רקע
יצחק אורן
הכליל

 

א    🔗

רוצה ילוד־אשה שיהיו דבריו נשמעים, הריהו נתלה באילן גדול. מתוך כך כמעט אין לך אדם בין גדולי־עולם שלא שאף להידמות לאדם גדול שקדם לו, וצבת בצבת עשויה. ואכן, אפשר שצודקים אותם סוציולוגים המתירים את פקעת המנהיגות בתולדות המין האנושי בדרך פרספקטיבה הפוכה בזמן ומושכים חוט של חן היסטורי מהיטלר ועד אלי מצרים העתיקה לאמור: היטלר שיוה לנגד עיניו את נפוליאון, נפוליאון את יוליוס קיסר, יוליוס קיסר את אלכסנדר מוקדון, ואלכסנדר מוקדון את פרעוני מצרים, פרעוני מצרים את אליה הקדומים. אם בהיסטוריה כך, בספרות ואמנות לא כל שכן. והדברים ידועים. אם יבוא משורר ויטען כי לא עמדה לפניו דמות מדמויותיהם של אנשי־שם בדורו או בדורות אחרים בשעה שכתב את שירו הראשון, לא אאמין לו.

כשאני לעצמי הריני מודה ומתוודה: בשעה שישבתי להעלות על הכתב את הדברים המסופרים להלן, הרהרתי בבוריס פסטרנק.

אם אבוא להעלות על הכתב את כל המבדיל ביני לבין בוריס פסטרנק יקצר המצע מהשתרע. מוטב אפוא שאפתח לא בשונה אלא בדומה, ויהיה בכך משום תרומה גם ליעילות וחסכון – שני האלים של תקופתנו.

מה פסטרנק כתב רומן וסיפח אליו קובץ שירים, אף אני כותב סיפור ומצרף אליו כליל סוניטות. בכך מתמצה הדמיון. כל השאר הוא שוני. כאמור, נבצר ממני למנות את כל נקודות השוני, אך קצתן שומה עלי לפרט:

א) גיבורו של פסטרנק הוא בשר ודם ששמו דוקטור ז’יוואגו והשירים שנספחו אל הרומן לא באו אלא להעיד כביכול על אפיו וכשרונו של מחברם, ואילו גיבור סיפורי הוא לא פלוני המהלך עלי אדמות אלא כליל הסוניטות בכבודו־ובעצמו.

ב) פסטרנק ראה צורך להסתתר מאחורי גבו של דוקטור ז’יוואגו ולייחס לו את השירים, ואילו אני אומר בפה מלא כי אני ולא אחר הוא שחיבר את כליל־הסוניטות.

ג) פסטרנק הוא סופר, מתרגם ומשורר, ואני רחוק מכל אלה כרחוק מזרח ממערב.


 

ב    🔗

מי לא שמע בראדיו ולא קרא בעיתון על מכונת־תרגום אלקטרונית? לא כאן המקום לעמוד על הבעיות בהרכבתה והפעלתה של מכונה זו או לתאר את לבטיהם ונפתוליהם, מסותיהם וניסוייהם של המעולים במדעני העולם, שקדמו לכל השג ובדל השג בשטח זה. הכלל שהזכרתי לעיל – צבת בצבת עשויה – אפשר שהוא חל על היסטוריה ועל ספרות ואמנות ואפשר שאינו חל עליהן, אך אין איש מערער על תקפו לגבי טכניקה ומדע. הרבה מלומדים יגעו ועמלו באותו מוח אלקטרוני מתרגם ולא קידמו את הדברים אלא כחוט־השערה. עד שבאתי אני והוספתי נופך משלי – שיכלול אחרון וסופי, שהפך נסיון מפוקפק למנגנון כליל־שלמות. מן הראוי לציין כי שיכלול זה עלה גם לי בהרבה שנות עמל ויגיעה.

