ה. ישראל בארצות המערב    🔗

א. בארצות ספרד, צרפת ואשכנז.    🔗

1. תחלת רום קרן היהדות בספרד וסוף רום קרנה בקירואן.

4773 – 4830    🔗

ככל אשר היה רב האי גאון המאסף הנוסע לאחרונה לכל גדולי ישראל אשר קמו לראשים לעמם בארצות הקדם מיום היותם, ככה היה רבי שמואל הנגיד, אשר יחשב על תלמידי הגאון האחרון ההוא¹, אחד מראשי החלוצים הראשונים אשר עברו לפני חבל חכמי ישראל אשר קמו לדורותם בארצות המערב עד היום. כאשר היה רב סעדיה בימי נעוריו איש צנוע, אשר עיניו היו רק אל תלמודו ואל חקרי לשון עמו בסתר אהלו, ועל לבו לא עלה כי יבא יום כי יהיה לאחד מראשי אנשי השם, כן היה גם רבי שמואל בן יוסף הלוי איש דָבֵק אל מקום מולדתו, אל נפשות בית אביו ואל רעיו מנעוריו ולא הלך בגדולות. דומה הדבר כי משפחתו היתה נכבדה בישראל. יוסף אביו היה יושבי עיר מארידא,² ויצא משם, וישב בקורדובא, וילד שם את שמואל³. ויגדל הנער ויעמוד לפני רבנו חנוך⁴. ויקח מפיו תורה וַיֵחָשֵב לאחד מגדולי תלמידיו⁵. ואת תורת לשון אבותינו לכל עמקי תעלומותיה לקח מפי רבי יהודה חַיוּג. ומלבד למודי ישראל אלה שם את לבו אל ספרות ערב העשירה והרחבה, ויהי לאחד מבחירי סופריה ומליציה⁶. כל המדעים האלה, אשר נבלעו בדמו בעודנו נער, יצאו מפורשים מפיו ומפי עטו אחרי כן בהיותו לאיש ובבואו בימים ויהיו למקור תורה, מוסר ותורת הלשון לבני עמו. למען הָאֵר את עיני התלמידים למצוא את הסדר הנכון בתלמוד ולהתבונן אל בִּנְיָנוֹ, כתב את ספר “מבוא התלמוד”⁷, וגם ספר פסקי הלכות כתב, אשר קרא לו “הלכתא גבירתא”⁸. מלבד הספרים האלה שפך את רוחו לפני ה' בספר אשר קרא לו “בן תהלים”, אשר ערך את חרוזיו ואת נגינותיו על פי מלאכת הנגון, אשר לא עשה עוד כמוהו איש לפניו⁹. ואת רוח חכמתו, ואת פרי דעתו את רוח בני האדם הערה אל שתי מחברותיו, הלא הן “בן משלי ובן קהלת”, אשר שמה נקבצו על יד פרי רוחו גם אִמרות חכמי ישראל גם משלי פלספי יָוָן וחכמי ערב¹⁰, ועל תורת הלשון כתב עשרים ושנים ספרים או מאמרים¹¹, אשר מכלם לא נזכר בלתי אם שם “ספר הָעֹשֶר”, אשר מלא אחד החכמים אנשי השם את פיו תהלתו¹². לעומת זה עוד רב בידנו מספר השירים אשר שָר הלוי הזה. הן אמנם כי יש אשר מליצתם סתומה לפעמים¹³, אך ענינם מלא טעם ודעת ורגשת חיי רוח¹⁴. גם בגורל פרי מעשיו נדמה רבי שמואל הלוי לרב סעדיה, כי ככל אשר היו ימי נעורי הגאון בעודו על יד בית אביו בעיר מולדתו ימי בִּכּוּרי מעשיו אשר נשאו פרי אחרי עזבו את ארצו, ככה היו גם לרבי שמואל ימיו הראשונים בִנְוֵה עלומיו ימי הריון לכל תולדות רוחו ואשר נולדו לו בכל ימי חייו בארצות אשר באו שמה.

אך לא ארכו לשמואל ימי שבתו בבית אביו השאנן, כי בשנת העשרים לימי חייו (4773 – 1013) פשטו הברברים השוכנים מעֵבר לים על קורדובא, ויהפכו את כסא ממלכתה. ויברחו משם רבים מנכבדי ישראל, ורבי שמואל הלך וישב בעיר מַלַגָא¹⁵ אשר בממלכת גְרַנַדָא. ובממלכה ההיא היו לבני משפחת בן עזרא המיוחסה בישראל שרים פקידים¹⁶, גם יוסף בן מגאש¹⁷ ויצחק בן ליאון ונחמיה אשכפה נחשבו על גדולי ממלכת גרנדא אשר יד ושם להם בהליכות הממשלה¹⁸. אך נראים הדברים כי רבו המקומות אשר נִסָה שמואל לנטוע שם אהלו עד בואו שמה. וַתֵּמַר נפשו על נדודיו אשר נדד ממקום למקום, כי לא מצא מנוח כאשר אִוְתָה נפשו¹⁹. ויהי בעיניו כאיש אשר נגזר עליו להיות “נָע כמו קַיִן ובורח כיוֹנָה”²⁰. וַיִנָהֶה אל עיר מולדתו, אף כי מצא שם את מִחְיָתו במצוק²¹. ויזכור בגעגועי דְאָבוֹן את שני חברי נעוריו אשר היו לו שם, אשר יַחְדָו הטיבו את לבם ביין בַגָן לעת האביב, אשר הָמָה לבו אל אחריתם המרה²². ובכן אהב רבי שמואל את המנוחה השאננה בירכתי ביתו ובמסִבַּת רעיו, ולא הלך בגדולות ולא היה מְחַזֵר אחרי הגדולה.

אולם הגדולה היתה מחזרת אחריו, ותקחהו מאחרי התֵּבה אשר בחנותו, ותושיבהו עם רוזנים, ותעמידהו אחרי כן בראש ממלכה אדירה. הנה גם במַלַגה היה לחם ביתו צר מאד, כאשר היה בקורדובא, וימצא את מִחְיָתו הדַלָה בחנות קטנה אשר היתה קרובה אל היכל בן־אֶלְעָרִיף סופר המלך. ושפחה היתה בהיכל ההוא אשר תָּבֹא פעם בפעם אל רבי שמואל לבקש אותו לכתוב לה את מכתביה לאדוניה היושב בִגְרַנַדָה עיר הממלכה. וישתומם בן־אלעריף על יפי מליצת המכתבים, וישאל את שפחתו לשם הכותב. ותגד לו כי איש יהודי הוא מפליטי קורדובא. וימהר השר וישלח ויקרָאֵהו אליו, וַיֵט את לבו לעזוב את חנותו וללכת עמו ולהיות לו לסופר וליועץ, וילך עמו שמואל. ולא עשה בן־אלעריף למן היום ההוא דבר קטן או גדול בדבר הממלכה מבלתי שאול את פיו. וַיִצְלח אלעריף ויעש חיל בכל מעשיו, וַיִכָּבֵד מאד בעיני אדוניו חבוש מלך גרנַדא. ויהי היום וַיָחַל אלעריף, ותגדל מבוכת המלך כי ראה כי יועצו, אשר לרגלו באה הברכה אל ממלכתו, נוטה לָמות. וַיְגַל השר החולה את אזן המלך כי כל העצות הטובות, אשר היה יועץ לו לא מלבו יצאו, כי אם פרי חכמת שמואל איש סודו העברי היו, וידבר על לב אדוניו לקחתו אליו ולשום אותו תחתיו ליועץ ולמשנה, ויעש כן חבוש מלך גרנדה, וַיָבֵא את שמואל ואת ביתו, ויושיבה, עמו בהיכלו, וישם אותו למשנה המלך וּלְכַתִּיב²³ (4787 – 1027)²⁴, וימצא שמואל חן בעיני מלכו, כי הצליח מאד מאד במועצותיו²⁵, אף ידע לקנות את לבו בשיריו, וַיָשַר שיר לכבודו בשבע לשונות²⁶.

וַיַשְׂכֵּל שמואל וַיַצְלַח מאד וַיָרֶם את קרן ממלכת בית אדוניו, אשר כִּלְכֵּל אותה במועצות ודעת, וימצא חן גם בעיני המלך גם בעיני העם, כי רבה ענְוָתו מאד, ויתהלך עם כל איש כקטן כגדול בנחת, בעין טובה ובאֹרך רוח. וכגדול ענוָתו גָבַר חסדו לכל נפש. וַיָשַׁר עליו באמת ובתמים בן כלפון המשורר:

לְבַב כָּל שָׂר וְנַפְשׁוֹ אַחֲרֵי שָׁוְא, וְנַפְשְׁךָ אַחֲרֵי חֶסֶד דְּבֵקָה²⁷.

ואת מיטב חסדו מָשַׁך לבני ישראל. ותקטן בעיניו להשביע מטובו את אֶחיו אנשי עירו ואנשי ארץ מושבו ויעש “טובות גדולות לישראל בספרד ובארץ המערב ואפריקי ובארץ מצרים ובאִי סִקִילא ועד ישיבת בבל ועד עיר הקדש”²⁸. ויתמוך ביד נדיבה ורחבה מאד את כל חכם ואת כל תלמיד, אשר יִחֵד את לבו אל תלמוד התורה בכל הארצות ההן²⁹. אין זאת כי אם נתן אל לבו לבנות בית לתורה בארצות המערב, אחרי אשר מטה בארצות הקדם. וגם לתלמידים אשר מצאו את לחמם, אך קָצוֹר קצרה ידם לקנות ספרים, אשר בימים ההם היו דמיהם יקרים מאד, קנה הוא ספרי מקרא משנה ותלמוד לרוב מאד, ויתן אותם להם מתנת חנם. אף הושיב לפניו סופרים אשר היו כותבים כל ימיהם משנה ותלמוד, למען הפץ אותם בקרב התלמידים; ולבתי הכנסת אשר בירושלם היה הוא הנותן שמן למאור³⁰. ולא רק בכספו לבד הביע את אהבתו הגדולה לתורת ה', כי אם גם בהיותו ראש שרי הממלכה ושר צבא מלחמה³¹ מצא לו עוד דֵי שְהות לקבוע לו עתים להורות לקהל תלמידים את התלמוד כאחד ראשי הישיבות בכל דור ודור³². וקרוב הוא, כי בתלמידיו אשר העמיד, הגדיל והֶאְדיר תורה בספרד בדור הבא, ככל אשר שִׁחֵר אותה בדור בנדבת ידו ובספרים אשר העניק לתלמידים חנם. כי תלמידים אשר לקחו תורה מפיו “הם היו רבני ספרד ומנהיגי הדור אחרי פטירתו”³³. ועל כן יֵאָמֵר כי רבי שמואל בְכֹח מעשיו “חִזֵק כח התלמוד בארץ ספרד”³⁴. אף הוציא כסף רב מאד לכונן בביתו אוצר ספרים רבים ויקרים ולכרוך אותם בפאֵר רב³⁵.

ומלבד אשר תמך את חכמי ארץ מושבו וחכמי הארצות אשר מסביב כִּבֵּד והעריץ את אדירי התורה אשר מרחוק, ויהי המעט ממנו כי לְשֵׁמַע מות רב האי נשא עליו מִשְׁנֵה מלך גְרַנַדָא זה קינה רבת נֶהִי³⁶, כי כלתה נפשו לדעת מפי העומדים לפני רב האי, את כל הליכות הגאון ההוא. וַיֵעָתֶר לו רבי מצליח בן אלבצק דַיָן בסיציליא, אשר ירד בימי נעוריו בבלה, ויהי אחד מתלמידי רב האי, ויכתוב לרבי שמואל את כל פרשת גדולת רבו הנאדר³⁷.

גם את השירה העברית תמך מאד, בהעניקו ביד רחבה את משורריה ואת חכמי תורת הלשון כיד המלך³⁸. עד כי השירה אשר בימי השר בן־שפרוט, התומך אותה גם הוא, היתה עוד בוסר, הבשילה את פִּרְיָה בימי השר נגדילא. וַיֵאָמֵר על משוררי ישראל בספרד: “בימי חסדאי הנשיא התחילו לצפצף ובימי רבי שמואל הנגיד נתנו קול”³⁹.

בשנה העשירית לשבת שמואל על כַּנוֹ מת המלך חבוש (4897 – 1039). ובמותו התרגשה מהומה בבית המלך. יד שמואל היתה עם באדיס הבכור בן המלך להמליכו, ויד מרבית השרים וגם נכבדי ישראל היו עם בלקין הקטן להושיבו על כסא אביו. פתאום נהְיְתָה רוח אחרת עם בלקין, וישק את יד אחיו וימליכהו, ויהי באדיס למלך לגרנדא. ולא ארכו הימים וימת בלקין והממלכה נכונה ביד באדיס, ושמואל אשר עמד לפני אביו, עמד גם לפניו⁴⁰. ויגדל כבודו מאד גם בעיני באדיס, ככל אשר גדל כבודו בעיני חבוש אביו, עד כי לא נעשתה קטנה או גדולה בדברי הממלכה בלתי אם בידו. הוא היה הפותח והחותם, האומר והגומר, עד כי המלך היה המולך היושב על הכסא, והמושל בארץ המוציא והמביא היה שמואל⁴¹.

