה היהודית בימי הביניים, כפי שהתבטא בתורת הקבלה. בבקשה, מר דויד.
הקבלה שתי פנים לה. מצד אחד הריהי ביטוי קונסטרוקטיבי למאמצי המחשבה היהודית לגשר על פני התהום הרובצת בין העולם לבין האלוהות. אותה האלוהות שהיא נשגבת, נאדרת, נעלה מכל השגה על־ידי העולם התחתון, החמרי, הממשי ומתוך כך נטולת אפשרות של מגע עמו; מצד שני מבע היא לכוחות ויצרים אמונתיים־פיוטיים־מסתוריים, שהיו גנוזים בנפש האומה מתחת לעומס ההלכה התלמודית והפילוסופיה השכלתנית. לפיכך גושרה התהום על־ידי מבנה ארכיטקטוני של עשר ספירות. עשר ספירות אלו מעבירות אל העולם את האצילות המוקרנת מן האין־סוף האלהי! לא כאן המקום לעמוד על השאלה באיזו מידה קיימים בפיתרון זה יסודות מיתיים ופנתיאיסטיים ובאיזו מידה מהווה מערכת הספירות, או כל ספירה וספירה לחוד, אלוהות נפרדת או חלק ממנה. נציין רק כי המבנה כולו צופן בחובו מחשבה עמוקה ורגש חם, פלאסטיות אצילה ותסיסה גועשת, הארמוניה סימטרית וחיים פעילים. לשון אחר: לפנינו אורגאניזם אידיאלי, ולא ייפלא איפוא, כי בין שאר הדימויים, הסמלים והתיאורים של אילן הספירות תופסת דמותו של האדם את המקום המרכזי. אני פוסח על שלוש הספירות העליונות, אשר לפי אותו דימוי מהוות את הראש, ועובר מיד אל גופו של אותו אדם, כלומר, אל שבע הספירות התחתונות: הזרועות, הגו, השוקיים ואבר המין. אלה הם סמלי הספירות. אולם, מלבד הסמלים קיימים גם שמות. ספירה ספירה ושמה. לכל ספירה יש כינוי אך הכינויים הללו ברובם אינם אלא ענין של דרוש או של מקרה ואין ליחס להם משמעות עמוקה מדי. ואלה דמות הספירות (שוב בלי שלוש הספירות העליונות): הזרועות – חסד ודין (או גדולה וגבורה), הגוף ־ רחמים (או תפארת). מידת הרחמים היא הפשרה בין חסד לדין והיא המקיימת את שיווי המשקל בין שתי הזרועות. השוקיים – נצח והוד, אבר המין – היסוד. כל ספירה וספירה היא בבחינת יחידה עצמאית המחוננת בתכונות משלה, הנושאת בעול משימות המיוחדות לה וחיה חיים עשירים ומגוונים – הווה אומר, עולם בפני עצמו – אף־על־פי־כן, לא זו בלבד שכולן מתלכדות לצלם יחיד ודמות אחידה, אלא ששיתוף הפעולה שביניהן מכאן והניקודים מכאן יוצרים מתח של פעילות אורגאנית.
נוסף על הסימול שבצלם האדם ובד בבד עם שורת הכינויים קיימת גם מערכת מקבילה של דימויים באמצעות אישים מן התורה. לכל ספירה נתיחדה האישיות שלה בהתאם לאופיה של אותה אישיות וטיבה של אותה הספירה. למשל: אברהם ויצחק – חסד ודין, יעקב – רחמים, משה – נצח, אהרון – הוד, יוסף – יסוד.
וודאי שמתם לב, מאזינים יקרים, שעד כה דיברתי רק על שש ספירות תחתונות, אף־על־פי שגם לאחר דילוג מדעת על שלוש ספירות עליונות, נשארות שבע ספירות ולא שש. הסיבה לכך נעוצה במהותה של הספירה האחרונה. ספירה זו, שלא כספירות הקודמות, אינה איבר מאבריו של אותו אדם עליון (והסליחה אתכם על המינוח הניצשיאני שאין לו ענין לכאן), אלא דמות נפרדת, העומדת ברשות עצמה. היא המסיימת את ההרמוניה הארכיטקטונית־אלוהית־עיונית על־ידי צרוף משמעות מיתית־פסיכו־ביאולוגית. הספירה השביעית היא הנקבה המשלימה את דמות האדם הזכר ומקבלת ממנו את שפע האצילות באמצעות היסוד. היא היא ספירת המלכות, היא השכינה, היא האם האלהית, היא הלבנה הזוהרת באור המושאל מן השמש, והעיקר – שימו לב! ־ היא מסומלת על־ידי אישיות תנ’כית אחת ושמה דויד. דויד המלך.
ייתכן כי הסימבוליקה היא מקרית, ייתכן כי פעלו כאן אסוציאציות לשוניות־חיצוניות או הקבלות היסטוריות שטחיות כגון ספירת מלכות ובית דויד. אבל את הנעשה אין להשיב. גם הצליל המשודר על גלי הזמן אין לו דרך, אלא זו שלפניו: קדימה.
אני, דויד המלך הנני – מרצוני הטוב או בעל כרחי – הלבנה הזוהרת, האור המושאל מן השמש. הנני האם האלוהית, הנני השכינה, הנני הנקבה המקבלת שפע משש ספירות שהתלכדו לדמות זכרית אחת. נשיי אני, פאסיבי… אני מחכה.
גדולה, גבורה, תפארת, נצח, הוד יסוד… יסוד… י–ס–ו–ד! אני כולי עדנה… אני מחכה… צניעותי הנשית אינה מרשה לי לומר יותר… מיכל, אביגיל, בת־שבע, אחינועם, חגית, אבישג… אבישג… א–ב–י–ש–ג! אני כולי עדנה… אני מחכה… לכן מחכה אני, מלכות. גשנה, קרבנה… אלי, אלי… אל לכן לעמוד רתוקות אל הקרקע… עורי צפון ובואי תימן, הפיחי מלכות… גרפי אותן אלי. אלי… יבוא דודי לגנו ויאכל…
פרצה רוח גדולה והקירות נקרעו לרווחה. נפלו, שקעו, צללו, נבלעו. שפע של אור הציף את החדר. אור ירקרק־צהוב, אור ירח. אור ירח מסנוור.
לפני עמד פסל של אשה ערומה. מלאכת מחשבת. הפסל היה ערוף ראש.
הייתי יגע וסחוט. כבדות משונה נתנסכה באיברי ורתקתני אל האדמה. הרגשתי שגם אני אבן. אצבעותי קפאו והכינור נשמט מהן ונופץ. ברם, משהו הוסיף להתנגן בקרבי, בפנימיותי. כפי הנראה מעבירה האבן את גלי הזמן כשם שהברזל מעביר את זרם החשמל. הזמן זרם בתוכי.
ה 🔗
לרותי ליום חתונתה בברכות לבביות ממוטקה הג’ינג’י (רותי! אל תשכחי!) מוגש שירו של חיים חפר “זה הכל ענין של אופי”.
הנה ירח על הגג עולה מנגד…
– אל תתבלבל, בבקשה, אתה מאבן
ולעמוד מול הכיכר זה תפקידך… וכו' וכו'
היום היא אבן, היום היא פסל… וכו' וכו'
זה הכל ענין של אופי,
אל תשכח, אל תשכח,
זה הכל ענין של אופי
שקיבלנו בפלמ"ח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.