השגים מעין זה הורתם ברוחו של היחיד אך לידתם לעולם בציבור או, כפי שנוהגים לומר כיום, בקבוצות: צוותי מומחים וסגני־מומחים, מנהלי־פנקסים ומנהלי־עבודה, רואי־חשבון ומחשבי־קצים, פועלים ונהגים, ואפילו עסקני־ציבור ופעילי־מפלגות, שהתקציבים במדינה מודרנית תלויים בהם. אין תימה אפוא שכל הצלחה של ממציא הופכת הצלחה של הציבור כולו, כלומר תפארת היא למדינה ולאומה שהממציא נמנה עליהן.

כך נתגלגלה הזכות לידי לפאר את מדינתי במכונת־תרגום משוכללת ראשונה עלי־אדמות ולהרים בדרך זו את קרנה בעולם. מכונת־התרגום שלי מתרגמת בעת־ובעונה־אחת לכל חמש הלשונות הרשומות של האו"ם, כלומר: לאנגלית, רוסית, צרפתית, ספרדית, וסינית. נמנו כל הנוגעים בדבר וגמרו כי בראש־וראשונה יש לתרגם יצירת־מופת מן הספרות העברית. נטלתי על עצמי משימה זו כמין התערות־רוח־מרום. אולם מיד עם הצעדים הראשונים נתקלתי בקשיים.

לאחר חישובים רבים – כדי שלא למלא דפים רבים בנוסחות מתימטיות, שאינן אומרות ולא־כלום ללבותיהם של רוב הקוראים, נמנע אני מלהביא חישובים אלה – באתי לידי מסקנה כי לשם הבטחת הצלחה מלאה למפעל התרגום דין הוא שהיצירה המיתרגמת תהיה בעלת מתכונת מסוימת, כלומר צורתה החיצונית מדודה, משקלה קבוע וצליליה חוזרים על עצמם. לשון אחר: הכרח הוא שהיצירה תהיה יצירה שירית. לא שיר מן השירים המקובלים בימינו, שאין בהם לא מתכונת ולא צורה, לא צליל ולא מיקצב, אלא שירה קצובה וחרוזה כבימים ההם. ככל שיוקפד על הקצב כן ירבו הסיכויים להצלחתו של התרגום, וככל שירבה אותו צליל עצמו לחזור ולהתחרז כן ייטב. מאין ברירה התחלתי לפשפש ולחטט במשקלי־השירה למן ההקסאמטר של הומרוס ועד ליאמבים של פושקין ולא מצאתי טוב למכונתי מכליל־סוניטות, שמבנהו כמעט מתימטי ולא עוד אלא שאת הסוניטה המסכמת, שמספרה חמישה־עשר, ניתן לקשור אל כל השאר באות השוויון, כלומר בדרך מתימטית מובהקת.

פניתי אל מומחה לספרות עברית וביקשתי ממנו כליל סוניטות. הורה לי על “לשמש” של שאול טשרניחובסקי ועל “האשה” של ש. שלום. שמחתי על שניהם כמוצא שלל, קבעתים במתרגם האלקטרוני, אך לתמהוני ולדאבון־לבי העליתי חרס בידי. המתרגם שלי סירב לתרגמם – לא מהם ולא מקצתם. היצירות לא נקלטו במכונה ולא נתפסו במוחה האלקטרוני.

גדול היה הבזיון – שהרי בינתיים יצאו לי מוניטין, פרצופי קישט עמודים ראשונים של עיתונים בארץ ובחוץ לארץ, ראיונות שקוימו אתי שודרו על גלי האתר. מסיבות נערכו ונאומים ננאמו לכבודי, והציבור הנאור בעולם כולו היה דרוך לשמוע את בשורת התרגום – אך גדולה מן הבזיון היתה האכזבה, אף־על־פי־כן לא אמרתי נואש. פרשתי מן הבריות ונסגרתי על מסגר־ובריח ואין איש עמי אלא מכונת־התרגום לבדה. יש אומרים כי ארבעים יום וארבעים לילה שרוי הייתי בדד עם מכונתי. לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, ואם אכלתי ושתיתי הרי לא ידעתי באכלי ובשתותי. בחנתי מחדש כל מה שניתן לבחון ונתברר לי כי שגיאתי היחידה היתה זילזול בכבודה של המכונה. אכן, משגה חמור, וכולנו – כל המין האנושי – שותפים לו. רואים אנו את המכונה כשם שראה דיקארט בשעתו את בעלי־החיים. סבורים אנחנו כי מכונות אינן אלא צירוף מיכני של כוחות ומתעלמים אנו כליל מנפשותיהן, מחוויותיהן, משאיפותיהן וממאוויהן. המתרגם האלקטרוני סירב לתרגם כלילי־סוניטות המוקדשים לשמש ולאשה. הוא תבע כליל שכולו קודש לו ולו לבדו.