האהבה הזאת, אשר אהבו אותו מלכי גרנדא, הצמיחה לו פרי איבה וקנאה. כי הקימה לו לאויבים את זָהִיר הערבי, מלך אַלְמֶרְיָה ואת עַבָּס משנהו, אשר צרה עינם בממלכת גרנדה ההולכת מחיל אל חיל בְכַלְכְּלָהּ את מעשיה על פי יועצה הנאמן והנבון. וישלח זהיר את משנהו, אל חבוש מלך גרנדה בעודו חי, להִתַּמֵם עמו ולהשיא לו עצת אוהב לשלח את היהודי הזה, את שמואל, מעל פניו, ולא שת חבוש לב אליו ואל דבריו. ולא ארכו הימים וימת חבוש, ובאדיס בנו מלך תחתיו⁴². וַיָעַז מלך אלמריה את פניו, וַיָעַר למוסר את אזן המלך באדיס כי חטא גדול הוא חוטא בהחיותו את שמואל היהודי הכופר. וירע הדבר בעיני מלך גרנדא, ויכתוב אל זהיר כי אוסר הוא את נפשו בשבועה לבלתי שמוע לקול שונאי שמואל משנהו, וימלא זהיר מלך אלמריה חֵמָה, ויאסוף את מחנהו ערבים ונוצרים⁴³, ויצא לקראת באדיס גרנדא למלחמה⁴⁴. ויתיצב שמואל בראש צִבאות אדֹניו מלך גרנדא (4798 – 1038) ויעש נפלאות במלחמה. ותהי יד חיל גרנדא על התחתונה עד תֹּם חֹדש אב, וביום הראשון לחדש אלול אחרי הצהרים היתה לו תשועה גדולה⁴⁵. ויהי שמואל אומר: “לפני בא שנת תשע ותשעים תשועה שֻלְּחָה אֵלַי ואורה”⁴⁶. ויהי ה' עִמו, ותעל ידו על אויביו, וינגפו במלחמה ומשנאיו כמעט נפלו כלם בחרב. אך קרוב הוא כי נמשכו ימי המלחמה עד אחרי תֹם השנה⁴⁷. ויחשוב שמואל את התשועה, אשר נתן לו ה' לתשועת ישראל, יען כי זממו אויביו להשחית גם אותו גם את עמו⁴⁸. ועל כן קרא למושל אַלְמֶרְיָה אגג⁴⁹ ולעמו עמלק⁵⁰. וגם כשתי שנים אחרי כן (4802 – 1040) פשטו הערבים והפרנקים למלחמה על עיר לורקא. וַיֵחָלֵץ לקראתם שמואל בראש הצבא למלחמה וַיִחַן באחד המקומות, ויכתוב משם צַוָאָה לבנו, ויקם וַיַסַע את מחנהו. ויהי באשמורת הבקר, כשמוע האויב את שֵמַע בואו, וַיִבָּהֲלו מאד וינוסו על נפשם, ורוח רעה שֻלְחָה ביניהם, ותהי חרב איש ברעהו, ושמואל שב לשלום אל ביתו⁵¹. גם איש גבור סְלָוִי פשט בראש גדודיו על מַלַגא, וַיֵהָרֵג שם וגדודיו נפוצו⁵². אך בכל הגבורות אשר עשה שמואל במלחמותיו, כשל כחו ושערות ראשו הלבינו ביום אחד⁵³.

אחרי המהומות האלה הוסיף שמואל לשבת לבטח לפני מלכו, ויהי לרוח עצה וגבורה לאדניו ולמעוז ומחיה לאחיו בני עמו כבראשונה.

עם הגולה אשר גלה רבי שמואל בן נגדילה מקורטובא, גלה עוד אחד מאנשי השם⁵⁴ מן העיר ההיא, הלא הוא רבי יונה בן גָנַח⁵⁵. וככל אשר התענה שמואל עד בואו עירה מלגא הדרומית, ככה התלבט יונה עד בואו אל סרגוסא הצפונית⁵⁶. בקורדובא עיר מולדתו קבל בן גנח תורה מפי חכמי העיר ההיא בהלכות התלמוד, אף למד שם את תורת הרפואה להחיות את נפשו, גם נִסה לערוך שירים בשפת עמו ככל משכילי הדור ההוא. אך בכל שלש אלה לא הרבה לעשות חיל. בפה מלא העיד על נפשו כי לא השיגה ידו לעשות גדולות בתלמוד⁵⁷. ותורת הרפואה, אשר כתב על אודותיה ספרים אחדים, היתה לו רק למשען לחם; וגם במלאכת השיר ראה עד מהרה, כי נפשו לא נוצרה לה וימשוך את ידו ממנה. וישם את כל לבו רק אל המקצוע האחד, אשר רק בו דבקה נפשו מעודו, הלא הוא תורת חֻקי הלשון העברית. את התורה הזאת לקח בנעוריו מספרי יהודה בן־חיוג⁵⁸ ומפי יצחק בן גיקטיליא, אשר היה גם הוא תלמיד למנחם כבן חיוג רעהו⁵⁹, ומפי יצחק בן שאול המשורר, אשר שפתו היתה בידו כחומר ביד היוצר⁶⁰. וישקוד על חקר הלשון יומם ולילה⁶¹, ותהי היא לבדה כל שיחו והגיונו, כל חלקו וחשקו⁶², עד כי האמין כי רוח ה' אל אמת תוֹרֵהוּ להכיר את הנכונה ואת הישרה בשפת האלהים⁶³. בדעתו הרחבה ובעיני החדה הכיר שני דברים, אשר לא העמיקו להכיר רבותיו ורבי רבותיו המדקדקים הספרדים ההולכים לפניו: האחת, כי רב גבול אוצר הלשון העברית מן הגבול אשר גבלו לו הם, כי ככל אשר שפת המקרא עברית טהורה היא, ככה טהורה וברורה גם שפת המשנה⁶⁴ והבריתא וכל המאמרים אשר אינם ארמית, אשר בפי אמוראי התלמוד הבבלי והירושלמי והמדרשות. ובכן הגדיל לעשות לנו מאד מאד, בהרחיבו בדבר הזה גבול שפתנו כגבול אחת הלשונות הגדולות והרחבות אשר לא יחסר כל בהן; והשנית, כי מלבד ספרי הדקדוק אשר נכתבו מימי מנחם והלאה יש לנו מקור עתיק ואיתן לתורת לשוננו גם מימים קדמונים, הלא הוא המסורה⁶⁵. ואין ספק כי המקור הטהור הזה, הנקי מכל סיגי נֵכָר, העמיד את טעם בן גנח לבלתי תעות גם הוא הרבה בחקירותיו מעצם טבע לשוננו.

את פרי חקרי לבו הביע בשבעה ספרים⁶⁶, אשר הנבחר מהם הוא ספר השרשים⁶⁷ ואליו נלוה ספר הרקמה⁶⁸, המדבר על כל חֻקי הלשון⁶⁹ מקציהם ועד קציהם.

ואנשי העיר סרגוסא, אשר בחר בה בן גנח לעיר מושבו, היו נופלים הרבה מאד בחכמה ובמדע מאנשי ערי דרום ספרד, הלא הן קורדובא וגרנדא ובנותיהן. ובדעתם כי גם הקראים מטפלים בתורת הלשון היתה בעיניהם כדבר האסור. על כן היה לרבי יונה להוכיח לאנשי עירו, כי המעט מתורת שפת הקדש כי רב סעדיה ובן חפני והגאונים האחרים הרבו לעסוק בה, כי אם גם רבותינו חכמי התלמוד העמיקו לחקור בה⁷⁰. אך גם ממקום אחר, אשר לא יעלה על לב איש, קם עליו איש ריב. בן־גנח היה איש אשר עצם הענין לבדו היה לו לעִקר. על כן בכל היות כבוד רבי יהודה בן חיוג גדול בעיניו, חלק עליו בלי משא פנים. הדבר הזה היה למורת רוח לתלמיד הגדול אשר העמיד חיוג, הלא הוא רבי שמואל הנגיד, אשר מורא רבותיו היה עליו כמורא שמים, ויתגלע ריב בין שני החכמים האלה וילחמו מלחמת סופרים גם בספרים אשר בקר איש את רעהו בקורת עזה גם בפתגמים שנונים⁷¹. אך בכל זאת לא נגרע משני החכמים דבר, כי זכה עוד רב יונה בן גנח לראות את ספריו מתבקשים ונקראים במרחקים⁷².

וככל אשר היו האחרונים לכל גדולי בבל מדור דור שני חכמים אנשי מופת, הלא הם רב שרירא ורב האי אשר רַבּוּ וַיִגְדְּלוּ מעשיהם ממעשי כל ההולכים לפניהם, ככה היו גם המאספים לכל חבל חכמי קירואן, אשר היו לשֵׁם כמאתים שנה, שני חכמים אנשי מופת אשר כל חכמי מקומם נשכחו כמעט מפניהם.

אחרי מות רב חושיאל נָסַבָּה רַבָּנוּתוֹ אל שני תלמידיו, אל בנו רבנו חננאל ואל רבנו נסים⁷³ מעיר קלעה חמד⁷⁴ – בן רב יעקב בן רב נסים בן רב יאשיהו לבית אבן שאהין⁷⁵ – אשר היה גם הוא תלמיד מובהק לרבנו חושיאל. אולם תחת אשר עמד רבנו חננאל רק לפני אביו בלבד, ירד רבנו נסים אחרי כן לבבל, ויקח תורה מפי רב האי ויהי אהוב ונחמד לפניו יען כי היה “חכם גדול, חסיד ועָנָו מאד וּשְפַל ברך”⁷⁶. אף תמך הגאון ביד נדיבה את יד רב נסים המָטָה⁷⁷. וגם בשובו אל קירואן לא חדלו האגרות ההולכות ובאות בין רב נסים ובין רב האי⁷⁸, ויהי רב נסים למקור תורת רב האי לרב שמואל הנגיד⁷⁹; ורבי שמואל היה למעוז ולמשען כל ימי חייו לרב הזה, אשר לא חלק לו ה' בעֹשר⁸⁰. אולם אף כי דל היה חלקו במשמני הארץ, גדול היה כבודו בעיני הנגיד משנה המלך, עד כי השיא את בת רב נסים לאשה ליוסף בנו בחירו⁸¹, אשר היה אחרי כן למשנה תחת אביו.

מלבד אשר הרביץ רב נסים תורה על יד רבנו חננאל בישיבת קירואן בדורו, הנחיל את דברי תורתו גם לדורות בספריו אשר כתב, הלא הם ספר הַמַפְתֵּחַ⁸², אשר יפתור בו את המאמרים הסתומים בתלמוד בבלי מתוך מאמרים אחרים המפורשים הדומים אליהם או מתוך דברי הירושלמי. גם כתב ספר אשר נותרו ממנו לפלטה שלשה פרקים המדברים על דעת אלהים ורוח התורה⁸³. גם סדר ספר המצות, וגם שם נשא את דֵעוֹ על החכמה והמוסר⁸⁴. כי נטה לב הרב הגדול הזה אל החקר ואל המדע וספרי חכמי יון וערב היו שגורים על פיו⁸⁵. וקרוב הוא, כי שם את לבו למלא את מחסורי ספרות ישראל גם במיני ספרי שעשועים, למען אשר לא תשעינה עיני קהל הקוראים אל ספרות הנכר. וכאשר הֻגד לו, מפי חֲתָנו המתאבל על נפש מת, כי יש בספרות הנוצרים ספרי נחומים לאיש אשר קרהו אסון, מִהֵר לאסוף את כל ספורי התלאות אשר מצאו את גדולי ישראל, הנמצאים בתלמוד ואשר נהפכו עליהם מיגון לשמחה, בספר קטן כתוב בכתב ערב, אשר קראו לו מתרגמיו העברים בשם “ספורי מעשיות” או “חבור יפה מהישועה”, למען ימצא לב כל איש ישראל תנחומים מבית לגבול תורתו, מבלי היות לו חפץ לנוע אל באר נכריה לשתות ממנה מים זרים⁸⁶.

עין הרב הגדול הזה היתה חדה ופקוחה להבדיל בין רוח דעת האלהים, אשר נחה על עם ישראל, נביאיו חכמיו וסופריו, ובין רוח הדעת הזאת אשר נחה על בחירי חכמי יון וחבריהם. כי תחת אשר לחכמי העמים פרי חקר היא, כענין כל מדע הנקנה בדרך משא ומתן אל השכל ומובא לו מן החוץ, נעשתה דעת האלהים לאט לאט מוטבעת בלב עם ישראל, יצוקה ברוחו ונבלעת בדמו, למן היום אשר נִתנה לו התורה⁸⁷. על כן לא תנוע בו הדעת הזאת הנה והנה כדבר המֻטל בספק, כי וַדַי ברור ומֻכרע הוא לנביאי העם הזה וגדוליו⁸⁸. ובגלל זה נחשבו בני ישראל לעדים נאמנים לדעת ה‘⁸⁹, המודיעים את כבודו ואת גדלו, את פעלו ואת הדרו, גלוי לכל העמים. ועל כן יפקוד ה’ רק את חטאת עמו, בשכחו את שם ה' ללכת בשרירות לבו, יען כי העם הזה הוא היודע הוא העד, על כן גדול עונו מעון כל העמים בדבר הזה⁹⁰.

דעת רב נסים זאת, כי נבדל עם ישראל מיתר גויי הארץ בטבע דעתו את האלהים, היתה בדור הבא אחריו לאבן פנה, לשיטה שלמה ביד אחד גדולי חוקרי רוח עם ישראל ורוח תורתו⁹¹.

מלבד ספר המפתח לא נותרו בידנו כיום ספרי רבנו נסים. כי זה גורל מרבית ספרי גדולינו הכתובים מעִקרם ערבית, או בלשון נכריה אחרת, כי רק המעט מהם זוכים לתרגום עברי ולתפוצה הגונה בתפוצות ישראל, אשר הלשון האחת, אשר כל לומדי תורתנו העתיקה מכירים אותה, היא רק שפת תורתם העבריה. על כן היתה שארית לספרי רבנו חננאל רעהו, כי יתרון היה לספריו, כי כתובים היו עברית לעברים.

ולרבנו חננאל יצא שם גדול בישראל, כי לא ארכו השנים ויעברו ספריו גם לצרפת ולאשכנז עד כי היו לעינים לכל גדולי ישראל אשר קמו גם בארצות ההן⁹². מרבית ספריו הם באורים לתלמוד⁹³. גם תשובות רבות יצאו ממנו לשואליו מקרוב ומרחוק. ויען כי גם הוא גם אביו מילידי איטליא ומחניכי חכמיה היו, אשר שם קָדַם כמעט תלמוד ירושלמי לפוץ לפני תלמוד בבלי, היו בידו שני התלמודים לאחדים, ככל אשר היו גם ביד חברו רב נסים, אשר היה גם הוא תלמיד לרבנו חושיאל. ואולי על היות שני מקורי התורה האלה ושתי השיטות, שיטת גאוני בבל אשר מָשלה מִמְשָל רב בקירואן עירו ושיטת חכמי איטליא, למזג אחד בידו, יצאה לפעמים ממנו הוראה שונה משל חבריו⁹⁴. גם לחמשת חָמשי תורה כתב רבנו חננאל ספר פתרונים, אשר מתוכו תרָאֶינה דעותיו ודרכי רוחו. בהיות רוח רב האי נאצלת גם עליו, בקבלו גם הוא ממנו תורה⁹⁵, שקד כמוהו גם הוא להרחיק כל דמיון דמות מראה עין מפתרוני מליצת הכתובים ומליצת רבותינו⁹⁶ ולהכחיש בכל עוז את כח הכשפים⁹⁷. ועל פי אמונתו הצרופה הזאת פתר את האגדה בהשכל ודעת, וישם את כל לבו ללמד דעת את קהל ישראל “להבין ולידע שאין בכל התלמוד דברים מודיעים שיש בישראל נותן דמות לבוראנו”. וקצף גדול קצף על סופרי הקראים הנרגנים “חלוקי לב, רשעי ארץ, המינים המחפאים דברים אשר לא כן” על תורת רבותינו.

אך לעומת זה לא נטה לבו מן הרמזים⁹⁸ ומן הנפלאות⁹⁹. וחוט משוך על כל פתרוניו לתורה, הוא חפצו לבלתי תֵת לכל אבק שמץ דֹפי לנוח על מעשי הקדמונים¹⁰⁰. וישכל למצוא גם בעצם דברי התורה הכתובה את טבע התורה המסורה¹⁰¹, ולמצוא גם בדבריה הנאמרים לתֻמם, מקור עמוק ונאמן למִצוֹת המסורות לנו בפי רבותינו¹⁰². ומה נפלא הדבר כי גם לזכרונות דברי הימים לגוים מר למצוא רמזים בתורה¹⁰³ ולהוכיח מתוכם על תשועת ישראל, כי נכונה היא לבוא בעתה כשחר נכון מוצאו¹⁰⁴.

ועל דבר המשנה הוציא את משפטו, כי כל דבריה מן הקצה אל הקצה דברי אלהים המה, הלכה למשה מסיני¹⁰⁵. אך בדבר אחד נטה מדעת מרבית החכמים, בהחליטו כי קִדוש החדש אינו אלא על פי החשבון, ולא על פי ראִיַת הלבנה"¹⁰⁶. וקרוב הדבר כי אמר בלבו כי טוב לו לעמוד על דעתו בדבר הזה למען הַסִיעַ את הקרקע מתחת רגלי הקראים אשר החשבון על פי הראיה הוא כל איתן מעמדם.

ורבנו חננאל ורבנו נסים ורבי שמואל הנגיד היו החוט המשולש בדור ההוא “הראשון ברבנות”¹⁰⁷ לאמר. הדור הראשון אחרי האסף מרכז המתיבות בבבל. ויהיו שלשה אלה גדולי הדור¹⁰⁸ אשר נקרא על שמם¹⁰⁹. ואף כי היה גורל שלשתם שונה: רבנו נסים איש מחסור כל ימיו, רבנו חננאל איש עשיר אשר הונו עלה לעשרת אלפים דנרי זהב¹¹⁰ ורבי שמואל משנה למלך גרנדא, בכל זאת היו כלם חברים אהובים¹¹¹. אך באחת הצליח רבי שמואל משני חבריו, כי תחת אשר לרגליו “חזר כח התלמוד בארץ ספרד”¹¹² ארץ מושבו, היו שני גדולי ישראל החכמים האחרונים בארץ אפריקא¹¹³, ככל אשר היה רב האי הגאון האחרון בבבל, ומלבד תלמידם האחד, אשר נותר עוד בארצם ויצא אחרי כן לספרד ויהי שם לאור גדול, לא נמצא עוד תופשי תורה כי אם מעט מזער, הלא הם מר שלמה הדַיָן בן פורמש במדינת קלעה חמאד, ובנו זוגמאר במדינת אלמהריה, אך לשניהם לא יצא שֵם¹¹⁴.

ובארץ פרס הקרובה לבבל נותר עוד שריד לתורת ישראל, הלא הוא רב חפץ אלוף בן מצליח¹¹⁵ האשורי¹¹⁶ מעיר מוצל¹¹⁷. אף כי מנע ה' ממנו את אור עיניו כי איש עִוֵר היה¹¹⁸, עשה לו שם גדול בתורתו ובחכמתו אשר בהם האיר את עיני דורו. קרוב הוא כי כתב באור גם לתורה. אך הספר אשר נזכר הרבה בפי חכמי דורותיו, הוא ספר אשר כתב על דבר המצות¹¹⁹. על כל הלכה אשר הורה בספרו, הוסיף את תמצית דבר המצוה ההיא בלשון ערב, בסגנון דומה לסגנון תרגום רב סעדיה לתורה¹²⁰. אך בכל היות גופי הלכות עקר מעשהו, נתנו לו הלכותיו אלה דברי מדע בפיו, על אודות חכמת התורה וחקר הלשון¹²¹. ויהיו דברי החכם הזה אשר היה משיָרי חכמי המתיבות¹²² כדברי האורים גם בעיני הפוסקים מורי ההלכה¹²³ גם בעיני חוקרי רוח התורה וחוקרי הלשון¹²⁴.

וככל אשר היתה הלכתו ברורה לרב חפץ, ככה התבררו לו גם דעותיו בחקרי דעת אלהים. מראה הבריאה ברִבי רבבות נפלאותיה היא לו העדות הנאמנה המוכרעת מתוכה הכובשת את הלבבות להכיר בכל תוקף את בורא הבריאה הבאת אף כי את עצם כבודו לא תראה עין בשר¹²⁵. ורגשת רוח החיים המתרגשת ביצורים וניב שפתי האדם אשר בו יביע את הגיון לבו, הם מבחר תרומת הבריאה אשר מתוכה נשקפת החכמה העליונה והחסד העליון במראה זך מכל זך¹²⁶.

מלבד דעותיו הנשגבות והנאמנות בחכמת אלהים, אשר היו לעינים לכל חוקרי ספרד המובהקים¹²⁷, הורה גם תורת מוסר, אשר היתה לעינים לאחד מן החכמים הגדולים אנשי השם¹²⁸. אף כתב ספר תשבחות בחרוזים מעין ספר תהלים¹²⁹.

ובעיר סרגוסא, אשר אליה החיש מפלט לנפשו יונה בן גנאח חוקר לשון עבר, עלה כיונק בן פורת, אשר שִוָה הוד והדר גם על הלשון ההיא גם על התורה אשר נִתנה בשפת הקדש ההיא; בסרגוסא נולד רבי שלמה בן יהודה גבירול¹³⁰. בעודנו נער רך בשנים ויחיד להוריו אשר אהבוהו ויפנקוהו¹³¹ מתו עליו אביו ואמו וישאר הנער יתום בודד וגלמוד. ותשתוחח עליו נפשו מאד וישפוך את לבו בשיר:

אֶל מִי אֲדַבֵּר וְאָעֵד             וּלְמִי אֲסַפֵּר יְגוֹנִי?

לוּ יֵש מְנַחֵם מְרַחֵם             עָלַי וְיֹאחַז יְמִינִי…

נִכְאָב בְּלִי אֵם ולֹא אָב,          צָעִיר וְיָחִיד אִָנְי;

נִפְרָד בְּלִי אָח,                  וְאֵין לִי רֵעַ לְבַד רַעְיוֹנִי¹³².

ככה כתב בשנת השש עשרה לימי חייו, עת אשר כל בני גילו משחק ירדופו¹³³. ואמת הדבר, כי תחת אב ואם ואח, החכמה לבדה “היתה אחותו מנעוריו”¹³⁴. והדברים אשר דבר עליה, דברי אמת הם:

אֵיךְ אֶעֱזוֹב חָכְמָה? וְרוּחַ אֵל          כָּרַת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֶיהָ.

אוֹ תַעֲזוֹב אוֹתִי? וְהִיא כְּאֵם          לִי, וַאֲנִי יֶלֶד זְקוּנֶיהָ¹³⁵.

אֲנִי הַבֵּן אֲשֶׁר טֶרֶם יְיֻלַּד             לְבָבוַ כְּבֶן הַשְּׁמוׂנִים;

וְגֵוִי יַהֲלוֹךְ עֲלֵי אֲדָמָה,               וְנַפְשִׁי תַּהֲלוֹךְ עַל הָעֲנָנִים¹³⁶

והעלם הנחמד הזה, אשר לשמו ולזכרו כיום תאות נפש כל יודע חן בישראל ואשר שרים¹³⁷ ראוהו ויחמדו אתל יפי חכמתו ואת חין ערכו, היה בעירו כיונק בארץ ציה. כי נופלת היתה קהלת סרגוסה מחברותיה קןרדובא, גרנדא ומלגה ויתר קהלות ספרד. כי המעט מיושביה כי לא הטו חסד אל השורק הרך הזה אשר כמעט ילד יאָמֵר לו עוד, וימררוהו וישטמוהו. הליכות האנשים הקשים האלה הוסיפו עוד מרה על מרת נפשו אשר התנקמה בם בשיריה¹³⁸. אך מבין החוחים ההם עלתה לו שושנה אשר השיבה את נפשו בריח עדניה. שר גדול לפני אדוניו מלך סרגוסא, ושמו יקותיאל, נטה אליו חסד “וימשכהו בעבותות אהבה ויתמכהו עת צעדיו צָרו”¹³⁹. ויתיצב בפני צורריו ויבריחם מעליו¹⁴⁰. וימלא את כל מחסוריו בתתו לו כסף¹⁴¹ לכלכל מחסוריו. ותקָשר נפש שלמה המלאה שירה וזמרה בנפש יקותיאל השר, ויהלל את כבודו ואת גדולתו ואת צדקתו ואת חכמתו בשירים כלילי יופי, אשר לא נשמעו עוד כמוהם עד העת ההיא. והשירים ההם שִלוּמִים יקרים הם ליקותיאל הנדיב, כי חלף הרוָחה אשר העמיד לו השר, הציב לו ילד מסכן וחכם זה מצבת עולם בשיריו לשם ולתפארת בקרב עמו לדור דורים. כי בלעדי שירי בן־גבירול, לא נותר כל זֵכר לשר המרומם ההוא. ובכן היתה שירת שלמה לספר זכרונות ליקותיאל. מפי השירה הזאת תשמע כיום כל אזן עבריה, כי האיש הזה אשר היה “נשיא שרים ורוזנים”¹⁴², אשר “מִשְׂרַת מלכים על כתפיו היתה ולפי דבָרו הגבירים שָׂרו, ולמועצותיו יִדְּמו היועצים”¹⁴³, כי האיש הזה אשר כבודו “רב כים הוא קטן בעיניו”¹⁴⁴ וכי לא אל רהבים יפנה ורק שלשה היו משאת נפשו, הלא הם “נדיבתו אשר כים וישרו וחכמתו בדת אל הקדושה”¹⁴⁵, "פיהו לכל אדם בשוֹרה ונדבתו יקרה – – ברוחו חן ובלבבו נדבה¹⁴⁶, ולנער שלמה “עטרת הידידות הוא ונִזרה, תפארתה ואור סהרה ושמשה”¹⁴⁷. על כן התהלך שלמה, אשר היה בן שבע עשרה שנה¹⁴⁸ בעת ההיא, עם השר האדיר כהתהלך איש עם רעהו ולא ענה גאונו בפניו מאומה, עד כי נשאו לבו לכתוב אליו:

אֱמֶת כִּי אֵין לְךָ דִּמְיוֹן בְּתֵבֵל; הֲיֵשׁ שִׁיר בִּלְעֲדֵי שִׁירִי וְאַפְסוֹ?¹⁴⁹

אך מעט היו ימי רַוְחָתו ומנוחתו, כי פתאום לֻקח מעל ראשו מָגִנו ומעוז חייו. יד מרעים היתה ביקותיאל אשר קמו עליו ויהרגוהו. קרוב הוא, כי אנשי אָוֶן מתי סוד היו לעבדאלה, אשר קשר על בן דורו המלך יַחְיָא בן מונציר ויהרגהו, וַיַשקו העריצים האלה גם את יקותיאל את כוס החֵמה אשר מסכו לאדניו המלך האומלל¹⁵⁰ (4799/¹⁵¹ – 1039). מות השר הנקי הזה חִבֵּל את רוח המשורר הרך בשנים חבל נמרץ, ויהי לבו ככנור נשבר, אשר יש אשר יטיב קולו כפלים. ויקונן עליו קינה אשר אין ערוך ליָפיה ולעומק הגיונה ולרוך הגיגה¹⁵². ויהיו בעיניו השמים והארץ כאבלים חוגרי שק על אבדן איש נקי וצדיק:

רְאֵה שֶׁמֶשׁ לְעֵת עֶרֶב אֲדֻמָּה,          כְּאִלּוּ לָבְשָׁה תוֹלָע לְמִכְסֶה;

תְּפַשֵׁט פַּאֲתֵי צָפוַן וְיָמִין,             וְרוּחַ יָם בְּאַרְגָּמָן תְּכַסֶּה.