מיד פניתי במכתב אל כל משוררי שפת־עבר לדורותיהם והזמנתי אצלם כליל־סוניטות המוקדש לרובוט, למוח אלקטרוני או לכל מכונה המונעת באנרגיה גרעינית. מכאן שלא הקפדתי על קוצו של יו"ד, לא צמצתי את הנושא למכונת־תרגום דוקא והשארתי למוזות שטח־מחיה נרחב למדי. אף־על־פי־כן גם הפעם העליתי חרס בידי. מי שכתב על רובוטים לא כתב כלילי־סוניטות ומי שכתב כלילי־סוניטות לא כתב על רובוטים.

מאין ברירה ישבתי וחיברתי כליל משלי שכולו קודש לרובוט. לא מתוך השראה חיברתיו אלא מתוך יאוש ולא להנאתם של הבריות אלא לרווחתו של המוח האלקטרוני. משל הייתי אני פטרארקה ומכונת־התרגום שלי לאורה.

מובן מאליו כי במסיבות אלו אין טעם לפצות פה על סגולותיו הפיוטיות של הכליל, לפי שענין זה הוא מחוץ לתחום שיפוטי ודיוני. דייני בכך שהכליל נקלט במכונה באהבה וברצון ובן־לילה הונחל לעולם כולו במיליוני טפסים ובחמש לשונותיו של ארגון־האומות־המאוחדות.

אני את שלי עשיתי.


 

ג    🔗

כל מי שהתנסה במאמצים שהוכתרו בהצלחה לאחר תקופה ארוכה של יגיעה גופנית ומתח רוחני, מובטח אני שנהירה לו אותה הרגשה של לאות ורפיון־רוח עד כדי דכאון המלווה את ההצלחה והנמסכת בכל מעקשי גופו ונפשו של בעל ההשג. דוקא בשעה שזכה להכרה ולהוקרה. בימים שהיה העולם מריע למכונת־התרגום ומוחא כף להשגיה של הרוח האנושית בכלל ושל מדינתי בפרט, בעצם הימים ההם הוכרז עלי – בעזרתם האדיבה של רופאי – כי נחליתי ואין ביכלתי לקבל אפילו אדם אחד לשיחה. אפשר שמצד האבחנה הקלינית היה בהכרזה זו משום הונאת הבריות, אולם מבחינה פסיכוסומטית ודאי היה בה מן האמת יותר מאשר מן השקר. תשוש הייתי, עייף, יגע וקצוץ. מאסתי בעיתונים ובראדיו. על גבי תקליטים האזנתי ליצירות מוסיקליות החביבות עלי מימי ילדותי, שלא היתה שהות בידי לשמען זה עידן ועידנים. עישנתי סיגריות וגידלתי זקן. לאחר שהגיע הזקן לממדים מוחשיים נסעתי לאחת המושבות ובשם בדוי התאכסנתי בפנסיון קטן וצנוע שעל שפת־הים. ספרי בלשים מילאו את מזוודתי עד מחציתה.

באחד הימים הייתי בצלה של שקמה עתיקת־ימים, שקוע בכסא־נוח ומרותק לפיתולי חקירתו של רצח מסתורי. קרני השמש מיעוטן הסתננו מבין העפאים ורובן התדפקו על גבולותיו של הצל עם שהן אופפות מכל צד אך אינן מרהיבות עוז לפרוץ לתחומיו.