וְאֶרֶץ עָזְבָה אוֹתָהּ עֲרֻמָּה,             בְּצֵל הַלַּיְלָה תָּלִין וְתֶחְסֶה;

וְהַשַּׁחַק אֲזָי קָדַר, כְּאִלּוּ               בְּשַׂק עַל מוֹת יְקוּתִיאֵל מְכֻסֶּה¹⁵³.

והתלאות אשר הציקו את שלמה מראשית ימי עלומיו, לא הקדירו את אור חכמת לבו, כי בהיותו בן תשע עשרה שנה¹⁵⁴ כבר הוציא מתחת ידו מלאכת מחשבת, אשר היתה לתהלה בפי חכמי לב נבוני דבר, כי" ארג מחברת שירה שקולה, לא ישקל כסף מחירה“¹⁵⁵. המחברת הזאת קרא “ענק”¹⁵⁶, ובה ילמד את כל חוקי תורת הלשון העברית, אף כי ענינם קשה, בחרוזי חן נוחים מאד אשר כל קורא ירוץ בם. אולם יותר מאשר יתענג כל יודע חן על יפי מליצת המחברת, ייטב לבו לראות את הרוח הכבירה המתרגשת בלב “הנער מבני גלות ספרד” הזה, “נער לבער נחשב”¹⁵⁷ בעיני בני עירו הנחרים בו, ולשמוע את דברי הקנאה אשר קנא לשפת קדשו: ריב יש לי בכם, שארית יעקב! אם תשכחו שפה מאד נבחרת”¹⁵⁸, “הה לה אשר לא נטרה כרמיה אבל כרמי אחרים היא נוטרת”¹⁵⁹. ויחשוב את העם הנבער מדעת את לשון אבותינו למֻכה בעורון¹⁶⁰. ויאמר אל לבו: “לא טוב היות עֵין עַמְּךָ עִוֶּרֶת”¹⁶¹. וַיוֹדַע לעמו את “יתרון לשון עברית, אשר היא מלשון כל עם יוֹתֶרֶת”¹⁶², כי בה ישיחו בני אלים בשמים ממעל, וכי היא היתה גם השפה הראשונה מראש ומקדם עד אשר נפלגה הארץ, ואחרי כן היתה למורשה לקהלת יעקב לבדה, ועוד יתרה בה, כי

בָּהּ נִתְּנָה אֵשׁ דָּת וְגַם בָּהּ נִשְׁלְחוּ         כָּל הַנְּבִיאִים לְחַבֵּשׁ נִשְׁבֶּרֶת.

יַד תּוֹפְשֵׂי כִנּוֹר הֲלֹא בָהּ נִגְּנָה,          יוֹם הָיְתָה צְבִי אֶרֶץ לִגְבֶרֶת¹⁶³.

ומה יקר לנו מאד להזכיר כי עצם הדברים הנכוחים האלה אשר יצאו מפי עלם כליל יופי זה, כבר יצא מפי בחור חמד אחר זה כמאה ושלשים או ארבעים שנה, מפי רב סעדיה בספר האגרון¹⁶⁴, אשר כתב גם הוא בימי בחורותיו ואשר ספרו זה היה ראשית בכוּרֵי מעשיו, ככל אשר מחברת הענק היא ראשית מפעלות בן גבירול. ומגמת ספרי שני אנשי מופת אלה אחת היא להחזיר נשמה לשפת אבות בשוב כל העם לדבר בה ולכתוב בה, לבלתי היות “חֶצְיָם מדבר באדומית וחצי בלשון בני קדר הקודרת”¹⁶⁵. וגם בדבר הזה היו דומים שני הגדולים בשתי עבודותיהם אלה, כי שניהם כתבו את שתיהן בלשון אשר קנאו לה, כי בלעדי שניהם ובלעדי מנחם, כתבו כל חוקרי הלשון העברית בדורות ההם את ספריהם ואת מאמריהם ערבית¹⁶⁶. אולם ככל אשר רב סעדיה בכל אהבתו את שפת עמו כתב את ספריו אל קהל העם ערבית על כרחו, מדעתו כי את העברית עוד יבינו רק מעטים, ככה כתב גם בן גבירול את ספרו “תקון מדת הנפש” בערבית (4805 – 1045)¹⁶⁷. מקורי תורת המוסר אשר בספר הזה שנים המה: מוסר התורה ככל אשר הוא יוצא מן המקרא והתלמוד ומוסר חכמי יון וערב. והרבה מתורת המוסר אשר הורה רב חפץ אלוף חן מצליח, אשר הוא קורא לו בשמו הערבי אלקוטי¹⁶⁸, נכונו על שפתיו. בספרו הזה נגע בן גבירול בקצה עטו השנון בדרכי אנשים, אשר בדמותם אשר ערך להם הכירו אנשי סרגוסא עירו את מראה פניהם, כי את אשר פֵּרַש תמיד בשיריו על דבר דרכם הקשה ועל הליכותיהם עמו¹⁶⁹, העלים כיום ברמזים, אשר כל רואיהם הכירום ויקומו עליו האנשים הקשים ההם ויגרשוהו¹⁷⁰.

והדבר האמור בטוב טעם ובהגיון לב טהור בפי רבותינו: “אין שרביטו של הקדוש ברוך הוא ממשמש ובא אלא בבני אדם שלבם רך כשושנים”¹⁷¹, יֵאָמֵן על גורל המשורר הזה, אשר עצבונו לא סר ממנו כל ימי חייו. הן לבו בקרבו היה כנור המנגן מאליו מדי געת בו כל רוח נושבת. על כן עַזו אף עמקו העלילות אשר עוללה כל חליפה עוברת לנפשו. גם חסדי איש נדיב כיקותיאל לא הגדילו שמחת נפש אחרת גם נכלי אנשי סרגוסא לא מלאו זעם נפש איש אחר, כאשר הרנינו אלה וכאשר הדאיבו אלה את לב משוררנו והוא למען מצוא גם מעוז גם נחומים לנפשו הרכה, לא היתה לו דרך אחרת בלתי אם להעלות במשקל את ערך חכמתו וכשרונו בכף מאזנים ואת ערך נכלי צורריו בכף שניה ולהבזות אותם בלבו. אולם זרע גאונו זה שגשג עד מהרה כי גבה לבו מאד, כאשר יביע זאת הרבה בשיריו¹⁷². ואם אמנם, כי יש אשר דִּבֶּר גם באזני מְגִנָיו דברים כאשר עם לבבו מבלי נשוא להם פנים נשאו הם לו פנים ברוחם הנדיבה,¹⁷³ ובדעתם כי קשי חמת רוחו היא רק הבהרת הכהה האחת בשמש הגדולה הזאת הזכה¹⁷⁴. לא כן משנאיו בני עירו. הם בלבם הקשה ובעיניהם הכהות לא הכירו אורו, ויבזו לו וישטמוהו בהיותו עוד נער בן שש עשרה. ועתה, אחרי אשר זה כחמש או שש שנים סר מעליו צלו במות יקותיאל השר, והוא לא חדל עוד מהָשֵׁב אל חיקם מנת בוז מֻגֶשֶׁת אליהם בכלי טהור בכל חמדת השיר, קצרה רוחם ויגרשוהו מעיר מולדתו.

עד כמה נגע העלבון הזה בלב המשורר המתרגש, בראותו עוד צרה חדשה נוספת על צרותיו הראשונות, הלא היא צרת הגלות¹⁷⁵, הביע בשיר ימים רבים אחרי כן:

אֲהָהּ כִּי רִדְּפוּנִי הַתְּלָאוֹת          וְהָיִינוּ לְעֵין יָמִים שְׁדוּדִים;

בְּזִיתִים, וַאֲנִי שָׁלֵו בְּבֵיתִי,        וְהֵם הָיוּ לְהִנָּקֵם עֲתִידִים.

בכל זאת דומה הדבר כי הוא גם הוא כבר אמר לעזוב את עירו בטרם בִּצעו הסרגוסים עוד את מזמתם¹⁷⁶. כי מאס בכל ארץ ספרד כֻּלה ויקרא לנפשו: “שימי ספרד אחרי גֵוֵך”, ויכסוף להאחז באחת משלשת הארצות האלה: ארץ ישראל, מצרים או בבל¹⁷⁷, אשר היתה נכבדה בעיניו¹⁷⁸ יען כי בשתים מן הארצות הרחוקות האלה כבר יצא שם לו ולחכמתו בהיותו בן שבע עשרה¹⁷⁹. בכל זאת לא השלים חפצו זה, וילך וידוד ממקום למקום, וקרוב הדבר כי מצא לו גם אוהבים ומכבדים אשר דבק בהם בכל לב¹⁸⁰.

אולם בהיותו איש אשר יֵאָמֵר עליו “אוהב אהבה לא ישבע אהבה”, נחשב לו כל רפיון קל ברוח ידידיו לבגד ומעל אשר העמיק להכאיב אותו. אך ככל אשר שבע הוא ממרורים, ככה ישעשעו הנכאים אשר הגה בשיריו, על המכאובים הנדמים האלה, את נפש קוראיהם עד היום. על לב אוהב כזה אשר נמצא לו בצר לו ערך שירה קטנה, אשר הביע את רוך הגות לב המשורר הנחמד, הכואב מצרת נדודיו והאוהב אהבה עזה את אוהביו:

אָכֵן מְיֻדָּעִי זְנַחְתַּנִי מְאֹד,                עַד כִּי קְרָאתִיךָ אֲבִי זָנוֹחַ.

יוֹם שֻׁלְּחָה רַגְלִי לְשׁוֹטֵט בֶּאֱנוֹשׁ          לֹא מָצְאָה כִּי אִם בְּךָ מָנוֹחַ.

בַּמֶּה תְּכַבֶּה אַהֲבַת לֵבָב? וְאֵל             נִשְׁבַּע בְּרוּחוֹ מֵעֲבוֹר מֵי נֹחַ¹⁸¹.

דומה הדבר כי בעיר גרנדא, מקום רבי שמואל בן נגדילה כָּלו מסעותיו, אך לא עד מהרה הגיע שֶׁמְעוֹ אל אזן השר הנדיב ההוא, כי עוד שומעים אנחנו את בן גבירול מתענה במחסוריו ובמצוקותיו. אך נֹחַם ממין אחר העמיד מעט רוָחָה אל לבו. כי בעיר ההיא ישב בימים ההם רבנו נסים אשר בא מקַירואן הוא ובתו להשיאה ליוסף בן הנגיד, וינהרו אל הגאון הנהדר הזה תלמידים רבים, ויבא גם שלמה וַיֵשֶׁב בתוכם¹⁸². וישמח לקחת תורת התלמוד מפי חכם אשר לא ראה כמהו בסרגוסא, ולהוסיף את מקצוע תורת ההלכה המובהקת, על אוצר חכמתו הרַבה. ותקָשר נפשו ברבו הזקן הנכבד הזה, ותדבק בשני בניו אלחנן ויעקב¹⁸³. וידבר רבנו נסים טובות אל שלמה, וינחמהו ויחזקהו. וישם בן גבירול זֵכֶר עולם לאהבת הרב הנעלה אותו בשיר נחמד:

שְׁאֶלְתֶּם עַל לְבָבִי מִי תְמָכוֹ          וְכִרְבוֹת הַתְּלָאָה מִי סְמָכוֹ? – –

ויען כי הוא – –

רַב נִסִּים אֲשֶׁר שָׁכַן בְּתוֹכוֹ¹⁸⁴ – –          וְלֶב אִישׁ בַּעֲבוֹת אַהֲבָה מְשָׁכוֹ¹⁸⁵.

בְּךָ אֶהְגֶּה אֲנִי תמָיִד; וְאִם אַתְּ             כְּמוֹ אֶחָד – אֲנִי הַמַּאֲרִיכו¹⁸⁶.

וְחָלִילָה לְנַפְשִׁי מִשְׁכֹחַ                   בְּרִיתְךָ אֲנִי הָלֹךְ וּבָכוֹ¹⁸⁷.

וכמעט אין ספק בדבר כי הרב הנערץ ההוא היה המביא את תלמידו זה, את משוררנו, ויציגהו לפני המגן האדיר לכל איש אשר חלק לו ה' בחכמה, לפני רבי שמואל הנגיד אשר היה לו למשען ולמעוז¹⁸⁸. אך לא בעיר גרנדא בחר המשורר למושב לו כי אם במלגא וישב בה כל ימיו¹⁸⁹, עד כי נקרא בפי הסופרים הבאים על שם העיר הזאת¹⁹⁰.

והשירים והקינות אשר שלמה ויקונן על נפשו, לא ישיגו בערכם את השירים והקינות אשר שר ויקונן על גורל עמו. רבנו גרשם באשכנז נתן את קול האות הראשון לשירת הקינה הזאת המקוננת על מצוקות עמו¹⁹¹, ומשוררינו הגדולים בספרד הרחיבוה וירוממוה בעֹמק הגיונם וברום חזיונותיהם. לחבל המשוררים בעלי השירה הזאת היה בן־גבירול כמעט לאב ולראש. הגיגו הבוער כאש בלבו, הוסיף מראה עינים ושלל צבעים, אשר יתנו לחן ולחסד את בתולת בת עמו הנָוָה והמעושקה, ואת הגוים העריצים אשר התעמרו בה וישימוה למרמס, יתנו לזעוה ולקלסה. בדברו על לב בת ציון יחוס עליה ועל בחירי בניה לבלתי קרוא להם בשמות מלאי אהבה והדרת כבוד¹⁹². ולאדום וישמעאל וכל הגוים הקדמונים אשר הרֵעו לנו, יש אשר לא הזכיר את שמותיהם כי אם קרא אותם על שם מעשיהם¹⁹³ או על שם שבטיהם, אשר לא שם להם על פני חוץ ולא כבוד עָם להם¹⁹⁴, או על שם חיות הטרף אשר המשילו אותם להן הנביאים. לעומת המליצות המפורשות אשר הביע בהן המשורר את כאבו ואת חמתו:

הֲפוֹךְ כִּסְדוֹם                     אֶרֶץ אֱדוֹם,

אֲשֶׁר אֲנִי הֲדוֹם                   לְרַגְלֵיהֶן¹⁹⁵.

מָשַׁל בִּי שַׁשַּׁךְ עַד אֲשֶׁר קָרָס,       לְכָדַנִי שֵׂעִיר וְיָוָן וּפָרָס,

הֱפִיצַנִי בְעֵילָם, מֶשֶׁךְ וְתִּירָס,       גַם עוֹד יִשְׁמָעאל הָרַס וְגָרָס¹⁹⁶

לעומת מליצות מפורשות כאלה, העביר על פני עמו את מחנה צורריו בחזון, אשר אין למלל את עוז החיים המתרגשים בו:

וְהַשְּׁפִיפוֹן                   מִצָּפוֹן¹⁹⁷

         כְּמוֹ כַדּוּר צְנָפָנִי;

וְגַם צַיָּד¹⁹⁸                   שָׁלַח יָד¹⁹⁹

         וְהַצָּפִיר²⁰⁰ וְהַשְּׂעִיר²⁰¹.

ובחזון עוד עַז מזה יסַפֵּר את המוצאות את עמו המֻרדף:

לָבִיא²⁰² פְּגָשַנִי,             קָם אַחֲרָיו נָמֵר²⁰³;

וָאֶבְרְחָה מֵהֶם                וָאֶעְזוֹב גַּנִּי.

מִדֵּי עֲבוֹר אֵלֶּה              הִנֵּה דְּמוּת פֶּרֶא²⁰⁴

קָם בַּחֲצוֹת לַיִל²⁰⁵,          יָשַׁב עֲלֵי כַנִּי²⁰⁶.

הָאֵל יִקְרָא אֵלָיו             כִּקְרֹא אֶל אִמּוֹ²⁰⁷:

קוּמִי וְשׁוּבִי אֶל             גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי²⁰⁸.

– – לִי לָעֲגָה ִׁשִׁפְחַת         אִמִּי וְרָם לבָּהּ,

יַעַן שְׁמוֹעַ אֵל אֶל            קוֹל הַנָּעַר²⁰⁹.

מִנִּי חֲצוֹת לַיְלָה             פֶּרֶא רְדָפָנִי,

אַחֲרֵי אֲשֶׁר רָמַס             אוֹתִי חֲזִיר מִיָּעַר²¹⁰.

בכל השירים האלה נתכו מרת נפש והדר גאון, המתגאה בתפארת עמו, למוצק אחד.

אולם ככל אשר ידע המשורר הזה להתעצב ולהתקצף, לקונן ולקנא לנפשו ולעמו, ככה ידע להתרומם ולהתנשא עד שמי שמים בחדות ה' מעוזו ומשושו, ולהתרונן ולהשתעשע בנשאו את משלו על חסדי ה‘, אשר אצל מכבודו על עמו ועל יראיו. ואז ימלא גיל ורעדה. ואז יַשוה כעפר נפשו מפחד ה’ ומהדר גאונו²¹¹, אשר לשמו ולזכרו היתה כל תאות נפשו הבוערת כאש בעצמותיו ואשר לא יכול למלט משאה בלתי אם בהביע את רוחו המלאה, בשירי קדשו:

לִבִּי בְּךָ חָשַק לִמְאוֹד,                וְלֹא יוּכַל

לַסְתִּיר עֲדֵי יֵרָאֶה                   חֶשְׁקוֹ בְּמִלָּתִי²¹².

מְאוּמָה אֵין לְבַד לִבִּי וְסוֹדִי;          וְזוּלָתִי שְׂפָתִי אֵין בְּיָדִי²¹³.

ורבי שלמה בן גבירול, אשר קרוב הוא מאד כי טעמו בדבר ערך לשוננו היה דומה לטעם רב סעדיה²¹⁴, ודבר תורת המוסר גרע אליו חכמה מתורת הרב האלוף הנהדר רב חפץ בן יצליח²¹⁵, ואת תורת התלמוד לקח מפי גדול הדור רבנו נסים²¹⁶, עד כי גדול כחו בתורה כדי היות לאל ידו לערוך את ספר אזהרות בדבר מנין המצות בדרך שיר נאה מאד בתבנית הענק²¹⁷ אשר כתב על תורת הלשון, ובכן הלא היה תלמיד ותיק לחכמי ישראל, בכל זאת שעו עיניו גם אל חכמת יון, כמרבית חכמי הדור ההוא, ויבחר משיטותיה השונות את שיטת הָאַפְלַטונין המחודשת²¹⁸, יען כי בצפונותיה ותעלומותיה, ברזיה ורמזיה, הרנינה את לב משוררינו, שכֻּלו נגינות ונגוהות גם הוא ויקָרֵב בן גבירול, עד כדי מצוא ידו, את השיטה הזאת לשיטת היהדות ויאמר לשום את שתיהן לאחדים בספרו “מקור חיים”, אשר כתב בשפת ערב, ואשר תֻּרגם אחרי כן לשפת רומי ויהי למקור לחכמת אירופא למאות שנים, מבלי אשר ידע איש כי חכם מישראל הוא בעל הספר²¹⁹.

מלבד הספר הערבי הזה, המכיל את כל שיטת פלספת בן גבירול, צמצם הפלסף המשורר הזה את שיטתו בשירת כתר מלכות העברית, אשר אין ערוך לעֻמקה ולרומה בתבנית תהלה ותפלה לה' אלהי ישראל, ויתן את השיר הזה עליון על כל שיריו²²⁰. פֵּתַח דברו הוא מקרא המביע את המתכֹּנת ההדוקה והנפלאה אשר בין נפש האדם ובין כל העולם כֻּלו המתוַדעים זה לזה בדעת עזה עמוקה מאד, המבֻטאה במליצת הכתוב “נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד” אשר הוא השער לשיר השבח לחי העולמים, אשר כמעט אין דומה לרוממותו… ראשית דברו הוא, כי הגדולה והגבורה, הנצח וההוד, העוז והיסוד, הכח והיכלת, הם “הסודות, אשר לא יכילם שבח ורעיון, והחיים אשר לא ישלוט עליהם כִּלָיון”, לה' לבדו הם, וכי כל אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת כצללים עוברים הם, אולם על יד “הגבורה הגמורה” רב מאד חסד ה' הגובר, וטובו הצפון לברואיו וליראיו²²¹. כי רחמי ה' וחסדיו ואורך אפו הם הם עצם גבורתו ומיטב פִּריָּה:

אתה גבור ולך הגבורה הגמורה – –

אתה גבור ומרוב גאותך תמחול בעת זעם אפך,

ותאריך לחטאים זעמך;

אתה גבור ורחמיך על כל ברואיך כלם,

המה הגבורים אשר מעולם²²².

אחרי אשר יעביר על פני הקורא את רוממות ה', כי אחדותו, הוָיָתו, עָצמת חיָתו, גדולתו וגבורתו²²³, אורו ורוממותו גבוהות הן כגבוה שמים על הארץ על כל הסגולות האלה הנראות לעיני האדם, הביע את דעתו כי כל הסגולות אינן הֲוָיוֹת נצבות לבדן, כאשר חשבו רבים מחכמי הדורות ההם, כי אם כלן נִתָּכות ובטלות ועולות באחדות הפשוטה והחלוטה²²⁴. ולמען הֵראות חפצו הנעלם לעיני בשר פרי חכמתו²²⁵, הבדיל כעין צל מֵאורו²²⁶, והצל הזה הוא צל עצם הבריאה, אשר היא מקום החיים לכל יציר נוצר²²⁷. וכל העולם הזה לוא נעזב לנפשו כי עתה התפרקו ויתמוללו כל פרודותיו ויפוצו ויעלו בתהו ויאבדו. אך האל האחד הוא הסומך והסועד אותו ושם את כל מוסדותיו לאחדים²²⁸ בידו הגדולה²²⁹ ובכחו הסובל אותו על בלימה²³⁰ וממלא את כל יצוריו עצמה ותושיה מן גדול הגדולים עד קְטַן הקטנים אשר במערכותיהם ובמחלקותיהם²³¹.

וכל המון היצורים הרבים והעצומים השונים למיניהם עובדיו ועֵדיו המה²³². עובדיו הם, כי עושים הם את רצון קונם; ועדיו הם, בהיותם בני חלוף, ובהֵרָאות בכל דרכיהם ומעשיהם כי להם החסרון והכליון ולה' לבדו הנֵצח וחיי העולמים²³³. אולם מכל היצורים הפליא ה' את חסדו אל יציר אחד אשר ברא לכבודו, בעשותו “מזיו השכינה זהר הנשמות”²³⁴. וכה אמר משוררנו בשירתו: “מי יכיל עָצְמָתֶךָ בְּבָרְאֲךָ מזיו כבודך יִפְעָה טהורה מִצוּר הצור נִגְזָרָה – – ואָצַלְתָּ עליה רוח חכמה וקראת אותה נשמה”²³⁵. “ואתה נשמה לנשמה”²³⁶. והיא לא תראה מָוֶת²³⁷, בהיות החכמה מקור החיים היוצא מאת פני ה‘²³⁸, משקה אותה כל ימי עולם²³⁹. הן אמנם כי אין סוף ואין קץ ליתרון חכמת האלהים, אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוה, על חכמת אנוש דלה²⁴⁰, בכל זאת רב מאד ערך הנפש אשר תערג לדעת את ה’. אף כי רק מעט מן המעט יֵאָצֵל עליה, ממראה עיניה ומהגיון לבה רוח דעת את ה‘²⁴¹, טוב בעיני ה’ מעט האור הזה, אשר לא תראהו בלתי אם הנפש הטהורה אשר לא כשלה בעוֹנה:

"אַתָּה אוֹר, וְעֵינֵי כָל נֶפֶשׁ זַכָּה יִרְאוּךָ; וְעֵינֵי עֲוֹנִים מֵעֵינֶיהָ יַעְלִימוּךָ²⁴².

ונפש אדם כזאת קרובה היא להיות דומה ליוצרה נם בחייה²⁴³ ולשכון עמו שם במרומים במקום אין עוד יצור מבלעדי ה' לבדו²⁴⁴, עד כי השכינה חביון היא לנשמה, והנשמה מעון לשכינה.

מְקוֹמוֹת לֹא יְכִילוּן שִׁבְתֶּךָ;          וְאוּלָם יֵשׁ מְקוֹמְךָ תּוֹךְ שְׂעִפָּי²⁴⁵.

לְךָ עַצְמָהֻ וְאַתָּה מְקוֹמָהּ;           וְאַתְּ עִמָּהּ בֻכָל קוּמָה וְשִׁבְתָּהּ²⁴⁶.

וגם יתר הנפשות, אם רק לא הרבו לחטוא, לא תמקנה בעונן, כי אחרי אשר תשאנה את ענשן תטהרנה מכל חטאותיהן ושבו לאור באור החיים²⁴⁷.

וככה היה בעיניו יָצוק ומֻטְבָּע שרש דעת אלהים בלב כל האדם מקצהו עד קצהו, עד כי החליט כי אין איש גם בקרב העמים הבוערים, אשר לא ישאף אל ה' אל אמת, אף כי טָפַש לבו להכיר את הנכונה במלא טהרתה ואמתה. וכה היה דברו:

"אַתָּה אֱלוֹהַּ, וְכָל הַיְצוּרִים עֲבָדֶיךָ וְעוֹבְדֶיךָ;

וְלֹא יֶחְסַר כְּבוֹדֶךָ

בִּגְלַל עוֹבְדֵי בִלְעָדֶךָ,

כִּי כַוָּנַת כֻּלָּם לְהַגִּיעַ עָדֶיךָ²⁴⁸.