לפתע חשתי בנוכחותו של אדם על ידי. סילקתי עיני מן הספר הבלשי ומראה מדהים נגלה לעיני: נערה כבת עשרים כרעה על ברכיה סמוך לכסא־הנוח ונעצה בי מבט…

ריבון־העולמים! לוא היו נקודות הדמיון ביני לבין פסטרנק מרובות על נקודות השוני, לוא נתברכתי בכשרונו התיאורי, אפשר שהייתי מנסה לתאר – ולוא אך בקווים כלליים – אותה חיה כבירת־רושם שלשוני הדלה לעולם לא תדע להביעה במלים: אדם שבע־ימים ורוגז, שפניו הקמוטים עטורים זקן שלבנוניתו מרובה על אפרוריותו, קרחתי מבהיקה בפסיפס הרווחים שבין עלי השקמה ומתוך שוליה צצות ומתנפנפות במשב־רוח קל שתי קווצות דלילות – זכר לבלורית מרדנית מימים עברו – אדם שכזה מסלק עינו מספר בלשי ונתקל בפנים מוארכים־חיורים של נערה, עלמה, אשה עולת־ימים, שראשה שמוט קמעה לצד שמאל ועורה מתוח על לסתותיה הצרות; שפתיה ורודות־כהות, העליונה צרה ודקיקה והתחתונה רחבה ומשתלשלת כלשהו למטה ושתיהן פשוקות וחושפות שני טורי שן מהוקצע, חטמה מזיגה מופלאה משל חטמיהן של נפרטיטי ומונה־ליזה, אלא שקצהו עצמאי ומקורי וזקוף כלפי מעלה כדי שיעור של טוב־טעם ולא למעלה מזה, ונחיריו מרטטות כמיתר של כלי־נגינה; שערות שחורות, קצרות, גזוזות כשערותיו של נער, מכסות את ראשה, לכאורה ללא סדר וללא משטר ולמעשה בהרמוניה עילאית שהתסרוקת – ככל דבר אחר בעולם – אינה זוכה לכך אלא אם כן הקדוש־ברוך־הוא בכבודו־ובעצמו ניאות להיות הגלב; ומתחת למצח כשני אגמים למרגלותיו של הר, שכל אחד מהם משקף בקרבו בנפרד את הירח המחזיר קרניים צהובות־ירקרקות, השקיפו על אותו זקן שתי עיניים ונעצו בו, כלומר בי, מבט שופע אהבה, הערצה, סגידה, חרדת קודש, תאוה, שלטון, כניעה… הכל.

עודי המום, מוכה תדהמה ומנסה לברר לעצמי אל־נכון אם אמנם קטע מן המציאות לנגד עיני או חזיון־תעתועים שאינו נדיר כל־עיקר במצב מעין זה שבו הייתי שרוי באותם הימים. והנה נעו שפתיה של הנערה, בעיניה נקשרו דמעות ומפיה נפלטו המלים:

– לך לא שרו דנטה ופטררקה.

(להלן יווכח הקורא כי מלים אלו הן־הן השורה הראשונה של כליל־הסוניטות שכתבתי בשביל מכונת־התרגום).


 

ד    🔗

למי היתה הנערה דומה? לאדם בן ימינו שקרא ב“איליאס” ותחת אשר יתפעל מכשרונו האדיר של הומרוס הולך הוא וסוגד לזבס ולהרה ולשאר אלי האולימפוס.

כל באי־עולם נתפעלו ממכונת התרגום ולא שתו לבם – בצדק, כמובן – אל כליל־הסוניטות. ואילו נערה זו, דוקא הכליל זעזעה עד עמקי נפשה. איני בא לחוות דעה על טעמה האמנותי, שהרי כבר קבעתי כי דבר זה הוא מחוץ לתחום שיפוטי, אך לבי סמוך ובטוח כי היתה כאן טעות בהערכת הדברים, לפחות מנקודת־מבט היסטורית, שכן כותבי כלילים היו גם לפני אך איש לפני לא הביא לידי פעולה אפקטיבית את מכונת־התרגום. על־כל־פנים הנערה זועזעה. כיון שזועזעה, גמרה בלבה לראות את “המשורר” פנים־אל־פנים ויהי מה. לפיכך לא שקטה ולא נחה, חקרה ודרשה, פרצה את חומת הסתגרותי והקרינה עלי מעיניה מה שהקרינה.