השירה הזאת בכל היותה תמצית הספר הגדול, מקור חיים, שעלו בו הרבה מִדֵעות חכמי יון²⁴⁹ שכִיַת חמדה היא לישראל גם ברום הגיונה, אשר סיגי חכמת הנכר²⁵⁰ לא עכרוה הרבה ולא השביתו אותה מטהרה, גם באוצר יראת ה' הטהורה הגנוז בה. שפתה היא שפת בני אלים. מעין שיח שרפי קדש, אשר כל אשר יאזין אותה יֵהָפֵך לו לב אחר, כאיש אשר לקחה אזנו שירת מלאכי מרום העומדים לפני ה'. חזיונות כאלה לא מצאה עוד יד כל משורר ומליץ, מבלעדי בן גבירול, לשוות נגד עיני בני עמו בשפת קדשו²⁵¹.

והדברים לא משו מנגד עיני החכם הירא הזה, בהיותם מזכירים לו תמיד את כבוד ה‘, הם מראה השמים והארץ והלב. שלשה אלה היו לו מקור דעת ויראת ה’ תמיד בכל עת:

שְׁלֹשָׁה נוֹסְדוּ יַחַד לְעֵינָי,                יְשִׂימוּן זִכְרוֹן תָּמִיד לְפָנָי:

לְשָׁמֶיךָ²⁵² אֲנִי אַזְכִּיר שְׁמֶךָ,              וְהֵם עָדַי לְעֵדַי נֶאֱמָנָי;

מְקוֹם שִׁבְתִּי²⁵³ יְעוֹרֵר מַחֲשַבְתִּי,          בְּרָקְעוֹ²⁵⁴ אֶזְכְּרָה רֹקַע אֲדָנָי;

הֲגִיג לִבִּי, בְּהַבִּיטִי בְקִרְבִּי                בָּרְכִי נַפְשִי אֲדֹנָי²⁵⁵.

ככל אשר נבדל חזון השיר הקטן היקר הזה, אשר דבריו קרובים מאד בפי כל איש כקטן כגדול, מן החזיונות וההגיונות הרמים והנשאים, אשר חזה ואשר הגה לבו בפיוטו כתר מלכות המלא תעלומות²⁵⁶, אשר לא אמר להשליט בהן בלתי אם עין יודע דעת עליון, ככה נבדלו דעותיו בדבר שלטון הרע ושלטון הטוב בעולם. יש אשר ראה את כל העולם כעמק עכור מקור כל צרה ויגון, ואת האדם כאסיר עֹני מבטן ומהריון, אשר מרחם אמו יצא אל בית הכלא להתענות שם כל ימי חייו ויקרא במר נפשו: “לוא חכמו בני תבל אזי יעצו לַהֲשִמָּהּ”²⁵⁷. ויזעף לבו ויבטא בצר רוחו: “אלִי לא אהֵבַני, כי בסוגר הביאני”²⁵⁸. ויש אשר לעומת התלונה המרה והקשה הזאת,

הנכונה כמעט תמיד על שפתיו. תגיל נפשו באלהיו, ובאהבת ה' את האדם אשר יצר, עד כי גם בהשתפך עליו שיחו, ובהתוַדותו על חטאיו, תטופנה שפתיו לאמור: “בראתַני לא לצֹרך רק נדבה, ולא בהַכרֵחַ, כי אם ברצון ואהבה”²⁵⁹; “וטרם היותי בחסדיך קדַמְתַּני – – כאב חומל גדלתני – – ובנעימותיך השבעתני”²⁶⁰. ותעז אמונתו ברחמי ה', עד כי הכיר כי גם התלאות מקור טובה הן לאדם²⁶¹ ותָּשב נפשו למנוחתה גם בעבוֹר עליה רעה²⁶². ולבלתי הנקש להאמין כי ישא אדם בעון אביהו הראשון ולהתיאש מכל טובה ואחרית ותקוה, דִבר אל נפשו לאמר: “אודה עלי פִשְׁעי ולא אֹמַר לָךְ כי הֶעֱרִים נָחָש וְהִשִּׁיאָנִי”²⁶³. ואנחנו, אם יפלא בעינינו איככה תכלכל רוח אחת שתי מערכות דעות כאלה, הרחוקות אשה מרעותה כרחוק מזרח ממערב, לא נמצא לנו פתרון אחר בלתי אם כי שתי הרוחות אשר משלו בלב החכם הנערץ הזה, רוח תורת ישראל ורוח פלספת יון, השונות מן הקצה אל הקצה, קלעו את נפשו מעֵבֶר אל עֵבֶר.

לעומת החכם הזה אשר היו עיניו להתחקות על שרשי הדעות, להשכיל באמתן ולחקור על פיהן לכל תכלית מעשה השמים והארץ, קם בימיו איש חכם אשר יִחד את כל לבו אל לב האדם לבדו לטהרו מכל סיג ומכל דופי, ולהקדישו לה' אֵל אלהי הרוחות. שֵם החכם הזה הוא רבנו בחיי הספרדי בן יוסף אבן בקודה, איש אלהים קדוש, אשר לשמו ולזכרו תאות נפש כל איש חסיד בישראל עד היום הזה. רבנו בחיי הכיר כי חובת טהרת הלב, אשר קרא לה “תורת חובת הלבבות”²⁶⁴ או “חכמת המצפון”²⁶⁵, מתבארת גם מתוך דברי התורה והנביאים גם מתוך דברי רבותינו גם מתוך השכל. על כן השתומם מאד בהתבוננו כי בכל “ספרי הקדמונים שהיו אחרי אנשי התלמוד” נמצאו ספרי פתרונים לכתבי הקדש ומערכות חקי תורת הלשון או ספרי הוראה ותשובות בדבר הלכה או תוכחות מדע פרי חקר עמוק, להגן על אמתת התורה, כספר האמונות והדעות לרב סעדיה וספר “שרשי הדת”²⁶⁶ וספר רבי דוד המקמץ²⁶⁷, אפס כי מכֻּלם לא נמצא אף ספר אחד על דבר חובת הלב. ויהי כי כן, ויהי עם לבבו לכונן ספר כזה רק לצרך נפשו לבדה, אך עד מהרה גמר בלבו להכשיר את הספר למקרא לרבים, וככל אשר שם למופת בחקרי לבו את רב סעדיה אשר העריץ מאד²⁶⁸, ככה החזיק בדרכו גם בכלכלת הספר, לבלתי העמיק וגם לבלתי הגְבִּיהַּ את סגנונו מכדי צֹרך מרבית קהל העם, ויכתוב את ספרו במליצה ערבית נוחה אשר ירוץ בה כל קורא²⁶⁹. על כן זכה הספר היקר הזה הכתוב ערבית להיות נקרא בפי בני ישראל בכל הדורות ובכל הארצות בתרגומו העברי עד היום.

להגיון לב החסיד הזה לא נוכל למצוא מבטא נאוֶה ונאמן כראוי לו, בלתי אם באמרות הטהורות אשר יצאו מפי משוררי הקדש בימי קדם “מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ: כלה שארי ולבבי, צור לבבי וחלקי אלהים, לעולם”²⁷⁰, באשר הוא לבדו

      תַּכְלִית כָּל־תַּאֳוָה וְקֵץ־כָּל תִּקְוָה;

      מִמֶנּוּ הַתְּחִלָּה וְאֵלָיו הַתִּכְלָה²⁷¹.

אולם יען כי עצם כבוד ה' מרום ונשגב מדעת אנוש, אין לנו דרך לדעתו ולהכירו בלתי אם מתוך עולמו אשר ברא²⁷², על כן הורה לבני עמו לחקור את כל הנפלאות הנראות לנגד עינינו, ולהתבונן אל צבא השמים השמש הירח והכוכבים, אשר בכל חליפות מעגלותיהם ותקופותיהם השונות ונבדלות אשה מרעותה עד מאד, יתלכדו יחדו להשלים חפץ אחד. אז נראה רמות ונשגבות אשר תלאה רוח חכמי תבל לכלכל אותן במלא גדלן ונוראותיהן²⁷³. ואם נסב עין מגבהי המרומים ההם להשפיל לראות אל הרמש השורץ על הארץ, ואל הנמלה, אשר מרוב קָטְנה לא תשורנה עין איש, אז נוסיף להשתומם למצוא כי כח החכמה והיכֹלת הנראה ביצירתה הדקה מכל דק, איננו נופל במאומה בערכו מן הכח המתוַדֵּעַ במאורות הגדולים אשר בשמים ממעל²⁷⁴. ומדי חקרֵנו עוד טבע כל יסוד למינהו עד כמה הוא בודד לנפשו וצורר לכל יסוד אחר זולתו, ובכל זאת יש אשר יתלכדו היסודות השונים והיו ליציר אחד, הלא נשאל יד מי עשתה את כל הנפלאות האלה? יד מי חוללה מצוקי ארץ ומוסדות שמים? מי צוה ונבראו? יד מי יצרה צורה בתוך צורה, את התולעה אשר מקוּר עכביש דקה, ותטל בה קרבים ובני מעים? מי השלים בין איתנים סוררים ואונים צוררים ויצמידם לצמד אחד לעבוד שכם אחד עבודת צמח אחד או עבודת בשר אחד²⁷⁵. או מי נטע כח בזרע רך ורפה להרבות זרעו כעפר הארץ²⁷⁶ או בביצה רכה אשר אצבע תזוּרֶהָ, לחולל תנין אשר כל החי אשר בים וביבשה לא יערכו אליו בקומתו וברב כחו²⁷⁷. ונפלאות כהנה ויותר מהנה תחזה עין החוקר בכל מערכות הבריאה מקצהן עד קצהן²⁷⁸. למראה היצירה הדקה המכֻוֶנת והמתֻכֶּנת אשר תֵּרָאה בכל הנברא למן הרמה הרומשת עד השמים ושמי השמים וכל צבאם. הלא ישאל האדם לנפשו לאמר: לוא אמר איש על מכתב אחד אשר בידו כי את מכתב זה לא כתבה יד איש בעט סופרים ועניָנו לא עלה על לב אדם לסדר אותו כי אם מקרה קרה ודיו נשפך על הגליון מאליו ויֵצֵא ממנו הכְּתָב הזה וכל סדר כתבו המתֻקן וחפץ עניָנו לא היה פרי כל מחשבה, האם לא היה נחשב האיש הזה למשוגע²⁷⁹. ואנחנו רואים יום יום אנשים מתהללים בחכמתם, אשר לוא שמעו גם הם דברים כאלה היו מכזיבים גם הם את אומרם על פניו, באים ומחליטים בשגעונם או במשובתם וזדון לבם, כי היקום כלו, אשר אין ערוך ליתרונו על מכתב מעשה אנוש דל, פרי מקרה הוא. אולם “למי שיבין ויודה על האמת”²⁸⁰ די להוכיח להכריע מתוך מראה העולם הגדול הזה, כי אין בו אף תולעת אחת, אף ציץ אחד, אף גרגר חול אחד, אשר איננו כליל נפלאות כֻּלו ואשר איננו פרי רוח חכמת אלהים מלאכת חושב ומכַוֵן, אשר לרצונו ברא אותו. ומראה העולם הזה בכל גדלו ובכל תפארתו הרוממה²⁸¹ הוא מראה דמות כבוד ה' הנראה לכל עין בשר, ואשר לא ילוז מנגדה²⁸², כי הוא

      קָרוֹב מִכָּל קָרוֹב מִצַּד פְּעֻלּוֹתָיו;

      וְרָחוֹק מִכָּל רָחוֹק מִצַּד עֶצֶם כְּבוֹדוֹ²⁸³.

ולא רק את דבר ההוָיָה לבדה, כי יש אלהים, יוכיח מראה הבריאה, כי אם גם את דבר האחדות כי אל אחד הוא ואין זולתו, וראשון אשר אין ראשון לפניו. הנה כל מוסדות הבריאה, למן האבן הכבדה הדוממה עד הנפש החיה אשר בבשר האדם ולמן האבק הפורח עד השמש הגדולה, חֵיל צבא אחד הם, אשר רוח מושל אחד מחיה את כלם ועל פי חוק אחד יחנו ויסעו ינוחו וינועו²⁸⁴, בהיותם מקבילים ומשולבים איש אל אחיו, ומחשבה אחת נִכֶּרֶת מתוך מלאכת כֻּלם וכלם זקוקים זה לזה, ממלאים זה לזה ומתמלאים זה מזה בכל מחסוריהם וצרכיהם²⁸⁵. והמתכֹּנֶת הזאת הַמַתְאֶמֶת הַמְכֻוֶּנֶת והמדוקדקת מאין כמוה, הלא תכריע ביד חזקה את כל איש אשר עינים בראשו ומוח בקדקדו, להכיר ולדעת כי מעשי העולם כלו מחשבת חושב אחד ומלאכת בורא אחד הם²⁸⁶, אשר בהתלכד כלם בכל חליפות הליכותיהם ועלילותיהם אל חפץ אחד תעֵדְנה התולדות הרבות והעצומות ההן על יוצרן כי אחד הוא, וכי הן הן האות על אחדותו, גבורתו וחכמתו²⁸⁷. מלבד העדות הנאמנה הזאת תכבד גם יד מראה מערכות הבריאה לסדריהן ולמדרגותיהן, להעיד כי יוצר הכל אחד הוא, בראותנו כי כל אשר בשמים וארץ שואף אל האחדות העליונה. הנה כל הנמצאים הבודדים איש איש לנפשו הם באלפי אלפיהם וברִבֵּי רבבותיהם בני מין אחד. כל הארזים הנפוצים בכל הארץ בני מין הארז הם ומין הארז הזה איננו בלתי אם משפחה אחת במערכת הצומח, ומערכת הצומח איננה בלתי אם מחלקה אחת משלשת מחלקות היצורים, הלא הם הדומם והצומח והחי, ושלשה אלה הם מוסדות הארץ, והארץ איננה בלתי אם גרם אחד בגרמי השמים, שכל צבאם הֻטבע בטבע אחד בידי בורא אחד, יחיד ומיוחד שהוא מחוללן²⁸⁸, “עִלת כל העילות”²⁸⁹. ומלבד אשר מערכי כל היקום כלו תואמים יחדו אל הראש האחד, הנה גם הנפש המשכלת מדי נשאה דעה למרחוק תכסוף ותערוג אף בחקרי לבה אל סוף תכלית האחדות²⁹⁰. על כן חזה רבנו בחיי הספרדי במראה המון היצורים הרבים והעצומים מחזה שדי, ויברך את ה' “אשר ברא כל הנמצאות לאות על אחדותו, ויצר יצירות לעֵד על גבורתו והחל חדשות לעֵד על חכמתו”²⁹¹. מלבד אמִתת ההויה והאחדות הוכיח גם דבר הנצח, כי אלהי עולם ה', אשר אין תחלה לראשיתו ואין קץ לאחריתו וכי מאפס ואין ברא את עולמו²⁹², בשיטת רבנו סעדיה ועל פי ראיותיו הנכוחות²⁹³.

גם בדבר הזה החזיק בעל הספר בשיטת רב סעדיה, כי האדם הוא בחיר כל היקום “אשר הוא העולם הקטן והוא הסבה הקרובה להוית העולם הגדול”²⁹⁴, וכל היצורים רק בגללו נוצרו וכלם נִתְּנו לו לעבדים²⁹⁵. הוא כליל תפארתם, וחלף עבודתם אותו הם משתכללים בידו ומוצאים בו גמר תיקונם²⁹⁶, בו תתעלה הבריאה, בהיות הוא היצור האחד אשר “חושי נפש” נוספים בו על חושי הבשר אשר לו ולכל החי²⁹⁷, ומבחר בחיר היקום הזה ומיטב טובו, הם נפשו ולבו²⁹⁸; “והעטרה הגדולה הזאת אשר עִטֵר בה”²⁹⁹ את בני האדם היא “החכמה, אשר היא חיי רוחם ונר שכלם המביאה אותם אל רצון האלהים”³⁰⁰, האוהב את האדם והמטיב לו בכל מיני טובה³⁰¹, אשר את המעט מהן פרט בעל הספר בשער השני “שער הבחינה”³⁰² אשר אין ערוך לטובו, ליפיו ולאמתו.

אולם ככל אשר ידע החסיד הזה, אשר אין ערוך לטֹהַר לבו, להמליץ את אחדות ה' בדברים נכוחים מאין כמוהם, ככה נכחדה ממנו אחדות אחרת אשר גם היא חשובה לנו מאד מאד, הלא היא אחדות התורה. דעותיה הלא נראו מעולם בישראל ומצותיה כמִקשה אחת זהב טהור – ובשיטת החכם הזה שסועה היתה האחדות החלוטה ההיא. את המִצות חלקה השיטה הזאת לשתי מחלקות: ל“חובות האברים” ול“חובות הלבבות”, ותבַכֵּר הרבה את חובת הלב, לאמר, את מצות המחשבה על חובות האברים שהן מצות המעשה³⁰³, אף כי באמת שתיהן מוצק אחד הן, כאשר התברר לכל חכמי ישראל מעולם לכל חכמי המשנה והתלמוד ולכל תלמידי תלמידיהם עד היום הזה וגם לכל החוקרים למן פילון החכם האלכסנדרוני³⁰⁴ עד רב סעדיה הגאון הפיומי³⁰⁵. אך לא המצות לבדן נחשבו בספר זה כשתי מערכות, כי גם מוצָאי דעת אלהים, אשר הוא מקור כל המדות הטובות, היו לו לשנַיִם, התורה היתה לו מוצא אחד לבדה והחכמה היתה לו מוצא אחד לבדה³⁰⁶. ומלבד כי התורה והחכמה נדמו כשתי רשויות נבדלות, נראה שם המוסר הנובע ממקור החכמה גדול ממוסר התורה³⁰⁷, אשר לא היתה בלתי אם מעלה שעולים ממנה אל החכמה הגבוהה ממנה" (?)³⁰⁸ ועל היתרון הזה הקרוב לבַכר מבלי משים חכמת בשר ודם, בתבנית חכמת יון או בתבנית חכמת כל חכם ומתחכם, על חכמת האלהים הגנוזה בתורת משה בחוקותיה ובמשפטיה, הביא בעל הספר ראיות מתמיהות אשר באמת תעֵדנה על ההפך הגמור, כי התורה הנתונה לנו מסיני היא היא הקדושה והטהורה והרוממה מכל חכמת אנוש דלה³⁰⁹. הדעות אשר יצאו כשגגה מלפני החסיד בעל הספר, אשר לתֻמו לא עמד על סוף תוצאותיהן, עקשו את הדרך הישרה והטובה בעיני אבותינו מעולם עד כי תורת ההלכות אשר לִמודה היה מעולם קדש לכל כִּתֵי החכמים שעמדו בישראל גם לחוקריהם³¹⁰ משורריהם³¹¹ ולמוכיחיהם, נחשבה לפי שיטת הספר הזה למצוה קלה ששכרה יוצא בהפסדה³¹². ולמצוה האחת השקולה כנגד המצות כלן, אשר כל אדם מישראל חייב בה, חשב את החקירה על דבר האחדות המחלטת בכל דקדוקיה הדקים מן הדקים³¹³. אך יען כי לחקירות החמורות ומדוקדקות האלה לא יכשרו בלתי אם “הסגולה מאנשי היחוד, שהעמיקו בחכמה והבינו ענין הבורא וחוקי האחד האמת”³¹⁴, בא בעל הספר לכלל דעה, כי “אמת אמר הפילוסוף באמרו: לא יוכל לעבוד עִלת העלות ותחלת התחלות, אלא נביא הדור בטבעו או הפילוסוף המובהק במה שקנהו מן החכמה אבל זולתם עובדים זולתו”³¹⁵. ובכן היה כרגע לשַמָּה כל הבנין הגבוה הזה, כי פתאום נדחפו ויצאו כל האלפים והרבבות מישראל מכלל עובדי ה' אֵל אחד על לא דבר, על בלי היות דעתם חריפה כתער מלֻטש. ואיפה נמצאו עובדי ה‘? הלא רק בין נביאי הדורות ובין הפילוסופים המובהקים! ואם גם אלה אין כיום בקרבנו, האמנם יאבד גוי אחד המיחדים שם ה’ אחד? והלא ה' כרת ברית עם כל ישראל בהיותם נצבים לפניו הם, טפם ונשיהם והגר אשר בשעריהם, מחוטב עציהם עד שואב מימיהם³¹⁶ – והם לא נביאים ולא פילוסופים היו.

ככל אשר החמירה השיטה הזאת בדעות, ככה החמירה במדות ובמעשים ותשם למופת את האנשים “המצפים אל המות”³¹⁷, אשר “אֶבלם בלבם” כל הימים³¹⁸, וַתַּדרך את שומעיה לחַסר נפשם מטובה³¹⁹ ולהרבות צום³²⁰ ולחשוב את השמחה גם בעבודת ה' לעצת היצר ולבלתי הנזר מן היגון והדאגה³²¹. אולם ככל אשר לא ימצאו רבים או גם מעטים אשר יוכלו לקַים מצות השיטה הזאת להעמיק חקר ולעמוד על תכלית האחדות, ככה לא יוכל רוב הצבור, וגם לא המעט ממנו, לעמוד בגזרות הפרישות המופלגת הזאת אשר תסגף את הגוף ותדכא את הנפש. על כן נשא רבנו בחיי הספרדי את נפשו ליסד כת פרושים העומדים בכל הנסיונות האלה אשר יהיו למופת לכל הקהל³²².

דרכי חסידות כזאת היו משא נפש חסידנו הגדול. אולם לא דרך רבותינו היא מעולם. כי המה מצאו את תכלית מצות ה' בהפך הגמור מן הקצה לדרך הזאת. את הכתוב האומר: “שמעתי בקול ה' אלהי, עשיתי ככל אשר צויתני”³²³ פתרו המה: “שָׂמחתי ושִׂמחתי!”³²⁴ ויחליטו פה אחד כי המצוה היא מקור השמחה, היא היא הגורמת האחת לשכינה שתשרה בישראל, באמרם: "אין השכינה שורה לא מתוך עצבות – אלא מתוך דבר שמחה של מצוה³²⁵.

אך מדוע צררה רוח כזאת את החכם החסיד הזה, אשר רבותינו יקרו בעיניו ואמונתו רבה היתה בהם מאד³²⁶, בהעמיקו להכיר מה עזה אהבתם אל הישר והטוב ואל המרום והנשגב, אשר לא סרה מלבבם אף שעה קטנה גם בהיותם עסוקים בגופי הלכותיהם³²⁷ ואשר עינו הזכה בחנה לפעמים גם את דרך הפרישות היתרה הנוטה לסגופים כי לא לרצון היא אל תורת ישראל ולא לפי רוחה וטעמה היא³²⁸. אין זאת כי אם הפלספה היונית, אשר עלו בה בדורות ההם גם סיגי תורת נזירי הודו, אשר שפכה מרוחה גם על חכמי ישראל וחסידיו בספרד, יש אשר הטתה את לבבם אחריה ללכת בדרכיה האבֵלות ולראות אותה בדמיונותיה, אשר באמת רק חזיונות ושגיונות תדע מבלי היות לה שרש מתחת ופרי ממעל, כסופגת אל תוכה גם את החכמה גם את המוסר, את חובות הלבבות אשר בתורה, עד כי בספר התורה לא נותרו בלתי אם “חובות האברים”, אשר רק אותם לא תדע הפלספה היונית, מבלי התבונן כי התורה תרבות אחרת היא במינה, שונה ונבדלת מן הקצה אל הקצה, תורת חיים היא אשר תוֹרֶה לבני האדם “את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו”. המעשה הוא הגחלת, אשר שלהבת הדעות והמדות אחוזה בה ובאין גחלת נדפת השלהבת ונדעכת כרגע ואיננה, ומעשה לא יֵעשה בלי אברים, על כן יקרו בעיני תורתנו, נביאינו ורבותינו “חובות האברים”, כי הם ראשי המכשירים לדעת ה' ולתורת חסד בישראל ובאדם. את זאת הכירו חכמי ישראל בכל ימי שבתם בארץ ישראל ובבבל, אשר שם היתה התורה ככתיבתה וכמסירתה מקור הדעת והמוסר, וגם אלה אשר ידעו את פלספת יון, כרב סעדיה ורב האי, לא לקחו מידה בלתי אם תכסיסיה, אך אותה לא השליטו עליהם ומטעמה לא אבו לקלוט, בדעתם כי תורתנו חטיבה נבדלת היא וכל תערובת פוסלת בה, על כן עמד טעמם בם. לא כן מרבית גדולי חכמינו בספרד. גורלם היה כגורל אבותינו באלכסנדריא בימי בית שני. ככל אשר בהתהלכם לפני מלכי היונים שמו לבם אל פלספת יון ולהתאמץ להשלים ככל אשר מצאה ידם בין תורתם ובינה למען גַדֵל כבוד התורה הישראלית בעיני התקיפים היונים, ככה עשו גם גדולי ספרד המתהלכים גם הם לפני מלכי הערבים ושריהם³²⁹ ויתאמצו להוכיח להם כי רוח אחת תְחַיֶה את תורת ישראל ואת פלספת יון וערב, החשובה מאד בעיני הכליפים וחכמיהם, למען תת בעיניהם את היהדות לחן ולכבוד. והדבר הזה אשר חשבו נבוני העם לטובה, היה ברבות הימים למוקש גם לחכמים ולחסידים.

אך בכל זאת לא יֵחָשֵב המִשגה הזה אשר בספר חובות הלבבות, בלתי אם לעב קטנה אשר לא תעצר כה להעיב את אור השמש הגדולה. כי אין בכל ספרי המוסר, אשר נכתבו אחריו, אבן חן אשר תמשוך כמוהו אבירים בכחו, בקסם יפיו, ברום הגיונו וברוֹך הֲגִיגו, מלבד אשר דעתו רחבה, בינתו חדה ושיחתו ערֵבה ונעימה ואהבתו עזה גם לאלהים גם לאדם על כן היה למקור חיים לכל איש מבקש אלהי אמת. וכמעט ברית כרותה לכל איש אשר ירבה להגות בספר הזה כי יהפך לבו לאהבה וליראה את ה' יראה טהורה ולהתרומם אל תור האדם המעלה³³⁰.

ככל אשר נגלו דרכי רוחו, אשר אותם הורה לבני עמו בספרו הנכבד מאד, ככה נעלמו כל המוצאות את האדם הגדול הזה. גם שם מקומו נכחד מאתנו ולא נודע לנו בלתי אם דורו כי היה דור רבי שמואל הנגיד³³¹.

בדור ההוא אשר חכמיו היו כלם שלומי אמוני ישראל, קם איש חוקר את טבע שפתנו העברית, ושמו יצחק בן יֵשוּש מעיר טולידו ויכתוב את ספר הצרופים³³², ויש אשר קראו לו היצחקי. אך האיש הזה לא הלך בדרך החכמים התמימים וַיַחְלֵט בלי כל טעם כי יש פרשות בתורה אשר נכתבו אחרי דור המדבר ויקרא אחד החכמים הבאים על יצחק זה: “כל השומע יצחק לו” כי “פרש הדורות כרצונו”³³³.