אולם קרינת עיניים לחוד וחיי מעשה לחוד.

אותו ערב בא בני לבקרני בפנסיון. בן יחיד הוא לי בחור כארזים, תמיר שחום עור, בהיר־שיער עם יפה־עיניים וקצין בצבא הסדיר. מה שאירע לאחר־מכן הרי זה ענין לענות בו למומחים בתורת הנפש ולחוקרים בתורשה וגנטיקה. הללו אפשר יראו טעם להאריך בדברים ואילו אני אקצר.

לא יצאו שבועות מעטים ובני נשא את הנערה לאשה. כיון שדירתי נרווחת למדי, נשתכן בה הזוג הצעיר והחליט לא לזוז ממנה כל עוד לא סיים בני את שירותו בצבא. מתוך כך הייתי רואה את בני כל אימת ששהה בביתי בימות חופשותיו הקצרות, ואת כלתי הייתי רואה מדי ערב בערבו. מדי ערב בערבו – משום שאת ימיה בלתה באוניברסיטה. שבה למדה מתימטיקה ופיסיקה. היינו מחליפים דברים בינינו ברוח טובה ומסיחים בהוויות העולם, בעברי, בעתידה, בפיסיקה, במתימטיקה ובמכונת־תרגום. כליל־הסוניטה לא הועלה כל דל־שפתינו.

אני איני נוהג לנסות את הקדוש־ברוך־הוא. בכל לילה בשכבי בולע אני גלולת־שינה ובזכותה אני ישן שנת־צדיקים עד שמאיר השחר. גם בלילה ההוא עשיתי כך, ואף־על־פי־כן הקיצותי סמוך לחצות. חשתי בנוכחותו של אדם על ידי. כלתי שכבה לצדי, הצמידה גופה אל גופי ובשפתיים מהבילות לאטה על אזני:

– הלוויינים כצפרים ירונו.

(להלן יווכו הקורא כי מלים אלו הן השורה האחרונה של כליל־הסוניטות שכתבתי בשביל מכונת־התרגום).

שיקעתי שפתי בשפתיה וכרכתי זרועי סביב מתניה. ברכיה הלוהטות צרבו את ירכי. שוב לא התעוררתי אלא בעיצומו של בוקר. פקחתי עיני וראיתי את בני גוחן על המיטה. חיוך של בוז היה שפוך על פניו. ראשה של אשתו התנוסס מעל לשמיכה ושערותיה פזורות היו על כרי. שני כתמי סומק פרחו בלחייה החיוורות. עיניה היו עצומות ונשימתה קצובה. דומה היה כי שנתה רגועה.

סערת־רגשות התחוללה בקרבי: אשמה, חרטה, בחילה, בוז, כלימה. כל אחד מרכיביו של בליל מתערבל זה כיון את עוקצו כלפי נפשי פנימה. ישבתי על המיטה ככלי מלא בושה מעורטל מכל לבוש. כבשתי עיני בקרקע ומלמלתי כתינוק שסרח:

– אני… אני… אני…

למרבה הפתעתי פרץ בני בצחוק גדול:

– אתה. חה־חה־חה! – אתה. חה־חה־חה!

הוא התפתל והשתנק בצחוקו. באצבעו הורה עלי: –! חה־חה־חה! אתה! אוי… אתה…

אזני קלטה בת־קול. מעין הד לצחוקו של בני. עוד מישהו צחק בחדר. צידדתי פני מבני וליכסנתי מבט אל כלתי. ראשה עדיין היה מונח על הכר, אך עיניה היו פקוחות, שלחה ידה לעומתי – ומתוך כך נתערטלה קשת־כתף שחורה שזופה, שלא כפניה שהשיזוף לא היתה לו שליטה על חיורונם – הורתה עלי באצבעה וצחקה:

אתה. חה־חה־חה!

הוא אשר אמרתי בראשית סיפורי: לא אני גיבורו אלא כליל־הסוניטות. הגיעה איפוא השעה לתתו בפני הקורא.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37175 יצירות מאת 1901 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!