וקרן רבי שמואל היתה רמה בבית מלך גרנדה כל ימיו. ונראים הדברים כי היתה לו מנוחה מסביב, אף כי רבו השרים אשר במסתרים צרה עינם בשר הישראלי. וַיֶּרֶב לעשות צדקה וחסד ולהטיב בעין יפה ורוח נדיבה ולאזור חיל את כל איש אשר רוח בו ללמוד ולהשכיל³³⁴ ולהיות למגן ולמפלט לכל איש מצוק ומֻרדף. וגם שני אחי המשורר יוסף בן חסדאי, אשר היתה בהם יד הגורל לרעה, מצאו בצל השר האדיר מנוס, מנוח ומחיה על כן הציב המשורר הנערץ הזה מצבת זכרון אהבה וכבוד לרבי שמואל וליוסף בנו, בשירתו הנעלה אשר קראו לה “השירה היתומה”³³⁵, הנחשבת על מבחר שירי משוררי ישראל אשר בספרד. וימת רבי שמואל בן ששים ושתים שנה³³⁶ (1055־4815)³³⁷. ויספדו כל ישראל מקרוב ומרחוק על האיש הדגול מאלפי רבבה אשר “הרביץ טובה הרבה”, אף כי כבדה עליו עבודת המלך, ואשר "זכה לארבעה כתרים: כתר תורה, כתר גדולה, כתר לויה וכתר שם טוב³³⁸; ואשר עליו נאמנה לכל דבריה התהלה אשר הִלל אותו בן כלפון ידידו:

נְדִיבוֹתְךָ רְחָבָה וַעֲמֻקָּה;       וְצִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל חֲזָקָה³³⁹.

ונמלצים ונשגבים מאד דברי הקינה אשר קונן עליו רבי שלמה בן גבירו

הֲכִינוַתָ מְקוֹמְךָ בֵּין כְּסָלַי       וְתָקַעְתָּ לְךָ אֹהֶל בְּלִבִּי.

אֲבַקֶּשְךָ גַּם אֶמְצָאֲךָ שָׁם,       כְּמוֹ רוּחִי אֲשֶׁר בְּקִרְבִּי³⁴⁰.

ובאדיס מלך גרנאדא, אשר אהב מאד את משנהו שמואל בן נגדילה, הִטה את חסדו אל יהוסף בנו וישם אותו לראש השרים תחת אביו. ויהוסף לא ירש מאביו בלתי אם את גדולתו בלבד, כי אם את כל מדותיו הטובות ואת כשרונותיו הגדולים יָרש; אפס כי באחת היה נופל מאביו, כי לא היה עָנָו כמהו³⁴¹. חִנּוֹ ועֻזו אשר היו בו לאחדים, השיאו לו בילדותו שֵם “גור אריה וילד שעשועים”³⁴². וישכל ויצלח בהיותו עוד נער בתורה ובכל דבר למוד, אשר לעֹנג נחשבו לו³⁴³. ויהי בטרם מלאו לו ימי נעוריו ויהי לסופר וליועץ לבלקין בן המלך יורש העצר³⁴⁴. אף כי היה יפה תואר להפליא ורב כח, לא רמו עיניו לפזר כסף רב לתענוגות מלכי הישמעאלים³⁴⁵. לעומת זה הלך בדרכי אביו, אחרי רִשתו את גדולתו, לעשות צדקה וחסד, ויתמוך ביד נדיבה ורחבה בידי חכמי התורה ואנשי המדע³⁴⁶, גם אשר בקרב ישראל גם אשר בקרב בני הנכר, עד כי שר עליו אחד המשוררים הערבים לאמר: “בַּקֵש את פניו ומצאת ברכה ותקוה, כי דורשיו מעודו ריקם לא שבו”³⁴⁷. ויהי למנוס ולמשגב לעשוקים ולמֻרדפים. ויחישו שני בני חזקיה, הנשיא האחרון אשר בבבל, מפלט לנפשם מפני העריצים הורגי אביהם אל אוהבו אל יהוסף. ויאסוף אותם אל עירו, ויכלכלם ברוב חסדיו בכל מחסוריהם עד יום מותו. גם השר הגדול רב יהוסף משנה למלך גרנדא עמד בראש ישיבה, ככל אשר עמד אביו, וילמד לבחורי עמו את התלמוד³⁴⁸.

מלבד אשר נבדל יהוסף מבית אביו כי גאה לבו, נבדל ממנו גם בדבר זה כי הרבה להפקיד פקידים מבני ישראל בממלכת אדוניו ואת הפקודה הקרובה בערכה אל משרתו הגדולה, נתן לאחד מקרוביו. אף היה זורק מרה בכל הפקידים הסרים אל משמעתו לדקדק מאד לעשות את חובתם בכל פרטיה. הדברים האלה הקימו לו אויבים אורבים גם בקרב שרי המלך גם בקרב העם. ויהי היום וימת פתאם בלקין יורש העצר, אשר לפנים היה יהוסף סופרו ואיש ימינו. ויחלט אביו המלך באדיס, כי אין זאת כי אם נתנו אנשי ביתו מָוֶת במאכלו או במשקהו, ויבקר את הדבר, ויצו להמית את אחדים מעבדיו ומנשיו, אשר נחשדו בעיניו. אז מצאו להם אויבי יהוסף ידים להוציא דִבָּה בלט כי יד השר הישראלי היה במות בן המלך, יען כי רחק לב שניהם איש מרעהו כל הימים. וישם המלך באדיס את הדברים בלבבו. אך בכל זאת לא עזב עוד את חסדו ואמונתו מיהוסף. ובממלכת גרנדא ובכל ממלכות המושלמנים הקטנות אשר באספמיא, היתה רוח רעה שלוחה בין הברברים אשר גם בית מלכות גרנדא מהם היא ובין הערבים הגמורים. ותהי התחרות הולכת הלוך וגדול, כי נִתְעַב הדבר לערבים אשר היה להם עשר ידות גם בראשית הִוָסד האִשלם גם בתרבות הערבית, לסור אל משמעת הברברים. ויהיו אנשים מן הערבים אשר נשאו את נפשם, כי יבא מלך סִוילא הערבי הטהור, למלוך על גרנדא. ויחמוס המלך מזִמה לצַות את גדודי צבאו להתחרש בארמון אחד הקרוב לבית המסגד הגדול, אשר שם יבאו הערבים להשתחוות ביום שַׁבַּתָּם, ביום הששי, ולפשוט עליהם בטח ולהכותם לפי חרב לבלתי הַשְאֵר מהם שריד. כשמוע יהוסף את הדבר, הניא את לב המלך מעשות את הרעה הגדולה הזאת, אשר גם לנבלה גם לאולת תחשב, כי עד מהרה יתגודדו עליו כל משפחות הערבים אשר בארץ והשמידו אותו ואת ביתו ואת ממלכתו – ולא שמע אליו המלך, ויצו את גדודיו להתאסף חרש ולהיות עתידים. ויְגֻנַב הדבר אל אזני גדולי הערבים, ולא בא איש מהם אל בית המסגד ביום ההוא. ויקצוף המלך מאד על יהוסף, באמרו אין זאת כי אם הוא גִלָה את סודו, ויגער בו. ויהוסף אמר כי לא מפיו נגלה הדבר, כי אם מראה הגדודים הנאספים בלט פקח את עיני הערבים. אך בכל זאת לא הכחיד תחת לשונו, את אשר עם לבבו, ויאמר: “עוד יבא יום אשר יברך אדני המלך אותי על עצתי אשר יעצתי לטוב לך”, ואחד מזקני שרי הברברים מלא אחרי דברי השר בן נגדילא, וחמת באדיס שככה. בכל זאת ראו אויבי יהוסף כי נבאש באדוניו. אז מצאו שרי מלך אלמֶרְיָא את היום שֶּׁקִוֻהו. הן גדולת ממלכת גרנדא היתה, מיום היותה, כעשן לעיני הממלכה ההיא, ותֵּצֶר עינה משנה צרה, לראות את ממלכת גרנדא הולכת וגדֵלה, בהיות לה שמואל בן נגדילה בחכמתו ובישרת לבו המוציא והמביא, עד כי פרצה בגלל הדבר הזה מלחמה עזה מאד בינה ובין גרנדא, אשר נגפו האלמֵרים לפני שמואל המצביא אז את צבאות אדֹניו³⁴⁹. האיבה הזאת ליהוסף בן שמואל והקנאה הזאת לראות יועץ חכם ונאמן כזה בממלכת גרנדה, לא סרה עוד מלב האלמרים, אפס כי נבצרה מהם כל מזמה כל ימי היות כבוד יהוסף גדול בעיני אדניו. אולם היום, כאשר ראו כי סר צל מלך גרנדה מעל ראש יועצו, חִבלו תחבולות אָוֶן וישלחו גדוד פתאם, ויפשטו על גבול ארץ גרנדא ויבֹזו בֹז, ויצוום להעביר שמועה בין אנשי המקום, כי יד יהוסף נכונה עמם. עצת האלמרים עשתה פרי³⁵⁰, כי בהשמע הדבר בעיר הממלכה פרצו משנאיו והמון עם מן האספסוף אל היכלו בערב היום ההוא, בליל שבת, בתשעה לחדש טבת (4826 – 1066) וימיתו את רב יהוסף בן שמואל בן נגדילה, ויוקיעו את גופתו בשערי גרנדה³⁵¹, בשנת השלשים וחמש לימי חייו, ויהרגו את כל איש ישראל הנמצא בעיר הממלכה אשר לא מצא את ידיו לברוח על נפשו בלילה ההוא. ויפלו ביום ההוא כאלף וחמש מאות משפחות מישראל³⁵², ותבא מזמת האלמרים הרשעים, אשר זממו מאז להשחית עם רב בישראל³⁵³, ורק מתי מספר הצליחו למלט את נפשם מן ההרגה, ובתוכם היתה גם אשת יהוסף החסידה והענוה בת רבנו נסים ובנה עזריה החכם אשר ילדה ליהוסף אישה. אך עשרם הרב היה למשִׁסה ולמבוסה ואוצר ספריו היקרים ומחמדיו הטובים, אשר אצר הוא ואביו הנגיד, נפוצו בכל הארץ³⁵⁴. ותבא אשת רבי יהוסף ובנה אל עיר אליסנא. ויכלכלוה נדיבי העיר בכבוד גדול עד יום מותה³⁵⁵. גם אחד מבני רבי חזקיה ראש הגולה, אוכלי שלחן הנגיד, היה בתוך הנמלטים, וינס אל עיר סרגוסא, והאחד נספה יחד עם מָגִנוֹ הנגיד³⁵⁶.

ויגדל המספד בכל קהלות יעקב על הרב הנגיד, אשר תורה, גדולה ונדיבות היו בו לאחדים. ועל כל קהלת גרנדה הנהדרה והנכבדה כי נפלה בחרב. וַיֵאָמֵר בימים ההם כי כבר חזו קדמוני רבותינו כי עתיד לבוא שבר גדול על ישראל בתשעה לחדש טבת, על כן קבעו בו תענית³⁵⁷. אף משורר אחד נכרי מבני ערב באלמריא, ממלכת צוררי היהודים, כתב שיר קינה על מות רב יהוסף ועל גורל עדתו לאמר: "יִשְׁרָתִי היא תורתי והיא תְצַוֵּנִי להקדיש ליהודי [יהוסף] את דמעתי³⁵⁸ ". ושיר כזה אות ומופת הוא כי גם אנשים ישרי הלב מבני הנכר הכירו את טהרת לב השר הישראלי, כי רק דבות שוא טפלו עליו אנשים נמהרים נבהלים מקנאתם לגדולתו.

קרוב הדבר כי מכל ממלכת גרנדא גֹּרשו בני ישראל. אך בני הממלכות הצוררות לממלכה ההיא אספו אותם אל תוך ארצותיהם³⁵⁹ ואת בעלי הכשרון בהם שמו לשרים ולפקידים³⁶⁰. וגם רבי שלמה בן גבירול גלה ממקומו מלגא, אשר גם היא מערי ממלכת גרנדא היא, ואשר אולי מצא שם מחיתו מיד רבי יהוסף ככל אשר שבע מדֶּשן בית רבי שמואל. ויִדוד משם וישם פניו אל בַלֶנְסְיָא עיר החוף, אשר קרוב הוא כי שם מִלא את ימיו³⁶¹. אך נראים הדברים, כי גם שם לא היתה לו מנוחה שלמה, מפני משורר ערבי אשר קִנֵא בו ובמתק שפתיו. כי כן תספר עליו שמועה מהלכת בפי העם, כי משורר ערבי ארב לו בקנאתו ויכהו ויקברוהו בגנו תחת עץ תאנה אשר בִּכרה את פריה בקיץ ובחרף, וַיִפָּלֵא הדבר בעיני המלך, ויחקור וימצא את עון המשורר הרוצח, ויצו ויתלו אותו על התאנה אשר גלתה את עונו.

ובכן ספה כל הגדולה, אשר נחלו שנים מישראל רבי שמואל ורבי יהוסף במלכות נגדילה, ולעמם לא הורישו בלתי אם את חכמת גדולי תלמידי רב יהוסף, אשר גם הם נפוצו בארץ גראנאדא ביום עברה ויהיו “לרבני ספרד ומנהיגי הדור אחרי פטירתו”³⁶².